רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-1 באפריל בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-1 באפריל (1.4) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"הייתי בדרכים כמעט חמש שנים וזה התיש אותי. השתמשתי בסמים, עשיתי הרבה דברים רק כדי להמשיך, אתה יודע? ואני לא רוצה לחיות ככה יותר. אני פשוט מחכה לזמנים טובים יותר; אני רוצה להאט מעט את הקצב.

המופע הבא יהיה שונה בהרבה מהקודם. בהופעה האחרונה, במהלך המחצית הראשונה שנמשכה כשעה, ביצעתי רק שישה שירים. השירים שלי היו ארוכים מאוד. בגלל האורך שלהם, הייתי צריך למצוא דרכים שונות להישאר ערני, כי הייתי חייב לזכור את כל המילים.

עכשיו יש לי מבחר שלם של שירים חדשים. כתבתי אותם במהלך הדרכים, אתה יודע, ואני אבצע אותם בהופעות. הם יישמעו הרבה יותר טוב מאיך שהם נשמעים בתקליט. השירים שלי תמיד נשמעים הרבה יותר טוב בהופעה חיה מאשר בהקלטה" (בוב דילן, בשנת 1969)

ב-1 באפריל בשנת 1984 נורה למוות הזמר מארווין גאי והוא בן 44 ויום אחד לפני יום הולדתו ה-45.

ה-1 באפריל נחשב תמיד ליום של קונדסות עליזה המלווה לרוב במתיחות. אך בשנת 1984, לא היה זה מעשה קונדס כשזמר הנשמה מארווין גאי נורה למוות בגיל 44, יום אחד בלבד לפני יום הולדתו. זה היה היום שבו פרצה המריבה שהובילה לסיום הטראגי.

רבים מקרוביו של מארווין חשו, עוד לפני שמצא את מותו מידי אביו, כי מרחפת מעליו משאלת מוות. הוא האמין אז שכולם שונאים אותו, ושלושה שבועות לפני התקרית אף הודיע למשפחתו כי בכוונתו להתאבד. באחד הערבים, בעודם יושבים בבית, שלף אקדח ואיים לירות בעצמו. שלושה מקרוביו זינקו לעברו, נאבקו בו והוציאו את הנשק מידו.

חייו הפכו לסיוט מתמשך שנסלל בנתיב הקוקאין; הוא היה מכור, פושט רגל וצבר חובות עתק של דמי מזונות. בשבוע האחרון לחייו התגורר בבית הוריו – אותו הבית שרכש עבורם עשור קודם לכן, בימים שבהם היה לו הכל. באותה תקופה בקושי יצא מהקומה השנייה, רדוף מחשבות כי אנשים מבקשים להורגו. יום לפני מותו ביקש מקרוב משפחה להשיג לו נקניקייה בלחמנייה, אך כשקיבל אותה, ניגש לחלון והשליך אותה לשיחים. רבים ראו בו אז אדם שדעתו נטרפה עליו לחלוטין ושנכנע לסכיזופרניה.

כמו זמרי נשמה רבים, גם מארווין גאי החל את דרכו המוזיקלית בכנסייה. שם נוצר הסדק הראשון, כשאביו, ראש הכנסייה, ראה בשימוש במוזיקה למטרות חילוניות חטא שאין לו כפרה. מארווין הצעיר גדל באווירה שגרמה לו לסלוד מעצמו ככל שזכה להצלחה רבה יותר. היסטוריה של אלימות רדפה את משפחת גאי כקללה; האב נהג להכות את בנו ללא רחם, ובעקבות זאת התקרב מארווין לאמו – מערכת יחסים שרק העצימה את הסערה הפנימית שבתוכו.

האב נהג ללבוש בסתר בגדי נשים, ומארווין, שנחרד מההשלכות של הדבר עליו, מיהר לשנות את שם משפחתו מ-GAY ל-GAYE. מאז התחוללה בקרבו סערה בשל הבלבול המיני שחווה. בתחילת שנות השבעים זכה גאי לתהילה מחודשת עם צאת אלבומו WHAT'S GOING ON, שרבים בקהילה השחורה הזדהו עם תכניו, אך ההצלחה לא האריכה ימים ובאמצע העשור החלה ההידרדרות.

לאחר שהתגרש מאשתו, אנה גורדי, בשנת 1976, ניסה גאי להתאבד בהוואי באמצעות הזרקת כמות קטלנית של קוקאין. רשויות המס גילו כי הוא חייב שני מיליון דולרים; גאי ביקש להכריז על עצמו כפושט רגל וניסה למצוא פתרון כלכלי באלבום הכפול HERE MY DEAR, שנחשב עד היום לאחד התקליטים הארסיים ביותר שנוצרו בסוף שנות השבעים. רבים זלזלו ביצירה בשל המניע הכלכלי שעמד מאחוריה.

מארווין היה בן 20 בלבד כשנישא לאנה גורדי בת ה-37, אחותו של בארי גורדי, נשיא חברת "מוטאון" בה היה חתום. בתחילה נדמה היה שמדובר בסיפור אהבה גדול, והוא אף הגדיר אותה ככוח המניע שמאחוריו. אולם האהבה החמיצה, והזוג נותר ללא ילדים. בשנת 1973 הכיר גאי אהבה חדשה, ג'ניס האנטר, ממנה נולדו לו שני ילדים, ובשנת 1977 הגישה אנה תביעת גירושין.

גאי, שבזבז את הונו ולא היה יכול לשלם לאנה, הגיע להסכם מקורי בבית המשפט: עורך דינו הציע להעביר לה את כל הרווחים מהאלבום הבא שלו. גאי הודה מאוחר יותר: "בתחילה חשבתי להקליט מוזיקת זבל. לא הייתה לי סיבה להתאמץ כדי שהיא תקבל את הכסף". אולם כשהחל לעבוד, גילה רוח יצירה חדשה והתייחס ל"אלבום הגירושין" ברצינות תהומית, כהזדמנות לפרוק את רגשותיו. האלבום יצא בסוף 1978 וספג ביקורות קשות; הקהל התקשה לקבל את המסר שנתפס כאקט של נקמה אישית.

בשנת 1980 ניסה לפתוח דף חדש ועבר לבלגיה. הגלות היטיבה עמו לזמן מה; הוא ריסן את התמכרותו לסמים והחליף אותה בעיסוק אינטנסיבי בספורט. בשנת 1982 חתם עם חברת CBS והקליט את אלבום הקאמבק MIDNIGHT LOVE, אך הקוקאין המשיך לרדוף אותו. בסוף אותה שנה חזר ללוס אנג'לס, לא כדי לחגוג את הצלחתו, אלא כדי לסעוד את אמו שסבלה מאי-ספיקת כליות.

כשעבר לדירה סמוכה להוריו, גילו סוחרי הסמים את מיקומו והחלו לפקוד את ביתו. הוא שב לצרוך סמים בכמויות גדולות, בעודו מתמודד עם תביעות מזונות משתי נשותיו לשעבר בסך מיליון דולר. מצבו המשיך להידרדר עד לאותה ירייה קטלנית.

במהלך שהותו בקומה העליונה בבית הוריו, בעודו משוחח עם אמו אלברטה, נשמעה צעקה מהקומה התחתונה. היה זה אביו, מארווין גאי סניור, שהיה מצוברח מכך שלא מצא מסמכי ביטוח. האב צעק על אשתו, וטון דיבורו עורר את חמתו של הבן, שקרא לו לעלות ולהסביר את עצמו. האב עלה והמשיך לצעוק על אלברטה; מארווין התפרץ וזעק: "אינך יכול לדבר כך לאמא שלי!". בין השניים התפתח ויכוח חריף שבמהלכו דחף מארווין את אביו למסדרון. האב ירד לקומה התחתונה כשהוא נסער, ומארווין ואמו חזרו לחדרם.

ברגע זה, האב כבר לא חיפש מסמכים, אלא את האקדח שבנו קנה לו במתנה שבועות ספורים קודם לכן. הוא עלה לקומה השנייה, כיוון את הנשק וירה לחזהו של מארווין. הכדור פילח את ליבו. לאחר שניות של שקט מצמרר, האב, אחוז טירוף, התקרב לבנו וירה בו שוב כדי לוודא הריגה. לאחר מכן יצא מהבית, קבר את האקדח במדשאה, התיישב על הספסל וחיכה למשטרה.

מארווין גאי הוכרז כמת בבית החולים בקליפורניה בשעה 13:01. שעות לאחר הלוויה הודה האב בירי, אך טען להגנה עצמית: "לא ידעתי שהאקדח טעון בתחמושת חיה. הוא הפיל אותי ובעט בי... כשכיוונתי אליו את הנשק הוא צחק עליי, אז יריתי". המשטרה לא האמינה לגרסתו. מקורבים העידו כי השניים התקוטטו ללא הרף, ואיש ממכרי המשפחה לא הופתע מהסוף המר. כשנשאל האב בחקירתו אם אהב את בנו, השיב בקרירות: "בואו נגיד שלא לא חיבבתי אותו".

הטעימה הראשונה של רורי גאלאגהר. ב-1 באפריל בשנת 1969 יצא אלבומה הראשון של להקת TASTE, עם הגיטריסט רורי גאלאגהר.

קודם כל, אני חייב להוריד את זה ממני, ברשותכם - השמועה העקשנית ביותר במסדרונות עיתונות הפופ והפורומים השונים ברשתות החברתיות מספרת על רגע שבו נשאל ג'ימי הנדריקס איך זה מרגיש להיות הגיטריסט הטוב בתבל, והוא פשוט השיב: "לא יודע, תצטרכו לשאול את רורי גאלאגהר". ובכן, חברות וחברים, הגיע הזמן לנפץ את הבועה הזו עם סיכה קטנה. אין שום הוכחה מוקלטת או כתובה מפעם שהדבר הזה אי פעם קרה. נראה שמישהו עם דמיון מפותח המציא את הסיפור הזה (נטען גם שהנדריקס אמר את אותו הדבר על טרי קאת', הגיטריסט של להקת שיגקו), והוא התגלגל לו לאורך השנים עד ששכנע המונים שזו האמת לאמיתה. ממש כמו הבדיחה של הסטנדאפיסט ג'ספר קארוט מהאייטיז ומאז המון מאמינים שאכן ג'ון לנון נשאל האם רינגו הוא המתופף הטוב בעולם והוא ענה - "בעולם?! הוא אפילו לא המתופף הכי טוב בביטלס". אבל האמת היא שלא היינו צריכים שום אישור מהנדריקס כדי להבין דבר אחד ברור: גאלאגהר בהחלט ידע איך לנגן בגיטרה שלו באופן שגרם ללסתות של המונים להישמט לרצפה.

גאלאגהר עצמו ניתח את המצב בצורה מרתקת כשנשאל על שורשי הצליל שלו ואמר: "לפני הנדריקס היו אלו ג'ף בק וקית' ריצ'רדס שהביאו דיסטורשן רב לצליל שלהם. אבל היה כמובן דיסטורשן עוד לפניהם, בתקליטי הבלוז משנות החמישים. הם לא השתמשו בדיסטורשן כטכניקה. פשוט היו להם מגברים קטנים שכפתור הווליום שלהם פעל בכיוון העוצמתי. זה הפך לחלק מהתבלין הקבוע בבלוז של שיקגו. הנדריקס לקח את זה והפך את העניין לסוג של אמנות".

האיש הזה, שנולד בכלל בעיירה באלישאנון שבמחוז דניגול ועבר עם משפחתו לעיר CORK, ייזכר לנצח בדפי ההיסטוריה של הרוק כגיטריסט מופלא שלא הסכים להתפשר על האמנות שלו עבור שום סכום שבעולם. בזמן שכולם רדפו אחרי נצנצים, סימן ההיכר שלו היה גיטרת פנדר סטרטוקאסטר, משנת 1961, שנראתה כאילו עברה התעללות קשה ולא שופצה מעולם - כי להגיד לעולם איזו דרך היא עברה. עם הכלי החבוט הזה הוא הפך לגיטריסט של העם, טיפוס שמעדיף חולצת משבצות פשוטה על פני בגדי כוכב רוק נוצצים. אבל אל תתנו למראה הפשוט להטעות אתכם, מדובר במולטי אינסטרומנטליסט שידע להפליא בנגינה גם על DOBRO, מנדולינה, מפוחית ואפילו סקסופון.

את אותה פנדר מפורסמת, שמספרה הסידורי היה 64351, הוא רכש בחנות של קראולי, בעיר CORK, תמורת 100 לירות שטרלינג ששולמו בתשלומים. ישנם אנשים שחושבים בטעות שהגיטרה נראתה כך בגלל תאונה קשה שגאלאגהר עבר איתה. לפי הסיפור המצוץ מהאצבע הזה, הגיטרה אבדה לכמה ימים בשטח התאונה וכשנמצאה - היא כבר הייתה חבוטה לגמרי. האגדה המשיכה וטענה שגאלאגהר סירב לשפץ אותה כדי להמחיש את החיבור העמוק ביניהם בעקבות הטראומה המשותפת. זה אולי סיפור יפה לסרט הוליוודי, אבל המציאות הייתה הרבה יותר פשוטה: גאלאגהר קנה את הגיטרה כשהיא כבר הייתה חבוטה במעמד הרכישה, ומשנה לשנה, עם כל הופעה מיוזעת, היא פשוט שופשפה עוד קצת.

הגיטרה הזו הייתה הפנדר היחידה שהייתה לו, והוא ראה בה את כליל השלמות מבחינת הסאונד, במיוחד כשחיבר אותה למגבר VOX AC30 שלו עם יחידת ה-TREBLE BOOSTER. בניגוד לקולגות שלו שהעמיסו גיטרות חשמליות במחסנים, הוא שמר אמונים לאחת והיחידה שנתנה לו את התשובה המלאה לפריטות הפראיות שלו. כך הוא הפך לאחד מכוכבי הרוק האמיתיים הראשונים שיצאו מאירלנד. בסוף שנות השישים הוא הנהיג את להקת TASTE שסומנה כהבטחה אדירה, אבל כמו כל סיפור רוק טוב, היא התפרקה בסוף בגלל בעיות אגו קשות ומתחים פנימיים בין חבריה.

אז הכל התחיל בשנת 1966 כשהוקם הרכב השלישייה המצוין הזה. גאלאגהר היה אז עמוק בתוך הבלוז והעריץ אמנים כמו מאדי ווטרס וג'ימי ריד. באותה תקופה הלהקה הופיעה עם שירי בלוז לצד גרסאות כיסוי של שירי רוק'נ'רול. בדיוק אז הגיעה מוזיקת הקצב באופן רציני לעיר CORK האירית ומועדונים החלו להיפתח שם בקצב מסחרר. להקתו של גאלאגהר מצאה את עצמה מופיעה המון, אבל הדרך לא הייתה קלה. הלהקה נתקלה בקשיים מול איגוד המוזיקאים האירי שהחזיק בחוק מעצבן: כל הרכב חייב לכלול לפחות שבעה נגנים.

אז הארגון ניסה לחסום את ההופעה של השלישייה במועדון ARCADIA, ובסוף הושגה פשרה מגוחכת: הלהקה נדרשה לעבור אודישן כדי לקבל אישור להופיע בהרכב חסר. שלושת החברים לא הסכימו להשפיל את עצמם במבחן כזה, והארגון נאלץ לבלוע את הרוק שלו ולסגת מהדרישה. בתחילת 1967 הם כבר עבדו חזק בערים CORK ודבלין, ואז עברו לבלפאסט והתנחלו במלון MARITIME. המקום הזה היה מוקד עלייה לרגל, שכן שלוש שנים קודם לכן ואן מוריסון ולהקת THEM היו להקת הבית שם. להקת TASTE הקליטה שם כמה קטעים שיצאו לאור רק בשנת 1974 בתקליט שנקרא IN THE BEGINNING 1967.

הלהקה התחילה לחמם אמנים רציניים שהגיעו מלונדון לאירלנד, כמו ג'ון מאייאל ולהקת CREAM. השמועה על השלישייה האירית הגיעה עד לונדון, ומהר מאוד הם מצאו את עצמם מופיעים במועדון MARQUEE. לונדון של סוף שנות השישים הייתה המקום המושלם לבלוז, והחברים החליטו לעבור לשם. אלא שמיד לאחר המעבר, הלהקה המקורית התפרקה, וגאלאגהר גייס שני נגנים אירים חדשים: ריצ'ארד מקרייקן בבס וג'ון וילסון בתופים.

ההרכב החדש הזה התחיל לקצור שבחים בכל פינה, והמבקרים הימרו עליהם כדבר המרענן הבא שיצליח בענק. ב-26 בנובמבר 1968 הם הופיעו לצד להקת יס כלהקת חימום במופע הפרידה ההיסטורי של להקת CREAM ברויאל אלברט הול. אבל לא כולם התלהבו. כריס וולש כתב ביקורת פושרת בעיתון מלודי מייקר וטען שהגיטריסט ניגן יותר מדי אקורדים משעממים והביצוע שלהם לשיר SUMMERTIME פשוט לא היה משכנע מספיק.

כשזה הגיע להקלטת תקליט הבכורה שלהם, חברת התקליטים POLYDOR לא ממש פינקה אותם. ללהקה ניתנו יומיים בלבד להשלים את כל ההקלטות, בלי שום חזרות מוקדמות. הם פשוט נכנסו לאולפני DE LANE LEA, ניגנו והקליטו תחת לחץ אטומי. גאלאגהר ניסה בשיניים להגיע לסאונד גיטרה ראוי, אבל לפני שהספיק למצמץ, הוא כבר ראה את התקליט מוכן עם עטיפה על המדפים. הוא ממש לא אהב את התוצאה הסופית, אבל חברת התקליטים הייתה להוטה להוציא את המוצר לשוק כמה שיותר מהר. אחרי הכל, להקות בלוז היו ה-דבר באותם ימים.

בערך מחצית מהתקליט הורכבה מגרסאות כיסוי של בלוז מסורתי, והמחצית השנייה נכתבה על ידי גאלאגהר עצמו. כל היצירה הזו הוגשה עם מספיק פראות כדי לגרום למאזינים לפעור פה בתדהמה. רורי גאלאגהר לא ניגש לבלוז ביראת כבוד מוגזמת, הוא ניגן אותו מלוכלך, רועש ומהיר ככל האפשר. אם היה קיים מושג כמו בלוז-פאנק באותן שנים, התקליט הזה היה כנראה ההגדרה המדויקת שלו. המעידה הרצינית היחידה בכל החגיגה הזו הייתה גרסה משעממת וכבדה של השיר CATFISH, שנמרחה על פני שמונה דקות. אבל... הקצב המסורתי של השיר היה משעמם מטבעו וגרסה דומה, ומשעממת באותה מידה, אפשר למצוא בתקליט הבלוז של ג'ימי הנדריקס. לא משנה כמה פידבק הופק מהגיטרה או כמה חזק וגאה גאלאגהר צעק את המילים, זה עדיין לא נשמע משכנע. עם זאת, הצעקה I WISH I WAS YOUR CATFISH בסיום השיר דווקא עובדת לא רע בכלל.

אבל אעבור, ברשותכם, לדברים היותר מלהיבים. התקליט נפתח עם BLISTER ON THE MOON הפרוע, שיר שנשמע לגמרי בסגנון הקטעים הבלוזיים יותר בתקליט FRESH CREAM של להקת CREAM, רק שהוא נשמע אפילו קשוח ומלוכלך יותר. איזה יופי של דבר זה!!! ואחריו בא LEAVIN BLUES שמרענן אותי כי הוא לא מנוגן במקצב בלוז סטנדרטי אלא הוא בא עם ניחוחות של סווינג ג'אזי שכזה. בנוגע לשיר SUGAR MAMA - אני לא בטוח אם אני באמת אוהב את זה או לא. זה כנראה תלוי במצב הרוח שלי באותו רגע. כרגע? זה קצת משעמם אותי כי זה מנוגן כבלוז די סטנדרטי. ממש כמו מה שעושה לי RED HOUSE בתקליט ARE YOU EXPERIENCED (ותסלחו לי, מעריצי הנדריקס...). אני דוגל בקביעה הבאה - מי הכי נהנים מבלוז? אלו שמנגנים אותו... אז אני מעביר את מחט התקליט לקטע הבא שנקרא HAIL והוא בא עם גיטרה אקוסטית מרעננת - ואיזה יופי רורי מנגן בה!

ויש ריפים מצוינים בשירים BORN ON THE WRONG SIDE OF TIME וכן ב-DUAL CARRIAGEWAY PAIN, אך מעל כולם בלט הסימן המסחרי הגדול של TASTE, השיר SAME OLD STORY. השיר הזה שימש בדרך כלל כהדרן בהופעות של החבר'ה והוא קטע בלוז-רוק מהיר, שבנוי גם הוא על ריף בלתי נשכח של שישה תווים ושימש ככן שיגור לכמה מהסולואים המרשימים ביותר של גאלאגהר. מה שאני אוהב בו הוא שהוא לא מנוגן בתבנית הבלוז השחוקה ההיא של דרגות ראשונה עם רביעית וחמישית. יש פה הפתעות ואפילו מודולוציה! ואיזה יופי של סיום יש לתקליט הזה, עם השיר I'M MOVIN' ON וגיטרה אקוסטית נהדרת לצד נגינת הסלייד המופתית של רורי. בסופו של דבר, התקליט הזה אחלה אבל נשמע קצת נוסחתי מדי במסורת הבלוז-רוק וטוב שהחבר'ה בהחלט התקדמו מפה הלאה ובהמשך עשו תקליט שאני יותר אוהב מהם, ששמן ON THE BOARDS.

אבל הביקורות היו קרירות והוא צלל לתהום השכחה באנגליה ובארצות הברית. אולי כי במרץ 1969 העולם התקדם קצת קדימה מקרייז הבלוז-הלבן ששטף את העולם בשנת 1968. למרות זאת, TASTE התקדמה לעמדת הלהקה הראשית בהופעות, והחשיפה של החברים גדלה כשהם חיממו את להקת BLIND FAITH במסע הופעות אמריקאי. באותה תקופה גאלאגהר התחיל לשלב מוטיבים של ג'אז בנגינה שלו ונתן לשאר החברים מקום נרחב לאלתורים על הבמה.

הלהקה יצאה לדרכים כדי לקדם את התקליט, אבל הקהל הרחב לא תמיד ידע איך לאכול את רורי. הוא לא התלבש לפי צו האופנה האחרון ולא היה מוחצן ומנקר עיניים כמו ג'ימי הנדריקס. גאלאגהר ראה את עצמו בכלל כנגן ג'אז שפשוט מנגן את מה שבא לו עד הסוף, בלי לעשות חשבון לאף אחד. מבחינתו, כוכבי רוק היו עניין חולף שנגמר ברגע שהשיער שלהם מתחיל לנשור. הוא היה משהו אחר לגמרי, והאמת? טוב שכך.

ב-1 באפריל בשנת 1975 יצא תקליט הבכורה של להקת סופרגרופ ושמה JOURNEY.

אוקיי, אני מודה שהלהקה הזו היא סוג של גילטי-פלז'ר בשבילי. במיוחד בשלושת תקליטיה הראשונים. יש משהו במסע הזה שאני אוהב לחזור אליו אחד לכמה זמן. וזה עדיף לי בהרבה מהתקופה המאוחרת יותר של הלהקה, כשהזמר סטיב פרי הצטרף אליה והחברים הביאו להיטים כמו WHEEL IN THE SKY. עבורי, הסיפור של ההרכב בתחילת דרכו הרבה יותר מעניין.

אז הסיפור המרתק הזה התחיל עם נער פלא בשם ניל שון. הגיטריסט הצעיר והמוכשר הזה לא בזבז זמן על שיעורי בית בבית הספר ובגיל 15 בלבד ארז את החפצים ועזב את הבית כדי להצטרף ללהקת סנטנה. לא יאמן, נכון? הוא נכנס ללהקה לפני שהיא הקליטה את התקליט השלישי שלה. אתם קולטים את זה?! שון היה כל כך מוכשר עד שהוא דחה הצעה מאריק קלפטון, להצטרף לדרק והדומינוס שלו, כדי לנגן לצד קרלוס סנטנה. אז ניל שון נשאר בסנטנה, נהנה מהווייבים, אבל בשנת 1972 משהו קרה בלהקה ההיא. קרלוס סנטנה חווה הארה רוחנית והחליט שהמוסיקה חייבת להשתנות. לפתע מצא את עצמו שון בלהקה שפחות נוחה לו וכמוהו הרגיש הקלידן-זמר, גרג רולי. הם חרקו שיניים כשיצא התקליט הרביעי של סנטנה איתם, CARAVANSERAI. אבל זה היה הסוף.

בתחילת שנת 1973, וולטר הרברט, שהיה טכנאי גיטרה מוערך שעבד עבור סנטנה וזכה לכינוי הרבי, הגה רעיון מבריק. הוא החליט להקים להקה חדשה שתעמוד כולה סביב הכישרון של שון.הגיטריסט הרים את הכפפה והסכים להרפתקה. אליו הצטרפו הבסיסט רוס ואלורי, שהביא איתו ניסיון עשיר מהעבודה שלו עם סטיב מילר, והגיטריסט ג'ורג' טיקנר. את ההרכב המקורי השלים המתופף פריירי פרינס. באותם ימים ראשונים הם עדיין לא קראו לעצמם בשם המוכר לנו היום, אלא הופיעו תחת השם GOLDEN GATE RHYTHM SECTION. הלהקה התמקדה אז במוזיקה מורכבת ששילבה אלמנטים של ג'אז ורוק, סגנון שהיה פופולרי מאוד בסצנה של קליפורניה.

הרביעייה הזו צברה במהירות קהל מעריצים מקומי נאמן. הפופולריות שלהם הייתה גדולה כל כך, עד שתחנת הרדיו KSAN המפורסמת של סן פרנסיסקו החליטה לקיים תחרות בין המאזינים כדי למצוא שם טוב ומלהיב יותר ללהקה. התחרות הזו הולידה את הכינוי המוצלח JOURNEY. בקיץ 1973 הצטרף למסע הזה גרג רולי. אז ההרכב החל לגבש ולפתח צליל רוק פרוגרסיבי שהיה אינסטרומנטלי ברובו ועתיר בווירטואוזיות.

השינויים בהרכב לא איחרו לבוא. כאשר פריירי פרינס החליט לעזוב בתחילת שנת 1974 כדי להמשיך בקריירה עם להקת THE TUBES. במקומו הגיע המתופף הבריטי איינסלי דנבאר. דנבאר הגיע עם רזומה מרשים במיוחד שכלל הופעות והקלטות עם ענקים כמו ג'ף בק, פרנק זאפה, דייויד בואי וג'ון מאייאל. מאוחר יותר באותה שנה, ג'ורג' טיקנר החליט לפרוש מהחיים הסוערים של עולם הרוק כדי ללמוד בבית ספר לרפואה, מה שהותיר את כל האחריות על תפקידי הגיטרה בידיו המיומנות של שון.

הפריצה הגדולה התרחשה ב-5 בפברואר 1975. הלהקה הופיעה יחד עם דנבאר לראשונה מול עיניהם הבוחנות של בכירים מחברת קולומביה רקורדס. האנשים בחליפות התלהבו כל כך מהאנרגיה והדינמיקה של הלהקה, עד שהם החתימו אותם מיד על חוזה הקלטות. בחברה חשבו שמדובר בגרסת רוק של מהאווישנו אורקסטרה, הלהקה המפורסמת של ג'ון מקלאפלין - שכבר התפרקה אז. כדי להפיק את יצירת הביכורים שלה, הלהקה חברה למפיק רוי היילי, מי שקנה את עולמו בזכות שיתופי הפעולה המופלאים שלו עם סיימון וגרפונקל. בנובמבר 1974 נכנסה החבורה לאולפן A המפואר באולפני CBS בסן פרנסיסקו כדי להקליט את מה שיהפוך לנקודת הזינוק שלהם. הצעד הראשון בטיול.

אבל למרות הציפיות הגבוהות, המכירות של תקליט הבכורה לא היו חזקות והאכזבה בקרב חברי הלהקה ובחברת התקליטים הייתה רבה. המבקרים לא עשו להם חיים קלים ושמו לב לדמיון הרב לסאונד של סנטנה ולהשפעות ניכרות של פינק פלויד ופרנק זאפה. היו כאלה שטענו שהמוזיקה הייתה קיצונית מדי עבור המיינסטרים, אבל מצד שני לא מספיק יצירתית עבור הקהל המושבע של הרוק המתקדם. כלומר, התקליט פשוט נפל בין הכיסאות. ההשוואות הבלתי פוסקות לסנטנה התחילו להוציא את גרג רולי מהכלים, והוא אמר בזעם: "הדיבור על סנטנה מקלקל את כל הרעיון בלהקה הזו. הרבה אנשים באו לראות אותנו וציפו לתופי קונגאס, כשהדבר האחרון שאני רוצה לראות בשארית חיי הם פאקינג תופי קונגאס!"

מגזין המוזיקה רולינג סטון פרסם בזמנו ביקורת שדווקא החמיאה להרכב וציינה: "זו הלהקה השלישית והטובה ביותר שצמחה מתוך להקת סנטנה המקורית. בניגוד ללהקות AZTECA ו-MALO, זה לא רק ספין-אוף. הקלידן והזמר, גרג רולי, והגיטריסט הראשי, ניל שון - שניהם בעבר עם סנטנה - הגיעו למוזיקה יותר אנרגטית ופחות מהורהרת ממה שקרלוס סנטנה עשה לאחרונה. את הקצב מוביל התיפוף המורכב והמנוסה של איינסלי דנבאר, בעוד המפיק רוי היילי תרם לסאונד המקורי של הלהקה על ידי הצבת הפסנתר של רולי בתוך הקצב והשארת הגיטרה של שון ככלי מוביל. זו בהחלט התחלה חזקה".

גם בעיתון לוס אנג'לס טיימס לא נשארו אדישים וכתבו בביקורת: "בלי האנרגיה המטורפת וההעזה בתיפוף של איינסלי דנבאר, סביר להניח שלהקת JOURNEY תחליק לתחום הרגיל. בשלב זה נראה שהחמישייה נלחמת במאבק על רהיטות בביצועה שתתאים לרעיונותיה, ולמרות שהיא מציעה כמה רגעים חסרי ברק לחלוטין בתהליך, צצים כמה קטעים מרגשים עם הבטחה לדברים טובים יותר. הגישה של הלהקה היא בעיקר אינסטרומנטלית, השירים שלה משמשים כנקודות המראה לסולואים של גרג רולי (קלידים) וניל שון (גיטרה), שניהם חברים לשעבר בסנטנה. האיזון בין האוורירי לאדמה נשמר יפה, והקשר הקיים בנגינת האנסמבל מרשים יותר מהמאמצים האישיים המבודדים. זה דנבאר, שמזכיר קית' מון עם טעם של ג'אז, שמונע מהלהקה, באופן עקבי, להתבשל במיצים של עצמה. התופים שלו נמצאים בקו החזית, ככלי מוביל שלישי ולא כתמיכה ברקע. ללהקה יש ללא ספק את חומר הגלם וצריך עכשיו להמציא כמה שירים שיש להם קצת אישיות ולהיפטר מהכבלים המוזיקליים שכנראה פוגעים בביצוע שלה".

אז נכון, זה אינו תקליט מושלם, אבל אי אפשר להכחיש שכל נגן מילא את תפקידו שם כהלכה ובכישרון רב. למרות שמדובר ביצירה שהיא ברובה אינסטרומנטלית, הייתי רוצה לשמוע את גרג רולי שר פה יותר. אחרי הכל, הוא היה הזמר הראשי בסנטנה בתקופה הכי בשרנית שלה. בכל אופן, כמו שקורה לא פעם בעולם הרוק, התקליט הזה צבר תאוצה עם השנים והפך לאהוב ומוערך בקרב מעריצים רבים רק בהמשך הדרך, הרבה לפני שהלהקה הפכה למכונת להיטי רדיו משומנת (וקצת משעממת לטעמי).

גם זה קרה ב-1 באפריל:

בשנת 1946 נולד רוני ליין, שהיה הבסיסט בלהקות THE SMALL FACES ולאחר מכן ב-THE FACES. ליין הספיק להקליט בהמשך גם מספר אלבומי סולו, עד שחלה בטרשת נפוצה. הוא הלך לעולמו בשנת 1997.

בשנת 1969 קיימה להקת SLADE הבריטית את הופעת הבכורה שלה ב-WALSALL שבאנגליה. שם הלהקה דאז היה AMBROSE SLADE. שנים ספורות לאחר מכן הפכה הלהקה לאחת ההצלחות הגדולות בבריטניה, עם שרשרת להיטים קליטים, רוקיסטיים, קצביים, מלאי אנרגיה – ושגיאות כתיב; זאת משום שחבריה נהגו לקרוא לשיריהם בשמות משובשים במכוון.

ב-1970 נכנס רינגו סטאר לאולפני אבי רואד בפעם האחרונה כחבר הביטלס, כדי להקליט תפקידי תופים וכלי הקשה לשירים I ME MINE, THE LONG AND WINDING ROAD ו-ACROSS THE UNIVERSE.

בשנת 1971 הופיעה להקת הקצב הישראלית, האריות, במועדון 'בר מינן' שבתל אביב. בואו לרקוד!

ב-1970 פרסמו ג'ון לנון ויוקו אונו הודעה לעיתונות כמתיחה של האחד באפריל, ובה הצהירו כי בכוונתם לעבור ניתוח לשינוי מין.

בשנת 2015 הלכה לעולמה סינת'יה לנון, אשתו הראשונה של ג'ון לנון ואם בנו הבכור, ג'וליאן. היא הייתה בת 75 במותה ממחלת הסרטן.

בשנת 1971 זכה אלבומו של ג'ימי הנדריקס, THE CRY OF LOVE, במעמד של "תקליט זהב". הנדריקס עצמו לא יכול היה לקבל את הפרס, שכן הלך לעולמו חצי שנה קודם לכן.

בשנת 2004 מת בגיל 58 גיטריסט להקת הזומביס, פול אטקינסון, כתוצאה מסיבוכים בכבד ובכליות.

בשנת 1949 נולד גיל סקוט הרון, מוזיקאי ומשורר בולט בתחומי הג'אז ומוזיקת הנשמה. הוא נפטר ב-27 במאי 2011.

בשנת 1970 הקליטה להקת לד זפלין הופעה עבור ה-BBC ב-PARIS THEATRE שבלונדון, מול קהל של 400 איש. מנחה התוכנית היה ג'ון פיל, שגם דיבר בין הקטעים. ההופעה יצאה בגרסה ערוכה וללא דברי הקישור במסגרת האלבום הכפול של הלהקה ב-BBC.

בשנת 1976 יצא תקליטון חדש לפול מקרטני ולהקת כנפיים עם השיר SILLY LOVE SONGS. בספרו, THE LYRICS, כתב פול: "לפעמים אתה מנסה להימנע משימוש במילה 'אהבה' בשיר, אבל אני כתבתי שיר ששואל מה רע בשירי אהבה מטופשים. זה משהו שאני מהרהר בו. 'אהבה' היא מילה חשובה להפליא, ותחושה מדהימה. באמצע שנות ה-70 היו האשמות – כולל אחת מג'ון – שאני פשוט כותב 'שירי אהבה מטופשים'. אני מניח שהתפיסה הייתה שאני צריך להיות קשוח ומפוכח יותר. אבל אז הבנתי פתאום שזה בדיוק טיבה של האהבה – היא אוניברסלית. 'יש אנשים שרוצים למלא את העולם בשירי אהבה מטופשים'. המוניטין הזה דבק בי, והייתי חייב לעמוד מאחוריו. במקום לנטוש את שירי האהבה, פשוט תמשיך עם זה, תתמסר לזה ואל תתבייש; למרות שאפשר לומר שזה נושא שחוק, זה למעשה ההפך: זה הרגש שאנשים חשים זה לזה והופך את החיים לטובים יותר. זהו לב העניין. קל להיות ציני, אבל אני חושב שרבים ציניים כלפי אהבה פשוט כי לא שפר גורלם להרגיש אותה. קל יותר לקבל אישור מהמבקרים אם אתה מתנגד לדברים ומקלל הרבה, כי זה גורם לך להיראות חזק יותר. אם תגיד 'הו, זה יום מקסים; הכל נחמד; אני אוהב את הגשם', יחשבו שאתה רכרוכי. אבל אם תגיד 'אוי, מזג האוויר המזוין הזה! אני שונא רעמים!', המבקר עשוי לומר 'זה נפלא!'. הנקודה היא שרוב האנשים לא נוטים להפגין רגשות אלא בפרטיות, אבל עמוק בפנים כולם רגשיים, וכל מה שאני אומר בשיר הוא: 'אהבה היא בכלל לא מטופשת'..."

בשנת 2008 הוציאו הרולינג סטונס אלבום פסקול חדש בשם SHINE A LIGHT. באותו היום פרש הזמר סקוט וויילנד מלהקת VELVET REVOLVER.

בשנת 1991 ביקש רוד סטיוארט להעלות את אשתו, רייצ'ל האנטר, לבמת הוומבלי ארינה כדי להקדיש לה מול הקהל את השיר YOU'RE IN MY HEART. האנטר החליטה לנצל את המועד ברוח האחד באפריל ושלחה לבמה את אלטון ג'ון כשהוא לבוש בבגדי נשים. סטיוארט שיתף פעולה עם המתיחה ושר את השיר לאלטון, לקול תשואות הקהל שהתלהב מהאורח המפתיע.

בשנת 1985 יצא האלבום "השעה 25" של להקת THE DUKES OF STRATOSPHERE. למעשה, זהו פרויקט צד בסגנון פסיכדליה של שנות ה-60 של להקת XTC. זהו אלבום אדיר שכולל שירים הנשמעים בדיוק כמו המיטב של להקות ה"סיקסטיז" הבריטיות. חבל רק שהוא קצר מאוד – מעט יותר מ-26 דקות בסך הכל.

בשנת 1983 קיבל גיטריסט להקת EXODUS, קירק האמט, שיחת טלפון ממנהל להקה שביקש ממנו להגיע לאודישן. האמט הסכים, וכעבור מספר ימים טס לניו יורק כדי להיבחן ללהקה בשם מטאליקה.

בשנת 1968 הוקלט בגלזגו אלבום ההופעה של להקת הקינקס, שנקרא LIVE AT KELVIN HALL. חברי הלהקה בחרו שלא לקדם את האלבום בתקשורת. הקינקס נחשבים לאבן יסוד ב"פלישה הבריטית" לארה"ב; הסאונד הייחודי שלהם וכתיבתו הנוקבת של ריי דייוויס יצרו נישה ייחודית בנוף הרוק של שנות ה-60. אז איך נשמעה הופעה של הקינקס באותם ימים? בואו נחזור לאולם קלווין. זה היה אירוע משמעותי שבו הובילה הלהקה שני סטים כחלק מאירוע שנקרא SCENE 67. הערב, ששימש כגמר של פסטיבל מוזיקה לנוער בן עשרה ימים, כלל גם הופעות פתיחה של SOUNDS INCORPORATED ו-THE FORTUNES. חברי הלהקה והצוות הגיעו למקום במכונית מסחרית עמוסה בכלי נגינה ובציוד הקלטה נייד בעל שלושה ערוצים ועשרה מיקרופונים בלבד. היבט בולט בהפקת האלבום היה "שיפוץ" ההקלטה החיה: דיווחים מצביעים על הוספת 'לופ' של הקלטת קהל כדי להעצים את אווירת ההיסטריה. באותה עת כבר היו חברי הלהקה עסוקים ביצירת אלבום חדש, וחשו שהמוזיקה שלהם משקפת בגרות יצירתית שאינה עולה בקנה אחד עם אלבום הופעה רועש וצרחני, במיוחד בתקופה שבה "סרג'נט פפר" של הביטלס כבר היה בחוץ. מאז, נבלע האלבום בקטלוג העשיר של הקינקס ורבים שכחו מקיומו, אף שהוא מהווה תיעוד של הלהקה בשיא האנרגיה שלה. ריי דייוויס אף הצליח לסחוף את הקהל לשירה משותפת של SUNNY AFTERNOON ברגע קסום אחד. לאחר מכן חזרו הקינקס לאנגליה להקליט את אחד משיריהם החשובים ביותר, WATERLOO SUNSET. עיתון ה-NME כתב אז בביקורת על התקליט: "הנערות הסקוטיות יודעות לצרוח היטב... חבל שבהקלטה הזו הרעש המרכזי הוא של קהל משתולל, כשברקע נשמע ליווי רחוק של הקינקס".

בשנת 1957 קיים אלביס פרסלי שתיים מתוך ארבע הופעות בלבד שערך בימי חייו מחוץ לארה"ב. שתי ההופעות נערכו בטורונטו. הסיבה לכך שפרסלי כמעט לא הופיע מחוץ לגבולות המדינה הייתה שמנהלו, קולונל טום פארקר, היה מהגר לא חוקי שחשש כי אם יצא מהמדינה ללוות את אלביס, לא יורשה להיכנס אליה בחזרה.

בשנת 1966 נכנסה להקת THE TROGGS לאולפני REGENT SOUND כדי להקליט שני שירים: WILD THING ו-WITH A GIRL LIKE YOU. רג' פרסלי, זמר הלהקה, ניגן את סולו האוקרינה (OCARINA) המפורסם ב-WILD THING.

בשנת 1976 פרצו גנבים לביתו של דייוויד גילמור, גיטריסט פינק פלויד, וגנבו גיטרות בשווי כולל של 7,000 ליש"ט (בערכי אותם ימים).

בשנת 1942 נולד אלן בלייקלי מלהקת הטרמלוס. הוא נפטר ממחלת הסרטן ב-1 ביוני 1996.

בשנת 1969 עזבה להקת הביץ' בויז את חברת התקליטים CAPITOL, תוך הגשת תביעה על תמלוגים שטרם שולמו לה. באותו מעמד הכריזה הלהקה על הקמת חברת תקליטים משלה בשם BROTHER.

בשנת 1964 התחשמל הבסיסט ג'ק ברוס על במת מועדון ה-100 בלונדון, במהלך הופעה עם להקתו של האורגניסט גרהאם בונד. זה קרה לאחר שברוס ניסה לחבר בעצמו ובאופן לא מקצועי חוטי חשמל במגבר הבס שלו. פיצוץ חזק נשמע וברוס הועף לאחור, כשציפוי הגיטרה שלו נמס לחלוטין. שאר חברי הלהקה לא התרגשו במיוחד; שניים מהם פשוט הניחו אותו על פסנתר בצד הבמה כשגופו נוקשה מההלם החשמלי. עד לאותו זמן ברוס התנגד לגיטרת בס חשמלית והיה איש קונטרבס, אך האפשרות לשאת גיטרה ברכבת התחתית בקלות רבה יותר קסמה לו, לצד היכולת להגביר את עוצמת הקול בהופעות. למרבה האירוניה, התגלית החדשה כמעט עלתה לו בחייו.

בשנת 2015 הלך לעולמו הגיטריסט דייב בול, שהיה חבר בלהקת פרוקול הארום בין השנים 1971-1972.

בשנת 1985 עזב הזמר דייוויד לי רות' את להקת ואן היילן.

החל מה-1 באפריל 1972, יצאה להקת ג’נטל ג’יאנט לסיבוב הופעות בבתי קולנוע כלהקת חימום לפני הקרנת סרט על חייו של ג'ימי הנדריקס. המתופף ג'ון ווית'רס סיפר: "הופענו 40 דקות, פינינו את הבמה, המסך ירד והסרט הוקרן. זה היה סידור לא אידיאלי". הסיבוב נמשך עד סוף החודש ולווה בבעיות רבות: ב-8 באפריל, צופה בוויילס הרגיז את ווית'רס כשהחמיא לו על המתופפים הקודמים של הלהקה, ורק התערבות החברים מנעה קטטה. בנוסף, כלי רכב שהתקלקלו גרמו לביטולי מופעים או להגעה באיחור, לעיתים לאחר שהקהל כבר עזב את האולם. בתוך כל הלחץ הזה, נאלץ ריי שולמן לנהל את הליך גירושיו בשיחות טלפון יקרות ומתוחות מעבר לים.

ב-1 באפריל בשנת 1973 יצא תקליט ההופעה הראשון של לאונרד כהן ושמו LIVE SONGS.

אז ב-1 באפריל בשנת 1973, בזמן שחצי עולם ניסה למתוח את החצי השני, יצא לחנויות תקליט ההופעה הראשון של לאונרד כהן שזכה לשם הכל כך פשוט אך קולע LIVE SONGS. למרות התאריך המשעשע, זה לא היה צחוק בכלל פה. התקליט הזה הכיל הקלטות שנבחרו בקפידה ובוצעו בהופעותיו החיות בין השנים 1972-1970, תקופה שבה כהן ולהקתו הפגינו את הכוח המהפנט שהיה להם על קהל המעריצים שבא.

שני שירים בתוך האוסף החי הזה נלקחו משנת 1970, ואחד מהם הגיע היישר מההקלטה ההיסטורית בפסטיבל האי ווייט. מדובר באותו אירוע ענק שיצא במלואו כעבור עשורים תחת הכותרת LIVE AT THE ISLE OF WIGHT 1970. אז באותו לילה מפורסם, כהן עלה לבמה בשעה ארבע לפנות בוקר, כשהוא נראה כאילו הרגע גררו אותו מהמיטה.

בשנת 1975 פתח לאונרד כהן את לבו וסיפר על התקליט: "התקליט LIVE SONGS מייצג תקופה מאד מבולבלת וחסרת כיוון בחיי. מה שאני אוהב בתקליט הזה הוא שהוא משקף את העניין באופן חד וברור. אני מתעניין מאד בתיעודם של דברים". המבט של כהן על העטיפה לא השאיר מקום לספק. הצבעים הקודרים והעיניים הקפואות שלו העניקו תחושה חזקה של אי נינוחות, וכל זה עוד לפני שהמחט נגעה בחריצים ומתחילים להקשיב למה שמחכה בפנים. הוא ממש נראה שם חסר חיוך לחלוטין, מביט בריכוז מטריד במצלמה, באופן קודר ששיקף במדויק את מצב הרוח הסוער שלו ואת הטון הכללי.

האמת היא שהלחץ על כתפיו של לאונרד כהן היה כמעט בלתי אפשרי. חודשיים בלבד לפני שהתקליט הגיע למדפים, הוא הביע את חוסר שביעות רצונו העמוק והמייאש מתעשיית המוזיקה המלוקקת. הוא הצהיר אז בגלוי: "אני פשוט לא יכול לסבול את היותי חלק מעסקי המוזיקה. הגעתי למצב שאני פשוט לא כותב כלום". הוא היה מאוד מבולבל וחסר כיוון, ואפשר היה להרגיש את זה בכל צליל.

התקליט הזה יצא לעולם במרווח של שלוש שנים ארוכות בין תקליטי האולפן המופתיים שלו, SONGS OF LOVE AND HATE משנת 1971 לבין NEW SKIN FOR THE OLD CEREMONY שיצא רק ב-1974. בעידן ההוא, הרבה לפני שהיו סטרימינג או הורדות דיגיטליות, אמנים הסתמכו על תפוקה עקבית כדי לשמור על הנראות שלהם בשטח. לכן, תקליט ההופעה הזה שימש מוצר צריכה חיוני על המדפים. ההחלטה להוציא תקליט חי במהלך תקופת היובש הזו הייתה מהלך אסטרטגי שנועד לשמור על הגחלת ועל הקשר שלו עם המאזינים. בתקופה שבה מחזורי התקליטים היו פחות תכופים, הופעה חיה על תקליט הייתה דרך מצוינת לקנות זמן יקר בזמן שהאמן מנסה בכוח לחצוב מתוכו חומרי אולפן חדשים.

לצדו של כהן על הבמה התייצב אנסמבל מוזיקלי מוכשר ויוצא דופן שזכה לכינוי THE ARMY. כהן עצמו אחז בגיטרה אקוסטית ובמיקרופון, כשדיוויד אוקונור הוסיף שכבות של גיטרה אקוסטית נוספת. רון קורנליוס תרם גם גיטרות אקוסטיות וגם גיטרות חשמליות, בעוד אלקין פאולר ניגן בגיטרה ובבנג'ו. בוב ג'ונסטון, האיש שהפיק את התקליט והיה אחראי לכמה מהצלילים הגדולים של התקופה, ניגן בגיטרה, במפוחית פה ובאורגן. פרט פיקנטי במיוחד הוא השתתפותו של צ'רלי דניאלס, שלימים יבנה קריירה עצמאית מפוארת (כולל הלהיט על השטן שירד לג'ורג'יה), שניגן כאן בבס ובכינור. פיטר מארשל הוסיף את הקונטרבס והבס החשמלי, ואת קולות הליווי המרחפים סיפקו איילין פאולר, קורלין האני, דונה וושברן וג'ניפר וורן.

למרות כל הכישרון שנשפך שם, התקליט נתקל עם צאתו באכזבה מסחרית ולא הפך ללהיט ענק. אולי זה קרה בגלל איכות הסאונד הגולמית, המחוספסת והלא מלוטשת של ההקלטות, או אולי בגלל בחירת השירים המפתיעה שלא הלכה על הלהיטים הבטוחים והמוכרים ביותר. התוצאה הייתה תקליט לא אחיד אך ספונטני להפליא, שבו כהן הציג את עצמו עירום וחשוף באחת משעותיו היפות ביותר כפרפורמר. לא יודע מה אתכם - אני ממש אוהב את זה ככה.

לקראת סוף אותה שנה, לאונרד כהן המבולבל באמת האמין שהקריירה שלו נגמרה. הוא חש שהכתיבה שלו לא הולכת לשום כיוון רצוי והודיע לתקשורת המוזיקה העולמית שבכוונתו לפרוש לצמיתות מעולם המוסיקה. מתוך הערפל המבולבל הזה הוא הגיע באוקטובר 1973 לישראל, כדי לפגוש כמה מכרים ותיקים וביניהם את חברתו הדיילת, רחל טרי. הוא לא ידע אז שהביקור הזה, בעיצומה של מלחמה קשה, יוליד הופעות בלתי נשכחות בפני חיילים ויפיח בו חיים חדשים שיובילו ליצירות הבאות שלו.

מה-1 ועד ה-4 באפריל 1972 נערך פסטיבל MAR Y SOL (ים ושמש) ואחד הדוקומנטים הטובים ביותר של להקת אמרסון, לייק ופאלמר בהופעה הוקלט בפסטיבל זה, שנערך בפוארטו ריקו.

איכות ההקלטה המצוינת והנגינה מלאת החשמל מצאו את דרכן, שנים לאחר מכן, לדיסק רשמי - עם הופעתה המלאה של השלישייה הזו. עם זאת, הפסטיבל עצמו היה רחוק משלמות שכזו. הכל התחיל כהבטחה גדולה ונגמר באכזבה גדולה עוד יותר. רוב עיתוני המוסיקה הכתירו אותו כפסטיבל גרוע.

הפסטיבל היה מלא בתאונות. אנשים מתו במהלכו, חלקם מתאונות וחלקם ברצח. מפיק הפסטיבל, אלקס קולי, ניצל ממאסר כי ברח מהאיזור עוד לפני סיום האירוע. קולי היה היפי שהפך בשנת 1969 למפיק ומשם חיפש כל שנה את ההרפתקה החדשה שלו, עד שהגיע להרפתקה הזו של 1972. בתחילה זה נראה כאירוע קסום. שלושה ימים של שמש, ים ומוסיקה. רשימת האמנים הייתה מרשימה ביותר: אליס קופר, הפנים (עם רוד סטיוארט), אמרסון לייק ופאלמר, בלאק סאבאת’, פליטווד מאק, בי בי קינג, בילי ג'ואל, דייב ברובק, רוברטה פלאק, ELEPHANT'S MEMORY, הארבי מאן, האחים אולמן, להקת קקטוס, דוקטור ג'ון, ג'יי ג'יילס באנד, מהאווישנו אורקסטרה, אוסיביסה ועוד.

גרג לייק סיפר: "הדבר הראשון שאני זוכר מהפסטיבל הזה הוא נחיתה בשטח בו השמש הייתה חמה ברמה בלתי נסבלת. נדמה היה שהיא ממיסה את מסלול התעופה בו נחתנו. אחרי נסיעה ארוכה הגענו למלון טרופי מהודר. בתחילה הרגיש הכל כמו סוג של חופשה עד שהגיעו לאוזנינו דיווחים על בעיות באזור הפסטיבל. שמענו שהממשלה האזורית מנסה לעצור את האירוע. אחד ממנהלי הבמה בא וסיפר לי שהם מצאו מתחת לבמה נחש ארסי גדול והצליחו להרוג אותו. העסק התחיל להישמע לי ממש לא טוב. בהמשך זה נהיה גרוע יותר כשראינו גופה שמובילים אותה להליקופטר בו נחתנו. אותו בר מינן נרצח כנראה על רקע עסקת סמים לא טובה. כשהתחלנו לנגן, הרגשתי לפתע שהזרוע השמאלית שלי רותחת באופן בלתי נסבל. העפתי מבט הצידה וראיתי שהיא מתחילה להעלות עשן. מסתבר שהמקומיים שמו לצידי זרקור ענקי ותיכננו להשתמש בו בזמן הצילום שלנו. אחרי כמה צרחות של כאבים וכעס מצידי - הם כיבו את הדבר המזורגג הזה".

האם השלישייה מקנדה באמת מצאה גיטרה במערה? ב-1 באפריל בשנת 1976 יצא אלבומה הרביעי של להקת RUSH ושמו 2112.

קודם כל - משהו אישי יותר; אני זוכר את הימים ההם בשנות השמונים, כשצעירים כמוני היו חוזרים מבית הספר התיכון ברמת השרון ועוברים דרך חנות התקליטים קולית שפעלה ברחוב אוסישקין. זו הייתה החנות הראשונה שהציבה פינות הקשבה קבועות. שם, בין המדפים, התגלה לי התקליט 2112. העטיפה עם הכוכב האדום קרצה לי, אז ניגשתי להקשיב לזה. ומהשניות הראשונות, עם פתיחת הסינטיסייזר שנשמעה כמו חללית שהמריאה, היה ברור לי שמדובר במשהו שעוד לא שמעתי כמותו. עמדתי שם עם תיק בית הספר על הגב - כשלפתע.. מתקפה מפתיעה ומדויקת של גיטרה-בס-תופים! בום! אני זוכר את עצמי עומד שם עם פה פעור מול ההפגזה הזו. לא הייתי צריך יותר מהאוברטורה של היצירה הזו כדי להבין שמדובר ברכישה הכרחית ומידית. הלהקה הזו הצליחה באותו רגע לפגוע הכי קרוב שאפשר ללב שלי.

עכשיו - הנה הסיפור... לאחר הכישלון הצורב של התקליט הקודם שלהם, חברת התקליטים MERCURY RECORDS לחצה על חברי להקת ראש להפיק חומרים קומוניקטיביים יותר אחרת הבעיטה בישבן תהיה כואבת. אחרי הכל, חברת תקליטים טובה באמת אוהבת כסף... הרבה כסף. אך הלהקה? היא החליטה להמר על כל הקופה עם התקליט 2112. וההימור הזה? הוא הצליח! אז כן, זה התקליט שגרם ללהקת ראש בדיוק את מה שהתקליט "לילה באופרה" עשה ללהקת קווין. הוציא אותה מהבוץ.

יש לי תחושה שקשה לאנשים באמת לקטלג את התקליט הזה - וזה חלק מהיופי שלו. האם זה רוק מתקדם? האם זה רוק כבד? האם זה פרוג-מטאל? מה זה, לעזאזל? ובכן, לא חייבים להתאמץ ולקטלג כל דבר. התקליט הנפלא הזה מחולק לשני חלקים ברורים. צד א' הוא יצירה פרוגרסיבית ארוכה, שנמשכת מעל עשרים דקות, וגם היא נכתבה בהשראת איין ראנד ויצירתה ANTHEM. מתופף הלהקהף ניל פירת, ממש אהב את מה שהיא כתבה וזה מאד השפיע עליו ליצירת טקסטים לראש. העלילה מתרחשת בשנת 2062, כשמלחמה בגלקסיה מסתיימת בשליטה מוחלטת של חוק הכוכב האדום של הפדרציה הסולארית על כל כוכבי הלכת. בשנת 2112, שליטי סירינקס מחליטים שבכדור הארץ לא יהיו יותר תכנים של סיפורים, תמונות או מוזיקה.

הגיבור המרכזי בסיפור מוצא בתוך מערה חבויה גיטרה עם מיתרים. הוא מתחיל לפרוט עליה ולהוציא צלילים חשמליים שמעוררים בו רצון עז לפרוץ את גבולות החוק הנוקשים. כשהוא מנסה להציג את התגלית לכמרים של סירינקס, הם שוברים את הגיטרה, נלחמים בו ומנסים להשתיק אותו. הבחור המיואש בורח למחבוא וחולם על עולם חופשי שהיה קיים לפני חוק הפדרציה. כשהוא מתעורר ומבין שהמציאות לא תשתנה, הוא מחליט להתאבד. ברגע מותו פורצת מלחמה חדשה נגד הפדרציה הסולארית. וכן, עטיפת התקליט מציגה את האדם העירום, חף מכל זיוף, ניצב מול הכוכב האדום וחוקיו.

ומעבר לסיפור המדע הבדיוני, היצירה הזו הכילה ביקורת אישית נוקבת של חברי הלהקה כלפי תעשיית המוזיקה שניסתה לכפות עליהם להיות משהו שהם לא רצו בו. צד ב' של התקליט כלל חמישה שירים קצרים שאני מאד אוהב. השיר הפותח, A PASSAGE TO BANGKOK, עסק בעולם הסמים והמריחואנה שגודלו באזור באותן שנים. אפילו שומעים רעש כמו של מציצת ג'וינט עסיסי באמצע השיר.

השיר השני היה THE TWILIGHT ZONE, שבו פירת הביא לידי ביטוי את אהבתו לסדרה אזור הדמדומים. השיר התבסס על שני פרקים ספציפיים. הפרק הראשון, WILL THE REAL MARTIAN PLEASE STAND UP, שודר במאי 1961 וכלל קופאי עם שלוש עיניים במסעדה. הפרק השני, STOPOVER IN A QUIET TOWN, שודר באפריל 1964 ועסק בזוג שמתעורר בעיירה ריקה שבה הכל עשוי מקרטון, רק כדי לגלות שהם צעצועים של ילד ענק. יש את KESSONS הרוקי להפליא ואת TEARS המרגש, עם צלילי המלוטרון המכשפים בו. השיר שחתם את התקליט נקרא SOMETHING FOR NOTHING, והוא נולד מגרפיטי שפירת ראה בלוס אנג'לס שבו נכתב FREEDOM ISN'T FOR FREE. וכן, להקת ראש זכתה בתקליט הזה לחירות ברורה.

בונוס: חודש אפריל נכנס ואיתו הצורך שלי לספר על היצירה APRIL, שחותמת את התקליט השלישי של להקת דיפ פרפל משנת 1969.

זה היה אי שם באייטיז, כשקניתי בפעם הראשונה את התקליט השלישי של דיפ פרפל. זה עם העטיפה של בוש. נו, זה עם השיר ללניה. אז שילמתי את השקלים שהיו לי וקניתי את זה אז בהדפסה תוצרת הארץ. אם בחו"ל זה יצא בעטיפה נפתחת - בארצנו זה יצא בעטיפה תחת. אוקי, הבנתם את העניין. אבל ההדפסה הזו, למרות הסאונד הפחות טוב שלה לעומת עותקים מחו"ל - לא הצליחה להקהות את היופי של הצלילים שבקעו משם היישר למוח שלי. אני מדבר על היצירה בצד השני, זו שחותמת את התקליט כולו. זו שהייתה צעד אחד לפני הקונצ'רטו ללהקה ולתזמורת. זו שאני גאה לכתוב עליה עכשיו. זו שקוראים לה "אפריל".

הניצוץ הראשוני ליצירה המופלאה הזו הגיע מהגיטריסט ריצ'י בלקמור, שהגה את המנגינה כהשתקפות אישית על חודש הולדתו (הוא נולד ב-14 באפריל). הקשר האישי הזה מעיד על נקודת פתיחה מופנמת, שעם זאת חבה חוב משמעותי לקלידן הלהקה, ג'ון לורד – בעל ההכשרה הקלאסית. לורד מילא תפקיד מרכזי בהרחבת הרעיון הראשוני של בלקמור לכדי יצירה אפית בת שלושה חלקים, החותמת את האלבום הנהדר. השאיפה למזג רוק עם אלמנטים תזמורתיים קיבלה תנופה גדולה עוד יותר זמן קצר לאחר מכן, כשלוֹרד הלחין את יצירתו הסימפונית "קונצ'רטו ללהקה ולתזמורת", שבוצעה ברויאל אלברט הול.

היצירה "אפריל" מורכבת משלושה חלקים: החלק הראשון מציג את נגני הלהקה (ללא הסולן רוד אוונס). לאחר מכן מגיע קטע אמצעי המתוזמר כולו על ידי לורד, המפגין את כישורי ההלחנה הקלאסיים שלו. החלק האחרון מסמן את חזרתה של הלהקה, הפעם באווירה "רוקית" יותר, כשאוונס שר במלוא האנרגיה ובלקמור מפליא בסולו גיטרה מהדהד הממשיך אל תוך ה"פייד-אאוט".

אוונס שר: "אפריל הוא זמן אכזרי / אף שהשמש עשויה לזרוח, העולם נראה בצל כשהוא חומק לאט / גשמי אפריל עוד יורדים והעמק מלא כאב / ואינכם יכולים לומר לי מדוע". המילים אכן משלבות בין אור לצל; אוונס ממשיך: "כשאני נושא עיניי אל השמיים האפורים, במקום בו אמור להיות כחול / שמיים אפורים במקום בו עלי לראותכם / שאלו למה, למה זה חייב להיות כך / אבכה ואומר שאיני יודע... אולי מדי פעם אשכח ואחייך / אך אז שובה התחושה של אפריל חסר קץ / של חודש אפריל בודד, כפי שהם מגיעים".

למרות השאפתנות המוזיקלית המרשימה, עם יציאתו בשנת 1969, האלבום (הקרוי על שם הלהקה) לא זכה לתשומת לב משמעותית מצד המבקרים בבריטניה. ייתכן שההתעלמות הראשונית נבעה מהגיוון הסגנוני של האלבום, שהקשה על סיווגו. מאז, וייתכן שגם בזכות הצלחתה המטאורית של הלהקה בהמשך, נחשפו מאזינים רבים ליצירותיה המוקדמות, ו"אפריל" המיוחדת בלטה ביניהן. בסופו של דבר, "אפריל" תופסת מקום ייחודי בדיסקוגרפיה הענפה של דיפ פרפל, ומפגינה רמת אמביציה ומורכבות שהפכו למזוהות יותר ויותר עם ז'אנר הרוק המתקדם.

היצירה מעולם לא בוצעה בהופעה חיה, וקיים רק קליפ (משונה למדי) אחד שלה מהטלוויזיה הגרמנית. הלהקה נראית שם בצד הפריים, מרחוק וגבה למצלמה, בעוד נגני התזמורת נכנסים לתמונה רק כשתפקידם מגיע – על רקע אתר מחצבה ומשאיות. הקליפ צולם ושודר בתקופה שבה כבר הצטרפו ללהקה הסולן החדש איאן גילאן והבסיסט רוג'ר גלובר, והם אלו המופיעים בו בתוכנית ששמה P2.

בונוס: התקליט EXOTIC BIRDS AND FRUITS של להקת פרוקול הארום משנת 1974.

האמת? זה תקליט כייפי - אבל אני מוצא את עצמי תמיד חוזר לתקליטים המוקדמים יותר של הלהקה הזו. שם, בעיניי, נמצא העסיס המלכותי והסוער. ואם אהיה סלחן יותר, אלך על התקליט הקודם, GRAND HOTEL, כתקליט האחרון שבאמת שווה של פרוקול הארום. אבל היי... רגע, הקשבתי לתקליט הזה שוב ומסתבר שהוא יותר טוב ממה שחשבתי! הוא בכלל לא נשמע כמו GRAND HOTEL. הוא שקט, פשוט ופופי. יש בו אנרגיה מחודשת. למעשה, יש בו כנראה את הכמות המקסימלית של שירי פופ טהור בהשוואה לכל תקליט קודם של הלהקה. ברור שהלהקה ביקשה להשתנות פה. מה רע בכך? ואין לי ספק - גם אם אתם לא מעריצים של הלהקה, כדאי לכם להשיג את התקליט הזה אם תמצאו אותו. הוא בטוח יעניק לכם זמן טוב. ואיך אפשר בכלל לעמוד בפני עטיפת התקליט היפהפייה שציירה ג'אקי פאולר?

ההקלטות נערכו באולפני AIR בלונדון. כריס תומאס, שעבד בעבר עם הלהקה בתקליט GRAND HOTEL, חזר כמפיק והשיג צליל מלוטש יותר, תוך התמקדות בשיקוף צליל ההופעות החיות של הלהקה. ההחלטה לצמצם את העיבודים התזמורתיים אפשרה לחברי הלהקה להביא את עצמם לידי ביטוי בצורה חופשית יותר.

מיק גרבהאם, הגיטריסט, חש לראשונה בתקליט זה כחבר להקה מן המניין כבר מתחילת הדרך. כשהצטרף אליה בעת הקלטת התקליט הקודם, GRAND HOTEL, הוא חש תחושה קלה של אי שקט. הרי הוא לא היה בלהקה זמן רב לפני שסשני ההקלטות הראשונים יצאו לדרך, וזמן החזרות הוגבל לשבועיים בלבד.

הוא סיפר: "הצטרפתי ללהקה והשאר כבר הכירו את השירים היטב כי הם עבדו עליהם במשך חודשים. לא הייתי מרוצה לגמרי ממה שעשיתי בתקליט GRAND HOTEL פשוט כי מעולם לא הכרתי באמת את השירים לפני שהקלטתי אותם. במבט לאחור זה היה מאוד מוזר עבורי, אך הוא עדיין התברר כתקליט נהדר".

גרבהאם הוסיף אז שהתקליט EXOTIC BIRDS AND FRUITS נוצר יותר כפרויקט קבוצתי. "גם בסיבוב ההופעות הקרוב שלנו בארה"ב לא יתקיימו קונצרטים עם תזמורות. אני מניח שמאז התקליט של ההופעה באדמונטון, שיצא לפני שנתיים, חלק מהאנשים עלולים להתרשם שמדובר בסידור קבוע, אבל הלהקה כעת שונה ולתזמורות אין מקום בחומר החדש".

תמלילן הלהקה, קית' ריד, הוסיף: "אנחנו באמת לא להקה בעלת אוריינטציה קלאסית מובהקת. מעולם לא השתמשנו בתזמור יתר על המידה. התקליט של ההופעה באדמונטון היה רק ניסיון לעשות משהו קצת שונה, והמשכנו עם הקו הזה גם בתקליט GRAND HOTEL. זה נחמד להשתמש בתזמור מדי פעם אם זה מתאים, אבל זה הופך למעייף מאוד אם עליך להשתמש בזה למשך שארית הדרך. בתקליט החדש הזה אנחנו מנסים להפיג את הדימוי הסימפוני הזה. שם התקליט שלנו נבחר על שם ציור שמן אנגלי מפורסם. קראנו לו כך משום שאהבנו את הציור, ואנחנו שונאים את הרעיון לקרוא לתקליטים נוספים על שם אחד השירים הכלולים בהם.

לא חשבנו שנוכל לסיים את ההקלטות. מיהרנו להיכנס לאולפן בתחילת דצמבר 1973, מלאים ברעיונות ובתוכניות. עבר זמן רב מאז שהקלטנו וזה הרגיש ממש טוב. יצאנו לדרך במלוא הקיטור, כשלפתע המצב הפך למעיק, בלשון המעטה. ניסינו לעבוד, אך צצו עוד ועוד סיבוכים, ופתאום עמדה בפנינו האפשרות החמורה שאולי לא נצליח לסיים את התקליט בכלל. התחלנו לדבר על העברת כל המעורבים לאמריקה כדי לנסות לסיים את העבודה שם. עדיין היה לנו הרבה מה לעשות. להמתין בציפייה שהבעיה תיפתר בקרוב היה סיכון גדול מדי. יכולנו להיהרס לגמרי רק מישיבה והמתנה. הקלטנו באמריקה פעם אחת במהלך סיבוב הופעות והאולפנים היו נהדרים, אבל אז התחלנו לחשוב שהקצב יהיה קדחתני מדי מכדי שנוכל לעמוד בו. כשנמצאים רחוק מהבית כל כך הרבה זמן, במיוחד בזמן הקלטות, אתה חייב שיהיה לך לאן ללכת בסוף הסשן כדי לחשוב ולנוח, והרגשתי שלא היינו יכולים לעשות זאת בארצות הברית. היו הרבה גורמים מעורבים, ופשוט הסתבכנו מאוד בניסיון לחשוב על הכל בצורה צלולה".

ברגע זה של חוסר החלטה, בין מעבר זמני לאמריקה לבין המתנה לראות איך העניינים יסתדרו בבריטניה, הגיע הקש ששבר את גב הגמל. מחברת התקליטים שלהם הגיעה הידיעה כי יש לבטל לחלוטין את התוכניות לכלול חוברת מילים ותמונות שערך קית' ריד. הסיבה הייתה המחסור בנייר. "בהתחלה היינו המומים. פתאום היינו נתונים לחסדי העולם. זו הייתה תחושה נוראית וחסרת אונים, באמת לא היה לאן לפנות", אמר ריד, "אבל המוצר המוגמר היה שווה את זה".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459