על חנויות תקליטים ראשונות בחיי והריגוש שהעניקו לי ממוזיקת רוק

עבור אנשים רבים, הביקור הראשון בחנות תקליטים הוא חוויה בלתי נשכחת. זהו מקום שבו חובבי מוזיקה יכולים לשקוע במנגינות האהובות עליהם, לחקור סגנונות מוזיקליים חדשים ולהתחבר לאנשים בעלי טעם דומה. בעבר, חנויות התקליטים היו המקור העיקרי לגילוי ולרכישת מוזיקה; הן סיפקו מרחב פיזי שאפשר לאנשים לדפדף בין תקליטים, לקבל המלצות מהצוות ולחלוק את אהבתם למוזיקה עם אחרים. שם, בין המדפים, נרקמו חברויות סביב הערצה משותפת לאותו תקליט או לאותה להקת רוק.

עבור רבים, ובהם גם אני, חוויית חנות התקליטים הראשונה סימנה רגע מכונן במסע המוזיקלי. בילדותי, היו שתי חנויות משמעותיות שעיצבו את עולמי. הראשונה, שאותה הכרתי היטב אך השפעתה על טעמי המוזיקלי הייתה פחותה, הייתה חנות "להיט". היא שכנה ברחוב ה' באייר 10 בכיכר המדינה שבתל אביב, והייתה שייכת ליהודה באום, חבר קרוב של הוריי. אבי נהג לנסוע לשם ואני אהבתי להתלוות אליו. אני זוכר את יהודה מניח בידיו של אבי סחורה חדשה ו"חמה" – כמו למשל התקליט החדש של להקת קווין, שבארץ זכה לשם "המשחק".

יהודה אמר לאבי: "זה תקליט חדש נהדר, ויש בו גם מוזיקה טובה לריקודים". אבא, שאהב לרקוד במסיבות ימי השישי שאירגן לחבריו בביתנו, רכש את התקליט, ואני שחקתי אותו עד דק. זה היה התקליט הראשון של להקת קווין שהיה בבעלותי; הייתי אז בכיתה ב', טירון נלהב. חנות "להיט" הייתה תמיד שוקקת חיים, ויהודה, שביקש להטביע את חותמו, הקפיד להדביק מדבקה מוזהבת של החנות על כל תקליט שיצא ממנה.

אבל החנות שבזכותה התאהבתי בתקליטים הייתה "מוסיקול", ששכנה באמצע רחוב סוקולוב ברמת השרון – ליתר דיוק, בסוקולוב 63. זה היה לב הרחוב, וכל מי שאהב להסתובב שם כדי לראות ולהיראות (סוקולוב היה אז ה"דיזנגוף" של רמת השרון) נכנס לחנות הזו. בכל חג, יום הולדת או סתם יום חול, היה לי תירוץ לבקש מהוריי לקנות לי ב"מוסיקול" עוד תקליט במתנה.

היציאה מ"מוסיקול" עם שקית ובתוכה תקליט חדש של להקת רוק ישראלית, לועזית או פרוגרסיב – שידעתי שיסחרר את ראשי ברגע שאניח אותו על צלחת הפטיפון בבית – הייתה כמו כרטיס כניסה לגן עדן. החנות אמנם לא הייתה גדולה בשטחה, אך עבורי היא הייתה גדולה מהחיים.

אז כיצד מלמדים נער טוב על רוק קלאסי ורוק מתקדם? ובכן...

בחנות היה צוות עובדים מיומן, לבבי וחייכן באופן תמידי. מנהלת החנות הייתה אורה, ולצדה דמויות בולטות נוספות שתמיד עזרו לנער שהייתי למצוא את התקליט הבא שלו: יענקלה המזוקן ושוני (בחולם מלא – לא בשורוק) אחישר, עם משקפי ה"ג'ון לנון" שלו. בגללם, הוא היה עבורי הדבר הכי קרוב ומגניב ללהקת הביטלס.

שוני היה עבורי מעין גורו. הוא תמיד נראה לי כתקליטן שמרחף מעל העננים עם עמדת השמעה משומנת להפליא. לא פעם אני מספר עליו בהרצאות שלי. כשהייתי בחטיבה וכבר הכרתי את "החומה" ואת "הצד האפל של הירח" של פינק פלויד, נתקלתי ב"מוסיקול" יום אחד בתקליט OBSCURED BY CLOUDS. זה היה הרבה לפני שמישהו פה חלם על אינטרנט, יוטיוב או סטרימינג; הייתה אז רק דרך אחת לדעת איך תקליט נשמע. "שוני, מה זה התקליט הזה של פינק פלויד?", שאל קולי הנערי את האיש עם המשקפיים.

הוא מיד ענה: "לא שואלים – מקשיבים!". בטקסיות מיומנת הוא לקח אותי לעמדת ההאזנה והוציא את התקליט, בעוד אני ממתין לצלילים עם האוזניות על ראשיי. זה התחיל עם רחשי התקליט עצמו, ומשם טיפס מעלה צליל סינתיסייזר אחד מתמשך. ואוו! מה זה הצליל הזה שפרץ לאוזניי? יחד איתו הגיע קטע אינסטרומנטלי מסקרן.

"שוני, אתה יכול להעביר לי קטע קדימה?". שוני הנהן והעביר את המחט לקטע הבא, שגם הוא היה אינסטרומנטלי אך קצבי יותר. זה נשמע שונה לגמרי מ"הצד האפל של הירח", ולא רציתי שזמן ההקשבה יסתיים, הרי היו עוד לקוחות שחיכו בתור. "הם גם שרים פה, שוני?", שאלתי, והוא העביר את המחט לשיר השלישי. שם שמעתי את קולו המוכר של דייוויד גילמור. יצאתי מ"מוסיקול" כשראשי מסוחרר, מתכנן כיצד להשיג את השקלים כדי לצאת בפעם הבאה עם התקליט מהחנות – בתקווה שלא יחטפו לי אותו לפני כן. ואכן, לא פעם חזרתי לחנות וגיליתי שתקליט שכה רציתי נרכש על ידי בר-מזל אחר. הו, הכאב שבגילוי הזה!

לפני זמן קצר הצלחתי לאתר את שוני, המשמש כיום כמדריך טיולים בצפון, וכתבתי לו: "היי שוני. אתה בטח לא זוכר אותי, אבל בשנות השמונים הייתי הילד הג'ינג'י שביקר ב'מוסיקול' ללא הפסקה. בזכותך גיבשתי את הגישה המוזיקלית שלי עם תקליטים מכוננים. מאז הפכתי לאיש מקצוע בתחום המוזיקה, וברצוני להגיד לך תודה ענקית על שגידלת אותי להיות מי שאני היום... אני מצרף לך תמונה המראה איך נראיתי בימי מוסיקול".

שוני לא איחר להגיב: "שלום נעם. ראשית – מלנת'לפים תודות על הפרגון הנעלה הנסמך על זיכרונך המופלא. אמנם לא זכרתי את השם, אך ברגע שפתחתי את התמונה זיהיתי את פניו של הילד שפקד את החנות בקביעות. שוב, מיליון תודות ובריאות נצח לך וליקיריך".

מסתבר שאפילו עזרתי לו לפתור תעלומה כשעניתי: "לא אשכח כשסיפרת לי אז, כשהייתי נער בחנות, ששברת כיסא בבית כשתיפפת עליו חזק מדי לצלילי הקטע WRING THAT NECK של דיפ פרפל".

שוני השיב: "מעבר לכך שהזיכרונות שלך מדהימים, הם מרוממים את נפשי. האנקדוטה על הכיסא הפילה אותי – אמנם נזכרתי בסיפור, אבל מעולם לא זכרתי 'בזכות' איזה שיר זה היה".

איך מוסיקול השפיעה עליי כחוקר מוסיקה ישראלית?

אני זוכר היטב כיצד קניתי ב'מוסיקול', בשנת 1987, את ההדפסה המחודשת של התקליט הראשון של להקת הצ'רצ'ילים. העטיפה סקרנה אותי, ומיד חטפתי את התקליט כדי להניח אותו על הפטיפון בביתי. הצלילים ששמעתי, בזמן שבהיתי שוב ושוב בעטיפה, עוררו בי תחושה שהיא מעבר להסבר; בואו נגיד שלא יכולתי להפסיק לרחף מזה.

אני גאה ששנים לאחר מכן יזמתי, חקרתי והוצאתי לאור בספרי השני, 'רוק ישראלי 1967–1973', את המחקר הבלעדי והמעמיק ביותר על הלהקה הזו ועל תקליטה. הכל התחיל שם, במוסיקול.

ומה יכול היה להיות טוב יותר מאשר לקבל כמתנה את שובר השי הזה? (הצילום באדיבות אמנון שפירא, שמיד אגיע גם אליו).

כפי שציינתי קודם, בחנות עבד צוות נהדר של מוכרים, והנה דמות נוספת שליוותה את נעוריי פעמים רבות בחנות ההיא: אמנון שפירא. עם החיוך התמידי ושיערו הבלונדיני הארוך, הוא ודאי גרם לי ולצעירים רבים אחרים לקנא בו. אמנון תמיד היה מגניב; הוא תמיד ידע מה להמליץ לי לשמוע, ואז גרם לי לגרד בראשי בתהייה – איך אשיג את הכסף כדי להביא את האוצר הזה הביתה?

כמה כיף היה להעלות זיכרונות מאותם ימים מופלאים ברמת השרון, כשרחוב סוקולוב היה כה שוקק, ממש כמו דיזנגוף. זה כל כך שונה מהמצב כיום, כשהרחוב נראה די עגום לדעתי. אחד הדברים מרוממי הנפש ביותר אז, היה לפתוח שוב את הדלת השמאלית ביותר בבניין ברחוב סוקולוב 63, ולהיכנס לעולם אהוב של תקליטים. ברוכים הבאים ל"מוסיקול"!

ב"מוסיקול" גם הפליאו לדרבן את הלקוחות לקנות תקליטים כדי לזכות בחותמת, שקירבה אותנו לתקליט ה-13 הנכסף – התקליט שניתן במתנה.

בסקר שערך העיתון "חדשות" בשנת 1984, נמצא כי המחירים בחנות "מוסיקול" היו גבוהים יותר משאר החנויות במדגם. אבל אני, כנער אייטיז רמת-שרוני שלא הוטרד כלל מחדשות על אינפלציה גואה, לא ידעתי זאת והמשכתי לקנות עוד ועוד תקליטים.

נכון, לא פעם נמכרו שם תקליטים מהדפסה ישראלית שחרקו "חבל על הזמן". לימים הסתבר לי שמפעלי תקליטים בארץ הדפיסו אותם ממאסטרים פסולים שכבר היו אמורים להיזרק לפח. כך, למשל, קיבלתי ב"מוסיקול" את התקליט הראשון שהזמנתי מהם – של להקת הרוק פורינר; כן, זה עם הלהיט COLD AS ICE. הגעתי הביתה ונחרדתי מרעשי הרקע שעטפו את המוזיקה. חזרתי לחנות וביקשתי משוני שיזמין לי עותק אחר. הוא נענה לבקשתי, אך גם העותק הבא שהגיע היה רצוף רעשים קשים.

ככה זה היה אז בארץ: תקליטים מתוצרת חוץ הגיעו עם צליל מבריק ועטיפה נפתחת (מה שנקרא בלעז - GATEFOLD), בעוד תקליטים מתוצרת הארץ הגיעו עם צליל זוועתי ועטיפה דקה ועלובה. ועדיין, התקליט הפגום ההוא מ"מוסיקול" מחמם את לבי עד היום; הזיכרון שלו יקר לי יותר מכל הדפסה משובחת שהגיעה לידיי בהמשך חיי.

האם היו אז עוד חנויות תקליטים בסביבה שלי? בשנות השמונים קמו ברמת השרון חנויות נוספות מלבד "מוסיקול". הייתה אחת ברחוב סוקולוב, לא הרחק מהצומת עם רחוב הכרמל, ושמה "וידאו מיוזיק". שם הכרתי לראשונה את להקת קינג קרימזון, ושם גם הזמנתי מהמוכר הנחמד את התקליט הכפול של להקת אי.אל.או (E.L.O), ששמו OUT OF THE BLUE. הוא רשם את הזמנתי, ואני כבר התחלתי לתכנן איך אשיג את הכסף עבורו.

כעבור שבוע הגעתי לחנות, והמוכר בישר לי לתדהמתי שהתקליט הגיע. הוא הוסיף מילים שעוררו בי הוד וחשש גם יחד: "וזה תוצרת חוץ!...". פחדתי לשאול כמה זה יעלה. כשהוא נקב במחיר, המוח שלי "התפוצץ". ידעתי שחסרים לי כמה שקלים טובים להשלמת העסקה. מה עושים? אני חייב את התקליט הזה; המוכר הביא אותו במיוחד בשבילי. איך אוכל להשאיר "דבר חללי" שכזה בחנות? חזרתי הביתה בסערת רגשות. יום ההולדת שלי היה רחוק, ולא נראה שום חג באופק שיאפשר לי לקושש כמה שקלים. לכן פניתי לאפשרות הבאה: "ללוות" לצמיתות כמה שקלים מהארנק של אמא שלי. נכון, זה ממש לא היה בסדר, אבל מה יכולתי לעשות כשהחללית של אי.אל.או סינוורה אותי לגמרי?

עם הכסף ביד רצתי ל"וידאו מיוזיק", שילמתי וקיבלתי את התקליט. הייתי מאושר עד השמיים, שנראו כאילו הם מחייכים אליי מלמעלה. לא חלף יום מהרגע שבו פתחתי את העטיפה והקשבתי לראשונה לצלילים המופתיים, ואז הגיע הרגע המצמרר: אמא שלי גילתה שחסר לה כסף בארנק. "מי לקח כסף?", היא צרחה, ולפתע השמיים בחוץ הפכו מכחולים לקודרים ומאיימים, מלווים בברקים. עורבים נראו לפתע עפים בין העצים.

כמובן שלא ידעתי לבלף, והעיניים שלי הסגירו אותי מיד. "מה קנית בזה?!", היא המשיכה לצעוק. "מהר, נעם... תחשוב מהר...", אמרתי לעצמי, "אחרת החללית הזו תעוף ממך והלאה וכל מה שיישאר לך הוא צליל רחוק של 'קונצ'רטו ליום גשום'". בתושייה רגעית ניגשתי לערימת התקליטים שלי בסלון ושלפתי את התקליט של שירי סדרת הטלוויזיה "תהילה". תסלח לי ברונו, תסלחי לי קוקו, וגם אתה דני אמטולו – הייתי חייב לשחרר אתכם לטובת ג'ף לין. ביד רועדת הגשתי לה את התקליט. היא חטפה אותו בחיוך תוכחה, בחושבה שהענישה אותי כהוגן: "את התקליט הזה אתן במתנה לבן דוד שלך ליום הולדתו!", אמרה. אלו היו ימים שבהם כנראה לא רק בונבוניירות מיד שנייה החליפו ידיים כמתנות.

חטפתי עונש, אבל היי... נשארתי עם התקליט המופלא שלי. היום גם ילדיי מכירים את הסיפור הזה ואנחנו צוחקים עליו – והכל הודות לחנות "וידאו מיוזיק".

אה, כן. בפסאז' המרכזי ברחוב סוקולוב, היכן שפעלה פעם הספרייה העירונית, הייתה חנות ספרים באנגלית בשם "פיק-א-בוק", שמכרה גם תקליטים מיד שנייה. שם נדהמתי לגלות עותק משומש של FACE THE MUSIC של אי.אל.או, עם עטיפה מעוכה קלות. כנער, אפילו לזה לא היה לי כסף, והתחננתי לאבא שלי שייתן לי כמה שקלים כדי שאוכל לקנות אותו ולהקשיב לו. אחרי תחנונים רבים (בואו נודה באמת, "ישבתי לו על הווריד"), הוא נתן לי את הכסף ורצתי כמו משוגע לחנות לפני שמישהו יחטוף אותו. נדמה לי ששברתי באותו יום שיא ריצה. קניתי את התקליט והוא הפך לעוד אבן דרך בגיבוש חיי המוזיקליים. אם היו אומרים לי אז ששנים לאחר מכן אהיה בקשר רציף עם המתופף שמנגן בתקליט הזה, בב בוואן, הייתי אומר שאתם משוגעים. אבל העולם משוגע, מסתבר.

בהמשך שנות השמונים קמה עוד חנות תקליטים ברמת השרון, הפעם ברחוב אוסישקין 28, וזו כבר הייתה סוג של מפלצת עתידנית. בעוד שבסוקולוב שלטו "מוסיקול" ו"וידאו מיוזיק", הייתה זו חנות בשם "קולית" ששאפה להביא את הקדמה. היו שם כשבעים עמדות האזנה – דבר שלא נראה כמותו עד אז – וגם חדר שלם שהוקדש לפורמט החדש והמהפכני: דיסקים! בזמנו קראו להם "תקליטורים" (או ת"קים) וזה היה יקר בטירוף, לעשירים בלבד. איזה כיף היה לחזור מהלימודים בתיכון "רוטברג", לפסוע ברחוב אוסישקין, להיכנס לחנות בדרך הביתה, לקפוץ בין עמדות ההאזנה ולהמשיך הלאה כשראשי מלא בצלילים.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.