קינג קרימזון רואה אדום בעיניים - בתקליט חדש

ב-6 באוקטובר בשנת 1974 יצא האלבום האולפני האחרון של קינג קרימזון בסבנטיז ושמו RED. מדובר באחד מרגעי השיא הבלתי מעורערים בתולדות המוזיקה המודרנית – יצירה ששינתה את האופן שבו תופסים כובד, מלודיה ומתח. המאמר הזה יגרום לכם להבין את התקליט הזה, כמו שצריך.

המשבר הגדול של הרוק המתקדם

האלבום RED נחשב בעיניי לאחד מאלבומי הרוק המתקדם הטובים והחדים ביותר. ולא סתם. זהו אלבום שלא מתחנף לאף אחד, נטול מניירות ומלא בעוצמה גולמית שמכה כמו אגרוף ישר בבטן. כדי להבין את גודל ההישג, צריך לחזור לאמצע שנת 1974: הרוק המתקדם כולו היה שקוע אז בצרות צרורות! העניין הציבורי בז'אנר, שניזון מראשוניות, תעוזה וחוצפה נעורית, הגיע לשיאו סביב השנים 1971–1972. אבל ברגע שהקהל התרגל למורכבות וללהטוטי הז'אנר – השעמום החל אז לחלחל פנימה. אנשים החלו להקשיב למבקרי המוזיקה שתמיד סלדו מכל ניסיון להפוך את הרוק לאמנות רצינית. מהפכת הפאנק והגל החדש עדיין לא נולדה כדי לתפוס את המקום, ולהקות הפרוג רק החמירו את המצב בעיני המבקרים.

המטמורפוזה הרדיקלית של רוברט פריפ

אבל מכל אנשי הפרוג של אותה תקופה, אף אחד לא היה מבריק, חכם וערמומי כמו מיסטר רוברט פריפ! פריפ חווה מוקדם מאוד כישלונות מסחריים צורבים (כמו LIZARD הבלתי חדיר לציבור מ-1970 או ISLANDS המאכזב אז מ-1971). בעקבות המשברים האלה, הוא עבר מטמורפוזה שהפכה אותו לאייקון הבלתי מתפשר שאנחנו מכירים: הפסיק לעניין אותו לחלוטין נושא המכירות או ההתרפסות למיינסטרים! הוא התעקש להוביל את המוזיקה תמיד לחזית האמנותית החותכת ביותר ומעולם לא הביט לאחור.

כבר ב-1973 הפרוג הסימפוני מבית יס ו-ELP נראה לפריפ כמו שריד פרהיסטורי מרקיב. החזון החדש שלו היה אנטי-מסחרי באופן רדיקלי, אך קריטי וחי להפליא: שילוב מוחץ בין רוק כבד לאוונגרד, ג'אז חופשי והתנסויות פרוטו-אמביינטיות בנוסח קראוטרוק, להקת CAN ובריאן אינו! ואחרי LARKS' TONGUES IN ASPIC ו-STARLESS AND BIBLE BLACK, רק ב-RED מצאה הלהקה את האיזון המושלם והאלוהי בין צורה לתוכן – אלבום מופת שמוכיח שהסגנון החדש לא נולד סתם בשביל לחדש, אלא כדי לומר דברים בעלי משמעות תהומית.

פאוואר-טריו מפלצתי והדחתו של דייויד קרוס

באלבום הזה קרימזון הפכה להרכב טריו. סוג של פאוואר-טריו. ואיזה טריו מפלצתי זה היה! שלושה מוזיקאי-על שנשמעים יחד כמו תזמורת פילהרמונית מטורפת ומדויקת להחריד. רוברט פריפ בגיטרה ומלוטרון, ג'ון ווטון בבס ושירה וביל ברופורד בתופים וכלי הקשה. אבל RED ממש אינו נשמע כמו עבודה טיפוסית של פאוואר-טריו, בעיקר הודות לאינספור שכבות הקלטה (אובר-דאבס) מתוחכמות ולנוכחותם של נגנים אורחים שממלאים את הצליל. עד לא מזמן היה חבר בהרכב גם הכנר (ונגן המלוטרון השני) דייויד קרוס, אך הוא לא החזיק מעמד בהרכב כי הרגיש ששאר חברי הלהקה רומסים אותו בהופעות עם הווליום החזק שלהם. וככל שהוא הגביר את הווליום של הכינור שלו, כך שאר חברי הלהקה הגבירו את שלהם. הכינור האקוסטי והעדין פשוט נרמס תחת עומס המגברים של פריפ וסאונד הבס המעוות והגרגרני של ווטון. המירוץ לווליום היה נגדו והוא החל להישבר. בסוף הוחלט, על פי רוב, שקרוס יפוטר מההרכב. ברופורד היה היחיד שלא הסכים לפיטורים.

פריפ מוותר על האגו!

ביום שני ה-8 ביולי 1974 נכנסה להקת קינג קרימזון לאולפני OLYMPIC להקלטת האלבום החדש, אבל יום אחד, בעת ההקלטות, הטיל לפתע פריפ פצצה באולפן. הוא הכריז לשאר החברים שמעתה ואילך דעתו המוסיקלית לא תיחשב. תארו לעצמכם את הסיטואציה הסוריאליסטית הזו: מנהיג הלהקה, האיש הריכוזי והקפדן ביותר ברוק הבריטי, יושב על שרפרף בצד עם פני פוקר ומודיע: 'דעתי לא נחשבת, תעשו מה שאתם רוצים'. ווטון וברופורד לא ייחסו חשיבות רבה לאמירה הזו שלו. מה שווטון וברופורד לא ידעו אז זה שפריפ עבר ארבעה ימים לפני תחילת הסשנים הארה נפשית ששינתה אותו.

אותו סוג של הארה קיבל שנתיים קודם לכן הפרקשניסט ג'יימי מויר, שפרש מהלהקה בעקבות כך. פריפ הבין באותה הארה, שהוא חייב להיפטר מהאגו שלו על מנת להמשיך ולהתקדם באופן אישי. הוא הושפע עמוקות ממשנתו המיסטית של הפילוסוף ג'ורג' גורדייף ומתלמידו ג'ון בנט, והרגיש שהעולם עומד על סף קריסה – ושתעשיית הרוק היא בסך הכל עיסוק חסר משמעות וריקני. המצב החדש גרם לפריפ להזדחל לתוך עצמו ובקושי לתפקד. ההחלטות המוסיקליות נחתו עכשיו על כתפיהם של ווטון וברופורד. המתופף הודה בשלב מאוחר יותר כי זהו נס שהאלבום הזה בכלל הושלם. בסוף כל סשן עלה ברופורד על אופניו ונסע לביתו כשווטון היה נשאר באולפן כדי להקליט תפקידי שירה. ווטון למעשה לקח פיקוד על ההפקה, על השירה ועל גיבוש המלודיות, והפך לקפטן הבלתי רשמי של הספינה המטלטלת הזו.

את משבר הזהות והטלטלה הנפשית העמוקה של פריפ אפשר להרגיש בכל תו ותו שחרוט באלבום. ובמובן מסוים, RED סוגר מעגל מושלם ומצמרר עם ההרכב המקורי של קינג קרימזון, ומסיים בדיוק באותה אווירה מוטרדת, מאיימת ואפוקליפטית שבה נפתחה הלהקה אי אז עם 21ST CENTURY SCHIZOID MAN! אך בניגוד לקלישאות רוק רגילות, פריפ איננו הטיפוס שיתפרק בהיסטריה: גם כשהעולם מתמוטט וארבעת פרשי האפוקליפסה מופיעים באופק, הוא עדיין יישב לו בקור רוח על השרפרף הקטן שלו, שקוע כולו בהלחנת פסקול לרגעים אחרונים ביקום מקביל.

קבלו גם נגני החיזוק

הנגינה של ברופורד באלבום RED היא אולי אחד משיאיו המוסיקליים כמתופף. אני מקשיב לעבודת המצילות והסנר שלו כאן ופשוט מתמוגג: השילוב המופלא בין דיוק ג'אזי מתמטי וכירורגי לבין עוצמת תיפוף של הארד-רוק חסר פשרות הוא לא פחות מבית ספר לכל מתופף עלי אדמות. זה היה ברור לכל הנוכחים כי האלבום הזה הולך להיות הכבד ביותר בקטלוג של קרימזון. לפיכך הוחלט שיש צורך בנגנים אורחים שיבואו להעניק למוסיקה באלבום עוד מימד מעבר לכבדות והנוקשות שבו. היה צורך דחוף בצבעים חמים שיצילו את המוזיקה מקור מנוכר ויכניסו בה נשמה.

הדבר הקל ביותר בעולם היה לפטור את RED כאלבום בעל "חזון אפל, קודר ואפוקליפטי" ולסגור עניין, אבל זהו תקליט של קינג קרימזון, ושום הגדרה שטחית של שורה אחת לא תצליח לתפוס אותו. מאז שקרימזון השתחררה מהתיאטרליות הווקאלית של גרג לייק וממעמקי המלוטרון הקוסמיים של איאן מקדונאלד, המוזיקה שלה כבר לא עסקה במרחבים עצומים ובאסונות גלובליים, אלא להפך – היא הפכה למופנמת בצורה עמוקה ביותר. RED בוער בחום לוהט ובוהק, אבל זוהי להבה פנימית ומוזרה: אתה חייב להיכנס בעצמך לתוך הכבשן, לסגור בנימוס את הדלת, לנעול ולבריח אותה מאחוריך – ורק אז אתה מקבל את הזכות לחוש את הבעירה במלוא עוצמתה!

ווטון חשב לבקש מאיאן מקדונלד, החבר הראשון שפרש מקרימזון ב-1969, להגיע ולנגן בהקלטות. הסיבה הייתה נסיון של ווטון להוציא את קרימזון מתיוגה כלהקת קאלט מחתרתית ונסיון להפוך אותה לסטאטוס מוצלח כמו זה של פינק פלויד שנחלה הצלחה אחרי DARK SIDE OF THE MOON. הבאת חבר מקורי מהעבר נראתה לווטון פיתרון טוב שיעזור לעניין, אך פריפ היה מהוסס בעניין. הוא לא הסכים להתפשר למען הצלחה מסחרית. פריפ סלד מכל מה שהריח ממסחור או מקריצה למיינסטרים; בעיניו, אמנות אמיתית אינה רודפת אחרי מכירות תקליטים.

בכל זאת איאן מקדונלד נכנס לאולפן ההקלטות והקליט שני סולואים מרהיבים בשני קטעים - ONE MORE RED NIGHTMARE ו- STARLESS. מקדונלד, שהיה מהאבות המייסדים של הצליל המקורי עוד בימי IN THE COURT OF THE CRIMSON KING, החזיר ללהקה בדיוק את הניחוח שהיא הייתה זקוקה לו. ווטון גייס להקלטות עוד חבר קרימזון מהעבר, מל קולינס. קולינס, שמילא את צלילי הלהקה, החל מהאלבום השני, בנשיפות מלאות רגש, הוזמן לתרום את סקסופון הסופרן השמימי שלו. פריפ גייס גם שני נגנים שהקליטו בעבר לקרימזון כאורחים - מארק צ'ריג בקורנית ורובין מילר באבוב. שני אלה הוסיפו את הגוון הקלאסי-אוונגרדי המוכר עוד מימי LIZARD ו-ISLANDS.

חבר נוסף היה בהקלטות אך לא קיבל כלל קרדיט. הוא ניגן צ'לו בחלק האמצעי של הקטע RED וגם בפתיחה של FALLEN ANGEL. אף אחד לא זוכר את שמו. הוא היה אחד מנגני המוסיקה הקלאסית שבאו להקליט בזמנו באולפני OLYMPIC. אותו צ'לן מסתורי העניק לצליל של האלבום עומק אקוסטי אפל שאי אפשר לחקות בשום סינטיסייזר שבעולם. הנוכחות של כל הנגנים האורחים האלה, שמופיעים רק בקטע אחד או שניים מתוך חמשת קטעי האלבום, מעניקה ליצירה שכבה עשירה ומעודנת להפליא, שהופכת את המוזיקה למשהו שחורג בהרבה מהתבנית המוכרת של שלישיית רוק.

עיצוב העטיפה והמחוג ב-RED ZONE

בזמן המיקסים לאלבום החלו דיונים על עיצוב העטיפה. בעת השמעת הפלייבקים ראה ווטון את מחוגי הווליום קופצים לצד ימין ומגיעים לאיזור האדום. הוא ראה בכך משהו סימבולי לעוצמה המוסיקלית שלהם ואף הציע זאת כתמונה לעטיפה הקדמית, אך משרד ההנהלה של הלהקה חשב שהגיע הזמן שיהיה צילום של חברי הלהקה על העטיפה הקדמית. המחשבה מאחורי זה הייתה לחדור כמה שיותר אל השוק האמריקאי. צלם הרוק ג'רד מנקוביץ נקרא לצילום, והמעצב ג'ון קוש עיצב את התוצאה הסופית: שלושת חברי הלהקה מביטים מתוך הרקע השחור והקודר.

פריפ מביט במבט אינטלקטואלי וקפוא, ברופורד מביט הצידה בספקנות כמעט משועשעת, וג'ון ווטון נראה כמו התגלמות כוכב הרוק הסקסי והקשוח. בתכל'ס? הם צולמו בנפרד וחוברו באופן גרפי. והמחוג האדום ההוא שווטון כל כך אהב? הוא לא נעלם, אלא מצא את מקומו המדויק על גב העטיפה, כשהוא תקוע עמוק בתוך ה-RED ZONE! יש כאן אירוניה מרתקת: רוב הצבע בעטיפה הקדמית של RED אינו אדום בכלל, אלא שחור מוחלט! רק שם האלבום מהבהב באותיות אדומות למעלה. צילומי הדיוקן של חברי הלהקה הם פינוק חריג ונדיר ביותר עבור קינג קרימזון, ולמעשה עבור כל להקת פרוג באותה עת. אבל האדום הזה איננו סתם צבע – הוא אות אזהרה בוער בתוך החשיכה!

הריף החריף שהבעיר את הרוק

הקטע הפותח נקרא RED. זהו הקטע הראשון שהוקלט בסשנים האלה והוא בעל אופי כבד אך מהפנט. אולי אפשר אף להגדירו כבעיטה מפתיעה לשיניים. והאירוניה היא שהבעיטה הזו בשיניים הפכה להשפעה ענקית על עולם הרוק הכבד: קורט קוביין מלהקת נירוונה ציין לא פעם את RED כהשפעה קריטית על הסאונד המלוכלך והמנוכר של אלבומם IN UTERO מ-1993, ורבים רואים בריף המנוכר הזה את לידתם של תתי-ז'אנרים כמו MATH ROCK ופרוג-מטאל! זהו ללא ספק הרוקר הכבד ביותר של קינג קרימזון בכל שנותיה הראשונות, קטע שעומד בגאווה גם מול החומרים הכבדים ביותר שהלהקה הקליטה משנות התשעים ואילך!

כבר מהשניות הראשונות, הכבדות הזו נסדקת על ידי הגוון הדק, הצווחני והמוזר של הגיטרה המובילה, שמנגנת את ריף הפתיחה שלוש פעמים ברציפות, ובכל פעם עולה גבוה יותר ויותר עד שהצליל מגיע לגובה כמעט על-קולי! זה לא גלאם-רוק, זה לא רוק אצטדיונים, זה אפילו לא הקראנץ' של בלאק סאבאת' – זהו הפסקול המדויק של המוח כשהוא נתקל באתגר מאיים וקטלני ומתחיל לרוץ במעגלים, פעם באיפוק הגיוני ומחושב ופעם בפאניקה מוחלטת, בניסיון נואש לעקוף את הסכנה. הריף הראשי נשמע בדיוק כמו אדם שנלכד בתוך מבוך מסויט, ומבצע ניסיון אחר ניסיון לפרוץ מחסום בלתי נראה באמצעות סדרת מהלכים מתוכננים היטב. זה שילוב מדהים ומסמר שיער בין אימה וחרדה לבין תכנון קפדני וניתוח לוגי שפשוט לא מוצאים כיום.

ווטון, שהתרשם כל כך מיופי היצירה הזו, הציע באולפן שהם יכתבו גם יצירה שנקראת BLUE. פריפ עצמו אמר בראיון שהוא אכן הביא רעיון ליצירה בשם BLUE אך התהליך לא המשיך משם הלאה. זה לא היה קל להקליט את הקטע הזה. ביל ברופורד לא הבין בתחילה מה הוא אמור לנגן שם. הוא לא מצא תפקיד לתופים. פריפ החליט לפיכך לגנוז את הקטע אך ווטון התעקש לכלול אותו באלבום. איזה מזל שווטון עמד על הרגליים האחוריות! לוותר על רצועת פתיחה שכזו היה בבחינת פשע בלתי נסלח. ברופורד טען שבגלל ששניים אחרים בלהקה טוענים שזה קטע יפה אז הוא ינגן בו בכל זאת. לאור הנסיבות האלו החליט פריפ שהקרדיט לקטע הזה יירשם על שמו בלבד. הסיבה הייתה שאם יש מישהו שלא חושב שהקטע הזה יפה (ברופורד) אז מן הראוי שלא יקבל על כך קרדיט. לטעמי האישי, ברופורד כן תפס באופן מושלם את הקטע והוא פשוט מנגן כאן באופן גאוני.

בלדת כנופיות והמלאך הנופל

הקטע השני נקרא FALLEN ANGEL. השיר מספר על מהלך חייו של חבר כנופיה מהשניה בה נולד עד למותו. את המילים המצמררות חיבר ריצ'רד פאלמר-ג'יימס, ששיתף פעולה רבות עם ג'ון ווטון. לפאלמר-ג'יימס היה כישרון נדיר לקחת רעיונות מפוזרים, מבולבלים וגולמיים שווטון השליך לעברו, ולהפוך אותם לסיפור עלילתי שלם, מרתק ונוגע ללב. הטקסט לוקח אותנו לרחובות המושלגים והקשוחים של ניו יורק, לתוך מאבקי כנופיות, קרבות סכיני SWITCHBLADE ומוות טרגי של נער צעיר. הדינמיקה כאן מושלמת: פתיחה מלודית ושברירית, שמתפוצצת לפזמון רוק מלא זעם וכאב.

המילים המורבידיות על שני האחים שגורלם נחרץ בג'ונגל הכנופיות של ניו יורק? קשה לדמיין משהו שרחוק יותר ממה שעבר בראשו המיסטי של פריפ באותם ימים! אבל זה רק מחזק את התובנה שהמילים הן הדבר האחרון שמשנה באלבום של קינג קרימזון, בטח אחרי הפרידה מהתמלילן הראשון, פיטר סינפילד. מה שבאמת מהפנט כאן הוא הניגוד הבלתי נתפס בין הבלדה הפסטורלית העדינה, עם האבוב והקורנית, לבין הפזמון שבו הגיטרה הטורדנית של פריפ – שנשמעת כמו אזעקת חירום שהשתבשה – משתלבת בסולו כלי נשיפה חופשי. האפקט מצמרר, קלסטרופובי ומהפנט. יש פה דו-קרב מרתק בין רגעים של שלווה פנימית לבין סערה נפשית גועשת.  

בזמן הקלטת השיר הזה נהג פריפ להתנצל בפני רובין מילר, נגן האבוב, על כך שלדעתו הקטע הזה פחות טוב מוסיקלית מדברים שנתן בעבר למילר לנגן. אך הנגינה של מילר כאן מעניקה לשיר חותמת של יופי טהור. החלק האמצעי של השיר נלקח מקטע שווטון הלחין בתקופה הזו ללהקה, שלא הצליח לעבור את שלב הדמו. לקטע הזה קראו WOMAN. זוהי הפעם האחרונה שבה פריפ ניגן על גיטרה אקוסטית באלבום של קרימזון. החל מסשן זה ועד לסוף ימיה של הלהקה, פריפ נעל את הגיטרה האקוסטית בארון וניגן בהקלטות האולפן אך ורק בחשמליות!

חרדת טיסה ומצילת פח האשפה של הסיוט באדום

הקטע השלישי שסוגר את צד א' נקרא ONE MORE RED NIGHTMARE. ג'ון ווטון סיפר, שנים לאחר מכן: "באותה תקופה, טסנו כשלוש טיסות ביום. אם היו לנו נקודות טיסה באותם ימים, עדיין היו נותרות לי מהן למימוש עד היום. כך זה נמשך חודשים על גבי חודשים על גבי חודשים. עד כדי כך שהכרנו באופן אישי את צוותי התעופה. היינו הולכים במטוס ואומרים 'אה, הי, ג'ו. הי סינדי, מה שלומך? איך הילדים?'. זה פשוט מדהים לגלות את כמות הטיסה שהלהקה עשתה. וחווינו בשמיים כמה חוויות די סוערות. השיר הזה מדבר בדיוק על כל זה".

השיר נפתח עם איזכור שמה של חברת תעופה ידועה, פאן אמריקן. המילים מתארות חלום בלהות מצמרר על כיסי אוויר מטלטלים, צניחת גובה פתאומית ופאניקה בתא הנוסעים, עד שמגיע הטוויסט הקומי בסיום – הנוסע מתעורר בבהלה ומגלה שהוא בכלל לא במטוס, אלא ישן שנת ישרים על מושב של אוטובוס. הריף העצבני והכבד שמנוגן כאן מאפשר לביל ברופורד את החופש לנגן מעברי תופים מרהיבים. המעברים החדים בין משקלים א-סימטריים של 7/8 למקצבי 4/4 ישרים מדמים באופן מושלם את תחושת המערבולת האווירית והטלטלה של המטוס. ואותן מחיאות כפיים מעוותות באפקטים ברקע רק מוסיפות תחושת טירוף קלסטרופובי בתוך תא המטוס.

שוב המילה "אדום" מבטאת נורת אזהרה שמהבהבת בתת-מודע, והשיר מציג את לחן הבתים הפסיכוטי והמטורף ביותר באלבום כולו! השירה של ווטון צפופה, מלחיצה ומתאימה פיקס לאווירה. ריף הפתיחה מחזיר שוב לטריטוריית קטע הנושא RED, ושוב נוצרת תחושה של נשמה כלואה שנאבקת נואשות להשתחרר מתוך סיוט אדום אינסופי.

אחת המצילות שברופורד משתמש בה כאן נותנת צבע ברור לאלבום. אני מדבר על המצילה שנשמעת כמו מצילת CHINA. ברופורד מצא את המצילה הזו, כשהיא שבורה, בפח הזבל של האולפן. המצילה הזו הצליחה לשרוד קצת מעבר לסשנים של האלבום לפני שנשברה לגמרי. מה שמדהים הוא שהרבה רוצים כיום למצוא את סאונד המצילה הנהדר הזה. זהו פלא מוזיקלי של ממש: מתופפים מוציאים אלפי דולרים כדי לרכוש מצילות קאסטום שישחזרו את הטראש המלוכלך הזה, וברופורד פשוט אסף חתיכת פח עקומה מהפח של האולפן.

איאן מקדונלד הקליט את תפקידו כאן על הפלייבק המוכן אך טייפ הסלילים נגמר באמצע ההקלטה של הסולו הזה. חברי הלהקה התרשמו מאד מהסולו שלו ורצו להשאיר את כל מה שנותר ממנו. הפיתרון היה להקליט לאחור תו בודד של בס דרך אפקט פאז ואז להפוך את ההקלטה. ועם האפקט הזה מסתיים לו השיר באופן קטוע ומפתיע. החיתוך הפתאומי והברוטלי הזה מהדהד בדיוק את הסיום הקטוע והמפורסם שעשו הביטלס חמש שנים קודם לכן בשיר I WANT YOU (SHE'S SO HEAVY). כן, הדרך היחידה לברוח מסיוט אדום שאינו נגמר היא פשוט לנתק את השאלטר ברגע אחד של הלם.

תיעוד חי של טלפתיה מוזיקלית

צד ב' נפתח בקטע PROVIDENCE. הקטע הזה נלקח מהופעה של קרימזון במקום שנקרא PALACE THEATRE ב- PROVIDENCE בתאריך 30 ביוני 1974. באלבום שכאן מגיע הקטע הזה באופן ערוך. מי שרוצים לשמוע את הגירסה המלאה, שייגשו לקופסת ארבעת הדיסקים של קרימזון עם הופעות מהשנים 1973-1974. לקופסה קוראים THE GREAT DECEIVER. והנה הטוויסט המופלא והאירוני: למרות שדייויד קרוס הודח מהלהקה ימים ספורים לפני תחילת העבודה באולפן, הוא עדיין נוכח באלבום RED! נגינת הכינור המכשפת והמסתורית שלו היא זו שפותחת את PROVIDENCE, ושמו מתנוסס בגאווה ברשימת הקרדיטים של היצירה.

זהו תיעוד נדיר ליכולת האלתור הטלפתית של הרביעייה הזו בשיא פריחתה, לפני שהכל התפרק. מבחינת האווירה הוא משתלב כאן באופן טוטאלי: צלילי הגיטרה הגבוהים והצורמים של פריפ, נהמות הבס המתכתיות והכבדות של ווטון, המקצבים המשוגעים של ברופורד, ויללות הכינור המיוסרות של דייויד קרוס. הקטע מתפוצץ במלוא הכוח ומתפקד כהקדמה מושלמת למגנום-אופוס שמגיע מיד אחריו.

סטארלס - שלמות מוסיקלית!

והיצירה שמסיימת את צד ב' נקראת STARLESS. זהו הקטע השני שהוקלט בסשנים לאלבום הזה. זו יצירה מושלמת וגאונית, בעלת דינמיקה מהפנטת. מדהים לגלות שהשיר הזה כמעט נזרק לפח ולא נולד מעולם! ווטון הלחין במקור את הבלדה היפהפייה הזו יחד עם התמלילן ריצ'רד פאלמר-ג'יימס, והציע אותה כרצועת הנושא עבור האלבום הקודם, STARLESS AND BIBLE BLACK (שם שנלקח מיצירתו המפורסמת של המשורר דילן תומאס, UNDER MILK WOOD). אלא שכשווטון הציג את השיר באולפן, פריפ וברופורד הגיבו בקרירות מוחלטת ופסלו את הרעיון! קל להבין מדוע פריפ פסל את השיר בתחילה: ההגשה הקולית של ווטון גבלה בתיאטרליות אופראית, והמסר הלירי של דיכאון, ייאוש ובדידות היה קרוב מדי למחוזות שהלהקה כבר מיצתה עד תום ב-EPITAPH – שלב אמנותי שפריפ חשב שכבר נחתם לנצח.

למזלנו העצום, ווטון לא נטש את המנגינה. לקראת העבודה על RED, פריפ החליט לחבק אותה מחדש והלביש עליה את אחד מחלקי הביניים המפעימים בתולדות המוזיקה: פריפ מנגן שני תווים בודדים החוזרים על עצמם שוב ושוב עם המלוטרון והמתח נבנה בקרשנדו איטי, מורט עצבים וסוחף – עד שהמבנה כולו מתפוצץ לג'אז-רוק חסר מעצורים ומהיר שמזכיר את הטירוף של 21ST CENTURY SCHIZOID MAN. ובכל פעם שהמלוטרון המלכותי והקורע לב נכנס שם לקראת סיום, השערות שלי סומרות מחדש. זהו אולי הדבר הקרוב ביותר שקרימזון הגיעה אליו לשחזור ההתעלות השמימית של EPITAPH – פריפ אפילו משתמש כאן באותו פדאל אפקטים בדיוק שבו השתמש בפתיחה של EPITAPH מ-1969!

השירה של ווטון מעולם לא הייתה טובה ומרגשת יותר, וליין הגיטרה הראשי שהוא מנגן נשמע כמו שירת בכי נוגה של יצור מעולם אחר... מעין "איש ירוק קטן" שחי בעומק המוח ומתעורר לחיים רק בשעות הלילה המאוחרות. ואז מגיעות שבע הדקות האחרונות של היצירה: הקרשנדו האיטי, המדוקדק והמופתי הזה הוא אחד הרגעים המדהימים והמפוארים בתולדות הרוק. הגיטרה שמטפסת לאיטה וסוחפת אחריה את חטיבת הקצב עוד ועוד, גבוה יותר ויותר, עד שאי אפשר להכיל את המתח יותר! קשה לחשוב על דוגמה מוחצת יותר של מתח פסיכולוגי שמסובב את הנפש עד לנקודת השבירה.

נדמה שפריפ חוזר שוב ושוב על אותו תו בודד בגיטרה, אבל הוא בונה את המתח בצורה כל כך גאונית שאני נותר פשוט פעור פה ומצומרר: זהו אולי הרעיון המוזיקלי הפשוט ביותר שבוב פריפ הוציא לפועל אי פעם, והוא עובד פי אלף יותר טוב מטונות של רעיונות מסובכים ומתוחכמים! זהו מקרה נדיר שבו ג'אם ארוך של מעל 12 דקות מחזיק אותי מרותק בכל שנייה ושנייה. ולא משנה כמה פעמים כבר שמעתי את היצירה הזו.

"קינג קרימזון חדלה מלהתקיים": פריפ מנתק את השאלטר

למרות הסולו המרהיב של מקדונלד ונסיון הצטרפותו להרכב, לא נערך בסוף איחוד רשמי שלו בקינג קרימזון. הסיבה לכך נעוצה בעיקר בפריפ שרצה להוציא את עצמו לגמרי מעולם המוסיקה. הרצון המוחלט הזה של פריפ המם את ווטון וברופורד וזאת בגלל שהאלבום RED היה מבחינתם הדבר הכי טוב שהקליטו. הם אף שקלו להמשיך ביחד כשבמקום פריפ יהיה איאן מקדונלד. פריפ שאל את מקדונלד זמן מה לפני כן אם הוא רוצה להצטרף לקרימזון. מקדונלד ענה בחיוב אך נתקל באכזבה מרה כשהגיטריסט החליט לפרק את הלהקה זמן קצר לאחר כן. בספטמבר 1974 פורסמו כתבות בעיתון שבישרו את סופה של קרימזון. פריפ הצהיר את המשפט הבא: "קינג קרימזון חדלה מלהתקיים". ב-24 בספטמבר 1974, שבועיים בלבד לפני שהאלבום הגיע למדפי חנויות התקליטים, הודיע פריפ באופן חד-צדדי על פירוק הלהקה. ווטון וברופורד נותרו המומים ומתוסכלים; היה בידיהם אלבום מופת חד-פעמי, אך לא הייתה להם עוד להקה כדי לצאת איתה לסיבוב הופעות.

פריפ טען שהם הפכו לדינוזאורים ושהמקום שלהם הוא בפח הזבל של ההיסטוריה – שנתיים תמימות לפני שמהפכת הפאנק תקום ותטיח את אותן המילים בדיוק בפני שאר ענקי הפרוג! איזו אירוניה משוגעת: לפרק את הלהקה דווקא ברגע שבו היא הוכיחה שהיא יודעת ליצור מוזיקה מושלמת, כשהם מצאו את הנוסחה המופלאה בין שבירת מוסכמות לבין שירים של ממש! עם צאתו של האלבום, הוא כמעט ולא זכה לתהודה במצעדים, והודעת הפירוק של פריפ עברה כמעט בדממה. אבל עם השנים המוניטין של RED רק הלך ותפח למימדי ענק. אפילו בתקופה החשוכה ביותר של הרוק המתקדם, כשמבקרי מגזין רולינג סטון קטלו כל מה שהריח מפרוג, אפילו האויבים הציניים ביותר של הז'אנר שמרו פינה חמה בלב ל-RED בתור "האלבום שאמר את הדברים בדיוק כמו שהם", הצהרה מרדנית שהלכה נגד כל הזרמים.

המורשת האלמותית והלהבה הפנימית

למי שמחפשים לצלול עמוק לתוך המורשת הזו, האלבום זכה לשלל מהדורות מחודשות ורימאסטרים, כולל מיקס סראונד וסטריאו מופתי של סטיבן ווילסון. ולמעריצים האדוקים באמת ממתין המארז המפלצתי THE ROAD TO RED – קופסת ענק של 24 תקליטורים שמתעדת כמעט כל הופעה מהסיבוב האחרון של ההרכב. כפי שנאמר בהומור: אתה לא יכול להגדיר את עצמך כמעריץ אמיתי אלא אם שיננת כל דיסק ודיסק במארז הזה, או שזרקת את בת הזוג מהבית כדי לפנות מספיק מקום על המדף לכל הדיסקים של קרימזון!

בסופו של דבר, האלבום הזה הוא לא על סוף העולם, והוא אפילו לא על שיגעון (עוד נושא אהוב ברוק האמנותי). הוא עוסק בתמרונים הנסתרים של התת-מודע האנושי – איך יש סדר בתוך הכאוס וכאוס בתוך הסדר! "אדום" עבור קינג קרימזון איננו סתם צבע, אלא אות אזהרה, אור חירום שמהבהב בחשיכה. מנגנון הישרדות שנדלק ברגעים של מצוקה קיומית טוטאלית. חברי הלהקה כלל לא מתעניינים אם המנגנון הזה יוביל לגאולה או לאבדון; הם פשוט מתעדים את המאבק המדמם באמצעים מוזיקליים כה ייחודיים, עד שלעולם לא אוכל לדעת היכן המאבק מתרחש: בעולם הזה? בעולם מקביל? מחוץ למוח שלי? או אולי עמוק בתוך התודעה?

זהו התקליט המושלם לשבת ולהרהר איתו לבד בערב אפל, דרוך ומתוח, כשהנפש אינה שקטה וזקוקה נואשות לחבר בעל נפש תאומה. RED אולי איננו האלבום הרחב או הנגיש ביותר, אבל הוא ללא ספק האלבום של קינג קרימזון שחופר הכי עמוק, חודר לפינות הנידחות ביותר. וכך נחתם הפרק הקלאסי של קינג קרימזון בשנות השבעים – עם יצירת מופת כבדה, מבריקה ומדממת שהקדימה את זמנה בעשרות שנים, ושעד היום בוערת באור אדום ומהפנט.

לפרטים והזמנת הרצאות המוסיקה של נעם רפפורט: 050-5616459