פצצת הזמן המתקתקת של האנימלס

בסוף שנת 1966, עולם מוזיקת הפופ דהר קדימה במהירות מסחררת. להקות צצו כמו פטריות אחרי הגשם, והקריטריון החדש להצלחה כבר לא היה רק היכולת לבצע שירים, אלא היכולת לכתוב אותם. על הרקע הזה, להקת האנימלס מצאה את עצמה במצב מוזר, כמעט אנכרוניסטי. למרות שהיו בשיא יכולתם האמנותית עם התקליט ANIMALISM, החברים עדיין התבססו כמעט לחלוטין על ביצוע גרסאות כיסוי, בזמן שאפילו הלהקות הבינוניות ביותר כבר כתבו חומרים מקוריים משלהן. הגיטריסט הילטון ולנטיין סיכם את התחושה המרה הזו כשאמר שנים אחר כך: "כשאתה שומע את התקליט הזה, זו פשוט בושה שהלהקה התפרקה".

העובדה שהאנימלס התפרקו בדיוק כשהגיעו לפסגה אמנותית היא סמלית וחושפת את האמת המורכבת על הדינמיקה הפנימית שלהם. סולן הלהקה, אריק ברדן, היטיב לתאר אותם כרימון יד, שרק מחכה שישלפו את הנצרה כדי להתפוצץ. הכימיה בין חברי הלהקה הייתה כל כך נפיצה ובלתי יציבה, עד שהפירוק, מנקודת מבטו, היה פשוט בלתי נמנע.

אי אפשר שלא להוסיף שחוסר היציבות הזה גם הבטיח שהאנימלס לעולם לא יממשו את הפוטנציאל העצום שלהם. למרות שורה ארוכה של תקליטים מצוינים, הם פשוט החמיצו את ההזדמנות להפוך לגדולים באמת. איך ייתכן שהרכב שכלל את אחד הזמרים הגדולים של התקופה, אחד הקלידנים המוכשרים שיש, וגיטריסט שהיה אחראי לפירוק האקורדים בבית השמש העולה שהפך לחלק מה-DNA של הרוק, לא הצליח להתפתח לשום כיוון משמעותי? לאורך כל התקופה שבה ההרכב המקורי פעל יחד, הם נשארו בדיוק באותו המקום: להקה שמבצעת גרסאות כיסוי לשירים של רית'ם אנד בלוז באופן יצירתי ומלא נשמה. הנוסחה הזו המשיכה אפילו כשההרכב המקורי התפרק והצטרפו דייב רוברי ובארי ג'נקינס.

הסיבה המרכזית לתקיעות הייתה מערכות היחסים העכורות בין חברי הלהקה. האנטגוניזם המפורסם בין הקלידן אלן פרייס לבין ברדן חיסל כל סיכוי לשיתוף פעולה בכתיבת חומרים. לכך נוסף הפער התרבותי והכימי בין חברי הלהקה שהעדיפו LSD לבין אלו שנשארו עם האלכוהול, פער ששאב את כל האנרגיות היצירתיות. היחסים הבין אישיים הרעילים האלו השאירו את הלהקה במצב של קיפאון לאורך כל קיומה. זה לא מנע מהם להקליט שירים נהדרים, כי במסלול הצר שהם חרשו, הם היו מעולים. אבל הם חרשו רק את המסלול האחד הזה, ובשנת 1966, כשהמוזיקה הפופולרית התפתחה בקצב מסחרר, המסלול הזה הפך למיושן.

ההשוואה המתבקשת היא לקריירה של הרולינג סטונס. כששתי הלהקות התחילו, הן היו באותה רמה פחות או יותר. כמו האנימלס, גם הסטונס החלו כחבורת פנאטים של רית'ם אנד בלוז שהסתפקו בביצוע עבודתם של אחרים, ללא ביטחון ביכולתם לכתוב שירים באותה ליגה של האלילים שלהם. אולי בצדק, הרי הסינגל הראשון שהסטונס כתבו, THE LAST TIME, היה גניבה משיר של הסטייפל סינגרס. ועדיין, שלושה חודשים לאחר מכן, הם כתבו את ההמנון האלמותי SATISFACTION והיו בדרך הבטוחה לקריירה עצמאית לחלוטין, על כל התגמולים הכספיים והסיפוק האמנותי שנלוו לכך. אין זה אומר שהאנימלס היו יכולים לעשות את אותו הדבר, אבל מבחינת יכולת טכנית, הם היו טובים לפחות כמו הסטונס.

אבל לסטונס היה את אנדרו לוג אולדהם, מנהל שהיה כל כך בטוח ביכולתם לכתוב, עד שהוא פשוט התעלם מהספקנות שלהם, נעל את מיק ג'אגר וקית' ריצ'רדס בחדר ולא שחרר אותם עד שיצאו עם שיר. זה עבד, בין היתר כי מיק וקית' היו החברים הכי טובים. אם חברי האנימלס, או לפחות אלו שהיו מסוגלים ליצור שירים, היו מסתדרים ביניהם, ואם היו מקבלים את ההכוונה והתמיכה הנכונות, ייתכן שהקרדיט ברדן/פרייס או ברדן/רוברי היה מוכר ומכניס לא פחות מהקרדיט ג'אגר/ריצ'רדס.

לאחר שהלהקה התפזרה, הילטון ולנטיין הסתובב בלונדון זמן מה, חי בדוחק מתמלוגים זעומים. הוא היה חסר כיוון, לא מאושר, ועדיין סבל מההשפעות של צריכת ה-LSD שלו. דייב רוברי, לעומתו, פיתח קריירה כנגן סשנים וניתן לשמוע אותו, בין היתר, בשיר CELLULOID HEROES של הקינקס. צ'אס צ'נדלר, הבסיסט, הצליח הרבה יותר. לאחר שהכיר את ג'ימי הנדריקס בסיבוב ההופעות האחרון של האנימלס בארצות הברית, צ'נדלר הפך למנהל של הגיטריסט והוביל את נסיקתו המסחררת. כך החלה קריירת ניהול שתראה את המוזיקאי הכי פחות מוכשר באנימלס מרוויח הרבה יותר כסף מכל שאר חברי הלהקה, כנראה ביחד.

ברדן, בינתיים, טס לניו יורק כדי להקליט את תקליט הסולו הראשון שלו לאחר האנימלס, ERIC IS HERE. למעשה, זה היה תקליט סולו לכל דבר, שהוקלט עם נגני אולפן מניו יורק, אך הקרדיט ניתן ל"אריק ברדן והאנימלס". השימוש בשם לא היה ציני כפי שהוא נשמע. אם לאנימלס היה סיכוי להמשיך להתקיים אחרי הפירוק, זה היה חייב להיות עם אריק ברדן. בעוד שהקהל הרחב נוטה בטעות לתפוס את הזמרים ככישרון המרכזי בלהקה, במקרה של ברדן, מיקומו בקדמת הבמה ובצילומי הלהקה שיקף את המציאות. למרות שלא ידע לנגן על אף כלי, החזון שלו הוא שתמיד עיצב את הסאונד של האנימלס, הוא שהחליט אילו שירים הם יבצעו ולאילו סגנונות הם ידבקו.

הפרי הראשון מהסשנים של ברדן בניו יורק, הסינגל הקליט HELP ME GIRL, יצא בבריטניה באוקטובר 1966. השיר נכתב על ידי סקוט אינגליש ולארי וייס, הצוות שמאחורי HI HO SILVER LINING שהקליט ג'ף בק באותה שנה. העיבוד היה מדויק, מהפתיחה המקסימה של האורגן, דרך כלי הנשיפה ועד הפסנתר המהלך על קצות האצבעות, ההפקה המפוארת העניקה לשיר ברק מלוטש ויפהפה, שונה לחלוטין מכל מה שהאנימלס הקליטו אי פעם. באופן מוזר למדי, בצד ב' של התקליטון בבריטניה הופיע השיר SEE SEE RIDER, שהוקלט על ידי הלהקה שכבר הייתה היסטוריה.

אך למרות המתאבן המצוין, התקליט המלא היה אכזבה מסוימת. ברדן, שלחם בעבר עם המפיק מיקי מוסט על פשרות מסחריות, הסכים כאן להסדר שבו הייתה לו שליטה אמנותית מינימלית. החומרים סופקו על ידי מערך מסחרי להדהים של כותבי שירים, מכותבי בניין בריל (גופין / קינג ומאן / וייל), דרך כותבי שירי מסטיק ועד ספקי שירים ללהקת המאנקיס. במובנים רבים, זה היה חומר קרוב יותר למסטיק מאשר לבלוז, אם כי עם נגיעה של נשמה בזכות שפע כלי הנשיפה.

המפיק טום וילסון הסיר את השרידים האחרונים של כל דבר "שחור" בתקליט (למעט קולו של ברדן, כמובן) עם הפקה מבריקה ורחבת יריעה. הייתה פה אירוניה מדהימה בבחירתו של וילסון להפיק את בורדון. הנה האיש הלבן שהיה לו מפיק פופ (מיקי מוסט) שעזר לו ליצור תקליטי בלוז, שקיבל עכשיו מפיק שחור, טום וילסון, שעזר לו ליצור תקליטי פופ. למרות שהתקליט מהנה ואין בו שיר רע באמת, קשה שלא להתגעגע לקצת גיטרה מלוכלכת או לעיבוד דליל יותר.

ברדן עצמו פטר את התקליט כאסון וטען שזה היה ניסיון של חברת התקליטים MGM לעצב אותו ככוכב אמריקאי. למרות שהחוויה לעבוד עם צמרת נגני האולפן של ניו יורק הייתה מרתקת, הוא חש שההיבטים החיוביים היחידים במוצר המוגמר היו כמה רצועות טובות והעובדה שהתקליט שמר אותו בתודעת הקהל. למרבה המזל, התקליט, על כל המסחריות המודעת שלו, היה כישלון חרוץ והגיע למקום העלוב 121 במצעד התקליטים האמריקאי. אלוהים יודע מה MGM היו דורשים מברדן להקליט אם הוא היה מצליח עם התקליט הזה. כפי שהתברר, לברדן כבר היו תוכניות אחרות לגמרי.

"האנימלס החדשים לא היו קמים בכלל אלמלא קיבלתי שיחת טלפון מחברה שפגשתי בנסיעה הראשונה שלנו לאמריקה", סיפר ברדן. "היא הגיעה לאנגליה, וכשהדברים התחילו להשתנות בסן פרנסיסקו, היא התקשרה ואמרה לי, 'תשמע, אתה חייב לבוא לכאן ולראות מה קורה'. ברגע שהפצצה הפסיכדלית הכתה, סן פרנסיסקו השתנתה בן לילה ורציתי להיות חלק מזה. ראיתי בזה תנועה אמיתית קדימה. קליפורניה פתחה לי את הראש".

מה שברדן מצא בסן פרנסיסקו הייתה קהילה שלמה, שבמרכזה רובע הייט אשבורי, שניסתה לחיות ברוח של שיתוף פעולה והרמוניה. פוליטיקה שונה ופילוסופיית השלום והאהבה הזו הייתה שזורה בעלייתה של סצנה מוזיקלית שכללה להקות מקומיות כמו גרייטפול דד, ג'פרסון איירפליין וקוויקסילבר מסנג'ר סרוויס. ברדן, ששוכנע ממה שראה ושמע, היה נחוש להקים להקה באותו סגנון, מין להקת WEST COAST פסיכדלית אנגלית.

החבר היחיד מההרכב הישן שנשאר היה המתופף בארי ג'נקינס. "דייב (רוברי) הוא נגן נהדר אבל הרקע שלו הוא ג'אז", הסביר ברדן. "אני לא חושב שהוא אי פעם אהב את מה שניגנו". לגבי ולנטיין, ברדן טען: "אני אוהב את הילטון, אבל ניסיתי להגיד לו, 'קדימה הילטון, תכתוב משהו, תתרום'. אבל בשלב ההוא הוא היה די מרוצה פשוט לזרום עם מה שקורה".

ברדן ניסה לגייס שני חברים מלהקת הליווי של כריס פארלו, אך לבסוף צירף את הגיטריסט ג'ון ויידר ואת הבסיסט דני מק'קולק. האודישנים ללהקה החדשה הולידו כמה רגעים היסטוריים: נואל רדינג, שנבחן לתפקיד הגיטריסט ונדחה, פגש שם את צ'אס צ'נדלר וג'ימי הנדריקס והוזמן להיבחן לתפקיד הבסיסט במה שתהפוך להיות שלישיית ג'ימי הנדריקס אקספריינס. בנוסף, ברדן העביר את טפסי המועמדות הנותרים ללהקת המודי בלוז, שחיפשו גיטריסט. הבקשה הראשונה שהם שלפו הייתה של אדם בשם ג'סטין הייווארד.

לאחר סיבוב הופעות קצר, צורף ללהקה ויק בריגס כגיטריסט שני. בריגס היה מוזיקאי מחונן. בשנת 1967, כשג'ימי הנדריקס נשאל על ידי עיתונאי מיהם הגיטריסטים האהובים עליו, הוא נקב בשמותיהם של אריק קלפטון, ג'ף בק וויק בריגס. לפתע, עמד לרשותו של ברדן הרכב עתיר כישרון: ויידר ניגן גם בכינור, מה שהוסיף גוון אקזוטי לסאונד. מק'קולק היה בסיסט חדשני וכותב שירים מצוין. ג'נקינס פרח בלהקה החדשה, ובריגס היה פשוט וירטואוז.

כשהלהקה החלה חזרות - הכיוון היה ברור. "אריק לקח הרבה אסיד", נזכר בריגס. "הוא היה בחוף המערבי והושפע מאוד ממה שקרה שם, מהלהקות הפסיכדליות. הוא התרשם מאוד מפרנק זאפה. הוא רצה לעשות משהו חדש". בדצמבר 1966, הם עלו לבמה לראשונה באוניברסיטת בירמינגהם. הסט כלל, בין היתר, גרסת כיסוי לשיר PAINT IT, BLACK של הרולינג סטונס, עם בריגס בסקסופון אלט וויידר בכינור. היה ברור לכל מי ששמע אותם באותו ערב: אלו אולי נקראו האנימלס, אבל זה היה זן חדש לחלוטין של חיה. הסיפור של אריק ברדן והאנימלס היה מוכן להתחיל מחדש.

אתר הבית שלי (עם רשימת ההרצאות, פודקאסטים ובלוג עשיר ומפתיע) - חפשו בגוגל "נעם רפפורט הרצאות מוסיקה".