פינת הנוסטלגיה שלי - האוטובוסים של פעם

כן, היה זה עולם אחר. עולם שבו נסיעה שלי כילד באוטובוס הייתה חוויה ישראלית מזוקקת, מסע חושי שלם שהתחיל הרבה לפני שהתיישבתי ונגמר הרבה אחרי שירדתי. בשנות השבעים והשמונים, האוטובוסים של "אגד" ו"דן" לא היו רק כלי תחבורה; הם היו מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית, במה תיאטרלית נעה ורועשת שאת געגועיה קשה לי להסביר למי שלא היו שם.

החוויה החלה כבר בתחנה. ללא צג דיגיטלי מפנק שמציג את זמני ההגעה, אלא מבט סקרן אל העיקול של הרחוב או למרחקים, עם אוזן כרויה לרעש המנוע המוכר שהתקרב וגעש. בינתיים לידי עוד אנשים שעיניהם לא בתוך מסכים דיגיטליים אלא עירניים וקשובים לחלוטין למה שקורה מסביב. נו, מתי האוטובוס כבר יגיע? רק אלוהים ידע. ואז הוא הגיע, מפלצת מתכת כתומה-אדומה או כחולה, נושפת ענן סמיך של עשן שחור מהאגזוז ומהווה את התגשמות החלום הכי גדול באותו רגע - בין אם עומדים מתחת לשמש הקופחת בתחנת אוטובוס בלי הרבה צל, או בגשם עם מטריה שלא עוזרת במאה אחוזים.

העלייה לאוטובוס ביום קיץ מהביל של פעם הייתה כמו כניסה לסאונה. המושג "מזגן" היה מדע בדיוני. במקומו, שלטו בחלל האוטובוס חלונות הזזה גדולים, שלפעמים היה צורך בשני אנשים כדי לפתוח או לסגור אותם, והם סיפקו משב רוח פושר, שהיה כל מה שהפריד בין הנוסעים להתעלפות. ריפוד הסקאי עם הצבע המזעזע של המושבים היה דביק ולוהט, ומגע של עור חשוף בו היה הבטחה לישיבה מיוזעת. אה כן, ופעם גם אנשים כל הזמן עישנו - טיים, מלבורו, אירופה ושאר איחסה. האוטובוס היה מחששה ניידת גדולה. אז אני יכול להגיד שכבר מילדותי, כמו ילדים רבים אחרים אז, עישנתי הרבה.

ובלב הממלכה הרועשת הזאת ישב המלך הבלתי מעורער – הנהג. הוא לא היה רק נהג. הוא היה קוסם, להטוטן וירטואוז של משימות. ביד אחת הוא אחז בהגה הענק וסובב אותו במיומנות, מתמרן את המפלצת הכבדה ברחובות הערים. בידו השנייה, הוא היה מנצח על תזמורת שלמה: הוא תלש בזריזות את כרטיס הנייר המלבני המדויק מפנקס הכרטיסים התלוי לצדו, לפי צבעים ומחירים שרק הוא הכיר את סודם. הוא ניקב אותו במנקב המתכת הרועש, החזיר עודף ממגירת המטבעות הפתוחה (איזה כיף היה לראות אותו מוריד לידו מהמכשיר מטבעות לפי הקצב), ענה לשאלות, נזף בילדים וכל זאת תוך כדי נהיגה, העברת הילוכים (הלו, עוד לא היה אז גיר אוטומטי!) והצצה במראות. הוא היה דמות סמכותית שזכתה לכבוד.

כדי לסמן לנהג על רצוני לרדת, לא הייתי צורך ללחוץ על כפתור אדום אלקטרוני. במקומו, השתרך לאורך כל תקרת האוטובוס חוט שהיה מושחל בלולאות מתכת. משיכה קלה בחוט הזה, והפעמון הקטן שליד הנהג היה מצלצל, צליל מתכתי וחד שהיה האות המוסכם לעצירה - בתוספת שלט "עצור" שדלק בקושי. זו הייתה פעולה פשוטה, כמעט טקסית, שהעניקה תחושת שליטה קטנה במסע.

ואז הגיעה העצירה. דלתות האקורדיון היו נפתחות ונסגרות ברעש מחריש אוזניים, שילוב של חריקה, שריקה וחבטה. זה היה צליל שהגדיר את הנוף הקולי של הרחוב הישראלי, סימן היכר של כל נסיעה עירונית.

הנסיעה באוטובוסים שלי כילד בשנות השבעים והשמונים הייתה רחוקה מלהיות נוחה. היא הייתה רועשת, חמה, ומדי פעם גם מסריחה מאד. אבל במבט לאחור, הייתה בה אנושיות ותחושת "ביחד" שאבדה בעידן הממוזג והמבודד של היום. זו הייתה תקופה שבה הדרך הייתה חלק לא פחות חשוב מהיעד, והנסיעה באוטובוס הייתה פרק קטן, רוטט ובלתי נשכח בסיפור הכללי.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.