top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

סיפורה של להקת רוק - ונילה פאדג' והצליל הכבד

עודכן: 3 באוג׳ 2023




בסוף שנות ה-60, כשהעולם נסחף במהפכה תרבותית מחתרתית, צמחה להקה מסצנת המוזיקה התוססת שהעזה לקרוא תיגר על גבולות מוזיקת הרוק. עם הסאונד הייחודי והגישה החדשנית שלה, ונילה פאדג' כבשה את הקהל והותירה חותם בל יימחה על ההיסטוריה של המוזיקה. קבוצה זו של מוזיקאים מוכשרים, שהגיעה מניו יורק, יצאה למסע שאיחד אלמנטים של פסיכדליה, רוק מתקדם ומוזיקת נשמה, ופיתחה דרך שתעניק השראה לדורות הבאים.


באמצעות הפירושים המחודשים הרדיקליים שלה, כולל האטת קצב משמעותית ליצירת דרמה, דחפו ארבעת חברי הלהקה את הגבולות של מה שהיה אפשרי בגבולות שיר פופ בן שלוש דקות.


במאמר זה אחקור את האבולוציה המוזיקלית של הלהקה, את השפעתה על נוף הרוק והשפעתה קדימה בזמן. אז הצטרפו אליי לסיפור של הלהקה יוצאת הדופן הזו.


אז בואו נצא לדרך עם ממתקי וניל


אנחנו נמצאים בתחילת שנת 1967, אז החלה להיסלל דרכה של להקה נהדרת זו, שנקראה אז בשם THE PIGEONS.


בפברואר 1967 נכנסו החברים לאולפן הקלטה בניו יורק, ביחד עם מפיק ושמו ג'ורג' שאדו מורטון. הם יצאו משם עם הקלטת דמו, באורך כשמונה דקות, ובה גרסתם ללהיט של דיאנה רוס והסופרימס, YOU KEEP ME HANGIN' ON. אותה הקלטה נערכה בטייק אחד, שבתחילתו אפשר לשמוע את אפיס המתופף פוגע בטעות בעמוד המצילה של מערכת התופים שלו. ההקלטה הזו הושמעה מספיק פעמים בתחנות רדיו בניו יורק כדי לצוד את עיניהם של אנשי חברת התקליטים 'אטלנטיק', שהחליטו לערוך את הקטע כדי שיתאים לאורך של תקליטון מסחרי.


כיצד כל העניין עם השיר התחיל? כך סיפר המתופף כרמין אפיס: "מארק וטים ישבו במכונית מחוץ למועדון במנהטן, שנקרא צ'יטה. הם עישנו ג'וינט עסיסי. הרדיו שבאוטו פעל וכשהושמע לפתע השיר של הסופרימס נדלקה נורה מעל שני אלו, לרקוח דרמה מוזיקלית עם השיר הזה. הם סיפרו לנו את הרעיון שלהם והגבנו בהתלהבות רבה. תמיד חשנו שמילים של שיר צריכות להתאים לביצוע שלו ואצל הסופרימס חשנו כי משהו חסר שם בין המילים הדרמטיות לעיבוד הקופצני והקליל. עד אז, THE PIGEONS נחשבה ללהקת הופעות טובה, אך לא הייתה לנו הקלטה ראויה. אז היינו מודאגים כשהגענו לסטודיו לעשות דמו. כמו כן,שאדו מורטון היה עניין גדול. הוא היה רק קצת יותר מבוגר מאיתנו, עם שיער ארוך ופרוע. הוא היה אקסצנטרי ואהב לשתות. אחרי שהרצנו באולפן את השיר, כדי להתארגן לקראת הקלטה, הוא אמר, 'בסדר, בואו ננגן את זה בשביל טכנאי ההקלטה'. עשינו את השיר שוב, כשאנו רק מתחממים לקראת טייק נכון, אבל הטכנאי כבר הקליט אותנו עם זה בטייק אחד, במונו. זו הייתה הגרסה שכל העולם ישמע מאז. כשסיימנו, מורטון השמיע לנו את זה ולכולנו הייתה אותה תגובה: 'וואו! זה נשמע פאקינג מדהים!'... שבע וחצי הדקות של השיר הזה שינו את חיי לחלוטין".



באפריל 1967 חתמו חברי THE PIGEONS בחברת התקליטים אטלנטיק. עם זאת היה חסרון אחד: נשיא החברה, אהמט ארטגון, לא אהב את שם הלהקה ואמר לחברים שהם חייבים לשנות אותו. הם עשו זאת במהרה.


"בדיוק קיבלנו חוזה הקלטות מחברת אטלנטיק והיינו צריכים לחשוב במהרה על שם חדש," אמר בסיסט הלהקה, טים בוגרט בשנת 2010. "הכינוי של בן דודו של מארק (שטיין האורגניסט) היה ונילה פאדג'. אני לא יודע למה. השם הזה נבחר והוסכם על ידי כולם".



ההופעה הראשונה של ונילה פאדג' נערכה בתיאטרון וילאג', ב-22 ביולי 1967. תיאטרון זה הפך להיקרא בהמשך בשם פילמור איסט. את השם החדש ללהקה המציאה להם בחורה שהייתה חברה אז בלהקה אחרת מהסביבה ושמה THE UNSPOKEN WORD. אותה בחורה חשה שצבע הווניל משקף היטב את הציפוי הלבן שהארבעה הזליפו על שכבת המוזיקה השחורה.


התקליטון עם הגירסה לסופרימס יצא קודם כל באנגליה. ג'ון אנדרסון, מלהקת יס, מספר: "בפעם הראשונה ששמעתי את הביצוע הזה של ונילה פאדג' - הייתי בהלם. זו הייתה פתיחת דלת בשבילי, שלימדה אותי שאפשר לקחת כל שיר שאוהבים ולשנות אותו לגמרי. זה היה משב רוח רענן לכל המוזיקאים שהפכו אחר כך לחברי להקות מתקדמות. כך עשינו בלהקת יס עם שירים של הביטלס, סיפור הפרברים, בופאלו ספרינגפילד, סיימון וגרפונקל וגם ריצ'י הייבנס".



ואם כבר הוזכרו הביטלס - ארבעת המופלאים אהבו להקשיב פעמים רבות לתקליטון זה של הלהקה מניו יורק וגם לאריך הנגן הראשון, שיצא לאחר מכן.


בסוף שנות השישים נשמע בכלי התקשורת אורגניסט להקת דיפ פרפל, ג'ון לורד, כשהוא מציין בכל דרך אפשרית את להקת ונילה פאדג' כהשפעה עצומה על להקתו. דיפ פרפל הוקמה במטרה להיות ונילה פאדג' הבריטית על ידי לקיחת שירים ידועים והפיכתם למשהו שנשמע יותר פרוגרסיבי ומחתרתי.


גם רוברט פלאנט (הסולן של לד זפלין) סיפר כי לד זפלין למדו המון מהפאדג', בעת ששתי הלהקות הסתובבו יחד בדרכים. זפלין חיממו אז את ונילה פאדג' בהופעות בארה"ב. ההצלחה באנגליה הממה את חברי הלהקה. שטיין האורגניסט הסביר בזמנו בראיון כי הם לא ציפו שהשיר YOU KEEP ME HANGIN' ON יהיה להיט. הצלחת הסינגל הובילה להרחבת הקונספט של הלהקה באלבום שלם. מורטון המפיק גרר את הלהקה לאולפן לסשן ובו הקליט אותם מבצעים שירי ילדים ובסאונד שלהם. מטרתו הייתה להשתמש בחלקים מההקלטה הזו, ללא ידיעתם, כקטעי מעבר בין שירי האלבום.



מורטון היה גם אחראי על בחירת שירי האלבום אותם הלהקה עיבדה מחדש. וכך, שירים של הביטלס, הזומביס, סוני ושר ועוד, הפכו תחת ידי הלהקה לפיסות פסיכדליה מתוקות. האלבום השלם יצא באנגליה בספטמבר 1967 וקיבל ביקורות אוהדות לצד פושרות. עיתון 'רקורד מירור' הבריטי פרסם: "אי אפשר להבין את מהות כל תקליט הבכורה של הלהקה הזו רק מהקשבה ללהיטה - YOU KEEP ME HANGING ON. הקשבתי לתקליט הזה מספר פעמים והגעתי לכמה מסקנות. נראה כי הקונספט של הלהקה הזו הוא לקחת קטע ידוע ולעוות אותו לגמרי. באופן כזה שעשו נגני ג'אז מאז שסגנון המוזיקה הוא החל. אבל פופ הוא דבר מוגבל בהרבה יותר מג'אז - ופה הבעיה. הכל נשמע דומה מדי בלהקה הזו. הטריק נשחק במהירות. זאת עד שמגיעה הגרסה הנהדרת שלהם ל'אלינור ריגבי'. אבל הקטע שפותח את התקליט, שהוא גם קאבר לביטלס, הוא הגרוע ביותר פה לטעמי. אני בכל זאת מציע לכם להקשיב לתקליט הזה. גם אם תשנאו אותו - תבינו כי יש ללהקה הזו משהו מקורי להציע".




עיתון BEAT INSTRUMENTAL ציין שרק מעריץ מושבע של הלהקה יכול לשרוד הקשבה רצופה של שני הצדדים של האלבום.


עיתון 'בילבורד' פרסם בספטמבר 1967 ביקורת משלו: "זוהי להקה ייחודית מאד. והתקליט שלה בטוח יימכר בהתאם. שומעים פה שחברי הלהקה לא פוחדים להתנסות בדברים חדשים".


עיתון CHEETAH פרסם את זה: "להקת ונילה פאדג' היא פרי יצירתו של המפיק שאדו מורטון, שאחראי גם לעיבודים של שירי הזמרת ג'ניס איאן. מורטון גילה פה גימיק פשוט אך יעיל על ידי האטת מהירויות השירים פי שתיים ולמלא אותם בגניחות, יללות ותיפוף כבד. התוצאה היא שכל שיר הופך למיצג דרמטי איטי שיוצא מכלל פרופורציה. הגימיק עובד ברוב שירי האלבום אך בעיבוד שלהם לשיר 'אלנור ריגבי' מדובר כבר באסון. כל מה שהיה דרמטי בשיר המקורי נרמס פה לעיסה מוגזמת. מה שכן, גם אם אתם שונאים את זה - התקליט ראוי להישמע רק בשביל להבין במה מדובר".



אך למרות הביקורות השליליות פה ושם קיבל האלבום אהדה ממקום מיוחד חברי הביטלס עצמם. עד כדי כך שמבקרים בביתו של ג'ורג' האריסון בזמן ההוא לא הורשו לצאת מביתו מבלי שהקשיבו לאלבום הזה.

חלק ממבקרי המוזיקה הוסיפו וטענו כי ללהקה יש טריק אחד בלבד שאחריו אין לה זכות המשך קיום. התשובה של הלהקה הגיעה בצורת אחד התקליטים הביזאריים ביותר שיצאו בעולם הרוק...



מורטון המפיק החליט כי הלהקה צריכה להקליט אלבום שאפתני בסגנון סרג'נט פפר של הביטלס. כך יצא האלבום THE BEAT GOES ON שאמנם קיבל ביקורות טובות יחסית בעיתונים של אז אך קיבל גם התעלמות גורפת מקהל קוני התקליטים שחיפש להיטים ולא מצא אותם פה...


חברי הלהקה, שעדיין הסתחררו מההצלחה שנחתה עליהם, הסכימו לגחמה של מורטון המפיק - לעשות את הסרג'נט פפר הטריפי שלהם. ההקלטות לאלבום השני היו מוזרות מלכתחילה. הלהקה לא כתבה שום מוזיקה לאלבום. לאולפן הוכנסו כמויות גדולות של כלי נגינה מושכרים. הקונספט שמורטון הגה לאלבום השני היה שיקוף התפתחות המוזיקה עד לשנת 1968. בכל יום קיבלו החברים הוראה ממורטון להקליט קטע בהתאם לסגנון המוזיקלי של מאה כזו או אחרת. בנוסף, נאלצו חברי הלהקה להקליט תשובות לשאלות מוזרות שהוא הורה להם לענות עליהן.



כרמין אפיס: "לפעמים מורטון היה משמיע מוזיקה קצת מטורפת באולפן ולאחר מכן רושם את התשובות שלנו לשאלות מעמיקות, כמו -

מה חשבנו שאלוהים חושב על השיר 'אלינור ריגבי'?

מה חשבנו על הנשיא ג'ונסון?

מה אומרת שירה?

מה חשבנו על העניין של הביטלס במדיטציה הודית?

האם אהבנו גלידה?


רק נגיד את הדבר הראשון שחשבנו עליו ומורטון נראה מרוצה מהתגובות שלנו. כשהוא כיוון אלי את המיקרופון, פלטתי, 'אני לא דברן, אני רק מנגן בתופים, אז תקשיבו לתופים שלי אם אתם רוצים לשמוע אותי מדבר!' - זה נשמע מטומטם עכשיו, אבל מה ידעתי? הייתי רק ילד בלי שמץ של מושג מה קורה".

כשהאלבום יצא, נחרדו חברי הלהקה לגלות כי מורטון שתל בצד ב' של האלבום קטעי אודיו מנאומים של הנשיא ג'ון קנדי, דברי התלהמות של אדולף היטלר כשאחרי כן נשמעים נאצים צועקים SIEG HEIL. בנוסף שתל מורטון קולות של מחאות השחורים במלחמות הגזע בארה"ב. אפיס: "מורטון וארטגון אהבו את זה וכל הזמן אמרו לנו שזה הולך להיות הדבר הגדול הבא כמו הביטלס. מה הם עישנו? התגובה של הלהקה לתקליט המוגמר הייתה חצויה. טים בוגרט ואני שנאנו את זה מההתחלה. מארק שטיין וויני מארטל אהבו את זה".



הקהל לא קנה את הניסיון זה. זה היה המזל הרע האמיתי הראשון שפגע בונילה פאדג', וזה היה אסון אמיתי. ללא מכירות אין תמלוגים, מה שלמעשה הכניס את הלהקה לחובות מול חברת התקליטים. כמו כן, היה חשש שכל מה שהלהקה בנתה עם התקליט הראשון שלה, יתרסק מיד עם השני. הלהקה בקושי הצליחה להתאושש מהמכה שנחתה עליה בעקבות האלבום הכושל הזה וחבריה הבינו שהם חייבים מיד לשנות כיוון אחרת הם פשוט יעלמו מהשוק.



לפיכך מיהרה הלהקה להקליט באותה שנה אלבום נוסף שלהם שנקרא RENAISSANCE. האלבום הזה שוחרר במהירות שיא על מנת למזער את הנזקים שנגרמו מהאלבום השני. השירים הפעם היו ברורים ורוקיים יותר. כמו כן, הפעם הושם דגש גם על כתיבת חומר מקורי.



עיתון בילבורד פרסם ביקורת על התקליט ביולי 1968: "הלהקה הזו, שידעה הצלחה במצעדים עם גרסאות כיסוי לשירים של אחרים, החלה לכתוב חומר מקורי. יש ללהקה הזו קהל רב, שוודאי יקנה את השירים הטובים שהיא מציגה פה".


לעומת זאת, עיתון STEREO REVIEW היה פחות נלהב, כפי שפרסם בנובמבר 1968: "כשהלהקה הזו טובה - היא מגיעה לרמות על, אך כשהם רעים - הם טובלים בים של חובבנות. יכולות השירה של חבריה נהדרות לעיתים, עד שנדמה כי החברים שכרו זמרי אולפן לבצע זאת במקומם. ביצועים כמו SEASON OF THE WITCH, של דונובן, מגיעים פה לרמת אבסורד גבוהה, עם קריינות חסרת טעם שמעוררת גיחוך".




בתחילת 1969 יצא האלבום הרביעי של הלהקה שנקרא NEAR THE BEGINNING. היו בו כמה ניצוצות מוזיקליים טובים, כמו למשל הביצוע המופתי ל- SOME VELVET MORNINGS של לי הייזלווד וננסי סינטרה. אך צד ב' של האלבום הכיל שיר אחד ארוך ומיותר לטעמי בשם BREAK SONG, שהוקלט בהופעה בלוס אנג'לס. זה היה נראה שהלהקה לא הצליחה להניב שירי רוק משל עצמה וברחה שוב אל הקאברים והג'אמים הארוכים.


עיתון GO האמריקאי פרסם ביקורת על התקליט בפברואר 1969: "מישהו צריך לומר ללהקה שהמקצבים שלה נשמעים כנחלת העבר. אלה מקצבים שחוקים לגמרי, כפי שמשתקפים בשיר הפותח - SHOTGUN. העסק משתפר בשיר SOME VELVET MORNINGS, שנשמע קצת מתוח מדי מוזיקלית. צד ב' מכיל קטע אחד בשם BREAK SONG, ואפשר להבין מדוע הוא נקרא כך. אתה יכול לחוש, עם הקשבה לזה, שבא לך לשבור את התקליט לרסיסים. הקטע הזה הוא ג'אם שמבזבז את זמן המאזין לריק. אם זה הקטע שלכם - לא אתווכח אתכם".



ב-25 בספטמבר 1969 הוציאה הלהקה את תקליטה האחרון, שנקרא ROCK & ROLL. היה זה אלבום עצוב לסיים איתו קריירה קצרה יחסית אך עתירת דציבלים. כרמין אפיס: "היינו בבירור בשלב המוות שלנו. הריגוש חלף, ואנחנו פשוט לא הסתדרנו. הכימיה הייתה כל כך גרועה שכשהקלטנו את זה, לא יכולנו אפילו להיות ביחד בסטודיו. טים ואני היינו עושים את התפקידים שלנו, ואז מארק וויני היו נכנסים ועושים את שלהם. אני מניח שהמעריצים שמעו כמה זה היה רע".


אחד הדברים הבולטים בלהקה זו הוא לקיחת שירים קלילים והפיכתם למפגני רוק דרמטיים להפליא. כך עשו ארבעת חברי הלהקה ללהיט של הסופרימס (YOU KEEP ME HANGING ON), ללהיט של לי הייזלווד וננסי סינטרה (SOME VELVET MORNINGS) ולשירים של הביטלס ("אלנור ריגבי" ו- TICKET TO RIDE). אבל משהו נסדק באלבום הזה, שכלל גרסה מעייפת לטעמי לשיר WINDMILLS OF YOUR MIND.


אז מה היה לרולינג סטון להגיד על כך בזמנו? הנה התשובה: "דבר אחד חשוב לתת לחברי הלהקה הזו וזה הקרדיט לכך שהם נשארים נאמנים לעצמם. הם הביאו את אחת הנוסחאות המדהימות והמוצלחות ביותר עם גימיק ובו הפיכת שירים קצביים לאיטיים ברמות קשות ומתיחתם לשמונה דקות - והם עוד קוראים לזה אלתורים מתקדמים. הם לא סטו מהנוסחה הזו למשך ארבעה אלבומים. הם שילהבו את קהל המעריצים הנאמן עם צד שלם באלבומם הרביעי, שכולו ג'אם אחד ארוך. בתקליט אחר הם הביאו את היסטוריית המוזיקה שכללה קולות של ווינסטון צ'רצ'יל עם קולותיהם כשהם מדברים. מזה חודשים מספרים לנו שהאלבום הזה עומד לצאת וזה הותיר אותנו לתהות האם הלהקה הזו תצליח לנער מעצמה את הסאונד ההוא ולהביא משהו חדש. כססנו ציפורניים. אבל שגינו. הלהקה הזו לא מסוגלת להתמסחר. אני תוהה מי מקשיב בכלל לאלבומים כמו זה. מי מעכל את הסאונד הזה ומאפשר להמשיך את הקריירה של הכלומניקים האלו?".


כרמין אפיס: "כשטים ואני סיפרנו למארק וויני שאנחנו עוזבים את הלהקה, הם היו בהלם. זה עתה הוצע לפאדג' כסף גדול לסיבוב הופעות ביפן, אבל טים ואני סירבנו לעשות את זה, כי היינו כל כך נואשים להתחיל להקה חדשה בשם CACTUS. מארק וויני ממש התעצבנו עלינו, אבל הם לא ניסו לשכנע אותנו להישאר. הם יכלו לראות שדעתנו כבר נקבעה ללא שינוי. זה היה הסוף".


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.



©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page