רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-1 באוגוסט בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-1 באוגוסט (1.8) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "בעיניי, הביטלס היו להקה קטנה ומעולה. לא פחות, לא יותר". (פול מקרטני, 1995)

כשדייוויד בואי קובר את גיבור החלל שלו בלהיט חדש ומהפנט. ב-1 באוגוסט בשנת 1980 יצא תקליטון חדש לדייויד בואי, עם השיר ASHES TO ASHES.

זוכרים את שנת 1969? האנושות צעדה על הירח, פסטיבל וודסטוק הרעיד את העולם, ודייוויד בואי הצעיר שיגר לחלל את האסטרונאוט הבדיוני שלו, מייג'ור טום, בלהיט SPACE ODDITY. טום האמיץ, שריחף לו בפחית הפח שלו הרחק מעל העולם, הפך לסמל של התקווה וההרפתקה של עידן החלל. אבל הקשר עמו נותק, והוא נותר אבוד בחלל, גיבור טראגי ומלנכולי.

אז זהו, שלא בדיוק. עשור חלף, העולם השתנה, וגם בואי. בתקליטון החדש והמפתיע שלו, ASHES TO ASHES, בואי מחדש את הקשר עם מייג'ור טום, והחדשות אינן טובות כלל. בקרת הקרקע מקבלת מסר מהאסטרונאוט האבוד, שטוען שהוא מאושר במקומו החדש. אבל הם, ואנחנו, מבינים את האמת המרה. הגיבור של פעם הוא היום, במילותיו של השיר, "מסומם בשמיים שהגיע לשפל של כל הזמנים".

האם מדובר בסך הכל בסיפור בדיוני? המעריצים משוכנעים שלא. רבים רואים בשיר יצירה אוטוביוגרפית חשופה להפליא, שבה בואי מתמודד חזיתית עם המאבק הממושך שלו בהתמכרות לסמים ועם השדים האישיים שרדפו אותו במהלך שנות השבעים הסוערות, במיוחד בתקופת שהותו בלוס אנג'לס. הם ראו במייג'ור טום את בואי עצמו, מביט לאחור על הנאיביות של תחילת הדרך ומבין כמה רחוק נסחף.

בראיון שהעניק למגזין המוזיקה NME באותה שנה, בואי עצמו שפך אור על הכוונה מאחורי המילים. "זה סוג של מחווה לילדות", הסביר, "מעין שיר ערש מהסוג של המאה העשרים. כשכתבתי במקור על מייג'ור טום, הייתי בחור צעיר עם דעות נחרצות, שחשב שהוא יודע בדיוק מהו החלום האמריקאי, איפה הוא מתחיל ואיך הוא חייב להסתיים. והנה, יש לנו את הטכנולוגיה האמריקנית האדירה הזאת, שיודעת לדחוף בן אדם לחלל, אבל אין לה מושג איך להחזיר אותו הביתה. אחרי כל השנים האלה, מייג'ור טום מבין שהוא חלק מתהליך ההתפוררות של אותו חלום. הוא היה רוצה לחזור, אבל הוא פשוט לא יכול".

באופן מפתיע, ההשראה המוזיקלית למילים הקודרות הגיעה ממקום לא צפוי בכלל: שיר ילדים בשם INCHWORM, אותו שר הקומיקאי דני קיי בסרט "הנס כריסטיאן אנדרסן" משנת 1952. "פשוט אהבתי את השיר הזה כילד והוא נשאר איתי לתמיד", סיפר בואי. "יש בו אלמנט של חריזת ילדים, ובו בזמן משהו כל כך עצוב ונוקב. זה החזיר אותי לתחושה של המחשבות העצומות והטהורות שיש לך כילד, ואיך הן נשארות רלוונטיות גם כשאתה מתבגר".

ההפתעה לא הייתה נחלתם של המאזינים בלבד. גם באולפן ההקלטות, הצוות הקרוב של בואי נותר המום. המפיק שלו, טוני ויסקונטי, ציפה לעוד יצירה ניסיונית ואוונגרדית, בסגנון התקליטים הקודמים LOW ו-LODGER. "השיר הזה תפס את כולנו לא מוכנים", הודה ויסקונטי. "חשבנו שנקבל עוד קטע אמנותי מורכב, ולפתע הונח לפנינו שיר פופ מושלם, עם בית ופזמון קליטים וחמודים, שבתוכם הוא פשוט הורג את מייג'ור טום. זה היה גאוני".

הסאונד הייחודי של ASHES TO ASHES הוא סיפור בפני עצמו, שילוב של תכנון קפדני ותאונות משמחות. אחד הצלילים הבולטים ביותר הוא מוטיב הפסנתר המעוות וה"מיימי". ויסקונטי חשף את הסוד: "בהתחלה רצינו להשתמש בפסנתר חשמלי מדגם וורליצר, אבל חברת השכרת הציוד לא הצליחה לספק לנו אותו בזמן. אז מתוך תסכול, ניגשתי לפסנתר הכנף הגדול שהיה באולפן והתחלתי סתם להשתעשע איתו. העברנו את הצליל האקוסטי שלו דרך אפקט משוכלל שנקרא EVENTIDE FLANGER, ופתאום קיבלנו את הסאונד הרטוב והמוזר הזה, שהפך לסימן ההיכר של השיר".

חידוש טכנולוגי נוסף הגיע מכיוונו של הגיטריסט צ'אק האמר. "הוא הגיע לאולפן עם גיטרת הסינטיסייזר הראשונה שראינו בחיינו", סיפר ויסקונטי בהתלהבות. "הוא הדגים לנו איך זה עובד, ניגן אקורד אחד, ולפתע בקע מהמגבר צליל עשיר של כלי מיתר. כולנו נפלנו מהרגליים, הצליל היה מדהים. אפשר לשמוע אותו בבירור בחלק שבו דייוויד שר את השורה I'VE NEVER DONE GOOD THINGS".

אך לא הכל הלך חלק. המתופף דניס דייויס, חבר קבוע בלהקה של בואי, התקשה להבין את המקצב הפאנקי והמסונכרן שבואי רצה. לאחר מספר ניסיונות כושלים, בואי פשוט לקח את העניינים לידיים, או ליתר דיוק לכיסא. הוא הקליט לעצמו הדגמה של המקצב כשהוא מתופף על כיסא ועל ארון באולפן. דייויס לקח את ההקלטה הביתה, למד אותה כל הלילה, וחזר למחרת מוכן ומזומן עם הביט המדויק.

ואם כל זה לא מספיק, פרט טריוויה קטן מגלה שהשיר כמעט ונקרא בשם אחר לגמרי: PEOPLE ARE TURNING TO GOLD. בסופו של דבר, נבחר השם ASHES TO ASHES, ציטוט מתוך תפילת האשכבה הנוצרית, שנתן לשיר את הממד הסופי והחותם של פרידה וסגירת מעגל.

השיר, שיצא כסינגל הראשון מתוך התקליט SCARY MONSTERS (AND SUPER CREEPS), הפך מיד להצלחה מסחררת וכבש את המקום הראשון במצעד הבריטי, ההישג הגדול ביותר של בואי מאז SPACE ODDITY עצמו. אך יותר מההצלחה המסחרית, ASHES TO ASHES סימן את תחילתו של עידן חדש עבור בואי – אמן בוגר שמוכן להתעמת עם עברו וליצור פופ אינטליגנטי, מרגש ופורץ דרך. הוא אולי קבר את מייג'ור טום, אבל בדרך הוא נולד מחדש אל תוך האייטיז.

קוקו... השמיע קול - קוקוריקו תרנגול! ב-1 באוגוסט בשנת 1971 יצא תקליטה השלישי של להקת הרוק המתקדם, אטומיק רוסטר, ששמו IN HEARING OF.

האיש שבחש בקדירה, ולמעשה היה הקדירה עצמה, הוא הקלידן ומנהיג הלהקה, וינסנט קריין. מוזיקאי מחונן עם רקורד מרשים, ששימש כמנהל המוזיקלי בלהקת THE CRAZY WORLD OF ARTHUR BROWN המופרעת, והיה שותף ללהיט הענק FIRE. לאחר שהתפרקה החבילה ההיא, הוא הקים את ATOMIC ROOSTER, תרנגול המחמד האטומי שלו. שני התקליטים הראשונים של הלהקה זכו להצלחה יחסית ונדמה היה שהעתיד ורוד, אבל מאחורי הקלעים המתח בער.

קצת לפני כן, בסוף 1970, התרנגול האטומי הזה היה שלישיית פאוואר-טריו, שהוציאה את התקליט DEATH WALKS BEHIND YOU, עם אפל, כבד, פרוטו-מטאלי, שנבנה על משחק גומלין עוצמתי בין האורגן הרועם של קריין לגיטרה האגרסיבית של דו קאן. הם היו להקה חיה אדירה והחלו לבנות קהל מעריצים משמעותי. מהתקליט הזה שלהם יצא להיט מפתיע בדמות TOMORROW NIGHT. השיר, שנכתב על ידי קריין, היה נגיש יותר מהחומר באלבום שלהם, אך עדיין שמר על הגוון הכבד הייחודי שלהם. הצלחת הסינגל הייתה חרב פיפיות. מצד אחד, הוא הביא את הלהקה לקהל רחב הרבה יותר. מצד שני, הוא הגביר את הקרע היצירתי העמוק בלהקה. קריין דרש להוסיף זמר מוביל תוך הורדת תפקיד השירה מהגיטריסט-זמר ג'ון דו קאן, שלא יכל לשאת זאת, כמו גם המתופף פול האמונד. הזמר שנבחר היה פיט פרנץ', לשעבר מלהקת LEAF HOUND.

פרנץ', מצדו, נכנס ללהקה וגילה לתדהמתו שהמסיבה כבר נגמרה ושהוא האחרון שהוזמן. כל קטעי הנגינה לתקליט החדש כבר הוקלטו על ידי ההרכב הקודם. מה שנשאר לו לעשות זה פשוט למחוק את ערוץ השירה של קודמו, ג'ון דו קאן, ולהקליט את עצמו מעל המוזיקה הקיימת. גם חלק מתפקידי הגיטרה של דו קאן נמחקו באבחה אחת, כדי לתת יותר מקום לאורגן הדומיננטי של קריין.

ההזמנה של פרנץ' להצטרף ללהקה סימנה שינוי ברור. הלהקה כבר לא הייתה שלישייה גולמית ופשוטה. כעת היא הייתה מורכבת מרביעייה. זה שינה באופן מהותי את הכימיה של הלהקה. זו כבר לא הייתה להקה שעבדה בהרמוניה שיתופית. זה היה, במהותו, הפרויקט של וינסנט קריין, שגובש על ידי שלושה מוזיקאים אחרים שהיו מתנגשים יותר ויותר עם מנהיגותו. השירים החדשים הללו דרשו גישה שונה, כזו שהותירה יותר מקום למלודיות ווקאליות ולעבודת קלידים מורכבת. פיט פרנץ', כדמות חדשה, השקיע את עצמו בתפקיד, וסיפק ביצועים ווקאליים עוצמתיים שהשלים בצורה מושלמת את החומרים החדשים של קריין. הוא היה הכלי לחזונו החדש של קריין.

ג'ון דו קאן ופול האמונד, לעומת זאת, מצאו את עצמם במצב קשה. הם התבקשו להגיש שירים שסותרים את האינסטינקטים המוזיקליים שלהם. בעוד שנגינת הגיטרה של דו קאן עדיין מהווה מאפיין בולט של האלבום, לעתים קרובות נדמה שהיא נלחמת על מרחב מול פלטת הצלילים שהורחבה לאחרונה. התוקפנות הגולמית והבלתי מסוננת של תקליטם הקודם עברה ריסון מחדש.

רובד ביזארי ומסבך נוסף עם יציאתו של סינגל נוסף, DEVIL'S ANSWER, שיר שהוקלט קודם לכן על ידי קריין, דו קאן והאמונד. זה יצא בזמן שהלהקה הייתה בעיצומן של הקלטות האלבום החדש. הוא הפך ללהיט גדול אף יותר מ-TOMORROW NIGHT, והגיע למקום הרביעי במצעד הסינגלים הבריטי. זה יצר את המצב הסוריאליסטי שבו הלהקה זכתה להצלחה הגדולה ביותר שלה במצעדים עם שיר של הרכב שכבר לא היה קיים מבחינה טכנית, וכל זאת בזמן שההרכב החדש והמתוח של ארבעת הנגנים ניסה לגבש זהות חדשה באולפן.

עד שההקלטות לאלבום הסתיימו, הלהקה הייתה בנקודת שבירה. ארבעת החברים יצאו לסיבוב הופעות אך המחלוקות היו עמוקות מכדי לאחותן. הוויכוחים המוזיקליים שהגדירו את סשני האולפן גלשו למערכות היחסים האישיות שלהם. זמן קצר לאחר מכן התרחשה הקריסה הבלתי נמנעת. ג'ון דו קאן היה הראשון לעזוב (או פוטר, תלוי בדיווח). פול האמונד, שותפו המוזיקלי הנאמן, התפטר מיד לאחר מכן. השניים הקימו את להקת HARD STUFF. גם כהונתו של פיט פרנץ' הייתה קצרת מועד. למרות תרומתו המרשימה לאלבום, גם הוא עזב זמן קצר לאחר סיבוב ההופעות. וינסנט קריין נותר, שוב, כחבר היחיד שנותר בלהקה שהתפרקה לחלוטין תוך שבועות ספורים מיציאת התקליט שלה.

כשהתקליט יצא סוף סוף, הביקורות לא חיכו לפרגן - אלא נשלפו סכינים. עיתון המוזיקה הבריטי מלודי מייקר פרסם בגיליונו מאוגוסט 1971: "במונחים של ערך מוזיקלי, התקליט הזה לא שווה כלום. ריפים סתמיים נמתחים כאן עד גבולם המונוטוני. אותם ריפים הוקלטו על ידי להקה עם סאונד שנשמע זוועה חסרת-נשמה. שום מכשיר הקלטה מודרני לא יכול היה להציל את הדבר הזה". איזו קבלת פנים.

אך למרות כל הכאוס, התקליט מציג חזית אחידה באופן מפתיע, וזאת בזכות איש אחד. אורגן ההאמונד של וינסנט קריין הוא הדבר הבולט ביותר כאן, עם צליל מלכותי, מעט מאיים ומזוהה באופן מיידי. קריין, באקט של שליטה אמנותית או אולי סתם יעילות, לא החזיק בסיסט בלהקה (למעט בתקליט הראשון). הוא טען שהוא מעדיף לנגן את תפקידי הבס בעצמו, ביד שמאל, באורגן ההאמונד שלו, בזמן שיד ימין מבצעת סולואים וירטואוזיים. הוא היה להקה שלמה באדם אחד. פשוט תקשיבו לקטע הפותח את התקליט, BREAKTHROUGH, ותתמכרו לצלילים.

בראיונות שנערכו שנים לאחר מכן, חברי הלהקה סיפרו את אותו סיפור. על הבמה, וינסנט קריין היה מוזיקאי מבריק עם נוכחות מהפנטת. הבעיה החלה כשהאורות כבו. מחוץ לבמה, הוא היה אדם דכאוני, מסוגר ורציני עד אימה. הרצון שלו להיות השליט הבלעדי, המוח היחיד שקובע את הכיוון האמנותי, פשוט לא השאיר מקום לאחרים.

אבל ההצלחה הגדולה חמקה מבין אצבעותיו של קריין לאחר פירוק הלהקה בשנת 1973. ההבטחה האדירה שהייתה גלומה בו התמוססה. הדיכאון שלו הלך והעמיק, וכל ניסיון להקים מחדש את ATOMIC ROOSTER נתקל בקשיים. עולם המוזיקה המשיך הלאה, והפאנק והגל החדש לא השאירו מקום לסאונד הכבד והמורכב שלו. בשנות השמונים הוא עוד הספיק להיות חבר שכיר בלהקת DEXYS MIDNIGHT RUNNERS, רחוק ממעמדו כמנהיג, אך גם זה היה לזמן קצר. בסופו של דבר, בשנת 1989, הוא שם קץ לחייו בנטילת מנת יתר של כדורים, סיום טראגי לאמן מיוסר.

גם זה קרה ב-1 באוגוסט: מלידתו של בן לחיפושית ועד מותו של קלידן STEPPENWOLF, מהשקת הערוץ שהרג את כוכב הרדיו ועד להופעה האחרונה של RUSH, ומחתונת הבזק של מלך הפופ ועד אריק איינשטיין בבת ים – מסע בזמן אל הרגעים הגדולים, הקטנים והביזאריים של עולם המוזיקה.

פרידות כואבות בעולם הרוק

הצד העצוב של התאריך הזה שייך לשני מוזיקאים מוכשרים שעזבו אותנו. בשנת 2017, הלך לעולמו בגיל 72 גולדי מקג'ון, הקלידן של להקת STEPPENWOLF. אם השם לא מצלצל לכם מוכר מיד, פשוט תחשבו על האורגן המחשמל שבלהיט BORN TO BE WILD, ההמנון ששימש פסקול לסרט פולחן כמו EASY RIDER ונחשב לאחד השירים שכל חובב רוק חייב לאהוב. הצליל הייחודי של אורגן ההאמונד שלו (זה לא היה אורגן האמונד אלא LOWRY) הוא חלק בלתי נפרד מההיסטוריה של הרוק.

שלוש שנים קודם לכן, בשנת 2014, נפרדנו מהמתופף רוד דיאת', שנפטר בגיל 64. דיאת' היה ידוע בעיקר בזכות השנים שבהן הניע את מכונת הקצב מאחורי אמן הבלוז-רוק האירי הווירטואוז, רורי גאלאגר, והתיפוף העוצמתי שלו הותיר חותם על כמה מתקליטיו הבולטים.

צרות בגן עדן של הביץ' בויז

בשנת 1969, בזמן שחבריו ללהקת הביץ' בויז שרו על גלים, שמש וכיף, קארל וילסון מצא את עצמו בסיטואציה פחות משמחת. הוא נאלץ להתייצב בבית משפט בלוס אנג'לס לאחר שהואשם באי ביצוע עבודות השירות שנגזרו עליו. וילסון, סרבן גיוס מטעמי מצפון בתקופת מלחמת וייטנאם, לא ממש מילא את חובתו, ולכן השופט לא ריחם ושלח אותו להשלים את עונשו בדרך מקורית: הוא נצטווה ללמד מוזיקה מטופלים בבית חולים בעיר. לפחות הוא נשאר בתחום.

דור חדש לביטלס

חדשות משמחות הרבה יותר הגיעו בשנת 1978, כשנולד דהאני האריסון, בנו היחיד של גיטריסט הביטלס, ג'ורג' האריסון. דהאני, שעם השנים גדל להיות דומה (חיצונית) באופן מפליא לאביו, המשיך את המורשת המוזיקלית והפך למוזיקאי בזכות עצמו, תוך שהוא מסייע להשלים ולהוציא לאור חומרים שאביו השאיר מאחור.

אהבה, נישואין ורוקנרול בבית הלבן (או שלא)

ה-1 באוגוסט 1994 היה יום עמוס במיוחד בכותרות צהובות. מייקל ג'קסון, מלך הפופ, וליסה מארי פרסלי, בתו של מלך הרוק'נ'רול, הודיעו לעולם כולו שהם נשואים. ההודעה הכתה את עולם הבידור בתדהמה, בעיקר מכיוון שהחתונה עצמה נערכה בחשאיות מוחלטת 11 שבועות קודם לכן ברפובליקה הדומיניקנית. האיחוד של שתי השושלות המוזיקליות הגדולות בעולם היה הדבר הכי חם של הקיץ.

באותו הזמן בדיוק, בוושינגטון, הרולינג סטונס, שהיו בשיאו של סיבוב הופעות מצליח, סיפקו את הסחורה כהרגלם. הלהקה הופיעה בעיר, והנשיא דאז, ביל קלינטון, קיווה שהם יקפצו להופעה פרטית בבית הלבן. אבל הסטונס פשוט אמרו "לא תודה". הם סירבו בנימוס להצעה הנשיאותית, והשאירו את קלינטון מאוכזב.

הסוף הנרגש של להקת RUSH

בשנת 2015, סיימה אחת הלהקות הגדולות והמוערכות בהיסטוריה את דרכה. להקת RUSH הקנדית קיימה את הופעתה האחרונה אי פעם באולם ה"פורום" המפורסם בלוס אנג'לס. במשך עשרות שנים, המתופף המופתי ניל פירת, שהיה ידוע בביישנותו ובנטייתו להתרחק מאור הזרקורים, נהג להשתחוות לקהל מאחורי מערכת התופים הענקית שלו ולהיעלם. אך בסוף ההופעה ההיא, ברגע היסטורי ומרגש עבור המעריצים, פירת קם, ניגש לקדמת הבמה, ועמד שם יד ביד עם חבריו ללהקה, גדי לי ואלכס לייפסון, בחיבוק משותף אחרון מול הקהל הנרגש. זו הייתה הדרך שלו לומר שלום.

מזל טוב לבוז!

נחזור אחורה בזמן לשנת 1946, אז נולד בוז בורל. בורל, זמר ובסיסט, היה חבר בשתי להקות חשובות עם סגנונות שונים לחלוטין: הוא היה חלק מלהקת הרוק המתקדם פורצת הדרך קינג קרימזון והקליט עמה את התקליטים ISLANDS ו-EARTHBOUND, ולאחר מכן הפך לחבר מייסד בלהקת הבלוז-רוק המצליחה BAD COMPANY. הוא מת בספטמבר 2006.

קלפטון מסביר איך הוא עושה את זה

בשנת 1966, להקת CREAM הופיעה במועדון COOKS FERRY INN בצפון לונדון. המקום היה מפוצץ עד אפס מקום בקהל שבא לראות את שלישיית-העל החדשה. על הבמה, אריק קלפטון הפיק מהגיטרה שלו צלילים ארוכים ומתמשכים. מאוחר יותר, הוא הסביר לעיתון המוזיקה מלודי מייקר את השיטה הסודית שלו: "קודם כל, אני פורט על המיתר ומוודא שהאצבע של יד שמאל מונחת על הצליל הנכון. אז אני משתמש באצבע שהכי נוח לי להרעיד איתה את המיתר, ומכאן הכל תלוי באקוסטיקה של האולם. אם האקוסטיקה לא טובה, אני חייב להפנות את עצמי לכיוון המגבר כך שהפיק-אפים של הגיטרה יהיו קרובים אליו ככל האפשר. אני אוהב להביא את הצליל שלי לסוג של דיסטורשן". פשוט, לא?

הפעם האחרונה של ארבעת המופלאים יחד

אחד הרגעים המשמעותיים ביותר בתולדות הביטלס התרחש ב-1 באוגוסט 1969. זו הייתה הפעם האחרונה שארבעת חברי הלהקה היו יחד באולפן כדי להתחיל לעבוד על שיר חדש מאפס. באולפן מספר 2 של EMI, הם ניגשו להקליט את BECAUSE, יצירה מהפנטת שנטען כי ג'ון לנון כתב בהשראת "סונטת אור ירח" של בטהובן במהופך. נדרשו 23 טייקים כדי להשיג את הבסיס המושלם, כאשר המפיק ג'ורג' מרטין ניגן בצ'מבלו חשמלי, פול מקרטני בבס, ורינגו סטאר, שבשיר הסופי אין תופים, שימש כ"מכונת תופים אנושית". ג'ורג' מרטין, בשנת 1987: "השיר הספציפי הזה התחיל עם הרעיון של ג'ון, סוג הריף על הגיטרה, שהוא ניגן לי, והשיר הבסיסי שהוא שר לי. אז יצרנו ליווי איתו כשהוא עדיין מנגן בגיטרה את הריף הזה, ושכפלתי בדיוק, עם כל תו שהוא ניגן בגיטרה, בצ'מבלו חשמלי, ופול ניגן בס. לרינגו לא היה מה לעשות, כי לא הכנסנו תופים לשיר, אבל למעשה היה לו מה לעשות. בגלל שזה היה כל כך איטי, ומדוקדק, כל תו היה צריך להיות בדיוק ביחד. ואני לא הנגן הכי טוב בעולם מבחינת שמירה על הקצב, והייתי עושה יותר טעויות ממה שג'ון עשה. אז היה לנו את רינגו שהיכה לפי הקצב בהיי-האט כל הזמן, עבורנו באוזניות, אז היה לנו קצב רגיל. לא היו לנו מכונות תופים באותם ימים אז רינגו היה מכונת התופים שלנו, וכך עשינו את השיר". שלושה ימים לאחר מכן, לנון, מקרטני והאריסון הקליטו את ההרמוניות הקוליות המורכבות והיפהפיות, שהפכו את השיר לאחת הפנינים בתקליט ABBEY ROAD.

המשקפיים של לנון: סיפור יפני, מחיר אסטרונומי ונשמה חופשייה

בשנת 2007, זוג משקפי שמש עגולים שהיו שייכים לג'ון לנון עמדו למכירה פומבית והציתו את דמיונם של אספנים ברחבי העולם. המשקפיים, בעלי מסגרת מוזהבת, הגיעו למכירה מסיפור מיוחד. הם היו שייכים למפיק טלוויזיה יפני בשם ג'ונישי יורה, ששימש כמתורגמן של הביטלס בביקורם ביפן בשנת 1966 והתיידד עם לנון שהעניק לו את המשקפיים במתנה. הסיפור מקבל טוויסט מעניין לאחר הרצח של לנון בשנת 1980: יורה, בהתאם למסורת יפנית עתיקה, הסיר את העדשות מהמסגרת. המטרה? לאפשר לנשמתו של לנון לראות את דרכה אל החיים שלאחר המוות ללא הפרעה. מעריץ בריטי רכש את המשקפיים בסכום שלא פורסם והבטיח להשאיל אותם למוזיאון הביטלס בליברפול.

ג'ימי הנדריקס רק רצה לאכול בשר

בשנת 1970 הופיע ג'ימי הנדריקס בהונולולו, הוואי. אבל למרות הנופים האקזוטיים, הגיטריסט הגדול היה במצב רוח רע במיוחד. טום היולט, מפיק ההופעה, סיפר: "נכנסתי לחדר ההלבשה שלו לפני ההופעה. הוא מיד תפס אותי בכתפיים ואמר, 'טום, אתה חייב לחלץ אותי מפה. אני תקוע פה עוד לילה לצילומים של סרט ואני ממש לא מרוצה מזה. לא אכלתי בשר ואנשים פה מאכילים אותי דברים מחורבנים'. מעולם לא ראיתי אותו במצב כזה. אז אחרי ההופעה פשוט לקחתי אותו איתי וסידרתי לו חדר במלון אחר. בינתיים, מאחורי הקלעים, אנשים השתגעו כי לא הבינו לאן הוא נעלם. הוא היה מאושר איתי. הרגשתי שהוא שמח כמו מישהו שחילצו אותו מהכלא".

כששמה של לד זפלין נכתב עם שגיאת כתיב

בשנת 1969 הופיעו להקות לד זפלין וג'ת'רו טול בסנטה ברברה. יחד איתן הופיעה שם גם להקת FRATERNITY OF MAN. מה היה שם? האירוע נערך בשטח פתוח בשם EARL WARREN FAIRGROUNDS, בו נערכו בדרך כלל תחרויות רכיבה על סוסים. כחבר לשעבר בלהקת היארדבירדס, ג'ימי פייג' כבר זכה להופיע שם לפני כן (ב-27 באוגוסט 1966 וב-10 במאי 1968). באחד מספריה כתבה הגרופית המפורסמת, פאמלה דה באר: ,לד זפלין בהופעה בשנת 1969 הייתה דבר שלא היה משהו שווה לו. החברים ניגנו יותר זמן וביותר כבדות מאלו שפעלו לצדם. הם שינו את הקונספט של עולם מופעי הרוק. הצליל שלהם היה כה חזק שהאוויר התמלא במתכת". בפוסטר ההופעה נכתב שמה של לד זפלין בטעות כ-LED ZEPPLIN.

אלביס: הסוף קרוב וכולם יודעים

בשנת 1977 היה ברור שאלביס פרסלי לא במצב טוב... לא היה צריך מדיום כדי להבין שאלביס לא במצב בריאותי טוב, אבל עיתוני פילדלפיה פרסמו את נבואתו של המדיום, מארק סאלם, שאלביס ימות בקרוב, ובאותו יום יצא הספר הנפיץ, "אלביס: מה קרה?" שנכתב על ידי סטיב דאנליווי (כפי שסיפרו לו שלושה מאבטחים לשעבר של אלביס - רד ווסט, סוני ווסט ודייב הבלר). הספר גרם לאלביס לשקוע בשברון לב עמוק יותר. ייאוש, וזעם היו מנת חלקו והוא הרגיש נבגד. הספר חשף את עולמו הפרטי והמקצועי המוזר של אלביס. על העטיפה נכתב שאלביס "משתולל. אלים, אובססיבי על המוות, רעב מינית. זה הצד השני של אלביס - לפי שלושת הגברים שחיו איתו בכל זה - אדם ש... מקסים מעריצה צעירה ויפה להצטרף אליו - בבולמוס סמים לשניים שכמעט הרג אותה. במשך שנים הוא נשען בכבדות עלגלולות ממריצים ומדכאים. דאנליווי הרכיב יחד את חוויותיהם של שלושה שומרי ראש של פרסלי שהיו שם בחגיגה איתו, מתעסקים עם נשים איתו. אותו, דואגים איתו - טועמים את ההנאה ואת מכאובי החיים עם הכוכב המופלא ביותר בתולדות השואוביז!" אלביס נשבע לאביו, וורנון פרסלי, שהוא יהרוג את כל מי שצוטט בספר. הוא הושפל והרגיש שכל העולם פנה נגדו. בסופו של דבר, ב"נשיונל אנקוויירר" פורסמה כתבה בחמישה חלקים, בה אמו החורגת של אלביס, די סטנלי, תמכה בטענות שאלביס הושמד על ידי סמים: "ההחלקה של אלביס לגיהנום הסמים ריסקה את גופו ללא תקנה - אפילו גנבה את החשק המיני שלו ואילצה אותו ללבוש חיתולים. היו לו סימנים כחולים על זרועותיו ועל כפות ידיו ממחטים”.

הווידאו הרג את כוכב הרדיו: MTV נולדת

בשנת 1981 עלתה לאוויר תחנת טלוויזיה חדשה שהוקדשה כולה למוזיקה. שמה היה MTV. היה זה דקה לאחר חצות כשעל המרקע נראו צילומים של ספירת השיגור הראשון של מעבורת החלל קולומביה ושל השקת אפולו 11. עם שיגור המעבורת שיגר ג'ון לאק את המילים, "גבירותיי ורבותיי, רוקנרול" ומיד לאחר מכן נראה צילום של אסטרונאוט ששם על הירח את הדגל עם הלוגו החדש של הערוץ. מפיקי MTV, אלן גודמן ופרד זייברט, השתמשו בצילומים אלה כשסייברט אמר שהם תכננו במקור להשתמש בציטוט "צעד קטן אחד" של ניל ארמסטרונג, אבל עורכי דין הזהירו שארמסטרונג הוא הבעלים של שמו ודמותו. האסטרונאוט הידוע סירב לתת את קולו אז הציטוט הוחלף בצליל צפצוף. ברגע השקת הערוץ, רק כמה אלפי אנשים שהיו מחוברים למערכת כבלים בודדת בצפון ניו ג'רזי יכלו לראות זאת. הקליפ הראשון שהוצג ב-MTV היה VIDEO KILLED THE RADIO STAR של הבאגלס, והקליפ השני שהוצג היה YOU BETTER RUN של פאט בנאטאר. ההשפעה של MTV הייתה מיידית באזורים שבהם ניתן היה לקלוט את ערוץ הווידאו החדש. בתוך כמה חודשים, חנויות תקליטים באזורים שבהם MTV היה זמין דיווחו על מכירות מוגברות של תקליטים.

קאמבק מפתיע: המפוחית כובשת את המצעדים

בשנת 1964 דיווח עיתון הבילבורד שכמות מכירת מפוחיות הפה גדלה באופן משמעותי בזכות השימוש בכלי אצל אמנים כמו בוב דילן, הביטלס, הרולינג סטונס וסטיבי וונדר... כך, בין השאר, נכתב שם: "המפוחית, שכיכבה היטב בסיפורים על טום סוייר, עושה קאמבק בעיקר בגלל תקליטי הפופ. הלהקות הבריטיות משתמשות עכשיו בכלי הזה והצלילים שוטפים את האומה. הרולינג סטונס עושים זאת עם נגינת המפוחית המחוספסת של בריאן ג'ונס. גם חמישיית דייב קלארק עושה זאת והביטלס נשענים חזק על צלילי המפוחית של ג'ון לנון". החברות שייצרו מפוחיות, נכנסו אז להילוך גבוה.

וגם אצלנו: אריק איינשטיין והצ'רצ'ילים מרעידים את בת ים וזכרון יעקב

וכמובן, אי אפשר בלי נגיעה מקומית. בשנת 1969 הופיע אריק איינשטיין במלון ריביירה שבבת ים. לצידו ניגנה להקת הצ׳רצ׳ילים (איתה החל לעבוד זמן קצר לפני כן). הקהל ששילם 7.50 לירות זכה גם לקבל את יהודית תדמור, דנצ׳ו - זמר הבוזוקי מיוון, האקרובט היפני לי או סונג, הבדרן המנחה מוקי בר ותזמורת אפולו חמש. כל הערב תויג בשם ׳ענק עם כוכבים׳. ממש שמח שם, בבת ים! ובדיוק שנה לאחר מכן, ביום זה, הופיעו אריק והצ'רצ'ילים במגרש הכדורסל של הפועל זכרון יעקב. במודעה הובטח שיהיו אווירה נעימה, מזנון עשיר, סטקייה, הגרלות והפתעות.

קפטן טריפ: הגיטריסט שסירב להיות אליל. ב-1 באוגוסט בשנת 1942 נולד ג'רי גרסיה, הגיטריסט של הגרייטפול דד.

ג'רום ג'ון גרסיה, או כפי שהעולם מכיר אותו, גרי גרסיה, נולד בשנת 1942 והפך לאחד הגורמים המשפיעים והייחודיים ביותר בתולדות הרוק, הלב הפועם והגיטרה של להקת הגרייטפול דד. אבל אם אתם מדמיינים כוכב רוק קלאסי, אתם טועים ובגדול.

על הבמה, מול אלפי מעריצים שנסעו אחריו לכל רחבי אמריקה, עמד גרסיה כאנטי-תזה מוחלטת לכל מה שקשור לעולם הפופ. בלי בגדי מעצבים, בלי גימיקים, הוא נתן למוזיקה לדבר בעד עצמה. ואיזו מוזיקה זו הייתה! נגינת הגיטרה שלו לא התאפיינה בווירטואוזיות ראוותנית או בשחצנות טכנית, אלא הייתה מסע וירטואוזי של צלילים מהנשמה. זו הייתה גיטרה מפותלת, מלאת מעוף, עם הפתעות מלודיות ורגש טהור שסחפה את המאזינים למחוזות אחרים. אפילו שירתו, שנשמעה קצת מהוססת אבל תמיד מלאת נשמה, נשאה חותם אישי שאי אפשר לטעות בו. המסקנה ברורה וחד משמעית: אי אפשר היה, ואי אפשר גם היום, לחקות את ג'רי גרסיה.

כשגרסיה הלך לעולמו ב-9 באוגוסט 1995, ארצות הברית כולה הוכתה בתדהמה. זה לא היה עוד סיפור על כוכב רוק שמת, זו הייתה תחושה של אובדן תרבותי עמוק. בוב ווייר, חברו ללהקה, גיטריסט הקצב והקול השני, סיפר על רגע מצמרר: "באחד הימים אחרונים של הופעותינו יחדיו, טסנו במטוס ונדהמתי לגלות את ליבו של ג'רי פועם באופן מוחשי כל כך מהחולצה שלו". גרסיה עצמו, בראיון כמעט נבואי לרולינג סטון בשנת 1993, היטיב לתאר את משנתו: "אני רוצה להשאיר אחרי חלל נקי. אני רוצה שישרפו אחריי את כל מה שקשור בי. אני מעדיף לקבל את היותי בן אלמוות אך ורק כשאני עדיין חי פה".

ג'רום ג'ון גרסיה נולד בסן פרנסיסקו, קליפורניה. אביו, חוזה "ג'ו" גרסיה, היה מהגר ספרדי, מוזיקאי מוכשר שניגן ג'אז בקלרינט והנהיג להקת דיקסילנד בשנות השלושים. הוא קרא לבנו על שם ג'רום קרן, מלחין נודע של מנגינות לתיאטראות ברודוויי. בגיל חמש קרתה לו טרגדיה ראשונה שתשנה את עולמו לעד. הסיפור מספר שג'רי גרסיה חתך עצים עם אחיו הגדול, קליפורד "טיף" גרסיה, בזמן חופשה ביער עם משפחתו. טיף הסביר שהשניים החזיקו בתורות את העצים בזמן שהשני חתך אותם. אז ג'רי שיחק משחק ילדותי שבו היה מושך את העץ רגע לפני שטיף היה מניף את הגרזן, ושניהם צחקו והשתוללו כמו שילדים צעירים נוטים לעשות. בסופו של דבר, זה הוביל לכך שאצבעו של ג'רי הייתה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון. טיף הניף את הגרזן והוא פגע באצבע האמצעית של ידו הימנית של ג'רי. בניגוד למידע מסוים, טיף מסביר שאצבעו של ג'רי לא נקטעה במלואה במהלך התקרית, אלא רק נפצעה. הם פנו לבית החולים והרופאים ניסו כמיטב יכולתם אך לא הצליחו לחבר מחדש את אצבעו של ג'רי.

אם זה לא הספיק, חייו של ג'רי הקטן טולטלו באחת בגיל שש, בטרגדיה שרדפה אותו כל חייו. הוא יצא עם אביו לדיג, ושם, לנגד עיניו, ראה את אביו נסחף אל מותו בנהר סוער בקליפורניה. לאחר מות האב, בילה גרסיה הצעיר מספר שנים בבית משפחתה של אמו. סבתו, שהאזינה בקביעות לרדיו, חשפה אותו לצלילי הקאנטרי והבלוגרס של ה-GRAND OLE OPRY, צלילים שייספגו בנפשו ויצופו מאוחר יותר. כשהיה בן עשר, עבר לגור עם אמו שניהלה בית מלון קטן למלחים. שם, בין מסדרונות עמוסי ריחות של ים, סיגריות ואלכוהול, הוא בילה את זמנו בהקשבה לסיפוריהם הסוערים של יורדי הים, בעודו שוקע בעולמות הפנטזיה של חוברות קומיקס ומדע בדיוני.

בגיל 15, חייו השתנו שוב. אחיו טיף חשף אותו לקסם החדש של הרוק'נ'רול. צלילי הגיטרה של צ'אק ברי מיגנטו אותו. הוא התחנן בפני אמו שתקנה לו גיטרה, והיא קנתה לו אקורדיון. ג'רי לא ויתר, ובסוף דבר קיבל גיטרת דנאלקטרו והחל במסעו המוזיקלי. בשנת 1963, הקים עם חברים להקה שניגנה תערובת של בלוז, קאנטרי פולק. שמה הראשון היה THE WARLOCKS.

ואז, בשנת 1964, התרחשה מול עיניו של גרסיה מהפכה תרבותית. להקת הביטלס הופיעה בתוכנית של אד סאליבן ושינתה את העולם. גרסיה, כמו רבים אחרים, הבין שזהו משב רוח רענן מאין כמותו לאומה שהייתה שרויה עדיין באבל על רצח הנשיא ג'ון קנדי. זמן קצר לאחר מכן, הוא ראה איך בוב דילן, גיבור עולם הפולק, עולה לבמה עם גיטרה חשמלית ומחשמל את הקהל, תרתי משמע.

הזרעים נזרעו. גרסיה וחבריו, שחיפשו שם חדש ללהקה, פתחו מילון באופן אקראי ונתקלו בביטוי גרייטפול דד (בתרבויות מסוימות זו רוחו של אדם שמת, מקבל עזרה להיקבר כראוי ומודה למושיעו). השם התאים להם כמו כפפה ליד. הם החלו להתנסות בסמי הזייה, בעיקר LSD, שסופקו להם בנדיבות על ידי הסופר קן קיזי וחבורת ה-MERRY PRANKESTERS. אז הפכה הלהקה לתזמורת הבית של ה-ACID TESTS המפורסמים – מסיבות הפצת הבשורה הפסיכדלית. הזמן היה בשל למהפכה, וגרסיה וחבריו מצאו את זה בדיוק במקום הנכון ובזמן הנכון: שכונת הייט-אשבורי בסן פרנסיסקו, מרכז תרבות הנגד.

הם החלו להופיע בחינם בפארקים ובמסיבות רחוב. השמועה על הלהקה שמנגנת שעות על גבי שעות של מוזיקה מהפנטת, חופשית וחסרת גבולות, פשטה כאש בשדה קוצים. סביבה נוצרה קהילה שלמה, שבט נודד של מעריצים שכונה ה-DEADHEADS. אלו היו אנשים שעזבו הכל ונסעו בעקבות הלהקה מהופעה להופעה, והקליטו באדיקות כל צליל (באישור הלהקה, כמובן), יוצרים ארכיון חי ותוסס של אלפי שעות מוזיקה.

ובתוך כל הכאוס וההערצה, ג'רי גרסיה נשאר אותו אדם. איש צנוע, משכיל, קורא נלהב ובעל חוש הומור יבש, שראה בעצמו קודם כל מוזיקאי ולא נביא או גורו. הוא המשיך, לצד הלהקה, לחקור עולמות מוזיקליים אחרים בלהקות צד כמו ה-JERRY GARCIA BAND, שיתוף פעולה עם האורגניסט מרל סאונדרס וגם הקלטת תקליטי סולו. הוא היה הגיבור בעל כורחו שהוביל את הטריפ המוזר והמדהים הזה.

ב-1 באוגוסט בשנת 1992 שודר לראשונה קליפ של השיר JEREMY, מאת פרל ג'אם. השיר מתאר התאבדות של בן עשרה בכיתה בבית ספר, מול חבריו.

השיר הזה עוסק בילד שמתאבד בבית הספר כדי לנקום בתלמידים שעינו אותו. הוא מבוסס על סיפורו האמיתי של ג'רמי ווייד דל, תלמיד בן 15 (יש עיתונים שטעו לפרסם שהיה בן 16) שהתאבד מול כיתתו בבית הספר התיכון בריצ'רדסון, טקסס, ב-8 בינואר 1991.

זמר הלהקה, אדי ודר, גילה על ג'רמי כאשר קרא על התקרית ב"דאלאס מורנינג ניוז", שם נכתב: "מכיוון שהוא החמיץ שיעור, המורה אמרה לג'רמי ללכת לקבל פתק היעדרות ממשרד בית הספר. במקום זאת, חזר ג'רמי עם האקדח. הוא הלך ישירות לקדמת הכיתה ובה 30 תלמידים. 'קיבלתי את מה שבאמת הלכתי אליו', אמר למורה, ואז שם את הקנה בפיו וירה". זה לא היה התלמיד הראשון שהתאבד בבית הספר הזה. התלמידים, מן הסתם, נכנסו להלם והמורה, פיי בארנט, נמצאה נשענת על הקיר ורועדת מול ג'רמי ששכב על הרצפה מדמם כשכמה תלמידים הקיפו אותה לשמור עליה פן תיפול.

סצנות הלהקה בקליפ צולמו במחסן בלונדון. את הקליפ ביים מארק פלינגטון, שגם עשה את הקליפ של להקת אליס אין צ'יינס לשיר ROOSTER. "שלחו לי את השיר של פרל ג'אם ולמעשה לא התייחסתי אליו ברצינות בהתחלה. זה לא תפס אותי מיד. ואז, המפיק שלי אמר, 'תקשיב לזה קצת יותר'. עשיתי, ודיברתי עם אדי, והוא הסביר לי את הסיפור של הילד בדאלאס, שהוא סיפור אמיתי. פשוט התעמקתי והכנסתי את עצמי לתוכו - הכנסתי לזה הרבה זבל מהילדות שלי. צילמנו את הלהקה באנגליה - צילמנו שלושה טייקים של שירה של אדי, שהיה מאוד אינטנסיבי. אני עדיין זוכר שצילמתי את זה, ואני זוכר את התשוקה המחשמלת, העזה, כמעט בעלת התשוקה שלו, בביצועו". הסרטון אינטנסיבי מאוד, מה שהעמיד אותו בסתירה לאווירה העליזה של MTV. הרשת דרשה להסיר סצנה בסופו עם האקדח בפיו של הצעיר אבל עדיין די ברור מה קורה בסוף, כשרואים את התלמידים המבועתים מכוסים בדם. ג'רמי דיבר בכיתה היום...

כשהגיטרה נדמה: הראיון האחרון של דואן אולמן.

בסתיו של 1971, עולם הרוק היה פרוש לרגליה של להקת האחים אולמן. לאחר שנים של עבודה קשה ומסעות הופעות בלתי פוסקים ברחבי ארצות הברית, נדמה היה שהכל סוף סוף מתחבר. האלבום השלישי שלהם, יצירת המופת המהדהדת מהופעה חיה שנקראה LIVE AT THE FILLMORE EAST, לא רק שבר את תקרת הזכוכית שלהם אלא ניפץ אותה לרסיסים כשהגיע למעמד של תקליט זהב, הישג שהיה חדש לחלוטין עבורם. הקהל שלהם גדל מהופעה להופעה, והאנרגיה החשמלית שאפפה אותם הייתה מוחשית. הלהקה, שילוב נדיר של בלוז דרומי מחוספס, רוק פסיכדלי ואלתורי ג'אז מורכבים, עמדה על סף הפיכה לתופעה אמריקאית בסדר גודל היסטורי.

ואז, ב-29 באוקטובר 1971, הכל נעצר. דואן אולמן, הגיטריסט הווירטואוז, המייסד והלב הפועם של הלהקה, נהרג בתאונת אופנוע טראגית. הוא היה בן 24 בלבד. מותו הותיר חלל עצום לא רק בלהקה, אלא במוזיקה האמריקאית כולה. למרות האסון, הלהקה אכן המשיכה והגשימה את אותה פריצת דרך, והפכה לאחד מהרכבי הרוק החשובים והמשפיעים ביותר שיצאו מאמריקה.

כמעט שלושה חודשים לפני מותו, ב-1 באוגוסט 1971, כשהיה בניו יורק לסדרת הקלטות, העניק דואן אולמן את מה שיהפוך, למרבה הצער, לראיון האחרון בחייו. הראיון הזה, שהתקיים בשיא היצירתיות וההכרה שלו, מספק הצצה נדירה ומפוכחת לנפשו של אמן גאון, למנהיגותו השקטה ולפילוסופיית החיים והמוזיקה שהנחתה אותו. זהו מסמך מרתק שחושף את האדם שמאחורי צלילי גיטרת הסלייד המזוהים כל כך.

באותם ימים, דואן שיתף פעולה עם חלילן הג'אז הנודע הרבי מאן, חוויה שהוא תיאר בהתלהבות רבה. "ברור שאני מרוצה", הוא אמר, "הרבי מאן הוא בחור מוכשר בטירוף. הרגשתי ממש טוב כשהוא ביקש ממני לנגן איתו". סוד ההצלחה של אותן הקלטות, לדבריו, היה החופש המוחלט שניתן לכל המעורבים. "כל סשן הוא יצירתי בדיוק כפי שאתה מאפשר לו להיות. אתה חייב להרגיש חופשי להציג את הרעיונות שלך".

הוא נזכר בתקופתו כנגן אולפן מבוקש במאסל שולס, אלבמה, תחת המפיק ריק הול, שם ניגן עם ענקי מוזיקת הנשמה. "כשהקלטתי עם וילסון פיקט, אני הצעתי לו להקליט את היי ג'וד של הביטלס. בסוף הוא השתמש בעיבוד שלי וזה יצא פשוט מצוין. כולם היו מרוצים". הסשנים שם, בעיקר עם אמני רית'ם אנד בלוז, היו משוחררים יותר. "החבר'ה האלה היו ממש זורמים", הסביר. "הם רק רצו שכולם ינגנו את הנשמה שלהם, הם אף פעם לא אמרו לך מה לנגן. אני מניח שלפעמים הם כן אמרו מה לא לנגן".

אדם אחד שמעולם לא אמר להם מה לא לנגן היה האמרגן ביל גראהם, הבעלים של אולמות הפילמור איס ופילמור ווסט. "ביל אהב אותנו, ואנחנו אהבנו אותו באותה מידה", אמר דואן בהערצה גלויה. "ביל גראהם הוא הטוב ביותר, הוא מספר אחת אצלי. יש לי יותר כבוד לבחור הזה מכמעט כל אחד אחר". הוא ביטל את התלונות הנפוצות על יחסו הקשוח של גראהם. "אני אגיד לכם משהו. הוא מתייחס ללהקה בדיוק כמו שהלהקה מתייחסת אליו. תופיע בזמן, תעשה בדיקת סאונד מקצועית, אל תציק לו בשביל כסף, והוא יתייחס אליך כמו לנסיך. ככה הוא מתייחס אלינו וככה אנחנו מתייחסים אליו".

כאשר גראהם סגר את אולמות הפילמור, רבים מיהרו להספיד את הרוק. דואן, מצדו, גיחך למשמע הרעיון. "רוק מעולם לא מת והוא גם לעולם לא ימות. האמירה הזו שהוא מת אינה חדשה. אנשים אומרים את זה מאז שהוא התחיל", הצהיר בביטחון. "כל עוד יש מקום ללכת אליו כדי לראות רוק ומישהו שרוצה ללכת לשם, אני אהיה שם כדי לנגן עבורם". האפשרות שיום אחד יימאס לו מהנגינה נראתה לו מופרכת לחלוטין. "בחיים לא. המוזיקה היא מה שמחזיק אותי. היא הדבר שגורם לכולנו להמשיך. לעולם לא אפסיק לנגן. אלוהים, אין לי מושג מה הייתי עושה אם לא הייתי מנגן".

באותו זמן, האלבום LIVE AT THE FILLMORE EAST היה בשיא תהילתו, ודואן לא הסתיר את גאוותו. "אני מת על האלבום הזה. כל הלהקה מתה עליו. הוא הדבר הכי קרוב שהצלחנו להגיע אליו כדי לתאר באמת את מי שאנחנו. הוא פשוט נשמע כמו האחים".

הדינמיקה הפנימית של להקת האחים אולמן הייתה ייחודית. למרות ששמו של דואן תמיד הוזכר ראשון, הוא התעקש שהלהקה פועלת כיחידה אחת. "ששת החבר'ה האלה תמיד עבדו למען צליל אחד, כיוון אחד. אבל כל אחד מנגן איך שהוא רוצה לנגן, הוא פשוט שומר על המטרה הזו בראש". הוא הודה שבמידת הצורך, הוא לוקח את המושכות. "כשאנחנו צריכים מנהיג, אני המנהיג. כולם מבינים את זה. העניין הוא שבדרך כלל אנחנו לא צריכים מנהיג".

אחת הסיבות המרכזיות ללכידות הזו הייתה המדיניות הנוקשה שלו נגד סמים קשים. "סמים זה דבר אחד שיהרוס להקה, ויעשה את זה מהר", הוא פסק. "אני לא מרשה שום הזרקות בלהקה הזאת". הוא סיפר על מקרה שבו מצא ערכת הזרקה בתיק הגילוח של אחד מאנשי הצוות. "תפסתי אותו, לקחתי את הערכה הזו ומעכתי אותה תחת העקב שלי. ואמרתי לו, 'אם אני אי פעם אראה את החרא הזה שוב, אתה בחוץ'. וזה תקף לכל אחד בלהקה. אני לא מתכוון לשבת בצד ולראות את כל הדבר הזה יורד לטמיון".

הוא לא התרגש מכך שהקהל הרחב תופס אותו ככוכב הראשי. "זה לא מפריע לי. אנשים שהם לא מוזיקאים לא יכולים להבין מה נדרש כדי להפיק צליל אחד. הם אולי חושבים שזו הגיטרה שלי שעושה את זה. זה לא, אבל אין לי מה לעשות עם זה". גם קנאה מצד חבריו ללהקה הייתה מחוץ לתחום. "אין את השטויות הקטנות האלה בלהקה שלנו. אנחנו בעלי ברית, עובדים יחד. יש אהבה הדדית שאנחנו חולקים. היינו רעבים יחד במשך הרבה זמן. אולי אנחנו עושים הרבה כסף עכשיו, אבל זה לא באמת משנה לאף אחד".

כגיטריסט, דואן היה מודע היטב למעמדו, אך לא נתן לזה לעלות לו לראש. "יש את כל פורעי הגיטרות האלה בחוץ שמנסים להיות יותר טובים ממני", אמר. "אני יודע מה אני שווה, אז אני לא רואה טעם להילחם נגדם. אני עם הגיטריסטים האחרים, לא נגדם. אני יודע שתמיד יהיה מישהו טוב יותר בכל מקרה, אז למה להילחם בזה?".

הוא ציין את מיילס דייוויס, רולאן קירק, מאדי ווטרס ובי.בי קינג כהשפעות מרכזיות עליו, אך הדגיש שלהיות מושפע אין פירושו להישמע כמו מישהו אחר. "אתה צריך לשאוף לנגן צורה טהורה של מוזיקה, סוג של מוזיקה שהוא כן עם עצמך". זו הסיבה שהעריך כל כך הופעות חיות. "קל לעשות תקליט נהדר. אני לא מתרשם מתקליטים נהדרים. אבל הופעה נהדרת זה לא כל כך קל. בגלל זה אנחנו כל כך אוהבים את להקת ג'יי גיילס, הם יודעים איך להופיע, הם לא צריכים שום גימיקים של אולפן".

לאחר מכן, הגיע קטע מפתיע. כשנשאל על כותבי שירים שהוא מעריך, הוא ציין את דילן, ג'ימי ווב וסטיבן סטילס. ומה לגבי ניל יאנג? דואן לא חסך בביקורת. "אני לא כל כך אוהב את החומר של הבחור הזה, במיוחד את נגינת הגיטרה שלו. הוא צריך להישאר בנגינת קצב. אולי זו נגינת הגיטרה שגורמת לי לא לאהוב את השירים. אבל נראה שהוא פשוט משתמש בגיטרה כעגלה לשירים שלו. זו רק מלאכה. בשבילי, זו אמנות".

בסוף הראיון, הוא התבקש לתת עצה לגיטריסטים צעירים. תשובתו סיכמה את תפיסת עולמו המוזיקלית והאישית: "תזכור שלעולם לא תוכל לנגן בדיוק כמו מישהו אחר, אז אל תנסה. אתה צריך להשתמש במה שיש בתוכך כדי ליצור את מה שאתה רוצה ליצור. אתה צריך לסדר את עצמך ואת המוזיקה שאתה שומע. ואז למצוא משהו לתלות עליו את התווים שלך. אתה מביא את התווים שלך על הגישה שלך ועל עצמך. אם זה לא יוצא טהור, זה לא יוצא טוב".

כמה שבועות לאחר מכן, דואן אולמן רכב על האופנוע שלו במייקון, ג'ורג'יה ושם זה נגמר. אך הגישה והטוהר שהוא דיבר עליהם ממשיכים להוכיח שהוא, ללא ספק, היה הדבר האמיתי.

ב-1 באוגוסט בשנת 1951 נולד הגיטריסט טומי בולין (מלהקות ג'יימס גאנג ודיפ פרפל). למרות נגינתו המסחררת, הבחור היה הרסני וסיים את חייו בגיל 25. מה קרה? בואו לקרוא...

טומי בולין היה גיטריסט שסיחרר רבים כשניגן בגיטרה שלו באלבום "ספקטרום", מאת מתופף הג'אז-רוק, בילי קובהאם (אז חבר בלהקת "תזמורת מהאווישנו"). הוא גם היה חבר בלהקות ZEPHYR וג'יימס גאנג, כשבשנת 1975 קיבל את ההזמנה להצטרף לדיפ פרפל.

בולין: "אחרי ג'יימס גאנג לא היה לי הרבה מה לעשות ופשוט בזבזתי כסף בטירוף. לפתע קיבלתי טלפון מאיש הצוות של דיפ פרפל, ניק בל, ואחר כך התקשר אליי הזמר שלהם, דייויד קוברדייל. אין לי מושג מי המליץ להם עליי. הגעתי לאודישן ונראיתי סמרטוט, עם שקיות מתחת לעיניים. אז התחלתי לנגן משהו כדי לבחון אותם, ראיתי שהם מנגנים נהדר וברור שרציתי להצטרף.

טומי בולין קיבל את העבודה בלהקה המצליחה ובלאקמור אמר בעיתון SOUNDS: "בולין טוב מאד. הוא אחד מהטובים ביותר. אני חושב שהלהקה מאד תשמח איתו. הוא יודע לנגן נהדר בסגנונות כמו ג'אז ופ'אנק. אולי הם יהפכו איתו ללהקה אחרת לגמרי. אבל אני לא חושב שזה באמת יקרה. הם יודעים שאם הם יישנו כיוון, הם יהפכו לעוד להקת פ'אנק. נראה לי שהם יישארו בצד הרוקי של הסיפור".

אבל לאחר הקלטת האלבום, "בואו תטעמו את הלהקה" היכה ההרואין חזק ובולין הפך יותר בלתי יציב. הוא הצליח להחביא מחברי הלהקה את התמכרותו, עד שהגיע הרגע לצאת לסיבוב הופעות והתמונה הגרועה נגלתה לעיני כל. בולין הפך במהרה לחבר קרוב ביותר של בסיסט הלהקה, גלן יוז, שהיה אז מכור כבד בעצמו.

התקליט "בואו תטעמו את הלהקה" יצא לאור, קיבל ביקורות חיוביות אך נכשל במכירות. סיבוב ההופעות העולמי נפתח באווירה טובה ולפני שהלהקה הגיעה ליפן, הוחלט לבצע גיחה ספונטנית להופעה בבירה האינדונזית, ג'קארטה. זה לא היה אזור רגיל להופעות רוק, אך הפיתוי להרוויח עוד כסף היה גדול מדי. לו רק ידעו החברים מה יביא להם המופע הזה, היו כולם מוותרים על הרווח וממשיכים ישר ליפן.

מנהל סיבוב ההופעות, רוק קוקסי, הבין כי הלהקה תופיע שם באולם שמכיל 7,000 מקומות. המפיק המקומי שלח מראש 11,000 דולר כמקדמה, כדי להראות את רצינותו. לבסוף, המקדמה הזו הפכה למשכורת הסופית. אבל זו הייתה הצרה הקטנה; כשהגיעה הלהקה לג'קארטה, גילה קוקסי כי נקבע ללהקה מקום להופיע מול 125,000 איש, באיצטדיון ספורט. כמו כן, נודע לתדהמת הלהקה כי הוחלט שהיא תקיים שם הופעה נוספת ביום שלמחרת וללא תשלום נוסף. החברים הבינו שנכנסו לתסבוכת והופיעו את שתי ההופעות בתחילת דצמבר 1975. עשרות אלפי אנשים רמסו את הגדרות בניסיונם להיכנס להופעה בחינם והמשטרה עמדה בצד ולא עשתה דבר.

אחרי המופע הראשון חזרה החבורה למלון ובינתיים חישב קוקסי שהיו כ-100,000 איש בקהל והגיע למסקנה ששתי הופעות בסדר גודל שכזה שוות ללהקה הכנסה בסך 750,000 דולר. הוא דרש פגישה מיידית עם המפיק המקומי, שגלשה במהירות לויכוח סוער. בינתיים נכנס איש הצוות הטכני, האהוב על כולם, פאטסי קולינס, לריב עם שני אנשי צוות אחרים ועזב את חדרם כדי לעלות לחדרו. המעליות במלון עבדו באיטיות וקולינס, שהיה חסר סבלנות, החליט ללכת, דרך מדרגות החירום, לקומה העליונה. אבל כשהגיע לקומה הרצויה, גילה שהדלת אליה נעולה. הוא ירד קומה אחת וגילה מעלית שירות. הוא פתח את הדלת שלה ונכנס פנימה. תא המעלית לא חיכה לו שם, אלא פיר אחד עמוק. קולינס צנח, כשהוא פוגע בכמה צינורות מים והפיצוץ גרם לאנשים לחשוב כי פצצה הופעלה במלון. מים רותחים החלו להרטיב את תקרת הלובי של המלון, כשצינורות עבים יותר של מים בלמו את נפילתו בקומה השלישית.

קולינס ההמום והפצוע מאד הצליח לבעוט בדלת הקומה, כשהוא מדמם ומלא כוויות. לרוע מזלו, הייתה הדלת נעולה והוא מעד לתוך הפיר, כשהוא נופל מגובה שלוש קומות לקומת הקרקע. באופן מדהים, הוא קם על רגליו, פתח את הדלת של המעלית, הגיע בכוחותיו האחרונים ללובי וזעק שיקחו אותו לבית החולים. הוא צעד לכיוון היציאה מהמלון ואז התמוטט. הוא הובהל לבית החולים, שם מת בבוקר שלמחרת, בגלל פציעות פנימיות וכוויות.

זה לא היה הסוף לצרות. בנוסף לכל הבלגאן הזה החל בולין לצרוך סמים באופן מבהיל בג'קארטה. הוא הזריק לידו הרואין באיכות גרועה ובהופעה השניה באינדונזיה הייתה יד זו משותקת. אורגניסט הלהקה, ג'ון לורד: "הוא אמר לנו שהוא נרדם על היד הזו ובגלל זה היא רדומה. אנחנו האמנו לו והמצב שלו המשיך להיות גרוע כשהגענו לטוקיו". הלהקה איכשהו החזיקה מעמד בהופעותיה עד שיצאה הצהרה רשמית על הפירוק, ב-6 ביולי 1976.

בהמשך אותה שנה הגיע בולין למיאמי כדי לחמם עם להקתו את הופעותיו של הגיטריסט ג'ף בק. לאחר הופעה ראשונה ומוצלחת הוא חזר למלון ניופורט ושם נהנה מלגימת משקאות בבאר עם חברים. קצת לאחר השעה אחת בלילה הוא הלך לחדר של המאבטח שלו, כדי להתייעץ עמו בעניין השקעה בחברת לימוזינות. השניים הלכו, עם חבר שלישי, לחדרו של בולין כדי להמשיך את השיחה. כשעה לאחר מכן הוא איבד את ההכרה בגלל שהשתמש בהרואין.

הוא הובהל על ידי השניים לאמבטיה ושם חזר קצת הצבע לפניו ונשימתו נראתה להם תקינה והם השכיבוהו במיטתו. מאוחר יותר הם בדקו את שלומו וגילו כי אינו מגיב להם. כשהתקשרו בבהלה לרופא המלון, הוא הודיע להם כי עליהם לקחתו מיד לבית החולים. מחשש שהדבר יתפרסם והם יואשמו בהריגתו, הם החליטו להשאיר את הגיטריסט בחדרו כשהוא מתעוות ונחנק. כשהאמבולנס הוזעק, בולין בן ה-25 כבר היה מת.

כשהרוק ניסה להציל את העולם. ב-1 באוגוסט בשנת 1971, הופיעו ג'ורג' האריסון וחבריו, במופע למען נפגעי בנגלה דש שנערך במדיסון סקוור גארדן בניו יורק. לא היה לו מושג שהוא עומד לשנות את חוקי המשחק.

במזרח פקיסטן, חבל ארץ שלימים יהפוך לבנגלדש, התחולל אסון הומניטרי בסדר גודל קטסטרופלי. שילוב של ציקלון קטלני ומלחמת אזרחים עקובה מדם שהותיר מיליוני פליטים על סף רעב. העולם שתק, התקשורת מיעטה לדווח, אבל למוזיקאי ההודי, ראווי שנקר, נמאס לשתוק. הכל התחיל בכלל בלוס אנג'לס, חודשיים קודם לכן. האריסון היה עסוק בעבודה על פסקול לסרט בשם RAGA, יחד עם שנקר. האחרון, שבור לב מהמראות בארצו, פנה להאריסון כמעט בייאוש. הוא חיפש דרך לגייס סכום משמעותי, אולי 25,000 דולר, כדי לעזור. האריסון, שצלל לנושא, גילה לתדהמתו את עומק ההתעלמות העולמית והחליט שהגיע הזמן לעשות רעש. הרבה רעש.

הרעיון שלו היה גדול בהרבה. הוא לא רצה ערב צנוע, הוא רצה מגה-אירוע. הוא החליט שהוא הולך על כל הקופה ומרים את הטלפון לחברים. הראשון ברשימה היה רינגו סטאר. המתופף העסוק, שמצא את עצמו באותם ימים בספרד על סט הצילומים של סרט בשם BLINDMAN, לא היסס לרגע. ההסכמה שלו הייתה קריטית: זה הבטיח שלפחות חצי מלהקת הביטלס המפורקת תהיה על הבמה, עובדה שגרמה לכרטיסים להתאדות מהקופות עוד לפני שהדיו על המודעות יבש.

מכאן, האריסון פתח את ספר הטלפונים המוזהב שלו והתחיל לגייס את נבחרת החלומות שניגנה איתו באלבום הסולו שלו, ALL THINGS MUST PASS. הוא צירף את הקלידן בילי פרסטון, הבסיסט קלאוס פורמן ואת כל חברי להקת באדפינגר. במקביל, הוא יצר קשר עם ליאון ראסל, אחד השמות הבוערים ביותר בתעשייה באותה תקופה, שנרתם למשימה בשמחה והביא איתו מחלקה שלמה של נגנים אמריקאים מהשורה הראשונה.

אבל להאריסון היו שאיפות גדולות עוד יותר. הוא חלם על איחוד מלא של הביטלס על הבמה. פול מקרטני, שהיה עדיין מסוכסך עסקית ואישית עם חבריו לשעבר, סירב בנימוס. ג'ון לנון, שגר אז בניו יורק, דווקא הביע רצון להשתתף, אך התעקש שגם יוקו תופיע לצידו. האריסון, שלא רצה להפוך את האירוע לקרקס, סירב, מה שהוביל לריב טלפוני צורם ולכעס גדול שנמשך תקופה. שנים אחר כך, סיפר לנון: "תכננו משהו כזה כבר בשידור הלוויין של ALL YOU NEED IS LOVE, עם כל הגדולים, אפילו אלביס פרסלי. אבל זה מעולם לא יצא לפועל. הקונצרט של ג'ורג' היה הדבר הכי קרוב לזה. עבורנו, כביטלס, זה היה זמן נוראי להתאחד, היינו עמוק בכיסים אחד של השני עם תביעות".

שני השמות הגדולים הנותרים ברשימה היו אריק קלפטון ובוב דילן, וכל אחד מהם היה סיפור בפני עצמו. קלפטון היה שקוע עמוק בהתמכרות קשה להרואין וכמעט לא יצא מביתו. האריסון נאלץ פיזית "לגרד" אותו מביתו בסארי, להעלות אותו על טיסה לניו יורק, ושם לדאוג לו לדילר צמוד שידאג לו שיהיה כשיר מספיק כדי להחזיק גיטרה. המצב היה כל כך רגיש, שהאריסון דאג להביא גיטריסט גיבוי, ג'סי אד דייויס, למקרה שקלפטון פשוט לא יצליח לעלות לבמה.

ומה עם דילן? הוא היה בתקופת התבודדות מרצון, הרחק מאור הזרקורים. הוא נעלם, לא הגיע לחזרות, והשאיר את האריסון במתח אדיר עד לרגע האחרון. איש לא ידע אם הוא יופיע בכלל.

הדרך של האריסון למופע שלו כמעט ונגדעה באיבה. "המטוס שלי נקלע לסערת רעמים איומה", סיפר מאוחר יותר, "ברק הכה אותנו שלוש פעמים. התחלנו לאבד גובה, האורות כבו, היו פיצוצים וכולם צרחו. אני פשוט התחלתי לזעוק 'הארה קרישנה' הכי חזק שיכולתי. אחרי שעתיים של אימה נחתנו, ואני משוכנע שזה רק בזכות התפילות".

ב-1 באוגוסט, כל המתח, הדרמות והטלפונים התנקזו לשתי הופעות בלתי נשכחות. האריסון, בחליפה לבנה בוהקת ועם גיטרת פנדר ביד, היה בשיאו. הוא ניצח על תזמורת הרוק'נ'רול האדירה הזו בביטחון ובחן. קלפטון, על אף מצבו, הצליח לעמוד במשימה, אם כי מאוחר יותר הודה שפישל בסולו המפורסם של WHILE MY GUITAR GENTLY WEEPS, וטען שבחר בגיטרה הלא נכונה לאירוע. בילי פרסטון גנב את ההצגה כשקם מאורגן ההאמונד שלו ופרץ בריקוד ספונטני ופראי שסחף את הקהל בעת ביצוע השיר THAT'S THE WAY GOD PLANNED IT. ליאון ראסל, הכוכב הגדול של הפקת MAD DOGS AND ENGLISHMEN עם ג'ו קוקר, היה פשוט מגנט של כריזמה.

ואז, רגע השיא. האריסון אמר למיקרופון "אני רוצה להציג חבר של כולנו, בוב דילן", והאולם רעד. דילן עלה לבמה, ולצד האריסון וראסל, סיפק סט קצר ומהפנט שהפך לאחד הקאמבקים המדוברים בהיסטוריה. והחגיגה לא נגמרה שם. אחרי המופעים, כל הכוכבים זרמו למועדון הלילה הניו יורקי UNGANO'S למסיבה פרועה. חברי להקת המי, שהופיעו בעיר באותו זמן, קפצו להגיד שלום. האריסון ופרסטון עלו לג'מג'ם, והמפיק פיל ספקטור, באחד מרגעיו המוזרים, עלה לבמה וביצע את להיטו הישן DA DO RON RON, כשקית' מון מתופף מאחוריו.

למחרת, האריסון וספקטור נכנסו לאולפן כדי להתחיל לעבוד על המיקסים לאלבום המשולש המתעד את המופע. האריסון, שהיה רגיל לקצב העבודה המסחרר של הביטלס, חשב שהמוצר יהיה בחנויות תוך שבועות. הוא לא ידע איזו סאגה בירוקרטית מצפה לו. הבעיות צצו מכל עבר. הנגנים הופיעו בחינם, אבל חברות התקליטים שלהם ממש לא התכוונו לוותר בקלות. קלפטון היה חתום בפולידור, ראסל ב-SHELTER, זמרות הליווי ב-ELEKTRA ועוד. כל חברה דרשה את שלה. את הבעיה הגדולה ביותר יצרה חברת התקליטים קולומביה, שסירבה לאשר את השתתפותו של דילן באלבום. נדרשה התערבותו של המנהל השנוי במחלוקת, אלן קליין, שהיה בולדוזר עסקי וניהל את שלושת הביטלס (מלבד פול), כדי להגיע לפשרה.

אבל השיא היה הריב עם חברת קפיטול, הלייבל של האריסון בארצות הברית. החברה סירבה להדפיס את האלבומים ללא רווח. האריסון רתח. הוא, פיל ספקטור וחברת אפל עבדו בחינם, והתאגיד רוצה לגזור קופון על חשבון פליטים רעבים?! הוא איים לקחת את סרטי המאסטר לחברת CBS המתחרה. האיום עבד. קפיטול נכנעה ומיהרה להגיש לו צ'ק מקדמה על סך 3,750,000 דולר. כל העיכובים הללו גרמו לתסכול עצום. האלבום, שהיה אמור לצאת בספטמבר, יצא רק בסוף דצמבר בארצות הברית. האריסון עצמו דאג שהמארז יהיה מפואר: שלושה תקליטים וספרון מהודר בן 64 עמודים. ההפקה הייתה יקרה להחריד.

באופן אירוני, הכסף שגויס – קרוב ל-15 מיליון דולר ממכירות האלבום והסרט – לא הגיע ליעד בזמן. קליין שכח לרשום את הקרן כארגון צדקה פטור ממס, ורשויות המס האמריקאיות והבריטיות הקפיאו את הכספים למשך שנים. חברת התקליטים היחידה שהרוויחה כסף מהפרויקט בזמן אמת הייתה קולומביה, שקיבלה תמלוגים של 25 סנט על כל עותק שנמכר בזכות השתתפותו של דילן. דילן עצמו לא ראה מזה אגורה.

האלבום הפך לרב-מכר ענק, האחרון בסדר גודל כזה עבור האריסון למשך שנים רבות. הוא התמרמר על המחיר הגבוה שדרשו החנויות, כ-5.5 ליש"ט בבריטניה (שווה ערך לכ-78 ליש"ט של ימינו). אך למרות הכאוס, הבירוקרטיה והתסכול, הקונצרט למען בנגלדש קבע תקדים. הוא הוכיח שלמוזיקה יש כוח אדיר לא רק לרגש, אלא גם לגייס המונים ולשנות מציאות. זהסלל את הדרך לאירועים כמו לייב אייד ודומיו, וכל זה, בזכות גיטריסט אחד שפשוט רצה לעזור לחבר שלו.

ב-1 באוגוסט בשנת 1969, יצא אלבום הבכורה AS SAFE AS YESTERDAY של להקת הסופרגרופ הבריטית HUMBLE PIE.

להקת HUMBLE PIE (שבארצנו תירגמו בזמנו את שמה כ"עוגת המרורים") הוקמה בשנת 1969 כסופרגרופ לכל דבר: הזמר / גיטריסט סטיב מאריוט הגיע מלהקת SMALL FACES. זמר / גיטריסט נוסף היה פיטר פרמפטון שהגיע מלהקת THE HERD. הבסיסט היה גרג רידלי מלהקת SPOOKY TOOTH והמתופף היה בחור צעיר בשם ג'רי שירלי (שהוא היה הפחות מוכר אז מהחבורה)

פרמפטון פגש לראשונה את מאריוט בביתו של בסיסט ה-SMALL FACES, רוני ליין. ההרגשה אז בתוך להקתו של מאריוט הייתה שחבריה לא מצליחים להביא את העוצמה האולפנית שלהם לבמה. אז הציע מאריוט לשלושת חברי להקתו לצרף את פרמפטון ללהקה שיעזור להם לעבות את הצליל. כמו כן, פרמפטון ידע לשיר היטב, דבר שיכל לעזור מבחינת הרמוניות ווקאליות בהופעות. שלושת חברי הלהקה (רוני ליין, איאן מקלייגן וקני ג'ונס) דחו בכעס את הצעתו של חברם. הסיבה שלהם הייתה חוסר הרצון לחלק את הכסף הזעום שהרוויחו לחמישה אנשים במקום ארבעה.

מאריוט, שרצה מאד לעזור לפרמפטון כחבר טוב, אמר לו שהוא מבזבז את זמנו כזמר בלהקת פופ קלה. אז הוא הציע לו להקים הרכב משלו ביחד עם ג'רי שירלי המתופף. מאריוט הכיר את שירלי כי הוא נהג להביא אותו להופעות של ה-SMALL FACES כמתופף מחליף, כשקני ג'ונס היה חולה. בשלב הזה מאריוט ניסה עדיין לתחזק את ה-SMALL FACES, אך היה מאד מתוסכל.

ב-14 בנובמבר 1968 הוציאה חברת התקליטים IMMEDIATE אלבום של SMALL FACES שנקרא THE AUTUMN STONE. האלבום לא הצליח להיכנס למצעדים. צרחות ההערצה פסקו בהתאם ובשנייה שהצרחות פסקו, הצליח לפתע מאריוט לשמוע את המוזיקה שלהקתו עושה בהופעות והתחלחל מהזיופים וחוסר העוצמה. הוא ניסה להביא שוב את האופציה של פרמפטון כחבר נוסף אך האחרים דחו אותו שוב על הסף.

ב-31 בדצמבר 1968 הופיעה ה-SMALL FACES במופע סילבסטר לונדוני במקום שנקרא ALEXANDER PALACE. על הבמה קרה שבר שלא איחד את כל הלהקה מאז. ארבעת חבריה ניגנו את הלהיט LAZY SUNDAY כשלפתע החליט מאריוט כי נמאס לו, זרק את הגיטרה שלו וצרח על חבריו ההמומים שהוא עוזב את הלהקה. הוא השאיר אותם לסיים את ההופעה לבדם ולאחר סיום המופע פרץ ריב מאחורי הקלעים. אורגניסט הלהקה, איאן מקלייגן, צרח עליו בכל כוחו, אך מאריוט נותר בשלו.

הצעד הזה גרם לקרע אדיר בין מאריוט לבסיסט רוני ליין, שהיה שותפו העיקרי בכתיבת השירים ללהקה. קרע שלא התאחה מאז. כשמאריוט ירד מהבמה בכעס, הוא פגש מאחורי הקלעים את הבסיסט גרג רידלי, הבסיסט של להקת SPOOKY TOOTH. שני המוזיקאים דיברו ביניהם על התסכול שהם מרגישים בנוגע ללהקות שלהם. הם החליטו שכדאי לעשות משהו ביחד.

פיטר פרמפטון היה בדירתו של טכנאי ההקלטות גלין ג'ונס, כשזה הציע לו להקשיב למשהו חדש שהוא עובד עליו. פרמפטון היה דרוך ולפתע בקעו מהרמקולים הצלילים של מה שידוע כיום התקליט הראשון של לד זפלין. הוא היה המום. הוא הבין שהוא רוצה ללכת לכיוון כבד יותר במוזיקה שלו. באותו לילה הטלפון צלצל בדירתו. זה היה מאריוט על הקו, ששאל אותו אם אפשר לעשות ביחד להקה. פרמפטון הגיב בהתלהבות ומאריוט הביא עמו את רידלי למפגש עם פרמפטון ושירלי. הכל התחבר, איכשהו.

הרעיון המקורי של מאריוט היה להתייצב בצד האחורי של הבמה ולתת לפרמפטון להוביל את הלהקה. נמאס לו מנערות צורחות ומקדמת הבמה. הכימיה בין ארבעת החברים הייתה מושלמת באופן מיידי. הרעיון המוזיקלי שהנחה את חברי הלהקה בתחילת הדרך היה פשוט לנגן את מה שבא להם מבלי לחשוב על סגנון מסוים. הם אהבו לעשן חשיש בכמויות ולנגן כל שעלה ברוחם. הדבר עבד לטובתם בתקופה הראשונה הזו.

השמועה על ההרכב הזה החלה להתרוצץ ברחבי התעשייה הבריטית והציפיות החלו לגדול בהתאם. לכן החליטה הרביעייה לפרוש לאזור כפרי, הרחק מעין התקשורת. חבריה ידעו שהתיוג 'סופרגרופ' לא יפסח עליהם פה. הבסיסט גרג רידלי סיפר: "סטיב תמיד היה האיש המרכזי. למרות ממדי גופו הקטנים, הוא תמיד היה כמו גוליית. הקול שלו היה כה עוצמתי. פיטר פרמפטון היה הפרצוף היפה של הלהקה. סטיב היה המנוע האנרגטי. ג'רי שירלי ואני היינו האנשים הכבדים מאחור שנתנו את פעימות הקצב".

בריאן ג'ונס מהרולינג סטונס שמע ממאריוט על ההרכב החדש והביע התעניינות. הוא אף הגיע לחזרה אחת ושקל להצטרף. זמן קצר לאחר מכן הוא כבר טבע בבריכה שלו. גם הקלידן של ה-SMALL FACES, איאן מקלייגן, היה קרוב מאד להיות חבר בלהקה. בסוף הוא העדיף להיות חבר בלהקת THE FACES עם רוד סטיוארט.

הבסיסט גרג רידלי: "בענייני עסקים, אני האיש הכי לא נכון. תמיד הייתי רחוק ממתן תשומת לב לחוזים והסכמים. תמיד חשתי שמישהו אחר עושה את העבודה הזו בשבילי. תמיד חתמתי על החוזים ורק אחר כך קראתי אותם, כשהרבה פעמים הבנתי שהכנסתי את עצמי לצרות". העובדה המוזרה היא שמאריוט חתם עם HUMBLE PIE באותה חברה בה הוא היה עם ה-SMALL FACES, לפני כן. זה מוזר כי הוא לא הרוויח שום כסף עם ה-SMALL FACES והוא יכל לחתום עם חברה אחרת ורווחית יותר.

הלהקה קיבלה מחברת התקליטים הזו 60 ליש"ט בשבוע. בנוסף, קיבלו את הציוד שרצו ואת הצוות הטכני הדרוש להם. גם זמן אולפן קיבלה הלהקה בשפע ואף מכונית שהסיעה אותה עם הציוד ממקום למקום. מה שהם לא ידעו, או לא רצו לדעת, זה שכל ההוצאות האלה יירדו מהתמלוגים העתידיים שלהם.

הלהיט הראשון של הלהקה שיצא על תקליטון היה NATURAL BORN BUGIE. השיר הזה נכתב אחרי שכבר הושלמו ההקלטות לתקליט הבכורה הזה והצלחתו בלבלה את חברי הלהקה, שהרצון המקורי שלהם היה להימלט מהתמסחרות ומהופעה בתוכניות טלוויזיה כמו TOP OF THE POPS. הם לא רצו לנגן את השיר הזה בהופעות החיות.

התקליט הראשון של הלהקה נקרא AS SAFE AS YESTERDAY ועיתון המוזיקה, DISC AND MUSIC ECHO, פרסם בביקורת: "זה התקליט הראשון של הלהקה, שהוקלט במשך כשלושה שבועות. למרות שרוב השירים לא ממש איכותיים - הלהקה הזו תירשם בזכות הכשרונות שבה. מה שכן, זה עונג גדול לשמוע שוב את קולו של סטיב מאריוט".

סטיב מאריוט מת בשריפה בביתו ב-20 באפריל 1991 (יומיים לפני יום הולדתו של פרמפטון). הוא נרדם עם סיגריה ביד ונשרף למוות. הבסיסט גרג רידלי מת ב-19 בנובמבר 2003. אך בשנת 1969, כשהתקליט הנהדר הזה יצא, השמש עוד זרחה בשלמותה מעל חברי HUMBLE PIE.

ב-1 באוגוסט בשנת 1972 נערך בהיכל התרבות בתל אביב בלט עם מוזיקת רוק. זה נשמע פנטסטי! אבל למה במודעה לכתוב מילס דויס (מיילס דייויס?), או יותר גרוע "ראר ארט" (במקום RARE EARTH או "אדמה נדירה")?

בונוס: גם זה קרה החודש, אוגוסט, בשנת 1970:

- לבוב דילן עדיין היו שטחים לכבוש ונמסר אז שהוא בניו יורק, עסוק בעבודה עם כותבים ומפיקים בהכנת מחזמר בברודוויי. לפי מקור אחד מאז: "כרגע בוב מחפש כיוון להתחיל לסלול עמו את הדרך". ובכן, הדבר הזה לא יצא לפועל.

- גראם פארסונס (לשעבר מלהקת הבירדס) עזב את להקת האחים בוריטו המעופפים. זה הותיר את הגיטריסט, ברני לידון, כגיטריסט המוביל היחיד שם. פארסונס עסק בינתיים בהכנת תקליט שלו עם המפיק טרי מלצ'ר. בינתיים, אקס אחר של הבירדס, ג'ין קלארק, היה עסוק בהקלטות משלו ונמסר כי היו מעורבים בהן חבריו לשעבר מהלהקה ההיא, אך זה לא היה איחוד כי כל אחד מהם הקליט בנפרד את תפקידיו.

- ניקי הופקינס עזב את עמדת הפסנתר בלהקת קוויקסילבר מסנג'ר סרוויס. הוא הצטרף ללהקה ההיא אחרי שעבד, כנגן אורח, בתקליטה SHADY GROVE.

- פרנק זאפה הקים מחדש את להקת THE MOTHERS, עם כמה שינויים; הוא צירף אליו את הזמרים לשעבר מלהקת הצבים (הווארד קאיילן ומארק וולמן) והנגנים בה הם הקלידן ג'ורג' דיוק, המתופף איינסלי דונבר, הבסיסט ג'ף סימונס וגם חבר להקת אמרהות ההמצאה לשעבר, איאן אנדרווד שמנגן בקלידים. לזאפה היו הרבה תוכניות להרכב הזה, כשבינתיים גם עסק בהרכבת תקליט אוסף של הקלטות ישנות יותר שלו.

- נמסר כי מיק ג'אגר איבד את הזוגיות שלו עם מריאן פיית'פול ושהוא יוצא עם פאטי ד'ארבנוויל הבלונדינית בת ה-19. כן, זו שקט סטיבנס כתב עליה שיר. פאטי, שעברה לגור בשכנות לג'אגר, מסרה אז: "מיק ממש מלהיב אך גם כה מרגיע. אנחנו לא צריכים להגיע למקום אקזוטי כלשהו כדי ליהנות ביחד. למעשה, הדייטים הכי כייפיים היו לבלות בפיקניק בגינה האחורית בביתו". בינתיים איבדה פיית'פול גם את המתנה האחרונה שהיא קיבלה ממיק - מעיל פרווה בשווי 2,000 דולר. היא ניסתה להיכנס עם המעיל לאנגליה אך נעצרה במכס ונאלצה בינתיים להשאיר אותו שם. היא נקנסה ב-1,200 דולר ותצטרך לשלם את הערך שלו כדי לקנות אותו בחזרה. היא טענה שהמעיל הזה הביא לה רק מזל רע ובחרה להשאיר אותו במכס.

בונוס: ברוכים הבאים, חבריי, למופע שלא נגמר (נו טוב, עם שלושה תקליטים - איך זה ייגמר?)

החודש, אוגוסט בשנת 1974, יצא האלבום המשולש בהופעה של להקת אמרסון, לייק ופאלמר ששמו WELCOME BACK MY FRIENDS TO THE SHOW THAT NEVER ENDS.

בפנתיאון אלבומי ההופעה החיה, מעטים ניצבים כמונומנטים נועזים, ראוותניים ובלתי מתפשרים לתקופתם כמו אלבומה המשולש של אמרסון, לייק ופאלמר משנת 1974. הכותרת עצמה, שנלקחה משורת הפתיחה המפורסמת של היצירה KARN EVIL 9 (יענו קריצה על "קרנבל 9"), לא הייתה רק הזמנה להופעה אלא הזמנה ליקום גרנדיוזי, מסנוור טכנית ולעיתים פשוט מוחץ, שהשלישייה בנתה בשיא תהילתה העולמית. יותר מסתם תיעוד של סיבוב הופעות, האלבום מתעד את נקודת הרתיחה של "השלב האימפריאלי" של הרוק המתקדם, תקופה של אמביציה עוצרת נשימה, אבסורד לוגיסטי ווירטואוזיות מוזיקלית ברמה גבוהה מאד.

בסוף 1973, אמרסון, לייק ופאלמר היו, ללא כל הגזמה, אחת הלהקות הגדולות בעולם. אלבומי האולפן שלהם (ותקליט ההופעה, "תמונות בתערוכה") הפכו אותם מסופרגרופ מסקרנת לענקית ממלאת אצטדיונים. השילוב הייחודי של שלושת החברים בין בומבסטיות קלאסית, אלתורי ג'אז פרועים ועוצמה של רוק, אמנם זכה לבוז מצד חלק מהמבקרים שראו בזה יומרנות, אך הדהד בקרב קהל עולמי שהיה צמא למורכבות ותיאטרליות.

סיבוב ההופעות של קידום התקליט BRAIN SALAD SURGERY היה מחזה כה אפי, עד שזכה בקרב הצוות לכינוי האירוני "שמישהו יביא לי סולם". הכינוי רמז להיקף המפלצתי של ציוד ההפקה. הלהקה נסעה עם פמליה של למעלה מ-40 אנשי צוות ו-36 טון של ציוד, הישג לוגיסטי כמעט בלתי נתפס לאותה תקופה. הרשימה כללה את מערכת התופים העצומה של קארל פאלמר, שהייתה מפלצת נירוסטה כבדה מאד ומסתובבת ועמוסה בגונגים וכלי הקשה אקזוטיים. הציוד כלל גם את השטיח הפרסי המפורסם שדרש גרג לייק לעמוד עליו מול המיקרופון. עלותו אז עמדה על 6,000 דולר והשטיח הגדיר את ממלכתו הפרטית על הבמה. אך גולת הכותרת הייתה, ללא ספק, ארסנל הקלידים של קית' אמרסון.

המתקן של אמרסון היה חלומו הרטוב של מדען מטורף. במרכזו עמד סינטיסייזר מוג מודולרי עצום, קיר מאיים של כפתורים, כבלים ושאר חידושים שהיה ידוע לשמצה בחוסר היציבות שלו ודרש טכנאי צמוד משלו. בנוסף, אמרסון הופיע עם פסנתר כנף שהותאם במיוחד להתרומם באוויר ולהסתובב 360 מעלות בזמן שהוא ממשיך לנגן עליו, פעלול שהפך לאחד הדימויים המזוהים ביותר עם פינוקי רוק עשירים של שנות ה-70.

אך היהלום שבכתר הטכנולוגי היה מערכת הסאונד. בעידן שבו רוב הלהקות הסתפקו בסטריאו, ELP יצאה לדרך עם מערכת הגברה קוואדרופונית (ארבע-ערוצית) חדישה בשווי של חצי מיליון דולר. המערכת נועדה להקיף את הקהל בסאונד, עם אותות נפרדים שנשלחו לרמקולים בחזית ומאחורי הקהל. זה היה מהלך חלוצי שביקש להביא התלהבות קולית אך היה גם סיוט למפעילים.

ההחלטה להקליט אלבום הופעה בסיבוב ההופעות הזה הייתה טבעית, אך הביצוע היה רצוף אתגרים. ההקלטות שיהפכו לאלבום נעשו בעיקר במרכז הכנסים של אנהיים, קליפורניה, ב-10 בפברואר 1974. על המשימה הופקד הטכנאי אדי קריימר, שכבר עשה לעצמו שם בעבודה עם ג'ימי הנדריקס ולד זפלין.

משימתו של קריימר הייתה כמעט בלתי אפשרית. הוא היה צריך להביא לטייפ לא רק את העוצמה הגולמית של הלהקה, אלא גם את המורכבות המרחבית של הסאונד הקוואדרופוני. "היה לך את המוג של קית', שלפעמים עבד ולפעמים לא. חצי מהזמן הוא יצא מכיוון", נזכר קריימר. "הייתה לך מערכת תופים ענקית מסתובבת, והיה לך את הקול של גרג, שהיה צריך להישמע צלול לחלוטין. לנסות ללכוד את כל זה בזירה ענקית עם מערכת סאונד ניסיונית היה אתגר עצום".

המערכת הקוואדרופונית הייתה חרב פיפיות. היא יצרה חוויה מרגשת לקהל, אך הקשתה על הקלטה נקייה. התוצאה היא אלבום שמרגיש פחות כמו יצירת אולפן מלוטשת ויותר כמו מסמך מחוספס של אירוע. שומעים את האקוסטיקה של האולם, את שאגת הקהל ואת זמזום האלקטרוניקה. זו הקלטה שממקמת את קהל המאזינים לתקליט היישר בלב הכאוס המפואר. ההחלטה להוציא את האלבום כאלבום משולש הייתה מהלך נועז נוסף, שהוכתב פשוט על ידי האורך העצום של היצירות. חוץ מזה, אם להקת יס הוציאה אלבום משולש בהופעה בשם YESSONGS - אז למה ELP לא יכולה?

אז האלבום, המשתרע על פני שישה צדדים של ויניל, הוא סיור מקיף ברפרטואר של הלהקה, כשכל קטע מתוח עד קצה גבול היכולת. זה מתחיל בדהירה עם HOEDOWN, העיבוד הסוער שלהם לקלאסיקה של ארון קופלנד. זה מנוגן, לדעתי, באופן מהיר מדי שאולי נראה ונשמע מלהיב בהופעה אך בתקליט זה מאבד לדעתי מהעוקץ האולפני. יש פה התלהבות יתר ביכולת הווירטואוזיות על חשבון הרצון להביא דהירת HOEDOWN אמיתית. משם ממשיכים לביצוע מרומם של JERUSALEM, שמפנה את מקומו ל-TOCCATA. כאן, סולו התופים של פאלמר, עם אפקטים מסונטזים ממערכת התופים האלקטרונית שלו, הוא מופע ראווה של קצב וחדשנות. עדיין, כשהגרסה האולפנית היא מושלמת לדעתי - פה נותר רק להתרשם מיכולת החברים לנגן יצירה כה מורכבת זו על הבמה. זה בהחלט נועז.

שני הצדדים הבאים נשלטים על ידי שתיים מהיצירות המזוהות ביותר עם הלהקה. ראשית, ביצוע מלא בן 27 דקות של TARKUS. אם גרסת האולפן הייתה נרטיב בנוי היטב, גרסת ההופעה היא מפלצת פרועה שלעתים מנוגנת מהר מדי (מה קרה לחברי הלהקה? יותר מדי אדרנלין או קוקאין?). אבל יש גם בונבונים כדי להמתיק את העניינים, עם לייק שאפילו שילב בתוך הקטע BATTLEFIELD שורה מהיצירה שלו מימי קינג קרימזון, EPITAPH.

בצד הרביעי מגיע מרכז המופע: KARN EVIL 9. הסוויטה בת שלושת החלקים מבוצעת במלואה (עם עריכה מסוימת) - ושוב, זה בהחלט מרשים. הצד החמישי מציע רגע של שלווה יחסית, עם קטע מתוך TAKE A PEBBLE שמוביל לסולו פסנתר מבריק של אמרסון, לפני שהלהקה עוברת לבלדות הנוגעות ללב STILL... YOU TURN ME ON (איפה הצ'מבלו המפואר של גרסת האולפן?) ו-LUCKY MAN. הצד השישי הוא הסיום הגדול: שארית בחלק השלישי של KARN EVIL 9, בסיום כאוטי ועוצמתי - סוף אפוקליפטי הולם למופע כה אנרגטי.

כשיצא באוגוסט 1974, האלבום היה הצלחה מסחרית כבירה, והגיע למקום הרביעי במצעד בילבורד בארצות הברית ולמקום השישי בבריטניה. קבלת הפנים של המבקרים, כרגיל עם ELP, הייתה מקוטבת. מבקרי רוק מהזרם המרכזי גינו אותו כשיא הפינוק העצמי של הפרוג-רוק. אך עבור המעריצים, זה היה המסמך האולטימטיבי שהביא את העוצמה הבימתית שהאולפן לא יכול היה להכיל.

האלבום גם סימן את סוף העידן עבור הלהקה. מותשים מהסיבוב המפרך ומהלחץ שבפסגה, ELP לקחו הפסקה של שלוש שנים. הם מעולם לא חזרו לאותם גבהים וכשהמסך עלה איתם שוב, העולם כבר היה במקום אחר.

בסופו של דבר, האלבום הוא יותר מאלבום הופעה. זהו צליל של שלושה מוזיקאים מבריקים ושאפתניים שדחפו את גבולות הטכנולוגיה והמוזיקליות עד הקצה. הוא מוגזם, בומבסטי ולא מעט סוחף (מי שלא בקטע - זה יעשה להם כאב ראש). אבל הוא גם עוצר נשימה, מבריק, וייחודי לחלוטין. אמרסון, לייק ופאלמר - אתם מלכים!

בונוס: זו להקת האחים והאחיות? לא, זו להקת האחים אולמן עם האחיות!

החודש, אוגוסט בשנת 1973, יצא תקליט חדש ללהקת האחים אולמן ושמו BROTHERS AND SISTERS. הסיפור מאחוריו לא היה קל.

שנת 1973 ולהקת האחים אולמן ניצבת על פרשת דרכים מסוכנת. מצד אחד, הפופולריות שלה נוסקת לשחקים והחברים נחשבים, בצדק, לאחת מלהקות ההופעות הטובות בעולם. מצד שני, רוחות רפאים של טרגדיה מרחפות מעל הלהקה כשהיא שבירה ופצועה. דווקא מתוך הכאוס הזה, מתוך האובדן והצורך הנואש להיאחז בחיים, נולד התקליט הזה. זוהי יצירת מופת שהפכה לא רק להצלחה המסחרית הגדולה ביותר שלהם, אלא גם לצוואה מוזיקלית מרגשת של חבורת נגנים שסירבה להיכנע.

האמת צריכה להיאמר, זהו כנראה התקליט הגדול האחרון של ההרכב המופלא הזה. הניצוץ שבוער בו בעוצמה מסנוורת, אותו ניצוץ שהפך אותם לתופעה, החל לדעוך בתקליטים שבאו אחריו. אבל כאן הוא עדיין היה להבת אש אדירה, אולי אפילו חזקה מתמיד, כזו שניזונה מהצורך להוכיח שהם עדיין כאן, עדיין קיימים, עדיין רלוונטיים.

כדי להבין את גודל הנס של התקליט הזה, חייבים לחזור אחורה, אל הרגעים שקדמו להקלטות. תחילת העבודה על מה שעתיד היה להפוך לתקליט זה הייתה לא פחות מקרש הצלה עבור הבסיסט, בארי אוקלי. כשנה קודם לכן, ב-29 באוקטובר 1971, איבדה הלהקה את מנהיגה המוזיקלי והרוחני, הגיטריסט דואן אולמן, בתאונת אופנוע טראגית. מותו של דואן ריסק את אוקלי, שהיה חברו הקרוב ביותר. חברי הלהקה סיפרו שביום שדואן מת, משהו בנשמתו של אוקלי כבה יחד איתו. הוא שקע בדיכאון עמוק, וזה ניכר בנגינתו; הבס שלו, שהיה פעם עמוד השדרה הפועם של הלהקה, הפך מהוסס וחסר חיים. המצב היה כה חמור, עד שבלהקה כבר נשמעו קולות שקראו להחליפו.

התרופה, באופן מפתיע, הגיעה בדמותו של הפסנתרן החדש, צ'אק ליוול. גרג אולמן סיפר שליוול הגיע לעיר מייקון עם ד"ר ג'ון, וכשהדרכים נפרדו, הוא פשוט נשאר. הוא הסתובב באולפן, וגרג, ששמע אותו מנגן, ידע מיד "שהוא שם מסיבה כלשהי". גרג שכנע את ליוול לנגן בכל תקליט הסולו שלו, LAID BACK, והתרשם עמוקות מכישרונו ומהנוחות לעבוד איתו. "היית מראה לו משהו פעם אחת וזהו", גרג העיד.

לאחר סיום הקלטות הסולו, גרג הציג את ליוול לשאר חברי הלהקה. הוא הרגיש שאחרי האלבום הקודם של הלהקה, EAT A PEACH, היה צריך להוסיף משהו והוספת קלידים נראתה לו כמו הדבר הנכון לעשות. ההשפעה הייתה מיידית ומהפכנית. נוצר דיאלוג מוזיקלי חדש ומרתק בין הבס של אוקלי לפסנתר של ליוול. הדיאלוג הזה הצית מחדש את האור בעיניו של הבסיסט הדואב. הוא חזר לנגן בעוצמה ובתשוקה שאפיינו אותו. גרג נזכר: "כולם אהבו את צ'אק מיד – במיוחד אוקלי, שבאמת לקח את צ'אק תחת חסותו למשך הזמן הקצר שהם ניגנו יחד". התקווה הזו, שהתגלמה בצלילים החדשים, הייתה שברירית מאין כמוה. ליוול לא רק הוסיף כלי נגינה; הוא הפך לעוגן פסיכולוגי זמני עבור החבר הפגיע ביותר בלהקה. התחושה הייתה שהנה, נמצאה דרך להמשיך, שהריפוי החל. אך זו הייתה רק הפוגה קצרה לפני שהגורל יכה שנית, ובאופן אכזרי עוד יותר.

הלהקה, עם בארי אוקלי מחודש ומלא חיים, נכנסה לאולפן והספיקה להקליט שני שירים בלבד: WASTED WORDS ו-RAMBLIN' MAN. ואז, הטרגדיה הכתה שנית, באותו המקום ובאופן כמעט זהה! ב-11 בנובמבר 1972, שנה ושבועיים בדיוק לאחר מותו של דואן, רכב בארי אוקלי על האופנוע שלו באותו אזור במייקון, ג'ורג'יה. הוא התנגש באוטובוס, הועף מהאופנוע וקסדתו נשברה. כמו במקרה של דואן, גם הוא היה בן 24 במותו.

השעות שלאחר התאונה היו שרשרת של החלטות טרגיות והכחשה. בדקות הראשונות, נראה היה שהוא יצא מהתאונה עם שריטות קלות ואף מדמם בלבד. הוא היה בהכרה מלאה, אך סירב בתוקף להתפנות באמבולנס בשל פוביה שהייתה לו מבתי חולים. במקום זאת, הוא תפס טרמפ על אופנוע של חבר ונסע לביתו. זו הייתה החלטה קטלנית.

בביתו, כעבור זמן קצר, התרחש המהפך המחריד. צבע פניו הפך חיוור כסיד, הוא החל לדבר באופן לא ברור ולבסוף התמוטט. חבריו המבוהלים פינו אותו ברכבם הפרטי לבית החולים, אך זה היה מאוחר מדי. הוא מת כעשרים דקות לאחר הגעתו, כתוצאה מזעזוע מוח קשה ודימום פנימי. הוא הותיר אחריו אישה וילדה קטנה, בריטני.

להקה אחרת הייתה מתפרקת, קורסת תחת משקל כפול של אבל. אבל לא החבורה הזו, שכבר ידעה שכול וכאב. הם החליטו להמשיך, "חזקים מתמיד". החלטתם הייתה מנגנון הישרדות טהור. עבור להקה שכל זהותה נבנתה על נגינה משותפת, לעצור פירושו היה להיכנע לייאוש. התנופה של המוזיקה הייתה הדבר היחיד שיכל להסיע אותם קדימה, הרחק מהתהום.

הם הפגינו חוסן כמעט על-אנושי: שלושה שבועות בלבד לאחר מותו של אוקלי, כבר נערכו אודישנים לתפקיד הבסיסט. לאמאר וויליאמס היה זה שקיבל את כרטיס הכניסה להרכב השכול אך הנחוש. גרג אולמן זכר אותו לטובה: "ממש אהבתי את למאר וויליאמס. הוא היה בחור נחמד, והיו לנו יחסים נעימים מאוד". וויליאמס כבר היה חבר ותיק של המתופף ג'יימו, שכן הם גדלו באותה עיירה, והוא היווה תוספת טובה ללהקה. באופן טרגי, גם גורלו של וויליאמס נגדע בטרם עת; הוא מת מסרטן ריאות בגיל 34, שנים ספורות לאחר מכן, מוות שגרג ייחס לחשיפתו לאייג'נט אורנג' - חומר כימי מסוכן במהלך שירותו בווייטנאם.

בתוך כל המהומה, מוחו של הסולן גרג אולמן, אחיו של דואן, היה במקום אחר. במקביל להקלטות המורכבות של הלהקה, הוא עבד במרץ על תקליט הסולו הראשון והמצוין שלו. האנקדוטה שגרג מספר על הזרז לקריירת הסולו שלו חושפנית מאין כמוה. בקיץ 1972, הוא הביא לחזרה של הלהקה שיר חדש שהתחיל לכתוב, QUEEN OF HEARTS. הוא אהב את השיר, ציין את המורכבות שלו והיה בטוח בפוטנציאל שלו.

אך הלהקה דחתה אותו על הסף. גרג הודה שהיה שיכור, ו"אף אחד לא מקשיב לשיכור". הוא התחנן שינסו לנגן אותו, אך הם סירבו, והנימוק שלהם היה קטלני: "כי השיר הזה פשוט לא אומר כלום". גרג נזכר: "בחיי, אלו היו המילים הטובות ביותר שהם יכלו להגיד לי אי פעם. אפשר אפילו לומר שקריירת הסולו שלי התחילה בדיוק שם".

תגובתו הייתה אובססיבית. הוא נכנס לאולפני קפריקורן לבדו ועבד בשני סשנים מרתוניים, אחד של 42 שעות והשני של 28 שעות. מותש וחסר השראה, הוא לקח את סלילי ההקלטה, זרק אותם לפח אשפה מתכתי ושפך עליהם נוזל בעירה. הוא תיאר את הקפיצה בין שני הפרויקטים במטפורה חיה: "זה היה כמו הבחור שיש לו חברה בצד השני של העיר כדי לשמור על הנישואין שלו. האישה יודעת, אבל מצד שני היא לא. היא לא תודה בזה, אבל היא יודעת שלולא הבחורה ההיא מהצד השני של העיר, היא עלולה לאבד את הגבר שלה".

אל תוך הוואקום היצירתי הזה, שהותירו מותו של דואן והיעדרותו המנטלית של גרג, נכנס בכל הכוח הגיטריסט השני, דיקי בטס. אם עד עכשיו הוא חי בצלו של דואן הכריזמטי, הטרגדיה אילצה אותו לצעוד קדימה ולהפוך למנהיג. והוא עשה זאת בגדול.

הדינמיקה הזו לא נעלמה מעיניו של גרג: "כתבתי פחות שירים ב-BROTHERS AND SISTERS, ודיקי כתב יותר, כי זה היה השלב שבו הוא התחיל להתנהג כאילו הוא הגנרל של להקת האחים אולמן". החיכוך היצירתי היה ברור. דיקי היה מגיע לסשנים עם שירים מוכנים, נחוש להטביע את חותמו. גרג ציין שדיקי כעס על כך שיותר שירים של גרג נכנסו לאלבומים הקודמים. סגנונות הכתיבה שלהם היו הפוכים: דיקי הפך לממושמע, כותב כל יום בשעה שלוש אחר הצהריים. גרג, לעומתו, כתב רק כשההשראה הכתה בו. ניסיון אחד לכתוב יחד נכשל כישלון חרוץ, כשדיקי ניסה לשנות כל שורה שגרג כתב.

הקונפליקט הזה, בין גרג הנסוג לדיקי העולה, לא היה הרסני; הוא היה הכרחי. הנסיגה של גרג לפרויקט הסולו שלו הייתה חיונית להישרדותו הפסיכולוגית, ובכך אפשרה לו להישאר חלק מהלהקה. היעדרותו מההנהגה יצרה את המרחב שדיקי בטס היה זקוק לו כדי לפרוץ סופית מצילו של דואן ולהוכיח את כישרונו העצום ככותב שירים וכמנהיג. התקליט הוא תוצר לא של הרמוניה, אלא של התפצלות דרכים כואבת אך מתואמת להפליא.

דיקי בטס הביא לאולפן שיר שכתב, שהפך לא רק ללהיט הגדול ביותר של הלהקה, אלא להמנון נצחי של דרכים ונדודים. הוא נזכר שכתב את השיר בארבע לפנות בוקר במטבח של בארי אוקלי ב"בית הגדול". השיר נכתב בכ-20 דקות, לאחר שהרעיון התבשל בראשו במשך כשנה-שנתיים, בהשראת האזנה לשיריו של אמן הקאנטרי, האנק וויליאמס.

תגובת הלהקה הראשונית הייתה סקפטית. המתופף בוץ' טראקס הסביר שאחרי מותו של דואן, הלהקה, שהייתה "להקת בלוז בעיקרה שהוסיפה ג'ון קולטריין ומיילס דייוויס לתערובת", החלה לפנות לכיוון קאנטרי יותר, ששיקף את הרקע של דיקי. הם חשבו שהשיר RAMBLIN' MAN היה "קאנטרי מדי אפילו כדי להקליט אותו". התוכנית המקורית הייתה להקליט דמו ולשלוח אותו לאמן כמו מרל הגארד. מה שהציל את השיר והכניס אותו לאלבום היה תוספת של "ג'אם גיטרות ארוך" בסופו, שהרגיש יותר כמו הסגנון המוכר שלהם. המפיק ג'וני סנדלין הודה שחשב שזה "מטורף" לשחרר אותו כסינגל, כי הוא לא נשמע כמו שום דבר אחר באותה תקופה, למעט אולי BLUE SKY האופטימי. צ'אק ליוול, מצדו, אהב את השיר והיה גאה להוסיף לו "קפיציות עם הפסנתר" וקולות הרמוניה. ההצלחה המסחררת של השיר, יחד עם השירה הכנה של בטס ותפקידי הגיטרה המורכבים (שהוקלטו בסיוע גיטריסט אורח בשם לס דודק), היו ההוכחה הניצחת של בטס שהוא היה צלע מרכזית בצליל הגיטרות התאומות, גם כשדואן היה בחיים. זו הייתה תשובתו לתסכול ארוך השנים.

אך גולת הכותרת של תרומתו של בטס לתקליט, ואולי ליצירה כולה של הלהקה, היא הקטע האינסטרומנטלי JESSICA. זוהי יצירה מוזיקלית מושלמת, שבע דקות וחצי של אושר טהור. מלודיות סוחפות, עיבוד מבריק, ונגינה שלא נופלת לרגע לקלישאות בלוז שחוקות. זהו קטע שכולו חגיגה של החיים. הסיפור מאחורי השם מרגש לא פחות: בטס כתב את הקטע בהשראת בתו הפעוטה, ג'סיקה, שהייתה אז בת שנה. כתוספת מרגשת, אמה של ג'סיקה היא סנדי "בלו סקיי" בלוסקי, שעליה כתב בטס את השיר BLUE SKY, ובכך חיבר שתיים מיצירותיו האופטימיות ביותר. השפעתו של הקטע הייתה אדירה, וניתן לשמוע בבירור מאיפה להקת כוורת, ודני סנדרסון בפרט, שאבו חלק מההשראה לצליל הגיטרות שלהם (סנדרסון סיפר לי רבות בהתלהבות על השפעת האולמנים עליו - ואף יצא לי לנגן איתו את השיר RAMBLIN' MAN, הוא בגיטרה ואני בהאמונד).

למרות שהיה עסוק, גרג אולמן תרם שתי יצירות נהדרות משלו. קטע הפתיחה מלא העוצמה, WASTED WORDS, הוא רגע סמלי במיוחד, שכן בו דיקי בטס מנגן לראשונה באופן משמעותי בגיטרת סלייד, תפקיד שתמיד היה שמור לדואן. זו הייתה העברת לפיד מוזיקלית. תרומתו השנייה הייתה השיר המעולה COME AND GO BLUES.

הביטחון העצמי של בטס המשיך לפרוח עם עוד שני שירים. PONY BOY הוא קטע אקוסטי וקאנטרי-בלוזי מחוספס שבו הוא שר ומנגן בגיטרת דוברו, ובסופו ניתן לשמוע את חברי הלהקה מתופפים קצבית עם כפיות על ברכיהם. SOUTHBOUND הוא רוקר סוחף בסגנון המוכר של הלהקה, שבו גרג אולמן נותן את כל מה שיש לו בקולו הצרוד והייחודי, סגנון שירה שהוא פשוט "סגנון גרג אולמן".

התקליט נחתם במה שנשמע כמו גרסת כיסוי קופצנית וכיפית לקטע הבלוז JELLY JELLY. צ'אק ליוול, שלא היה מודע לדרמה, חשב שזה "שיר בלוז-עמוק-עם-טוויסט קלאסי של האולמן בראדרס" והיה גאה בסולו שניגן בו.

אך האמת, כפי שחושף המפיק ג'וני סנדלין, מורכבת יותר. הלהקה הייתה צריכה עוד שיר אחד כדי לסיים את האלבום, וחברת התקליטים לחצה. גרג טען שיש לו מילים חדשות לעיבוד ישן שלהם לשיר OUTSKIRTS OF TOWN של ריי צ'ארלס. הם הקליטו את הרצועה האינסטרומנטלית, אבל גרג פשוט לא הצליח להביא את שאר המילים. לבסוף, מתוך ייאוש, גרג פשוט שר את המילים של שיר הבלוז הישן JELLY JELLY. ניצוץ ניצת.

בחזית העטיפה זה תצלום נוסטלגי של ילד קטן וזהוב שיער. זהו וויילור, בנו של המתופף בוץ' טראקס. הוא מייצג את התקווה, את הדור הבא. מאחור, בתמונה שוברת לב, מצולמת בריטני, בתו של בארי אוקלי, לאחר מותו של אביה. היא מייצגת את הזיכרון, את האובדן ואת מורשתם של אלו שנשארו מאחור. והעטיפה הפנימית, שנפרשת לתמונה פנורמית רחבה, מציגה את כל חברי הלהקה, נשותיהם וילדיהם, בחווה שלהם בג'ורג'יה. המסר ברור: זהו תיעוד של משפחה שניצחה את המוות בעזרת מוזיקה. זוהי האזנת חובה!

בונוס: אל תסתכלו ב-CAN CAN אלא במה שיש בו!

החודש, אוגוסט בשנת 1971, יצא האלבום הכפול והמכונן של להקת CAN ושמו TAGO MAGO. אז מה זה?

סיפורה של להקת CAN הוא רכבת הרים של גאונות, טירוף, התפרצויות יצירתיות, לוחם סמוראי יפני, טירה עתיקה, עוגה שנמרחה על הפנים, והקשר הישראלי המפתיע ביותר ששמעתם עליו. תחזיקו חזק - צוללים פנימה.

כל סיפור גדול צריך נקודת מפנה, והסיפור של CAN מתחיל עם התמוטטות עצבים מפוארת. הלהקה, שנחשבת לאבן יסוד במוזיקה הגרמנית המחתרתית של שנות השבעים, החלה את דרכה עם סולן אמריקאי בשם מלקולם מוני. הגישה החדשנית והאוונגרדית של חברי הלהקה – הבסיסט הולגר שוקאי, הקלידן אירמין שמידט, הגיטריסט מייקל קארולי והמתופף ג'אקי ליבצייט – משכה אליהם במהירות תשומת לב והובילה להצעות להלחין פסקולים לסרטים. פירות העבודה הזו רוכזו באלבומם השני, SOUNDTRACKS, אוסף קטעים שנכתבו למסך הגדול.

אך בזמן שהקריירה שלהם נסקה, וטרם השלמת עריכת התקליט SOUNDTRACKS, מצבו הנפשי של מוני צלל לתהומות. הוא פיתח פרנויה קשה, והיה משוכנע שצבא ארצות הברית, ממנו ערק, רודף אחריו כדי לגייסו. כל תמונה של הלהקה שהופיעה במגזין גרמני רק החמירה את חרדותיו. זה הגיע לשיא מבעית באחת ההופעות, במהלכה הוא פשוט עמד על הבמה וצרח שתי מילים בלבד: UPSTAIRS ו-DOWNSTAIRS. הוא המשיך כך במשך שעתיים רצופות, גם אחרי ששאר חברי הלהקה, מותשים ומבולבלים, כבר ירדו מהבמה. לאחר מכן, הוא הסתגר בארון בגדים למשך ארבעה ימים. פסיכיאטר מקומי, שאבחן אצלו התמוטטות עצבים, המליץ לו לשוב לארצות הברית באופן מיידי כדי לקבל טיפול. מוני עשה כעצתו, ובסופו של דבר, באופן אירוני ושקט, הפך למורה לאמנות.

מאי 1970. להקת CAN מוצאת את עצמה כהרכב של ארבעה נגנים וירטואוזים, אבל בלי קול מוביל. הם היו אמורים להופיע במועדון BLOW UP במינכן, והלחץ היה בשיאו, כשאין נותן קול בסביבה. רגע לפני העלייה לבמה, הבסיסט שוקאי והמתופף ליבצייט יצאו לשתות קפה ברחוב הסמוך. לפתע, הם נתקלו במראה סוריאליסטי: צעיר יפני, אמן רחוב, מבצע מופע פנטומימה מהפנט ומוזר. בלי לחשוב פעמיים, הם ניגשו אליו. "תשמע", הם אמרו לו, "יש לנו הופעה עוד מעט. אתה רוצה להיות הסולן שלנו להערב?" הצעיר, קנג'י 'דאמו' סוזוקי, פשוט הנהן והשיב בחיוב.

המועדון היה מפוצץ. סוזוקי עלה לבמה והחל למלמל למיקרופון מילים לא ברורות, כמו נזיר במדיטציה עמוקה. הקהל היה מבולבל. לפתע, ללא כל אזהרה, המלמול הרגוע התחלף בשאגות קרב של לוחם סמוראי והוא החל להתרוצץ על הבמה בפראות. הלהקה, בתגובה, שחררה כל רסן. שוקאי ניגן בבס כשהוא שוכב על גבו על הרצפה. שמידט הניח שתי לבנים כבדות על קלידי האורגן שלו כדי ליצור צליל רציף, והתעסק אך ורק בכפתורי האפקטים. קארולי הניח את הגיטרה שלו מול המגבר, יצר פידבק צורמני ועמד מולה בדממה, מהופנט מהצליל שיצר. ליבצייט, בינתיים, תופף כאחוז דיבוק. רגע השיא הגיע כששוקאי הגיח משום מקום עם עוגת קצפת, אותה חטף סוזוקי ומרח בהתלהבות על כל פניו.

הקהל היה בהלם מוחלט. רובם קמו ועזבו את המקום בזעזוע. אבל כ-30 איש נשארו, פעורי פה, מרותקים לחוויה החד-פעמית שהתחוללה מולם. אחד מאותם צופים היה לא אחר מהשחקן ההוליוודי הנודע, דיוויד ניבן. הוא נשאר עד הסוף המר (או מתוק - בהתייחסות לעוגה...), ונשמע אומר לחבריו: "אין לי מושג אם מה שראיתי עכשיו היה מוזיקה או לא, אבל זה ללא ספק הדבר הכי מוזר ששמעתי וראיתי בחיים שלי". אפילו מנהל הלהקה התבייש במחזה הכאוטי. אבל עבור CAN, זה היה הרגע המכונן. הם מצאו את הסולן החדש שלהם, ואת הכיוון היצירתי הפרוע שחיפשו.

הגעתו של סוזוקי פתחה סכר של יצירתיות. הלהקה עברה להתגורר ולעבוד בטירה עתיקה ליד קלן, SCHLOSS NORVENICH, שבעליה, אספן אמנות עשיר, איפשר לה לשהות בה בחינם למשך שנה. שם, באווירה הגותית והמבודדת, הם יצרו את אלבום המופת הכפול שלהם, TAGO MAGO.

האלבום הזה הוא פסגה של חדשנות מוזיקלית. הולגר שוקאי, בתפקיד טכנאי ההקלטה, השתמש בציוד מינימלי – שני מכשירי טייפ סלילים של REVOX ומיקסר של שמונה ערוצים – כדי ללכוד את הסאונד הייחודי של הלהקה. הוא נהג להקליט בסתר שעות של ג'אמים ספונטניים, ולאחר מכן ערך מתוכם בקפידה את הקטעים המבריקים ביותר ושילב אותם עם הקלטות מתוכננות. התוצאה היא שילוב מהפנט בין תכנון קפדני לאלתור פרוע.

כל חבר בלהקה היה עולם ומלואו. אירמין שמידט, שהיה תלמידו של המלחין האוונגרדי הנודע קרל-היינץ שטוקהאוזן, הביא עומק קלאסי ומודרני. הגיטריסט מייקל קארולי כונה "הקוסם" בזכות יכולתו להפיק מהגיטרה צלילים שלא נשמעו כמותם. והיה את ג'אקי ליבצייט, מתופף-על עם רקע בג'אז חופשי, שהמציא סגנון תיפוף היפנוטי, מבוסס על מקצבים החוזרים על עצמם כמו לופ אינסופי. ליבצייט אמר פעם בראיון שהמטרה שלו היא "לגרום למאזין להגיע למצב של סחרחורת כל כך חזקה, עד שהוא יצטרך להקיא". האווירה בסשנים הייתה טעונה, מושפעת מכתביו של המיסטיקן אליסטר קראולי, מה שהוסיף נופך אפל וטקסי למוזיקה. קטעים כמו PAPERHOUSE הפותח או HALLELUWAH האפי, המשתרע על פני כמעט 20 דקות, דחפו את גבולות הרוק המוכר למקומות חדשים ומסעירים.

שם האלבום, TAGO MAGO, הוצע על ידי ליבצייט, על שם אי פרטי וקסום מול חופי איביזה, שהיה המקום האהוב עליו בעולם. למרות שהלהקה שקלה לשחרר את החומרים בשני אלבומים נפרדים, שכנוע נמרץ של המנהל שלהם ושל נשיא חברת התקליטים UNITED ARTISTS הביא להוצאת האלבום הכפול והשאפתני, שהפך להצלחה מסחרית וביקורתית ונחשב עד היום לאלבום המייצג והמשפיע ביותר שלהם.

לאחר שנה, חוזה השכירות החינמי בטירה הסתיים. חברי CAN לא התייאשו, ומצאו לוקיישן חדש ויצירתי לא פחות: בית קולנוע נטוש בעיירה קטנה בשם WEILERSWIST. כדי ליצור אקוסטיקה מתאימה, הם רכשו כ-1,500 שמיכות צבאיות ישנות והדביקו אותן על כל קירות האולם, מה שהעניק למקום מראה ייחודי וסאונד אטום לחלוטין.

באולפן המאולתר הזה, שכונה INNER SPACE, הם שינו את שיטת ההקלטה. במקום הקלטה רב-ערוצית, הם החלו להקליט את הג'אמים הארוכים שלהם ישירות לתוך מכשיר סטריאו דו-ערוצי. משמעות הדבר היא שלא ניתן היה לערוך מיקסים לאחר ההקלטה. המוזיקה נוצרה ונחתכה "כאן ועכשיו", מה שהעניק לה תחושה מיידית.

הקטע הראשון שהוקלט שם, SPOON, הפך באופן מפתיע ללהיט ענק ויחיד של הלהקה, והגיע למקום הראשון במצעד הפזמונים הגרמני. כולם ציפו שהאלבום הבא, EGE BAMYASI, ירכב על גל ההצלחה, אך יציאתו התעכבה באופן מסתורי.

וכאן מגיע הטוויסט המדהים בעלילה. הסיבה לעיכוב הייתה סכסוך קשה בין הלהקה למנהל שלה. ומי היה המנהל? לא תאמינו. גבירותיי ורבותיי, האיש שהיה אחראי על הלהקה הכי ניסיונית בגרמניה באותה תקופה היה לא אחר מאשר... אבי עופרים. כן, כן, אותו אבי עופרים שלנו - זה מהצמד "אסתר ואבי עופרים" והלהיט העולמי "סינדרלה רוקפלה". הקשר הזה, מהמוזרים יותר בתולדות המוזיקה, הסתיים במפח נפש ובריב שהוביל לעיכוב האלבום. למרות הקשיים, שהחריפו עקב מזג אוויר חורפי ומחלתו של הגיטריסט מייקל קארולי (שהתאשפז עם אולקוס מיד בתום ההקלטות), EGE BAMYASI יצא לבסוף והפך לקלאסיקה נוספת.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.