פריצת דיסק: על כניסת הקומפקט-דיסק בשנות ה-80

לאחר שנים של שירות פעיל, הכריזו רבים על התקליט כמוצר שעבר זמנו. "זה סוס מת. זה נשרט, מתלכלך ומתעקם. זה גדול מדי והסאונד לא משובח", אמרו (וגם אני ביניהם...), ומיהרו למכור את כל אוסף התקליטים שלהם כי מלך חדש נכנס לזירה. לא אשכח את הפעם הראשונה שבה הדגים לי את "הדבר הזה" חבר של אבי, שעבד בחברת תקליטים בארץ; הייתי אז נער בשנות השמונים, והוא הזמין אותי לביתו כדי לחזות בפלא.

לראשונה ראיתי כיצד הוא מחליק את עיגול הפלסטיק הקטן, עם החור במרכזו, אל תוך המגש. המגש נסגר באופן מרשים ועתידני, ולפתע נשמעו בחדר צלילים נקיים ביותר, בבהירות דיגיטלית שלא ניתן היה להשיג בעבר. הדהימה אותי גם העובדה שהוא אמר לי – בעודי מנסה להבין מה קורה כאן – שהתקליטור (כך הוא נקרא אז אצלנו) לעולם אינו נשרט, הוא חסין מפני טביעות אצבע והוא פשוט מושלם מכל הבחינות. אה כן, הוא גם הכיל יותר מוזיקה – כמעט שמונים דקות מלאות.

אז מתי נזכה לרוק ישראלי בתקליטור? רגע, רגע... לא כל כך מהר. האלבום הראשון בעולם הרוק שיצא על גבי קומפקט-דיסק היה 52ND STREET של בילי ג'ואל, שיצא ביפן בשנת 1982. לצדו יצאו אז גם האלבומים: EVE (של אלן פארסונס פרוג'קט), I AM (של אדמה, רוח ואש), TIME (של אי.אל.או), THE VISITORS (של להקת אבבא) ו-SHIP ARRIVING TOO LATE TO SAVE A DROWNING WITCH (של פרנק זאפה).

התקליטור הראשון בתולדות הרוק שיצא בארה"ב היה BORN IN THE USA של ברוס ספרינגסטין, בשנת 1984.

כשאודיופילים וחובבי סאונד נתקלו בפורמט המרהיב והקומפקטי הזה, החלו המחשבות לנקר: מה עושים? האם לשדרג את כל מערכת הסטריאו? האם לעבור לבית עם סלון בעל אקוסטיקה טובה יותר? בארץ הפורמט הזה עוד לא הגיע לחנויות באופן סדיר, ולהקות ואמנים ישראלים בכל הז'אנרים יכלו רק לחלום שהיצירה שלהם תוטבע על הפורמט הדיגיטלי החדש.

בארה"ב הבינו מהר מאוד שיש בעיה עם מכירת הדיסקים. חברות מסוימות ייצרו דיסקים באיכות ירודה, ולקוחות רבים חזרו לחנויות כדי להתלונן. המוכרים כבר ידעו היטב כיצד לפעול והשתמשו בטקטיקה קבועה: הם החליפו את הדיסק הנחות בדיסק חלופי שנראה זהה לחלוטין, מבלי שהצרכן ידע שהחברה דאגה בינתיים להפיק מהדורה מתוקנת.

כך למשל חברת התקליטים (ועתה הדיסקים) "קולומביה רקורדס", הורתה להציע תחליפים לכל הלקוחות הממורמרים שהתלוננו. זו הייתה הודאה פומבית מאוד בכך שלא הכל עבד כשורה בעולם התקליטורים. מה שהקל מעט על הווידוי הבעייתי הזה היה התירוץ של החברה: "היי, זו לא הייתה אשמתנו. המשלוחים הראשונים הגיעו מיפן ממפעל עצמאי, עם חומרים נחותים ובקרת איכות מרושלת. המהדורה המאוחרת יותר, מתוצרת ארה"ב, היא כבר בסטנדרט המצופה".

גם מעריצי U2 לא תמיד אהבו את הצליל כשהאזינו לתקליטור THE JOSHUA TREE, ומתברר שגם הלהקה עצמה לא הייתה מרוצה כששמעה את הדיסק לראשונה. זמן קצר לאחר מכן ביצעה הלהקה כמה שינויים באיזון הסאונד (השוואת תדרים) כדי לשפר אותו. העבודה נעשתה בניו יורק, וניתן לזהות את התקליטורים המשופרים רק באמצעות הסימון RE1 המופיע על טבעת המטריצה במרכז הדיסק. המשמעות היא, כמובן, שלא מעט מעריצים מחזיקים עד היום עותק שהסאונד שלו לא עמד בסטנדרטים של הלהקה.

באופן כללי, האשמה בתקלות הוטלה על חברות התקליטים. תהליך הרימאסטרינג – העברת מוזיקה מהקלטות אנלוגיות מקוריות לסרט דיגיטלי – היה רצוף סכנות. רימאסטרינג שנעשה מהעתקים של קלטות המאסטר (או עותקים של עותקים) ולא מהמאסטרים המקוריים של האולפן, הוביל תמיד לאיכות סאונד ירודה. מכיוון שכל עותק אנלוגי הוא "דור" נוסף שמתרחק מהמקור, איכות הצליל יורדת ורעש הרקע עולה. במצב כזה, לטכנאי הרימאסטרינג יש פחות "חומר גלם" לעבוד איתו ויותר רעשים לנסות ולמגר. לא פעם קרה שקלטות המאסטר המקוריות פשוט אבדו; בהקלטות מוקדמות הסבירות לכך הייתה גבוהה במיוחד, שכן בזמן אמת מעטים שיערו שהם שותפים ליצירת מיתוס, ולכן לא תמיד נהגו במאסטרים בכבוד הראוי.

זו הסיבה, למשל, שהדיסקים הראשונים של אריק קלפטון (SLOWHAND ו-461 OCEAN BOULEVARD) נשמעו מרושלים; הם שוחזרו ממאסטרים מועתקים שנמצאו בהמבורג, בעוד המאסטר המקורי נותר נעול בכספת בניו ג'רזי. גם רוכשי שני תקליטורים של להקת ה"בירדס" נחרדו לשמוע צלילים עמומים ומתנודדים מהרמקולים. התברר שלחברת CBS לא היו ערוצי המקור כדי לשפר את הצליל, ומה שהיה זמין הועבר לפורמט דיגיטלי במכונה תקולה. התוצאה הייתה מזעזעת.

אז כן, למרות ההבטחות לסאונד נקי ונאמן למקור, הגל הראשון של הקומפקט-דיסק לקה בבעיות רבות. מעבר לכך, מחירו של כל תקליטור היה אז גבוה מאוד, ואנשים נאלצו למכור ערימות של תקליטים רק כדי לממן אוסף ראשוני קטן בפורמט הדיגיטלי הנחשק.

ומה לגבי המוזיקה הישראלית בכל הסיפור הזה? בשנת 1986 חתמה חברת CBS ישראל על חוזה לשנה עם מפעל דיסקים באירופה. הבשורה הדיגיטלית הייתה בדרכה לארץ! בינתיים, עוד לא היה ברור אם לקרוא לילד החדש בשם "תקליטור" או בראשי התיבות "ת"ק".

בהמשך שנות השמונים החלו להופיע בחנויות דיסקים בודדים של מוזיקה ישראלית. היו אלה להקות כמו "כוורת", שערכה מחדש את שלושת תקליטיה והתאימה אותם לפורמט (לעיתים תוך שימוש בהמרה מתקליט שחוק בגלל מחסור במאסטרים או בגלל דוחק בזמן אולפן), או אמנים כמו ענת עצמון.

עם הזמן, כמובן, עולם שלם של רוק ישראלי זכה לייצוג על גבי תקליטורים. רבים גם הבינו את חשיבותם של קטעי הבונוס שניתן להוסיף לדיסק, וכך זכינו להוצאות דיגיטליות של להקות כמו "הצ'רצ'ילים" ו"תמוז", שכללו תוספות מפנקות כפיצוי על העטיפה המוקטנת (בהשוואה לעטיפת התקליט המרשימה). ומה קרה בסוף? שנים לאחר מכן התברר שגם הקומפקט-דיסק אינו מושלם. הסטרימינג תפס את מקומו, ומי שחזר בגדול למשחק הוא דווקא התקליט הישן והטוב. איך שגלגל (תקליט) מסתובב לו.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות לועזיות? החיפושיות? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.