פינת הנוסטלגיה שלי - תמונות ממצלמת אגפא

אחחח... התקופה שבה ה"קליק" היחיד שליווה רגעים יקרים לא היה של עכבר מחשב או סמארטפון, אלא של לחצן עגלגל, והעולם נמדד בסלילי פילם של 24 או 36 תמונות, מצלמות אגפא וקודאק היו המלכות. עבור ישראלים רבים כמוני שגדלו בשנות השבעים-שמונים, זה היה הרבה יותר ממכשיר; זו הייתה קופסת קסמים, ה-דבר לתיעוד הילדות, הבר-מצווה, הטיולים השנתיים והחוויות השונות שעיצבו אותנו.

בראשית שנות השמונים, החופש הגדול בישראל היה מקום אחר. ערוץ טלוויזיה היה אחד עם "זהו זה!" ששודר פעמיים בשבוע - פעם אחת בשידור חי ופעם נוספת בשידור החוזר (מי מאיתנו, כילדים, לא שר 414155?). והיו שקיות טרופית שנעצנו בהן קש דקיק (כמו זה שמצורף לשמן WD40) ושותים מיץ ענבים טעים להחריד. וקינלי? הוא היה מלך האורנג'דה וכובע קש היה הדבר הזה ששמנו בים על הראש (ולא תמיד התיישב היטב עם מבנה הגולגולת שלנו) והטרנזיסטורים השמיעו מוסיקה טובה מכל כיוון.

במציאות הזו, מצלמות הכיס האלו הפכו למתנת בר-המצווה האולטימטיבית. זו הייתה קופסה קומפקטית, עם פלאש מדליק ותחושה של חבר טוב לחיים שמצטרף למסע החיים. זה היה כרטיס הכניסה שלנו, הילדים, לעולם הצילום. קליק!

והתהליך כולו היה טקס. קניית סרט צילום של אגפא או קודאק בחנות הצילום השכונתית, פתיחת האריזה הקטנה והכנסת הפילם למצלמה בזהירות, תוך חשש מחשיפת יתר לאור. כל צעד וכל קליק היה מחושב. לא בזבזנו תמונות על שטויות. מה פתאום? כל פריים היה יקר ערך ומוקדש לרגע ששווה לזכור: סבא וסבתא מחייכים בסלון? קליק! כמה כיף בבריכה בבית המלון בחופשה באילת? קליק! הרגע בו רוכבים על גמל בסיני עם בדואי שמוליך אותו כמה מטרים? קליק! יושבים על כסא בכפר של רפי נלסון בסיני? קליק! ויש קליק עם החברים מהכיתה בטיול השנתי למצדה. וכך המצלמה, שהייתה תלויה על הצוואר ברצועה דקיקה, הייתה איתי.

ואחרי שהתמונה האחרונה צולמה, והידית הקטנה בצד המצלמה סובבה עד הסוף כדי להחזיר את הפילם לתוך הגליל, החל החלק המרגש וגם המייסר ביותר: ההליכה לחנות הצילום של פעם - שם בדרך כלל היה גם חדר אחורי ובו טפט ענק מזעזע של הדפס חרציות בשדה או רקע טבע אחר, שנועד להצטלם באופן מקצועי.

זה היה מקדש של ריחות כימיקלים וציפיות. אז שם היינו מוסרים את סרט הצילום למוכר או המוכרת, מקבלים פתק קטן עם מספר, וגם הבטחה בלי נדר שהתמונות יהיו מוכנות בעוד מספר ימים, לפעמים אפילו שבוע. ואיזה שבוע של דריכות זה היה...  

ההמתנה הזו, בעידן שקדם לסיפוק המיידי, הייתה חוויה בפני עצמה. שבוע שלם של דמיון, ניסיון לשחזר בראש את הרגעים שצולמו, ותפילה שקטה שהתמונות ייצאו טוב. האם העיניים שלי היו עצומות בדיוק בקליק? האם היד רעדה? האם הפלאש עבד? ואם הוא עבד - האם העיניים של מי שמצולם יצאו אדומות? יא וואראדי - כמה חששות! אלה היו השאלות שהעסיקו אותנו, בזמן שהנגטיבים שלנו עברו תהליך פיתוח מסתורי במעבדה הקטנה בחלק האחורי של החנות.  

ואז הגיע היום המיוחל. הידד! הייתי רץ אל חנות הצילום עם הפתק המקומט, והמוכר היה שולף מתא ממוספר מעטפת נייר חומה או צהבהבה, עליה מודפס לוגו צילומי. הלב שלי פעם בחוזקה. בתוך המעטפה היו מונחות, זו על גבי זו, התמונות המודפסות, מבריקות ועם שוליים לבנים. בדרך כלל ביקשתי שזה יפותח בשיטת מט - לא מבריק. המבריק היה של הביוקר. וכמה התפללתי שהמוכר או המוכרת לא יגידו לי, "צר לי, שלוש תמונות מהפילם נשרפו".  

והדפדוף הראשון באותן תמונות בחנות? הו, זה היה רגע של קסם מלהיב. הזיכרונות שעד כה היו כלואים בראשי קיבלו לפתע חיים. והתמונות האלה לא נבלעו בפיד אינסופי וחסר חיים; הן היו נכסים יקר ערך. עד היום. הכנסתי אותן לאלבומי תמונות עם נייר שקוף ודביק שבא להגן עליהן (עאלק להגן - לפעמים זה אפילו הזיק לתמונות). לפעמים כתבתי בכתב יד תאריכים ותיאורים קצרים בצד. האלבומים האלו הפכו לחלק מחיי.

אך כאמור לצד ההצלחות, היה גם את שברון הלב. בכל מעטפה כמעט, הסתתרה לה אכזבה. "תמונה שרופה" – חצי ממנה שחור לחלוטין כי האצבע הסתירה את העדשה. תמונה מטושטשת לחלוטין כי זזתי בדיוק ברגע הלא נכון. תמונה חשוכה מדי כי הפלאש לא עבד, או גרוע מכל – פילם שלם שנשרף כי פתחתי בטעות את גב המצלמה לפני שהסרט גולגל חזרה. הו, האימה! התחושה למראה תמונה אהובה שהרסתי הייתה צורבת. לא הייתה הזדמנות שנייה, לא יכולתי פשוט למחוק ולצלם שוב. הרגע אבד לנצח, וכל מה שנותר ממנו הוא פיסת נייר צילום פגומה, תזכורת כואבת לפספוס. הלב היה נשבר.  

והיום, בעידן בו אנחנו מצלמים אלפי תמונות דיגיטליות שנשכחות בתיקיות ענן, קשה להסביר לצעירים את הערך העצום שהיה לכל תמונה ותמונה. מצלמות הכיס של אז לא רק תיעדו את חיינו; הן לימדו אותנו סבלנות, הן העניקו משמעות לרגע, והן יצרו קשר פיזי ומוחשי אל העבר שלנו. הן היו חלק מעידן תמים יותר, איטי יותר, עידן שבו כל תמונה הייתה סיפור, וכל מעטפת פיתוח הייתה תיבת אוצר קטנה, מלאה ברגעי חיים יקרים מפז. עכשיו תסלחו לי, אני חוזר להסתכל באלבום תמונות שלי כשהייתי ילד. תיכף אשוב.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.