פינת הנוסטלגיה שלי - בול לפוני

זה היה ריטואל קבוע, כמעט מקודש. אחת לכמה שבועות, הידיעה "יצאה סדרה חדשה בדואר" גרמה ללב להתחיל לפעום קצת יותר מהר. זו לא הייתה סתם ידיעה, זו הייתה קריאה להרפתקה, הזמנה למסע חדש. המסע הזה לא דרש דרכון או כרטיס טיסה, אלא כמה לירות בודדות ועלייה לרגל לסניף הדואר הקרוב.

בעידן שלפני האינטרנט, הטיקטוק והסיפוקים המיידיים והחלולים למדי, היה לנו עולם ומלואו שהתחבא בין דפיו של אלבום בולים עב כרס. ממלכה שלמה, מסודרת בקפידה, שבה כל ריבוע נייר קטן ומשונן היה שער לסיפור, לארץ רחוקה, לדמות היסטורית או לרגע בזמן. סוג של מוזיאון פרטי קטן. אספנות בולים לא הייתה סתם תחביב; היא הייתה דרך חיים, שיעור מאלף בגיאוגרפיה, היסטוריה, הרבה סבלנות וארגון. למזלי, ירשתי כילד אוסף בולים מרשים ביותר, התאהבתי בו והמשכתי להוסיף לתוכו בולים שמצאתי.

הייתי מחזיק אותן בחרדת קודש, נזהר לא לקמט, לא לגעת עם אצבעות מיוזעות בצד עם הדבק. הריח המתקתק והייחודי של הדבק בגב הבול היה חלק בלתי נפרד מהחוויה. הייתי מציץ בו שוב ושוב - באוצר הזה, שקיבל את המקום המדויק שלו באלבום.

כן, אלבום הבולים היה יותר מספר. הוא היה מקדש. לרוב כרוך בכריכה קשה וכהה. בפנים, דפים עבים בצבע קרם, ועליהם שורות-שורות של פסי פלסטיק שקופים שנועדו להחזיק את הבולים במקומם. היש יותר מקסים מזה?

הכנסת בול חדש לאלבום הזה הייתה טקס. ראשית, היינו צריכים את הכלים הנכונים: פינצטה ייעודית לאספנים, בעלת קצוות שטוחים ועדינים. חלילה וחס לגעת בבול באצבעות חשופות! זה היה חטא שרק אספנים מתחילים היו עושים. היינו תופסים את הבול בזהירות בפינתו, מסיטים בעדינות את פס הפלסטיק, ומחליקים את הבול למקומו המיועד. הקליק השקט של הבול הנכנס למקומו היה צליל של ניצחון, של סדר, של עוד פיסה בפאזל העולמי שלנו שהושלמה. יששששש!

וכמה גאווה הייתה כשהצלחנו למלא שורה שלמה, או עמוד שלם של מדינה מסוימת. הייתי מעביר דפים אחורה וקדימה, מתפעל מהסדר, מהצבעים, מהשלמות. זה היה עולם פרטי שלי, מסודר לפי ההיגיון שלי.

אבל הכיף הגדול לא היה רק באיסוף עצמו, אלא גם בהיבט החברתי שלו. "להשוויץ" באוסף בפני חברים היה חלק מהעניין. כל עמוד עורר קריאות התפעלות: "וואו, יש לך את כל סדרת הפרפרים של גאנה!!!", "מאיפה השגת את הבול הזה של קנדי?" או "אני לא מאמין כמה בולים עם לנין יש לך!".

השיא היה כמובן ההחלפות. "הבורסה" של הבולים הכפולים התקיימה עם אוהבי בלים אחרים. "יש לי, אין לי, רוצה?" הייתה הקריאה שפתחה את המשא ומתן. למדנו את חוקי הכלכלה הראשונים שלנו: בול נדיר ממדינה אקזוטית היה שווה שלושה בולים נפוצים מאירופה. והיה את הדירוג הפנימי, הלא כתוב: בולים מברית המועצות עם תמונות של חלליות היו שווים זהב ובולים מארצות ערב, שאז היו בגדר אויב רע ומסוכן, היו נדירים ומסקרנים במיוחד. השעות והימים שבילינו במיון היו מדיטציה של ממש. כל בול היה שיעור גיאוגרפיה. למדתי להכיר דגלים, שפות, ומטבעות זרים.

ואז הגיע המיון למתקדמים. בישראל, גולת הכותרת של כל אספן רציני (או ילד כמוני שחשב שהוא רציני) הייתה השגת בול עם שובל. השובל, אותה פיסת נייר נוספת שהייתה מחוברת לחלקו התחתון, הפכה את הבול מעוד פריט לאוצר אמיתי. בול רגיל היה יפה, אבל בול עם שובל? זו הייתה חותמת של אקסטרה איכות. זה כבר דרש מקום מיוחד באלבום והיכולת להשיג את כל סדרת "מועדים לשמחה" עם השובלים התואמים הייתה מקור לגאווה עצומה.

עם השנים, העולם השתנה. הדואר האלקטרוני החליף את המכתבים, והילדים גילו את משחקי המחשב והטלוויזיה הרב-ערוצית. סניף הדואר הפסיק להיות מוקד של התרגשות והפך למקום מוזנח לרוב שבו משלמים חשבונות (ולוקחים עמלה של 4 ש"ח על כל פעולה! - כי למה לא לדפוק את השכבה החלשה שאין לה גישה לאינטרנט ומעדיפה לשלם במזומן, אם אפשר?). לאט לאט, אלבומי הבולים הכבדים נדחקו למדפים הגבוהים בארון, ואז לבוידעם - במידה ולא נזרקו לפח ומשם למיחזור.

אבל גם היום, שנים רבות אחרי, המחשבה על אותם ימים מעלה אצלי חיוך נוסטלגי. אספנות הבולים הייתה עבורי הרבה יותר מאיסוף ניירות צבעוניים. היא הפעילה אצלי חזק את הדמיון. כל תמונה וכל ציור וכל עיצוב גרמו לי לדמיין... עוד ועוד ועוד.

וכשהתבגרנו קצת - עברנו להחליף בינינו קלפים של חבורת הזבל...

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.