צרחות באולם הקונצרטים של הביץ' בויז

ב-19 באוקטובר בשנת 1964 יצא תקליט ההופעה הראשון של להקת הביץ' בויז.

כשמדברים על האלבום הזה, יש בקרב חובבי המוזיקה שלוש גישות רווחות: גישה ראשונה טוענת שמדובר בעוד ניסיון סחיטת כספים מהיר וציני מצד חברת התקליטים CAPITOL RECORDS, שתמיד חיפשה דרכים לייצר מזומנים יש מאין, ולכן ראוי להתרחק מהאלבום הזה בכל מחיר. גישה שנייה רואה בו מסמך היסטורי מרתק מעצם היותו אחד מאלבומי ההופעה המוקדמים ביותר ברוק'נ'רול של תחילת שנות השישים – הרי לאף להקה מגל הפלישה הבריטית לא היה אלבום הופעה חי שהוקלט ב-1964 – ולכן הוא שמור לחובבי סיקסטיז בעלי ראש מחקרי ומדעי. הגישה השלישית רואה בו פשוט אלבום גרובי, קליל, סוחף וכיפי בטירוף, שתופס את החבר'ה בשיא הפופולריות המוקדמת שלהם ובכושר בימתי מעולה, כשבריאן ווילסון עדיין ניצב יחד איתם על הבמה, לפני הקריסה הגדולה שלו.

ואם תשאלו אותי – כל שלוש הגישות צודקות לגמרי! מי אמר שמוצר מסחרי מובהק לא יכול להיות בעל חשיבות היסטורית אדירה? ומי קבע שאי אפשר ליהנות מכל הלב ממסמך היסטורי שנועד במקור לקטוף עוד כמה דולרים מהמעריצים? אני מודה ומתוודה: אני מאוהב באלבום הזה ונהנה ממנו בכל האזנה, למרות כל הצרחות של הנערות ולמרות איכות הסאונד הצורמת והנוראית בחלקה.

מעבר לזה, לפי הנתונים והמצעדים, האלבום הזה עשה היסטוריה ענקית: הוא היה אלבום ההופעה החיה הראשון אי פעם שהגיע למקום הראשון במצעד המכירות האמריקאי של הבילבורד, ושם הוא שלט בגאווה במשך ארבעה שבועות רצופים, כשהוא מגיע למעמד של אלבום זהב.

באותה תקופה, הביץ' בויז כבר היו כוכבים גדולים עם שורה של להיטים במצעדים. אך בעולם של טרום עידן האינטרנט והטלוויזיה הרב-ערוצית, השאלה הגדולה שריחפה בקרב המעריצים הייתה: האם חבורת ה(כאילו) גולשים המצוחצחת הזאת יכולה לשחזר את הרמוניות הקול המורכבות והמופלאות שלה על הבמה, מול קהל חי ונושם? התשובה לכך הגיעה בצורת תקליט ויניל שהקפיץ את הלהקה היישר אל המקום הראשון במצעד המכירות, והוכיח שהם לא היו רק תופעת אולפן.

צרחות בסקרמנטו: מי אמר שהביטלס עשו את זה טוב יותר?

ההופעה המרכזית שתועדה בתקליט התרחשה כחודשיים וחצי קודם לכן, ב-CIVIC MEMORIAL AUDITORIUM שבסקרמנטו, קליפורניה. המקום, שהיה רגיל לארח הופעות של זמרים מהוגנים כמו ג'וני מאת'יס, תזמורות סימפוניות ולהקות בלט, מצא את עצמו תחת מתקפה ידידותית של קרוב לשלושת אלפים בני נוער צורחים. עבור הלהקה, שהייתה רגילה להופיע במועדונים קטנים מול כמה מאות אנשים, המראה היה לא פחות ממדהים. הכרטיסים, שמחירם עמד על דולר ושבעים וחמישה סנט בלבד, נחטפו במהירות שיא. הלהקה עלתה לבמה ללא שום מופע חימום, והופתעה לגלות שהיא האטרקציה היחידה והמרכזית של הערב כולו. ההקלטה עצמה הורכבה למעשה משתי הופעות נפרדות שנערכו באותו יום, 1 באוגוסט 1964 – מופע צהריים ומופע ערב – מול אולם דחוס ומיוזע.

האווירה באולם הייתה מחשמלת, כמיטב המסורת של הופעות הרוק'נ'רול באותה שנה, במיוחד אחרי שהביטלמאניה שטפה את אמריקה. תהיו בטוחים שהמופע היה פחות אירוע של האזנה צרופה ויותר חוויה של היסטריה קולקטיבית. הצעקות היו כל כך רמות, שלעיתים היה קשה לשמוע את הנגינה. במרכז ההערצה, בעיקר מצד המעריצות, עמד המתופף הנאה דניס ווילסון, מגנט הבנות הרשמי של הלהקה, שכל תנועה שלו גררה גל חדש של צרחות מחרישות אוזניים.

עדיין, אם כבר מדברים על צרחות, כדאי להיכנס לפרופורציות: נסו להאזין לאלבום ההופעה של הביטלס ב-HOLLYWOOD BOWL ותגלו ששם צווחות המעריצות לא נחלשות אפילו לשבריר שנייה; זהו פשוט קיר של רעש לבן ומונוטוני. אצל הביץ' בויז, לעומת זאת, אפשר לשמוע בבירור שהבנות באולם ממש מאיטות לפעמים ולוקחות אוויר! הקהל של הביץ' בויז באמת שמע את המוזיקה: רמת הצרחות זינקה כשהחטיבה הקצבית נכנסה לעבודה או כשהחבר'ה פתחו בהרמוניות הקוליות המורכבות, ונרגעה כמה תיבות לאחר מכן. הלהקה אפילו הצליחה לגרום לקהל למחוא כפיים לפי הקצב ולצעוק יחד איתם ברגע הנכון. אולי זה מוכיח שהביץ' בויז לא היו תופעה היסטרית ומבוקשת באותה רמה רותחת כמו הרביעייה מליברפול, אבל מצד שני – זה העניק חוויית האזנה ברורה ואנושית בהרבה. מי בכלל קבע שגדול יותר זה טוב יותר? תנו כבוד למשפחת ווילסון!

ודניס ווילסון, אגב, היה הגולש האמיתי היחיד בכל הלהקה הזאת – כל השאר העדיפו מקסימום להביט על הגלים ממרחק בטוח בחוף. אבל על הבמה הוא היה אליל נוער של ממש. באלבום הוא אפילו מקבל רגע סולו קולי בביצוע לשיר THE WANDERER של דיון – שיר שהיה ההשראה העיקרית ללהיט של הלהקה עצמה, LITTLE DEUCE COUPE (שמופיע אף הוא באלבום, כך שאפשר להשוות ביניהם בקלות). האמת? החספוס והחן שלו עשו את כל העבודה.

שפצורי אולפן, גרסאות כיסוי וסולואים על ספידים

אך מאחורי הקלעים של התקליט הסתתרה אמת מעט יותר מורכבת. בדומה לתקליטי הופעה רבים מהתקופה, גם התקליט הזה עבר יישור ושיפוץ רציני באולפן. המפיק והגאון המוזיקלי של הלהקה, בריאן ווילסון, לא היה מרוצה לגמרי מהסאונד הגולמי ודאג להוסיף ערוצי שירה באולפן כדי להעשיר את ההרמוניות. יותר מזה, חלק מהשירים, כמו הלהיט הענק FUN, FUN, FUN, כלל לא הוקלטו באותה הופעה בסקרמנטו, אלא נלקחו מהקלטות שנעשו עוד בדצמבר 1963. למרות זאת, האנרגיה המתפרצת והתגובה האדירה של הקהל היו אותנטיות לחלוטין.

על הדרך, הלהיט FUN, FUN, FUN נולד בהשראת מקרה אמיתי של נערה בשם שירלי אנגלנד, בתו של בעל תחנת רדיו, ש"שאלה" את מכונית הפורד ת'אנדרבירד של אביה בטענה שהיא נוסעת ללמוד בספרייה, אך דהרה היישר למפגש חברים במזללת המבורגרים מקומית – עד שהאב גילה זאת והחרים לה את המפתחות ואמר לה נו נו נו! בריאן ומייק לאב הפכו את התקרית הקטנה הזו להמנון נעורים אמריקאי מנצח.

הביצוע ל-JOHNNY B. GOODE פה בועט ורועש פי כמה מכל מיני ניסיונות 'הארד רוק' מגושמים שהם ניסו לדחוף להופעות בשנות השבעים. נשבע לכם, אני שומע פה את קולות השירה באופן שמיד גורם לי לקבוע - גם אם זה לא נכון - שהם הוקלטו מחדש באולפן. עדיין, האנרגיה מחשמלת.

ותמצאו שם את השיר הדבילי והמדבק PAPA-OOM-MOW-MOW של להקת הריבינגטונס – שיר שאמנם לעולם לא יציל את העולם מרוע ומלחמות, אבל מספק שתי דקות תמימות של צחוק מרענן, צלול ומרומם, ואם תשאלו אותי, בימינו זה כמעט טוב באותה מידה והרבה יותר ריאלי. יש שם גם את הקטע הבלוזי המשעשע LONG TALL TEXAN, שנותן למייק לאב הזדמנות לשיר במבטא דרומי מוגזם עד גיחוך ולתקוע בסוף כמה צפצופים בסקסופון שהוא בקושי ידע לנגן עליו; את השיר הקורע והאידיוטי עד שהוא כמעט גאוני MONSTER MASH- שבא מיד אחרי היופי הממגנט של IN MY ROOM.

גרסת הכיסוי המעצבנת היחידה בעיניי היא GRADUATION DAY של להקת ארבעת הפרשמנים – הקטע הזה איטי וגנרי למדי. ועוד לפני השיר הזה אפשר לשמוע את חוש ההומור המטופש (או יותר נכון, חוסר ההומור) של מייק לאב, עם מונולוג בית ספר אינפנטילי במיוחד. למזלנו, זה עדיין לא הגיע לממדים הבלתי נסבלים והשחצניים שפיתח ככל שגידל את הזקן שלו.

אפילו עטיפת התקליט נראית נהדר: אם לא בוחנים אותה מקרוב מדי, נראה כאילו מייק לאב מתכווץ בפחד שמא יחטוף מהלומה קולקטיבית מצווארי הגיטרות של שאר הנגנים! במהדורת התקליטור של CAPITOL RECORDS משנת 1990 (שחיברה את האלבום יחד עם LIVE IN LONDON), ניקו את הסאונד בצורה ניכרת, אם כי יש שמועות שההוצאות המאוחרות יותר ניקו אותו עוד יותר – מי יודע?

ההתרסקות במטוס והסוף של עידן התמימות

חשיבותו האמיתית של התקליט התבררה רק כחודשיים לאחר צאתו. ב-23 בדצמבר 1964, במהלך טיסה ליוסטון, חווה בריאן התמוטטות עצבים קשה. הוא ירד מהמטוס רועד ובוכה, והודיע לשאר חברי הלהקה שהוא לא יכול להמשיך להופיע. הלחץ של ההופעות, הנסיעות וההכרח להיות המנהיג המוזיקלי והמפיק הראשי הכריעו אותו. מאותו רגע, הוא הפך למנהל האמנותי של הלהקה מהאולפן בלבד, והפסיק להצטרף לסיבובי ההופעות (תפקיד אותו איישו לאורך השנים נגנים כמו גלן קאמפבל וברוס ג'ונסטון).

הפרישה של בריאן מהבמה הייתה למעשה ברכה מוזיקלית ענקית לעולם: כשהוא משוחרר מלוח ההופעות המתיש ומטיסות מייסרות, הוא התבצר באולפני ההקלטה ורקח את יצירות המופת הנצחיות של הלהקה, שהגיעו לשיאן באלבום המופתי PET SOUNDS.

כך, בלי שאף אחד התכוון לכך, BEACH BOYS CONCERT הפך להיות התיעוד הרשמי היחיד שיצא בזמן אמת של חמשת חברי ההרכב המקורי על הבמה, בשיא כוחם ותהילתם הראשונית - רגע לפני שהמוזיקה שלהם הפכה למורכבת יותר, והחיים שלהם השתנו לנצח.

בסופו של דבר, הכל עניין של גישה. מה שאני שומע באלבום הזה, מוצר מסחרי או לא, משלומפר או לא, זו להקה שבאמת סיפקה את הסחורה על הבמה. הביץ' בויז הרימו מופע אנרגטי, מצחיק ומרומם רוח, שאמנם גלש לעיתים לקטעים אינפנטיליים של נעורים מוקדמים, אבל ברובו שפע טעם טוב וכישרון טבעי. וגם אם נסכים שההופעה הזו הייתה המקבילה של תחילת שנות השישים ללהיטי פופ לנוער – חברים, פשוט תרגישו את ההבדל העצום! תנו לי בכל יום את הבידור המסטיקי, השמח והטהור של שנת 1964 על פני השמאלץ המשוכפל של ימינו!

לפרטים והזמנת הרצאות המוסיקה של נעם רפפורט: 050-5616459