פינת הנוסטלגיה שלי - תמונות ממצלמת אגפא

בתקופה שבה ה"קליק" היחיד שליווה רגעים יקרים לא היה של עכבר מחשב או סמארטפון, אלא של לחצן עגלגל, והעולם נמדד בסלילי פילם של 24 או 36 תמונות, מצלמת אגפא הייתה מלכה. עבור ישראלים רבים כמוני שגדלו בשנות השבעים-שמונים, היא הייתה הרבה יותר ממכשיר; היא הייתה קופסת קסמים, ה-דבר לתיעוד הילדות, הבר-מצווה, הטיולים השנתיים והחוויות שעיצבו אותנו.

בראשית שנות השמונים, החופש הגדול בישראל היה מקום אחר. ערוץ טלוויזיה אחד עם "זהו זה!" פעמיים בשבוע - פעם אחת בשידור חי ופעם נוספת בשידור החוזר. שקיות טרופית שנועצים בהן קש דק ושותים מיץ ענבים טעים להחריד. קינלי היה מלך האורנג'דה, כובע קש היה הדבר ששמים על הראש בים וטרנזיסטורים השמיעו מוסיקה מכל כיוון. במציאות הזו, מצלמות אגפא הפכו למתנת בר-המצווה האולטימטיבית. קטנה, קומפקטית, עם פלאש מדליק. זה היה כרטיס הכניסה שלנו, הילדים, לעולם הצילום.

התהליך כולו היה טקס. קניית סרט צילום של אגפא או קודאק בחנות הצילום השכונתית, פתיחת האריזה הקטנה והכנסת הפילם למצלמה בזהירות, תוך חשש מתמיד מחשיפת יתר לאור. כל צעד וכל קליק היה מחושב. לא בזבזנו תמונות על שטויות. כל פריים היה יקר ערך, מוקדש לרגע ששווה לזכור: סבא וסבתא מחייכים בסלון, הבריכה בבית המלון בחופשה באילת, הרגע בו רוכבים על גמל בסיני או יושבים על כסא בכפר של רפי נלסון. או קליק עם החברים מהכיתה בטיול השנתי למצדה. המצלמה, תלויה על הצוואר ברצועה דקיקה, הייתה חלק בלתי נפרד מהנוף האנושי של כל אירוע משפחתי או טיול שנתי של בית הספר.

ואחרי שהתמונה האחרונה צולמה, והידית הקטנה בצד המצלמה סובבה עד הסוף כדי להחזיר את הפילם לתוך הגליל, החל החלק המרגש וגם המייסר ביותר: ההליכה לחנות הצילום של פעם - שם בדרך כלל היה גם חדר אחורי ובו טפט ענק של הדפס חרציות בשדה או רקע טבע אחר, כדי להצטלם באופן מקצועי. זה היה מקדש של ריחות כימיקלים וציפיות. היינו מוסרים את סרט הצילום למוכר או המוכרת, מקבלים פתק קטן עם מספר, והבטחה שהתמונות יהיו מוכנות בעוד מספר ימים, לפעמים אפילו שבוע. ואיזה שבוע של דריכות זה היה...

ההמתנה הזו, בעידן שקדם לסיפוק המיידי, הייתה חוויה בפני עצמה. שבוע שלם של דמיון, ניסיון לשחזר בראש את הרגעים שצולמו, ותפילה שקטה שהתמונות "יצאו טוב". האם העיניים שלי היו עצומות בדיוק בקליק? האם היד רעדה? האם הפלאש עבד? ואם הוא עבד - האם העיניים של מי שמצולם יצאו אדומות? אלה היו השאלות שהעסיקו אותנו, בזמן שהנגטיבים שלנו עברו תהליך פיתוח מסתורי במעבדה הקטנה בחלק האחורי של החנות.

ואז הגיע היום המיוחל. היינו רצים לחנות הצילום עם הפתק המקומט, והמוכר היה שולף מתא ממוספר מעטפת נייר חומה או צהבהבה, עליה מודפס לוגו צילומי. הלב היה פועם בחוזקה. בתוך המעטפה היו מונחות, זו על גבי זו, התמונות המודפסות, מבריקות ועם שוליים לבנים. כמה התפללנו שהמוכר לא יגיד לנו, "שלוש תמונות מהפילם נשרפו".

הדפדוף הראשון באותן תמונות בחנות היה רגע של קסם טהור. הזיכרונות שעד כה היו כלואים בראשנו קיבלו לפתע חיים. צחקנו מחדש מהפרצוף המצחיק שתפסנו, התרגשנו לראות את החיוך של אבא, וחזרנו אל נופי הטיול השנתי. התמונות האלה לא נבלעו בפיד אינסופי וחסר חיים; הן היו נכסים יקר ערך. הכנסנו אותן לאלבומי תמונות עם נייר שקוף ודביק שבא להגן עליהן. לפעמים כתבנו בכתב יד תאריכים ותיאורים קצרים בצדם. האלבומים האלו הפכו לחלק מאיתנו.

אך לצד ההצלחות, היה גם את שברון הלב. בכל מעטפה כמעט, הסתתרה לה אכזבה. "תמונה שרופה" – חצי ממנה שחור לחלוטין כי האצבע הסתירה את העדשה. תמונה מטושטשת לחלוטין כי זזנו בדיוק ברגע הלא נכון. תמונה חשוכה מדי כי הפלאש לא עבד, או גרוע מכל – פילם שלם שנשרף כי פתחנו בטעות את גב המצלמה לפני שהסרט גולגל חזרה. הו, האימה!

התחושה למראה תמונה אהובה שהרסנו הייתה צורבת. לא הייתה הזדמנות שנייה, לא יכולנו פשוט למחוק ולצלם שוב. הרגע אבד לנצח, וכל מה שנותר ממנו הוא פיסת נייר צילום פגומה, תזכורת כואבת לפספוס. הלב היה נשבר.

היום, בעידן בו אנו מצלמים אלפי תמונות דיגיטליות שנשכחות בתיקיות ענן, קשה להסביר לצעירים את הערך העצום שהיה לכל תמונה ותמונה. מצלמות אגפא של אז לא רק תיעדו את חיינו; הן לימדו אותנו סבלנות, הן העניקו משמעות לרגע, והן יצרו קשר פיזי ומוחשי אל העבר שלנו. הן היו חלק מעידן תמים יותר, איטי יותר, עידן שבו כל תמונה הייתה סיפור, וכל מעטפת פיתוח הייתה תיבת אוצר קטנה, מלאה ברגעי חיים יקרים מפז. עכשיו תסלחו לי, אני חוזר להסתכל באלבום תמונות שלי כשהייתי ילד. תיכף אשוב.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.