סערה ברחוב E: סיבוב ההופעות ששינה הכל עבור ברוס ספרינגסטין

סיבוב ההופעות של התקליט BORN TO RUN באמצע הסבנטיז לא היה רק רגע של ניצחון עבור ברוס ספרינגסטין, הוא היה קפיצת המדרגה המשמעותית ביותר עבור להקת אי סטריט, שלפתע החלה למשוך תשומת לב מיוחדת בזכות עצמה. המסע ברחבי ארצות הברית, שכלל חודשיים רצופים של הופעות באולמות ותיאטראות של שלושת אלפים מקומות, שיפר הכל מהקצה אל הקצה. הסאונד היה מדויק ומהודק מאי פעם, ותאורת הבמה, בניצוחו של מארק בריקמן, החלה לנסוק לגבהים חדשים ולהציג אפקטים חסרי תקדים.

הלהקה עצמה התגבשה והתפתחה מבחינה מוזיקלית, ורקמה לעצמה צליל ייחודי ומקורי באמת. ספרינגסטין עצמו זכה לגמישות רבה יותר, כשהוא יכול היה כעת פשוט רק לשיר בחלק מהשירים, במקום שבעבר נאלץ גם לנגן בגיטרה. הוא הדגיש את תנועותיו על הבמה בזכות התיפוף המדויק של מקס ויינברג. התוצאה הסופית הייתה של קבוצת מקצוענים שניגנה עבור משהו גדול הרבה יותר מכסף.

הגורם המרכזי בשינוי המדהים הזה היה מיאמי סטיב ואן זאנדט. לא מפני שהוא הנהיג את הלהקה, אלא כי הוא ידע לאזן באופן מושלם בין הנטיות המגוונות של חבריה. המקצועיות הייתה מגיעה בלאו הכי בשלב כלשהו; אף על פי שמקס ויינברג והפסנתרן רוי ביטן חתמו במקור על משכורות של 75 דולר לשבוע בלבד, הניסיון העשיר שלהם כנגני אולפן ונגנים בתזמורות תיאטרון הבטיח רמה טכנית גבוהה. מנגד, האורגניסט דני פדריצ'י, הסקסופוניסט קלרנס קלמנס והבסיסט גארי טאלנט, הוותיקים יותר, התאפיינו בסגנון ייחודי שלא נלמד באף בית ספר. מיאמי סטיב היה האיש שידע למזג בין שתי הגישות השונות הללו. כחבר מייסד בחבורת המועדון UPSTAGE באשברי פארק עוד מימי התיכון, הוא היה חלק מהאווירה הנינוחה והאינטימית של החברים הוותיקים. אך לאחר התקופה שלו בדרכים, הוא הבין היטב את כללי המשחק של "שכירי חרב" מוזיקליים. ואן זאנדט היה מסוגל להצהיר, "אם זה היה תלוי בי, היינו מקליטים את התקליטים במונו", אך בו בזמן הוא הכיר בערכה של טכניקה מקצועית.

נוכחותו של ואן זאנדט הייתה חשובה גם באופן אישי עבור ספרינגסטין. פדריצ'י, קלמנס וטאלנט ניגנו עם ברוס במשך שנים, ודני אפילו היה איתו זמן רב יותר מסטיב, אך למעט קלרנס, הם היו מסוגרים ומופנמים כמו ברוס עצמו. בדומה לו, גם נגנים אחרים מאשברי פארק האמינו במה שברוס ניסח היטב: "מה שאתה רוצה זה את הכבוד על מה שאתה עושה, לא את תשומת הלב. תשומת לב בלי כבוד זה סתם קשקוש. בנוסף, תמיד הייתי הבחור הזה שאוהב להסתובב ולהיעלם בחזרה אל הצללים".

כאיש קשר רגשי בין ברוס ללהקה, תפקידו של ואן זאנדט היה מכריע. למרות שהדברים נראו נהדר על הבמה, מאחורי הקלעים, מבחינת הלהקה, העניינים היו בבלגן גדול. לספרינגסטין לא היה אכפת מכסף או מעסקים, אבל הלהקה עקבה אחר הדברים האלה מקרוב, ומה שהם ראו גרם להם לחשוש. ציוד שהיה צריך לרכוש הושכר במקום זאת. חברת הניהול LAUREL CANYON לא תמיד העבירה בזמן את תשלומי המזונות של קלרנס קלמנס, מה שפעם אחת אף גרם לו לבלות לילה בכלא עד שמנהל הלהקה, מייק אפל, הגיע לשחרר אותו בערבות. הגיטרה של ואן זאנדט נגנבה מאולפן חזרות, מה שאילץ אותו לנגן בהופעה חשובה בבוסטון עם כלי לא מוכר; הוא היה כל כך מדוכא עד שספרינגסטין ניגן מולו ונתן לו את כל תשומת הלב לאורך כל ההופעה, רק כדי לנסות לעודד את חברו.

מייק אפל ניהל את ברוס ספרינגסטין, אבל לא את להקת האי סטריט. זה היה מצב שאפל רצה לשנות; הוא הציע חוזים לכל חברי הלהקה, ודני פדריצ'י וקלרנס קלמנס אף חתמו עליהם. כאשר שאר חברי הלהקה שכנעו אותם שעשו צעד טיפשי, ספרינגסטין ביקש מאפל לקרוע את המסמכים. לזכותו של אפל ייאמר שהוא עשה זאת. אבל ללהקה נותר הרושם שדני וקלרנס, התמימים הגדולים של הלהקה, רומו. מבחינתו של ספרינגסטין, בעיות כאלה היו חסרות חשיבות. אבל הלהקה מעולם לא הסתירה את סלידתה מאפל, וגם לא את חוסר האמון שלה בו. כך גם צוות הדרכים, שהוא עמוד השדרה של כל סיבוב הופעות. כשאפל הגיע למסיבת חג המולד של הלהקה באותה שנה, החגיגה הייתה בעיצומה. דקות ספורות לאחר הגעתו, החדר התרוקן לחלוטין. ברוס ראה תקריות כאלה בצער. הוא הבין היטב שאפל היה שחצן וגס רוח; במהלך ההקלטות של BORN TO RUN הוא ביקש ממנו להתרחק מהאולפן למשך חודש בגלל המתחים הלא מועילים שיצר. למרבה האירוניה, היה זה ג'ון לנדאו שהנדס את חזרתו של מייק. ועדיין, ברוס ראה גם את הצד השני של האיש. "אני לא יכול לעשות כלום, אני אוהב את הבחור", הוא אמר לחברים.

בלוס אנג'לס, ההופעה של ברוס משכה את כל המי ומי של התעשייה: קרול קינג, ג'וני מיטשל, נילס לופגרן, ג'קסון בראון, טום וייטס והשחקנים רוברט דה נירו וג'ק ניקולסון. ניקולסון, במקרה גם הוא בחור מחוף ג'רזי, הוביל את העידוד כשהוא עומד על השולחן שלו. באותו שבוע, ספרינגסטין פגש את האליל הגדול ביותר שלו כמעט, פיל ספקטור. את האליל האולטימטיבי, אלביס, הוא מעולם לא פגש. ספקטור היה קריר כהרגלו. "אני מבין מה הילד עושה. אני מגלה עניין קל", אמר האיש שהתקליט BORN TO RUN כולו היה מחווה עבורו.

ספקטור הזמין את ברוס לבקר אותו באולפן בזמן שהפיק סשן לזמר דיון. המפגש היה נינוח יותר, אם כי לתאר משהו שקשור לספקטור כנינוח זה כמעט תמיד הגזמה. ג'ימי אייובין, שעבד עם ספקטור על התקליטים של לנון, היה בעיר, ומיאמי סטיב הכיר את דיון היטב מסבבי ההופעות של פעם. הסשן נמשך חמש שעות, וכלל עקיצות מהמאסטרו: "אוקיי, חברים. ברוס ספרינגסטריט פה. הוא על השער של TIME והוא נולד לרוץ. אז בואו נראה לו איך עושים תקליט". אבל במהלך הערב, הגאון לשעבר לקח את הגאון החדש הצידה. "אם הייתי עובד איתך, התקליטים שלך היו נשמעים ברורים וטובים יותר והיית מוכר פי חמישה יותר". על פי הדיווחים, ברוס חשב שההצעה אטרקטיבית, אם כי אחרים השתעשעו: גם לספקטור יצא שם של אחד שלוקח לו הרבה מאוד זמן לסיים תקליטים.

אבל איכשהו, ספרינגסטין לא חש בנוח עם ההצלחה. זה היה נכון שהוא עשה את כל הדרך, כמעט מעוני לעושר פוטנציאלי. החיים היו אמורים להיות חלום שהתגשם. אבל הם לא. הדברים פשוט לא הסתדרו, אם כי בהתחשב בפרפקציוניזם של ברוס, זה יכול היה להיות רק שהם לא הסתדרו באופן מושלם. והדברים שכן הסתדרו היו קצת חלקים מדי מכדי שאפשר יהיה לסמוך עליהם. "כשאתה נוסע בלימוזינה בפעם הראשונה, זה מרגש", אמר ברוס. "אבל אחרי זה, זו סתם מכונית טיפשית". הדברים שהשתבשו, לעומת זאת, היו בדיוק אלה שהיו הכי חשובים, אלה שנגעו ברעיונות של ברוס לגבי יושרה ועצמאות.

בנובמבר יצאה הלהקה לסיבוב אירופי קצר וקטסטרופלי שכלל שתי הופעות בלונדון והופעות בודדות באמסטרדם ובשטוקהולם. CBS אינטרנשיונל, שהייתה אחראית על קידום המופעים, פשוט לא הבינה את התמונה. לונדון נבחרה להיות מוקד ההייפ המוגזם ביותר, בין השאר בזכות סדרת כתבות נלהבות במלודי מייקר. העיר כוסתה במדבקות עם הציטוט המפורסם "ראיתי את עתיד הרוק ושמו ברוס ספרינגסטין"; תיאטרון האמרסמית' אודאון, שם נערכו ההופעות, קושט בכרזות "סוף סוף לונדון מוכנה לברוס ספרינגסטין!". לפני ההופעה, ברוס הסתובב במקום ותלש את הפוסטרים מהקירות במו ידיו. הסיבוב כולו עבר בערפל, והלילה האחרון בלונדון הסתיים בתקרית מכוערת כשבמלון סירבו לאפשר לקלרנס קלמנס להעלות את חבריו, שהיו שחורים, לחדרו.

כשהלהקה חזרה לארצות הברית, ספרינגסטין נסוג והסתגר, כמעט ולא ראה איש. הוא בילה את רוב זמנו עם חברתו, נסיבות מוזרות עבור אדם שהצהיר לא פעם: "אני לא יכול להיות עם נשים. אני חייב לתת הכל למוזיקה שלי. ואני עוד לא מוכן לכתוב מוזיקה של איש נשוי".

מייק אפל היה נחוש בדעתו שהתקליט הרביעי של ברוס ספרינגסטין יוקלט בהופעה חיה. הוא הקליט כמה הופעות בסוף השנה, אך ברוס היה משוכנע שתקליט הופעה, שהמעריצים דרשו מאז התקליט השני, הוא עדיין מוקדם מדי. הוא הרגיש שההתרגשות של הלהקה על הבמה עדיין לא בשלה להקלטה, וכששמע את ההקלטות חשב שהנגינה חסרה עקביות, במיוחד בקצב. בנוסף, הוא היה בטוח שהתקליט הרביעי שלו חייב להיות מורכב משירים חדשים לחלוטין.

שוב, ספרינגסטין הלך נגד הנוסחה המוכרת של הרוק. מעניין להשוות את הקריירה שלו לזו של פיטר פרמפטון, שהוציא שלושה תקליטי אולפן ואז את תקליט ההופעה המצליח FRAMPTON COMES ALIVE, שמכר סכום דמיוני והפך את פרמפטון לכוכב ענק. אך ההצלחה המסחררת הזו פגעה בו, והתקליט הבא שלו היה כישלון. פרמפטון היה הדוגמה הקלאסית למגבלות של מכונת הכוכבים של הרוק. הניצחון הענק שלו היה מוקדם מדי. רק חוסר האמון האינסטינקטיבי של ספרינגסטין בדרך הקלה הציל אותו מגורל דומה.

התוצר היחיד מהקלטות ההופעה החיה של אפל משנת 1975 היה הקלטה של קלאסיקת חג המולד SANTA CLAUS IS COMING TO TOWN, שנשלחה לכמה תחנות רדיו אך מעולם לא יצאה באופן רשמי. אולי המדד הסופי למחיר שהתהילה גבתה מספרינגסטין היה העובדה שהיוצר הפורה הזה לא ביצע שום חומר חדש בסיבוב ההופעות של BORN TO RUN. הוא לא כתב שירים חדשים, או לפחות לא כאלה שהיה מוכן לשיר בפומבי.

סיבוב ההופעות הסתיים בארבע הופעות סולד-אאוט בפילדלפיה. כשהסט האחרון הסתיים, הרבה אחרי חצות בערב השנה החדשה, איש לא הופתע במיוחד כשברוס הביע יותר הקלה מאשר התרוממות רוח. עכשיו הוא יוכל להירגע, להתרגל למצבו החדש. חייו לעולם לא יהיו כל כך פשוטים שוב.