סערה מושלמת: התקליט האקולוגי שפירק את ג'ת'רו טול

ב-14 בספטמבר בשנת 1979 יצא התקליט STORMWATCH, של להקת ג'ת'רו טול, שסימן את הסוף עבור הרכב כמה מחברי אותו הרכב.

ב-14 בספטמבר 1979, על סף עשור חדש ומבטיח, שחררה להקת ג'ת'רו טול את מה שיהפוך לאחד התקליטים הטעונים ביותר בתולדותיה, STORMWATCH. על פניו, זה היה עוד פרק בשרשרת ההצלחות של הלהקה, אך מתחת לפני השטח, מאחורי התווים והמילים, התחוללה סערה אמיתית שהובילה לסופו של ההרכב הקלאסי והאהוב שלה. זהו סיפור על יצירה אפוקליפטית שהפכה לנבואה שהגשימה את עצמה, ועל מנהיג אחד שנאלץ להפליג אל הלא נודע ולהשאיר כמה מלחים מאחור.

הרוח החיה וקברניט הספינה, איאן אנדרסון, הבין היטב שהרוחות משתנות. שנות השבעים, עשור הזהב של הרוק המתקדם, גססו, וסגנונות חדשים כמו הפאנק והגל החדש החלו להרים ראש. אנדרסון ידע שכדי לצלוח את המעבר אל שנות השמונים, הלהקה חייבת שינוי. הרעיון לתקליט החדש נולד מתוך תחושת דחיפות זו, והתגבש לכדי יצירת קונספט קודרת וזועמת. הנושא המרכזי היה סוף העולם כפי שאנו מכירים אותו: כדור הארץ מתרוקן ממשאביו, האנושות צועדת בעיניים פקוחות לעבר עידן חשוך חדש, והכאוס משתלט על הכל. באותה תקופה בריטניה כולה שקעה במשבר כלכלי וחברתי עמוק שכונה "חורף אי-הרצון", עם שביתות ענק, ערימות אשפה ברחובות וקיפאון כללי. אנדרסון, שרכש חווה חקלאית מבודדת ואחוזת דייג באי סקאי שבסקוטלנד, חווה את עוצמתו האכזרית של החורף הצפוני והביט סביבו בחרדה מהולה בציניות בריטית משובחת.

האווירה הזו קיבלה ביטוי ויזואלי מושלם על עטיפת התקליט. בחזית ניצב אנדרסון, חדור מטרה, צופה במשקפת אל האופק הסוער. מאחור, בתמונה מצמררת, נראה דוב קוטב ענק, סמל לטבע הנכחד שקם על אלו שרוצים להכחידו, מתכונן להשמיד במכה אחת בית זיקוק מזהם. המסר היה ברור: הטבע משיב מלחמה. הכל יפה מאוד, אבל מה לגבי המוזיקה?!

האם גם המוזיקה שיקפה את הזעם הזה? התשובה הייתה כן, ובגדול. המעריצים שציפו להמשך ישיר לקו הפולק-רוק החמים והפסטורלי של התקליטים הקודמים, SONGS FROM THE WOOD ו-HEAVY HORSES, הופתעו לגלות צליל אחר לחלוטין. החלילים העליזים והמנדולינות פינו את מקומם לטובת צליל רוק כבד יותר עם צלילים קצת יותר מנוכרים. האלמנטים העממיים נעלמו כמעט לחלוטין, והוחלפו באנרגיות חשמליות ובתחושה אפלה.

כן, המוזיקה כאן לא מזכירה את שני האלבומים ההם על הסוסים הכבדים ועל השירים מהיער אפילו בשבריר של טיפה! האמת? התקליט שיצא מעניין מאד להקשבה, אם כי הרבה מעריצי הלהקה פחות מדברים עליו. אני מודה שבמשך שנים גם אני התעלמתי ממנו לטובת יצירות ג'ת'רו טול אחרות, אבל הוא חזר ובגדול. כמו הטבע שמחזיר מלחמה.

השירים באלבום שיקפו את האווירה הכאוטית בדיוק נבואי מצמרר. לכל רצועה הייתה אמירה נוקבת. שיר הפתיחה, NORTH SEA OIL, עסק ישירות בבהלת הנפט של הים הצפוני. אנדרסון ביקר בחריפות את האשליה של הממשל הבריטי שראתה במאגרי הנפט החדשים גלגל הצלה פיננסי מהיר, תוך התעלמות מוחלטת מההרס האקולוגי ומהעובדה שהמשאב הזה יתכלה בתוך עשורים ספורים. צלילי הגיטרה והקצב המקוטע של השיר המחישו את תנועת המשאבות התעשייתיות בלב הים הקפוא. שיר בולט נוסף הוא SOMETHING'S ON THE MOVE, שבו אנדרסון מתאר מעין עידן קרח חדש ומפלצתי שיורד מן הצפון וכולא את האנושות השאננה. זו הייתה מטאפורה ישירה לאסון אקלימי בלתי נמנע. באופן מדהים, איאן זונח ברובו את הגיטרה האקוסטית שלו ומביא איתו חשמל.

לעומתו, הקטע האקוסטי המופלא DUN RINGILL (אחד השירים האהובים עליי בתקליט!) לוקח אל עולם פולקלוריסטי ומסתורי. DUN RINGILL הוא שמו של מבצר עתיק מתקופת הברזל ששוכן על חצי האי סטרת'איירד שבאי סקאי, לא הרחק מביתו של אנדרסון. השיר מתאר פולחן עתיק סביב מדורות על שפת המצוק אל מול סערה המתרגשת ובאה על פני הים – זה ממתק אקוסטי מופתי שמזכיר לי למה אני מאוהב עד כלות בגאונות המלודית של החלילן מפרוגלין (נו, קריצה על החלילן מהמלין - אתם יודעים...).

שימו לב שזהו האלבום הראשון מאז BENEFIT שאין לו שיר נושא שנושא את שם האלבום.

באופן אירוני, הסדקים הראשונים בחומת הלהקה הופיעו עוד לפני שהוקלט ולו תו אחד מהתקליט, וכל זאת בגלל פרויקט שאפתני שהתרסק ברעש גדול. אחיו של איאן, רובין אנדרסון, שהיה ממנהלי להקת הבלט הסקוטית, שכנע אותו להלחין יצירה מיוחדת בשם THE WATER’S EDGE, לכבוד חגיגות העשור של הלהקה וחנוכת התיאטרון החדש שלה בגלאזגו. אנדרסון, שמעולם לא פחד מאתגרים, גייס לעזרתו את חברו ללהקה, הקלידן והמתזמר דייויד פאלמר.

אלא שכאן החלה שרשרת של תקלות קומיות-טראגיות. כשרוק מתקדם ובלט קלאסי נפגשים, אפשר לצפות לגאונות צרופה או לקטסטרופה מפוארת – ובמקרה הזה קיבלנו את האפשרות השנייה עם תוספת של כאב ראש. להקת ג'ת'רו טול הייתה בעיצומו של סיבוב הופעות, מה שהותיר אפס זמן לחזרות. אנדרסון ופאלמר, שדמיינו תזמורת סימפונית מלאה, גילו לתדהמתם שהבור בתזמורת של התיאטרון החדש קטן מכדי להכיל הרכב כזה. הזמן שהוקצב לחזרות עם הנגנים הזמינים היה עלבון של ממש – חצי יום בלבד. אנדרסון, פרפקציוניסט ידוע, הראה את מורת רוחו מול הנגנים שהתקשו לבצע את המוזיקה המורכבת שכתב.

המופע, שעלה לבמה ב-7 במרץ 1979, הוכתר כאסון מהדהד. כדי להוסיף חטא על פשע, שמותיהם של פאלמר ושל גיטריסט הלהקה, מרטין באר, שהשתתפו בפרויקט, הושמטו מהקרדיטים, ואנדרסון נאלץ להתנצל בפניהם באופן אישי. האצבע לאסון הופנתה כלפי הכוריאוגרף, רוברט נורת', מעצב התלבושות, פיטר פריימר והתאורן, דייויד הרסיי, והכישלון הצורב הותיר טעם מר בפיו של אנדרסון, שהחליט לטאטא את המפלה הצידה ולהתמקד בכל הכוח בתקליט הבא. חלק מהמוטיבים המוזיקליים של אותו בלט חסר מזל מצאו את דרכם בסופו של דבר לאלבום עצמו, בין היתר בקטע האינסטרומנטלי WARM SPORRAN.

כשהלהקה התכנסה באולפן, איש מהם לא שיער שאלו יהיו ימיהם המשותפים האחרונים. הדרמה האמיתית החלה כאשר מצבו הבריאותי של הבסיסט המוכשר, ג'ון גלזקוק, החל להידרדר באופן דרמטי. גלזקוק סבל מבעיית לב מולדת, וזיהום חמור שהתפתח משן שבורה התפשט למחזור הדם שלו והחמיר את מצבו. הוא נאלץ לפרוש זמנית מהלהקה, אך גם לאחר שובו, סיבוב הופעות אינטנסיבי בארצות הברית גבה ממנו מחיר כבד. הסימן הראשון למצוקה היה חוסר תחושה באצבעותיו, סיוט עבור כל נגן. עם חזרתם לאנגליה, התברר כי גלזקוק לא יוכל להמשיך. הוא הספיק להקליט בסך הכל בשלושה קטעים בתקליט, לפני שנאלץ לפרוש סופית. שלושת הקטעים הללו היו FLYING DUTCHMAN, הרצועה המלודית והנשגבת ORION, והיצירה המרגשת ELEGY.

באקט של מנהיגות קשוחה, נטל אנדרסון את גיטרת הבס לידיו. הוא פנה לבסיסט המקורי של הלהקה, ג'פרי האמונד-האמונד, בבקשה שיחזור למלא את החלל, אך זה סירב בנימוס. האמונד-האמונד פרש מעולם המוזיקה כבר ב-1975 כדי להקדיש את חייו לציור, ולא היה שום סיכוי שיחליף את המכחול בגיטרה. כדי לשמר את הצליל הייחודי של גלזקוק, אנדרסון הקפיד לנגן באותו דגם של גיטרת בס שבה ניגן חברו החולה, פנדר פרסיז'ן. האווירה באולפן, שהיה ממוקם בביתו של אנדרסון, שם פעלה יחידת ההקלטה הניידת MAISON ROUGE MOBILE STUDIO, הפכה קודרת וטעונה, והנושאים הימיים והאקולוגיים של התקליט קיבלו משמעות מצמררת.

הקטע ELEGY נושא בחובו את אחד הסיפורים המרגשים והעצובים באלבום. היצירה האינסטרומנטלית המרהיבה הזו הולחנה על ידי דייויד פאלמר לזכר אביו שמת. מרטין באר סיפק שם סולו גיטרה מלא רגש ועדינות שגורם לעור ברווז בכל האזנה מחדש, וגלזקוק ניגן את תפקיד הבס המרגש. באופן טראגי ומצמרר, השיר שנכתב במקור כהספד לאביו של פאלמר, הפך להספד המוקלט האחרון של גלזקוק עצמו. הקטע בנוי על מלודיה מרגשת עד דמעות שנישאת בידי החליל של איאן או הגיטרה של באר עם מגע תזמורתי מוצק, ומעניק סיום מנחם ומפואר לאלבום כולו.

לימים סיפר אנדרסון על הרגעים הקשים: "כשהתחלנו להקליט את התקליט הזה, קרתה רמה מסוכנת של התרועעות עם אנשים שהשפעתם לא הייתה טובה. אני לא שש לנקוב בשמות, זה לא היה אף אחד בלהקה, אבל השפעות חיצוניות במקום שבו ג'ון גלזקוק שתה. אני לא יודע מה הוא עשה במונחים של סמים בזמנו הפנוי, אבל ג'ון לא היה מישהו שבריאותו ביקשה לצמצם את אורח החיים של המסיבה. כשהקלטנו בקושי רב את התקליט הזה, ראיתי את ג'ון בבר והוא לא היה במצב טוב ואמרתי, 'ג'ון, אתה תצטרך ללכת הביתה, לעשות סדר ולחזור כשתהיה יותר טוב ותוכל לקחת את התפקיד הזה שוב'. זה היה בראש שלי אפילו אז שג'ון ייקח את המציאות לידיו... הוא ממש לא פוטר על ידי. הרגע אמרתי לו, 'ג'ון, אתה באמת צריך לעשות לעצמך טוב'. המציאות הייתה שג'ון נזקק לזעזוע חד וזה היה אמור לבוא מהלב שלו או אולי מחברים או משפחה או אולי חברי להקה".

גלזקוק, שהגיע ללהקה מלהקת הרוק הספרדית-בריטית CARMEN, היה איש של רוק אמיתי – חייכן, בליין, שאהב לחיות על הקצה. אנדרסון, לעומת זאת, ניהל את ג'ת'רו טול כמו ספינת קרב בריטית ממושמעת, נטולת סמים ומשקאות חריפים במהלך העבודה. הפער הבלתי ניתן לגישור בין השניים, יחד עם מצבו הבריאותי המידרדר של הבסיסט, הפכו את האווירה לחבית חומר נפץ.

עם יציאתו, STORMWATCH זכה להצלחה מסחרית וזיכה את חברי הלהקה בתקליט זהב, אך זו הייתה הצלחתם המשותפת האחרונה. המציאות מחוץ לאולפן טפחה על פניהם במהירות. אנדרסון החל לחפש בסיסט חדש לסיבוב ההופעות הקרב. הוא מצא נגן צעיר ומבטיח, בוגר מכללת ברקלי למוזיקה, אך המתופף בארימור בארלו, שהיה חברו הקרוב ביותר של גלזקוק בלהקה, הטיל וטו. בארלו ראה בהחלפה המהירה של חברו הגוסס מעשה בגידה וחוסר רגישות מצד אנדרסון. באופן מפתיע, היה זה בארלו עצמו שהציע זמן קצר לאחר מכן מועמד אחר: דייב פג, הבסיסט של להקת הפולק-רוק פיירפורט קונבנשן. פג התקבל ללהקה, אך השמחה הייתה קצרה. ב-17 בנובמבר 1979, ג'ון גלזקוק הלך לעולמו. הוא היה בן 28 בלבד במותו. הבשורה המרה תפסה את חברי הלהקה באמצע סיבוב הופעות בארצות הברית, וההלם היה מוחלט.

מותו של גלזקוק היה הקש ששבר את גב הגמל. האווירה בלהקה הפכה בלתי נסבלת. המתופף בארימור בארלו, שהיה שבור לרסיסים מאובדן חברו הטוב וזעם על מה שחווה כניכור מצד אנדרסון, הודיע על עזיבתו מיד בתום סיבוב ההופעות. הקלידן ג'ון אוון, שהתמודד עם דיכאון אישי, החל לשתות בכבדות. דייויד פאלמר התבטא במרירות על כך שאנדרסון יכול לפרק ולהרכיב את הלהקה כרצונו תחת אותו שם מותג. הסדקים הפכו לבקעים עמוקים. אנדרסון, שהרגיש מבודד ומותש, החליט שהגיע הזמן להקליט תקליט סולו. הוא גייס נגנים חדשים לפרויקט האישי שלו, ביניהם אשף הקלידים והכינור אדי ג'ובסון מלהקת UK ולהקת ROXY MUSIC, יחד עם המתופף האמריקאי מארק קראני, וכמובן השותף הנאמן מרטין באר. אך מה שהחל כתקליט סולו, הפך בסופו של דבר, בהחלטה של חברת התקליטים, לתקליט הבא של ג'ת'רו טול, A. הנגנים שאיתו הפכו להרכב החדש של הלהקה. חברת התקליטים CHRYSALIS RECORDS פשוט סירבה להוציא אלבום סולו מסחרי פחות, והתעקשה להדביק את המותג המוכר. כך גילו ג'ון אוון ודייויד פאלמר שהם כבר אינם חברים בלהקה דרך העיתונות המוזיקלית – סיום צורב ומכוער להרכב שיצר יחד כמה מיצירות הפאר הנצחיות של הרוק. כך הלהקה הפכה בן רגע לדלת מסתובבת... אבל בכל מקרה, מכיוון שהלהקה – ולא משנה מי ניגן בה – תמיד הייתה רק קבוצת תמיכה טכנית להוצאה לפועל של הרעיונות של איאן, אין פלא שכך זה נגמר.

כך, באופן כמעט סימבולי, התקליט שחזה סופה אקולוגית, שימש כשירת הברבור המרה-מתוקה של הרכב ענק, שהורכב ממוזיקאים אדירים שתמיד נתפסו כצלע התומכת של גאון אחד. שנות השבעים הסתיימו. עידן תם. וספינת הדגל של ג'ת'רו טול, כפי שהעולם הכיר ואהב אותה, שקעה תחת משקל הסערה שהיא עצמה חזתה. אבל גם ממרחק השנים, כשמניחים את המחט על הוויניל של STORMWATCH ושומעים את הרוחות המנשבות ואת הבס הרועם, ברור לחלוטין שמדובר באלבום נהדר, יצירה אמיצה ועוצרת נשימה שסגרה את העשור הגדול ביותר בתולדות המוזיקה בטריקת דלת מהדהדת.

לפרטים והזמנת הרצאות המוסיקה של נעם רפפורט: 050-5616459

לאתר הבית – תכתבו בגוגל "נעם רפפורט מוסיקה".