קבלו את להקת ראש שמציגה לנו אלבום שבו כל העולם במה

ב-29 בספטמבר בשנת 1976 יצא אלבום ההופעה הראשון הכפול של להקת הרוק הקנדית - ALL THE WORLD`S A STAGE.

באמצע שנות השבעים, אלבום הופעה חיה היה יותר מסתם מזכרת מסיבוב הופעות; הוא היה כרטיס ביקור משופשף ורועם שהוכיח לעולם שלהקה מסוימת היא הדבר האמיתי. אל תוך הזירה הזו נכנסה בשנת 1976 שלישיית הכוח הקנדית RUSH, חמושה באלבום שהוקלט במהלך שלוש הופעות היסטוריות ביוני של 1976 באולם MASSEY HALL בטורונטו. זו הייתה חגיגת ניצחון של להקה שכמעט והתרסקה רק שנה קודם לכן, וכעת חזרה הביתה כגיבורה לאחר שהוציאה תקליט רביעי ומצליח בשם 2112.

אלבום הופעה זה, למעשה, חותם את תקופתה הראשונה של הלהקה, עם מבחר בריא מארבעת תקליטיה הקודמים האולפניים, כשהפעם יש למעריצים אפשרות לשמוע את המתופף, ניל פירת, גם כשהוא נותן משלו לשירים מתקליט הבכורה, שהוקלט עם מתופף אחר (ג'ון ראטסי).

אז כמובן שהוא יצא בדיוק בזמן הנכון: עם ארבעה אלבומי אולפן מאחורי הגב והצלחה מסחרית שזה עתה נחתה עליהם, הלהקה פשוט הייתה חייבת למנף את המומנטום – שלא לדבר על כך שאם היית בלהקת פרוג קורעת במות ובועטת, היה צורך לשחרר אלבום הופעה כפול או משולש. זה היה, אתם יודעים, סוג של טבילת אש וטקס התבגרות שכזה! שיהיה. בכל אופן, ALL THE WORLD'S A STAGE הוא פשוט תענוג צרוף להאזנה. נכון, החבר'ה של RUSH לא סוטים יותר מדי מהנוסחה של האולפן; אבל בהתחשב בעובדה שהם רק שלושה, זה הכי טבעי שבעולם שהם יתרכזו בעיקר בהיבט העוצמה של המוזיקה שלהם ויפצו על היעדר ההקלטות הכפולות באולפן עם קראנץ' חי ואמיתי של הופעה! האם אנחנו מקבלים פה את הקראנץ' החי הזה? בטח שכן, קיבלנו וואחד קראנץ' חי! והמון ממנו! לכן, אם אתם כמוני ואוהבים אלבומי הופעה ואוהבים את RUSH – אתם הולכים לאהוב את זה לגמרי!

"זה היה מתסכל", הסביר הזמר-בסיסט, גדי לי, בראיון שיווקי לסט החי הכפול הזה, וסיפר על המאבק של הלהקה. "כל חברות התקליטים הקנדיות דחו אותנו. ניסינו להצטרף לסיבובי הופעות חוצי קנדה עם להקות גדולות, אבל תמיד אמרו להן שאין לנו פוטנציאל מסחרי - זה היה המשפט האהוב עליהם. עדיין, חשבנו שקנדה תבוא אלינו באופן טבעי. הכל מתחיל להסתדר השנה. 2112 זכה לקידום טוב על ידי חברת מרקיורי, וסיבוב ההופעות בארה"ב היה מתוזמן בצורה מושלמת. כל תקליטי העבר שלנו עדיין נמכרים. נראה שאנחנו לא להקת סינגלים. מרקיורי החתימה אותנו לראשונה, כי חשבה שתקבל מאיתנו תהיה לנו שורה של להיטים כמו אלו של באקמן טרנר אוברדרייב. היינו צריכים להילחם על נושא הרעיון של 2112. אבל מאז ש- 2112 שוחרר, מרקיורי נתנה לנו הרבה מאוד תמיכה".

"עם 2112, הרגשנו שהגענו לרמה גבוהה", הוסיף המתופף, ניל פירת. "הבנו את המטרות שהצבנו לעצמנו לפני הקלטת האלבום השני. מבחינה מוזיקלית, זה נראה מקום הגיוני לעשות עכשיו אלבום חי. היו לנו חומרים מארבעה תקליטים וחברת התקליטים הייתה להוטה לקבל מאיתנו אלבום חי. כשאנחנו מנגנים יצירה בהופעה, אנחנו מוסיפים בה מוזרויות קטנות וזה גדל; החומר הישן שלנו מראה התקדמות מדהימה. חלק מהשירים הישנים התפתחו עד שהם עדיפים בהופעה על פני המקור. זה נותן לנו הזדמנות להביא אותם להיות עדכניים. תמיד הרגשנו שמשהו קורה בהופעה שלא קורה בתקליט אולפני. עכשיו יש לנו הזדמנות ללכוד את המהות הזו של הלהקה. כמו כן, האלבום החי מציג את החומר שלנו לאנשים שאולי שמעו או אהבו כמה שירים שלנו, אבל מעולם לא נכנסו לכל התקליטים שלנו. עכשיו הם יכולים לקבל שירים כאלו ביחד באלבום אחד".

האלבום נפתח בהכרזה נרגשת של איש הצוות סקיפ גילדרסליב: "אני רוצה שתקבלו בברכה הביתה, RUSH!", ומיד הלהקה צוללת לתוך הביצוע המחשמל של BASTILLE DAY. האנרגיה מחוספסת, מהודקת ומשוחררת בו זמנית, כפי שנהגו לומר בחוגי זפלין. כל כלי נגינה וקולו של גדי לי נמצאים במקומם, וההפקה, על אף שהייתה גולמית, תפסה את המהות. ובכל זאת, לא כולם התרשמו. איש הצוות איאן גרנדי הודה שנים אחר כך: "הקשבתי לזה פעם אחת, חשבתי לעצמי 'זה מבאס', ומעולם לא האזנתי לזה שוב".

אפילו גדי לי עצמו הודה בראיונות שקשה לו להאזין לאלבום הזה. נראה שהלהקה עצמה נטתה להתעלם ממנו, כפי שהיא עשתה עם רוב תקליטי ההופעה שלה. אבל אין טעם לקלקל את המסיבה, כי עבור אנשים כמוני, ALL THE WORLD’S A STAGE היה ונשאר אבן דרך, עומד בגאון לצד תקליטי ההופעה הגדולים של התקופה.

הצד הראשון ממשיך עם ANTHEM, שמבוצע בשלמות, כשגדי לי מגיע בקלילות מפתיעה לאותם צלילים גבוהים שהפכו לסימן ההיכר שלו, מבלי להזדקק לעיוותי הפנים המוכרים והמכווצים מהופעות מאוחרות יותר. יותר דיסטורשן! יותר אנרגיה! יותר אדרנלין! שמעתם את ה-COME ON הארסי והפראי הזה של גדי כשהלהקה קורעת את השיר לגזרים?! ואת השאגה המטורפת שלו כשהם דוהרים לתוך החלק האמצעי?! שלא לדבר על סולואי הגיטרה מרעידי הקירות של אלכס לייפסון.

לאחר מכן, יש גרסה בת שתי דקות של FLY BY NIGHT שמתחברת ישירות לתוך IN THE MOOD, וזו הפעם הראשונה שהמעריצים זכו לשמוע את המתופף החדש והווירטואוז, ניל פירת, מנגן קטע מתקופתו של המתופף המקורי ג'ון ראטסי. נאמן לסגנונו, פירת לא חסך בתוספות והעניק לשיר מנת יתר של תיפוף אנרגטי. הצד נחתם עם ביצוע פרוע של SOMETHING FOR NOTHING, שיר שנולד עבור האווירה המשוחררת של הופעה חיה. בביצוע הזה, הגיטרה של אלכס לייפסון מעט קבורה במיקס ברגעי הסולו, אך מנגד, צליל בס הריקנבקר של גדי לי נשמע בדיוק כמו שצריך.

בצד השני, הלהקה מבצעת את LAKESIDE PARK הבלדי והמקסים. גדי לי המשיך בסגנון ווקאלי ייחודי שהציג לאורך ההופעה, כשהוא נכנס לעיתים לשירה באיחור קל ומכוון. שאר הצד הוקדש ליצירת המופת 2112, אם כי בגרסה מקוצרת, ללא הקטעים DISCOVERY ו-ORACLE: THE DREAM. המעריצים נאלצו לחכות עשרים שנה, עד לסיבוב ההופעות של TEST FOR ECHO, כדי לשמוע את היצירה מנוגנת בשלמותה על הבמה. אבל למרות הקיצוץ, לייפסון מדגים פה לפעמים גישה הרבה יותר מעניינת לפירוטכניקת הגיטרה שלו מאשר באולפן. אני מתכוון במיוחד לחלק של GRAND FINALE, שבו הריצות המהירות שלו ובס הפאז המחוספס והמגרגר של גדי פשוט מוחקים ומעיפים לחלוטין את המוח.

התקליט השני נפתח עם BY-TOR & THE SNOWDOG בגרסה אפית וגרובית בת שתים עשרה דקות, כמעט ארבע דקות ארוכה יותר מגרסת האולפן. למרות שגרסאות מקוצרות יותר של הקטע נשארו פנינה בהופעות לעוד כמה שנים, הביצוע המלא והמורחב הזה נותר ייחודי לתקופה. לייפסון פשוט משוחרר לחופשי מהרצועה כפי שלא היה מעולם – חופשי לעשות כל מה שמתחשק לו, והוא בהחלט עושה המון, בזמן שניל מקרקש ברקע בפעמוני הפרה הקטנים שלו ובכל הבא ליד כדי לתת גב. ואז כל זה מתפתח לכדי כאוס מטאלי טוטאלי, ריפים מהדהדים ומחוספסים ומגניבים.

אחריו מגיע IN THE END, בו גדי לי משעשע את הקהל וזורק פנימה שורה משיר ילדים. הצד הרביעי והאחרון הוא למעשה המצאה של אחד הקונספטים העתידיים של RUSH – מחרוזת ארוכה המשלבת את WORKING MAN ו-FINDING MY WAY, שניים מהשירים הכבדים של תקליט הבכורה, יחד עם סולו תופים מרשים של פירת. את התקליט חותם הביצוע ל-WHAT YOU’RE DOING, ובכך הצד כולו מוקדש לשלושת הקטעים המשמעותיים ביותר מתקליטם הראשון. למעשה, הקהל לא זכה לשמוע את קלאסיקת ההבי מטאל המוקדמת הזו שוב בהופעה חיה עד לסיבוב ההופעות R40 בשנת 2015.

אז בחירת השירים באלבום הזה פשוט נהדרת! קודם כל, זה גורם לי אושר עילאי שהם לא שכחו את תקופתם המוקדמת ביותר – לא כמו שג'נסיס, למשל, מחקו ושכחו אותה כמעט לחלוטין! "הדבר הכי מצחיק שעשינו עם האלבום הזה היה הסיום שלו", סיפר גדי לי. "השארנו את מחיאות הכפיים מתנגנות לאורך זמן, ובסוף מיזגנו אותן עם צליל של אלכס, ניל ואני מוחאים כפיים בחניון. היינו צריכים להשאיר את זה ממש בסוף החריץ כדי שיהיה קשה לשמוע. מחיאות הכפיים של הקהל מתחלפות בשלושתנו בחניון, ואז אנחנו אומרים 'אוקיי, נתראה', נכנסים למכונית, שומעים את הדלת נטרקת ואת המכונית נוסעת ומתרחקת".

בגזרת החדשות האישיות, חודש לאחר ההופעות ב-MASSEY HALL, גדי לי נשא לאישה את חברתו ננסי, אחותו של חבר הלהקה המוקדם לינדי יאנג, בחתונה יהודית מסורתית. הזוג הצליח לחמוק לירח דבש של שבועיים בהוואי, בניגוד מוחלט לכאוס שאפיין את חתונתם של אלכס ושרלין בימים הקודרים של התקליט הכושל CARESS OF STEEL. ניל פירת וזוגתו ג'קי, לעומתם, נשארו ידועים בציבור עד למותה הטרגי של ג'קי בשנת 1998.

הוריו של ניל פירת, גלן ובטי, לא הצליחו להסכים אם פגשו את גדי ואלכס לראשונה בהופעה ב-MASSEY HALL או בהופעתם הראשונה ככוכבים ראשיים ב-MAPLE LEAF GARDENS ב-31 בדצמבר 1976, אבל זה היה באחד משני האירועים. "מחוץ לבמה הם בחורים צעירים ושקטים למדי", הוסיף גלן. "לא הייתה לנו שום בעיה לשוחח איתם ולהכיר אותם קצת. אני חושב שגם מצידם זה היה נחמד להכיר את ההורים של ניל, אולי כדי להבין מאיפה הוא בא. הסתדרנו מצוין ומאז ומתמיד היחסים היו טובים". גלן מעולם לא דאג שבנו יברח לחיות חיי רוק פרועים. "אני חושב שמעולם לא דאגנו כי הייתה לנו אמונה עליונה בניל וביכולתו להסתדר. זה בהחלט היה נתיב קריירה. לקח כמה שנים עד שהחלק הרווחי נכנס לתמונה, אבל הם היו נחושים לעשות את מה שהם רוצים". בטי, לעומת זאת, דאגה קצת בגלל הנסיעות הבלתי פוסקות. "אבל זו הייתה הזדמנות נהדרת, וידעתי שהוא יכול לעשות את זה. ברגע שראיתי את השם שלהם על השלט ב-MAPLE LEAF GARDENS, ידעתי שהוא הצליח".

בסופו של דבר, ALL THE WORLD’S A STAGE עובד כל כך טוב כתקליט הופעה בגלל הגולמיות שלו. בשנות השבעים, קונצרטים היו אמורים להיות רועשים, מיוזעים וקצת כאוטיים. מערכות ההגברה, על אף שהשתפרו מהימים של הביטלס, עדיין היו רחוקות משלמות. וזה בדיוק איך שהתקליט הזה נשמע: כמו להיות בקונצרט, אי שם בשנת 1976, מזיע ומנענע את הראש באושר בתוך עשן סמים מתוק, יחד עם עוד כמה אלפי חברים שמרגישים בדיוק כמוך. זוהי קפסולת זמן מושלמת, תיעוד נאמן של להקה בשיא כוחה, ברגע המדויק שבו היא הפכה מכוח מקומי לתופעה עולמית.

אז כיפאק היי לגדי לי בשירה ובבס, אלכס לייפסון בגיטרות וניל פירת בתופים וכלי הקשה. שלושה חברים שיצאו לדרך - בים בם בום! - והביאו לבמה רוק מדוייק אך גם מאד משוחרר.

לפרטים והזמנת הרצאות המוסיקה של נעם רפפורט: 050-5616459