רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-1 באוקטובר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-1 באוקטובר (1.10) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אני ממש התאכזבתי לשמוע אותנו, להקת CREAM, בתקליט. לא לקחנו שם את הכיוון הנכון" (אריק קלפטון, במלודי מייקר בשנת 1968)

הילד והחתול שהציתו את עולם המוזיקה. ב-1 באוקטובר בשנת 1971 יצא התקליט TEASER AND THE FIRECAT, של קאט סטיבנס. זה מסוג התקליטים שלא נמאסים לעולם.

זהו מסוג התקליטים שאינם מתיישנים לעולם, כאלה שכל שמיעה בהם מגלה רובד חדש ועומק נוסף. באותה נקודת זמן, סטיבנס כבר השיל מעליו לחלוטין את תדמית כוכב הפופ המתקתק של שנות השישים וביסס את מעמדו כאמן אישי, מהורהר וייחודי.

העולם היה דרוך ובשל לקראת היצירה החדשה. שני תקליטיו הקודמים, MONA BONE JAKON ובמיוחד TEA FOR THE TILLERMAN המופתי משנת 1970, הציגו יוצר נחוש ובטוח בדרכו האמנותית. הציפייה הייתה בשמיים, וניתן לומר בפה מלא שהתקליט החדש לא רק שעמד בה, אלא אף התעלה עליה והפך להצלחתו הגדולה ביותר עד אז. וכמו תמיד אצל סטיבנס, גם הפעם הוא לא ויתר על הנגיעה האישית ביותר, כשאת עטיפת התקליט המאוירת והצבעונית, הוא צייר לגמרי בעצמו.

ההשראה לשירים בתקליט הגיעה ממקומות אינטימיים ועמוקים. בשיחה עם שדרן רדיו מבוסטון, תיאר סטיבנס את תהליך היצירה הכמעט מיסטי שלו: "אני מקבל את המנגינה ואז פשוט ממשיך לשיר אותה עד שהמילים צומחות מתוכה. זה כמו מצב היפנוטי שאתה נכנס אליו אחרי שאתה מאזין לקטע שוב ושוב". הוא סיפק הצצה נדירה לרגע הולדתו של אחד השירים היפים בתקליט, MOONSHADOW: "זה היה מקרה מעניין. הייתי בספרד, נסעתי לשם לגמרי לבד כדי להתנתק מכמה דברים. רקדתי שם על הסלעים, ממש במקום שבו הגלים התנפצו והתיזו. הירח היה כל כך בהיר והתחלתי לרקוד ולשיר. השיר פשוט יצא ממני ונשאר. אלה בדיוק הרגעים שאתה מחפש כשאתה כותב שירים".

התקופה הזו בחייו של סטיבנס הייתה סוערת ומלאת חיפושים. הוא התמודד עם שאלות עמוקות של זהות, רוחניות ותכלית, הרהורים שהפכו לעמוד השדרה של כתיבת השירים שלו. בריאיונות מאוחרים יותר, הוא ציין שההתמודדות הקשה שלו עם מחלת השחפת בסוף שנות השישים הייתה נקודת המפנה המשמעותית בחייו. המפגש הכמעט קטלני עם המוות, לדבריו, חידד את חושיו וגרם לו לשאול את השאלות המהותיות באמת, שהפכו לבסיס ליצירתו.

מאחורי הקלעים, הצוות המוזיקלי של סטיבנס היה חלק מהותי מהצלחתו. המפיק הוותיק שלו, פול סמואל-סמית', שהיה בעברו הבסיסט של להקת הרוק החשובה היארדבירדס, היה גורם מכריע בעיצוב הסאונד של התקליט. הייתה לו אינטואיציה פנומנלית כיצד לאזן בין מנגינות הפולק האקוסטיות והחשופות של סטיבנס לבין הפקת אולפן עשירה ומלוטשת. יחד, הם יצרו צליל שהרגיש גם אינטימי וגם רחב יריעה, מה שהפך את קאט סטיבנס לשם החם ביותר בסצנת היוצרים-מבצעים של התקופה. שותף מוזיקלי חשוב לא פחות היה הגיטריסט המוכשר אלון דייויס. הכימיה בין השניים, שהחלה עוד בתקליט MONA BONE JAKON, הגיעה לשיאה בהקלטות אלו. נגינת הגיטרה העדינה והמלודית של דייויס השלימה באופן מושלם את קולו של סטיבנס והוסיפה מרקם ועומק לשירים. באולפן, סטיבנס היה ידוע כפרפקציוניסט, והקליט את קטעי הגיטרה האקוסטית שלו שוב ושוב כדי לוודא שכל צליל וכל ניואנס נקלטים במדויק על סליל ההקלטה.

אחד הקטעים הזכורים ביותר מהתקליט, MORNING HAS BROKEN, כמעט ולא נכלל בו. המזמור הנוצרי, שנכתב במקור על ידי אלינור פארג'ן ב-1931, הוצע לסטיבנס על ידי חברת התקליטים כדי להוסיף לתקליט פוטנציאל מסחרי. סטיבנס, שהתנגד בתחילה לרעיון, הסכים לבסוף בתנאי שיוכל להפוך את השיר לשלו. התוצאה הייתה ביצוע עוצר נשימה, שחלק גדול מהעוצמה שלו נזקף לזכות קטע הפסנתר הבלתי נשכח שנוגן על ידי לא אחר מאשר ריק וייקמן, קלידן להקת יס, שהוזעק לאולפן כנגן שכיר וסיפק את אחד הפתיחים המפורסמים בתולדות המוזיקה. ריק המבריק לא קיבל בזמנו כסף עבור עיבוד או כתיבת הקטע. הוא קיבל רק שכר פשוט של נגן סשנים. שנים לאחר מכן יצר סטיבנס קשר עם וויקמן והתנצל בפניו על כך. הזמר דאג לכך שהקלידן יקבל את הכסף האמיתי שמגיע לו, כשהאחרון בחר לתרום את התשלום לאחד מבתי הספר שסטיבנס הקים.

שיר נוסף שהפך להמנון הוא כמובן PEACE TRAIN, ביטוי ישיר לתקווה של סטיבנס לעולם טוב יותר. עם עבודת גיטרה קצבית וכמעט-הקשתית ותחינתו העדינה לאחדות, השיר הפך לסמל של תנועות השלום ברחבי העולם. החזון של סטיבנס היה לשלב בין פולק לגוספל, ולאחר מספר טייקים באולפן, התקבלה התוצאה המרוממת והסוחפת.

אי אפשר לדבר על התקליט מבלי להזכיר את העטיפה, שהפכה לאייקונית לא פחות מהמוזיקה. האיור, פרי מכחולו של סטיבנס, מתאר את הדמויות של הילד טיזר וחתולו פיירקאט. הציור שיקף את רצונו של היוצר להתחבר לתמימות ולפשטות הילדותית. הדמויות כיכבו גם בספר ילדים שסטיבנס כתב ואייר במקביל ליציאת התקליט, ובו הן יוצאות למסע כדי להחזיר את הירח לשמיים – מטאפורה מושלמת למסע החיפוש אחר משמעות ושלווה פנימית שמהדהד לאורך כל התקליט. TEASER AND THE FIRECAT היה ונשאר יצירת מופת, מסמך אישי ומרגש של אמן בשיא כוחו.

ברולינג סטון נכתב בביקורת אז: "לרוב השירים של קאט על נשים יש יתרון מוזר, עובדה שלא פסחה על תנועת שחרור הנשים. אלן וויליס, מבקרת הרוק של הניו יורקר, חושבת שהשיר WILD WORLD מסגיר נקודת מבט מתנשאת וסקסיסטית'. התהפכו את התפקידים, היא אומרת, ו'קשה לדמיין אישה מזהירה בעצב את אהובה לשעבר שהוא תמים מדי בשביל העולם הרע הגדול שם בחוץ'. נכון, וזה נכון גם לגבי SAD LISA. אם בשני השירים האלו קאט הביע דאגה די חשודה לנשים שעזבו אותו, בשירים החדשים שלו (IF I LAUGH, HOW CAN I TELL YOU ו-BITTERBLUE) הוא מייחל לגברות שהן מאוד לא נגישות. מההתחלה. כל שלושת השירים מקסימים, השניים הראשונים הם בלדות שקטות, והאחרון יללה מסונכרנת בכבדות. במכלול, הם מבטאים את יראת הכבוד של קאט מכוחן של נשים, יראה מיושנת ואולי נגועה בסקסיזם, אבל מאז ומתמיד הייתה הקטע אצל טרובדורים. שוב, למילים יש עוצמה סאבלימינלית, כאילו קאט מכניס את האובססיות שלו למוזיקה. בכל מקרה, אני מעדיף את אלו מהשירים הפוליטיים והחברתיים של קאט שנשמעים כאילו הם עלו מהצד האחורי של מוחו.

המילים היחידות באלבום שמשמיעות אמירה ממש מתוחכמת וקוהרנטית על העולם באות בשיר MORNING HAS BROKEN. זהו מזמור מרהיב, המציע כבוד והכרת תודה לאלוהים בשפה רשמית סנטימנטלית מתאימה. יש לו הוד של דיקציה שאף שיר עכשווי לא יכול להשתוות אליו. הפזמון מתאים לחלוטין לקאט; הוא מבטא את האופטימיות שלו, את יראת הכבוד שלו, את הרגשנות שלו בצורה שוטפת יותר ממה שהוא עצמו יכול".

הביקור הסודי בישראל שהוביל את קט סטיבנס לזנוח את הגיטרה ולהתמסר לאללה. ב-1 באוקטובר בשנת 1977 הגיע קאט סטיבנס לביקור סודי בישראל.

באחד באוקטובר 1977, נחת בישראל בחשאי אורח מפתיע במיוחד. היה זה לא אחר מאשר קאט סטיבנס, אחד הזמרים וכותבי השירים המצליחים והמוערכים ביותר בעולם באותה התקופה, מי שאחראי על המנונים כמו FATHER AND SON ו-WILD WORLD. אך אל תצפו לתמונות שלו בעיתונים או לראיונות ברדיו. סטיבנס הגיע לארץ הקודש תחת מעטה כבד של סודיות, מתוך דרישה חד משמעית שהביקור יישאר פרטי לחלוטין, הרחק מעיניים סקרניות ומעדשות המצלמה של התקשורת המקומית (בימים בו עוד הותר לו לנחות ולהיכנס לארצנו).

הכוכב הבריטי הגיע לישראל היישר מקפריסין, אי הולדתו של אביו, שם התגוררו שניים מאחיו. מטרת ההגעה לארץ הייתה לבקר אח נוסף, דיוויד גורדון, אשר מצא אהבה והתחתן עם ישראלית בשם יעל אלניר. סטיבנס, שהיה בשיא תהילתו העולמית, ניסה לחוות את ישראל כאדם פרטי. הוא טייל בסמטאות ובגלריות של יפו העתיקה ואף התיישב בנחת לקפה של יום שישי באחד מבתי הקפה השוקקים של רחוב דיזנגוף בתל אביב. אולם, קשה להסתיר פנים כל כך מוכרות, ועד מהרה החלו הלחישות סביבו. ברגע שזיהו אותו, נאלץ הכוכב "להימלט" מהמקום לפני שההמולה תהפוך גדולה מדי. במסגרת שהותו, הוא גם עלה לירושלים.

אך הביקור הזה, שהחל כטיול משפחתי שקט, הפך לאירוע מכונן שישנה את חייו של סטיבנס מהקצה אל הקצה. במהלך המפגש עם אחיו, העניק לו הלה מתנה יוצאת דופן: ספר קוראן. המתנה הגיעה בתקופה סוערת בחייו של המוזיקאי, כשנה לאחר חוויה מטלטלת שכמעט ועלתה לו בחייו.

כל התהליך הרוחני של סטיבנס החל למעשה ביום אחד בשנת 1976, בזמן ששחה באוקיינוס השקט סמוך למאליבו. זרם סחף חזק משך אותו הרחק מהחוף, והוא מצא את עצמו נאבק על חייו, מותש ועל סף טביעה. ברגעים הנואשים ההם, כשאפסו כוחותיו, הוא עשה את הדבר היחיד שנותר לו. הוא נשא את עיניו לשמיים ופנה לאלוהים. על אף שמעולם לא פקפק בקיומו, זו הייתה הפעם הראשונה שבה קרא לו בכזו עוצמה. בעודו נאבק בגלים, הוא נדר נדר שאם יינצל, יקדיש את חייו לאל. לפתע, כמעט משום מקום, הגיע גל גדול שדחף אותו בעוצמה בחזרה אל חוף מבטחים.

האירוע הותיר בו חותם עמוק, וכשהגיע לישראל כשנה לאחר מכן, עם נפש מחפשת ופתוחה, ספר הקוראן שקיבל מאחיו היה כמו התגלות. "זה היה לפני שהאסלאם היה בכותרות", סיפר לימים. "המהפכה האיראנית אפילו לא נראתה באופק. הרגשתי שאני מגלה משהו שהוא סוד מדהים ועצום".

הקסם היה מיידי. תוך פחות משנתיים מהביקור בישראל, קאט סטיבנס נעלם מהעולם. במקומו הופיע יוסוף אסלאם. הוא התאסלם, התמסר באופן מוחלט לאללה, וקיבל החלטה דרמטית: המוזיקה, כך האמין, מנוגדת לדרכו הדתית החדשה. הוא שחרר את עצמו מחוזי הקלטות, מכר את כל הגיטרות שלו וירד מהבמה, מותיר מאחוריו מיליוני מעריצים המומים. את הכנסתו היחידה, תמלוגים מיצירותיו, הוא החל לסנן בקפידה. הוא החליט לתרום כל תמלוג שהגיע משיר שלדעתו סתר את ערכי האמונה. "כל מה שעודד אהבה ללא נישואין או שהיה ספציפי מדי באזור המיני, פשוט נמסר הלאה", הסביר. "קחו לדוגמה את השיר 'הילד עם ירח וכוכב על הראש'. אולי תחשבו שהוא תמים, אבל הגיבור שם מתאהב בבת איכר בדרך לחתונה של מישהו אחר. מבחינתי, זה היה פסול".

אז ביקור משפחתי תמים לכאורה באוקטובר 1977, הפך לנקודת האל-חזור בחייו של אחד מגדולי היוצרים של דורו, והוביל אותו למסע רוחני אישי ארוך (וגם פה ושם שנוי במחלוקת) שהרחיק אותו מהמוזיקה למשך כמעט שלושה עשורים.

משבר גלים ראשון: הלהיט שהציל את נערי החוף. ב-1 באוקטובר בשנת 1962 יצא בארה"ב אלבום הבכורה של הביץ' בויז, SURFIN' SAFARI.

בשנת 1962, חבורת צעירים מוכשרת מהות'ורן, קליפורניה, מצאה את עצמה על סף תהום. הם קראו לעצמם הביץ' בויז, וחרף השם המחייב והתדמית המצטיירת מעטיפת תקליט הבכורה שלהם, SURFIN' SAFARI, רק חבר להקה אחד באמת ידע לתפוס גל. היה זה המתופף, דניס וילסון, הגולש האמיתי היחיד בחבורה, עובדה שהציבור הרחב כלל לא שיער לעצמו באותם ימים, כשראה את חברי הלהקה מצולמים על האוטו הצהוב עם גלשן ביד, כאילו הם בדרכם לכבוש את חופי קליפורניה.

למרות שהצליחו להקליט חומרים, ההצלחה הגדולה עדיין לא נראתה באופק. כפי שסיפר לימים בן דודם של האחים וילסון וסולן הלהקה, מייק לאב, הם התקשו מאוד להשמיע את שיריהם בתחנות הרדיו או למכור עותקים של התקליט. הלהקה, שאת החזרות שלה קיימה במוסך בית משפחת וילסון שהוסב במיוחד למטרה זו, עמדה בפני מה שנראה כמו המשבר הרציני הראשון שלה, עוד לפני שהקריירה המריאה.

הצרות לא איחרו לבוא. בדיוק כשהיו צריכים את כל החברים מאוחדים, הודיע גיטריסט הליווי, אל ג'רדין, שהוא פורש. הוא החליט לחזור לקולג' במטרה להגשים חלום ולהפוך לרופא שיניים. המהלך הכה את חבריו בתדהמה, ובמיוחד את המנהיג המוזיקלי של ההרכב, בריאן וילסון, שהיה חבר קרוב של ג'רדין. עזיבתו הותירה חלל גדול בלהקה הצעירה.

מייק לאב, מצדו, הבין ללבו של ג'רדין. באותה תקופה, עולם המוזיקה היה מלא בלהקות שהקליטו שיר או שניים, אולי אפילו זכו ללהיט קטן, ונעלמו כלא היו. ג'רדין, שלא היה קרוב משפחה של האחים וילסון או של לאב, חשש כנראה שלא יקבל יחס הוגן ממנהלם הקשוח, מורי וילסון, אביהם של בריאן, קארל ודניס. הבחירה במקצוע בטוח כמו רפואת שיניים נראתה לו הגיונית יותר מהרפתקה מוזיקלית מפוקפקת.

למרבה המזל, הפתרון למצוקה היה קרוב יותר משחשבו. לא היה צורך לפרסם מודעות או לערוך מבחני קבלה מפרכים, כי המחליף המושלם התגורר ממש מעבר לכביש, מול בית משפחת וילסון. קראו לו דיוויד מרקס, והוא היה נער צעיר בן 13 בלבד כשהוזמן להצטרף לאחת הלהקות המבטיחות בסביבה.

הצטרפותו של מרקס הכניסה רוח חדשה, ובדיוק אז, הגלגל החל להסתובב. שיר הנושא מתוך התקליט, SURFIN' SAFARI, החל לצבור תאוצה והפך ללהיט של ממש. הוא טיפס במצעדים ועצר במקום ה-14 המכובד במצעד האמריקאי, הישג משמעותי שהבטיח שהביץ' בויז כאן כדי להישאר. אותו להיט לא רק הציל אותם מהתפרקות, אלא גם סלל את דרכם להפוך לאחת הלהקות החשובות והמשפיעות של שנות השישים. ומה לגבי אל ג'רדין? ובכן, הוא חזר ללהקה כשנה לאחר מכן, לאחר שהבין כנראה שמוזיקה מעניינת אותו קצת יותר מטיפולי שורש.

דרכו האחרונה של הנדריקס. בשנת 1970 נערכה הלווייתו של ג'ימי הנדריקס - הנה מה שהיה שם...

הטקס החל בשעה 13:00 בכנסייה הבפטיסטית של דאנלופ בסיאטל. משפחת הנדריקס ביקשה הלוויה פרטית לחברים ובני משפחה בלבד. התקשורת והמעריצים הגיעו, אך שמרו על מרחק מכובד מאחורי מחסומי חבל. משטרת סיאטל נכחה במקום למקרה שתתעוררנה בעיות, אך הקהל נשאר רגוע וכיבד את המעמד.

הכומר, הרולד בלקברן, הנחה את הטקס. חברת משפחה קרובה, פטרונלה רייט, שרה שירי גוספל, ופרדי מאי גוטייה נשא את ההספד, שבמהלכו הקריא את מילות שירו של ג'ימי, ANGEL. דייב אנדרסון, ג'יימס תומאס, סטיב פיליפס, אדי הווארד, דוני האוול והרברט פרייס נשאו את הארון. הם היו חברי ילדות של ג'ימי, למעט הרברט פרייס, שהיה נהגו של הנדריקס בהוואי, שם הצטלם לסרט.

אביו של ג'ימי, אל, ואמו החורגת, ג'ון, נכחו במקום, כמו גם אחיו ליאון ואחותו ג'ני. סבתו של ג'ימי, נורה, הגיעה מוונקובר עם בן זוגה, דאג.

נגן הבס של ה-JIMI HENDRIX EXPERIENCE, נואל רדינג, והמתופף, מיץ' מיטשל, הגיעו גם הם. מייקל ג'פרי, מנהלו של ג'ימי, היה אחראי על כל הסידורים ודאג להכין גיטרה מפרחים לטקס הקבורה. חצוצרן הג'אז, מיילס דייויס, השתתף, וכך גם ראש עיריית סיאטל, ווס אוהלמן.

בספרו כתב מיילס דייויס: "ג'ימי ואני נהגנו לג'מג'ם רבות בביתי. אבל הדרכים מהפסטיבל ללונדון היו פקוקות לגמרי והפגישה המתוכננת שלנו לא התממשה. כשהגעתי ללונדון - ג'ימי כבר לא היה שם. המשכתי לצרפת, כדי לקיים את ההופעות שנקבעו לי ומשם חזרתי לניו יורק. לקראת סוף ספטמבר התקשר אליי המתזמר, גיל אוונס, סיפר לי שג'ימי אמור להגיע אליו ושאל אם ארצה להצטרף לפגישה. ברור שהסכמתי. חיכינו לבואו של ג'ימי, ואז גילינו לפתע שהוא מת בלונדון.

הבחור נחנק מהקיא של עצמו. זו חתיכת דרך לסיים את החיים בעולם הזה. עד היום אני לא מבין מדוע לא אמרו לו לא לערבב אלכוהול עם כדורי שינה. החרא הזה הרג כך את מרילין מונרו ועוד חברים טובים שלי. מותו של ג'ימי עצבן אותי מאוד, כי הוא היה ממש צעיר והיה לו עוד כל כך הרבה מה לתת לעולם המוזיקלי שלנו. החלטתי ללכת להלוויה שלו, שנערכה בסיאטל, למרות ששנאתי ללכת להלוויות. ההלוויה הזו הייתה נוראית, ובמהלכה נדרתי שלא אלך יותר לטקסים כאלה - ואכן כך עשיתי מאז".

משתתפים נוספים כללו את אדי קריימר, טכנאי ההקלטות הראשי באלבומיו של הנדריקס; זמר-גיטריסט הבלוז ג'וני וינטר ומנהלו, סטיב פול, שהיה הבעלים של המועדון הניו יורקי, THE SCENE, שג'ימי נהג לבקר בו רבות. אריק ברדן, סולן להקת האנימלס לשעבר וחבר טוב של ג'ימי, לא השתתף בהלוויה. הוא טען שהנדריקס שנא את סיאטל, וחשב שלא ראוי לקבור אותו שם. גם אריק קלפטון בחר שלא להגיע לטקס.

לאחר שירת WHEN THE SAINTS GO MARCHING IN, הורד ארונו של הנדריקס לקבר. על מצבתו נכתב: "לנצח בליבנו, ג'יימס מ. 'ג'ימי' הנדריקס, 1942-1970".

מפגש פרטי לאחר ההלוויה התקיים במתחם ה-FOOD CIRCUS שב-SEATTLE CENTER, ושם ניגנו ג'וני וינטר, מיילס דייויס, מיץ' מיטשל, נואל רדינג ובאדי מיילס. מנהל תוכנית מתחנת הרדיו KOL-FM התקשר לתחנה כדי להודיע שיתאחר, מכיוון שהיה שם עם משפחת הנדריקס. דבריו עלו לשידור, והמעריצים החלו לזרום למקום. אותו מנהל בילה חלק ניכר מהיום בלהסביר להם שהמשפחה מבקשת לשמור על פרטיות האירוע. המעריצים גילו הבנה והתנהגו בהתאם.

התקליטון שהפך את התנ"ך ללהיט רוק היסטרי. ב-1 באוקטובר בשנת 1965 יצא בארה"ב התקליטון השלישי של להקת הבירדס, עם הלהיט TURN TURN TURN.

בתאריך ה-1 באוקטובר 1965, כשארצות הברית געשה ורעשה בעיצומם של שינויים חברתיים מרחיקי לכת, שחררה להקת הבירדס מקליפורניה תקליטון קטן עם שיר שעתיד היה להפוך להמנון של דור שלם. בצד אחד של הפלסטיק השחור הסתתרה יצירת המופת TURN! TURN! TURN, והצליל שעלה מחריץ התקליטון היה לא פחות מצליל של מהפכה.

חבורת הבירדס, שהורכבה אז מג'ים מגווין, ג'ין קלארק, דייוויד קרוסבי, כריס הילמן ומייקל קלארק, כבר טעמה את טעם ההצלחה הגדולה מוקדם יותר באותה שנה עם גרסת הכיסוי המבריקה שלהם לשיר של בוב דילן, MISTER TAMBOURINE MAN. הם נחשבו לחלוצים של סגנון חדש ששטף את אמריקה, הפולק-רוק, שילוב מסעיר בין המילים העמוקות והנוקבות של מוזיקת הפולק לבין הגיטרות החשמליות והקצב המרקיד של הרוק'נ'רול. השיר החדש שלהם היה הדוגמה המושלמת למיזוג הזה, ואולי אף שיכלל אותו.

מקור המילים, באופן מפתיע למדי, לא נלקח ממחבר שירים מיוסר בגריניץ' וילג', אלא היישר מספר קהלת שבתנ"ך. את הלחן והחיבור לפסוקים הנצחיים ("לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים") יצר זמר הפולק והאקטיביסט פיט סיגר עוד בשנת 1959. סיגר הקליט גרסה משלו, צנועה ושקטה, עם גיטרה אקוסטית בלבד, לתקליטו THE BITTER AND THE SWEET שיצא ב-1962. שנים אחר כך, הוא סיפר בראיון כי הרעיון נולד דווקא מתוך רגע של תסכול. "קיבלתי מכתב נזעם מהמוציא לאור שלי שטען כי הוא לא יכול למכור יותר את שירי המחאה שלי", שחזר סיגר, "כעסתי עליו בחזרה, שלפתי את התנ"ך שהיה על המדף, ותוך כמה דקות יצא לי השיר הזה. המו"ל שמע אותו והשיב מיד שזה שיר נהדר". הוא צדק.

אבל מי שהכיר את השיר לעומק עוד לפני שהפך לנחלת הכלל היה ג'ים מגווין, הגיטריסט ואיש החזון של הבירדס. מגווין, שעוד לפני הקמת הלהקה עבד כמעבד ומלווה מוזיקלי, סייע לזמרת העם ג'ודי קולינס להקליט גרסה משלה לשיר כבר בשנת 1963, לתקליטה השלישי. הרעיון להפוך אותו לשיר של הבירדס היה צעד אסטרטגי מבריק, שהוכיח שהם לא רק "הלהקה שמבצעת את דילן".

הקסם האמיתי קרה באולפן ההקלטות. הבירדס, תחת שרביטו של המפיק טרי מלצ'ר, לקחו את הלחן העממי של סיגר ונתנו לו טיפול חשמלי מלא. היה זה צליל גיטרת הריקנבקר בעלת 12 המיתרים של מקגווין שהפך את השיר למשהו אחר לגמרי – צליל פעמונים מהפנט, נוצץ ומלא חיים, שהגדיר את הסאונד של החוף המערבי באמצע שנות השישים. התהליך, עם זאת, לא היה פשוט כלל ועיקר. הלהקה עבדה על השיר במשך שבועיים תמימים, והשקיעה לא פחות משבעים ושמונה טייקים מפרכים עד שהושגה התוצאה המושלמת.

ההצלחה הייתה מיידית וכמעט חסרת תקדים. התקליטון זינק במהירות במצעדי הפזמונים, ובדצמבר 1965 כבש את המקום הראשון במצעד הבילבורד האמריקני. עיתון זה שיבח את הביצוע ופרסם כי השיר "מבוצע בטעם טוב וכבוד רב, יחד עם קצב רקיד". המסר הנצחי של השיר על מחזוריות החיים הדהד בעוצמה בקרב דור צעיר שהתמודד עם מלחמת וייטנאם, המאבק לזכויות האזרח והתנועה הגואה לשלום ואהבה.

באופן אירוני, פיט סיגר, האיש שהעניק ללהקה את הלהיט הגדול ביותר שלה, לא תמיד הסתדר עם המהפכה החשמלית. חבר הלהקה דייוויד קרוסבי סיפר לימים על תגובתו הקשה של סיגר כאשר בוב דילן, בן טיפוחיו, עלה לבמה בפסטיבל הפולק של ניופורט ב-1965 עם גיטרה חשמלית. "פיט אהב את הגרסה שלנו", אמר קרוסבי, "אבל הסיפור המפורסם הוא שכאשר דילן התחבר לחשמל, פיט ניסה למצוא גרזן כדי לחתוך את הכבל של הגיטרה. הוא בכה וחש נבגד באופן אישי ממה שאוזניו שמעו זה עתה". עתיד הרוק, כך התברר לסיגר ולעולם כולו, נשמע מחשמל מתמיד, והבירדס היו בחזיתו, חמושים בגיטרת ריקנבקר ובספר קהלת.

הרצח שהשתיק את הקצב. ב-1 באוקטובר בשנת 1975 נרצח ממתופף להקת בוקר טי והאם ג'יז, אל ג'קסון ג'וניור.

אל ג'קסון ג'וניור, בן 39, היה ידוע בתיפופו המדויק ומלא הנשמה, שעזר לצליל של ממפיס להפוך לשם דבר עולמי. ג'קסון היה מראשוני הנגנים שעבדו בחברת התקליטים STAX. הוא ניגן שם עם הגדולים מכולם – אוטיס רדינג, סאם ודייב, וילסון פיקט, קרלה תומאס ורבים אחרים. כמו כן, הוא היה חבר בלהקת הבית של החברה, "בוקר טי וה-MG's". אוטיס רדינג אמר עליו: "קשה לקבוע מדוע בדיוק סגנונו כה מיוחד, אבל הוא המתופף האהוב עליי".

בשנת 1962 החליטו ג'קסון וכמה מנגני האולפן של STAX (הבסיסט דונלד "דאק" דאן, הגיטריסט סטיב קרופר והאורגניסט בוקר טי ג'ונס) להקליט קטע מקורי. הם קראו לו GREEN ONIONS. הקטע נמכר ביותר ממיליון עותקים והחל את הקריירה של הארבעה כלהקה. בשנת 1975 ניגן ג'קסון (עם דאן וקרופר) בתקליטו של רוד סטיוארט, "חציית האטלנטיק". עבור סטיוארט, הייתה זו הגשמת חלום להקליט עם מתופף שעל צליליו גדל.

אך הכול נגדע כשנורה בביתו. משטרת ממפיס עצרה את אשתו לחקירה. הם ידעו שברברה ג'קסון כבר ירתה בחזהו בעבר, ב-31 בדצמבר 1974, בעקבות ויכוח ביניהם. השופט פסק אז לטובתה, בטענה שהירי בוצע כהגנה עצמית. עשרה חודשים לפני כן, ביקש המתופף להתגרש ממנה, אך השניים השלימו והמשיכו לגור יחדיו. לשוטרים היא סיפרה שחזרה הביתה בשעה 11 בלילה ונתקלה בפורץ שמיהר לקשור את ידיה בכבל חשמלי. בעלה חזר שעה לאחר מכן וצלצל בדלת. לטענתה, הפורץ שחרר את ידיה והורה לה לפתוח. ג'קסון הופתע לגלות את הפורץ, שדרש ממנו כסף. אז הורה לו לשכב על הרצפה כשגבו מופנה אליו, ירה בו חמש פעמים ונמלט. מהמשטרה נמסר לתקשורת: "מי שירה בו, באמת רצה לראות אותו מת".

ג'קסון נורה למוות 11 ימים בלבד לאחר שנפגש בקליפורניה עם חברי "בוקר טי וה-MG's" כדי לדון בהקמת הלהקה מחדש. בפגישה זו הם דנו גם ביחס הרע שקיבלו מחברת STAX, שהייתה אז בשלבי פירוק והחזיקה בכספים שהגיעו להם. הארבעה החליטו שמגיעה להם חברת תקליטים גדולה והגונה יותר שתטפל בהם.

הלוויה נערכה בממפיס ארבעה ימים לאחר הרצח. מאות אנשים הגיעו לכנסייה שבה הוטבל ג'קסון בילדותו כדי לחלוק לו כבוד אחרון. הזמר אל גרין, שג'קסון תופף גם עבורו, שר את AMAZING GRACE והקהל הצטרף אליו באופן ספונטני. סטיב קרופר ספד לו: "עברתי את זה עם אוטיס רדינג כשנהרג, וחשבתי שזה הדבר הגרוע מכול. עכשיו נעלם חלק מחיי. הוא היה אחד המתופפים הגדולים בעולם. זה יותר מדי".

הרוצח מעולם לא נתפס. היה זה עוד מקרה רצח של אדם שחור, והטיפול המשטרתי היה לקוי בהתאם.

זבוב הלילה ממריא לבד: הסיפור מאחורי התקליט המושלם של דונלד פייגן. ב-1 באוקטובר בשנת 1982 יצא המעוף הלילי של דונלד פייגן. כן, אני מדבר על התקליט THE NIGHTFLY.

בתאריך ה-1 באוקטובר 1982, חובבי המוזיקה קיבלו לידיהם פנינה אמיתית, תקליט שהפך עם השנים לקלאסיקה מודרנית: THE NIGHTFLY, יצירת המופת של דונלד פייגן. האיש, שהקפיד במשך שנים להסתתר מאור הזרקורים וסירב בעקביות להופיע על עטיפות תקליטי הלהקה שלו, סטילי דן, החליט לראשונה לחרוג ממנהגו ולחשוף את פניו לעולם. על העטיפה הוא נראה יושב מאחורי מיקרופון באולפן רדיו לילי, והתמונה הזו סימלה הכל: פייגן לוקח את המושכות, משדר לעולם את הסיפורים האישיים שלו, והוא עושה את זה לגמרי לבד. כלומר, בלי וולטר בקר.

עבור פייגן, ההבדל בין העבודה בסטילי דן לבין תקליט הסולו הראשון שלו היה מהותי וברור. "בכל התקליטים שעשיתי עם וולטר", הסביר, "מעולם לא ישבנו ואמרנו 'בוא נכתוב על תקופה מסוימת או סביב מוטיב מסוים'. אני חושב שזה מסביר הרבה מההבדל". עם זאת, הוא דאג להפריך כל שמועה על כך שתרומתו של שותפו, וולטר בקר, הייתה מינימלית. הוא הדגיש שהם פיתחו את סטילי דן יחד לאורך שנים. למרות שהשתמש ברבים מאותם נגני אולפן מבריקים שניגנו עם סטילי דן וקולו המוכר היה במרכז, פייגן הודה שהצליל הכללי נשאר דומה, ושלא היה הבדל גדול עד ש"מתחילים להסתכל על חלק מהפרטים הקטנים".

הצעד הראשון אל קריירת סולו לא היה קל. המחשבה על יציאה לדרך עצמאית עוררה בפייגן עצבנות וחששות. תמיד היה שם וולטר בקר, חבר ושותף שאפשר היה לזרוק אליו רעיונות, להתייעץ איתו באולפן ובמהלך הכתיבה. פתאום, למרות שצוות הנגנים המוכשר עדיין עמד מאחוריו, הוא היה לבד במערכה. אין ספק שהמילים בתקליט הסולו הזה היו פחות עוקצניות וציניות מאלה של סטילי דן, אך נראה שזו הייתה בחירה מודעת לחלוטין. "הרבה מהשירים כאן הם מנקודת מבט של נער", שיתף פייגן, "לכן רציתי שתהיה להם תמימות מסוימת". ההחלטה ליצור תקליט אוטוביוגרפי גרמה לו לחשוש לא פעם. בדיעבד, נדמה היה שהוא מתחרט לרגעים על שזנח את ההגנות המסורתיות שלו, וחשש שהוא עלול לחשוף את עצמו יתר על המידה.

הניצנים הראשונים לקריירת הסולו שלו הופיעו מיד לאחר צאת התקליט GAUCHO של סטילי דן בשנת 1980. פייגן קיבל על עצמו משימה מאתגרת: יצירת פסקול לסרטו של מרטין סקורסזה, 'מלך הקומדיה'. כשהגיע הזמן לעבוד על תקליט סולו משלו, הוא ידע בדיוק מה הוא רוצה ליצור. המטרה הייתה לחבר בין עברו כילד לבין ההווה שלו, ולהחיות את האופטימיות האמריקנית של סוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים, אותה תקופה תמימה שקדמה לרצח הנשיא קנדי ב-1963.

את האווירה הזו ביקש פייגן לשקף גם בעטיפה. אולפן הרדיו הדמיוני, ששימש תפאורה לצילומים, הוקם למעשה בדירתו של פייגן עצמו בניו יורק, והצלם ג'יימס המילטון הופקד על המלאכה. אך אחרי סשן הצילומים הראשון, התגלתה בעיה משעשעת. מייק מורונגל, עוזר טכנאי באולפני SOUNDWORKS, שם לב לטעות בסיסית בתמונה: מיקרופון ה-RCA המפורסם פנה לכיוון הלא נכון, כשהכבל שלו יוצא מהצד האחורי דווקא לכיוון פייגן. אופס, פאדיחה טכנית! לא הייתה ברירה אלא לארגן סשן צילומים נוסף כדי לתקן את הטעות המביכה ולהבטיח שהכל ייראה מושלם.

התקליט, שבמקור תוכנן להיקרא TALK RADIO, הציג את פייגן כ"לסטר זבוב הלילה", דמות של שדרן רדיו המבוססת על גיבורי ילדותו, תקליטנים כמו "סימפוני סיד" האגדי. התשוקה ארוכת השנים שלו לג'אז ניגנה תפקיד מרכזי, כאשר תדרי הרדיו והצלילים סיפקו לו, כנער צעיר, צוהר לעולם שלם של תקווה ופחד.

אך למרות הקונספט המגובש, תהליך הכתיבה ללא וולטר בקר התברר כמשימה קשה הרבה יותר ממה שציפה. הזרעים למה שיתפתח מאוחר יותר למחסום כתיבה רציני נזרעו כבר אז. "למעשה, כתבתי שישה שירים שהגיעו די בקלות, לפחות הרעיונות", סיפר, "אבל היו לי קצת בעיות עם השניים האחרונים. הגעתי לגיל מסוים שבו יכולתי להרגיש איזשהו דיסוננס פנימי שחייב אותי לבדוק מאיפה אני בא, מי אני ודברים מהסוג הזה. חוויתי אז משבר זהות". הוא הרגיש שברגע שיש לו רעיון לתקליט, הוא חייב לסיים אותו, אך שאר התהליך הופך לעבודה טכנית של השלמת החסר, והוא החל לאבד עניין בכתיבה ובהקלטה.

לצד פייגן באולפן עמד המפיק הוותיק גארי כץ, שהפיק גם את כל תקליטי סטילי דן. יותר משלושים נגני אולפן מהשורה הראשונה, ביניהם הגיטריסט לארי קרלטון והאחים מייקל ורנדי ברקר בכלי נשיפה, גויסו למשימה ויצרו יחד חטיבת צליל הדוקה ומרשימה. לצד שבעה שירים מקוריים, שילב פייגן בתקליט גם ביצוע מחווה לשיר RUBY BABY, שכתבו צמד היוצרים המיתולוגי לייבר וסטולר. השיר, שהוקלט במקור על ידי הדריפטרס ב-1955 וזכה לגרסה מפורסמת של הזמר דיון ב-1963, קיבל טיפול ייחודי מפייגן. כשליבר וסטולר התארחו בתוכנית רדיו בריטית ב-1982, הם בחרו בגרסה של פייגן כטובה ביותר, מחמאה שגרמה לו אושר גדול.

מהתקליט יצאו שני להיטים מינוריים אך אהובים: IGY ו-NEW FRONTIER. האחרון אף זכה לווידאו קליפ חדשני לתקופתו, ששודר רבות גם בטלוויזיה הישראלית. זה היה למעשה כלי השיווק היחיד שפייגן הסכים לו. הוא סירב בתוקף להופיע על הבמה ודחה כל הצעה להופיע בטלוויזיה. "אני מפחד מדי", אמר, "יש מיליוני אנשים שמסתכלים עליך".

השיר NEW FRONTIER תיאר באופן מושלם את החיים בפרבר אמריקני שקט, כשמתחת לפני השטח מבעבע הפחד מהפצצה האטומית של המלחמה הקרה ("כן, תהיה לנו מסיבה / במקלט מתחת לאדמה / זה דבר שאבא שלי בנה / למקרה שהאדומים יחליטו ללחוץ על הכפתור"). השיר אף כלל מחווה לתקליט הג'אז פורץ הדרך TIME OUT של רביעיית דייב ברובק ("שמעתי שאת משוגעת על ברובק / אני אוהב את עינייך, אני גם אוהב אותו / הוא אמן, הוא חלוץ / אנחנו חייבים שתהיה לנו מוזיקה בחזית החדשה"). פייגן הסביר: "בשיר תשמעו גיטרת בלוז שניגן לארי קרלטון, וזה סוג של שיר המשקף את רוח התקופה, כשהעלילה היא בעצם על חבורת ילדים שעורכת מסיבה במקלט בזמן שהוריהם יצאו לבלות בחוץ את סוף השבוע".

הקונפליקט בין החיים המשעממים בפרברים של תקופת הנשיא דווייט אייזנהאואר לבין הרצון להשתחרר מהם הוא הקו המנחה של התקליט. בשיר הפתיחה, IGY, פייגן שר לנער המתבגר המאזין לו ברדיו במיטתו: "איזה עולם נפלא זה הולך להיות. איזה זמן מופלא זה להיות חופשי", מבלי לדעת שעוד רגע קט, האומה כולה תטולטל עם רצח הנשיא קנדי, עת נסע לאיטו במצעד בדאלאס כשהוא חשוף במטרתו של לי הארווי אוסוואלד הצלף (ועוד שלא זוהו מאז).

מגזין הרולינג סטון סיכם זאת היטב בביקורתו: "התקליט אינו חף מפגמים. הנגינה ללא רבב וההפקה המחושבת מנוגדת לספונטניות ולרגש הגולמי המובעים במיטב מסורת הג'אז. אבל התקליט הזה עוסק בחלומות, ועם המילים הנוצצות והמנגינות הנוזליות שלו, דונלד פייגן מעלה עולם שבו הכל אפשרי, אפילו לילד שכלוא בחדר השינה שלו". למרות זאת, הם העניקו לו רק שלושה כוכבים וחצי מתוך חמישה. ובכן, אצל רבים אחרים כמוני, אז וגם היום, זה חמישה כוכבים. ללא כל עוררין.

מכת הפטיש של ג'ימי הנדריקס. ב-1 באוקטובר בשנת 1966 המם ג'ימי הנדריקס את אריק קלפטון באמצע הופעה של להקת CREAM.

להקת CREAM הופיעה במועדון "פוליטכניק" שברחוב ריג'נט במרכז לונדון. להקת החימום הייתה WASHINGTON D.C., וזה היה אמור להיות עוד מופע רגיל של שלישיית הסופרגרופ. לפתע נכנס למועדון גיטריסט צעיר ושמו ג'ימי הנדריקס, ועמו מנהלו הטרי, צ'אס צ'נדלר.

ג'ק ברוס: "כולנו שמענו על ג'ימי עוד קודם, מפי מלינדה קית', שהייתה חברה של קלפטון. היא זו שסיפרה עליו לצ'נדלר בניו יורק והמליצה לו לקחת אותו תחת חסותו. לאחר מכן, היא חזרה ללונדון עם הבשורה. ידענו שהוא אמור להגיע להופעה. לפני המופע שתיתי בפאב הסמוך, וג'ימי ניגש אליי וביקש לנגן איתנו. הסכמתי ולקחתי אותו למועדון. אריק הסכים, אבל ג'ינג'ר לא התלהב. בהופעה ג'ימי ניגן באופן כזה, שאחריו אריק כבר לא היה אותו אדם".

אריק קלפטון: "הנדריקס היה מאוד מוחצן, אפילו בחדר ההלבשה. הוא עמד מול המראה, סירק את שערו ושאל אם אפשר לנגן איתנו כמה שירים".

ניל סלייבן (מפיק תקליטים): "לא ציפינו למשהו מיוחד באותו ערב, עד שקלפטון ניגש למיקרופון ואמר: 'אנחנו רוצים להציג בפניכם חבר שלנו מניו יורק'. ואז עלה לבמה בחור שנראה לנו כמו בוב דילן שחור, לא יותר מזה. היה לו שיער כמו של דילן מאותה תקופה".

ניק מייסון (המתופף של פינק פלויד): "כשג'ימי הנדריקס עלה לבמה הוא המם אותי לגמרי. זה היה הרגע המוזיקלי של חיי".

במהלך ההופעה עלה הנדריקס לג'מג'ם עם השלישייה את השיר KILLING FLOOR של אמן הבלוז האולין וולף. האירוע צבר עם השנים חשיבות רבה, אך בזמנו לא סוקר בתקשורת הבריטית כרגע משמעותי. אריק קלפטון: "הוא ניגן איתנו את KILLING FLOOR של האולין וולף. אני ממש לא רציתי לנגן את השיר הזה, כי לא הייתה לי הטכניקה לנגן אותו כראוי. הנדריקס ביקש לבצע את השיר הזה, וכך הוא גנב את ההופעה".

ניל סלייבן: "לעולם לא אשכח את מבט ההלם על פניו של קלפטון ברגע שהנדריקס החל לנגן מולו. הנדריקס הפגין טכניקת נגינה שלקלפטון לא היה מושג כיצד לבצע אותה".

צ'אס צ'נדלר (המנהל של הנדריקס): "קלפטון עמד שם וידיו פשוט צנחו מהגיטרה. הוא דידה לצד הבמה ואני חשבתי לעצמי, 'מעניין מה יקרה עכשיו'. הלכתי אל מאחורי הקלעים וראיתי את קלפטון מחפש גפרור כדי להדליק סיגריה. שאלתי אותו אם הוא בסדר. הוא ענה לי: 'למה לא אמרת לי שהוא עד כדי כך טוב?'. הספיקה לו פחות מדקה כדי להבין מה מתחולל מולו".

קאת'י אצ'ינגהאם (החברה של הנדריקס): "הנדריקס ירד מהבמה עם חיוך ניצחון. הוא ידע לחלוטין מה הוא עושה".

כמה שבועות לאחר המופע התראיין צ'נדלר לעיתון RECORD MIRROR: "הוא טוב יותר מאריק קלפטון", התרברב המנהל (שהיה הבסיסט של להקת THE ANIMALS). "הוא ניגן עם CREAM והעיף את קלפטון מהבמה. המתופף ג'ינג'ר בייקר כלל לא רצה אותו על הבמה מלכתחילה. קלפטון הודה שג'ימי הוא גיטריסט פנטסטי". הנדריקס הוסיף בראיון לאותו עיתון בינואר 1967: "ניגנתי עם קלפטון, והוא טוב. קשה להשוות בינינו כי הסגנונות שלנו שונים". ועדיין, הביטחון העצמי של קלפטון התערער באותו ערב בפוליטכניק.

הוא סיפר בספרו האוטוביוגרפי: "הייתי מאחורי הקלעים עם ג'ק ברוס, כשלפתע ניגש אלינו צ'אס צ'נדלר ולצידו בחור אמריקני צעיר שהוצג כג'ימי הנדריקס. צ'נדלר הודיע לי שג'ימי הוא גיטריסט גאוני וביקש שינגן איתנו. חשבתי שהוא נראה מדליק וכנראה יודע מה הוא עושה. דיברנו על מוזיקה, והוא אהב את אותם אמני הבלוז שאני אהבתי, אז הסכמתי. אני זוכר שג'ינג'ר בייקר לא התלהב. כשג'ימי ניגן איתנו על הבמה, הוא פשוט המם אותי. הוא ניגן עם השיניים, מאחורי הראש, התגלגל על הרצפה ועשה את כל שאר הגימיקים. הוא היה מדהים. למרות שידעתי שבאדי גאי עושה דברים כאלה, זה משהו אחר לראות מישהו עושה זאת ממש לידך. הקהל היה בהלם. הם אהבו את זה, וגם אני, אבל גם הבנתי שיש כאן מישהו רציני ביותר, שברור שיהפוך לכוכב ענק. הוא היה הדבר האמיתי".

השיר החי של הזמר המת. ב-1 באוקטובר בשנת 1996 יצא אלבום ללהקת נירוונה, עם הקלטות בהופעות חיות. שמו הוא FROM THE MUDDY BANKS OF THE WISHKAH.

ברולינג סטון פורסמה הביקורת הזו: "הצעקה הגרונית של קורט קוביין פותחת את אלבום ההופעה הזה, הקרוי על שם נהר שעובר בעיר הולדתו של הזמר והגיטריסט המנוח. למרות שההקלטות החיות הוקלטו בהופעות שונות של נירוונה בין דצמבר 1989 לינואר 1994, שלושה חודשים בלבד לפני התאבדותו של קוביין, הן התרחשו הרחק מהמים העכורים וממנסרות העצים של אברדין. השירים מהווים הזדמנות נוספת עבור נירוונה לגשר על הפער בין תחילתה הצנועה כלהקת פאנק רועשת לבין עלייתה המטאורית לתהילה. את האוסף ערכו חברי הלהקה שנותרו, הבסיסט קריסט נובוסליק והמתופף דייב גרוהל, והוא מהווה הצגה מחודשת וגאה של הזעם, הכוח הגולמי וכתיבת השירים המדהימה שכמעט נקברו תחת הררי הניתוחים שנכתבו לאחר מותו בטרם עת של קוביין.

לא היה זה קוביין האמן, אלא קוביין הצעיר שהתמוטט תחת עול הכוכבות והכתרתו כ"קול הדור" ו"מושיע הרוק'נ'רול". ובכל זאת, כשמאזינים להופעות כאן, קשה להאמין שעד סוף חייו קוביין הרגיש כהונאה, כאילו הוא רק יוצא ידי חובה בכל פעם שעלה לבמה. אלא שסמים ודיכאון הם הרמאים האולטימטיביים. מה שמתגלה באלבום הזה הוא התערובת המרירה-מתוקה של זעם ודכדוך בזעקותיו הגולמיות של קוביין, בין אם בפופ הבועט של SMELLS LIKE TEEN SPIRIT או בהתפוצצות בת שתי הדקות של SILVER. האלבום אינו מחווה לנשמה אבודה; זו מתנה מחבריו. נובוסליק וגרוהל נתנו לקוביין הזדמנות אחרונה לעצבן את ההורים שלכם, להעיר את השכנים, לפוצץ את הרמקולים במכונית ולגרום טראומה לכלב המשפחה.

אלבום הופעה חשמלי של נירוונה היה אמור לצאת בסוף 1994, כחלק מאלבום כפול עם הקלטת ה-UNPLUGGED, אך יציאתו בוטלה משום שנובוסליק וגרוהל עדיין לא היו מוכנים רגשית להתמודד עם כל כך הרבה חומרים של הלהקה. בעוד שהסט האקוסטי הוא טרנסצנדנטי בהעברת הכאב המאופק שבו, האלבום החדש הוא הצד השני של המטבע – הצד הפנימי, הרגשי והקרבי. הוא מתפרע ומשחרר, ומציג את קוביין, נובוסליק וגרוהל – יחד עם הגיטריסט הנוסף, פאט סמיר, והמתופף המקורי, צ'אד צ'אנינג – במצבם הטבעי ביותר: מנפצים כלים וגורמים לטינטון בלתי הפיך באוזניים. אפילו בביצוע ל-SMELLS LIKE TEEN SPIRIT, הגיטרה של קוביין חורגת מהגבולות המלודיים של השיר ומפיחה חיים חדשים בלהיט שכמעט נשחק עד דק. כשמאזינים להמונים השואגים אל מול הרעש האדיר של נירוונה, אי אפשר שלא לתהות כיצד להקה כה רועשת זכתה להצלחה כה גדולה.

בתחילת האלבום, צרחות הפתיחה של קוביין מלוות בליין בס נודד של נובוסליק ובגניחה מעוותת מהגיטרה של קוביין, שנשמעת כמו מסור שרשרת מפלצתי. לאחר מכן, נירוונה משחררת את זעמה עם SCHOOL, מתוך התקליט BLEACH מ-1989, כהכנה עגומה לקראת המהלומה הבאה. בשיר ANEURYSM, קולו של קוביין בוער ורותח מגועל כשהוא צורח את השורה הרעילה "אני אוהב אותך כל כך, שזה גורם לי בחילה". עם זאת, על אף הטירוף שבביצוע, שיר זה, כמו רבים אחרים של קוביין כאן, נותר מלודי כמו שיר של הביטלס.

שירתו של קוביין באלבום הזה נואשת מתמיד – ניסיון מתוסכל לתקשר. יחד עם המוזיקה, המתח בקולו גובר משיר לשיר, כאילו כל הביצועים היו חלק מהופעה אחת רציפה. לפעמים נשמע שהוא ממש עומד להתפוצץ. בהערות שצורפו לאלבום, נובוסליק מייעץ: "עזבו את כל הניתוחים והפרשנויות. פשוט תגבירו את הווליום!". יש רק בעיה אחת: בסוף, רוצים עוד. אלא שאי אפשר לקבל את זה. כשקורט קוביין מת, הוא לקח הכול איתו.

"יום בחיים של חיפושית" – 1 באוקטובר:

1960: זיעה, רעש ורוק'נ'רול במועדון המפוקפק

הרחק מהתהילה העתידית, הביטלס הצעירים והלא מוכרים מצאו את עצמם ברובע החלונות האדומים של המבורג, גרמניה, כשהם מנגנים לילות שלמים במועדון אינדרה. באחד באוקטובר 1960, הם עלו לעוד הופעה מפרכת, אחת מני רבות, שחישלה אותם והפכה אותם מלהקת חובבים נלהבת למכונת נגינה משומנת. התנאים היו קשים, הקהל היה תובעני, אבל התקופה הזו הייתה בית הספר האמיתי של הלהקה.

1962: העט נפגש עם הנייר, וההיסטוריה משתנה

שנתיים בדיוק לאחר מכן, התרחש אחד האירועים המכוננים ביותר בסיפור של הלהקה. במשרדו הצנוע, חתמו ארבעת המופלאים – ג'ון לנון, פול מקרטני, ג'ורג' האריסון ורינגו סטאר – על חוזה ניהול רשמי עם בריאן אפשטיין. זה לא היה סתם עוד חוזה; היה זה המסמך היחיד שנשא את חתימותיהם של כל ארבעת חברי ההרכב המוכר יחד עם מנהלם. החוזה החדש ביטל הסכם קודם, שעליו היה חתום עדיין המתופף פיט בסט, אשר פוטר זמן קצר קודם לכן. רינגו סטאר, בשמו האמיתי ריצ'רד סטארקי, הוסיף את חתימתו. מכיוון שמקרטני והאריסון היו עדיין קטינים מתחת לגיל 21, נדרשה גם חתימתם של אבותיהם הגאים, מה שהוסיף נופך כמעט קומי לרגע ההיסטורי. אפשטיין, מצדו, התחייב לדאוג לכל צורכי הפרסום, וחשוב מכך, "לייעץ לאמנים בכל הקשור לבגדים, איפור והצגת ובניית ההופעה" – סעיף שהוביל למהפך התדמיתי של הלהקה, מהמעילים השחורים והשיער המשומן לחליפות המוקפדות. בתמורה, הוא היה אמור לקבל 25% מרווחיהם, וזאת רק אם כל אחד מהם ירוויח יותר מ-200 פאונד לשבוע.

1967: ממלאים חורים בסרט פסיכדלי

אחרי שכבשו את העולם, הביטלס החליטו שהם רוצים ליצור סרט משלהם, ללא תסריט מסודר. התוצאה הייתה הסרט MAGICAL MYSTERY TOUR. באותו יום, מצאה עצמה הלהקה מצלמת סצינות נוספות כדי למלא חורים שנתגלו בעריכה. הצילומים הכאוטיים והעלילה המאולתרת יצרו סרט מבולגן למדי, שלאחר שידורו בטלוויזיה ספג ביקורות קטלניות והפך לכישלון המסחרי והביקורתי הראשון של הלהקה.

1968: קצת דבש באולפן הקלטות

האווירה באולפן במהלך הקלטות "האלבום הלבן" הייתה מתוחה ומלאת ריבים, אך בתוך כל הכאוס, פול מקרטני החליט להקליט שיר קליל ונוסטלגי. באחד באוקטובר, באולפני TRIDENT בלונדון, החלה העבודה על השיר HONEY PIE, מחווה מתוקה בסגנון שנות ה-20, שהציגה את הצד הקליל והמלודי של הלהקה, גם בימים בהם הסוף כבר נראה באופק.

1969: הכביש המפורסם בעולם חוצה את האוקיינוס

באמריקה, המעריצים ציפו בקוצר רוח ליצירה החדשה של הלהקה. ביום זה, יצא לאור בארצות הברית התקליט ABBEY ROAD. התקליט, שהיה האחרון שהקליטו ארבעת חברי הלהקה יחד, הפך להצלחה מסחררת וזכה לשבחי המבקרים. מהעטיפה הבלתי נשכחת ועד לצד ב' המורכב והמהפכני, התקליט נחשב על ידי רבים ליצירת המופת האולטימטיבית שלהם.

1971: ג'ורג' האריסון נגד משרד האוצר הבריטי

"הביטל השקט" הוכיח פעם נוספת שיש לו קול גדול כשהחליט להילחם למען מטרה צודקת. ג'ורג' האריסון, שאירגן את הקונצרט למען בנגלדש, נפגש בלונדון עם חבר הפרלמנט פטריק ג'נקינס, בכיר במשרד האוצר, בניסיון נואש לבטל את המס הכבד שהוטל על כל עותק של תקליט המופע. הפגישה הייתה רחוקה מלהיות מוצלחת. ג'נקינס, בפנים חתומות, דחה את בקשתו של האריסון באמירה שנכנסה לפנתיאון: "סליחה! הכל טוב ויפה עם האידיאלים הגבוהים שלך, אבל בריטניה זקוקה לכסף לא פחות!"

1974: שמחה ועצב בחיי הפוסט-ביטלס

החיים אחרי הפירוק היו מלאי עליות ומורדות. באנגליה, פול ולינדה מקרטני הגיעו למרכז וומבלי כדי לעודד את המתאגרף ג'ון קונטה, שהפך באותו ערב לאלוף העולם במשקל קל – הבריטי הראשון שעשה זאת מזה 25 שנה. לפני הקרב, הזוג שלח לקונטה מברק משעשע בו נכתב: "עשית אותי מספר אחת. עכשיו אתה תהיה מספר אחת!", רמז להופעתו של המתאגרף על עטיפת תקליטם המצליח של פול וכנפיים, BAND ON THE RUN. במקביל, חדשות פחות משמחות הגיעו מכיוונה של סינתיה, אשתו הראשונה של ג'ון לנון. היא הודיעה כי נישואיה למסעדן האיטלקי רוברטו בסאניני הסתיימו, וכי היא נאלצת לחזור לליברפול.

1977: המורד שהפך לפקיד בנק?

ג'ון לנון, שפרש מחיי המוזיקה כדי לגדל את בנו שון, הופיע בפומבי במסיבה של חברת התקליטים של רוד סטיוארט וגרם להרמת גבות. השניים חולקים שולחן עם ג'יימס טיילור, קרלי סיימון והשחקן פיטר בויל אשתו, לוריין. בעלת טור בעיתון בניו יורק, ג'ודית סימונס, דיווחה: "זה היה ג'ון לנון שמעולם לא ראינולפני כן, מפוכח, גזרה נקייה ונראה בדיוק כמו פקיד בנק. הנה המורד לשעבר, במסיבה של רוד סטיוארט. כששערו קצוץ בקפידה, לבוש בחליפה אפורה ועניבה! ואשתו, יוקו אונו, מתאימה עם שמלה תואמת. האם היא הייתה אותו אדם שפעם ביים סרט שמורכב כולו מישבנים עירומים? הוא אמר, 'אני תרמתי את תרומתי לחברה. אין לי תוכניות לעבוד שוב'. הם לא מתכננים לבקר בבריטניה. אמר לנון, כיום בן 37, 'ניו יורק היא עכשיו הבית שלי. אני אוהב את זה כאן. אני מעשן סיגריות אמריקאיות'. אתמול, כל השוליים של ג'ון הביטל נראו כל כך רחוקים".

בהמשך הגיב על זה ג'ון: "לא אמרתי, 'תרמתי את התרומה שלי לחברה'. הכיף כשלא עשינו כלום היה לקרוא כל הסיפורים המדהימים האלו. אין לי מושג מאיפה הם קיבלו מידע. היינו די פעילים. פשוט לא היינו בעיתונים ולא היינו זמינים לתגובה, זה הכל".

1989: רינגו מסתבך בפרשיית דמי שתיקה

פורצת שערורייה של צהובונים כאשר הכתב אלן שדרייק כותב,"רינגו סטאר שילם בחשאי כמעט 250,000 ליש"ט, כדמי שתיקה, למאהבתו לשעבר כדי למנוע ממנה לחשוף את האמת על השתייה המוגזמת שלו ונטילת הסמים. העסקה, שנחשבת לגדולה ביותר של הוליווד אי פעם מבחינת התשלום, סוכמה כאשר ננסי לי אנדרוז איימה לתבוע אותו. הכסף שולם בתשלומים שנתיים מעל תקופה של שמונה שנים, לאחר תשלום ראשוני של £90,000. ננסי טענה שרינגו הבטיח להינשא לה ושעמה שהוא לפתע התאהב במישהי אחרת, ברברה באך.

2009: היהלומים שבשמיים כבים

באחד באוקטובר 2009, סיפור שהפך לשיר מפורסם הגיע לסיומו העצוב. לוסי אודונל, חברת ילדות של ג'וליאן לנון, הלכה לעולמה לאחר מאבק במחלת הזאבת. לוסי הייתה ההשראה הלא-מודעת לאחד השירים הפסיכדליים המוכרים ביותר של הביטלס, LUCY IN THE SKY WITH DIAMONDS. הסיפור החל כשג'וליאן הקטן חזר מהגן עם ציור של חברתו לכיתה, מוקפת בכוכבים. כשאביו, ג'ון, שאל אותו מה צייר, הילד ענה בפשטות: "זאת לוסי, בשמיים, עם יהלומים". המשפט הצית את דמיונו של לנון והפך מיד לשיר, ובכך העניק ללוסי הקטנה חיי נצח.

גם זה קרה ב- 1 באוקטובר. מביקורות קטלניות שהתבררו כבדיחה, דרך חתונות של כוכבי רוק שחיכו כמעט שלושה עשורים, ועד להקלטות שהתקיימו בצל טרגדיות אישיות. בואו נצא למסע בזמן אל הרגעים הבלתי נשכחים הללו.

יריית הפתיחה של אוריה היפ והמבקרת שהבטיחה להתאבד

בשנת 1970, עולם הרוק עדיין היה מרחב פרוע ומלא הפתעות. כאשר גיליון מספר 67 של מגזין הרולינג סטון נחת בדוכנים, הוא נשא על שערו את תמונתו של פליקס קאוואליאר מלהקת THE RASCALS. אולם, בעמודי הפנים הסתתרה פצצה קטנה. המבקרת מליסה מילס האזינה לתקליט הבכורה של להקה בריטית צעירה בשם אוריה היפ, תקליט בשם VERY 'EAVY... VERY 'UMBLE, והחליטה שהיא ממש... אבל ממש לא אוהבת אותו. את ביקורתה היא פתחה במילים שנחרטו בדברי הימים של הז'אנר: "אם הלהקה הזו תצליח, אז אני איאלץ להתאבד". ובכן, ההיסטוריה הוכיחה שהלהקה לא רק הצליחה, אלא הפכה לאחת מאבני היסוד של ההארד רוק. גורלה של הגברת מילס, לעומת זאת, נותר עלום וסוג של בדיחה בקרב חברי הלהקה. אותו גיליון היסטורי כלל גם ביקורות על תקליטים חדשים של ענקים כמו פרנק זאפה, הביץ' בויז, הדלתות ולוני מאק, מה שהופך אותו לקפסולת זמן מרתקת.

בוב דילן פוגש את הלהקה

שנים ספורות קודם לכן, בשנת 1965, עלה בוב דילן על במת אולם קרניגי הול היוקרתי בניו יורק לאירוע שהיה יותר מסתם הופעה. מאחוריו ניצבה להקת הליווי החדשה שלו, חבורת נגנים מוכשרת שפעלה תחת השם הצנוע THE HAWKS. הקהל עדיין לא ידע זאת, אבל הוא היה עד ללידתו של אחד מהרכבי הרוק המשפיעים והחשובים ביותר, הרכב שבעתיד יאמץ לעצמו שם פשוט וקולע הרבה יותר: THE BAND.

סוף סוף: ג'ין במוסד הנישואין

נחזור קדימה בזמן לשנת 2011. אחרי זוגיות יציבה ומפתיעה שנמשכה 28 שנים והניבה שני ילדים, החליט בסיסט להקת קיס, ג'ין סימונס, לעשות את הצעד הגדול. בגיל 62, הרוקר יורק האש (האמיתי( והדם (המזויף) בעל הלשון המשורבבת נשא לאישה את אהובתו, הדוגמנית והחשפנית לשעבר שאנון טוויד, שהייתה אז בת 54. החתונה הנוצצת נערכה במלון בבוורלי הילס בפני כ-400 אורחים, ביניהם חברו ללהקה פול סטנלי ויו הפנר, מייסד פלייבוי, מגזין שעבורו הצטלמה הכלה לא פעם. את שיר החופה, AT LAST, ביצעה בתם המוכשרת סופי. אך לנישואים היה תנאי אחד, בלתי מתפשר, מצדה של טוויד: על סימונס היה לשרוף את אוסף תמונות הפולארויד המפורסם שלו, שתיעד קרוב ל-5,000 מפגשים עם גרופיות לאורך השנים. עבור סימונס, היה זה ויתור כואב, אך כפי שהסביר בעצמו: "הייתה לי הארה. האם אני אמות לבד מוקף בחשפניות, או שאמות מוקף באהוביי? אז החלטתי להתחתן איתה".

הולדתה של "ליילה" בצל האבל

באותו יום ממש בשנת 1970, באולפני קרייטריה שטופי השמש במיאמי, התכנסו חברי להקת דרק והדומינוס כדי להשלים את אחד משירי הרוק הגדולים בכל הזמנים, LAYLA. באופן טרגי, בזמן שהם עבדו על הקטע, נערכה בסיאטל הלווייתו של חברו הקרוב של אריק קלפטון, הגיטריסט ג'ימי הנדריקס. קלפטון, שבור לב, בחר שלא להשתתף בלוויה ולהתמקד בעבודה על השירים IT'S TOO LATE ו-LAYLA. החלק הראשון, הרוקי והסוער של השיר כבר הוקלט, אך קלפטון הרגיש שמשהו חסר. כאן נכנס לתמונה המתופף ג'ים גורדון, שהיה אז בן זוגה של הזמרת ריטה קולידג'. השניים נהגו להתחרות ביניהם על הפסנתר בביתם, וגורדון הלחין מנגינה יפהפייה שריתקה את קלפטון כששמע אותה באולפן. הוא החליט "להשתיל" את קטע הפסנתר המלנכולי הזה בסוף השיר. הקלידן בובי וויטלוק התנגד נחרצות, אך קולו היה במיעוט. כך נולד החלק השני והבלתי נשכח של היצירה. מפיק התקליט, טום דאוד, סיכם זאת היטב: "אמרתי לחברי הלהקה שזה האלבום הטוב ביותר שהקלטתי מאז GENIUS של ריי צ'ארלס".

חדשות מהשטח

שנת 1984: להקת U2 משחררת את התקליט THE UNFORGETTABLE FIRE. בהפקתם של בריאן אינו ודניאל לנואה, הלהקה התרחקה מהסאונד המחוספס של עבודותיה המוקדמות ואימצה צליל ניסיוני ואווירתי יותר. שם התקליט נלקח מתערוכת אמנות שעסקה בהפצצת האטום על הירושימה, והוא סלל את הדרך ליצירת המופת הבאה שלהם, THE JOSHUA TREE.

שנת 2004: ברוס פאלמר, הבסיסט המקורי של להקת בופאלו ספרינגפילד, הולך לעולמו בגיל 58 מהתקף לב. קווי הבס הייחודיים שלו היו חלק בלתי נפרד מהצליל של הלהקה, לצד ענקים כמו סטיבן סטילס וניל יאנג.

שנת 1976: דיוויד בואי, בניסיון להיגמל מהתמכרותו הקשה לקוקאין, עבר מאנגליה לברלין. שם הוא יצר קשרים אמנותיים פוריים עם איגי פופ ובריאן אינו, שהובילו לאחת התקופות היצירתיות ביותר בקריירה שלו.

שנת 1991: פרינס, יחד עם להקתו החדשה THE NEW POWER GENERATION, מוציא את האלבום DIAMONDS AND PEARLS. האלבום, ששילב פ'אנק, רוק ופופ, הפך לאחד ממצליחיו המסחריים הגדולים של שנות התשעים והציג לעולם את קולה העוצמתי של הזמרת רוזי גיינס.

שנת 1967: דירתו של סולן הרולינג סטונס, מיק ג'אגר, נפרצת. הגנבים שללו תכשיטים ומעילי פרווה שהיו שייכים לבת זוגו דאז, מריאן פיית'פול.

שנת 1968: ג'ון סבסטיאן מודיע על עזיבתו את להקת LOVIN SPOONFUL, בעקבות חילוקי דעות אמנותיים ופרשיית סמים שהעיבה על הלהקה. פרישתו הובילה אותו לקריירת סולו ולרגע מכונן ובלתי מתוכנן בהמשך על במת פסטיבל וודסטוק.

שנת 1976: להקת סטיקס משחררת את התקליט CRYSTAL BALL, הראשון עם הגיטריסט והזמר טומי שאו, שהפיח בלהקה אנרגיה חדשה. הבסיסט, צ'אק פאנוזו, סיפר בספרו: "טומי הוא גם כותב שירים נהדר, והתקליט הראשון שלנו אחרי שהוא הצטרף ללהקה נקרא למעשה על שם אחד משיריו. חלק מהעבודה הטובה ביותר שלנו יצאה מהתקופה ההיא. קשה להאמין שהלהקה באמת הפיקה תקליטים כל כך נהדרים ומגובשים, בהתחשב בכך שהסגנונות של כולנו היו כל כך שונים. דניס (דה יאנג הקלידן) היה כולו בבלדות תיאטרליות. ג'יי.וואי (ג'יימס יאנג הגיטריסט) היה הבי מטאל. ועכשיו טומי הביא להרכב רקע של רוקבילי. אבל כשהיינו נכנסים כולנו לחדר עם הכלים שלנו, איכשהו הכל היה מתחבר. שיר היה מוצג, וכולנו היינו מתחילים להתרגל אליו ולהכניס לתוכו את העיבודים שלנו. ידענו באופן אינסטינקטיבי מתי הכל התחיל להתחבר. זה היה אתגר עבורי ועבור ג'ון להתאים את הסגנונות שלנו כך שיתאימו לכותב השירים, מכיוון ששלושתם היו כל כך שונים. היינו באמת צריכים לוודא שהשיר יישמע בסופו של דבר כפי שכותב השירים רצה. לכל אחד היה סגנון כתיבה שונה. לפעמים, אחד מהם היה מביא להרכב שיר כמעט מושלם. במקרים כאלה, היית יכול להבין אותו מיד ופשוט להתרכז בהוספת הניואנסים. בפעמים אחרות, מישהו היה מגיע עם רעיון שהיה מאוד לא מגובש. לפעמים הייתי מסתכל על ג'ון וחושב, 'איפה השיר בתוך השיר הזה?'. אבל ניסינו ממש קשה לעשות את זה נכון, וברוב המקרים הצלחנו. אם לא היינו מכבדים את הסגנון של זה את זה ומשתפים פעולה בדרך זו, אני לא חושב שהשירים היו הופכים ללהיטים.

שנת 1991: כפפת הגולף המשובצת קריסטלים של מייקל ג'קסון נגנבה ממוזיאון מוטאון בדטרויט. היא נמצאה על ידי המשטרה כעבור יומיים.

שנת 1987: להקת סאונדגארדן מסיאטל משחררת את ה-EP הראשון שלה, SCREAMING LIFE, דרך חברת התקליטים המקומית סאב-פופ, ומבשרת על בואו של הגראנג'.

שנת 1970: ימים ספורים לפני מותה, ג'ניס ג'ופלין מקליטה את שירה האחרון, ביצוע א-קפלה בלתי נשכח לשיר MERCEDEZ BENZ. באותה הזדמנות, היא גם הקליטה ברכת יום הולדת ספונטנית לג'ון לנון.

הם נולדו ביום הזה!

ביום זה הגיחה לעולם הזמרת ההולנדית מריסקה ורס מלהקת SHOCKING BLUE (נולדה ב-1947), שהביאה לנו את הלהיט VENUS ואף הופיעה בישראל ב-1971; הגיטריסט מרטין טרנר מלהקת WISHBONE ASH נולד ב-1947; הגיטריסט ארל סליק, שעבד עם דיוויד בואי וג'ון לנון נולד ב-1952; הסקסופוניסט ג'רי מרטיני מלהקת SLY & THE FAMILY STONE נולד ב-1943 וזמר הנשמה הענק דוני האת'אוואי נולד ב-1945, אך סיים את חייו בטרגדיה בשנת 1979.

לוסי בהחלט מרימה גבות! ב-1 באוקטובר בשנת 1969 יצא תקליט הבכורה של להקת JUICY LUCY הבריטית. הנה מה שקרה שם, כפי שאספתי ממקורות שונים (שאינם ברשת).

להקה זו, שניחנה בנגינת בלוז-רוק חשמלית, החלה את דרכה לאחר פירוקה של להקת THE MISUNDERSTOOD. גלן רוס קמבל, זמר ונגן מנדולינה ומרימבה, הוא שהציע את שמה של הלהקה החדשה שתכנן להקים. קמבל: "הלהקה הקודמת שלנו נראתה לי כבר כמו פרוצה זקנה ועייפה. אז הצעתי לקרוא ללהקה החדשה בשם ג'וסי לוסי. אני לא ממש גאה בקרדיט על המצאת השם, כי זה נשמע כמו עוד כינוי שתלמידי בית ספר ממציאים לבנות שלומדות איתם".

להרכב המתגבש הצטרף הסקסופוניסט כריס מרסר, שתרם מניסיונו בעיבודים, שאותו צבר כשניגן עם ג'ון מאייאל. מרסר ניגן גם בקלידים והיה רכש חשוב ללהקה. את ההרכב השלימו הגיטריסט ריי אוון, הבסיסט קית' אליס והגיטריסט ניל הבארד.

כריס מרסר: "ריי אוון היה החבר הכי מוזר בלהקה, ואין לי מושג מאיפה קית' אליס הביא אותו. ריי נראה כמו ג'ימי הנדריקס, אך הוא היה נאיבי מאוד וחסר ניסיון".

חברת התקליטים שהחתימה אותם, פיליפס, שילמה לחברי הלהקה משכורת של 15 ליש"ט לשבוע וקבעה להם מקום לערוך חזרות – במרתף קטן ומעופש, לדברי מרסר. החזרה הראשונה נערכה, לפי יומנו, ב-18 באוגוסט 1969. במרתף ההוא לא היו חלונות או אוויר צח, וזה היה די מדכא עבורם.

באותה תקופה הקימה חברת פיליפס חברת-בת בשם VERTIGO, שנועדה להוציא תקליטים של אמנים מתקדמים. הופעת הבכורה של הלהקה נערכה ב-31 באוגוסט 1969, באולם קוטהאם ברדקאר. משם הם חזרו לחדר החזרות כדי לעבוד על שירים לתקליט הבכורה. ההקלטות החלו ב-12 בספטמבר באולפני IBC, כשלושה שבועות בלבד לאחר הקמת הלהקה.

חברי הלהקה ניסו את כוחם גם בכתיבת שירים, מתוך הבנה שכך ירוויחו יותר כסף. במקביל, הם עיבדו מחדש את הקטע WHO DO YOU LOVE של בו דידלי, שיר שלהקת MISUNDERSTOOD נהגה לבצע רבות בהופעותיה. הפעם הם רקחו עיבוד שהותאם לקולו של ריי אוון. מרסר, שלא מצא מה לנגן בקטע זה בסקסופון או בקלידים, נטל לידיו טמבורין. שיר נוסף שהם עיבדו מחדש לתקליט היה NADINE, במקור של צ'אק ברי, אם כי לא כולם בלהקה אהבו את שירתו של אוון בביצוע זה.

בסוף ספטמבר התקליט היה מוכן. הוא היה השני בקטלוג של חברת VERTIGO, אחרי תקליט של להקת קולוסאום. למרות שהוקלט בחיפזון, רבים מציינים אותו כתקליט הטוב ביותר של הלהקה. היה קשה לפספס את עטיפתו, שעליה צולמה בחורה עירומה בשם זלדה פלאם כשסביבה פירות. העטיפה הזו הרתיעה אנשים רבים מרכישת התקליט. מרסר נכח בצילומים, שנערכו בדירה בצ'לסי. מרסר: "זלדה, שהייתה שחקנית מבוגרת יחסית, נכנסה פנימה והתנהגה כדיווה תיאטרלית, כמו בטי דייויס. זה היה מצחיק. כל הצילום היה מוזר, כשהניחו את הפירות על גופה המדולדל. לזלדה לא היה אכפת ממיץ הפירות שנזל, בעודנו מצחקקים מסביב".

לפי כתבה שפורסמה בזמנו ב"רקורד מירור", זלדה הייתה אשתו של המיליונר ריצ'רד פלאם, אך הם היו פרודים באותה עת. זלדה הפכה לפנים של ג'וסי לוסי. במודעות השיווק היא צולמה בתנוחה פרובוקטיבית, ולצדה בועת קומיקס עם השאלה: WHO DO YOU LOVE.

עם תשומת הלב הגדולה שקיבלה זלדה, היה זה טבעי להביא אותה גם להופעות הלהקה. היא הייתה מגיעה לבושה בבגדים שעליהם הוצמדו פירות, עולה מדי פעם לבמה ורוקדת באופן גרוטסקי לצלילי הלהקה. הייתה לה צ'ינצ'ילה קטנה, שאותה נהגה לפעמים לשים על ראשה ולרקוד איתה. פעם אחת המכרסם ברח ממנה אל תוך האולם ועורר בהלה בקרב הקהל.

ומה אמרו הביקורות בעיתונים על תקליט הבכורה? נכנסתי לארכיונים, והנה התשובה. ב"רקורד מירור" נכתב: "זה נופל לקטגוריית האסיד-רוק, עם גיטרה פסיכדלית שמתפתלת סביב הכול. אם זו הסצנה שלכם, תאהבו את הדבר הזה, שמבוצע היטב. אבל יש כבר מספיק צלילים כאלה בסביבה".

ב"מלודי מייקר" נכתב: "זהו אחד התקליטים המחוספסים והמקפיצים ביותר שיצאו מאולפן בריטי מזה זמן רב. הם יודעים ליצור קצב".

ובפינה הישראלית - ביום זה בשנת 1983 התפרקה סופית להקת תיסלם.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר