רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-1 בינואר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-1 בינואר (1.1) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"הרולינג סטונס שהצטרפתי אליהם הונהגו על ידי בריאן ג'ונס. למיליונים שחשבו שזו הלהקה של מיק ג'אגר, זה עשוי להיות הלם לחשוב שבשנת 1963 מיק היה פשוט הזמר. לא היה ספק מי הוביל את הלהקה. בריאן היה ללא ספק הבקיא ביותר במה שניגנו. הוא וקית' ריצ'רדס הצליחו יחד עם הגיטרות שלהם להחליט אילו שירים יהוו את הרפרטואר שלנו. בריאן לא היה רק ​​הדמות של הסטונס. הוא היה המנהל העסקי גם בימים המכוננים ההם. הוא אסף ושלט בכל הכסף בהופעות שלנו וחילק אותו לחמישה חלקים כדי לשלם לנו - לפעמים. לפני שקיבלנו את המזומנים שלנו הוא ניכה את מה שהוא אמר שהוא צריך לשלם הוצאות: דלק, טלפון, מיתרי גיטרה, אפילו קיזוז שכר הדירה והאוכל שהוא חלק עם מיק וקית'. לעולם לא נדע לאן הלך חלק מהכסף... הוא רימה אותנו וידענו את זה אבל הוא היה מנהיג כל כך נמרץ שלאף אחד לא היה אכפת הרבה. הוא אפילו כתב לתוכנית הרדיו של הבי.בי.סי וביקש אודישן. דאגנו הרבה יותר להגדיר את המוזיקה נכון מאשר להתווכח על הכנסה, וכולנו כיבדנו אותו כמנהיג. הסטונס קיבלו את עמדתם המוזיקלית לחלוטין מהתשוקה של בריאן למוזיקת ​​בלוז כפרית אמריקאית. הידע שלו בנושא היה מרשים, ואהבתו האמיתית את זה לא הצליחה לפגוע באף אחד. טעמו של בריאן היה מאוד ארצי, לא מתוחכם, ללא ויתורים לפופולריות מסחרית" (הבסיסט לשעבר של הרולינג סטון, ביל ווימאן, מגלה בספרו הישן והטוב, STONE ALONE)

הכניסה הגדולה של הדלתות - שמעטים שמעו אז. ב-1 בינואר בשנת 1967 יצא תקליטון הבכורה של להקת הדלתות, עם השיר BREAK ON THROUGH.

הראשון בינואר, שנת 1967. העולם עדיין התאושש מחגיגות השנה החדשה, ובדיוק ברגע הזה שוחרר לאוויר העולם תקליטון הבכורה של להקה חדשה מלוס אנג'לס בשם הדלתות. על העטיפה התנוסס השם המבטיח BREAK ON THROUGH, והשיר עצמו נשמע כמו ירייה מכוונת היטב ישר לתוך הפרצוף של הממסד האמריקאי. אבל, כפי שקורה לא פעם בהיסטוריה של הרוק, מעטים מאוד שמעו את הירייה הזו בזמן אמת.

למרות שהיום השיר נחשב לנכס צאן ברזל, כשהוא יצא - הוא בקושי גירד את התחתית. התקליטון לא הצליח לפרוץ את חומת מאה הגדולים במצעד של הבילבורד האמריקאי והשתרך במבוכה עד למקום ה-126 בלבד. בצד השני של התקליטון, אגב, הסתתר השיר האפלולי END OF THE NIGHT, אך גם הוא לא עזר למכירות להמריא. ובכל זאת, עבור ארבעת חברי הלהקה, שעד לא מזמן התחלקו בשכר עלוב של 10 דולר לכולם יחד עבור הופעה במועדון דלוח (כמו ה"לונדון פוג" המפוקפק בלוס אנג'לס), חתיכת הפלסטיק השחורה הזו שיצאה בחברת ELEKTRA הייתה צעד ענק קדימה. ג'ק הולצמן, הבוס של החברה, האמין בהם, גם אם הקהל הרחב עדיין לא הבין את הבשורה.

אולם ההתקדמות הזו לוותה בצעד אחד מתסכל לאחור. בעידן שבו צנזורה ברדיו הייתה עניין שבשגרה, המפיקים בחברת התקליטים נתקפו בפאניקה קלה. הסיבה? המילה HIGH. ג'ים מוריסון שר אותה ארבע פעמים באמצע השיר - במשפט SHE GETS HIGH - עם רמיזה שלא השאירה מקום לספק בנוגע לחיבה לחומרים משני תודעה. כדי לא להרגיז את עורכי המוזיקה השמרנים, הוחלט לבצע ניתוח כירורגי בהקלטה. המילה האסורה קוצצה, והמשפט נותר קטוע ומוזר: SHE GETS. רק שנים רבות לאחר מכן, בעידן הדיגיטלי, זכו המעריצים לשמוע את הגרסה הלא מצונזרת ולגלות מה הבחורה באמת משיגה.

הכישלון הראשוני לא נבע מחוסר מאמץ. החברים עשו הכל, כולל מהלכים שנראים היום משעשעים למדי. הקלידן ריי מנזרק בספרו: "התקליטון הראשון שלנו זכה להצגה כלשהי בלוס אנג'לס, כנראה בגלל שהיינו כל הזמן בטלפונים מתקשרים לתחנות הרוק ומבקשים, כאילו אנחנו מאזינים, מהשדרנים להשמיע את זה. בהוראת חברת התקליטים, התנהגנו כבני נוער, וביקשנו את ה'RAVE האהוב' הזה, כשאנו מסווים את הקולות שלנו, מתנהגים בטיפשות, ומתקשרים שוב ושוב מהמשרד של חברת התקליטים. בילי ג'יימס התבונן בנו בחיוך מהצד. זה היה הרעיון שלו והוא אהב את זה. גם כל החברים שלנו והגרופיות של ג'ים התקשרו. וזה עבד... בערך".

אבל מאיפה הגיע הצליל הייחודי הזה? מסתבר שהשיר הזה הוא בכלל יצור כלאיים מוזיקלי מרתק. ההשראה המרכזית למקצב הגיעה ממקום לא צפוי: ברזיל. המתופף ג'ון דנסמור היה מושפע עמוקות מסקסופוניסט הג'אז האמריקאי, סטאן גץ, והגיטריסט הברזילאי, ז'ואאו גילברטו. במרץ 1964 הם הוציאו את תקליט הבוסה נובה המופתי GETZ/GILBERTO, שכלל בתוכו גם את לחניו ונגינתו של מלחין הבוסה נובה הברזילאי הנודע, אנטוניו קרלוס ז'ובים (מי לא מכיר את הנערה מאיפנמה?). זה אחד מאלבומי הבוסה הנמכרים מכולם, תקליט שהביא את שיגעון הבוסה נובה לארצות הברית והתפשט במהירות ברחבי העולם כשהוא זוכה בפרס הגראמי ב-1965 והופך לאחד מהאלבומים ה"מרגיעים" האהובים ביותר בסלונים אמריקאיים. איך לא?

אז נגני הדלתות היו ממש בעניין הניחוח הברזילאי הזה, אבל הם רצו לתת לו טוויסט מחוספס. לכן, בשיר BREAK ON THROUGH נשמע דנסמור מתופף את מקצב הבוסה, אך באופן אנרגטי, נוקשה וכוחני הרבה יותר מהמקור הרך.

ומה לגבי הגיטרה? כאן הסיפור מקבל תפנית של "השאלה" יצירתית. הגיטריסט רובי קריגר בספרו: "אני... אהממ... 'שאלתי' את ריף הגיטרה של מייק בלומפילד מהשיר MELLOW DOWN EASY עבור השיר הזה שלנו. ועוד יותר, בלי בושה, שאלתי ריף משיר עלום של ג'ון קורנר בשם SOUTHBOUND TRAIN עבור השיר שלנו, LOVE ME TWO TIMES. שנים אחר כך פגשתי את ג'ון קורנר והצבעתי על הדמיון בין הריפים שלנו. הוא אמר שהוא לא שם לב, אז אני מניח שגנבתי את זה באופן נכון". במקור אחר, ציין קריגר כי ההשראה לריף המהיר הגיעה דווקא מהשיר SHAKE YOUR MONEY MAKER של פול באטרפילד. כך או כך, הערבוב בין הבוסה נובה לבלוז יצר משהו חדש לגמרי.

למרות החדשנות, ההשקה הייתה כואבת. הלהקה השקיעה בצילום סרטון תדמית (מה שהיום היינו קוראים לו וידאו קליפ) שהיה פורץ דרך בפני עצמו, אבל זה לא עזר בזמן אמת. קריגר בספרו: "הלהקה וחברת התקליטים הסכימו הדדית ש-BREAK ON THROUGH צריך להיות הסינגל הראשון, אבל למרות שלט החוצות וסרט התדמית וכולנו שהתקשרנו לתחנות רדיו עם קולות שונים כדי לבקש שוב ושוב את השיר, הוא אפילו לא פיצח את מאה הגדולים במצעד. תמיד חשדתי שזה נכשל כי זה בא ממאסטר בווליום נמוך ולא נשמע בעוצמה כמו שצריך במכשירי רדיו של אנשים. אבל כך או כך, זה כאב. הרגשתי שהקלטנו דבר נהדר ועכשיו אף אחד לא הולך לשמוע את זה".

למזלם, ההיסטוריה הוכיחה אחרת. השיר הפך לפתיח המושלם עבור תקליט הבכורה המלא שלהם שיצא זמן קצר לאחר מכן. לפעמים, כדי לפרוץ לצד השני, צריך קודם כל להתחיל מלמטה.

נעים מאד... קרידנס! ב-1 בינואר בשנת 1968 שינתה להקה את שמה מ-GOLLIWOGS לקרידנס קלירווטר רווייבל. מותג חשוב נולד.

ב-1 בינואר 1968, ההיסטוריה של הרוק האמריקאי רשמה תפנית חדה, אם כי באותו בוקר חורפי אף אחד עוד לא ידע שזה עומד לקרות. זה היה היום שבו חבורת מוזיקאים מוכשרת אך מתוסכלת החליטה לקבור סופית את העבר המביך שלה ולהיוולד מחדש תחת השם המחייב והבלתי אפשרי: קרידנס קלירווטר רווייבל. מותג חשוב נולד באותו רגע, ועידן חדש החל.

עד לאותה נקודה, הזמר-גיטריסט ג'ון פוגרטי, אחיו הגיטריסט טום פוגרטי, הבסיסט סטו קוק והמתופף דאג קליפורד היו תקועים בחוזה דרקוני תחת השם GOLLIWOGS. זה לא היה רק שם גרוע, אלא תדמית שלמה שנכפתה עליהם על ידי הבעלים הקודמים של חברת התקליטים FANTASY RECORDS. החבורה מאל-סריטו קליפורניה נאלצה להופיע עם פאות צמר לבנות ומגוחכות. הם שנאו כל רגע, והקהל לא בדיוק יצא מגדרו.

אבל אז הגיע המפנה. סול זאנץ, דמות מפתח בתעשייה, רכש את חברת התקליטים והציע לחבר'ה עסקה שלא יכלו לסרב לה: הם יוכלו להקליט תקליט מלא ראשון, בתנאי אחד – שישנו את השם המזעזע הזה. החברים לא היו צריכים לחשוב פעמיים ומיד החלו בסיעור מוחות קדחתני כדי למצוא זהות חדשה שתתאים לצליל ה-SWAMP ROCK המחוספס שהם רצו לייצר.

הרבה שמות עברו באוויר כרעיונות, חלקם נשמעו כמו בדיחה גרועה ואחרים היו פשוט מוזרים. הרשימה כללה הצעות כמו DEEP BOTTLE BLUE שנשמע מלנכולי מדי, MUDDY RABBIT שנשמע כמו דמות מסרט מצויר, וגם GROSSAMER WIMP שלא ברור מי חשב שזה יביא קהל להופעות.

בסופו של דבר, ההרכב פיצח את הנוסחה עם שילוב של שלושה אלמנטים שהרכיבו את השם הארוך והמוכר. החלק הראשון, קרידנס, הגיע מחבר של טום בשם קרדנס ניובול. החלק השני, קלירווטר, נלקח בכלל מפרסומת לבירה OLYMPIA שהסיסמה שלה הייתה קשורה למים הצלולים, ושידרה גם מסר אקולוגי שהיה באופנה באותו זמן בסן פרנסיסקו. המילה האחרונה, רווייבל, סימלה את התחייה מחדש של הלהקה ואת הניסיון לחזור לשורשים אחרי הטראומה של תקופת הפאות הלבנות.

כשחברי הלהקה הציעו למנהלם, סול זאנץ, את השם קרידנס קלירווטר רווייבל, הוא התלהב ברגע ששמע את זה. בניגוד לחששות ששם ארוך ללא קיצורים קליטים יקשה על השדרנים ברדיו, זאנץ זיהה מיד את הפוטנציאל והעוצמה שבשם. ההחלטה התבררה כגאונית. זמן קצר לאחר מכן הם נכנסו לאולפן והקליטו את החידוש שלהם לשיר SUZIE Q שהפך ללהיט ענק. השינוי הוכיח את עצמו, והלהקה הפכה תוך זמן קצר לאחד ההרכבים המצליחים ביותר בעולם, כשהם משאירים את ה-GOLLIWOGS הרחק מאחור בדפי ההיסטוריה הצהובים.

ג'ון פוגרטי בספרו: "רוב השמות שהוצעו היו די נוראים. היינו יושבים במפגשי סיעור מוחות ושואלים, 'מה דעתכם על...?' אני זוכר שסטו התקשר אלי יום אחד והציע את השם HARDWOOD. טום היה זה שהציע את המילה CREDENCE (אמון). חברנו ג'רי גר בבניין דירות שבו אב הבית נקרא קרידנס נובול. הוא היה דרום אפריקאי - וזה היה שמו האמיתי. אז טום הציע שנקרא ללהקה שלנו קרידנס נובול והרובי.

אני חשבתי על השם WHISKEY REBELLION, ואהבתי אותו למשך דקה, לא יותר. היה לזה סאונד פ'אנקי בעיניי, והיה ברור שזה משקף את אהבתי להיסטוריה - במיוחד להיסטוריה האמריקאית. כמו כן, מאוד אהבתי את הרעיון של התחדשות, של תחייה מחדש ללהקה. 'תחיית וויסקי'? זה לא היה טוב יותר משאר השמות שהוצעו. אז במשך כמעט שלושה חודשים המשכנו להמציא שמות ולדחות אותם.

ואז, בערב חג המולד של 1967, צפיתי בטלוויזיה ושודרה שם פרסומת לבירה 'אולימפיה', בצבעים עזים. התמונה הייתה כל כך נפלאה: יער קסום עם נחל מבעבע, הכל ירוק ומכוסה טחב. המוטו היה 'זה בגלל המים'. אני די בטוח שהביץ' בויז שרו יפה ברקע. הדבר הבא שהופיע על המרקע היה תשדיר שירות בנושא מים נקיים. מאבק בזיהום מסחרי - קונספט שרק התחיל לתפוס תאוצה באמריקה. ראו שם זרם מים מלא בבדלי סיגריות וכוסות קלקר, ועל המסך היה כתוב: 'תכתבו ל- CLEAN WATER בוושינגטון'.

למרות שהיה כתוב בפירוש 'מים נקיים', המוח שלי הפך אותם ל'מים צלולים'. וואו... אהבתי את זה. זה נשמע כמו משהו אינדיאני. הייתה לי אהבה גדולה למסורת ולהיסטוריה שלהם, ולדמויות כמו ג'רונימו, קרייזי הורס והצ'יף ג'וזף. מיד חיברתי את המילה CLEARWATER להתחדשות שלנו - REVIVAL.

פתאום חזרה אלי המילה 'קרידנס', שפירושה אמינות, אמונה - היה לה צליל רוחני. ל'קלירווטר' הייתה מייד אווירה חיובית, תחושה של היסטוריה, תרבות, אמריקנה. המוח שלי התרוצץ, מיליון מחשבות בבת אחת. איכשהו המילים 'אמון' ו'תחייה' הסתחררו בשטף המחשבות הזה. אני לא בטוח באיזה סדר המילים התחברו לראשונה, אבל אני כן זוכר שהייתי צריך לשחק איתן קצת. הכל קרה תוך כמה שניות, אולי דקה או שתיים. פתאום זה הופיע כ- CREEDENCE CLEARWATER REVIVAL. אהבתי את זה. אבל חשבתי, וואו, זה ארוך ומסובך להגייה. ועדיין, זה נשמע אפילו יותר אמריקאי. זה שידר רוק אמריקאי וזה היה ייחודי. ככה הדברים התגלגלו לי בראש.

ואז הייתי צריך למכור את השם. הכרתי את האנשים בלהקה שלי מספיק טוב וידעתי שאסור לי לקחת בעלות על השם. זה היה צריך להיראות כאילו זה פשוט קרה בתוך הלהקה. החבר'ה האחרים לא היו כל כך בטוחים. כתבתי את זה. 'נו, אתם רואים איך זה נראה?' ואני חושב שטום אולי שכנע אותם. לא עוד GOLLIWOGS".

הביטלס מגיעים לאודישן! ב-1 בינואר בשנת 1962 קרה דבר חשוב מאד בסיפור של הביטלס. מדובר באודישן לחברת התקליטים DECCA.

באותו היום נסעו הביטלס מליברפול ללונדון. מזג האוויר היה חורפי ונוקשה. ניל אספינל נהג, ושאר חברי הלהקה הצטופפו מאחור עם כלי הנגינה והמגברים שלהם, נרגשים ונחושים להצליח באודישן. בריאן אפשטיין נסע ללונדון ברכבת, ואת הלילה שלפני המבחן עשה בבית דודיו. לאחר נסיעה מתישה, שבמהלכה אף טעו החברים בדרך, הם הגיעו לווסט האמפסטד. זה היה יום שני בשבוע מושלג במיוחד. חגיגות רבות לרגל השנה החדשה בוטלו והתנועה בבירה כמעט שותקה. שכבת קרח כיסתה את המדרכות והכבישים והקשתה על ההליכה. עד כמה קשה היה חורף 1962? אפילו מחוגי ה׳ביג בן׳ עצרו מלכת, ורק חימום המנגנון בתנור מיוחד החזיר אותם לפעולה.

מלבד אפשטיין, איש לא חיכה לארבעת הבחורים העייפים. כשהגיעו בשעה 11:00 לאולפני DECCA, מאחרים וטרוטי עיניים, לא חסך מהם המנהל את צעקותיו. ג'ון לנון, שסירב לקבל יחס כזה לאחר נסיעה כה מפרכת, הטיח בו: ״מבחינתי אתה יכול להתחפף״. אבל במהרה יושרו ההדורים ובאולפן הם פגשו גם את טוני מיהאן, שלפני ארבעה חודשים עזב את עמדת התיפוף בלהקת 'הצלליות' לטובת משרת מפיק ב־DECCA. אפשטיין קבע אילו שירים יבוצעו במבחן, והרפרטואר נע בין סגנונות מוזיקליים שונים...

ומה בדיוק קרה לפני, אחרי ובמהלך האודישן הזה? תגלו זאת בספר שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!".

אוף, כמה שהיא מושלמת, הג'וני מיטשל הזו... ב-1 בינואר בשנת 1974 יצא התקליט COURT AND SPARK של ג'וני מיטשל.

יכול להיות שאין תקליט טוב יותר לפתוח איתו שנה, ואין דרך טובה יותר להתחיל את המסע המוזיקלי של אמצע שנות השבעים.

כבר במהלך שנת 1973 הבינה ג'וני מיטשל שיצירתה זקוקה לשינוי כיוון ולהרחבת יריעה משמעותית. היא הרגישה שמשהו ביצירה שלה חייב להיות מעבר לליווי אינטימי ושקט בפסנתר או בגיטרה אקוסטית שאפיינו אותה. הפיתרון שלה למצוקה האמנותית הזו הגיע עם ההחלטה האמיצה להציב להקה מלאה שתעמוד מאחוריה ותעניק נפח לצלילים שהתרוצצו בראשה. בתחילה היא ניסתה לעבוד עם להקת הליווי של ג'יימס טיילור, אך הנסיון לא השביע את רצונה והכימיה לא הייתה שם. המפנה התרחש כשהיא פגשה בלהקה נהדרת שניגנה בסגנון ג'אז-רוק שהתאימה לדרישותיה כמו כפפה ליד. מיטשל שמעה אותם מנגנים במועדון קטן בלוס אנג'לס בשם THE BAKED POTATO וידעה מיד שזה הצליל שהיא מחפשת. מנהיג הלהקה הזו, טום סקוט, כבר שיתף עמה פעולה וניגן בכלי נשיפה עוד בתקליט הקודם שלה, FOR THE ROSES. ללהקה המגובשת והמשומנת שהביא עמו סקוט לאולפן עבור התקליט COURT AND SPARK קראו THE L.A EXPRESS. הגיטריסט המבריק בלהקה היה לארי קארלטון, שהביא עמו צליל מתוחכם ונקי, לצידם של המתופף ג'ון גרין והבסיסט מקס בנט.

קצת לפני חג המולד של 1973, כשהאווירה הייתה חגיגית ומתוחה כאחד, שחררה חברת התקליטים של מיטשל את התקליטון הראשון מתוך התקליט הזה עם שיר קצבי בשם RAISED ON ROBBERY. המטרה הייתה ברורה: להודיע לעולם על לידתה החדשה של מיטשל כאמנית שלא מפחדת מקצב וחשמל. בשיר הזה, בו מיטשל שרה סיפור משעשע על יצאנית שמנסה להתחיל עם בחור שיושב בלובי של מלון אך מפסידה בגלל מאמץ יתר בעניין, השתמשה הזמרת באולפן ההקלטות ככלי נגינה בפני עצמו. צד ב' של התקליטון הזה הכיל את שיר הנושא, COURT AND SPARK. בהקלטת השיר היא ביצעה כמה תפקידי שירה שונים בשכבות והביאה כגיטריסט אורח - את רובי רוברטסון, מלהקת THE BAND, שהוסיף חספוס רוקי לטקסטורה העדינה.

כשיצא לחנויות, התקליט COURT AND SPARK התקבל בהתלהבות גדולה, הן מצד הקהל והן מצד המבקרים. הוא טיפס במהירות במצעדים והגיע למקום השני במצעד הבילבורד האמריקאי, הישג שיא עבור מיטשל באותה תקופה, שם נשאר במשך ארבעה שבועות וקיבל במהרה מעמד של תקליט זהב. יש בהפקה שבו צליל הפקת-פופ גדול יותר, מלוטש יותר ונגיש יותר מבאלבומיה הקודמים. העיבודים בתקליט היו מתוחכמים עד תדהמה. זו הייתה הפעם הראשונה בה מיטשל הלכה על עיבודים מתוזמרים עשירים, ואפשר לומר בביטחון מלא שהיא הצליחה במשימתה במאה אחוז.

מיטשל, כדרכה בקודש, הביאה לתקליט הזה כמה דמויות שונות וממשיות מחייה, שעיטרו את עלילות שיריה והפכו את ההאזנה לניחוש זהויות מרתק עבור המעריצים. בשיר הקליט והאהוב FREE MAN IN PARIS, הדמות המרכזית הוא דייויד גפן. מיטשל באה לתארו פה כמישהו ששואף לברוח מהאחריות הכבדה שהוטלה עליו כמנהל חברת תקליטים וכאיש עסקים ממולח. מיטשל באה לתאר בשיר גם את הלחץ האדיר שחברות תקליטים מפעילות על האמנים החתומים בהן, מכונת הכסף שלא עוצרת לרגע. מיטשל עצמה הייתה חתומה אז אצל גפן, והיחסים ביניהם היו מורכבים אך קרובים. השניים הכירו עוד בסוף שנות השישים, הוא החל את דרכו כסוכן אמנים נמרץ והיא כזמרת פולק ביישנית. הם הפכו להיות חברים טובים ושותפים לדירה לתקופה קצרה.

כשגפן הקים את חברת התקליטים ASYLUM, מיטשל הקליטה אצלו, בשנת 1972, את התקליט FOR THE ROSES. השניים המשיכו בקשרי החברות וגפן, שחש נוח בקרבתה, נהג לספר לה על הלחצים המופעלים עליו שאותם יצקה לשיר הזה במהלך טיול משותף שלהם לפריס יחד עם רובי רוברטסון ואשתו. היא ידעה שגפן מרגיש הכי חופשי בפריס כי שם הטלפון לא מצלצל ושם לא מטרידים את ראשו בענייני חוזים וכוכבים. למרבה האירוניה, גפן עצמו ביקש ממיטשל לא להכניס את השיר לתקליט כי חשב שהוא אישי מדי, אך למזלנו היא סירבה. דייויד קרוסבי וגרהאם נאש, שני מאהבים לשעבר של מיטשל שגם היו אז קליינטים של גפן, שרים פה קולות רקע הרמוניים ויפהפיים. אורח נוסף ומפתיע שנמצא בשיר הזה הוא חוזה פליסיאנו, שניגן פה בגיטרה החשמלית. הסיפור מאחורי הקלעים הוא שפליסיאנו עבד אז באולפן המקביל ושמע את הצלילים שבוקעים מסשן ההקלטה של מיטשל דרך הקירות. באותו רגע הוא פשוט נכנס לחדר והציע את תרומתו לשיר, מה שהוסיף סולו גיטרה פ'אנקי ובלתי צפוי.

התקליט הזה היה גם הראשון בקריירה שלה בו מיטשל שרה שיר שלא היא כתבה. זה הוא TWISTED, שיר ג'אז ווקאלי שמדבר בהומור שחור על סכיזופרניה וטיפול פסיכולוגי, שנכתב במקור על ידי הזמרת אנני רוס. מיטשל שרה פה באופן מופלא, משחקת עם הקול שלה ומוכיחה וירטואוזיות ג'אזית אמיתית. פרט טריוויה משעשע הוא שצמד הקומיקאים המפורסם, צ'יץ' וצ'ונג, תרמו קולות רקע משעשעים לשיר הזה, מה שהוסיף לאווירה הקלילה והתיאטרלית שבו. אין ספק שהתקליט הזה הוא אחד מהגדולים שבשיאיה האמנותיים של ג'וני.

הלהיט הידוע והמצליח ביותר בתקליט הזה הוא HELP ME, בו שרה מיטשל על התאהבות שלה במישהו למרות הידיעה הברורה שמערכת היחסים ביניהם תהיה כישלון גמור וכואב. מיטשל לא סיפרה מעולם מי הוא אותו בחור ששבר את ליבה וגרם לה לכתוב את המנון האהבה הנכזבת הזה. יש המהמרים על גלן פריי מלהקת איגלס או על ג'קסון בראון, שניהם היו בסביבתה באותה תקופה. מצד שני, מיטשל עצמה טענה בראיונות שבשלב הזה היא ברחה משירים אוטוביוגרפיים ישירים וניסתה לכתוב בצורה יותר כללית. בקיצור, התשובה האמיתית נמצאת רק אצלה וסביר להניח שהיא תישאר שם לנצח. השיר הזה יצא על תקליטון במרץ 1974 והפך ללהיט הענק שלה. הוא הגיע למקום השביעי במצעד האמריקאי, המיקום הגבוה ביותר אליו הגיעה מיטשל אי פעם במצעד הסינגלים. אך עם כל הכבוד ללהיטים, השיר האהוב עליי ביותר בתקליט הזה הוא CAR ON THE HILL. שיר מושלם מכל הבחינות: השירה של מיטשל, העיבוד המתוחכם והמיוחד וגם הנגינה המדהימה של האנסמבל. זו פשוט סימפוניה קטנה שמתארת את הציפייה המורטת עצבים לאהוב שמאחר להגיע, כשכל אור של מכונית המטפסת במעלה הגבעה מעורר תקווה ואכזבה מחדש.

אי אפשר שלא להזכיר גם את היצירה המרכזית והמורכבת DOWN TO YOU, שזיכתה את מיטשל ואת המעבד טום סקוט בפרס גראמי עבור העיבוד הטוב ביותר המלווה זמר. התקליט הזה הוא התחנה הראשונה של ג'וני מיטשל, שהפכה לרומן גדול ומתמשך שלה עם ג'אז ביצירותיה. בהמשך היא אף הלכה רחוק יותר עם הג'אז, כמעט עד הקצה.

עיתון NME, שידוע בביקורתיות שלו, פרסם בביקורתו המהללת דברים שקשה להתעלם מהם: "מכל הזמרים והזמרות שיוצרים בעצמם את המוזיקה שלהם, רק ג'וני מצליחה לשמור כל הזמן על סטנדרט גבוה. זאת בעוד שכל הטיילורים, יאנגים, קינגים וסטילסים למיניהם נסדקו פה ושם בדרכם. גברת מיטשל לא הוציאה עד כה תקליט רע. השירים הפעם כנים יותר מבאלבומיה הקודמים וחלק מהם משקפים השלמה של מיטשל עם עצמה. גם המוזיקה שלה השתנתה. העיבודים הפעם מורכבים יותר וגם הקול של ג'וני אוורירי ומעודן יותר, ועם זאת חיוני מאי פעם. היא בקושי צווחת הפעם, כמו כשעשתה בשיר על המונית הגדולה והצהובה. התקליט הזה נגמר מהר מדי וגורם לנו לטעם של עוד. תקנו את התקליט הזה - הוא הנאה צרופה!"

התקליט של מיטשל נשמע בתחילה קליל, כמעט מטעה בפשטותו. יש בו הפקה נעימה לאוזן, סאונד קליפורני חמים ומלטף. אך עם כל הקשבה מתגלה עוד שיכבה של מתיחויות רגשיות ומוזיקליות. זה הקסם של התקליט הזה, שמשלב בין יופי לכאב בצורה כל כך מדויקת. הוא כמו נחש ערמומי שמשתלט יותר ויותר עם כל הקשבה ומותיר את המאזין עם עונג שיש בו טיפה מרירות והרבה תדהמה. מיטשל נשמעת פה כאמנית שמאוד בטוחה בעצמה וביכולותיה, אישה שיודעת מה היא רוצה, אך מתחת לזה מסתתרת ג'וני השברירית והפגיעה שיש בה הרבה חוסר ביטחון וכמיהה לאהבה אמיתית.

את עטיפת התקליט הזה, בגווני בז' ואפרסק עדינים, היא כמובן ציירה בעצמה, כפי שעשתה ברבים מתקליטיה האחרים, והציור זכה לשם THE MOUNTAIN LOVES THE SEA. אז כמו שההר אוהב את הים - כך אני אוהב את ג'וני מיטשל!

כך הפך האוסף של המשורר הקודר, לאונרד כהן, לפריט חובה בכל בית. ב-1 בינואר בשנת 1975 יצא אוסף הלהיטים הראשון של לאונרד כהן.

זה היה התקליט שהפך כמעט בטעות לפסקול החורף הרשמי של מיליוני אנשים. אבל רגע, אל תטעו לחשוב שמדובר בעוד ניסיון ציני של חברת תקליטים לסחוט כמה דולרים ממעריצים על ידי איגוד שירים ישנים; הסיפור כאן מורכב ומעניין הרבה יותר, בדיוק כמו האיש שעומד במרכזו.

באמצע שנות השבעים לאונרד כהן כבר היה מוסד, אבל מוסד מסוג מסוים מאוד. הוא היה הסוד של יודעי דבר, דמות קאלט שריחפה אי שם בגבול שבין ספרות גבוהה למוזיקת פולק מלנכולית. קול הבריטון העמוק שלו, יחד עם גיטרת הניילון והעיבודים המינימליסטיים, קנו לו קהל נישתי ונאמן שהלך אחריו באש ובמים (ובעיקר בעשן סיגריות כבד), אבל ההצלחה המסחרית הגדולה, זו שקונה לך יאכטות ובריכות שחייה, חמקה ממנו. בחברת התקליטים הבינו שיש להם יהלום ביד, אבל כזה שצריך ללטש מחדש כדי שגם עקרת הבית באוהיו או הסטודנטים בפריס יוכלו לעכל אותו. הרעיון היה ליצור אסטרטגיה אמנותית ומסחרית כאחד: להגיש את כהן מחדש, באריזה נגישה יותר, שתשמש ככרטיס ביקור למאזינים חדשים ותזכורת למעריצים הוותיקים למה הם התאהבו בו מלכתחילה.

כהן, שכבר אז היה ידוע כפרפקציוניסט שלא משחרר בקלות, הסכים לפרויקט רק בתנאי אחד: שתהיה לו שליטה אמנותית מוחלטת. והוא אכן קיבל אותה. בניגוד לאמנים אחרים שנתנו למנהלים מעונבים לבחור עבורם את השירים שהצליחו במצעדים, כהן צלל פנימה ובחר את הרצועות בעצמו. הוא דחה על הסף את הגישה המסורתית של לקט להיטים וביקש ליצור פסיפס שמשקף את העומק הלירי והרגשי שלו. הוא התעקש, למשל, שמילות השירים יודפסו ויצורפו לתקליט, צעד שהפך את העטיפה הפנימית לספר שירה לכל דבר ועניין. יתרה מכך, הוא הוסיף הערות אישיות קצרות ומשעשעות לכל שיר בעטיפה האחורית, מעין הצצה נדירה למוחו הקודח, שם כתב על גלגוליהם השונים של השירים לפני שהוקלטו.

רשימת השירים שנבחרה בקפידה כללה כמובן את הקלאסיקות הבלתי מעורערות. שירים כמו SUZANNE המהפנט, BIRD ON THE WIRE שהפך להמנון של חופש, וכמובן FAMOUS BLUE RAINCOAT המצמרר, כולם מצאו את מקומם בתקליט. השירים האלו לא היו סתם נעימות רקע, אלא המנונים של כל מי שאי פעם הרגישו לבד בחדר מלא אנשים. עבור רבים, האזנה לאוסף הזה הייתה כמו טיפול פסיכולוגי, רק הרבה יותר זול ועם מלודיה טובה יותר.

אחד המהלכים המבריקים והמפתיעים ביותר בתקליט היה החלטתו של כהן לחזור ולשפר חלק מהחומרים. הדוגמה הבולטת ביותר היא השיר CHELSEA HOTEL NO. 2. כהן לא הסתפק בגרסאות קיימות או סקיצות ישנות, אלא דאג להציג גרסה שתעשה חסד עם הסיפור שמאחורי השיר - המפגש הרומנטי הקצר והמיתולוגי שלו עם ג'ניס ג'ופלין במלון צ'לסי בניו יורק. הגישה המוקפדת הזו הבטיחה שהאוסף לא יהיה רק סיכום של העבר, אלא יצירה חיה ונושמת שמציעה ניואנסים רעננים גם למי שכבר חרש את ארבעת תקליטי האולפן הראשונים שלו ואת תקליט ההופעה החיה שיצאו קודם לכן.

אי אפשר לדבר על התקליט הזה בלי להתייחס לעטיפה, שהפכה לאייקונית בפני עצמה. התצלום הקדמי נלקח בשנת 1968 בחדר מלון במילאנו. בתמונה נראה כהן מביט למראה, במבט שיש בו גם עייפות וגם נחישות, תמונה שתופסת בדיוק את המהות של האמן הנודד והבודד. העיצוב הגרפי הפשוט, בשילוב עם תמונת המראה הזו, שידר מסר ברור: כאן אין זיקוקים והפקות ענק, אלא אמת חשופה ופשוטה. כהן עיצב את העטיפה בעצמו, מה שהוסיף עוד רובד של אינטימיות למוצר המוגמר.

ההימור של כהן ושל חברת התקליטים השתלם בענק. התקליט היווה אבן דרך משמעותית בקריירה של הזמר והיוצר הקנדי. בעוד שתקליטיו הקודמים זכו לשבחי המבקרים, ההצלחה המסחרית שלהם הייתה צנועה יחסית והגבילה את טווח ההגעה שלו. האוסף הזה שימש כשער כניסה רחב וידידותי למאזינים שאולי נרתעו עד אז מהרצינות התהומית של תקליטיו הרגילים. על ידי זיקוק יצירותיו לאוסף אחד שנקבע בקפידה, התאפשר למאזינים חדשים להעריך את האמנות שלו מבלי לצלול למים העמוקים מדי של הדיסקוגרפיה המלאה.

באמצע שנות השבעים, כשהעולם המוזיקלי נע בין רוק מתקדם לפופ קליל, הסגנון המופנם ולעתים המלנכולי של כהן בלט דווקא בשונותו. יציאת האוסף הבטיחה שהשירים הללו יישארו רלוונטיים גם דורות קדימה. למעשה, אם תשאלו היום מעריצים אדוקים של ליאונרד כהן איך הכל התחיל אצלם, רבים יודו שזה קרה בדיוק שם, מול העטיפה של האוסף הזה, כשהמחט נגעה בפעם הראשונה בוויניל והקול של כהן מילא את החדר עם העצב שיכול להיות הדבר הכי ממכר שיש.

תקליט בכורה ללהקה מבטיחה ביותר! ב-1 בינואר בשנת 1970 יצא תקליט הבכורה של להקת הרוק הבריטית, STONE THE CROWS. איזו יופי של להקה היא זו! לא מכירים? אז ברוכים הבאים.

ב-1 בינואר 1970, ביום הראשון של העשור החדש, נחת על המדפים תקליט הבכורה של STONE THE CROWS. ואיזו דרך נהדרת זו הייתה לפתוח עשור מוזיקלי. מדובר היה באחת הלהקות המבטיחות והמרגשות שיצאו מסקוטלנד, חבורה שהביאה עמה את הגשם של גלאזגו ואת הנשמה של המיסיסיפי היישר לתוך לונדון התוססת. מי שלא הכיר אותם עד אותו רגע, קיבל הזמנה רועשת במיוחד להיכנס לעולם שכולו בלוז-רוק מחוספס.

ההרכב הזה כלל חמישה מוזיקאים צעירים, מוכשרים ורעבים בצורה בלתי רגילה ליצירה. בחזית עמדה מאגי בל, זמרת עם קול שהיה יכול לקלף טיח מקירות ולגרום למלאכים לבכות בו זמנית. העיתונות אהבה לכנות אותה הג'ניס ג'ופלין הסקוטית, אבל האמת היא שהיא נשמעה לא פעם כגרסה הטובה, המדויקת והעוצמתית יותר של הזמרת האמריקאית. לצדה עמד לס הארווי, גיטריסט מחונן ואחיו הצעיר של אלכס הארווי, הזמר הידוע. הכימיה בין מאגי בל ולס הארווי לא הייתה רק מוזיקלית, שכן הם היו זוג גם בחיים, מה שהוסיף נופך של אינטימיות וחשמל לכל הופעה שלהם. לצערם של כולם, הסיפור של הארווי נגמר בטרגדיה איומה שנתיים לאחר מכן, כאשר מת על הבמה באולם בסוונזי, פשוט כי נגע בידיים רטובות במיקרופון לא מוארק והתחשמל למוות.

אבל בשנת 1970 העתיד עוד נראה ורוד. מאגי בל לא שרה לבדה בשלב הזה של הלהקה, אלא חלקה את קולה עם קולו הטוב לא פחות של הבסיסט, ג'ימי דיואר. דיואר היה נכס אמיתי, מוזיקאי שהביא עמו עומק ויכולות ווקאליות שהשלימו את הצרחות הבלוזיות של בל בצורה הרמונית מושלמת.

כשהלהקה נכנסה לאולפני ADVISION בלונדון להקלטת אלבומה הראשון, האווירה בתעשיית המוזיקה השתנתה. חלפו הימים שבהם להקות ביצעו רק גרסאות כיסוי; התעשייה אהבה אז להקות שכותבות שירים משלהן. זו הייתה בעיה קלה, שכן אף אחד מחברי הלהקה לא עשה מעולם עד אז דבר שכזה. למזלם, היה להם קשר משפחתי נוצץ. הם השתמשו בידידותם עם חברתם, הזמרת לולו, שהייתה גיסתו של לס הארווי, כדי לקבל עצות מבעלה באותה תקופה, מוריס גיב מהבי ג'יס. העצה של גיב הייתה פשוטה אך מבריקה. מאגי בל סיפרה: "מוריס אמר: 'לסלי, יש לך גיטרה. תחילה תכתוב את המנגינה ואז תוסיף לה את המילים'. זה בדיוק מה שעשינו". וכך, מתוך הצורך נולד תמלילן; המתופף, קולין אלן, לקח את המושכות והפך לתמלילן הראשי של הלהקה, כשהוא יוצק את חוויותיו לתוך הלחנים.

הצד הראשון בתקליט הזה בא עם ארבעה שירים ובהם ניחוחות עסיסיים של רוק, בלוז ומוזיקת נשמה, שילוב שהיה אופייני לסצנה הבריטית של אותה תקופה אך בוצע כאן ברמה גבוהה במיוחד. בשיר THE TOUCH OF YOUR LOVING HAND שר דיואר כמו ריי צ'ארלס, בביצוע שגרם למאזינים לתהות האם הבחור הלבן הזה גדל בכנסייה באלבמה ולא בגלאזגו האפורה. זה נהדר! בנוסף, ניתן למצוא שם ביצוע של הלהקה לשיר THE FOOL ON THE HILL של הביטלס. במקום להיצמד למקור, הביצוע נלקח למחוזות שונים מהמושלמות ההיא של פול מקרטני. חברי הלהקה לקחו את זה לכיוון של מוזיקת נשמה עמוקה, עם עיבוד איטי וכבד שנתן למילים משמעות חדשה וקודרת יותר.

הצד השני של התקליט נתפס בעיקר עם יצירה ארוכה, שאפתנית ומורכבת ושמה I SAW AMERICA. היצירה, שנמשכה מעל 17 דקות, הייתה מחולקת לחלקים והציגה את הביקורת של הלהקה הבריטית על מה שמתחולל מעבר לים, בארצות הברית הסוערת של סוף שנות השישים, כולל ההתייחסות הבלתי נמנעת למלחמת ויאטנם. קולין אלן סיפר על הטקסט הנוקב: "כתבתי את זה בגלל החוויות שלי באמריקה כשהופעתי עם ג'ון מאייאל. אלו היו דברים שחוויתי ורשמתי על הנייר". המוזיקה ביצירה זו נעה בין רוק עם ניחוח כבד לג'אז חופשי, והוכיחה שהחבורה הזו יודעת לנגן לא פחות טוב משהיא יודעת לשיר.

את הלהקה הזו ניהל ביד רמה פיטר גראנט, אז המנהל החזק, המפחיד והכל-יכול של לד זפלין. גראנט, שידע לזהות כישרון (וכסף) מקילומטרים, לקח את הלהקה תחת חסותו ואף דאג שהחברים יחממו את לד זפלין בסיבוב ההופעות האמריקאי שלהם, מה שנתן להם חשיפה אדירה. הוא אף הציע את השם המיוחד ללהקה זו, שמשמעותו היא הבעת פליאה, בסלנג הבריטי הישן של אזור לונדון. הביטוי שימש להבעת הלם או הפתעה מוחלטת, כמו למשל, WELL, STONE THE CROWS! IT'S FOUR O'CLOCK. עטיפת תקליט הבכורה, שעוצבה ברוח השם, מראה את העורבים חגים סביב הדחליל בצורה מאיימת משהו, זכר לימים שחקלאים נהגו לרגום אותם באבנים כדי שיסתלקו מאדמתם.

תקליט שני, ODE TO JOHN LAW, יצא בהמשך אותה שנה והציג התפתחות מוזיקלית נוספת, אך כשנראה שהעסק ממריא והלהקה בדרך להיות הדבר הגדול הבא, החלו הבעיות הקלאסיות של עולם הרוק. החיים בדרכים, הלחץ והאלכוהול החלו לקרוע את מערכות היחסים העדינות בתוך הלהקה. הארווי ובל נותרו שותפים חזקים בלהקה ובחיים, שמרו על יציבות מסוימת, אבל הרגל השתייה של הקלידן המוכשר, ג'ון מגיניס, הורע והפך לנטל בלתי נסבל. המצב הגיע לשיא מביך ומסוכן כאשר מגיניס החליט שזה רעיון טוב לספר בדיחות נאציות לקבוצה של אמרגנים גרמנים במסעדה במהלך סיבוב הופעות. התקרית הזו הייתה הקש ששבר את גב הגמל. הוא ודיואר, שהיה חברו הקרוב ושותפו לשתייה, הוצאו במהרה מהלהקה, ובמקומם באו נגנים אחרים.

במבט לאחור, השינויים בהרכב השפיעו על הסאונד והקסם הראשוני. "אהבתי את הגלגול הראשון עם ג'ימי וג'ון יותר מהגלגול השני", אמר אלן המתופף בגילוי לב שנים לאחר מכן. "אהבתי יותר את המוזיקה שהלהקה הראשונה ניגנה. זה נהיה קצת יותר רגיל אחר כך. אבל ה-CROWS עדיין הייתה אחת הלהקות הכי טובות בהן ניגנתי. זו הייתה להקה מבוססת בלוז, אבל היא גם הייתה קצת בקטע של רוק מתקדם. הלכנו קצת יותר רחוק מתריסר התיבות המחורבנות הרגילות של הבלוז". וזה אולי הסיכום המדויק ביותר לסיפורה של להקה שהייתה לה את כל הפוטנציאל לגעת בשמיים, אבל נגעה בהם רק לרגע אחד, קסום וחשמלי, בתחילת שנות השבעים.

גם זה קרה ב-1 בינואר. הראשון בינואר הוא לא רק תאריך בולט בלוח השנה, אלא נקודת ציון דרמטית בכמה מהרגעים המכוננים ביותר של עולם הפופ והרוק.

קחו למשל את שנת 1964, השנה שבה התכנסו חברי להקת הביץ' בויז באולפני WESTERN RECORDERS בהוליווד, קליפורניה. האווירה הייתה מחשמלת, ושלא תטעו, הם לא באו לנוח. מטרת העל הייתה להקליט שיר חדש, המנון נעורים שעתיד להפוך לקלאסיקה ושמו FUN FUN FUN. הסשן עצמו היה מרתון מוזיקלי אינטנסיבי שנערך מהשעה 12 בצהריים ועד שבע בערב, כשהמטרה היא לייצר להיט לתקליט החמישי של הלהקה, SHUT DOWN 2. כדי להבטיח שהסאונד יהיה עשיר ומדויק, האולפן היה עמוס בכישרונות-על מלבד חברי הלהקה; נכחו שם נגני ההקלטה המובילים בתעשייה, אלו שכונו לימים THE WRECKING CREW, וביניהם המתופף האל בליין, הבסיסט ריי פולמן והסקסופוניסטים סטיב דאגלס וג'יי מיגליורי. מייק לאב ובראיין וילסון כתבו את השיר בהשראת סיפור אמיתי על בתו של בעל תחנת רדיו ביוטה ששיקרה לאביה כדי לקחת את המכונית, ואין ספק שהאנרגיה הזו עברה לסלילים. "כשהייתי צעיר", אמר בריאן וילסון בשנת 1977, במבט לאחור על אותה תקופה יצירתית, "יכולתי ללכת לאולפן ולעשות תקליטון בשלוש שעות. הייתי צעיר ומוכן לתחרות. באתי רעב".

במעבר חד אל המילניום החדש, שנת 2000 נפתחה בדרמה גדולה עבור מעריצי הביטלס. ג'ורג' האריסון שוחרר מבית החולים היירפילד שבלונדון, לאחר שנדקר בחזהו על ידי פורץ מעורער בנפשו שפרץ לאחוזתו בפרייאר פארק (על כך דיווחתי במה שקרה ב-30 בדצמבר). הפורץ, מייקל אברם, תקף באכזריות, אך ג'ורג' ואשתו אוליביה נאבקו בו בגבורה. ג'ורג' ביקש מבית החולים לא לפרסם את הדבר שחרורו עד למחרת, כדי לקבל מעט שקט מההמולה התקשורתית. דובר בית החולים אמר למחרת: "הוא צפוי להחלים לחלוטין. בתחילה אמרנו שג'ורג' לא יהיה כשיר לעזוב את בית החולים עד היום, אבל הוא נמצא מספיק טוב אחרי סדרה של בדיקות. הוא שוחרר אמש לאחר הערכה של כשירותו. הוא שמח לחזור הביתה". כשעיתונאי חטטן שאל את הדובר אם ג'ורג' חגג את שחר המילניום החדש בחצות, הדובר השיב בקצרה וביובש בריטי אופייני: "בתי חולים הם מקומות די משעממים לחגיגה". המבקר הראשון של ג'ורג' באחוזתו היה חברו הטוב, אריק איידל ממונטי פייטון, שניסה להרגיע את המעריצים והכריז: "הוא במצב הרבה יותר טוב". איידל הוסיף בנימה רצינית יותר: "הוא מתאושש וזו הייתה מתקפה מפלצתית. כשהמשפט נגד הפורץ ייצא לדרך באנגליה, אתם תראו כמה אכזרי זה היה, הרבה יותר אכזרי ממה שדווח! לשם שינוי, מה שדווח בתקשורת היה פחות מנופח ממה שקרה בחיים".

נחזור אחורה במנהרת הזמן לשנת 1965, כששנה חדשה התחילה, גילו הנתונים הסטטיסטיים בקרב קוראי עיתון המוזיקה הנחשב NME, שהביטלס עדיין נמצאים בראש הטבלה ללא עוררין. אבל לפי אותה טבלה היה ברור להם שכדאי להיזהר ולהביט במראה האחורית - כי להקת "הרווקים" (THE BACHELORS) הייתה במקום השני והממש לא רחוק. זו השנה השנייה ברציפות שהביטלס היו בצמרת של בריטניה עם להיטי ענק, אבל מה שעשוי לגרום לכמה גבות להתרומם היא העובדה שלהקת "הרווקים", שלישייה אירית שנטתה יותר לפופ מתקתק, קפצה למקום השני, פחות מ-200 נקודות מאחורי החבר'ה של ליברפול - וזה היה ההישג הבולט והמפתיע של הסקר ההוא. לפני כן, כשהביטלס נעדרו מהמצעדים במהלך אוקטובר ונובמבר 1964 כדי לנוח ולהקליט, נראה היה שאותם רווקים אולי אפילו יעקפו אותם בסיבוב. יחד עם זאת, הרווקים הצליחו בצורה יוצאת דופן עבור להקה שנראתה על ידי רבים כמרובעת משהו. ההישג שלהם הוא ההוכחה לכך שתקליטיהם נמכרים היטב למרות שלא היה להם להיט במקום הראשון. הרולינג סטונס, הילדים הרעים של לונדון, שסיימו רק 30 נקודות מאחורי אותה להקה אירית, עשו ניסיון אמיץ לכבוש את המקום השני, אך היו רק בראש המצעד במשך שבועיים באותה שנה. זאת למרות השערוריות הרבות שחוללו ולמרות להיטיהם הגדולים.

עוד בנתוני הסקר המרתק ההוא, גם ג'ים ריבס זכה להצלחה גדולה, אך כנראה זה נבע בגלל מותו הבלתי צפוי בתאונת מטוס שהגביר מכירות באופן טראגי. מיד אחרי ריבס בסקר ניצב רוי אורביסון, שהפופולריות העצומה שלו באנגליה התגבשה על ידי הביקורים הקבועים שלו בממלכה. בנוגע לקליף ריצ'רד, אליל הנוער הנצחי, זה היה המיקום הנמוך ביותר שלו בטבלה. אולי בגלל שהוא הכריז על עצמו בדרן משפחתי והתמקד יותר בסרטים באותה עת. ג'ון לנון, תמיד חד כתער, סיכם את המצב: "שנת 1964 הייתה שנה פנטסטית עבורנו, גם בארץ וגם מחוצה לה, ואנחנו מקווים שגם בשנת 1965 יהיו כמה רגעים נהדרים. אנחנו מקווים שנשמור על שיא ההצלחה שלנו, וכמובן שאנחנו מצפים ליצור את הסרט הבא שלנו, החל בפברואר. הסרט הראשון היה מוצלח יותר ממה שאי פעם חלמנו, אז חשוב מאוד שנעמוד בסטנדרט שהצבנו". הסרט המדובר, אגב, הפך להיות HELP.

וכעת למהפכה של ממש בטנסי: בשנת 1956 יצא לחנויות התקליטון BLUE SUEDE SHOES של קארל פרקינס, שיר שהגדיר מחדש את הרוקבילי. באותו יום זה שודר לראשונה ברדיו, רגע היסטורי בפני עצמו. פרקינס תיאר את השבועיים בין הקלטת השיר להשמעתו הראשונה ברדיו כארוכה ביותר בעולם, זמן נצח עבור אמן צעיר שמחכה לפריצה. אבל אפילו כשזה הגיע לאוזניים מרמקולים זעירים ומתפצחים של מכשירי רדיו טרנזיסטור, לשיר היה כוח שאין להכחישו, עד כדי כך שהיה כמעט מוחשי. פרקינס: "ביום ששמעתי את זה הייתה לי אותה תחושה שהייתה לי באולפן. זה היה שם. ידעתי שאם זה יצליח, אז אני זה שמכרתי אותו. אני, ג'יי, קלייטון ופלוק. הנגינה שלנו, השיר שלי והגיטרה שלי יהיו מה שמכר את התקליט הזה. ידעתי שזה יעשה לי הרבה בתור גיטריסט, כזמר וככותב שירים". סם פיליפס, הבעלים של חברת התקליטים סאן רקורדס, שלח לקארל שני עותקי תקליטון של זה, שהסתובבו במהירות 78 סל"ד (הפורמט הישן והשביר), אבל שניהם הגיעו שבורים בדואר. חסר סבלנות מדי כדי להמתין לדואר נוסף, קארל נסע למרכז העיר ג'קסון ולחנות הרדמן מיוזיק. הוא מיהר פנימה וביקש עותק. כשזה הגיע, פרקינס חייך ודחף את התקליטון בחזרה לכיוון המוכר. "ובכן, אדוני", הוא אמר בעדינות, לא רוצה להיות שתלטן כשהאיש עשה טעות כנה, "זה לא התקליטון שלי. תראה, התקליטון שלי גדול מאוד פיזית ועם חור קטן בתוכו". אבל המוכר היה בשלו ובעודו לומד את פורמט התקליטון שמולו, שהסתובב במהירות 45 סל"ד (הפורמט החדשני עם החור הגדול), תהה פרקינס איך משהו כל כך מוזר יתאים לנגן תקליטים. "זה מה שהולך היום", הסביר המוכר. "לא מייצרים יותר מהפורמט הישן". פרקינס למד באותו רגע שהעולם משתנה, והוא עמד להוביל את השינוי הזה לפני שתאונת דרכים קשה תעצור את המומנטום שלו בהמשך השנה.

שנתיים מאוחר יותר, בשנת 1958, התרחש אירוע ששינה גורלות כאשר הופיע ג'וני קאש בפעם הראשונה בבית הסוהר סאן קוונטין בקליפורניה. קאש, האיש בשחור, שנעצר מספר פעמים על עבירות סמים ושכרות אך מעולם לא נידון למאסר ממושך בכלא, ביצע את המופע מתוך טוב ליבו ותחושת חמלה כלפי אלו שעשו בחירות גרועות בחייהם. במהלך המופע הזה שלו לראש השנה, היה בקהל גם זמר הקאנטרי לעתיד, מרל האגארד, שנכלא בגין פריצה וניסיון בריחה. האגארד סיפר בהמשך שמופע זה שינה את חייו והעניק לו השראה למוזיקה. "הייתה לו הגישה הנכונה", נזכר הגארד בהערצה. "הוא לעס מסטיק, נראה יהיר והעיף את האצבע המשולשת שלו לסוהרים. הוא עשה כל מה שהאסירים רצו לעשות ולא העזו. הוא היה איש קשוח מהדרום שהגיע כי הוא אהב אותנו. כשהוא הלך משם, כולם במקום הזה הפכו לאוהדי ג'וני קאש". החיבור הזה לאסירים הפך לחלק מהותי מהזהות של קאש. "הוא תמיד הזדהה עם האנדרדוג", אמר אחיו הצעיר של קאש, טומי קאש. "הוא הזדהה עם האסירים כי רבים מהם ריצו את עונשם ושוקמו בחלק מהמקרים אך עדיין הוחזקו שם עד סוף חייהם. הוא חש הזדהות רבה עם אותם אנשים".

ובחזרה לסיקסטיז: בשנת 1966 התאחד הצמד סיימון וגרפונקל, שהתפצל לאחר שתקליט הבכורה האקוסטי שלהם, WEDNESDAY MORNING, 3 A.M., נכשל מסחרית ולא ממש הצליח למצוא קהל. בעקבות הכישלון פול סיימון עבר ללונדון לנסות את מזלו בסצנת הפולק שם, וארט גרפונקל נסוג ללימודיו באוניברסיטת קולומביה. הם לא ידעו שחברת קולומביה רקורדס לא ויתרה להם. כשהיא נחושה לנצל את תנועת הפולק-רוק ההולכת וגדלה (בזכות בוב דילן והבירדס), היא הטילה על המפיק טום ווילסון לחדש את הבלדה האקוסטית של השניים, THE SOUNDS OF SILENCE. ווילסון עשה מעשה נועז: הוא לקח את ההקלטה המקורית והביא נגני סשן כדי לדבב את המנגינה עם כלים חשמליים ותופים, מה ששלח את התקליטון שהוצא מחדש היישר למקום הראשון במצעד האמריקאי, מבלי שהצמד אפילו ידע על כך בזמן אמת. נדהמים מהצלחתם החדשה והפתאומית, סיימון וגרפונקל התאחדו לעבוד שוב והחלו להקליט את התקליט הבא שלהם. אנחנו הרווחנו!

בשנת 2019, העולם נפרד מאישה מיוחדת כאשר מתה פגי יאנג, אשתו של ניל יאנג בשנים 1978-2014, מסרטן בגיל 66. פגי לא הייתה רק "אשתו של"; היא שרה פעמים רבות קולות לניל יאנג בהופעות ובתקליטים, והוציאה שלושה תקליטי סולו משלה. מעבר למוזיקה, היא הותירה חותם עצום כמייסדת (יחד עם ניל) של בית הספר "ברידג'" לילדים עם מוגבלויות קשות, פרויקט חיים שנבע מגידול בנם המשותף בן, הסובל משיתוק מוחין. ניל יאנג ספד באתר שלו לגרושתו, שותפתו ומייסדת איתו את בית הספר לאנשים עם מוגבלויות: "תודה לפגי, על היותה אמא ​​כל כך נפלאה לילדים שלנו. את חיה בתוך הרבים שבהם נגעת".

ולסיום, קצת אופטימיות דיגיטלית: בשנת 2010 צייץ הזמר כריס קורנל, הזמר האדיר והנדיר, שלהקתו, סאונדגארדן, הולכת להתאחד לאחר פירוק ארוך של 12 שנים. הציוץ המקורי היה קצר וקולע: "אבירי שולחן הסאונד רוכבים שוב!". המעריצים הרבים, שחיכו לידיעה הזו מאז סוף שנות התשעים, לא יכלו שלא להתרגש מזה, והאיחוד אכן הניב סיבוב הופעות מצליח ותקליט חדש בשם KING ANIMAL.

טרובדור העצב הגדול: הסוף העצוב והתחייה המפתיעה של טאונס ואן זנט. ב-1 בינואר בשנת 1997 מת הזמר והכותב, טאונס ואן זנט, בגיל 52.

טאונס ואן זנט, המשורר הנודד של טקסס, עצם את עיניו בפעם האחרונה בגיל 52 בלבד. באופן מצמרר, וכמעט כמו בתסריט שכתב בעצמו, הוא הלך לעולמו בדיוק באותו תאריך שבו מת האליל הגדול שלו, האנק וויליאמס, 44 שנים קודם לכן. המוות נגרם מהפרעת קצב לב, תוצאה ישירה של עשרות שנים של התעללות עצמית וסיבוכים רפואיים שנבעו מאורח חיים פרוע והרסני.

ואן זנט נאבק עם שדים פנימיים, שימוש כבד בהרואין ואלכוהוליזם כרוני במשך רוב חייו הבוגרים. ההרגלים הללו, בשילוב עם אתגרים בריאותיים אחרים, החלישו קשות את גופו עם השנים והפכו אותו לשבר כלי עוד בטרם הגיע לגיל העמידה. הטרגדיה הסופית החלה להירקם זמן קצר לפני מותו, כאשר הוא שבר את מפרק הירך שלו בנפילה כואבת בביתו. הניתוח שעבר בעקבות הנפילה כנראה הפעיל לחץ נוסף ובלתי נסבל על מצבו השברירי ממילא, והלב פשוט לא עמד בעומס. מותו הטרגי של ואן זנט סימן את אובדנו של אחד הקולות הנוקבים יותר במוזיקת הפולק והקאנטרי האמריקאית, קול שידע לזקק את הכאב האנושי לתוך מילים ומנגינות בפשטות מצמררת.

הסיפור של טאונס הוא מקרה קלאסי ועצוב של הערכה מאוחרת. רבים גילו את הזמר-יוצר האמריקאי, טאונס ואן זנט, רק לאחר מותו. היה זה כסינדרום ניק דרייק, אותו גאון בריטי שזכה לתהילה רק לאחר שהסתלק מן העולם. בחייו, ואן זנט לא זכה כלל להצלחה מסחרית, שמו היה מוכר בעיקר בקרב מוזיקאים אחרים שהעריצו אותו עד עמקי נשמתם. בפועל היו לו קשיים מרובים להוציא את יצירתו לאור, חברות התקליטים שעסק עמן פשטו רגל או איבדו עניין, וכשכבר הצליח בכך, הסחורה אזלה במהרה מהדפסה ולא שבה למדפים, משאירה את המעריצים המעטים בחיפוש מתמיד אחר עותקים נדירים. רק החל משנות האלפיים צץ ענין מחודש ועצום ביצירתו, דור חדש גילה את הקסם, אך זה כבר היה מאוחר עבור היוצר. ביום הראשון של שנת 1997 הוא נפרד מן העולם, אחרי 52 שנים שבחלקן הגדול שוטט בדרכים שיכור, מסומם ומהמר, חי את חייו כנווד נצחי ללא כתובת קבועה.

ואן זנט היה אחד מכותבי השירים הצבעוניים והמקוריים ביותר בדורו. השירים שלו כוסו לעתים קרובות בחושך וייאוש, אך באופן אירוני בוצעו בהצלחה מסחררת על ידי מגוון רחב של אמנים אחרים, כולל כוכבי קאנטרי מבוססים כמו ווילי נלסון ומרל האגרד, שלקחו את הבלדה שלו PANCHO AND LEFTY והפכו אותה ללהיט ענק שהכניס לטאונס תמלוגים נאים שבוזבזו במהרה. אקסצנטריות יחד עם אורח חייו המתבודד ברוח חופשית סייעו להעניק לו מעמד פולחן שהיווה השראה להשוואות עם ענקים כמו וודי גאת'רי והאנק וויליאמס. הוא הזדהה באופן מוחלט עם המקופחים, המהמרים הכושלים והמדוכאים, ופיתח דרך משלו לבטא את הייסורים של הנשמה הפנימית, מה שהעצים את ההשפעה שלו על כל מי שהקשיב למילותיו.

באופן מפתיע, הרקע שלו היה שונה לחלוטין מהדמויות עליהן שר. הוא נולד בפורט וורת' שבטקסס למשפחת עשירה שעסקה בנפט, אריסטוקרטיה דרומית אמיתית ולה שורשים חזקים בפוליטיקה המקומית, כשאבותיו עזרו לנסח את החוקה של טקסס ואחד המחוזות במדינה אף קרוי על שם משפחתו. הטוויסט בעלילה הגיע כשהיה בן 12; אביו קנה לו גיטרה וכשעיניו נתקלו באלביס פרסלי שריצד במכשיר הטלוויזיה, בתוכניתו של אד סאליבן, הוא החליט שמתאים לו להיות זמר. ואן זנט סיכם זאת במשפט אחד מדויק: "לאלביס היו את כל הכסף, הקדילאקים והבחורות שבעולם וכל זה כי ידע לנגן בגיטרה ולשיר". בהמשך, כמובן, הכסף היה הדבר שהכי פחות עניין את ואן זנט, שבחר בחיי עוני מבחירה.

הוא היה תלמיד טוב מאד, בעל מנת משכל גבוהה במיוחד, אובחן כמחונן והוריו ייעדו לו מסלול חיים מבטיח כעורך דין או פוליטיקאי, ממשיך דרכה של השושלת המשפחתית. אך הוא היה ילד בעייתי שברח מהבית מספר פעמים ונהג להריח דבק כדי להתמסטל. למרות ניסיונות נואשים של הוריו להשיבו למוטב וללימודים בפנימיות יוקרתיות, נשר ואן זנט מכל המסגרות הלימודיות. רבות משנות העשרה שלו הוא בילה במוסד לחולי נפש, לשם נשלח על ידי הוריו המודאגים, ופנה לכיוון שאותו סימן מאז שראה את אלביס שר - להיות זמר נודד. הוא אובחן עם מניה דיפרסיה, וטופל על פי השיטה האכזרית של אותה תקופה שנקראה IST, או בשמה המלא INSULIN SHOCK THERAPY, אשר במהלכה מזריקים כמויות גדולות של אינסולין לתוך דמו של המטופל וכתוצאה מכך הוא נכנס לתרדמת ופרכוסים. התהליך הטיפולי הזה לא היה אפקטיבי לשיפור מצבו הנפשי ולמעשה גרם לואן זנט לאבד את הזיכרון לטווח ארוך, עד כדי כך שכל זיכרונות ילדותו נמחקו כליל.

לאחר השחרור מהמוסד, ואן זנט עזב את בית הוריו, ויתר על הירושה והנוחות, והחל לנוע בדרכים כשהוא מופיע במקומות שכוחי אל, בארים אפופים עשן ותמורת שכר זעום. הוא עבר ליוסטון בתחילת שנות ה-60, שהייתה אז מעצמה של כותבי שירים, כדי לנסות קריירה כמוסיקאי. בסופו של דבר הוא היה כה עני, שישן על הבמות בהן הופיע או במוטלים זולים ללא חשמל ומים זורמים. הוא ניסה להצטרף לחיל האוויר האמריקאי במהלך מלחמת וייטנאם כדי למצוא מסגרת, אך נדחה בגלל ההיסטוריה הפסיכיאטרית שלו והאבחון של "הסתגלות חברתית לקויה".

בתחילת דרכו בהופעותיו הוא ניגן בעיקר קאברים לשירי קאנטרי קלאסיים ושירים של בוב דילן, אותו העריץ. הוא בקושי ביצע שירים מקוריים כי פחד מהקהל, ואביו, כשהיה על ערש דווי בשנת 1966, ביקש ממנו להתמקד במוסיקה שהוא כותב ולא לחיות כחיקוי. ואן זנט ראה בכך אישור למסלול חייו והחל לחצוב למען היצירה המקורית שלו בטוטאליות מוחלטת.

התקליט הראשון שלו, FOR THE SAKE OF THE SONG, יצא בשנת 1968 בהפקתו של "קאובוי" ג'ק קלמנט. התקליט הכיל שירי פולק עם ליווי קצבי שקט וניסיונות הפקה מורכבים מדי. פה ושם נשמעת גיטרה בסגנון פלמנקו וקולו נשמע גבוה במיקס באופן לא טבעי. יש מקומות בתקליט בהם ההפקה אפקטיבית ביותר ובמקומות אחרים נשמע שניסו לרככו ולהפוך אותו לזמר פופ מודרני. זה לא תקליט להתחיל איתו את המסע עם ואן זנט, אבל אפשר לשמוע פה את פיסות היופי שיתחברו בהמשך. למרות שזכה לתשומת לב מועטה בזמן אמת, התקליט כלל את אחד השירים האופייניים והחזקים ביותר שלו, WAITING AROUND TO DIE. השיר הזה, שנכתב כביכול על אדם זקן אך שיקף את נפשו של טאונס הצעיר, עוסק בנושא מורבידי שהפך לחלק מהפולקלור העגום שלו כשהוא נאבק שוב ושוב עם בריאות לקויה ומשתמש בהומור שחור כדי לצלוח עוד יום.

שנה לאחר מכן יצא התקליט השני, OUR MOTHER THE MOUNTAIN. פה הסיפור כבר אחר לגמרי, וההפקה תאמה הרבה יותר את הטקסטים העמוקים. באחת ממודעת השיווק בזמנו נכתב עליו באופן נבואי ומלא פאתוס: "הוא כותב מוסיקת פולק שבאה להראות עולם חדש. הוא שר מוסיקת פולק שלא מחקה אף אחד אבל רבים יחקו אותה. תקשיבו לתקליט הזה ואז תבינו".

עד היום נחשב התקליט הזה בעיני רבים, מבקרים ומעריצים כאחד, כתקליט הטוב ביותר שלו, יצירת מופת של ממש. אך לא כולם אהבו את זה בזמנו והביקורות היו מעורבות. עיתון CIRCUS, למשל, לא ריחם ופרסם את הביקורת הזו: "לצערנו, הבחור הזה, שרוצה להיות ג'ק אליוט, נשמע יותר כמו ג'ואן באאז בעת יגון. כל מה שהוא עושה מבאס". לעומת זאת, בעיתון FUSION זיהו את הפוטנציאל ונכתב בביקורת: "אין ספק שקולו יכול להיחשב כפנטסטי ומיוחד, אבל יש פה יותר מזה, עם קול יציב ובעל ניחוחות נאשוויל. זה ממש מפחיד לחשוב שקאובוי לא ידוע זה מצליח לעשות אלבום שכזה. השירים שלו מדהימים וחייבים להיות מוכרים כשירי פולק מהמעלה הראשונה. המילים שלו הן שירה צרופה עם מטאפורות מופלאות". גם בעיתון הג'אז הנחשב, דאון ביט, נכתבו על התקליט דברי שבח: "הוא זמר קאנטרי-פולק משובח, פרפורמר אישי מאד ומלחין". ואכן, התקליט הזה מיצב את ואן זנט ככוח מיוחד בעולם המוסיקה, כזה שאי אפשר להתעלם ממנו. רבים ששמעו את התקליט קיוו שדרכו תהיה סלולה רק כלפי מעלה, אך לטאונס היו תוכניות אחרות של הרס עצמי.

באותה שנת 1969, שהייתה פורייה במיוחד עבורו, יצא תקליטו השלישי שנקרא כשמו, TOWNES VAN ZANDT, אך הוא הגיע וחלף ביעף בלי להשאיר חותם משמעותי במצעדים. ארבעה שירים בו הוקלטו מחדש, לאחר שנכללו באלבום הבכורה, בגרסאות רזות יותר. ואן זנט בחר לעשותם שוב כי לא אהב את הפקתם המקורית והקיטשית בתקליט הראשון. בעיתון STEREO REVIEW לא אהבו את המוצר והיו ציניים במיוחד; הביקורת שפורסמה שם הלכה כך: "הגיטרה והשירה של הבחור הזה יובילו אתכם בבטחה אל ארץ הנחירות. קחו את הרמז הראשון לקראת מסע מרדים זה כבר מתמונת העטיפה. הוא נראה יושב מאחורי שולחן, נשען עליו וישן שנת ישרים". העטיפה אגב, צולמה במטבח ביתו והציגה אותו ברגע של הרהור, או אולי סתם עייפות החומר.

אבל מסלול יצירתו לא תם פה. הוא המשיך להוציא עוד תקליטים משובחים לאורך שנות השבעים, כולל תקליט הופעה חיה, שם הקליט את שיריו באווירה אינטימית וצפופה.

ואן זנט הופיע כמעט ללא הפסקה במועדונים קטנים ברחבי ארצות הברית ואירופה כשהוא מונע, לפי חבריו, על ידי שדים פנימיים שלא הוא ולא הם יכלו להסביר אותם. החיים בדרכים גבו מחיר כבד. לפעמים ההופעות שלו היו מפותלות, לא ברורות, והסתיימו בכך שהוא היה מתמוטט על הבמה מרוב שכרות, שוכח את מילות השירים של עצמו. המופע האחרון שלו בניו יורק, במועדון בוטום ליין המפורסם בשנת 1995, היה רגע של חסד בתוך הכאוס, במהלכו עורבבו בצורה מרגשת סחיטת דמעות מינורית עם חוש הומור קיצוני ויבש שאפיין אותו תמיד.

ישנה גם נקודה ישראלית מרתקת בסיפורו. גם דייויד ברוזה, זמר-גיטריסט ומלחין ישראלי מוערך, זכה להכירו באופן אישי, בשנת 1994, ולקבל ממנו שירים להקליט. החיבור הזה הוליד את התקליט בשם NIGHT DAWN: THE UNRELEASED POETRY OF TOWNES VAN ZANDT. ברוזה התיידד עם ואן זנט כשהופיעו יחדיו ביוסטון ונוצר ביניהם חיבור מיידי סביב הגיטרה. לקראת מותו, במחווה של אמון נדיר, השאיר ואן זנט קופסת נעליים מלאה בפתקים ובה מילות שירים שמעולם לא הולחנו, כשהוא מבקש מברוזה להחיות אותן. ברוזה נפגש עם אלמנתו של ואן זנט, ג'נין, כדי לממש את הצוואה האמנותית. אך היא היססה תחילה וביקשה ששירי בעלה המנוח יבוצעו על ידי אמנים ידועים יותר באמריקה כמו בוב דילן או ווילי נלסון. רק אחרי כמה שנים, כשהבינה ששיריו לא יגיעו לאן שהיא חפצה והקופסה נותרה מיותמת, היא התירה לדייויד לקחת אותם ולהשלימם.

בלוז, ג'אז וסוף ידוע מראש: הריקוד האחרון של להקה אחת טעימה מאד! ב-1 בינואר בשנת 1970 יצא התקליט השני של להקת TASTE ושמו ON THE BOARDS.

חובבי הבלוז-רוק כבר ידעו למה לצפות מרורי גאלאגהר, הגיטריסט הווירטואוז שעמד בחזית, אך איש לא ניחש באותו רגע שמדובר למעשה בשירת הברבור של ההרכב המצוין הזה. זה היה התקליט האולפני האחרון של הלהקה, רגע שיא מוזיקלי שמחוגי הזמן שלו כבר החלו לספור לאחור.

מבחינה מוזיקלית, התקליט הראה התקדמות משמעותית לעומת תקליט הבכורה המצליח שלהם. הלהקה לא הסתפקה עוד בנוסחת הבלוז-רוק הבסיסית והמחוספסת שאפיינה את ימיה הראשונים כפאוור-טריו קלאסי. ב-ON THE BOARDS רורי גאלאגהר החליט להרחיב את היריעה ולזרוק לקדירה השפעות של ג'אז, פולק ואפילו נגיעות פסיכדליות עדינות. גאלאגהר, שנודע בעיקר בזכות שליטתו הפנומנלית בגיטרת הפנדר סטרטוקסטר השחוקה שלו, הפתיע רבים כאשר אחז בתקליט זה גם בסקסופון אלט, מה שהעניק לשירים כמו IT'S HAPPENED BEFORE, IT'LL HAPPEN AGAIN גוון ייחודי ומתוחכם.

הקהל האירופאי, שידע להעריך איכות כשהוא שמע אותה, הגיב בהתלהבות. התקליט טיפס למקום ה-18 במצעד המכירות באנגליה, הישג מכובד בהחלט, ולמקום ה-33 במערב גרמניה, שם הלהקה זכתה למעמד של כוכבים אמיתיים. אבל לא הכל היה ורוד בממלכת TASTE. רורי גאלאגהר היה מרוצה מאד מתקליט זה מבחינה אמנותית, אך גישתו הנחרצת נגד הוצאת תקליטונים הפכה לסיוט של חברת התקליטים, POLYDOR. אנשי החליפות בלונדון רצו להיטים, הם רצו שירים קצרים לרדיו, הם רצו כסף מהיר. גאלאגהר, ביושרה האופיינית לו, ראה בכך מסחור זול. מבחינתו, המוזיקה נועדה להיות יצירה שלמה ולא מוצר צריכה חד פעמי. שני חבריו ללהקה, הבסיסט ריצ'רד מקרייקן והמתופף ג'ון וילסון, נאלצו ללכת לפי דרכו, מה שיצר סדקים ראשונים בחזית האחידה של השלישייה.

כמו תמיד, גם למבקרים היה מה להגיד, ולא תמיד דבריהם עמדו במבחן הזמן. שבועון המוזיקה, רקורד מירור, פרסם באותו חודש של יציאת התקליט ביקורת שקראה: "זה תקליט בלוז כבד. אין פה משהו מיוחד. מה שמקורי פה זה חוסר המקוריות, אך זה מספיק אנרגטי בשביל לעורר מכירות, כנראה". היום, במבט לאחור, ברור שהמבקר פספס לחלוטין את הניואנסים העדינים ואת התעוזה לשלב סגנונות, אבל בעסקי הבידור, כל פרסום הוא פרסום טוב, לא?

הצלחת התקליט הרימה את פופולריות הלהקה עוד יותר. החברים היו בשיאם, אבל דווקא עם ההצלחה החלו בעיות אמיתיות לצוף מעל פני השטח. סיר הלחץ המבעבע התפוצץ באופן פרדוקסלי דווקא ברגע הגדול ביותר בקריירה שלהם. כשהלהקה הופיעה בפסטיבל ISLE OF WIGHT, ב-28 באוגוסט 1970, מול קהל עצום של כ-600,000 איש (מספר בלתי נתפס גם במונחים של ימינו), המתח בין חברי הלהקה כבר היה גבוה מאד. המצב היה אבסורדי לחלוטין: השלושה לא דיברו זה עם זה מאחורי הקלעים, המבטים היו קרים והאווירה הייתה עכורה, אך למרות המצב הרעוע, הם עלו לבמה וסיפקו הופעה נהדרת לפסטיבל. למעשה, ההופעה הזו נחשבת עד היום לאחת מהפסגות של הפסטיבל כולו, כשהם גנבו את ההצגה אפילו לענקים כמו ג'ימי הנדריקס ומי שחיפש דרמה מצא אותה רק בחדרי ההלבשה, לא במוזיקה. הקהל דרש מהם לחזור לבמה להדרנים לא פחות מחמש פעמים, בלי לדעת שמדובר בלהקה שכבר גמרה את הסוס.

לאחר מכן מימנה חברת POLYDOR סיבוב הופעות של הלהקה באנגליה כשאמני החימום היו להקת STONE THE CROWS והזמר ג'ייק הולמס. מה שאמור היה להיות סיבוב ניצחון הפך למצעד של שתיקות רועמות. גאלאגהר הרחיק אז את עצמו לגמרי משני הנגנים האחרים, כשהוא נוסע לעיתים בנפרד ומסתגר בתוך עצמו. הבלגאן האישי חלחל גם לרמת ביצועי הלהקה, לפי ביקורות שצצו בתקופה ההיא, שתיארו הופעות פחות מהודקות וקהל שהחל לחוש שמשהו לא כשורה באנרגיה על הבמה.

ההצלחה הגדולה לא מנעה את הפירוק הבלתי נמנע. הפצצה הוטלה באופן רשמי כעבור חודשיים. עיתון מלודי מייקר דיווח על הפירוק בגיליון שיצא ב-17 באוקטובר 1970. הכתבה הזו חשפה את הסיבה לפירוק, והיא הייתה כואבת כפי שאפשר היה לצפות: כסף ואגו. הבסיסט והמתופף התמרמרו שגאלאגהר ראה את עצמו כבוס הלהקה ואת שניהם כשכירים על ידו. הם טענו שהם מקבלים שכר קבוע ונמוך יחסית בעוד הוא גורף את רוב הקופה, ושהקרדיט האמנותי נזקף כולו לזכותו. תאריכי הופעות שנקבעו מראש בוטלו באבחת חרב, וההפסד הכספי היה גדול לכל הצדדים המעורבים. TASTE הפכה להיסטוריה. רורי גאלאגהר לא התעכב לבכות על חלב שנשפך ופנה מיד לסלילת קריירה עצמאית מפוארת, כשהוא לוקח עמו את הגיטרה ואת הכישרון, אך משאיר מאחור את אחד ההרכבים המרתקים של תחילת שנות השבעים ואת התקליט ON THE BOARDS כצילום משקף למה שהיה יכול להיות.

זמר הקאנטרי שהתנהג ככוכב רוק - עוד לפני שהמציאו את זה. ב-1 בינואר בשנת 1953 מת אייקון אמריקני ששמו הוא האנק וויליאמס.

זה תאריך שבו העולם התעורר להנגאובר של שנה חדשה וגילה שאחד הכוכבים הגדולים ביותר שלו כבה במושב האחורי של מכונית מפוארת. האנק וויליאמס, האיש שהיה זמר קאנטרי אבל חי כמו כוכב רוק טוטאלי עוד לפני שמישהו ידע בכלל מה זה דיסטורשן, הלך לעולמו והשאיר אחריו מורשת מפוארת, שובל של בקבוקי וויסקי ריקים ומוזיקה ששינתה את העולם.

וויליאמס לא היה סתם זמר עם גיטרה ומגבעת, אלא דמות מורכבת ששיריה, קולו המיוחד ואורח חייו ההרסני הפכו לחלק בלתי נפרד מהדנ"א של המוזיקה האמריקאית. בשנות ה-40 ותחילת שנות ה-50 הוא שלט ביד רמה במצעדי הקאנטרי, תוך שהוא משלב אלמנטים של רית'ם אנד בלוז, רגע לפני שהכל התפוצץ והפך לרוק'נ'רול. הוא ידע לשיר בלדות עגמומיות בקול מאנפף שחודר ישר ללב, כשהוא מלווה את עצמו בגיטרה עליה החל לנגן כבר בגיל שש. הכישרון המיוחד שלו היה היכולת לקחת שלושה או ארבעה אקורדים פשוטים ולטוות מעליהם מלודיה מיוחדת ובלתי נשכחת, כזו שגרמה למיליונים להרגיש שהוא שר בדיוק עליהם.

השירים שלו היו מראה מדויקת למצבי הרוח של האנשים הפשוטים, אלו שהפילוסופיות שלהם הסתכמו ברצון לחיות חיים טובים ושקטים. וויליאמס בילה שעות רבות בקרב הקהל שלו, האנשים שעבורם הלחין, והיה לו כישרון נדיר לשחזר במילים ובמנגינה את הצרות והבעיות המשותפות למעריציו. הוא נחשב לאחד מגדולי מוזיקת ההילבילי (כינוי לאנשים המתגוררים באזורי הספר ההרריים של ארצות הברית), זרם שהפך לגורם משמעותי ביותר בתעשיית הבידור האמריקאית המודרנית של אותה תקופה, ואף סלל את הדרך לזמרים כמו אלביס פרסלי וג'וני קאש.

הסיפור מתחיל באלבאמה, בספטמבר 1923, שם הוא נולד בשם חירם קינג וויליאמס, עם מום בעמוד השדרה, עובדה שתסביר בהמשך את כאבי הגב הכרוניים שלו. אביו היה חקלאי שכיר קשה יום שלא ראה הרבה מצלצלים בחייו, ואמו הייתה אורגניסטית בעוגב הכנסייתי המקומי, משם ספג האנק הקטן את ההשפעות המוזיקליות הראשונות שלו, בין מזמורי הגוספל לתפילות יום ראשון. העוני הכבד זרק את וויליאמס לרחוב בגיל צעיר, שם נאלץ לעבוד בצחצוח נעליים, מכירת בוטנים וחלוקת עיתונים כדי לשרוד. ברחובות הוא פגש את רופוס פיין, זמר רחוב שכונה טי-טוט, שלימד אותו לנגן בגיטרה וחשף אותו לעולם הבלוז. בגיל 12 הוא כבר זכה בתחרות כשרונות בעיירה מונטגומרי עם השיר WPA BLUES ובגיל 14 הקים את להקתו הראשונה, שלימים תיקרא DRIFTING COWBOYS. באותה תקופה הוא החל לכנות את עצמו הקאובוי המזמר, למרות שבאופן משעשע הוא כמעט ולא שר שירי בוקרים קלאסיים. הדרך לפסגה לא הייתה קלה, ובשלב מסוים הוא החליט לפרוש מהמוזיקה לטובת עבודה בטוחה יותר בניית ספינות בנמל, כי צריך להביא אוכל הביתה.

אבל החיידק המוזיקלי היה חזק ממנו. בשנת 1944 הוא חזר למונטגומרי עם אשתו, אודרי שפרד, וחזר לעסוק במוזיקה בכל הכוח. לאחר כמה נסיונות נפל והקלטות שלא המריאו, הוא היכה בסלע והוציא מים בשנת 1949 עם הלהיט הענק LOVESICK BLUES. השיר הזה הזניק אותו למעמד של סופרסטאר והוא החל להופיע במקומות יוקרתיים, כולל הופעת בכורה חשובה ב-GRAND OLE OPRY בנאשוויל, שם הקהל דרש ממנו לחזור לבמה שש פעמים רצופות. וויליאמס, הילד שידע עוני מחפיר בילדותו, הפך פתאום לעשיר ומפורסם בקנה מידה ארצי.

בנוסף להקלטת שירים עם אשתו, אודרי, וויליאמס הקליט 14 שירים בתור האלטר-אגו שלו, לוק הדריפטר. זהותו של לוק החכם והמוסרי הייתה אמורה להישמר בסוד, אם כי וויליאמס היה מבצע את שירי לוק הדריפטר במהלך הופעותיו החיות. שירים אלה היו לעתים קרובות סיפורים, בסגנון בלוז ארוך, ושונים כל כך משירי וויליאמס הטיפוסיים, עד שלא רצה להקליט אותם תחת שמו מחשש שזה ישפיע לרעה על יכולת השיווק שלו. לאחר מותו של וויליאמס, חברת MGM הוציאה סט של תקליטי לוק הדריפטר, כשוויליאמס רשום כזמר.

אבל כמו בסיפורים הוליוודיים רבים, ההצלחה הביאה איתה את הנפילה. עכשיו, כשלא היה צריך יותר להוכיח את עצמו, המשמעת העצמית שלו התרופפה לחלוטין. כאבי הגב מהם סבל מילדות החמירו לאחר שהחליט להשתתף בתחרויות רודיאו, ניתוח שעבר בשנת 1951 לא העניק לו הקלה ואף הגביר את כאביו, מה שהוביל להתמכרות קשה למשככי כאבים בשילוב קטלני עם כמויות מסחריות של אלכוהול. המצב החמיר עד כדי כך שאמרגני הופעות רבים נכוו מהתנהגותו הבלתי צפויה ולא רצו לעבוד איתו יותר, ואפילו ממוסד ה-GRAND OLE OPRY הוא פוטר בבושת פנים לאחר שהחמיץ שוב ושוב הופעות והופעות מתוכננות אחרות. הוא צבר מוניטין כשיכור בלתי אמין, והגיע לנקודה שבה העבודה היחידה שמצא הייתה נגינה בבתי בירה בלואיזיאנה ובטקסס. אשתו אודרי לא יכלה לסבול זאת יותר והתגרשה ממנו, אך הוא לא נשאר לבד זמן רב ומיהר להתחתן עם בילי ג'ין ג'ונס בהופעה פומבית שנועדה לגרוף מזומנים. שתייתו המרובה ופלירטוטיו התכופים צבעו את חייו בגוונים עכורים ופגעו קשות ביחסיו עם הממסד המוזיקלי, ולוח ההופעות שלו הפך דליל בהתאם.

הסוף הטראגי הגיע ביום האחרון לשנת 1952. נקבעה לו הופעה בצ'רלסטון, מערב וירג'יניה, אך סופת שלגים כבדה ביטלה את כל הטיסות שיצאו מטנסי והוא נאלץ לוותר. נחוש בדעתו לא להחמיץ את ההופעה הבאה, הוא פנה להתארגן להופעתו הראשונה ביום הראשון של שנת 1953, באודיטוריום קנטון ממוריאל שבאוהיו. ויליאמס לא היה אמור להופיע לבדו, אלא כחלק מחבילת אמנים שנקבעה להופעה ראשונה בצהריים ושניה בשמונה בערב. לשם כך הוא שכר את צ'ארלס קאר, סטודנט צעיר בן 17, שיהיה נהגו האישי ויסיע אותו למקום ההופעה במכונית קאדילק קונברטיבל בצבע כחול-בייבי.

המסע הפך לסיוט בדרכים. ויליאמס, שסבל מכאבים, ביקש להרגיע את עצמו עם שתיית אלכוהול, בליעת טבליות ממרשם שגוי שקיבל מרופא מפוקפק באוקלהומה וגם נטילת מורפיום. בדרך נעצר הרכב על ידי שוטר בגין מהירות מופרזת. איש החוק הציץ פנימה למכונית ונתקל בפניו החיוורות של וויליאמס, ועל פי הדיווחים אמר לנהג שוויליאמס נראה קרוב יותר לעולם המתים. השוטר צדק בעדותו המצמררת, כי למחרת בבוקר, כשהגיעו לאוק היל בווירג'יניה המערבית, גילה הנהג שוויליאמס בן ה-29 מת מאי-ספיקה של החדר הימני של הלב במושב האחורי של אותו קאדילק מפואר. הקהל שהגיע להופעתו באותו יום בקנטון חשב שהכרוז מתבדח באומרו שוויליאמס מת והגיב בצחוק, אך במהרה הצחוק התחלף בתדהמה כשגילו שזה אכן נכון.

שלושה ימים לאחר מכן הוא נקבר במונטגומרי, וקהל רב התגודד כדי לחלוק לו כבוד אחרון. בעיתון הניו יורק טיימס נכתב אז הדיווח היבש: "מלך ההילביליז מת ברכבו בדרכו מנוקסוויל להופעה במריון, אוהיו. וויליאמס, שפעם עבד כמצחצח נעליים וחיבר את הלהיט 'ג'מבלאיה', הובא לבית החולים על ידי הנהג שלו, שראה כי מעסיקו אינו מתעורר במושב האחורי של הרכב". באופן אירוני ומצמרר במיוחד, התקליט האחרון שיצא לוויליאמס בחייו היה בנובמבר 1952, עם השיר I'LL NEVER GET OUT OF THIS WORLD ALIVE.

על פי ההערכות, כ-20,000 אנשים נהרו לאולם העירוני ורבים מהם שהו ברחוב בחוץ בקור המקפיא כדי לחלוק כבוד אחרון להאנק וויליאמס המנוח, האיש שהגדיר מחדש את מוזיקת הקאנטרי והשאיר חותם שלא יימחק לעולם.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.