קבלו תקליט מופת שנולד מתוך שנאה יוקדת באולפן וריסק לרסיסים את להקת הליווי של אלביס קוסטלו

ב-15 בספטמבר בשנת 1986 יצא התקליט BLOOD AND CHOCOLATE, של אלביס קוסטלו ולהקת האטרקציות.

ישנם תקליטים שנשמעים כמו מסיבה. הם קלילים, הם כיפיים, והם גורמים לך לרצות לקפוץ על השולחנות. וישנם תקליטים שנשמעים כמו הבוקר שאחרי המסיבה, עם כאב ראש, חרטה, והבנה שמשהו חשוב נשבר ולא יחזור עוד. ב-15 בספטמבר 1986 שחרר אלביס קוסטלו יחד עם להקתו, THE ATTRACTIONS, יצירת מופת מהסוג השני: התקליט BLOOD AND CHOCOLATE, תקליט נדיר בעוצמתו שתיעד בזמן אמת התרסקות של להקה, של נישואים ושל איש אחד שעמד במרכזה. מדובר ביצירה שכולה התפרצות געשית של ארס, קנאה אובססיבית, נקמה וציניות בריטית מושחזת, אבל כזו שמלווה במלודיות קטלניות שנדבקות לך למוח ולא מרפות. זהו אחד מאותם תקליטים שחייבים להניח על הפטיפון בשעת לילה מאוחרת, להגביר את הווליום עד שהרמקולים ירעדו (לעזאזל השכנים!), ופשוט לתת לכאב המזוקק והמופלא הזה לשטוף אותך.

שנת 1986 הייתה, בלשון המעטה, שנה סוערת עבור דקלן מקמנוס, האיש שמאחורי משקפי הקרן והשם אלביס קוסטלו. חיי הנישואים שלו עלו על שרטון והיו בתהליכי התפרקות כואבים, ובמקביל, הקריירה שלו נראתה כאילו היא דורכת במקום. שני התקליטים הקודמים שהוציא עם הלהקה, PUNCH THE CLOCK ו-GOODBYE CRUEL WORLD, לא זכו להצלחה הביקורתית והמסחרית לה קיווה, והתחושה הייתה שהקסם מתחיל להתפוגג. על התקליט GOODBYE CRUEL WORLD קוסטלו עצמו אפילו הגדיל לעשות בהערות של מהדורת הדיסק המאוחרת, כשפתח במשפט הכן והקורע: "ברכותיי! זה עתה רכשתם את האלבום הגרוע ביותר שלנו". תודו שאין כנות כובשת מזו בעולם הפופ.

אל תוך הקלחת הרותחת הזו נכנסה גם מערכת יחסים סוערת עם קייט או'ריורדן, נגנית הבס המרדנית של להקת הפוגס, אותה פגש כשהפיק את אלבומם המופתי RUM SODOMY & THE LASH. קוסטלו, אמן שמעולם לא פחד משינויים, החליט שהגיע הזמן לזעזע את המערכת. כחלק מחיפוש הזהות הזה, הוא אפילו העניק לעצמו שם במה חדש וביזארי במיוחד עבור קרדיט הכתיבה בתקליט החדש: נפוליאון דיינמייט. נו, אם כבר לשנות, אז עד הסוף. אחרי הכל, גם אלביס קוסטלו הוא לא השם איתו נולד. מעבר לכך, אם תציצו בגב עטיפת הויניל המקורית, תגלו שכל רשימת השירים והקרדיטים הודפסו בשפת האספרנטו, תחת הכותרות FLANKO UNU ו-FLANKO DU. למה? כי אצל קוסטלו, אם יש הזדמנות לשגע את חברת התקליטים ואת המאזינים, אסור לפספס אותה.

בתחילת אותה שנה, נטש קוסטלו את חבריו ל-THE ATTRACTIONS וטס לאמריקה. הוא אסף סביבו נבחרת חלומות של נגני אולפן מהשורה הראשונה, כולל כמה מנגניו של אלביס פרסלי האמיתי, והקליט את KING OF AMERICA. התוצאה הייתה תקליט אקוסטי, מלנכולי וחשוף, שהציג צד אחר, בוגר ושקט יותר של היוצר. התקליט ההוא יצא תחת הכינוי THE COSTELLO SHOW, וכשחברי להקתו הקבועה הוזמנו לנגן רק ברצועה אחת בודדת מתוכו, הם הרגישו מושפלים ונבגדים, ממש כאילו הוחלפו במחי יד בשכירי חרב אמריקאים. אבל אז הגיע הזמן לחזור הביתה, לאנגליה, ולהקליט תקליט נוסף עם הלהקה הקבועה שלו. הסדקים שהחלו להיווצר ביניהם הפכו לבקיעים עמוקים שאי אפשר היה עוד לאחות. המתח, בעיקר בין קוסטלו לבין הבסיסט הדעתן, ברוס תומאס, היה כה עז עד שאפשר היה לחתוך אותו בסכין. תומאס, בעל סגנון הנגינה המלודי המרשים, חשב שהחומרים החדשים של קוסטלו פרימיטיביים וגסים מדי, בעוד קוסטלו רתח על כך שתומאס מנגן יותר מדי תווים ומנסה לגנוב את ההצגה במקום לשרת את הזעם הישיר של השיר.

כדי לתעל את האנרגיה האלימה הזו, המפיק ניק לואו, שותפו הוותיק של קוסטלו, החליט על מהלך רדיקלי. במקום להפריד בין הנגנים ולבודד כל כלי נגינה, הוא הכניס את כל חברי הלהקה לחדר אחד קטן באולפני אולימפיק בלונדון, והורה להם לנגן בווליום מחריש אוזניים. לואו, שהכיר את הדינמיקה בלהקה עוד מאלבומיהם הראשונים, הבין שאם ינסו להפיק את האלבום בצורה סטרילית ומנומסת, הנגנים פשוט יחליפו מהלומות לפני סוף השבוע הראשון. במקום להרגיע את הרוחות, לואו שפך דלק למדורה: הוא ביטל לחלוטין את השימוש באוזניות, הציב מוניטורים ענקיים בעוצמה של הופעת אצטדיונים, והרחיק את הבס והתופים למרחק של כמעט שמונה מטרים זה מזה בתוך החלל המהדהד.

המטרה הייתה ליצור סאונד חי, כאוטי ובלתי מרוסן, כזה שכלי הנגינה "ידממו" זה אל תוך המיקרופונים של זה ויצרו קיר של רעש. קוסטלו חזר לגיטרת הטלקסטר החורכת שלו שסיפקה צליל חד ואגרסיבי, והטיל וטו נוקשה על הקלידן הגאון סטיב נייב: שום סינטיסייזרים מודרניים של שנות השמונים, בלי סולואים ראוותניים, אלא רק ליווי מחוספס בפסנתר ובאורגן ישן. "זה היה תקליט פרימיטיבי לחלוטין", סיפר קוסטלו מאוחר יותר. "עם מיקרופון אחד במרכז החדר, ממש כמו בימים הראשונים של הרוק'נ'רול. רק ככה יכולנו להשיג את הדינמיות המתפרצת שחיפשנו". ואכן, התוצאה נשמעה כמו מריבה אחת ארוכה ורועשת, מלאת זעם, תסכול ותשוקה. ההקלטות נעשו כמעט כולן בטייק ראשון חי ומסחרר, מה שהעניק לתקליט צליל גראז' מלוכלך ורושף שהזכיר את רוח הנעורים של THIS YEAR'S MODEL משנת 1978, ואף הקדים בשנים ספורות את מהפכת הגראנג' שפרצה בתחילת שנות התשעים.

הבחירות לתקליטונים שיצאו מהתקליט המחישו עד כמה קוסטלו לא היה מעוניין להתחנף למצעדי הפזמונים של עידן האייטיז. הראשון, TOKYO STORM WARNING, היה מפלצת רוק בת שש וחצי דקות, עם מילים שנשפכו כמו זרם תודעה זועם, מעין הומאז' קולי לבית הספר למחאה של בוב דילן. עבור קהל שחיפש להיטי פופ מסונתזים של שלוש דקות, זו הייתה התרסה של ממש. ההשראה לטקסט המהביל והסוער הזה נולדה כשקוסטלו וזוגתו קייט או'ריורדן (שעזרה לו בכתיבת המילים) נחתו בטוקיו היישר אל תוך סופת טייפון אלימה, כשהעננים השחורים כיסו את גורדי השחקים. המראות הזרים והמנוכרים נראו לו כמו סרט מדע בדיוני אפל, והשיר הפך לקולאז' פרוע של דימויים סוריאליסטיים – מתיירים איטלקים גוססים ועד כנס של הקו קלוקס קלאן בבר של מלון יפני ורובוטים בדמות ישו שמנבאים עתידות! מבחינה מוזיקלית, השיר נפתח במכת תופים שמזכירה פתיחה של איגי פופ, וקוסטלו – שחברו ניק לואו נהג לעקוץ אותו שיש לו "ידיים מבטון" על הגיטרה – משחרר שם סולו גיטרה פראי, צורמני ומשובח בסגנון ניל יאנג, עם גיטרות מוקלטות הפוך שמעיפות את הראש.

הבחירה השנייה הייתה אפילו נועזת יותר: הבלדה המטרידה I WANT YOU. זהו אחד השירים העוצמתיים ביותר שקוסטלו כתב אי פעם, מסע מצמרר אל תוך נפש אובססיבית וקנאית. עם אווירה קולנועית מושלמת אך אפלה כליל, והתפתחות איטית ומהפנטת שנמשכת קרוב לשבע דקות, השיר היה רחוק שנות אור מכל מה שהתחנות המסחריות היו מוכנות לשדר. מעריציו הנאמנים של קוסטלו אימצו בחום את שיר האהבה המעוות והגאוני הזה, אך עבור הקהל הרחב, זו הייתה גלולה מרה שקשה מאוד לבלוע. למרות שהטקסט עוסק בבגידה, השפלה וקנאה חולנית, קוסטלו חשף שלא מעט זוגות ניגשו אליו ברבות השנים וסיפרו לו בהתרגשות שבחרו בשיר הזה כריקוד הסלואו שלהם בחתונה! קוסטלו ההמום הגיב על כך בארסיות האופיינית לו: "אני רק מרכין את ראשי בענווה, ויכול רק לאחל לאנשים האלה מסע בטוח בחיים המשותפים...".

הבסיסט ברוס תומאס, לעומת זאת, תיעב את השיר מהרגע הראשון. הוא טען שקוסטלו מנסה לחקות את הפסיכופת נורמן בייטס מתוך הסרט "פסיכו": "זה נשמע כמו ציפורניים ששורטות קיר! שלחתי אותו לקבל כתובת של פסיכולוג טוב, זו לא כנות אמנותית, זו פשוט נוירוזה טהורה". כדי להשלים את הטירוף, קוסטלו מנגן לקראת הסוף סולו גיטרה מינימליסטי של שני תווים צורמים בלבד שחוזרים על עצמם שוב ושוב כמו עינוי סיני. "בדקה האחרונה של השיר", חשף קוסטלו, "כל מה ששומעים זה את מיקרופון השירה שלי, שפשוט קלט את כל הרעש וההדהודים של הלהקה בחדר". האם זו מקריות ששיר הנושא את אותו השם כמו שירם של הביטלס מ"אבי רואד", חותם גם הוא את צדו הראשון של התקליט, ממש כמו באותו תקליט מופת עם מעבר החצייה המפורסם? כנראה שלא. קוסטלו, מעריץ ביטלס מושבע וארכיון מוזיקלי מהלך, ידע היטב מה הוא עושה כשסגר את הצד הראשון של הויניל באותה קינה מהפנטת ומצמררת בדיוק כפי שעשו ארבעת המופלאים מליברפול.

אבל הקסם והעוצמה של האלבום לא נעצרים רק בשני השירים האלה; התקליט כולו הוא רכבת הרים של רגשות חשופים. שיר הפתיחה, UNCOMPLICATED, מכה בריף כבד, קודר ומונוטוני בעל שני אקורדים שגורם להרגיש כאילו ננעלתי בחדר קלסטרופובי ללא מוצא. מיד אחריו מתפרץ I HOPE YOU'RE HAPPY NOW – פנינת פאוואר-פופ מהירה, קצבית ונוטפת ארס שהוקלטה במקור עוד בסשנים של האלבום הקודם, אך רק כאן קיבלה את הביצוע החי, המשוחרר והעצבני שראוי לה. בצד השני של התקליט מחכה לנו POOR NAPOLEON המסתורי, שבו קייט או'ריורדן לוחשת טקסט מצמרר ברקע (וקוסטלו עצמו ניגן בו על הבס במקום ברוס תומאס כדי לחסוך עוד ויכוח באולפן!), BATTERED OLD BIRD האפל שבו קוסטלו מלווה את עצמו בהרמוניום עתיק בסיפור תיאטרלי על דיירי דירות עגומים בלונדון, וכמובן BLUE CHAIR הנפלא, שיצא מאוחר יותר כתקליטון השלישי בגרסה שונה לחלוטין.

אז BLOOD AND CHOCOLATE היה שירת הברבור של ההרכב הקלאסי של אלביס קוסטלו ו-THE ATTRACTIONS. המתחים הפנימיים הגיעו לנקודת רתיחה והיה ברור שאי אפשר להמשיך הלאה ביחד. קוסטלו, אמן שזקוק לשינוי מתמיד כדי להישאר רלוונטי ויצירתי, ארז את המזוודות וירד בתחנה הבאה. הוא המשיך לקריירה מגוונת ומסקרנת, חקר סגנונות כמו קאנטרי, ג'אז ומוזיקה קלאסית, אך מעולם לא הצליח לשחזר את העוצמה הגולמית, את הכנות האכזרית ואת תחושת הדחיפות שאפיינו את התקליט המיוחד והחד-פעמי הזה. הלהקה אמנם התאחדה שוב באמצע שנות התשעים לאלבומים כמו BRUTAL YOUTH ו-ALL THIS USELESS BEAUTY, אבל הקסם הראשוני נסדק לבלי שוב.

כשהבסיסט ברוס תומאס הוציא לימים את ספרו האוטוביוגרפי העוקצני THE BIG WHEEL ובו צייר את קוסטלו כדמות נלעגת, הגשרים נשרפו סופית. זהו הצליל של פרידה, תקליט שמדגים כיצד לפעמים, מתוך כאב גדול ושברון לב, יכולה להיוולד אמנות בלתי נשכחת. אז קחו את עותק הויניל שלכם, הניחו את המחט על החריצים, סובבו את כפתור העוצמה עד הסוף ימינה, ותנו לדם ולשוקולד לזרום חופשי באוזניים. זו אולי לא מסיבה עליזה, אבל זו חתיכת יצירת מופת שאי אפשר לשכוח. 

לפרטים והזמנת הרצאות המוסיקה של נעם רפפורט: 050-5616459