פינת הנוסטלגיה שלי - דני דין, הרואה ואינו נראה

"דני דין, הרואה ואינו נראה!" – די במשפט הפשוט הזה כדי להציף בי נוסטלגיה. עבורי, ילד לייט סבנטיז וארלי אייטיז, דני דין לא היה רק גיבור ספרותי; הוא היה הגשמת הפנטזיה האולטימטיבית, החבר הסודי שאני וילדים אחרים רצינו להיות איתו. הוא היה ההוכחה שגם ילד רגיל, מרחוב רגיל בישראל, יכול להפוך לבעל כוחות על-טבעיים. במבט לאחור, הקסם של סדרת הספרים הזו לא נבע רק מהרעיון המבריק של ילד בלתי נראה, אלא מהעולם השלם שזה יצר לדמיון הפורה שלנו, ילדי ישראל התמימים יחסית של פעם. לא היה לנו אז אינטרנט כדי לבדוק אם זה באמת אמיתי או לא.

והכוח הקסום של דני דין נבע מבליעת נוזל סגול שהמציא פרופסור קתרוס, אליו התגנב דני דין כשהיה צמא (הוא לא שמע על קינלי, שאיתו כיף להיות צמא?) ושתה את הנוזל בטעות - מה הוא חשב שזה מיץ ענבים? אז הנוזל הפך רק את גופו של דני לבלתי נראה, ולכן כדי לפעול בחשאיות הוא נאלץ להסתובב לא פעם כשהוא עירום לחלוטין! בנוסף, כאשר הוא אכל או שתה, אפשר היה לראות את המזון צף באוויר בתוך קיבתו ומתעכל לאט. איחס - איזה טירלול! ומי מאיתנו לא פנטז למצוא בארון התרופות של ההורים בקבוקון עם משקה שיהפוך אותנו להיות כמו דני דין ולהביט על הדברים באופן שונה?

אז הספרים, שנכתבו תחת שם העט "און שריג", תיארו את עלילותיו של דני, ילד רגיל לחלוטין, שהשתמש בכוחו החדש כדי להילחם בפושעים, לרדוף אחר מרגלים ולפתור תעלומות שהמשטרה עמדה מולן חסרת אונים (כן, כבר אז...). דני דין גויס גם למאמץ הלאומי כשסייע לצה"ל בספר כמו "דני דין במלחמת ששת הימים". לא זכור לי שדני שלנו גם כיכב בספר על מלחמת יום כיפור. אולי יש... אני לא זוכר. והגיבור הבלתי נראה הפך למוחשי כל כך בעיניי גם בזכות איוריו של הצייר מ. אריה (אריה מוסקוביץ'), שהתמודד עם המשימה המאתגרת של ציור גיבור שקוף באמצעות איור בגדים מרחפים באוויר או קווי מתאר מקווקווים שהשאירו מקום לדמיון. נו, לפחות זה חסך לו ולחברת ההוצאה לאור בעלויות של צבעים.

כילדים, לא היינו צריכים תיאורים גרפיים מורכבים כדי לדמיין את המתרחש. המוח שלנו עשה את כל העבודה. תדמיינו את דני דין כשהוא חומק לחדר של פושעים וקושר להם את שרוכי הנעליים זה לזה. או תדמיינו אותו יושב על הכתף של מנהיג כנופיה ולוחש לו באוזן דברי שטות שגורמים לו להיראות כמשוגע בפני אנשיו. או תדמיינו אותו מרחף באוויר (על ידי קפיצה מעץ או מגג) ונוחת ברכות, או מצותת לשיחות סודיות מבעד לקירות. כל חדר בבית שלנו, כל רחוב בשכונה, כל חורשה בקצה העיר – כולם הפכו לזירת התרחשות פוטנציאלית להרפתקה הבאה של דני דין - ושלנו.

ובשנת 1971, הקסם של דני דין עשה קפיצת מדרגה והתממש על הבמה. ההתרגשות בקרב ילדי ישראל הייתה עצומה. ללכת לתיאטרון באותם ימים היה אירוע מיוחד, ולראות את דני דין הגיבור קורם עור וגידים על הבמה?! זה היה שיא של ממש.

וההצגה ניסתה לענות על השאלה הגדולה: איך לעזאזל מציגים ילד בלתי נראה על במה? התשובה הייתה שילוב מתוחכם של אפקטים תיאטרליים של אותה תקופה. חפצים שזזו מעצמם באמצעות חוטים שקופים, דלתות שנפתחו ונסגרו, ואפקטים קוליים שהמחישו את נוכחותו של הרואה ואינו נראה גם כשהדמות הפיזית שלו לא נראתה. כן, אני בטוח שאתם מדמיינים את זה עכשיו.

במשך שנים רבות, זהותו של "און שריג" הייתה בגדר תעלומה שרק הוסיפה לקסם המסתורי של הסדרה (וכמובן - און שריג זה שם של אכבר גבר אמיתי!). אז מי היה הסופר המוכשר הזה, שהבין כל כך טוב את נפשם של ילדים כמוני וידע בדיוק על אילו כפתורים ללחוץ בדמיוננו? התשובה, שהתגלתה עם השנים, הפתיעה רבים. "און שריג" היה רק אחד משמות העט הרבים של הסופר, העורך והמתרגם הפורה שרגא גפני. גפני היה דמות מרכזית בעולם הספרות הישראלי, איש אשכולות שתרגם קלאסיקות כמו ספרי ז'ול ורן, וכתב בעצמו סדרות ספרים היסטוריות וחינוכיות תחת שמו האמיתי. כדי לכתוב את סדרות הקאלט הרבות שלו, גפני השתמש בשמות עט נוספים. המפורסם שבהם הוא "אבנר כרמלי", תחתיו כתב את "הספורטאים הצעירים" ו"הימאים", כמו גם השם "יגאל גולן" בו השתמש לכתיבת סדרת "הנועזים".

מדוע, אם כן, הוא בחר להשתמש בשם עט עבור סדרת הדגל שלו? הסברה המקובלת היא שגפני, שראה בעצמו סופר רציני, רצה להפריד בין יצירותיו הספרותיות והחינוכיות לבין סדרות המתח וההרפתקאות הפופולריות שכתב, אשר נחשבו בעיני הממסד הספרותי דאז לספרות נחותה או מסחרית. בדיעבד, ההחלטה הזו רק העצימה את המיתולוגיה של דני דין. היא יצרה הילה של מסתורין סביב היוצר הזה, שכמו גיבורו, היה סוג של רואה ואינו נראה בעולם הספרות. שרגא גפני, האיש שהיה און שריג, הבין את מה שכל ילד יודע: לפעמים, הדברים הכי מהנים הם אלה שיש בהם סוד.

היום, בעידן של גיבורי-על עם אפקטים ממוחשבים ומשחקי וידאו מורכבים, קשה להסביר את הקסם הפשוט של דני דין. אבל דני דין לא היה רק סיפור על ילד בלתי נראה. הוא היה סיפור על האפשרות של ילד אחד קטן לעשות שינוי גדול בעולם של מבוגרים. הוא היה סמל לתקופה שבה הדמיון היה הכלי החזק ביותר בארגז המשחקים שלנו. אז בפעם הבאה שתראו חפץ נופל ככה בלי סיבה, או תשמעו רעש מסתורי בחדר הסמוך, תחייכו לעצמכם. אולי זה רק בגלל הרוח. ואולי, רק אולי, זהו דני דין, הילד השקוף מהילדות שלנו, שקפץ לבקר ולהזכיר את הימים שבהם כל מה שהיה צריך כדי להפוך לגיבורים, היה ויטמין אחד קטן של דמיון.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.