הזמר והיוצר הצרפתי, סרז' גיינסבורג, היה ללא ספק אחד מיוצרי המילים והלחנים הגדולים של המדינה הזו. אבל הטעם שלו לפרובוקציה יכל לשרוף את שמו, שנים רבות לאחר מכן. למרות זאת - לא רק שזה לא קרה, הוא נותר פופולרי מתמיד.
כשהוא מת בגיל 62, ב-2 במרץ 1991, הנשיא דאז, פרנסואה מיטראן, שיבח אותו - "הוא העלה את כתיבת השיר לרמת האמנות". מעטים יכולים להכחיש את הגאונות המוסיקלית של גיינסבורג. חובבי מוסיקה קלאסית מזהים את השפעתם של שופן, דבורק, ברהמס ובטהובן על יצירתו. הוא חש בנוח באותה מידה עם ג'אז, פופ, רוק ואפילו רגאיי (הוא הקליט תקליט, בסוף הסבנטיז, עם להקתו של בוב מארלי). הוא הצטיין במשחקי מילים, לפעמים בעלי אופי מיני.
אחת הדוגמאות המוקדמות והנועזות ביותר שלו הייתה השיר LES SUCETTES (סוכריות על מקל) משנת 1966, עם סיפורה של ילדה שנמצאת "בגן עדן" בכל פעם ש"המקל הקטן הזה נח על הלשון שלה". הוא שכנע את זמרת הפופ הצרפתייה, פראנס גל - אז בת ה-18, להקליט אותו. מאוחר יותר היא אמרה שלא הבינה שזה קשור לאקט המיני. כשגילתה כי כך, היא לא דיברה יותר עם גיינסבורג.
כן, גיינסבורג היה מהילדים הרעים באמנות המוסיקה הצרפתית. הוא הקליט תקליטים רבים, אך ברצוני להביא את סיפורו דרך שניים מהם. שניהם קונספטואליים.
סיפורה של מלודי נלסון יצא לחנויות התקליטים במרץ 1971.
התקליט נקרא, בשמו המלא, HISTOIRE DE MELODY NELSON והוא אלבום קונספט המכיל מוזיקת רוק גאונית מבחינת כתיבה, תיזמור וביצוע. גיינסבורג, שכבר אז נחשב לאייקון צרפתי (כמו גם הילד הרע, כאמור), ידע היטב שהקליט כאן את יצירת המופת שלו ושהוא אף יקבל הערכה גדולה מאד עליה. אך לא הכל הלך כפי המתוכנן; כשהאלבום יצא הוא נתקל בעיקר בחומת אדישות גבוהה.
גיינסבורג החל לעבוד על יצירתו זו בזמן שאהובתו היפהפייה, ג'יין בירקין, צילמה סרט בדרום צרפת בשם MISTREL GOES UP MY NOSE. הוא ידע מה יהיה תפקידה בתקליט כשישלים את כתיבתו. והיא אכן ביצעה אותו על הצד הטוב ביותר. עלילת התקליט היא על איש צרפתי מבוגר שנתקל ברוכבת אופניים אדמונית, צעירה (כנראה אף קטינה) ויפהפיה. בסיפור הוא דורס אותה בטעות עם הרולס רויס שלו.
השניים מתאהבים קשות והולכים יחדיו לבית מלון על מנת להתעלס. נראה כאילו הרומן ביניהם מתייצב כשלפתע הנערה, שקוראים לה מלודי נלסון, מתגעגעת לביתה ומחליטה לטוס לשם. יש טרגדיה איומה בעלילת הסיפור; המטוס מתרסק עם מלודי בתוכו. האיש המבוגר והמאוהב מתרסק גם הוא בעקבות הידיעה.
המוסיקה באלבום נכתבה לראשונה כרעיון תיזמור לתוכנית טלוויזיה שלא צולמה לבסוף. ההקלטות לאלבום הזה נערכו באפריל 1970 באולפני PHILLIPS שבמארבל ארץ', בלונדון, עם חטיבת קצב בריטית, שכללה את הבסיסט בריאן אודגרס, הגיטריסטים אלאן פארקר וביג ג'ים סאליבן והמתופף דאגי רייט.
התוספות של התזמורת (30 נגנים) והמקהלה הגדולה הוקלטו במאי 1970 בפריז. האיש שאחראי לתיזמורים כאן הוא גאון צרפתי נוסף בשם ז'אן קלוד וואניאר. גם הכנר הצרפתי הידוע, ז'אן לוק פונטי, הקליט את כינורו לאלבום הזה בקטע שנקרא EN MELODY. באותו קטע נשמע גם צחוקה המתגלגל של בירקין, שמקורו בקלטת שהקליט אחיה כמה שנים לפני הקלטת האלבום בה היא נשמעת צוחקת כשהוא מדגדג אותה. בירקין הודתה מאז שהצחוק שלה לא נשמע כצלילי פעמונים אלא יותר כקול כבשה. גיינסבורג אהב מאד את ההקלטה הזו של הצחוק והחליט לשים קטע ממנה בשיר הזה.
הקטע האחרון, CARGO CULTE, הוא שיר האבל של האיש המבוגר על מותה של מלודי. השיר הזה מספר על שבט אמיתי בגינאה, שהאנשים בו סוגדים למטוסים שטסים מעליהם בשמיים. המנהג שלהם הוא לנשוף חיצים מקנים תוך ציפייה שהמטוס שאליו כיוונו את החץ שלהם יתרסק ואז הם יוכלו להשתלט על כל מה שבתוכו, כולל נשמות המתים. בשיר הזה מתפלל אותו איש מבוגר שהשבט הזה יואיל בטובו להחזיר אליו בחזרה את נשמתה של מלודי. הוא כה עצוב עד שהוא נשאב לאמונה בדת שטוענת כי תכולתו של מטוס שהתרסק יכולה לחזור לחיים.
כשההקלטות הושלמו ידעו כל הנוכחים שיש להם מאסטרפיס ביד. הם היו נרגשים. אחיה של בירקין רץ עם ההקלטות לכל שדרן רדיו בריטי שהכיר בכדי לשכנע ולהשמיע את זה. הוא היה משוכנע שזה הולך להיות להיט.
אך אף אחד לא רצה להשמיע את זה. אפילו בחנויות תקליטים בצרפת האלבום נכשל כשיצא. למרות שכיום הוא נחשב לשיא יצירתו של גיינסבורג. אפשר לראות בחלק מהאלבום הזה סיפור אוטוביוגרפי של גיינסבורג המבוגר שהתאהב בבירקין הצעירה.
שבעה קטעים יש באלבום הקצר הזה. שניים מהם קרובים לשמונה דקות באורכם. אין ספק שהאלבום הזה היה לא שגרתי בנוף המוסיקה של התקופה ההיא. יש כאן להקת רוק שמספקת גרוב מוסיקלי מהוקצע ומחוספס עם גיטרת בס מהפנטת ותפקידי גיטרה חשמלית מהממים. גיינסבורג הוא הקריין בסיפור הזה כאן. הוא מספר אותו בקולו הייחודי שמעניק תיאטרליות מכשפת לסיפור.
בירקין, שהייתה אז בחודש הרביעי להריונה (עם הבת המשותפת לה ולסרז', שארלוט), הצטלמה לעטיפת האלבום הפרובוקטיבית אך המקסימה. גיינסבורג רצה שבדמות של מלודי תהיה ג'ינג'ית, ולכן בירקין חבשה על ראשה פאה בעת הצילום. כמו כן אופרו על פניה נמשים כדי להוסיף לדמות סוג של תמימות שובבה.
הצילום של עטיפת התקליט נערך בינואר 1971 ב'סטודיו 44', בפריז. צלם העטיפה, טוני פרנק, סיפר שנים לאחר מכן: "נסעתי ללונדון להקשיב לצלילי מלודי נלסון בזמן שהוא הוקלט שם. מה ששמעתי היה לא יאמן. את סשן הצילום הזה עשינו כשסרז' חזר משם לפריז. הוא איחר לסשן הצילום וג'יין, שהייתה בהריון של שלושה חודשים, הייתה מאד מתוסכלת מהאיחור הזה. כשסרז' הגיע, הוא הצליח להרגיע אותה והתחלנו לעבוד.
סרז' ידע בדיוק מה הוא רוצה לעטיפת התקליט. כל הקונספט היה כבר בראשו. הוא הביא עימו את הפאה הכתומה והורה לג'יין כיצד לחבוש אותה".
בירקין מחזיקה בצילום הזה בובה של קוף. גיינסבורג רצה לעצמו את הבובה הזו אך בירקין לא הסכימה וכשהוא מת, היא קברה אותו ביחד עם הבובה כדי שהיא תהיה בטוחה בחיקו לנצח נצחים.
לאחר צאת האלבום צילמו גיינסורג ובירקין סרט שלם עם כל שירי האלבום.
שנים לאחר מכן יצא ההתקליט גם בהוצאת דלוקס מפוארת של שני דיסקים (או שני תקליטים). דיסק ראשון כולל את האלבום עצמו ודיסק שני מכיל סשנים נדירים שהוקלטו במהלך הכנתו, כולל שיר שלא יצא כלל לפני כן בשם MELODY LIT BABAR שנשאר מחוץ לתקליט כי אופיו לא התאים לקו העלילה.
כיום, התקליט הזה נחשב לאחד מאלבומי המוסיקה החשובים ביותר. הרבה רואים בו השפעה והשראה על מוסיקאים רבים בהמשך הדרך.
על תקליטו הקונספטואלי הנהדר משנת 1976, L'HOMME A TETE DE CHOU.
האיש עם ראש הכרוב. זה היה בדיוק מה ששם היצירה אמר; גבר בגודל מלא, יושב עם ירק במקום שראשו צריך להיות בו. הכל החל מפסל שראה גיינסבורג והחליט לקנות אותו. אותו פסל נמצא בעטיפת התקליט וכשהוא הוצב בבית שלו ושל ג'יין בירקין, היא סיפרה לאחר מכן שזה הפחיד את ילדיהם שמצאו את עצמם רצים מהר לידו בדרכם לשירותים, מפחדים שהוא יעשה להם משהו.
"הוא כתב את התקליט על ראש כרוב בזמן שעשיתי סרט רע מאוד במילאנו", אמרה ג'יין בירקין. "הייתי שם בערך ארבעה שבועות, אז הוא לקח את הזמן שלו לכתוב את זה. גרמתי לו לצאת בתואנות שווא. אמרתי לו שאני במלון מקסים ברובע הישן של מילאנו, והוא בא רק למצוא אותי בפאתי העיר במלון מזעזע שבו לא היו חדרי אמבטיה בכל חדר שינה ומסביב למלון היו הריסות של בתים. הוא כעס ולא דיבר איתי במשך יומיים. ואז הוא בחר חדר בצד השני של המסדרון לעצמו ובזמן שיצאתי לצילומים לכל היום, הוא ישב שם והתחיל לכתוב. היה מטף כיבוי עם קצף במסדרון בין החדרים ואני חושבת שמכאן הוא קיבל את הרעיון ביצירתו להרוג את מרילו ולכסות אותה בקצף".
אלבום הקונספט שלו הפעם בא, לעומת זה על מלודי נלסון, עם מילים אפלות וקשות יותר. זה הוא סיפור על אהבה אובססיבית, מוות אלים, מין והרס עצמי. בעלילה מספר עיתונאי בצהובון כיצד חייו התפרקו לאחר היום הגורלי כשהוא נכנס למספרת הגברים של מאק לגילוח והיה "מסנוור מהיופי והידיים הסבוניות" של החופפת מרילו כהת העור. במונולוג שלו הוא מספר כיצד התאהב בה ללא תקנה. הוא נשאב לעולם של מיניות אקזוטית-אפריקאית אבל אז, הוא תופס אותה מקיימת יחסי מין עם מוסיקאי רוק היפי. פגוע ומושפל, הוא שותה ומקיא אלכוהול כשהוא מעביר את זמנו גם בריגול אחרי אהבתו הפוגענית.
הוא חושף את החלטתו לרצוח אותה והוא מכה בראשה עם מטף כיבוי עד שהיא צונחת מתחת למעטה הקצף הלבן והדביק. לאחר המעשה שנעשה, הוא מסדר את גופתה המתה, אבל זה לא נגמר כאן. למרות שהעיתונאי היה קורבן של שחיתות חושנית נשית, גם הוא חייב להיענש, ולו רק עם המצפון שמייסר אותו. וכך הקטע הסוגר מוצא את העיתונאי במחלקה נוירופסיכיאטרית. האיש איבד את דעתו. הראש שלו, הוא משוכנע, הפך לכרוב - והשפן-לוגו של ירחון פלייבוי זולל את זה, טיפין טיפין. ואנחנו עוד חשבנו שהיצירה של להקת "המי" על טומי היא מוזרה.
כשהאלבום יצא בימי הפאנק הסוערים, הוא התקבל על ידי עיתונות הרוק הצרפתית כיצירת מופת ניהיליסטית. אבל השבחים לא הצליחו לתרגם למכירות, גם אם גיינסבורג הצליח להיות אחד היוצרים הצרפתיים הוותיקים היחידים שנמלטו מאימת שלטון הפאנק. הוא נהנה מאוד למצוא את עצמו זוכה לשבחים לצד אותם פרסומים על להקות הסקס פיסטולס והקלאש.
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.
