פול מקרטני הוא ת'רילינגטון

ב-9 באוקטובר בשנת 1971 פורסם בעיתוני הפופ הבריטים שפול מקרטני החתים אמן אירי בשם פרסי ת'רילינגטון. זה היה שם הכיסוי שלו עצמו. אז מה הסיפור? בואו לקרוא...

בשנת 1971 בחר פול מקרטני להקליט את כל שירי התקליט RAM בעיבודי 'מוזיקת מעליות' אינסטרומנטליים. כל זאת תחת השם PERCY THRILLINGTON. התקשורת השתגעה לדעת מי זה הפרסי הזה. והתקליט הזה? הוא יצא באנגליה רק ב-29 באפריל 1977 (ובארצות הברית שבועיים לאחר מכן, ב-16 במאי).

המשבר שלאחר פירוק הביטלס וההקלטות שנגנזו בארון

בתחילת שנות השבעים היו הביטלס מפורקים סופית ופול מקרטני הפך להיות עצמאי לגמרי. באופן אישי, העצמאות הזו הובילה אותו קודם כל להתמוטטות עצבים שהובילה לאלכוהוליזם ולדיכאון עמוק בחווה הנידחת שלו בסקוטלנד. לינדה אהובתו הייתה זו שניערה אותו, הכריחה אותו לקום מהמיטה ולהחזיק שוב בגיטרה. מבחינה יצירתית, הוא החל לירות מוזיקה לכל הכיוונים. הפעם לא היו אנשים מסביבו שניסו לעצור אותו פה ושם – לא ג'ון לנון עם העוקצנות המפורסמת ולא ג'ורג' מרטין עם המשמעת האקדמית. ואחד הפרויקטים שיצר בתקופה הזו היה תקליט 'נעימות' בשם THRILLINGTON.

מקרטני החל לערוך ניסיונות באפקטים חדשים ולאחר שסיים את הפרויקט הזה, עטף אותו מיד במסתורין. קודם כל, הוא נעל את ההקלטות בארון קרוב לשש שנים תמימות, מאז סיום ההקלטות ביוני 1971 ועד אביב 1977. תקליט זה לא יצא בעת שנות הצלחתה של להקת כנפיים אלא דווקא בשנה בה התהפך עולם המוזיקה הבריטי, עם כניסתו של הפאנק. כן, בדיוק כשחבורות הפאנק יורקות לכל עבר ומנגנות בשלושה אקורדים של זעם, פול משחרר לחנויות תקליט תזמורתי מהודר, מנומס ומתקתק כאילו נלקח מטרקלין של בית מלון בשנות החמישים!

האלבום RAM וההשראה מגרסאות הסופרמרקט הזולות

התקליט RAM, שיצא ב-1971, היה אחרון אלבומי הסולו של מקרטני לפני הקמת להקת כנפיים. זה היה תקליט בו ניקה מקרטני את מצבורי הכעס שלו, בעיקר נגד פירוק הביטלס והתנהגותו של ג'ון לנון נגדו. מקרטני הודה בגלוי שהשיר הפותח TOO MANY PEOPLE כלל עקיצות ישירות כלפי ג'ון ויוקו, במיוחד השורה על אנשים שמטיפים ומחלקים עצות, והשורה על מי שלקח את כרטיס המזל שלו ושבר אותו לשניים – רמז ברור לעזיבתו של ג'ון את הלהקה. לנון זיהה מיד את הרמזים ורותח מזעם הגיב בשיר הארסי HOW DO YOU SLEEP באלבומו IMAGINE.

גם את השיר DEAR BOY חשב לנון שפול כיוון נגדו, אבל פול הבהיר שהשיר נכתב בכלל על בעלה לשעבר של לינדה, ועל כך שהוא מעולם לא העריך את האישה הנפלאה שהייתה לצידו. בעוד הוא מקליט את האלבום הזה, החליט פול לחפש אנשים שיעזרו לו להקליט אלבום מתוזמר של שיריו החדשים, שלא יהיה באופן קלאסי טהור אלא בצורת תזמור שריפד את אלבומי TOP OF THE POPS המוזלים שנמכרו אז, במחירים מוזלים, ברשתות של סופרמרקטים, במטרה להביא לקהל הרחב גרסאות מוזלות של להיטי הפופ המצליחים. אלה היו אותם תקליטי קאברים זולים של רשתות כמו וולוורת'ס, שבהם נגני אולפן אלמוניים ביצעו חיקויים ללהיטי מצעדים עבור קונים שחיפשו מציאות.

החיבור עם המעבד ריצ'רד יוסון

עבודת התזמור נפלה על כתפיו של ריצ'רד יוסון. חשוב להדגיש: יוסון היה המעבד שפיל ספקטור שכר באפריל 1970 כדי להעמיס מקהלות וכלי מיתר בומבסטיים על השיר, ללא אישורו של פול. למרות שמקרטני זעם על ההפקה של ספקטור, הוא העריך מאוד את המקצועיות של יוסון עצמו – איתו עבד בהצלחה עוד קודם בחברת אפל על הלהיט הענק THOSE WERE THE DAYS של מרי הופקין. יוסון סיפר: "התקליט הזה היה קל מאד לעשייה. פול העניק לי חופש מוחלט ביצירת התיזמורים". לאחר התקליט הזה (THRILLINGTON) עבד יוסון עם מקרטני בתזמור לשיר המצליח MY LOVE. יוסון תזמר גם לאמנים כמו להקת סופרטרמפ וקארלי סימון ובהמשך הקים בעצמו את ההרכב THE RAH BAND.

שבועיים לפני צאת התקליט RAM לחנויות נפגש יוסון עם מקרטני ושמע לראשונה על הרעיון. פול דחף לידו של המתזמר את התקליט (עותק מוקדם על גבי אצטט שטרם הופץ) ואמר לו שברצונו לעשות תקליט מתוזמר עם השירים שבו. יוסון לא הקשיב לפני כן לאלבום אך תגובתו הייתה חיובית באופן מיידי. יש שחשבו כי מקרטני רקח את התקליט הזה כדי לסיים חוזה שלו מול חברת התקליטים CAPITOL. יוסון סיפר כי לדעתו הכוונה הייתה נסיונית לגמרי ולא על רקע חוזים.

נבחרת כוכבי האולפן באבי רואד

הנגנים שיוסון בחר לסשן ההקלטה היו אלה שהוא היה רגיל לעבוד עימם באולפנים הבריטיים: הבסיסט הרבי פלאווארס (האיש שמאחורי ליין הבס האלמותי בשיר WALK ON THE WILD SIDE של לו ריד ונגן הבס בהקלטת SPACE ODDITY של דייוויד בואי), המתופף קלם קאטיני (ממתופפי האולפן הפוריים בבריטניה, שניגן בעשרות להיטי מקום ראשון), הגיטריסט וויק פליק (שניגן את ריף הגיטרה המפורסם בנעימת ג'יימס בונד המקורית) והקלידן רוג'ר קולאן. אליהם הצטרפו נגני כלי ההקשה ג'ים לולס וכריס קארן. שלושה ימים נקבעו להקלטת התקליט. 14 שעות אולפניות בכל יום, באולפני אבי רואד שבלונדון – בין ה-15 ל-17 ביוני 1971, כשפול ולינדה משגיחים מחדר הבקרה, מתמוגגים מכל צליל ומפיקים את העסק בהנאה גלויה.

לאולפן הובאה גם קבוצת זמרים בשם THE MIKE SAMMES SINGERS, ששרה לפני כן בשירים של הביטלס, כמו I AM THE WALRUS ו-GOOD NIGHT. קבוצת הזמרים הוותיקה הזו הביאה עימה ניחוח בידורי של טלוויזיה בריטית קלאסית, ותרמה קולות ליווי עליזים וסלסולי הברה משעשעים שהעניקו לתקליט אופי קברטי וממזרי.

ההפקה המוזיקלית: מאפקטים ניסיוניים ועד שטיפת אסלה

השיר שפותח את התקליט, TOO MANY PEOPLE, הופך את השיר הידוע הזה למיצג פ'אנקי-ג'אז מדליק. כבר בשיר הזה אפשר לשמוע אפקט חדש שהובא באותו זמן לאולפן, בשם WATERY BOX. את האפקט הזה המציא ברני ספייטס, שבהמשך יצר לפינק פלויד שלל אפקטים. מטרת האפקט הייתה ליצור סוג של 'פייזר' סטריאופוני. העיבודים בשאר האלבום מבריקים לא פחות: השיר"שלוש רגליים" הפך לקטע בלוז-ביג בנד קופצני; השיר RAM ON קיבל מעטפת מיתרים חלומית שלקחה את היוקלילי המקורי למחוזות של שקיעה טרופית; ואילו UNCLE ALBERT / ADMIRAL HALSEY – שהפך ללהיט מקום ראשון ענק באמריקה וזיכה את פול בפרס גראמי – עבר הסבה לסוויטה תזמורתית צבעונית שמציגה את כל המעברים הדרמטיים של היצירה. ב-MONKBERRY MOON DELIGHT, שיר שנולד כמילת פנטזיה למילקשייק שהמציא לילדיו, הוחלפה השירה הצרודה והפראית של מקרטני בסקציית כלי נשיפה רועמת ומשכרת.

התקליט מסתיים עם אחד הרעיונות המוזרים יותר שבתקליט - הצלילים של BACK SEAT OF MY CAR מתערבבים בצלילים של מים שהוקלטו בשירותים של האולפן. יוסון: "הרעיון של המים הגיע כשפול ואני בילינו זמן להתפנות בשירותים. בזמן שעמדנו שם, שמענו את הפלייבק של ההקלטה מתנגן באולפן ביחד עם צלילי המים שסבבו אותנו בחדר בו היינו. אז לקחנו מיקרופון והקלטנו את זה". לסיים את אחת הבלדות הרומנטיות והגרנדיוזיות ביותר של פול – שיר בסגנון בריאן וילסון שמתאר אהבת נעורים במושב האחורי של המכונית – עם סאונד ישיר של שטיפת אסלה באולפני אבי רואד, זו בדיוק תמצית ההומור הנונסנסי והשובב שמלווה את מקרטני מיומו הראשון בעולם המוזיקה.

הבאזז בתקשורת הבריטית: מי הוא פרסי ת'רילינגטון?

באפריל 1977 פורסם בעיתון רקורד מירור אייטם נרחב על זה. לכן ניגשתי לארכיון העיתונות שלי והנה מה שנכתב שם: "השם של פרסי ת'רילינגטון החל להתפרסם כשפרסם כל יום טור אישי בעיתונים הטיימס והאיבנינג סטנדארט, בהם הוא עדכן את קוראיו שהוא אוהב ללכת למקומות החברתיים הטובים ביותר. הסטנדארט כה התלהב מהפרסומים שהוא ביקש לכתוב עליו ורדיו קפיטול אף ראיין את מזכירתו הצמודה, פנלופי טלפר. גם בתחנת הרכבת התחתית נראה פוסטר שבו נכתב 'היה לי זמן בילוי אלוהי במסיבת ארוחת הצהרים של פרסי ת'רילינגטון'. בשלב הזה תפס פרסי את תשומת הלב המירבית. עכשיו השאלה המרחפת באוויר היא 'מי זה האיש הזה?'.

ועכשיו זה הזמן לגלות את התשובה. לפני כמה ימים קיבלנו את עותק התקליט שלו. הידיים שלנו רעדו. התקליט מכיל גרסאות מתוזמרות את שירי התקליט RAM של פול מקרטני. בעטיפה האחורית יש תמונה של פול, כשהוא נראה משתקף בזכוכית חלון באולפן כשהוא משקיף על הקלטה תזמורתית. התקליט מסביר הרבה על הטעם המוזיקלי של פרסי אבל מעט ביותר על האיש. עם זאת, כעת אנחנו מגלים עוד קצת על חיי העבר שלו שהיו לוטים בערפל. בצעירותו הוא הגיע לארה"ב כדי ללמוד מוזיקה למשך חמש שנים. לאחר מכן הוא עבר ללוס אנג'לס ושם התמקצע בתחום השיווק והעיבודים. משם הוא הגיע ללונדון וביקש להקים תזמורת. זה הרגע בו הוא יצר קשר עם פול מקרטני. פרסי מסרב לערוך ראיונות. המזכירה שלו סיפרה לנו שהוא לא נשוי והוא חובב נשים מושבע. היא אישרה שפול מקרטני חבר שלו ושהוא עזר לו באלבום הזה. ואם האלבום יימכר מספיק, הוא יסכים להיחשף לציבור. האם המדינה שלנו מוכנה לזה?".

מאחורי המתיחה: לידתה של דמות פיקטיבית והעטיפה הסוריאליסטית

אז מי היה פרסי ת'רילינגטון? מקרטני הסביר: "אנחנו המצאנו את הכל. לינדה ואני. יום אחד היינו בדרום אירלנד ופגשנו בחוואי צעיר שנעמד בשדה. שאלנו אותו אם מתאים לו שנצלם אותו. רצינו להציג מישהו שלא יהיה קל לאנשים לאתר אותו. שילמנו לו כסף וצילמנו אותו, כשהוא לובש סוודר ולאחר מכן גם חליפת ערב. אך הוא לא נראה לנו מספיק פרסי ת'רילינגטון אז זנחנו את התמונות".

עם דמותו של החוואי על ריצפת העריכה החליטו פול ולינדה ליצור דמות פיקטיבית על ידי שליחת משפטים פיקטיביים בעיתונים. כל מודעה שפרסמו השניים חשפה עוד קצת ממהות הפרויקט. כשהתקליט יצא לאור, עטיפתו ציינה ביוגרפיה של אותו אמן פיקטיבי: "מה שידוע על אותה דמות אניגמטית זה שפרסי נולד באנגליה בשנת 1939. הוא טייל בעולם עוד בגיל צעיר. הוא אף למד מוזיקה בארה"ב במשך חמש שנים. לאחר מכן הוא עבר ללוס אנג'לס - שם הוא צבר נסיון בניצוח ועיבוד. לבסוף הובילה אותו דרכו בחזרה ללונדון כדי להגשים חלום להקים תזמורת משלו. התקליט הזה נעשה אחרי שהוא פגש את פול מקרטני, שעזר לו לקבל חוזה הקלטה".

עטיפת האלבום עצמה עוצבה בידי HIPGNOSIS – אותו סטודיו מפורסם של סטורם ת'ורגרסון שאחראי לעטיפות של פינק פלויד – והציגה ציור סוריאליסטי של איל לבוש בחליפת ערב מהודרת ומנגן בכינור. הביוגרפיה הזו נחתמה בשם קלינט האריגן, שהיה אחד השמות הבדויים שמקרטני נתן לעצמו פה ושם. השם הבדוי הזה צץ שוב בעטיפה האחורית של התקליט WILD LIFE, של להקת כנפיים, שיצא זמן קצר לאחר מכן.

הווידוי ב-1989 ומורשתו של האלבום לאורך השנים

התקליט הזה נעדר, ברוב הפעמים, מהקטלוג של פול מקרטני. מבקרי המוזיקה הבודדים ששמעו אותו בזמן אמת דווקא אהבו את התוצאה. באופן אירוני למדי, אותם מבקרים שקרעו לגזרים את RAM ב-1971 וטענו שמדובר בפופ מתקתק, חסר משקל ובורגני, מצאו את עצמם מחמיאים לעיבודים התזמורתיים של THRILLINGTON. התעלומה נשארה פתוחה עד לנובמבר 1989, כאשר במסיבת עיתונאים בלוס אנג'לס נשאל מקרטני במפתיע בידי עיתונאי חוקר האם הוא עצמו פרסי ת'רילינגטון. פול צחק, הרים ידיים והודה סוף סוף: "איזו שאלה נהדרת לסיים איתה... כן, זה הייתי אני, אבל אל תגלו לאף אחד!".

התקליט הזה יצא בשנת 1995 על גבי דיסק ונעלם מהר מהמדפים. בהמשך הוא יצא מחדש על גבי דיסק בקופסה מהודרת, שיצאה לתקליט RAM בסדרת הרימאסטרים PAUL MCCARTNEY ARCHIVE COLLECTION בשנת 2012, ואף זכה להדפסת ויניל צבעונית מיוחדת עבור RECORD STORE DAY בשנת 2018. מסמך מוזיקלי מלא חן של אגדת רוק שפשוט סירבה לקחת את עצמה ברצינות תהומית.