רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-1 בנובמבר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-1 בנובמבר (1.11) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אחרי 10, 15, כמעט 20 שנה של חוזים בהם חתמתי, וצריך להפיק שני אלבומים בשנה ותקליטון כל שלושה חודשים, בלי קשר למה שלעזאזל אחרים עשו, או איך היו חיי המשפחה שלך או איך היו החיים האישיים שלך. שום דבר לא נחשב, אתה רק צריך להביא את השירים האלו ומהר! ובכן, אני לא רוצה למכור את נשמתי שוב, כביכול, כדי שיהיה לי תקליט להיט. גיליתי שאני יכול לחיות בלי זה, וזה משמח אותי יותר. אני לא מתכוון לחזור ולנסות ליצור אדם שלא יהיה אני. אני לא מרגיש בן 40. אני מרגיש כמו ילד ונשארו לי כל כך הרבה שנים טובות עם יוקו והבן שלנו. לפחות, אנחנו מקווים שכך" (ג'ון לנון, שנת 1980)

צעד אחד לפני הוואלס האחרון. ב-1 בנובמבר בשנת 1975 יצא תקליט חדש ללהקת הבאנד. שם התקליט הוא NORTHERN LIGHTS - SOUTHERN CROSS.

הו, איזו דרמה התחוללה בעולם הרוק ב-1 בנובמבר 1975. באותו היום, חברי להקת הבאנד, הגיבורים המוזיקליים שהגדירו מחדש את הצליל האמריקאי (למרות שרובם היו קנדים), שחררו תקליט חדש. השם שנבחר היה פיוטי: NORTHERN LIGHTS - SOUTHERN CROSS. זה היה האות האחרון כמעט, הצעד הגדול האחד לפני שהחליטו לנעול את הבסטה במופע הפרידה המפורסם, THE LAST WALTZ.

המתח באוויר היה סמיך. המעריצים והמבקרים כססו ציפורניים. חלפו ארבע שנים ארוכות מאז התקליט האחרון שלהם עם חומרים מקוריים, CAHOOTS מ-1971, שרבים ראו בו פחות טוב ממה שקדם לו. נכון, בין לבין הם פינקו אותנו בתאלבום ההופעה המבריק ROCK OF AGES ובתקליט גרסאות כיסוי חביב בשם MOONDOG MATINEE, אבל הלחשושים בתעשייה היו חזקים. גורמים יודעי דבר טענו שהלהקה פשוט קונה זמן ושבאר היצירתיות העמוקה שלה, זו שסיפקה קלאסיקות על-זמניות, אולי התייבשה לחלוטין.

אבל הפעם, משהו היה שונה. הבאנד עזבו את האסם בוודסטוק ועברו לקליפורניה. הם השקיעו בגדול ורכשו אולפן משלהם, מקום שזכה לשם האקזוטי SHANGRI-LA. זה היה התקליט הראשון שהוקלט במתחם החדש והנוצץ הזה, שהיה מצויד בטכנולוגיית 24 ערוצים חדישה.

גיטריסט הלהקה והכותב הראשי, רובי רוברטסון, סיפר לימים בספרו האוטוביוגרפי שהמעבר הזה היה בדיוק מה שהוא היה צריך. "באולפן החדש שלנו הייתי פורח לגמרי," הוא כתב, "וממש רציתי כבר להתחיל להקליט". הוא הודה שבמשך כמה שנים טובות הוא סבל ממחסום כתיבה רציני, אבל משהו השתנה בו לטובה. "התחלתי לכתוב שירים מבלי להתחשב במצב הלהקה," הוא ציין, ברמז עבה למתחים הפנימיים ולבעיות הסמים שהחלו לפרק אותם. הטכנולוגיה החדשה באולפן הדליקה במיוחד את קלידן הלהקה, גארת' הדסון. "גארת' החל להתעסק בצלילים חדשים וקוסמיים," נזכר רוברטסון, "לצד נגינת האורגן השורשית שלו". הסאונד החדש הזה נתן לרוברטסון השראה. "רציתי לכתוב משהו שיתאים לו להביא את הקסם שלו לזה".

השיר הראשון שנולד מהפרץ הזה היה FORBIDDEN FRUIT, יצירה קצבית וקודרת. רוברטסון הרגיש שהשיר הוא כמו התבוננות במראה, סוג של "תבדוק את עצמך לפני שתהרוס את עצמך". היה ברור לו מיד שרק קולו המחוספס והדרומי של המתופף ליבון הלם יכול לבצע את זה "במלוא האותנטיות". לדבריו, "נהנינו להקליט את זה". מיד אחריו, הוא כתב שיר נוסף שנועד לקולו של ליבון. השיר עסק בהיעלמותה המסתורית של דמות בשם OPHELIA. "היה לי מהלך אקורדים בסגנון ישן נושן שהתאים לזה," הוא סיפר. "אהבתי מאד את השיר הזה מהרגע שהקלטנו אותו וזה בהחלט הדובדבן על הקצפת. זה השיר האהוב עליי בתקליט, אפילו שאין בו את העומק של שיריי הקודמים".

כדי להשלים את החבילה, הם גייסו את המעצב ריד מיילס, שעיצב גם את העטיפה המפורסמת של THE BASEMENT TAPES, אלבום הארכיון המשותף שלהם עם בוב דילן. "הקמנו מדורה מאחורי הבית שלי, על החוף," תיאר רוברטסון את הצילומים, "וריד צילם אותנו בשעת דמדומים". התוצאה הייתה אחת העטיפות היפות יותר שלהם. כמה ימים לאחר מכן, כשהלהקה התאספה להקשיב לתוצאה הסופית, רוברטסון חש הקלה. "הרגשתי שיש לנו משהו ממש טוב ביד," הוא כתב. אבל אז, האווירה הטובה התפוגגה. ריצ'רד מנואל, הפסנתרן בעל הקול השמיימי, ניגש לרוברטסון באכזבה. הוא התנצל שהוא לא תרם זמן רב למאמץ כתיבת השירים. הוא הזכיר לרוברטסון שבתחילת הדרך, אי שם בקנדה, הם חלמו להיות צמד כותבי שירים כמו לנון ומקרטני.

רוברטסון ניסה להרגיע אותו. "לא חשתי כעס עליו," הוא העיד, "כי ידעתי שצריכה להיות מוזה לכתיבת שירים". אבל מנואל לא הרפה. הוא הרגיש לא בנוח עם ההסכם המקורי של הלהקה לחלק את כל זכויות המו"לות שווה בשווה, והציע למכור לרוברטסון את החלק שלו. רוברטסון נדהם וסירב בתוקף. "ידעתי שאם יש דבר שאסור לעשות זה לוותר על זכויות השירים שלך," הוא הסביר. אבל מנואל התעקש, אמר שזה "רובץ עליו" ושיש לו מה לעשות עם הכסף. בזמן שהם דיברו, הבסיסט ריק דנקו שמע את השיחה והתערב: "אם ככה, גם אני מוכר לך את החלק שלי!".

רוברטסון היה בהלם מוחלט. "לא ידעתי כיצד לעכל את זה," הוא כתב. "נכון שכתבתי את כל השירים, אבל לא ראיתי את הצעד הנכון בקניית החלק שלהם". כשהוא סיפר על ההצעה המשונה לגארת' הדסון, גם הקלידן הציע למכור לו את חלקו. היחיד שהיסס היה ליבון הלם. רוברטסון מיהר ואמר לו "לשמור את זה בינתיים אצלו". בסופו של דבר, רוברטסון הרים טלפון לעורך דין. "שאלתי אותו כיצד לקנות את החלק של ריצ'רד, ריק וגארת'," הוא סיפר. עורך הדין אמר לו שהוא יצטרך לקחת הלוואה גדולה, אבל הוסיף ש"זה לא רעיון רע". הצעד הזה, שנולד מייאושם הכלכלי של חברי הלהקה, ביצר את מעמדו של רוברטסון אך גם זרע את זרעי הפורענות והמרירות שיתפוצצו מאוחר יותר.

התקליט יצא סוף סוף לחנויות, והתגובות היו... ובכן, מעורבות במקרה הטוב. המבקרים לא ממש יצאו מגדרם. במגזין רב ההשפעה רולינג סטון, המבקר כתב בביקורת קרירה: "תקליטיה האחרונים של הבאנד, מ-CAHOOTS ו-MOONDOG MATINEE, לא היו בדיוק התפתחויות משמחות". הוא טען שהנגינה שלהם מאחורי בוב דילן ב-PLANET WAVES ו-BEFORE THE FLOOD הייתה "מוצלחת ומרגשת יותר מכל מוזיקה מקורית שלה". אאוץ'.

הוא כן ציין לטובה את הסאונד החדש: "השירה באלבומים מוקדמים של הבאנד נטתה לטשטש. אבל כאן ליבון הלם והקולות המשיבים של ריצ'רד מנואל וריק דנקו מתערבבים קדימה, מצלצלים בקול רם וברור". עם זאת, הוא הפך את המחמאה לעקיצה, וציין שזה גורם למאזין להבין "כמה המיקס של אלבומיה הראשונים היה כה חשוב להצלחתה של הלהקה". הוא גם לא אהב את הכיוון הלירי החדש. "השירים החדשים של רוברטסון מתרחשים בארץ הולדתו הצפונית ועד תיאטראות הפורנו של הטיימס סקוור," הוא כתב, "ולרוב הם מנסים לעורר רגשות ישירים ולא דרך המדיום של דמויות". הוא סיכם שה"דרמטיזציה העצמית" שפגעה ב-CAHOOTS עדיין נוכחת.

המבקר הודה שהעיבודים "מעולים" ושהם "מסווים את החסרונות של החומר". הוא שיבח את ליבון הלם ("הטוואנג בעל הניואנסים שלו הוא הרדיד המושלם והתיפוף שלו חד וחריף כתמיד") ואת גארת' הדסון, ש"תרומותיו חושפות את הצמיחה האישית המרהיבה ביותר". אבל את החץ המורעל ביותר הוא שמר לרוברטסון עצמו: "היצירה האינסטרומנטלית הפחות מספקת מגיעה מרוברטסון. הוא עשה קריירה של הפיכת מגבלות טכניות לניצחונות סגנוניים". ולסיום, הוא קבר את התקליט: "התקליטים של הבאנד ימשיכו ללא ספק להיות כמו זה: מורכבים להפליא, משפיעים רגשית, כנים, וכמו פאזל-תמונה עם חלק אחד חסר שמשבש הכל באופן משמעותי". אאוץ' כפול.

גם בעיתון הבריטי מלודי מייקר לא התלהבו. "עם חטיבת קצב ישנונית," נכתב שם, "המוזיקה חסרת הרפתקאות והאווירה הכללית נטולת קלילות אמיתית וספונטניות". כן, המצב היה כה עגום שהתקליט פשוט נכשל. אפילו הלהיט הפוטנציאלי OPHELIA לא הצליח להציל אותו משהייה עגומה במצעד הקנדי. גם במקומות אחרים המצב לא היה מעודד יותר.

אבל כידוע, הזמן עושה את שלו. משהו בשנים שחלפו גרם לתקליט להישמע אחרת, וטוב יותר. כיום, מעריצים רבים רואים בו את אחד התקליטים הטובים יותר של הלהקה, ואולי ההתפרצות הגדולה האחרונה של גאונות צרופה לפני הסוף המר.

פצצת אהבה מתקתקת. ב-1 בנובמבר בשנת 1967 יצא התקליט FOREVER CHANGES, שהוא השלישי של להקת LOVE. מאסטרפיס!

בזמן שילדי הפרחים רקדו בסן פרנסיסקו, נפלה על מדפי התקליטים בלוס אנג'לס פצצה מוזיקלית שקטה. היה זה התקליט השלישי של להקת LOVE, והוא נשא את השם המסתורי FOREVER CHANGES. היום רבים קוראים לו מאסטרפיס, אבל אז? הסיפור היה שונה לגמרי.

אפשר היה בקלות להגדיר את התקליט הזה כמאסטרפיס פסיכדלי. אחרי הכול, זו הייתה 1967, שיא הטריפ. אך למרות שנוצר בתקופה פסיכדלית למהדרין, לא היו בו את הג'אמים הארוכים או האפקטים המוזרים מהאולפן שאפפו כמעט כל תקליט טריפי אחר מאותה תקופה. הוא הגיע מכיוון מוזיקלי שונה לחלוטין, והנשק האמיתי של הלהקה הזו היה איש אחד: ארתור לי.

ארתור לי היה הבוס הבלתי מעורער. הוא הקים את הלהקה, הגה את שמה (אחרי שנאלץ לזרוק את השם המקורי, THE GRASS ROOTS, כי להקה אחרת תפסה עליו בעלות), וכתב את רוב השירים. הלהקה שעליה פיקד הייתה חריגה בנוף: הרכב מעורב גזעית, דבר שהיה ייחודי מאוד באותם ימים. בשנת 1967 לי כבר היה כוכב גדול בסצנת המועדונים של לוס אנג'לס, אבל הייתה בעיה קטנה. הלהקה שלו הייתה עצלה, אפופת סמים כבדים, ופשוט סירבה לצאת להופיע. הם העדיפו לרבוץ כמו חתולי אחוזה מפונקים באחוזה ששכרו, שהייתה שייכת פעם לשחקן סרטי האימה בלה לוגאסי.

השם המוזר של התקליט, FOREVER CHANGES, נולד מסיפור אמיתי. חבר טוב של לי נפרד מחברתו, והיא צעקה עליו שהוא הבטיח לאהוב אותה לתמיד. תשובתו הפשוטה והקטלנית הייתה: WELL, FOREVER CHANGES. כך הפשוט והנוקב הפך למסתורי. למרות ששם הלהקה היה LOVE, התקליט הזה היה נטול שירי אהבה. לא נמצאה בו ולו פעם אחת התייחסות ליחסים רומנטיים. התכנים היו אפלים הרבה יותר.

עוד לפני שההקלטות החלו, הלהקה התחילה להתפרק מבפנים. שני חברים פרשו. נותרו חמישה, אבל היחס הקריר ביניהם רק הלך וגדל. שימוש מוגזם בהרואין וב-LSD הביא עמו תחושות פרנויה קשות. מה שהרס אותם סופית הייתה הקנאה היוקדת. הם ראו איך להקת "הדלתות", שהייתה חתומה באותה חברת תקליטים שהם המליצו לה להחתימה, ELEKTRA, מזנקת באופן מטאורי בעוד הם נותרים מאחור. חברי "הדלתות" השכילו להופיע המון, וסולנם הכריזמטי כבש את לב בנות העשרה. לארתור לי, שהיה גאון מוזיקלי אבל טיפוס קשה, פשוט לא היה את הכישרון לזה. הוא והגיטריסט ג'וני אקולס אפילו זייפו מחלת נפש כדי להתחמק מגיוס למלחמת וייטנאם.

התקליט הוקלט בשבעה סשנים קצרצרים בלבד, שפוזרו על פני ארבעה חודשים. מי שהוזמן במקור להפיק היה לא אחר מאשר ניל יאנג, שעדיין היה חבר בלהקת בופאלו ספרינגפילד. הוא הפיק רק את יום ההקלטות הראשון, ב-16 ביוני 1967, בו הוקלט השיר THE DAILY PLANET, שאותו גם עיבד. כאן הסיפור קיבל תפנית דרמטית. יאנג וטכנאי ההקלטה, ברוס בוטניק, ראו את מצבם הרעוע של חברי הלהקה והחליטו לעשות מעשה קיצוני. הם קבעו שארתור לי יהיה היחיד שישיר וינגן, ויחד איתו יקליטו נגני האולפנים הטובים ביותר בחוף המערבי. אז הובאה חבורת העל שנודעה בכינוי THE WRECKING CREW: הבסיסטית קרול קיי, הגיטריסט בילי סטריינג', הפסנתרן דון ראנדי והמתופף האל בליין. החבורה הזו הייתה ידועה בכך שהיא נכנסת, מקליטה להיט בפחות משעה, ויוצאת. בוטניק רצה לזעזע את חברי LOVE ולהראות להם שכך נראים מקצוענים. אחרי היום הזה, יאנג התחרט שנקרא למשימה ונעלם מהאולפן מהר יותר מרוח רפאים. התירוץ הרשמי: הוא רצה להיות אמן בעצמו, לא מפיק של אחרים.

התוכנית עם THE WRECKING CREW הצליחה מעל המשוער. שאר חברי להקת LOVE נעמדו מאחורי הזכוכית בחדר הבקרה וצפו בנגנים הזרים מבצעים את המוזיקה שלהם ללא רבב. הם פשוט לא האמינו שלא זקוקים להם יותר. דמעות זלגו מעיניהם כשהבינו שהם פישלו לגמרי ונזרקו מהלהקה של עצמם. לאחר צעקות והתמרמרות, בוטניק ריחם עליהם. הוא שילח את נגני הסשנים הביתה ונתן לחברי הלהקה הזדמנות חוזרת להקליט בעצמם את שאר השירים. הם גם הוסיפו נגינה משלהם לשני השירים שכבר הוקלטו עם ה-CREW, הלא הם THE DAILY PLANET ו-ANDMOREAGAIN.

שינוי מהותי נוסף היה המעבר החד מגיטרות חשמליות רועשות, שכיכבו בשני התקליטים הראשונים (כמו בלהיט המוקדם שלהם, גרסת הגאראז' הפרועה לשיר של ברט בכרך, MY LITTLE RED BOOK), לצליל פולק-אקוסטי עדין. ארתור לי סיפר מאוחר יותר שזה היה רעיון של נשיא ELEKTRA, ג'ק הולצמן. לי אמר: "אני מניח שאחרי שהוא שמע את השיר הקודם שלנו, SEVEN AND SEVEN IS, עם אפקט פצצת האטום בסופו, הוא חשב שהדבר היחיד שנותר לנו לעשות זה לפוצץ את העולם. אז הוא הציע כיוון אקוסטי, וזה היה רעיון לא רע בכלל".

אבל אותה חברת תקליטים גם לא עשתה להם חיים קלים. ב-7 באוקטובר 1966, הלהקה ניסתה להשתחרר מהחוזה שלה עם ELEKTRA בטענה להפרות. החברה התנגדה וטענה שהלהקה מפרה את החוזה כי היא לא נכנסת להקליט תקליט שלישי. כדי לפתור את הקיפאון, נחתם הסכם חדש ומשונה: הלהקה תתחייב להקליט 12 שירים באולפני סאנסט סאונד. אם חברת התקליטים לא תשחרר את השירים תוך ארבעה חודשים, הלהקה תשוחרר מהחוזה. (בסוף התקליט כלל 11 שירים). ההסכם גם קבע שאם הלהקה תצליח להקליט הכול בתקציב נמוך מהמוסכם, היא תקבל את ההפרש לכיסה. ג'ק הולצמן ידע היטב שכשמדובר בכסף, ארתור לי מיד יסכים.

הגיטריסט ג'וני אקולס סיפר על הפיצול: "לפני שהפכנו מפורסמים, חיינו יחד כחברים ואחים. היינו מאוחדים... אבל ככל שיותר אנשים זיהו אותנו, הפכנו לפלגים. לארתור הייתה הקליקה שלו, לבריאן הייתה שלו, ולקני ולי היו שלנו. זה קרע את הלהקה". הגיטריסט השני, בריאן מקליין, הודה: "לא הסתובבתי עם אותם אנשים שארתור היה איתם. ניסיתי לקחת את עצמי מחוץ לקהל מוסיקת ​​הרוק. נראה לי שארתור העיף אותי כמה פעמים מהלהקה. היה לי בראש שלא היינו צריכים לעשות חזרות כי הופענו במועדונים לא מעט. נעדרתי מכמה חזרות. הייתי סנוב בלב והייתי ידוע בתור סנוב. חשבתי שאני משהו. כשאתה לא שמח עם עצמך, אתה מזלזל באנשים אחרים".

האווירה הזו חלחלה ישירות לשירים. ארתור לי היה משוכנע שהוא הולך למות. הוא אמר: "בזמן שכתבתי את השירים האלו, חשבתי שאולי זה האלבום האחרון שאעשה אי פעם. המילים בשיריו יצגו את המילים האחרונות שהייתי אמור להגיד על פני הכוכב הזה. האלבום נוצר אחרי שחשבתי שלא נותרה תקווה בעולם. חשבתי שאני הולך למות. נהגתי לשבת בבית שלי, על צלע הגבעה, ולחשוב על כל הדברים שקרו מסביב בחיי, כמו גם לאחרים. אז אמרתי שאכתוב אותם כפי שראיתי אותם. אני אוהב לחשוב שאני כותב דברים על איך החיים הם באמת, כי אם הדברים האלו קורים לי, רוב הסיכויים שהם קורים גם לאחרים. זה היה המפתח. אף פעם לא הייתי בקטע של, 'אני אוהב אותך, אני רוצה אותך, אני צריך אותך, הו מותק'. המילים לשיר THE RED TELEPHONE אומרות: 'יושב על גבעה / מביט בכל האנשים מתים / אני ארגיש הרבה יותר טוב מהצד השני'. פה התכוונתי לעזוב את החיים האלה למען הבא. השורה, 'אני מאמין בקסם / למה? כי זה כל כך מהיר / אני לא צריך כוח מתי שאני מהופנט', זה היה מסר, במובן מסוים, לכל שוחרי הכוח שנמצאים כאן היום ונעלמים מחר.

השיר שפתח את התקליט, ALONE AGAIN OR, נכתב על ידי בריאן מקליין, אבל עבר "טיפול" קריטי של ארתור לי במיקס. לי פשוט הגביר את ערוץ שירת הליווי של עצמו והנמיך את השירה המקורית של מקליין, כי חשב שהוא שר טוב יותר. זה שינה לגמרי את כל צבע השיר. ואי אפשר להתעלם מהעיבוד המופתי של כלי המיתר והנשיפה בסגנון המאריאצ'י. מקליין סיפר שהניחוח הספרדי הגיע כשחשב על אמו, שהייתה רקדנית פלמנקו. השיר השני, A HOUSE IS NOT A MOTEL, זורק את המאזין לדימויים ומראות קשים ממלחמת ויאטנם הקשה. חייל שחזר מוויאטנם סיפר ללי שראה שם כיצד צבע של דם ההרוגים מקבל גוון אפור כשהוא מתערבב בבוץ של האדמה. התיאור הזה מגיע לקראת סופו של השיר באופן שקשה להישאר אדיש לו.

את התזמורים המרהיבים בשירים רקחו לי ומקליין בראשם. הם הביאו את דייויד אנג'ל, מעבד קלאסי, כדי שירשום את התווים. אנג'ל הגיע בזכות אמו של הטכנאי ברוס בוטניק, שעבדה כמעתיקת תווים עבור נלסון רידל (המעבד של פרנק סינטרה). לי סיפר: "הייתי מנגן לו את השיר ומזמזם את התפקידים שרציתי. הסיפור שהוא כתב את כל החלקים פשוט לא נכון. אני כתבתי אותם, תודה!". היה גם רגע מביך באולפן. נגני התזמורת הקלאסית הגיעו לסשן וחיכו 45 דקות שמישהו ינחה אותם. מולם ישב היפי שחור שקט שלא הוציא הגה. הם החלו להתעצבן וחשבו שארתור לי מאחר. הם הופתעו לגלות שאותו היפי היה האיש שרקח עבורם את כל המוזיקה המורכבת הזו.

מתוך כל הכאוס הזה צמח תקליט יפהפה. אך כשזה יצא ב-1967, הוא נחשב לכישלון מסחרי מוחלט שריסק את ארתור לי. בארצות הברית הוא הגיע בקושי למקום ה-154 במצעד הבילבורד. באופן מפתיע, בבריטניה הוא דווקא הצליח יפה והגיע למקום ה-24.

הביקורות הראשוניות נעו כך: בעיתון בילבורד נכתב ש"להקת LOVE של חברת אלקטרה הם הכול חוץ מלא-אלימים כשהם פורטים ומנגנים את דרכם בתקליט ארוך נגן חדש ומלהיב. השירים טעונים במשיכה רגשית של וידוי מוזיקלי, מתוזמרים לכדי התלהטות קדחתנית. מלודיות דינמיות ומקוריות נושאות את המטען הלירי העשיר בעוצמה ובליטוש". הרולינג סטון פרסם אז: "התקליט המתוחכם ביותר שלהם עד כה. סאונד הביטל-בירד הקשה של תקליטם הראשון, שהפך לאמנותי בשני שלהם, רוכך לא מעט. תזמור בקנה מידה גדול מגדיל את ההרכב הבסיסי בכמה קטעים, ומחליף את ה'תזמור' העצמאי של תקליטם הקודם, DA CAPO. זה מציג רצועות מהודקות למדי ומעובדות היטב. הנקודה החלשה ביותר שלו היא בחומר. חלק מהשירים משוטטים וחסרי חומר מלודי אמיתי. המנהיג ארתור לי הלחין 9 מתוך 11 הקטעים. במסעו למקוריות, לי התקשה לפעמים להעניק לשירים המשכיות. THE RED TELEPHONE הוא דוגמה לכך. הוא מכיל גם חלקים מצוינים וגם בינוניים. הקטע החזק ביותר בתקליט הוא הפותח, ALONE AGAIN OR. למרות הפגם של חוסר העקביות בתקליט, נחמד להאזין לו. התזמור ברקע נעים וההקלטה טובה מבחינה טכנית".

בעיתון HIGH FIDELITY נכתב: "התקליט הראשון של LOVE כלל את MY LITTLE RED BOOK המסקרן, כשההרמוניות המשתנות שלו מרמזות על חקירה חסרת מעצורים של התקדמויות אקורדים מלהיבות ולא-מסורתיות. התקליט השני של הלהקה, DA CAPO, מימש את הפוטנציאל שלהם בתחום ההמצאה ההרמונית, וגם הראה את קן פורסי כבסיסט יציב, מיומן ובעל דמיון. לכן התאכזבתי מאוד מהתקליט החדש הזה, שלא רק מסמן את סוף מסעותיהם אל מגרשי משחקים הרמוניים שטרם נחקרו (ברוק, לפחות), אלא מתגלה כנסיגה אמיתית. הם איבדו שני חברים (הלהקה מונה כעת חמישה), וניסו לפצות על ידי הבאת כלי מיתר וחצוצרות, אבל אין להם מעבד ראוי בהישג יד, והתוצאות חובבניות. הרוב פה נשמע כמו הרוב המכריע של להקות רוק מסחריות חסרות השראה ומיינסטרימיות".

"לא התרשמתי נוראות מההקלטה הקודמת של LOVE", נכתב אז ב-AMERICAN MUSIC GUIDE. "בין השאר משום שנראה היה לי שהלהקה מנסה כמות וסגנון של אלתור שהיו מעבר ליכולותיה. הדברים נמצאים יותר בשליטה במהדורה הנוכחית, שילוב של פולק-רוק עדין ומקצבים משוחררים ומתנדנדים בסגנון ג'אז, וזה מהנה באופן מובהק. שוב, המוזיקה נשחקת בערך באמצע הדרך; אבל אי אפשר למצוא פגם בחלקים הטובים". אבל בעיתון CHEETACH קטלו יותר: "התקליט ארוך הנגן החדש של LOVE משעמם. אין הרבה מה להוסיף מעבר לכך. ברור שיש להם סגנון ייחודי, יש שם רעיונות, אבל איכשהו זה אף פעם לא נראה שעבד. אני עדיין חושב שיש פוטנציאל אדיר בלהקה. אבל הוא עדיין לא מומש".

בעיתון EYE נכתב אז: "התקליט החדש של הלהקה הוא נפילה גדולה משני אלה שקדמו לו. זוהי מוזיקת מעליות נעלה; רוק-אוטומטי לאנשים שאוהבים את המוזיקה שלהם סניטרית. זה לצד זה עם החיקויים נמצאים המקורות הבנאליים. יש רק רעיונות מעורפלים, שפוטמו בכותרות סתומות ודוללו בהשתקפויות של מילים גדולות. הגיטרות מדברות באותה שפה שקופה. הנוסחה של LOVE לסולואי גיטרה היא לנגן את ה'ריף' פעם אחת, ואז שוב ושוב, ללא גיוון, למשך כמה זמן שנראה נחוץ. הפסקאות חסרות המצאה כי הלהקה לא יודעת איך לנגן עם המוזיקה שלה. תזמורת LOVE היא ברמה של פרסומת מסטיק שעשויה היטב". בעיתון ESQUIRE היו מעודדים יותר: "התקליט השלישי של LOVE הוא שיפור עצום. ארתור לי הפסיק לנסות לחקות את מיק ג'אגר בקולו הרך, ולמילים, אף שעדיין סתומות, יש כעת גם פני שטח מעניינים".

ארתור לי המאוכזב, שלא הבין כיצד לא מהללים את יצירתו האחרונה, פירק את להקת LOVE המקורית מיד לאחר צאת התקליט. ההרכב עוד הספיק להקליט סינגל אחרון עם השירים YOUR MIND AND WE BELONG TOGETHER ו- LAUGHING STOCK. אך ארתור לי הלך בעצת שם אלבומו השלישי והחליט שהוא צריך שינוי מוזיקלי חדש.

העטיפה של התקליט, שעיצב בוב פפר, הציגה את פני חמשת חברי הלהקה בצורת לב. תמונת העטיפה האחורית צולמה על ידי מנהלת הלהקה, רוני הארן. במהלך הצילומים היא הפילה בטעות אגרטל פרחים. לי הרים אותו והצטלם כשהוא מחזיק באגרטל השבור, מה שרבים פירשו כסמל ל"מות עידן ילדי הפרחים", למרות שהוא הכחיש שהייתה פה משמעות כלשהי.

ג'וני אקולס סיכם את המצב שנים מאוחר יותר: "הייתה רק להקת LOVE אחת וזה אנחנו. שנים מאוחר יותר, ארתור הציג אותי בתור הבחור שאחראי לזה ולזה ואמר שאלמלא ג'וני אקולס - לא הייתה להקת LOVE. הוא היה ממש חם ואדיב והערכתי את זה, אבל זה היה קצת מאוחר מדי. אני לא יכול לומר שהיתה מרירות אבל היה שם מתח מסוים. כולנו שמנו את הלבבות והנשמות שלנו לתוך התקליטים האלו, ואם אתה לא הולך לקבל הרבה כסף אז לפחות אתה צריך לקבל הכרה על מה שעשית. אני עדיין שומע אנשים שחושבים שארתור ניגן הכל ב-FOREVER CHANGES, והיה עיתונאי בריטי אחד שטען שארתור ניגן בכל סולואי הגיטרה שלי. למרבה הצער, המיתוסים הללו נמשכו במשך עשרות שנים ואנשים עדיין מאמינים להם".

קיר הפלא לפי ג'ורג' האריסון. ב-1 בנובמבר בשנת 1968 יצא לחנויות אלבום הסולו הראשון של ג'ורג' האריסון, מלהקת הביטלס, שהוא פסקול הסרט WONDERWALL.

הרחק הרחק מאור הזרקורים של הביטלס, ב-1 בנובמבר 1968, קרה דבר מוזר. חבר הלהקה השקט יחסית, ג'ורג' האריסון, שחרר את תקליט הסולו הראשון שלו. זה היה פסקול לסרט אזוטרי בשם WONDERWALL, וזה היה, רשמית, התקליט ארוך הנגן הראשון שיצא תחת הלייבל החדש והנוצץ של החיפושיות, APPLE. הוא אפילו הקדים את "האלבום הלבן" בכמה שבועות. אבל הסיפור מאחורי יצירתו היה מבולגן, ניסיוני, וכלל כמה סודות אפלים מהאולפן.

במקור, המשימה להלחין את הפסקול לסרט המוזר הזה, בבימויו של ג'ו מאסוט, כלל לא הוצעה להאריסון. המפיקים פנו קודם כל ללהיט התורן של התקופה, הבי ג'יס. האחים גיב הגיעו בנימוס להקרנה פרטית של קטעי הסרט, צפו בחומרים הפסיכדליים והמוזרים, והחליטו שזה קצת יותר מדי עבורם. הם ויתרו על הפרויקט ופינו את הבמה.

כאן נכנס ג'ורג' לתמונה. הוא קפץ על ההזדמנות, אבל לא בגלל הכסף. האריסון ראה בכך שליחות: זו הייתה ההזדמנות המושלמת שלו לשווק מוזיקה הודית קלאסית לקהל המערבי הצעיר, שהיה רגיל לגיטרות רוק. הוא ארז מזוודה וטס לבולמוס (מומבאי של היום) בינואר 1968. שם, הוא לא התעצל. הוא שכר נגנים מהשורה הראשונה של הודו, ביניהם אמן הסארוד אשיש חאן ונגן הבנסורי (חליל) האריפרסאד צ'אוראסיה, והקליט סדרה של קטעים אותנטיים.

אבל פסקול לא יכול היה להתבסס רק על מוזיקה הודית. האריסון ידע זאת היטב והיה זקוק גם לקטעי רוק. הוא חזר לאולפני EMI בלונדון, אבל במקום להכין שירים, הוא פשוט הזמין חברים למסיבת ג'אם. וכשאחד מחברי הביטלס מזמין, כולם באים.

ההרכב שהתגבש באולפן היה סוג של סופרגרופ סודית. מאחורי התופים ישב רינגו סטאר, שהתחבא מאחורי השם המשעשע ריצ'י סנר. בגיטרה ניגן לא אחר מאשר אריק קלפטון, שהשתמש בשם הבדוי אדי קלייטון. (זהו שם שבו השתמש רינגו בעצמו בשנות החמישים, כשהנהיג בעברו הרחוק להקת סקיפל). אפילו פיטר טורק, מלהקת המאנקיז, שהיה במקרה בלונדון, קפץ לבקר ומיד נדחף לו ליד בנג'ו ליד.

לצדם ניגנו גם חברי להקת REMO FOUR, מכרים ותיקים של ג'ורג' מליברפול. וכאן הסיפור מסתבך. רוי דייק, המתופף של 'רימו פור', סיפר שנים אחר כך את הצד שלו בסיפור. "לא היו לג'ורג' רעיונות מוזיקליים מוכנים לתקליט," הוא טען. "הוא פשוט הורה לנו לנגן בסגנונות שונים. המצאנו את כל המוזיקה במקום". ההלם הגיע כשדייק וחבריו ראו את התקליט המוגמר: כל הקרדיטים על הלחנת המוזיקה הלכו בלעדית לג'ורג' האריסון.

וזו לא הייתה השערורייה היחידה. רבים גם לא יודעים שחלק מהמנגינות בתקליט כלל לא נכתבו על ידי האריסון, אלא הועתקו ישירות מסלילי הדגמה של הכלי הטרנדי דאז, המלוטרון. זה היה אורגן שניגן לופים מוקלטים מראש בסלילי טייפים. האריסון פשוט לקח לופ מוכן והפך אותו לשלו. קצת כמו לטעון שהלחנת שיר רק כי לחצת PLAY בטייפ והקלטת את זה.

ולגבי הסרט עצמו? ובכן, WONDERWALL היה יצירה פסיכדלית טיפוסית לזמנה. העלילה סיפרה על פרופסור מזדקן ומשועמם, בגילומו של ג'ק מגוורן, שחייו היו אפורים לחלוטין. יום אחד הוא גילה חור בקיר ביתו, שמנצנץ כמו אבק כוכבים. הוא הציץ דרכו וגילה בצד השני את השכנה שלו: בחורה יפהפייה ומעורטלת, דוגמנית בשם פני ליין (כן, ממש כך!), שגולמה על ידי ג'יין בירקין הצעירה.

הפרופסור התמכר מיד להצצה. כשהוא התרחק מהקיר, עולמו חזר להיות שחור-לבן ומשעמם, ורק החיבור לחור ההצצה החזיר לו את הצבעים. הוא התאהב בפני ליין, אך כשהוא לבסוף הצליח לעבור אל הצד השני והצבעוני של הסווינגינג לונדון, הוא גילה שהחיים שם אינם זוהרים כפי שדמיין. כצפוי, הסרט לא נחל הצלחה גדולה בקופות ונשכח די מהר. גם האריסון עצמו לא ממש החזיק מהיצירה שלו. שנים אחר כך, כשנשאל על התקליט, הוא ביטל אותו בזלזול וכינה אותו "ערימת צלילי מלוטרון נוראיים שמעורבבים עם סירנות משטרה".

אבל למרות הביקורות, הכישלון המסחרי והוויכוחים על הקרדיטים, עובדה אחת נותרה ברורה וחשובה במוצר הזה: ג'ורג' האריסון היה שגריר אמיתי של מוזיקת עולם. הוא השתמש במעמדו כאחד האנשים המפורסמים בעולם כדי להכניס את צלילי הסיטאר והטאבלה אל תוך הפנתיאון של הפופ המערבי.

נטישה על פי רוקסי מיוזיק. ב-1 בנובמבר בשנת 1973 יצא תקליטה השלישי של להקת רוקסי מיוזיק שנקרא STRANDED.

זה קרה בתחילת בנובמבר 1973. אוהדי המוזיקה בבריטניה נכנסו לחנויות התקליטים וגילו שם את STRANDED, התקליט השלישי והחדש של להקת רוקסי מיוזיק. אבל משהו היה חסר, ובגדול. בפעם הראשונה, חסרה בעטיפה הפנימית (ובתוך הצלילים) דמותו החייזרית והנוצצת של הקלידן בריאן אינו. הלהקה עמדה בפני מבחן קריטי: האם יש חיים אחרי אינו? התשובה הגיעה במהירות כשהתקליט הזה זינק היישר למקום הראשון במצעד הבריטי, הפעם הראשונה שלהם בפסגה.

הפיצוץ הגדול אירע חודשים ספורים קודם לכן. ב-2 ביולי 1973, אחרי אינספור חיכוכים עם הסולן והמנהיג הבלתי מעורער, בריאן פרי, ארז אינו את הסינטיסייזר שלו והלך הביתה. היריבות בין שני ה"בריאנים" הייתה סוד גלוי בתעשייה. אינו, שהיה הדמות הצבעונית והמוזרה על הבמה, משך את כל תשומת הלב התקשורתית, בעוד פרי, שכתב את כל השירים, הרגיש שהוא נדחק הצידה בלהקה של עצמו.

בראיון למלודי מייקר באותה תקופה, אינו ניסה ללכת בין הטיפות: "קשה מאוד לדעת עד כמה עלי לדבר בכנות לגבי הסיבות לפרישתי מרוקסי מיוזיק. הבעיה היא שכשהדברים מודפסים, נראה שהכל הרבה יותר משמעותי ורציני מדי. רציתי לעשות מסיבת עיתונאים כדי שאוכל לטעון את טענתי, אבל זה כל כך חסר טעם. סיבה נוספת לרתיעה שלי, היא שאני לא רוצה לפגוע בלהקה למען האנשים האחרים בה. כלומר, אני מאוד אוהב את החברים האחרים, ואני מאוד אוהב את בריאן פרי, תאמינו או לא".

הגיטריסט פיל מנזנרה אישר את המתחים. "הוא (בריאן פרי) נדחף לעשות זאת על ידי ההנהלה", סיפר מנזנרה. "אני זוכר שבפעם הראשונה שהגענו להצטלם בתוכנית הטלוויזיה, TOP OF THE POPS, בריאן התרגז מאד כי הדבר היחיד שראית ממנו במסך זה רק את הכפפה ביד שלו". פרי עצמו הודה שהיה איש סגור יותר: "לא ממש אהבתי את תהליך הראיונות. פעם לשוני הייתה ממש קשורה".

אינו סיכם זאת בצורה מדויקת: "זו הייתה התנגשות אופיינית של אגו בין גברים צעירים. מה שקרה היה שאני, מבחינה ויזואלית, הייתי כל כך מוזר למראה, שקיבלתי תשומת לב רבה בעיתונות. קיבלתי עם זה תמונות טובות. זה עיוות את הרושם היכן המנהיגות היצירתית של הלהקה הייתה. זו בהחלט הייתה הלהקה של בריאן פרי".

הקש ששבר את גב הסינטיסייזר הגיע בהופעה בפסטיבל יורק. מעריציו של אינו החלו לצעוק בשמו בקולי קולות, בדיוק כשפרי ניסה לשיר. אינו, במבוכה, עזב את הבמה בניסיון להרגיע את המצב. לאחר ההופעה, פרי סירב לדבר עם אינו או להתעמת איתו לגבי התקרית. אינו הרגיש שזה הסוף. "הייתי עצבני על מה שקרה ורציתי שבריאן יגיד את זה בפנים שלי", טען אינו, "אבל הוא לא עשה זאת. אז בסופו של דבר פשוט אמרתי שאני עוזב". ב-21 ביולי 1973, יצאה ההודעה הרשמית במלודי מייקר. חברת התקליטים הסבירה שהסיבה היא "חיכוכים אישיים ואידיאולוגיים".

פרי לא נח לרגע. בזמן שכל הדרמה הזו התרחשה, הוא הקליט תקליט סולו ראשון. אחד הנגנים שם היה נער פלא בן 18, וירטואוז שידע לנגן גם בקלידים וגם בכינור חשמלי, ושמו היה אדי ג'ובסון. פרי חטף אותו מיד ללהקתו. זה היה שינוי דרמטי. הנוצות והגלאם הנוצץ של אינו פינו את מקומם לחליפות מהודרות וסאונד מלוטש יותר. הלהקה גם עברה טלטלה במחלקת הבס: ריק קנטון הוחלף בג'ון פורטר, שהוחלף בסאל מאידה, עד שלבסוף הגיע ג'ון גוסטאפסון (לשעבר מלהקת QUATERMASS) לייצב את השורות לקראת התקליט החדש.

הם נכנסו לאולפן עם המפיק כריס תומאס, וגם כאן היה סיפור עסיסי. מנזנרה סיפר: "כריס תומאס עבד באולפן הסמוך על 'הצד האפל של הירח' של פינק פלויד. מפה לשם, הוא הסכים להפיק אותנו בתקליט השלישי הזה. הוא לימד אותנו המון על הפקה". אבל מנזנרה עצמו ניהל חיים כפולים. הוא חשף: "התקליט הזה הוקלט זמן קצר לאחר עזיבתו של אינו אבל אני המשכתי לעבוד איתו וגם ניגנתי באלבום הסולו שלו, שהוקלט במקביל לאלבום הזה. מצאתי את עצמי נע ונד ברכבת התחתית של לונדון, בין שני האלבומים, מבלי להזכיר לבריאן פרי שאני מנגן גם עם הצד השני". כמה אירוני היה לגלות שנים אחר כך, כשבריאן אינו עצמו סיפר בסרט על הלהקה ש-STRANDED, התקליט שהוא לא היה בו, הוא דווקא התקליט האהוב עליו ביותר של רוקסי מיוזיק.

התקליט נפתח ב-STREET LIFE, עם רעש עירוני סואן. המאזינים חשבו שזה רחוב לונדוני, אך למעשה הצלילים נלקחו מספריית אפקטים של שוק שוקק במרוקו. צלילי המלוטרון של ג'ובסון חיקו צפירות מכוניות, והתקליטון (עם קטע הבי-סייד HULA KULA שלא נכנס לתקליט) טס למקום התשיעי.

הגיטריסט פיל מנזנרה קיבל סוף סוף קרדיט כתיבה ראשון, בשיר AMAZONA. "השתמשתי באפקט שחיברתי לגיטרה ונועד לחקות את הצלילים שבריאן אינו נהג לעשות איתנו בסינטיסייזרים שלו", הוא סיפר. "הבעיה הייתה שהאפקט הזה עבד היטב רק פעם אחת וזה בהקלטה. כשניסינו לבצע את השיר בהופעה חיה, זו הייתה משימה ממש לא קלה לשחזר את זה". עוד בלטו היצירה האפית בת שבע הדקות MOTHER OF PEARL, והשיר A SONG FOR EUROPE. זו הייתה הפעם הראשונה שפרי חלק קרדיט כתיבה, עם הסקסופוניסט אנדי מקאיי. פרי טען שזה היה סוג של סאטירה על שירי אירוויזיון, אבל הביצוע שלו היה מלא בפאתוס שאנסוניירי דרמטי, רחוק שנות אור מכל תחרות זמר.

באופן מוזר, עיתוני הפופ הבריטיים המובילים קיבלו את התקליט בקרירות. במלודי מייקר נכתב כי "זה הוא האלבום השלישי של רוקסי מיוזיק, והטוב ביותר עד כה לאין שיעור, כי הוא יותר מגובש בהשקפה (מובן לאור משך הזמן שהם היו ביחד והעובדה שעזיבתו של אינו הסירה השפעה מפלגת) . זו בהחלט לא יצירת מופת, אבל זה לא כל כך רחוק מזה. הכתיבה של בריאן פרי אטמוספרית להפליא, אבל הנושא שלו ככותב תמלילים לא ברור. ובכל זאת, כמו בכל סיפורי המסתורין והדמיון, ספק אם הפירוש יתגלה יום אחד". ב-NME הוסיפו: "מה שאנו מקבלים פה הוא את בריאן פרי מבצע את הצעד שלו והלוואי והיה עושה זאת עם פחות סטייל ויותר חמימות".

אבל אז הגיעה הביקורת מהרולינג סטון האמריקאי, ושם הבינו בדיוק מה קורה: "שתי להקות בריטיות באמת מותחות את ממדי מוזיקת ​​הפופ. אחת היא עשרה סי.סי, שכבר מצאה מידה של פופולריות בארצות הברית. רוקסי מיוזיק לא הצליחה לחצות את האוקיינוס ​​האטלנטי עד כה, אבל זה אמור להשתנות עם האלבום הזה, שהוא אחד התקליטים הבריטיים המרגשים והמשעשעים ביותר של שנות השבעים.

רוקסי בנתה את המקבילה האנגלית המודרנית של חומת הסאונד. כלי אחד, או הגיטרה או המקלדת, יחזיקו או יחזרו על תו, והכלים האחרים ייבנו עליו. למיקס הסמיך נוסף הקול הייחודי של בריאן פרי, שנשמע לסירוגין מיוסר, תזזיתי או עומד לנעוץ את שיניו בצווארך. הוא מספק את המילים החכמות שלו בעקביות בבריטון המדאיג ביותר בפופ. בכל מקום יש איום.

אנדי מקאיי, שהסקסופון הצורב שלו הפך את ALL THE WAY FROM MEMPHIS, של מוט דה הופל, ללהיט אהוב אמריקאי, כתב את המנגינה של A SONG FOR EUROPE - הרצועה המרשימה ביותר באלבום. זו דוגמה מדהימה לרוק בעל משמעת עצמית. במקום להתרחק בטירוף, הנגנים, כולל פרי בפסנתר, מגבילים את עצמם לשמירה על מתח מוזיקלי. הנה רגש ללא חוסר שליטה. הדקלום המעונה של פרי נתמך בגיבוי מוזיקלי מפחיד וכואב. הסקסופון של מקאיי נוגה, קווי הגיטרה של פיל מנזאנרה אקספרסיביים, והתיפוף של פול תומפסון דרמטי.

אמריקאים כבר לא יכולים להתעלם מרוקסי מיוזיק. חברי הלהקה אולי לא ישיגו את ההצלחה המסחרית שיש להם בבריטניה, שם STRANDED הגיע למקום הראשון, אבל יש להכיר בביצועים האמנותיים שלהם. זו היא הצהרה רהוטה שיש בה עדיין גבולות שהפופ האמריקאי לא חקר".

כמיטב המסורת של רוקסי מיוזיק, העטיפה הייתה סיפור בפני עצמו. הדוגמנית הפעם הייתה מרילין קול, שהייתה באותה תקופה בת זוגו של בריאן פרי. היא לא הייתה סתם דוגמנית; קול הייתה שפנפנת החודש של פלייבוי בינואר 1972, וב-1973 הוכתרה כ"שפנפנת השנה". זה היה צעד נוסף בביסוס התדמית של הלהקה: מסוכנת, אמנותית, וסקסית בטירוף.

תקליט הבכורה שהרס את בילי ג'ואל. ב-1 בנובמבר בשנת 1971 יצא אלבום הסולו הראשון של בילי ג'ואל, שנקרא COLD SPRING HARBOUR.

בתקליט הבכורה שלו, בילי ג'ואל חישב מסלול מחדש. הפסנתרן והיוצר הצעיר החליט לזנוח לחלוטין את העבר הרועש שלו בצמד הכבד ATTILA (שם הוא בעיקר צרח וניגן על אורגן האמונד), כאילו כל הטירוף הזה לא קרה רגע לפני כן. פתאום, זו כבר לא הייתה ממש מוזיקת רוק, אלא משהו רך ואישי הרבה יותר.

ההקלטות באולפן עברו חלק. ג'ואל היה מבסוט מלהקת הליווי ומהתזמורים המפוארים שעיטרו את שיריו. הכל נראה מוכן ללהיט. אבל אז... קרה הדבר הנורא מכל. הבעיה הגדולה של התקליט, שגרמה ליוצרו להתכווץ מבושה עם יציאתו, הייתה טכנית לחלוטין: המאסטרינג הסופי (העברת הצלילים מסליל ההקלטה לתקליט) נעשה במהירות שגויה! התוצאה? כל הצלילים נשמעו מהירים וגבוהים יותר מהמציאות.

ג'ואל סיפר: "ערכתי מסיבה גדולה וכל החברים שלי באו לשמוע איתי, בפעם הראשונה, את התקליט. זה התקליט הראשון שלי ואנחנו עורכים מסיבת האזנה. החברים שלי הקשיבו ואז שאלו אותי... 'אה, למה אתה נשמע פה שר כמו ילדה?'. רתחתי מזעם, לקחתי את התקליט וזרקתי אותו כצלחת מעופפת". הפדיחה הייתה מוחלטת. כל העותקים המקוריים של התקליט נשמעו בדיוק כך, וגרמו לג'ואל המושפל לרצות לתלות את המיקרופון ולברוח מעולם המוזיקה, שאכזב אותו קשות. רק שנים רבות לאחר מכן, יצא התקליט מחדש על גבי דיסק – הפעם במהירות הנכונה.

באופן אירוני, עיתון בילבורד דווקא החמיא בביקורתו מפברואר 1972: "בילי ג'ואל נשמע כמו הגרסה האמריקנית של אלטון ג'ון, אך עם סגנון משלו. הוא פסנתרן דינמי ומלחין בעל משמעות. התקליט נפתח בבלדה יפהפייה ושמה SHE'S GOT A WAY ושיר נוסף אהוב הוא YOU CAN MAKE ME FREE".

עיתון HIGH FIDELITY הוסיף בביקורתו: "כישרון חדש וטרי שבבעלותו אחד הקולות הגבוהים ביותר ששמעתי מזה זמן מה". נו, באמת. ככה זה כשמקבלים תקליט במהירות הלא נכונה... אז מה היה לנו כאן? כישרון ענק, הקלטות מצוינות, וטעות טכנית אחת מביכה שכמעט וחיסלה קריירה שלמה. המבקרים שמעו קול גבוה וחשבו שזו "אמירה אמנותית", בעוד החברים של ג'ואל פשוט שמעו ילדה. בסופו של דבר, הצדק יצא לאור, אבל הפתיחה הזו בהחלט הייתה... צורמת.

הנה עוד ביקורת מאז: "כמה גרובים באלבום הזה היו כמעט מרגשים, אבל אז זה הפך להיות משעמם כי הכל נשמע אותו הדבר. לבילי ג'ואל יש דרך די פדנטית לנגן בפסנתר, צ'מבלו, מפוחית או אורגן - מה שיוצא לו לתקוף איתו באותו רגע. ואם לומר את האמת הבוטה, הוא לא הרבה יותר טוב עם קולות. הבחירות באלבום הזה לא משוייפות כהלכה. ג'ואל דופק במקלדת בעוד סנייקי פיט משתלח במיתרים בגיטרת הסטיל שלו. יש כמה מעברי גיטרה הגונים שנדחסו על ידי דון אוונס וסאל דה טרויה - אבל זה לא מספיק, למרבה הצער. הכל מאוד עמוס, מאוד רועש, אבל לא מאוד מוזיקלי. ג'ואל גם כותב חומרים משלו, כמו "יש לה דרך". "למה, ג'ודי, למה", ו"מחר זה היום", ולמרות שיכולות להיות לקטעים אפשרויות, ג'ואל לא נותן להם הרבה סיכוי להצליח".

ובביקורת אחרת נכתב: "יש ספק מועט שלבילי ג'ואל יש כישרון. הוא מלחין, שר ומבצע היטב בפסנתר, צ'מבלו, אורגן ומפוחית. התקליט הזה הוא הצלחה, עם החלקה מדי פעם. השירים מונוטוניים (כולם נכתבו על ידי ג'ואל) והמיקס שנערך להם גורם למילים להיבלע לפעמים. אבל יש גם נקודות גובה כמו בשיר 'למה ג'ודי למה', שיר אהבה עם ליווי פסנתר שוודאי יגרום לאמנים אחרים לרצות להקליט אותו. אולי האלבום הזה יתואר כהלכה עם האנרגיה והדרייב שלו, מאחר ויש פה כישרונות קצביים בגיטרת סטיל, תופים ובס".

והנה עוד ביקורת: "ג'ואל הוא אחד הכישרונות הרעננים יותר שהגיעו אלינו מזה זמן מה. יש לו סגנון שהוא שלו. ברגע שתשמעו את הזמר-כותב-פסנתרן הזה, תוכלו מיד להציבו מעל כל הקהל בעתיד. ג'ואל שר בקול טנור ברור שלא נמתח לתו הבא. סגנון נגינת הפסנתר שלו הוא בריא. ככותב שירים, הוא צריך להתבגר עוד קצת. בכמה משיריו יש את התחושה שכבר שמענו הכל בעבר. אבל גם פה, גישתו מיוחדת מספיק כדי לשאת אותו הלאה. בילי ג'ואל הוא צעיר, מה שאומר שהוא צריך להיות טוב יותר בהמשך".

ג'ואל: "לאחר חצי שנה הבנתי שמשהו פה לא בסדר. אז הבנתי שפישלתי. במקום לקבל כסף מתמלוגים - קיבלתי את הבשורה על חובות גדולים שעליי לשלם". לפי החוזה שחתם, היה עליו לצאת להופעות כדי לקדם את המוצר החדש. הוא נאלץ לעשות זאת ללא חשק. לא קל היה אז להיות בילי ג'ואל.

ב-1 בנובמבר בשנת 1972 יצא התקליט המצליח ?SLAYED של להקת סלייד.

הגיטריסט, דייב היל, כותב בספרו: "ההצלחה פשוט המשיכה להגיע, עד כדי כך שעכשיו באמת היינו צריכים תקליט חדש רק כדי לעמוד בביקוש. אני זוכר את SLAYED כאוסף טוב של שירים, רובם של ג'ים (לי הבסיסט) ונודי (הולדר הזמר-גיטריסט), לצד כמה קאברים. זו עוד דוגמה טובה לאיך שהיינו באותה תקופה, איך עבדנו. ג'ים היה מביא את האקורדים והמבנה של השיר, ואז היינו מנגנים אותו בדרכים שונות. אחרי שארבעתנו עבדנו עליו, היינו נכנסים לאולפן עם צ'אס (צ'אנדלר, המנהל והמפיק) ומקליטים. זה היה מאוד מעניין, איך שהכל הסתדר. כמעט נלחמנו אחד עם השני, אבל נאבקנו בצורה יפה. יש נגני בס שמנגנים מאחורי הקצב, בעוד שג'ים תמיד הקדים מעט, ולעתים קרובות זה היה בגלל ההתרגשות שלו מהשירים.

כדי לקבל את האווירה האמיתית היינו מנגנים כמה פעמים ולעולם לא מסתפקים בטייק הראשון. זה היה מסוכן כי אתה יכול לאבד חלק מהקסם בשל ההתרגשות הראשונית, אבל עדיין היינו די מהירים בלקבע את הגרסה וצ'אס היה נהדר בלהוציא מאיתנו את ההרגשה החיה הזו. הוא לא חנק את הצליל, הוא שמר עליו פשוט ופתח אותו. הוא יכול היה לומר, 'מה שאנחנו צריכים לעשות זה להוסיף את זה, ואז להוסיף את זה, ולהוסיף את זה', אבל זה לא היה הסגנון שלו. הוא שמע מה יש לנו וידע איך זה יישמע בהופעות. הוא לא ביקש שנקליט שלוש גיטרות בו זמנית, הוא רצה לשמור על היושרה שלנו כלהקה חיה.

כשאתה באולפן, יש לך אוזניות, אז אתה לא שומע את המגברים. אתה שומע מיקס של כל כלי הנגינה, אבל אנחנו מסתכלים אחד על השני, אז זו עדיין הרגשה של להקה. דון (פאוואל המתופף) היה בדרך כלל על במה קטנה באולפן, ואנחנו היינו מסביבו. אני זוכר את זה בבירור. נודי היה עם האוזניות רק על אוזן אחת והשאיר את השנייה פנויה. היינו עושים טייק אחד ואז צ'אס היה אומר, 'טוב, קדימה' ואנחנו היינו עולים ומאזינים ואז חוזרים ומנגנים שוב. זה היה תהליך ממש מרגש אבל גם מפחיד, כי אתה יכול לנגן שיר והוא מגיע לנקודה שבה הוא באמת מתבשל היטב ואתה מקווה שלא תהרוס את זה!

דון היה נהדר באולפן. הוא כמעט אף פעם לא טעה כי הוא היה נהדר בלשמור על הקצב. הוא לא מתופף מתוחכם, הוא שורשי, אבל הוא ידע להחזיק את העסק חזק. הוא היה הדבק והיינו מוסיפים דברים סביבו. עם סגנון נגינת הבס של ג'ים אתה לא רוצה לסבך עוד יותר עם גיטרה מובילה, אז הנגינה שלי התבססה על הרגשה. בסלייד היו הרבה רגעי נגינה שלא היו מעובדים מבחינה אקדמית. יכולתי לנגן כי הקשבתי לתקליטים נהדרים במשך שנים וכך קיבלתי את החינוך שלי, לא באמצעות שיעורים. צ'אס הבין את זה והוא תמיד עודד אותי לגבי הנגינה שלי. הייתי שאפתן, רציתי שנצליח, נהניתי מאוד, וכל האנרגיה הזו, ההתלהבות הזו, השמחה הזאת, כל זה יצא ממני כשניגנתי. אני חושב שתפסנו הרבה מזה בתקליט הזה שהיה מכונן עבורנו, ולא מעט בגלל העטיפה, אשר הפכה לאיקונית עבורנו. צ'אס לא רצה שעל העטיפה יהיו שמותינו בנפרד אלא שנוצג תמיד כלהקה. לכן נכתב שם הלהקה על האגרופים שלנו. הורדתי את החולצה בצילום כי היה לי גוף שרירי ורציתי שיראו שהלהקה שלנו חזקה. זה מצחיק שמי שהיה ידוע בבגדים המוחצנים שלו היה זה שהצטלם כאן בלי חלק עליון. אני חושב שהעטיפה נתנה לנו יתרון".

הנה קטעים מהביקורת שנכתבה עליו בעיתון האמריקאי, ROLLING STONE: "בארץ מולדתם, חברי סלייד בלתי ניתנים לעצירה. התקליטונים מפגיזים את המצעדים וההופעות תמיד מלאות. אבל בארה"ב לא היה קל ללהקה זו להצליח. אלבום ההופעה של הלהקה, ALIVE, נמכר באופן סביר ותקליטוני הלהקה הטובים, נמכרו גם הם בכמויות זעומות. התקליט החדש הזה אמור להפוך את הקערה על פיה ובמהירות, כי זה התקליט המסחרי ביותר עד כה שיצא מסלייד. יש כאן שירים קצרים, קליטים ומקוריים לצד גרסאות כיסוי, כשהכל מובל על ידי קולו החודר של נודי הולדר, הגיטרה הנוצצת של דייב היל וחטיבת קצב (הבסיסט ג'ים לי והמתופף דון פאוואל) שיכולה לבקע כל דבר. השיר MAMA WEER ALL CRAZEE NOW הוא הכוכב האמיתי בתקליט. אבל כל התקליט נהדר ונחתם באופן נפלא עם השיר LET THE GOOD TIMES ROLL. ויש גירסה משכנעת ביותר לשירהּ של ג'ניס ג'ופלין, MOVE OVER, כשלעתים אתה מתבלבל למי אתה מקשיב - ג'ניס או סלייד? ברור שמדובר בנוסחה להקתית, אבל כך זה גם עם הפקות של פיל ספקטור או עם מוצרים של חברת MOTOWN. נוסחה כזו, בעולם הרוק, אמורה להשתלם פעם אחת ואחריה האמן צריך לקחת אותה לכיוונים חדשים".

אם כבר ציינתי פה את הלהיט MAMA WEER ALL CRAZEE NOW, הנה מה שהיה לנודי הולדר לספר עליו בספרו: "צ'אס צ'אנדלר, המנהל שלנו, אמר, 'הסינגל הבא שלכם צריך להיכנס למצעד גבוה מאוד, אולי ישר למקום הראשון'. היום, זה לא אומר כלום כששיר נכנס למקום הראשון, אבל אז זה היה עניין גדול מאוד. רק חמישה שירים מתחילת המצעדים ב-1952 נכנסו היישר למקום הראשון. צ'אס וראש חברת התקליטים POLYDOR, הגו תוכנית. זה היה רעיון חדש לגמרי. השניים הגיעו לרעיון קמפיין שיווקי לפיו הסינגל שלנו יושמע בטלוויזיה וברדיו במשך כמה שבועות לפני שהוא יהיה בחנויות. שוב, זה נהוג כיום, אבל בשנות ה-70, כל הלהקות היו מקליטות שיר לסינגל ביומיים, היו עושות לו מיקס למחרת, ואז הוא היה נארז ויוצא בשבוע הבא. אף אחד לא הקליט אלבום ואז בחר ממנו שירים כסינגלים. ברגע שכתבת שיר שנשמע כמו סינגל, היית נכנס לאולפן, מקליט אותו ומשחרר אותו. האלבומים הגיעו מאוחר יותר.

הסינגל החדש שלנו היה אמור להיות MAMA WEER ALL CRAZEE NOW. באתי עם הכותרת אחרי אחת ההופעות שלנו. בכל מקום שהופענו, המקום היה הרוס עד סוף הלילה. המון מושבים תמיד נתלשו ורוסקו לרסיסים. חשבונות התיקון שלנו היו אסטרונומיים. מעולם לא הרווחנו כסף מסיבובי הופעות בגלל זה. בשיא המהומה, זה עלה לנו הון. אחרי הופעה מסוימת בוומבלי ארינה, חזרתי לבמה כדי להעיף מבט באולם. עשינו שם שתי הופעות באותו יום, אחת אחר הצהריים ואחת בערב. שתיהן נועדו לצדקה. כל הכסף שהרווחנו הלך לבניית אגף חדש לילדים נכים בבית ספר בלונדון. כל האוהדים הלכו הביתה והמקום היה נטוש. הסתכלתי על האולם הענק הזה והייתה רק ערימה עצומה של כיסאות באמצע הרצפה. המנקים זרקו אותם בערמה כאילו זו הייתה מדורה גדולה. חשבתי, 'אלוהים, כולם בטח היו משוגעים הלילה!'

המילה CRAZY הייתה אחת ממילות המפתח שלי על הבמה. נהגתי לצעוק, 'כולם משוגעים' לקהל שהשתולל. צעקתי MY MY, WE ARE ALL CRAZY NOW. כמה ימים לאחר מכן, ג'ימי (ג'ים לי הבסיסט) ואני סיימנו לכתוב את השיר והשמענו אותו לצ'אס עם גיטרות אקוסטיות באולפן. הוא אמר, 'זה מבריק. אני אוהב את זה. ואיזה כותרת נהדרת - מאמא, כולנו משוגעים עכשיו - מה לעזאזל זה אומר?' אמרתי, 'לא, לא. זה לא 'מאמא', זה 'מיי מיי', אבל ברגע שהמילים יצאו מפי, ידעתי ש'מאמא' היה הרבה יותר טוב. אז, באמת, זה היה הרעיון של צ'אס, למרות שזה לא היה בכוונה. הוא פשוט שמע את זה לא נכון".

ב-1 בנובמבר בשנת 1994 יצא אלבום האנפלאגד של להקת נירוונה. היה זה כמצבה לקורט קוביין, שהתאבד מוקדם יותר באותה שנה. אלבום זה היה היחיד שזיכה את נירוונה בפרס הגראמי, אותו קוביין לא זכה לקבל.

זה היה רעיון פצצה של תחנת הטלוויזיה המוזיקלית MTV: לקחת אמנים ידועים ולגרום להם לנגן בפורמט אקוסטי. התוכנית, שנקראה UNPLUGGED, החלה את דרכה ב-1989, אבל לא כולם מיד התלהבו מהפורמט. המתופף דייב גרוהל סיפר פעם: "ראינו את האנפלאגדים האחרים ולא אהבנו רבים מהם. רוב הלהקות התייחסו לזה כמו מופע רוק רגיל – ניגנו את הלהיטים שלהם כאילו זה מדיסון סקוור גארדן, רק עם גיטרות אקוסטיות".

בסופו של דבר, חברי הלהקה קיבלו את ההזמנה לבוא ולנגן, וגם בחרו לבצע שיר עלום למדי של דייויד בואי, "האיש שמכר את העולם". הקטע ההיסטרי הוא שמעריצים רבים היו בטוחים שזהו שיר מקורי של נירוונה. כשבואי עצמו חזר לבצע אותו, הקהל חשב, "אההה... בואי עושה קאבר לשיר של נירוונה". הפוך גוטה, הפוך! ואם כבר מדברים על הביצוע: תחילת סולו הגיטרה של קוביין שם, עם הצליל האיום שברח לו – משגע אותי כל פעם מחדש, ולא בקטע טוב. אבל אחרים, בניגוד אליי, רואים בזה רגע יפהפה. עניין של טעם. בכל אופן, נירוונה הצליחו להחזיר שיר ישן (ודי עלום עד אז) של דייויד בואי היישר אל המיינסטרים.

אבל מאחורי הקלעים, הדרמה חגגה. קורט קוביין היה על קוצים לקראת ההופעה. החזרות היו מתוחות וקשות, והלהקה נתקלה בבעיות בביצוע שירים שונים. קוביין התעמת עם אנשי MTV לגבי אופי ההופעה: הוא סירב לבצע את הלהיטים הגדולים של נירוונה והתעקש שהאורחים במופע יהיו חברי להקת MEAT PUPPETS.

יום לפני הצילומים, קוביין הודיע שהוא מסרב לנגן, אבל למרבה המזל, הוא הופיע באולפן למחרת אחר הצהריים. הוא היה שרוי בעיצומו של ניסיון גמילה מסמים וכולם מסביב חשו באפלה הגדולה שרבצה עליו. הוא נראה מיוסר. כשהמופע סוף סוף יצא לדרך, הכל עבר חלק. כולם שמו לב מיד לעיצוב הבמה הקודר – כאילו ידעו שמשהו לא טוב תיכף עומד לקרות. הקהל הריע כאשר קוביין, המתופף דייב גרוהל והבסיסט קריסט נובוסליק, שאליהם הצטרף הגיטריסט החדש פט סמיר, תפסו את מקומם.

קוביין לבש את הסוודר המפורסם וניגן בגיטרה אקוסטית (עם הגברה נסתרת). הסט נפתח עם ABOUT A GIRL. קוביין הציג אותו ביובש כשיר "מהתקליט הראשון שלנו", BLEACH, "שרוב האנשים לא מכירים". (לא בטוח שזה נכון, מכיוון שהאלבום NEVERMIND שלח מעריצים רבים לחפור גם בקודמו, אבל, טוב, לא משנה). השיר היה שקט יותר מבגרסת האולפן וסלל את הדרך למופע אקוסטי משובח.

באותו רגע, השליטה של קוביין הייתה מוחלטת. כל ספק לגבי העתיד המוזיקלי שלו, עם או בלי נירוונה, נעלם כלא היה. לא היה הדרן. אנשים יצאו משם נרגשים אך מרוקנים. ההופעה כולה נתנה תחושה שקוביין ישרוד; שאולי המוזיקאי הבעייתי אך הכריזמטי הזה חזק יותר ממה שסיפרו השמועות. בדיעבד, זה היה כנראה כמו צונאמי – הרגע הזה שבו הים נסוג, רגע לפני שהוא בא להצליף, ובחזקה.

הטרגדיה הנוראה שבאה חודשים ספורים אחרי המופע, הפכה את האלבום הזה לאבן זיכרון כואבת למנהיג הלהקה. לכן, בחרתי להביא דווקא את הביקורת שפורסמה הכי קרוב למועד צאתו, בלי כל ההשתפכויות והפרשנויות שבאו שנים לאחר מכן.

כך פרסם מגזין רולינג סטון על התקליט, והעניק לו ארבעה כוכבים: "קורט קוביין שטוף באור זהוב, מוקף בפיות ונרות. ההופעה של נירוונה פה מטלטלת ולעתים גאונית. לא צריך חשמל. קוביין הפך לזמר ברור גם ללא כל הרעש מסביב. יש פה שפע של רגעים קטנים ונהדרים. 'פסטיבל הפולק' הזה של נירוונה מכיל 14 שירים: אחד מהתקליט הראשון, ארבעה מהשני ושלושה מהשלישי. השאר הם שישה קאברים. הכיוון האקוסטי יכול היה לרמוז על דרך חדשה שנירוונה יכלה ללכת בה, עם שילוב של רוק ופולק. קוביין אמר שזו דרך שהיה רוצה ללכת בה. במקום זה, הוא הלך בדרך החוצה."

גם זה קרה ב-1 בנובמבר. בואו לגלות מה עוד קרה ביום זה פעם - מאירוע משפחתי דרך התמוטטות עצבים, לכתו של אינדיאני ידוע אחד וחנק לא נעים כלל וכלל.

כולנו משפחה אחת גדולה

זה קרה בשנת 1968, והשמועות בעולם המוזיקה הבריטי רחשו וגעשו. להקה חדשה בשם פאמילי עמדה לצאת לשוק, והאנשים מאחוריה רצו לעשות את זה בבום. הם ארגנו מסיבת השקה מיוחדת במועדון ה-SPEAKEASY בלונדון, לא פחות, כדי לקדם את תקליט הבכורה שלהם, MUSIC IN A DOLL'S HOUSE. אבל זו לא הייתה סתם מסיבה. המטרה האמיתית, מלבד השקת התקליט, הייתה לבדוק שאלה קריטית: האם הלהקה הזו מסוגלת למשוך למקום אחד את כל השמות הגדולים ביותר בתעשייה?

כמאה וחמישים אנשי מפתח הגיעו לראות על מה כל הרעש. והרשימה? פשוט לא נגמרה. ג'ון לנון הגיע עם אשתו דאז, סינתיה. חברו ללהקה, ג'ורג' האריסון, הביא את אשתו פאטי בויד. בריאן ג'ונס מהרולינג סטונס הסתובב שם, וכך גם גרהאם נאש וטוני היקס מלהקת ההוליס. הרשימה המשיכה עם עוד ועוד ידוענים. אז התשובה לשאלה האם הלהקה מסוגלת להביא אותם הפכה באותו ערב לתשובה קצרה, ברורה ורועמת – 'כן!!!'.

מארגז קולה לכתר הנשמה

קפיצה אחורה לשנת 1955. חבורת צעירים נלהבים שקראו לעצמם THE FAMOUS FLAMES נכנסו בצעדים מהוססים לתחנת הרדיו WIBB בג'ורג'יה. המטרה: להקליט דמו ראשון. סולן הלהקה, בחור צעיר ואנרגטי בשם ג'יימס בראון, היה כל כך נמוך שהוא נאלץ לשיר לתוך המיקרופון כשהוא עומד על ארגז קוקה קולה הפוך רק כדי להגיע אליו. השיר שהם הקליטו נקרא PLEASE PLEASE PLEASE.

הם לקחו את ההקלטה וניסו את מזלם, אבל כמה חברות תקליטים פשוט זרקו אותם מכל המדרגות. בסופו של דבר, הם הגיעו לחברת תקליטים קטנה מסינסינטי בשם KING RECORDS. הבוס הגדול שם, סיד ניית'ן, שמע את הדמו וחשב שזה נורא, אבל משהו בקול של בראון תפס אותו. הלהקה הוחתמה, והשאר, כמו שאומרים, זו היסטוריה ששינתה את המוזיקה.

חדשות קטנות, אירועים גדולים

כשהאבנים פגשו את החיפושיות (1963): תקליטון חדש לרולינג סטונס יצא באנגליה. מה מיוחד? הם שרו שיר שנכתב במיוחד עבורם על ידי צמד כותבים די מבטיח, ג'ון לנון ופול מקרטני. השיר: I WANNA BE YOUR MAN.

רעש באוניברסיטה (1969): להקת THE IDLE RACE, שבראשה עמד ג'ף לין הצעיר (שלימים יקים את ELO), הופיעה באוניברסיטת BRUNEL. זה היה מקום חם להופעות פרוג ורוק פסיכדלי. באותו ערב הופיעה שם גם להקת CARAVAN.

הופעה שהסתבכה (1965): להקת הרולינג סטונס הופיעה באולם הזיכרון לוותיקי המלחמה ברוצ'סטר, ניו יורק. הבלאגן התחיל מהר. תוך שבע דקות בלבד מפתיחת ההופעה, נהירה אדירה של 3,000 מעריצים נלהבים בקהל החלה לרוץ לכיוון הבמה. המשטרה המקומית, שלא הייתה רגילה לכאוס כזה, ניסתה להחזיר את הסדר שלוש פעמים. כשזה לא עבד, הם פשוט משכו את התקע והפסיקו את ההופעה.

בראשית הייתה להקה מבולגנת

בשנת 1969 הופיעה להקת ג'נסיס באוניברסיטה ב-ACTON, לונדון. זה היה המופע הרשמי הראשון של הלהקה אחרי חודשים של כתיבת חומר חדש ועריכת חזרות. הגיטריסט, אנתוני פיליפס: "המופע הזה היה כאוטי בשבילי. התחלנו אותו עם השיר IN THE WILDERNESS והייתה לי בעיה עם הגיטרה שגרמה למיתרים לצאת מכיוון. כולם הסתכלו עלי ועל הטעות שלי. היו שם שלושה סוכני הופעות שבאו במיוחד לראות אותנו והנה זה קורה לי". הקלידן, טוני בנקס: "אני זוכר שהתחלנו לנגן בווליום גבוה מאד. היה לי אורגן שהעברתי אותו דרך מגבר SELMER GOLIATH, שהיה לו רמקול ענקי עם ווליום מטורף ביותר". הבסיסט, מייק ראת'רפורד: "היה לנו ויכוח עם פיטר (גבריאל) על מקום מערכת ההגברה, כי למעשה ישבנו על הבמה בשתי שורות. לא ידענו אז כיצד למקם את עצמנו כראוי על במה".

האינדיאני של הלהקה אמר שלום

בשנת 2008 הגיעה הידיעה על מותו של ג'ימי קארל בלאק. למעריצי פרנק זאפה, הוא היה ידוע כמתופף המקורי של להקת "אמהות ההמצאה" (MOTHERS OF INVENTION). הוא מת בגיל 70 מסרטן ריאות. בלאק היה מתופף יציב ושירת נאמנה את החזון המוזיקלי המשוגע של זאפה. אבל בנוסף לתיפופו, הוא היה דמות בפני עצמה, בעיקר בזכות המראה המזוקן וארוך השיער. בשיר הפתיחה של התקליט WE'RE ONLY IN IT FOR THE MONEY, הוא מסר את שורת החתימה הבלתי נשכחת שלו, כשהוא מכריז בצחוק: "היי, בנים ובנות, אני ג'ימי קארל בלאק ואני האינדיאני של הלהקה".

הוא נולד כג'יימס אינקאניש ג'וניור, ממוצא צ'יין באל פאסו, ואימץ את שמו של אביו החורג. לאחר שניגן בלהקות קאנטרי ורוק, הוא עבר ללוס אנג'לס ב-1964 והקים את הג'יאנט סול. זאפה הצטרף לאותה להקה כגיטריסט, ובתוך זמן קצר שכנע את החברים לנגן את השירים המקוריים והמוזרים שלו. בלאק סיכם זאת פעם היטב: "פרנק זאפה הצטרף ללהקה, ושלושה ימים לאחר מכן הוא כבר השתלט עליה".

הלהקה נוצרה מחדש לפי החזון האקלקטי של זאפה והפכה לאור מוביל ברוק המחתרתי. אבל בשנת 1969, זאפה פירק את ההרכב בפתאומיות, והותיר את בלאק המום, מחוץ לעבודה, עם צורך לפרנס לא מעט ילדים. מה הוא עשה? הוא המשיך להופיע ובשלב מסוים אפילו ניהל עסק לציור בתים יחד עם הזמר הבריטי הוותיק ארתור בראון. מאז תחילת שנות ה-80, בלאק ניגן עם חברים לשעבר מ"אמהות ההמצאה" תחת השם "הסבתות" (THE GRANDMOTHERS).

מכתב אהבה מאיש בשחור

בשנת 1969, עיתון המוזיקה הפופולרי מלודי מייקר פרסם מכתב מפתיע. על החתום: ג'וני קאש. וכך הוא כתב: "תודה לך, אנגליה. על שזכרת אותי... תמיד קיוויתי שחלק מהמוזיקה שלי תהיה מקובלת על ידי אנשי אנגליה, סקוטלנד, אירלנד וגם וויילס. תמיד האמנתי שאנשים הם אנשים, לא משנה היכן... ומשהו שנוגע בלב של אדם אחד יגע בלבבות כולם. במיוחד אם המשהו הזה הוא אהבה-אנושיות-חיים. אני מקווה שיותר ויותר שירים שלי יספקו אתכם. מרווין קון והסוכן שלי דיברו ביניהם על אפשרות לסיבוב הופעות שלי באנגליה בקיץ 1970, כמו עוד מקומות באירופה. אראה אותך שוב, אנגליה, מתישהו בשנת 1970, בתקווה שלוח הזמנים יתאים. עד אז, המון תודה על שלא שכחת אותי. אני לא אשכח אותך".

החונקים נחנקים: יו קורנוול מסתבך

דרמה גדולה נרשמה בשנת 1979 בסצנת הפאנק הבריטית. יו קורנוול, הסולן הכריזמטי של להקת THE STRANGLERS, נעצר. העיתון רקורד מירור דיווח בהתרגשות על הפרשה: "זמר להקת החונקים, יו קורנוול, נידון לשמונה שבועות בכלא ונקנס בסך 300 ליש"ט". הסיבה? הוא הודה בחמישה אישומים נגדו בעוון אחזקת סמים, שכללו קנאביס, הרואין וקוקאין. יחד איתו הורשע גם אמרגן הרוק, פול לוסבי, שחטף שבועיים בכלא. השניים מיהרו לערער ושוחררו בערבות. המשטרה טענה שעצרה אותם ב-1 בנובמבר 1979, במהלך מחסום שגרתי בהאמרסמית' לבדיקת רכבים. בבדיקה מהירה, השוטרים מצאו את הסחורה המפלילה ברכבם.

בבית המשפט, השופט אריק קראות'ר לא ריחם עליהם ונתן להם נזיפה פומבית: "שניכם אנשים נבונים ובעלי השפעה על הדור הצעיר של ימינו. אסור לכם לפגוע בצעירים שמעריצים אתכם. לשניכם יש השכלה גבוהה שגורמת לתמיהה רבה בעניין מעורבותכם בסמים. אתם עיקמתם בכוונה את החוק". העיתוי היה גרוע במיוחד. סיבוב ההופעות המתוכנן של החונקים ביפן עמד בסכנה גדולה, בגלל שידוע כי שלטונות החוק היפניים מחמירים במיוחד כלפי עבירות סמים. בסופו של דבר, הערעור נדחה וקורנוול ריצה את עונשו בכלא פנטונוויל הידוע לשמצה.

יום הולדת, יום מוות

נולדו ביום זה: בשנת 1945 נולד הבסיסט ריק גרץ', שניגן בין השאר בלהקות פאמילי, בליינד פיית' וטראפיק. הוא הלך לעולמו בטרם עת ב-17 במרץ 1990, לאחר מאבק של שנים באלכוהוליזם קשה. בשנת 1950 נולד דן פיק, אחד משלושת חברי להקת AMERICA. הוא מת ב-24 ביולי 2011.

סוף טרגי: בשנת 2004 מת טרי נייט, שהיה ידוע בסוף שנות השישים ותחילת השבעים כמנהל חסר הרחמים של להקת GRAND FUNK RAILROAD. הוא ניהל אותם עד שחברי הלהקה נאלצו לתבוע אותו בטענה שהוא גזל מהם מיליוני דולרים. סופו היה אלים: הוא נדקר למוות בביתו שבטקסס על ידי בן זוגה של בתו, בעת שניסה להגן עליה במהלך ויכוח סוער. הוא היה בן 61 במותו.

כשבוב דילן מצא את ישו (והקהל איבד את זה)

סן פרנסיסקו, 1979. בוב דילן עלה לבמה באולם ה-WARFIELD. הקהל ציפה לשמוע את הקלאסיקות, אבל דילן הפתיע. הוא הציג לראשונה שירים מתקליטו הנוצרי-אוונגליסטי הראשון, SLOW TRAIN COMING. ההופעה הזו פשוט הממה את הקהל. במקום מחיאות כפיים, האולם התמלא בשריקות בוז גדולות ורמות. דילן, שלא נשאר חייב, הרצה לקהל בין השירים ואמר להם ש"פעם היו סוקלים את הנביאים באבנים, וזה מה שהם עדיין עושים". הקהל לא השתכנע.

דברים שקרו על הדרך

העזיבה הגדולה (1959): חברת התקליטים ATLANTIC ספגה מכה קשה כשריי צ'ארלס, היהלום שבכתר שלה, הודיע שהוא עוזב לטובת חברת ABC PARAMOUNT. צ'ארלס קיבל מהם חוזה מהפכני שכלל שליטה אמנותית מלאה ובעלות על המאסטרים שלו – צעד חסר תקדים לאמן שחור באותה תקופה.

בקשה מהקולונל (1960): תקליטון חדש יצא לאלביס פרסלי, עם השיר ARE YOU LONESOME TONIGHT. השיר הזה בכלל לא היה חדש; הוא נכתב עוד בשנת 1926. אז למה אלביס הקליט אותו? התברר שהמנהל שלו, קולונל טום פארקר, ביקש ממנו אישית לנסות את השיר, פשוט כי זו הייתה הבלדה האהובה על אשתו של פרקר, מארי.

הניסיון הראשון של אבבא (1970): ארבעת חברי אבבא העתידית הופיעו לראשונה יחד על במה, עדיין תחת שמותיהם הפרטיים. זה קרה במסעדה בגטבורג שנקראה FESTFOLK. על הנייר, מופע הקברט בן 45 הדקות נראה משעשע, וכלל שירים ומערכונים. הביקורות הראשוניות היו חביבות, אבל הקהל פשוט לא אהב את זה. ארבעתם היו פופולריים כיחידים, אבל אף אחד מהם לא הרגיש בנוח להעביר בדיחה או לבצע מערכונים קומיים. אופי קהל המסעדות גם לא עזר. ביורן אולבאוס סיפר על החוויה: "זה קהל די לא תובעני, אבל הם אוכלים ושותים במהלך ההופעה. בדיוק כשאתה מרגיש שהגעת לקהל, מישהו מרים כוס לחבריו לארוחת ערב וצועק 'לחיים!'..."

הבנים הטובים (1964): להקת DAVE CLARK FIVE הופיעה בתוכנית האירוח האמריקנית המצליחה של אד סאליבן. סאליבן עצמו היה עדיין בטראומה מהבלאגן שיצרה אצלו באולפן להקת הרולינג סטונס כמה ימים קודם לכן. לשמחתו, התדמית הנקייה והמסודרת של חברי הלהקה עברה בשלום ובקלות את המשדר.

חילופי משמרות (1972): תקליט חדש יצא ללהקת ההוליס, ROMANY. זו הייתה הפעם הראשונה שהלהקה הוציאה תקליט ללא הזמר המוביל והקול המזוהה שלה, אלן קלארק. במקומו שר שם זמר שבדי אלמוני ושמו מיקאל ריקפורס. המעריצים היו חלוקים.

החולם מהמחסן (1974): תקליטון חדש יצא באנגליה ללהקת סופרטרמפ, עם השיר DREAMER. זה הפך ללהיט הראשון שלהם. רוג'ר הודסון כתב את השיר הזה כמה שנים לפני כן, בבית אמו. הוא הקליט את קלטת ההדגמה כשהוא משתמש בקופסאות, סירים ופריטים ביתיים שונים ככלי הקשה כדי ליצור את הקצב. כחמש שנים לאחר מכן הוא הקליט את השיר עם הלהקה, והם ניסו נואשות לשכפל את הצליל המיוחד של ההדגמה הביתית.

שלך הערב? (1976): תקליטון חדש יצא לאלטון ג'ון, עם הבלדה שוברת הלבבות SORRY SEEMS TO BE THE HARDEST WORD.

דרמה בטיסה: ההתמוטטות של בריאן וילסון

שנת 1964 הייתה אמורה להיות שנה גדולה עבור הביץ' בויז. הם יצאו לסיבוב הופעות שני מחוץ לארה"ב. אבל זה לא היה קל, במיוחד עבור המוח המוזיקלי של הלהקה, בריאן וילסון. הדרמה החלה עוד על הקרקע. בזמן שבריאן ושאר הלהקה חיכו בשדה התעופה למטוס שייקח אותם מלוס אנג'לס לסיבוב ההופעות בלונדון, הוא הביט לעבר חברתו, מרילין. הוא קלט אותה מסתכלת דווקא על חבר אחר בלהקה, בן דודו מייק לאב. הדבר הזה שבר אותו והעכיר את מצב רוחו הרעוע ממילא. הוא סיפר על כך מאוחר יותר לעיתון SOUNDS: "עמדתי לצאת לסיבוב הופעות עם הביץ' בויז ולפני שעזבתי אמרתי למרילין, 'את מאוהבת במייק'. היא הכחישה בתוקף ואני חטפתי התמוטטות עצבים מזה".

צריך להבין, בריאן כבר סבל ממצבי רוח קוטביים. הוא שנא לטוס ושנא להיות בסיבוב הופעות. הווליום הגבוה של ההופעות פגע באוזן האחת הטובה שלו וגרם לרעשים מטרידים באוזנו הפגועה מילדות. בנוסף, ההופעות הרחיקו אותו ממה שבאמת רצה לעשות: להיות באולפן ולהפיק שירים. אחרי שבריאן ומרילין נפרדו לשלום בשדה התעופה, הביץ' בויז עלו למטוס ללונדון. באמצע הטיסה, הלחץ, החרדה והקנאה הכריעו אותו. בריאן חטף התמוטטות עצבים מלאה. הדבר היחיד שהצליח להרגיע אותו הייתה המחשבה על מרילין. ברגע שהמטוס נחת, הוא רץ לטלפון הציבורי, התקשר אליה והציע לה נישואין.

מרילין סיפרה על השיחה ההיא שנים לאחר מכן למגזין רולינג סטון: "הוא אמר לי אז שהוא זקוק לי וחייב שאהיה אשתו. זה היה בארבע לפנות בוקר. הוא התקשר אליי כל יום בסיבוב, שלוש פעמים ביום. חשבון השיחה היה יקר מאד". בריאן עצמו נטש את הסיבוב וחזר הביתה, משאיר את שאר הלהקה להמשיך בלעדיו.

מלחמה על המדבקה: לידתה של אזהרת ההורים

ביום זה ב-1985 הסכים איגוד תעשיית ההקלטות של אמריקה (RIAA) לכמה דרישות שהועלו על ידי ארגון אחר עם ראשי תיבות. כתוצאה מכך, כל אלבום הנחשב כמכיל מילים פוגעניות חייב להיות מונפק עם תווית אזהרה, או שהטקסט חייב להיות מודפס על השרוול. הסאגה הזו התבשלה מאז מאי 1985, כאשר ארגון חדש עם ראשי תיבות מפחידים, PMRC (מרכז המשאבים למוזיקה של ההורים), החל לגייס תמיכה. מאחורי הארגון עמדו נשים חזקות כמו טיפר גור (אשתו של הסנאטור אל גור) וסוזן בייקר (אשתו של שר האוצר). הן דרשו מערכת דירוג לתקליטים, בדומה לזו של סרטים, כדי להזהיר הורים מפני מילים "פוגעניות".

בספטמבר 1985, הסנאט של ארצות הברית ערך שימוע סוער לדיון בנושא. גור ובייקר התמודדו מול שלושה מוזיקאים שהגיעו להגן על חופש הביטוי: פרנק זאפה, די סניידר (מלהקת טוויסטד סיסטר) וג'ון דנבר. המוזיקאים היו שמות גדולים, אבל ל-PMRC היו קשרים פוליטיים חזקים יותר. זאפה וחבריו היו נחושים בהתנגדותם, אבל התעשייה פחדה.

כדי לדכא הליכים משפטיים ולפייס את ה-PMRC, איגוד תעשיית ההקלטות של אמריקה (RIAA) החליט לעשות ויתור. בשנת 1995, כפי שדווח, הושג הסכם סופי: כל תקליט שייחשב כמכיל מילים פוגעניות יהיה חייב לצאת עם תווית אזהרה, או שהטקסטים יודפסו על העטיפה.

רוב חברות התקליטים מיהרו להוסיף את תוויות האזהרה המפורסמות, "PARENTAL ADVISORY". הן קיוו שזה ירגיע את הפוליטיקאים, אבל התוצאה הייתה הפוכה. זה ממש לא פגע במכירות. נהפוך הוא. צעירים החלו לרכוש את התקליטים המסומנים בתאווה גדולה, מתוך הבנה שאם המדבקה שם, זה בטח טוב. היו אמנים שדאגו בכוונה שהתקליטים שלהם יסומנו, ואחרים הוציאו גרסאות "נקיות" ו"מלוכלכות" כדי למשוך כמה שיותר קהל.

המבקרים על ג'יימס טיילור: יהיר או גאון?

בשנת 1972 יצא התקליט ONE MAN DOG של ג'יימס טיילור. אחרי ההצלחה האדירה של תקליטיו הקודמים, הציפיות היו בשמיים. מגזין הרולינג סטון פרסם אז ביקורת ארוכה ומעמיקה, שניסתה לפצח את התופעה: "ישנה יהירות לג'יימס טיילור, אשר מסבירה בחלקה את הפופולריות שלו, ובו בזמן היא מסבירה את ההתנגדות הביקורתית לעבודתו. אלה שרואים את עצמם דוגלים בטעמים המוניים אינם יכולים לקבל את נקודת המבט האישית – האיכות האוטוביוגרפית העילאית של יצירתו – אפילו כשהקהל שהם מתיימרים לדבר עבורו הפך את הפלט הצנוע שלו לתקליטי רבי מכר היסטריים. קבוצה אחת אוהבת אותו בגלל עברו, קבוצה אחרת מחזיקה אותו נגדו.

ובעוד כמה מבקרי רוק עשו את הטעות המונומנטלית של הגנה על להקת גראנד פ'אנק ריילרואד פשוט בגלל שהייתה פופולרית (ולכן הפכו אותה ל"להקת האנשים"), אף אחד מעולם לא העלה את אותו טיעון עבור טיילור. הנושאים בשיריו של טיילור הם לרוב אלמנטריים... אהבה ושנאה, שלום וכעס, אשמה וישועה. אבל בעבודתו הטובה ביותר הוא מפרט את הקונפליקטים האלו בדרכים המאלצות אותנו לקחת את השירים סוף סוף לרמה רחבה יותר...

התקליט MUD SLIDE SLIM, במובנים מסוימים, הוא התקליט הכתוב ביותר שלו אך המבוצע והמופק בצורה הכי מביכה... במקום שבו התקליט SWEET BABY JAMES היה נהדר פשוט כי היו בו כמה שירים נהדרים, MUD SLIDE SLIM יצר אחדות בערך כמו התקליט ASTRAL WEEKS של ואן מוריסון ו-BLUE של ג'וני מיטשל. זו הייתה העבודה הכי רחוקה והכי פחות נגישה שלו... בגיל 23 הוא כבר חשב מחשבות כמו 'אני הולך לפדות ביד ולהרים חלקת אדמה / אני הולך לבנות לעצמי בקתה ביער / ושם אני הולך להישאר, עד שיבוא יום / שהעולם הישן הזה יתחיל להשתנות לטובה'.

עבור טיילור, בית הוא מקלט. החיפוש של ג'יימס טיילור מוביל אותו בהכרח פנימה והתקליט החדש ממשיך את הדרך. בהקלטה בביתו, נראה שהוא קיבל צליל אינסטרומנטלי חופשי יותר מבעבר... טיילור מציג את ביצועי השירה הטובים ביותר שלו, רץ בין השירים באש, בכוח ובהתלהבות, התכונות הבולטות ביותר בהיעדרן בהקלטות קודמות. התקליט מתחיל ממש פנימה ולא מרפה".

קראפטוורק בכביש המהיר! ב-1 בנובמבר בשנת 1974 יצא האלבום AUTUBAHN של ההרכב האלקטרוני הגרמני KRAFTWERK. למרות שרבים מהאלמנטים של צליל ההרכב ניתנים לזיהוי בשלושת האלבומים הראשונים שלהם, זה לא ממש מסביר את הקפיצה האדירה שבאה באלבום החדש.

בתחילת 1974, זה היה ברור כשמש לצמד המוביל בהרכב קראפטוורק, ראלף הוטר ופלוריאן שניידר-אסלבן, שההצלחה הגדולה תבוא משימוש מדויק בטכנולוגיה העדכנית ביותר, ולא מעוד תהליך של ניסוי וטעייה או אלתורים אקראיים. כתוצאה מכך, הצמד לחץ על הגז והחליט ללכת בעקבות כמה מחבריהם לסצנה הגרמנית ולהשקיע בסינטיסייזר מיני מוג מהחלומות. המחיר? כמו לקנות פולקסווגן חדשה מהניילונים. זמן קצר לאחר הרכישה, הם הבינו שההתפתחות המוזיקלית שלהם צועדת כעת לקראת עתיד אלקטרוני בלתי נמנע. המוג הפך במהרה לכוכב האמיתי של ההצגה, והם היו אלה שמשכו בחוטים.

בדיוק כאן נכנס הסוד הגדול: סיבת ההצלחה המסחררת של האלבום "אוטובאן" (AUTOBHAN) טמונה בחלקה באימוץ הטכנולוגיה שאפשרה לחבר מכונות תופים מסונתזות באמצעות סיקוונסרים. המשמעות הדרמטית הייתה שהקטעים הארוכים והחזרתיים במוזיקה שלהם, שבוצעו בעבר באופן אקראי על ידי יד אנושית (שסבלה, כידוע, מחוסר דיוק או חוסר סיבולת), יכלו סוף סוף להיות מוחלפים במכונות. מכונות משוכללות ששיחזרו ללא דופי דפוסים חוזרים ונשנים עד אינסוף. זה די מפתיע לחשוב שבהשוואה ללהקות כמו TANGERINE DREAM, קראפטוורק למעשה קצת פיגרו מאחור ואיחרו לאמץ את הסינטיסייזר. עד לאותה נקודה הם היו די שמרניים, והעדיפו לעבד כלים קונבנציונליים באופן אלקטרוני. עם זאת, ברגע שהם החליטו להצטרף למירוץ החימוש האלקטרוני, הם לא בזבזו שנייה.

מכל הלהקות הגרמניות שהיו מכורות לסינטיסייזר, רק קראפטוורק היו הרפתקנים מספיק כדי לחקור את פוטנציאל הפופ שבו. הגישה ה"פופית" יותר של הוטר ושניידר אפשרה להם לזנק קדימה ולייצר את אחד מתקליטי הסינתי-פופ הראשונים בהיסטוריה. עם זאת, במונחים של מוזיקת פופ טהורה, זה לא היה לגמרי הצעד הראשון. איך אפשר לשכוח את הנעימה POPCORN, שאף אחד לא היה בטוח אם היא יצירה גאונית או סתם גימיק. אבל עם המנגינה המסונתזת ההיא, שנוצרה על ידי הרכב אנונימי למראה (HOT BUTTER), היא נראית כעת כמי שהקדימה את זמנה. אבל היי, מכיוון שזו הייתה יציאה חד פעמית, אף אחד בתעשיית המוזיקה עוד לא האמין שסינטיסייזרים ומכונות תופים יכולים לספק אלטרנטיבה אמינה לגיטרות ותופים בשר ודם.

כאילו כדי לבשר על עידן חדש עבור הלהקה, עטיפת האלבום הייתה מורכבת יותר, ובלטה בהיעדרו של סימן ההיכר המסורתי שלהם – קונוס התנועה. ביי ביי קונוס, שלום לעתיד. במקומו, העטיפה הקדמית היא ציור מרהיב של אמיל שולט, המציב זה לצד זה תמונות פסטורליות של אזור כפרי, הרים, שמש מוגזמת, דשא ירוק, שמיים כחולים ועננים צפים. ומה ברקע? הסמל החזק ביותר של העידן התעשייתי – המכונית הדוהרת על כביש מהיר. העטיפה גם מציגה שני סמלים של הנס הכלכלי הגרמני שלאחר המלחמה: משמאל זו מרצדס שחורה גדולה, המסמלת תחבורה יוקרתית מהמעמד העליון, בעוד שחיפושית הפולקסווגן הלבנה מימין מייצגת את אמצעי התחבורה של מעמד הביניים והפועלים. יש בציור הזה אווירה חלומית, כמעט אידיאלית, בכך שאין בו מכוניות אחרות, כאילו הוא מתאר עולם אוטופי שבו יש מעט מאוד תנועה ואפס זיהום. הדימויים של אוטובאן מושרשים בתקופה שבה הגרמנים ניצלו עד תום את תוכנית סלילת הכבישים האדירה. עם זאת, בעטיפה מוצג האוטובאן באופן אידיאליסטי ולא ריאליסטי. שולט עצמו סיפר: "אמרנו, 'בואו נעשה שיר על נהיגה באוטובאן'. ראלף ביקש ממני לכתוב כמה מילים, וכתבתי אותן. למעשה זה לקח לי יום אחד. החזרתי לו אותן, ראלף תיקן אותן קצת, וזה הפך למשהו שאפשר לשיר. כך זה הפך לשיר."

כשהתקליט יצא סוף סוף לחנויות, המעריצים הוותיקים של קראפטוורק, אלו שהשקיעו זמן וכסף כדי להכיר את שלושת התקליטים הניסיוניים והפחות מסחריים הראשונים, פשוט נכנסו להלם. בום! פתאום, התחושה האקראית והמאולתרת של פעם הוחלפה במשהו שהתקרב מאוד למבנה פופ קונבנציונלי, כולל מילים. חברי ההרכב השתמשו בהברות השיר ככלי נגינה נוסף. זה היה ניתוק מוחלט מהעבר שלהם, והתקליט הפך מיד למשפיע בצורה קיצונית על מוזיקאים כמו דייויד בואי.

קראפטוורק אולי רכשו מכונות שעולות כמו רכב, אבל הם אלו שיצרו את מפת הדרכים. הם לקחו את הקרירות הגרמנית, חיברו אותה לחשמל, ובלי להתכוון (או שאולי עם המון כוונה?) המציאו את הפסקול לשלושת העשורים הבאים. הפופ קיבל שדרוג, והעולם קיבל את הרובוטים הכי אנושיים בביזנס.

נפילת הענקים - כשהבוידעם התרוקן. ב-1 בנובמבר בשנת 1977 יצא אלבום לאמרסון, לייק ופאלמר שנשא את השם WORKS VOL. 2. קהל המעריצים יצא מבולבל מאוסף קטעים לא ברור זה.

קשה להאמין, אבל זה קרה: מיד אחרי שהוציאה את האלבום הכפול והמפואר WORKS VOL 1, השלישייה הזו שחררה עוד תקליט באותה שנה. הבעיה? זה היה אלבום שנשמע בעיקר כמו אוסף שאריות גמורות. וכל זה קרה אחרי שהחבורה יצאה לסיבוב הופעות גרנדיוזי עם תזמורת שלמה, הרפתקה מוזיקלית מרשימה שבעיקר שרפה להם קופה אדירה וסיבכה אותם בחובות ענק.

הלהיט שניסו לדחוף מהתקליט החדש היה TIGER IN THE SPOTLIGHT, קטע קופצני שיועד במקור לצאת על גבי תקליטון עוד ב-1974. הוא הוקלט בכלל במהלך הסשנים לאלבום המופת BRAIN SALAD SURGERY שנה קודם לכן, אך רבים טועים לחשוב שהוא שיר חדש מ-1977. מדובר בקטע שנשען על תבנית בלוז פשוטה ומוכרת, וכצפוי, מעריצי הלהקה הוותיקים, אלו שגדלו על היצירות המתקדמות והמורכבות, ממש לא התלהבו מהפשטנות הזו.

בסדר, אותם מעריצים שרופים אולי יכלו למצוא פה ושם כמה פנינים נעימות לאוזן, אבל משהו פשוט לא התחבר. התחושה הכללית הייתה של "תפירת טלאים" – הדבקה של קטעים מפה ומשם, רק כדי למלא חללים ולהוציא עוד מוצר לשוק. הקהל, שקיבל באלבום הכפול WORKS VOL 1 בעיקר את חברי הלהקה מפגינים את יכולות הסולו שלהם בנפרד, קיווה לקבל בתקליט הבודד הזה את הלהקה בשיא כוחה המשותף. אלא שכשהבינו כי שוב מדובר בקטעי סולו שלא נכנסו לפרויקט הקודם, הם פשוט הצביעו ברגליים, היפנו עורף, והתקליט צלל במצעדים.

כתב עיתון רולינג סטון, מייקל בלום, פשוט שפך את זעמו: "באלבום WORKS הראשון קיבלנו קונצ'רטו סולו של אמרסון ללא שום מיקוד, קול של לייק שרק ניסה להתייפייף ולהיות שמאלצי ונגינת תופים של פאלמר שנועדה רק לשרת אותו עצמו. התקליט הנוכחי הוא הצד השני של המטבע. הפעם מנסים חברי הלהקה להישמע כלהקה. הבעיה היא שהשירים ממש גרועים. השלישייה הזו לא מצליחה לשחזר את המוסיקליות שפיארה אותה בעבר. הסינטיסייזר של אמרסון, שהיה פעם כלי מוביל ומלהיב – הפך לצלילים חיוורים עד מעצבנים. הקול של לייק, שהיה פעם אחד הקולות החמים בעולם הרוק, נשמע כיום כמו קירקור. נראה כי שלישיית הרוק המתקדם הזו נמצאת כיום בצרה".

ומה חשבו אצלנו? גם עיתון להיטון הישראלי לא נשאר חייב וקבע בנחרצות: "קשה להעלות על הדעת שהלהקה שעשתה את התקליט הזה היא הלהקה האגדית ההיא. האלבום אינו אלא אוסף שאריות של האלבום הקודם. איכות ההקלטה הטובה רק מבליטה עד כמה גרועים הקטעים הנכללים בו".

אז מה הפלא שהתקליט הזה מסמן את תחילת הסוף של הלהקה? כנראה שניסיונות נואשים לגרד חומרים מהבוידעם בזמן שהחשבונות בבנק צועקים "הצילו" הם לא בדיוק המתכון הנכון ליצירת מופת. או כמו שאמר פעם טבח חכם: אי אפשר להכין ארוחת גורמה משאריות של ארוחת גורמה קודמת.

עקרבים עפים אל הקשת. ב-1 בנובמבר בשנת 1974 יצא בארה"ב תקליטה השני של להקת הרוק הגרמנית, סקורפיונס, ושמו FLY TO THE RAINBOW. איי, צוואי, דריי, פיר! – בואו נעוף...

הסיפור שלנו מתחיל בגרמניה המערבית של אחרי מלחמת העולם השנייה, שזכתה לחיבוק דוב (במקרה הזה, חיבוק אמריקאי) ונהנתה משיקום מהיר שכוחות המערב הרעיפו עליה. בזמן הזה, אחיהם ממזרח נאנקים תחת "חסדי" הסובייטים ושלטונם הסאדיסטי. כמו הרבה ילדים שגדלו בצד המערבי באותו זמן, גם רודולף שנקאר וקלאוס מיינה, צמד חמד מהעיר התעשייתית האנובר, נדלקו חזק על ההשפעות שהגיעו מעבר לים: קוקה קולה, מסטיקים, ג'ינס כחול ומעילי עור... ומעל הכל, את הרוק'נ'רול המחשמל של אלביס פרסלי, ריצ'רד הקטן, צ'אק ברי, ג'רי לי לואיס וחבריהם.

לקראת סוף הסיקסטיז הם קרעו את הגיטרות בלהקות חובבניות, כשהם מזגזגים בסגנון בהתאם למה שהיה חם ברדיו. עד שהגיעה ההחלטה הגדולה: קלאוס, רודולף ומייקל (אחיו הקטן של רודולף) זורקים את להקות הקאבריםהמייגעות ומקימים כוח חדש: SCORPIONS. הם כיוונו ישר לסאונד החדש: רוק כבד, מתקדם ובועט, מהסוג שהתחיל להתגבש עם ענקיות כמו בלאק סאבאת', אוריה היפ ודיפ פרפל. ההחלטה הזו, בתוספת הברקה נוספת – לשיר באנגלית – הייתה כרטיס הזהב שלהם. זה עבד: חברת התקליטים הגרמנית BRAIN כבר החלה לרחרח סביבם.

בתקליט הבכורה, LONESOME CROW, שיצא ב-1972, ההרכב כלל את מייקל ורודולף שנקאר (גיטרות) וקלאוס מיינה (שירה), לצד וולפגאנג דיזיוני (תופים) ולותאר היימבורג (בס). על הסאונד הופקד המפיק קוני פלאנק, שהיה אחראי על המון הפקות פרוג ופסיכדליה מגרמניה. התקליט ארז שבעה קטעים באורך כולל של ארבעים דקות, עמוסות בג'אמים ארוכים והשפעות פסיכדליות כבדות.

קחו למשל את הפתיחה של I'M GOING MAD: רעם תופים וקרב גיטרות ממושך שמכים בבטן, ואז... סולו גיטרה נפלא של שנקאר והשירה הדרמטית של מיינה שנכנסת רק אחרי הפתיחה המרשימה. כן, מכאן אפשר רק להמריא.

הסקורפיונס יצאו לסיבוב הופעות לשיווק התקליט, וקיבלו צ'אנס לחמם את להקת הרוק הבריטית הלוהטת UFO. אלא שהצ'אנס הפך למלכודת: בסוף הסיבוב, הגיטריסט המוכשר מייקל שנקאר התבקש להצטרף ל-UFO והוא פשוט נטש מאחור את חבריו העקרבים. הבום היה חזק. העזיבה שלו פירקה זמנית את הלהקה, אבל רודולף שנקאר וקלאוס מיינה החליטו ש"רוחות השינוי" (לא - אל תתחילו לשרוק... בטח לא אלו...) לא יכניעו אותם. הם חברו ללהקה אחרת בשם DAWN ROAD, שכללה את הגיטריסט הענק אולי ג'ון רות', המתופף יורגן רוזנטל והבסיסט פרנסיס בוכהולץ. ההרכב החדש הזה, שהמשיך תחת השם SCORPIONS, הוא זה שהקליט את התקליט השני, עם הסאונד הכבד והמתקדם שלו.

ומה לגבי העטיפה? ובכן, כשאולי ג'ון רות' נשאל עליה, הוא לא חסך במילים: "אל תשאלו אותי מה העטיפה הזו אומרת. לא אהבתי את זה מההתחלה. זה נראה לי מגוחך אז ונראה גרוע באותה מידה היום. זה נעשה על ידי חברת מעצבים בהמבורג שבאמת עשתה עבודה טובה בתקליט הראשון של הלהקה, אבל אני חושב שהפעם הם נכשלו כישלון חרוץ. לגבי המשמעות - אני יכול רק לנחש, אבל אני מעדיף שלא".

וזהו סיפורו של תקליט שהוא גשר בין שתי תקופות: בין הלהקה הפסיכדלית הישנה לבין מפלצת ההארד-רוק שהם עמדו להפוך להיות. עם או בלי עטיפה מגוחכת, הסקורפיונס בהחלט פרשו כנפיים ועפו אל הקשת בענן. והם עדיין שם, איפשהו, שורקים.

היופי של הגרייטפול דד! ב-1 בנובמבר 1970 יצא האלבום AMERICAN BEAUTY של להקת גרייטפול דד.

אבל רגע... רגע... האם מדובר פה ב'יופי אמריקאי'? או ב'מציאות אמריקאית'? – אני שואל כי עטיפת האלבום מתעתעת ממש כמו המוזיקה שבתוכו. באיזו דרך שתבחרו לקרוא לתקליט, כך הוא יישמע לאוזניכם. כל פעם בצורה אחרת, מתעתעת, מענגת ולעיתים אף מפילת לסת. אין ספק שעיצוב העטיפה הזו, של אלטון קלי וסטנלי מאוס, הוא יצירת מופת בפני עצמה.

בתחילת 1970 הדהימה הלהקה את מעריציה כששמה בצד את מוזיקת הג'אמים הפסיכדליים לטובת שירים ממוקדים עם תבלינים של מוזיקת קאנטרי וקולות הרמוניים מדויקים. חברי הגרייטפול דד בקושי הצליחו לפני כן לשיר בהרמוניה, והנה בתקליט ההוא, שנקרא WORKINGMAN'S DEAD, הם נשמעים כמו קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג. יש המספרים כי ג'רי גארסיה, גיטריסט הלהקה, הגיע לנגן את גיטרת הסטיל בשיר TEACH YOUR CHILDREN של CSNY וביקש בתמורה לקבל שיעורים בהרמוניות ווקאליות.

התוצאה? שירי בלדות מרגשים החלו להיווצר והלהקה החלה להישמע בהתאם בתחנות הרדיו. מעריצים חדשים החלו להגיע, וגארסיה והחבורה הבינו ששיר טוב לא חייב עיבודים מטורללים ומורכבים. הפשטות היא לעיתים הדרך הטובה ביותר להגיע אל הלב. על המילים הופקד, כרגיל, רוברט האנטר. שנות השישים נגמרו והתקליט הזה נשמע כאילו ארצות הברית ניערה את עצמה מהפסיכדליה ההזייתית ונחתה היישר לקרקע המציאות.

השיר הפותח, BOX OF RAIN, נכתב על ידי פיל לש בתקופה קשה במיוחד. אביו גסס באותם ימים והוא רצה לכתוב שיר שידבר אליו. הוא העניק את הלחן להאנטר שרקח לו מילים. לש למד לשיר אותן בכל פעם שהיה בדרכו לבית החולים לבקר את אביו, והספיק לשיר לו את השיר במלואו ממש לפני שמת. גם ג'רי גארסיה לא ליקק דבש באותה תקופה. אמו אושפזה במצב קשה בבית חולים לאחר שנפצעה בתאונת דרכים. גם היא מתה, והדבר השפיע עליו לכתוב לאלבום את השיר BROKEDOWN PALACE.

אחד ה'להיטים' הגדולים בתקליט הזה הוא FRIEND OF THE DEVIL, שהלחן הקליט והעליז שלו הפך למושמע מאד בתחנות הרדיו. במקור כתב האנטר את השיר ללהקת NEW RIDERS OF THE PURPLE SAGE, שהייתה פעילה אז בסביבת הגרייטפול דד ורצתה את האנטר כבסיסט. החבר'ה ההם עבדו על השיר, הקליטו סקיצה ביתית והאנטר לקח את ההקלטה לביתו. בשעות הבוקר המוקדמות התעורר גארסיה (שגר אז עם האנטר), נכנס למטבח, ראה את הקסטה, הקשיב לה ו... נדלק. וזהו. חיש מהר הפך השיר לחלק מהרפרטואר של הגרייטפול דד לתקליט.

ואיך אפשר בלי SUGAR MAGNOLIA המרקיד? או OPERATOR, עם קולו המרגש של פיגפן הקלידן? ואיך אפשר לדבר על אלבום קלאסי זה מבלי להזכיר את השיר שחותם אותו – TRUCKIN? שיר דרכים ענק שמספר, בין השאר, על מעצר שחברי הלהקה חוו בניו אורלינס, ב-31 בינואר 1970, לאחר שנתפסו עם סמים. וכן – את השיר הזה אי אפשר לשמוע בשקט. רשום עליו במפורש, מבלי לראות את הכיתוב, שחייבים להשמיעו בווליום גבוה. זו דרך נהדרת לסיים אלבום שמכיל בתוכו המון צער, כאב והרמוניה.

עיתון הג'אז DOWNBEAT הכריז (במרץ 1971) כי בתקליט הזה מנצחת להקת גרייטפול דד את הבאנד. והביקורת בזמנו ברולינג סטון הלכה כך: "הנה פעם בה עטיפת אלבום ממש יפה מתאימה מאד ליופי של התקליט שבתוכה. המתים פשוט מסרבים לשמור על גבולות נורמליים, ואני מקווה שזה יישאר כך לאורך זמן. WORKINGMAN'S DEAD היה אלבום מקסים, שופע, מלא ואמיתי לחלוטין בתוכן מוזיקלי ולירי. התקליט החדש הוא הרחבה משמחת של האלבום האחרון. יש אפילו יותר טיפול בצד הווקאלי. כולם בלהקה שרים, ושרים טוב לבד וביחד.

לעזאזל, האלבום הוא יופי אמריקני, מהסוג הכי טוב שאפשר. פשוט אי אפשר להדביק את החיוביות של המתים. שכבות של מוזיקה שוזרות בתבניות פשוטות לכאורה – כי אלה תבניות פשוטות בצורה מטעה. הדד הופכים די גדולים מבחינה מסחרית עכשיו, ואם אי פעם זה מגיע ללהקה כלשהי, אז זאת היא. חבריה נתנו לכולנו משהו לנצור עם האלבום הזה. זה אחד לעת עתה, ואחד עבור הילדים גם בעוד 20 שנה".

ובכן, צדק המבקר ההוא מה-רולינג סטון. עברו הרבה יותר מ-20 שנה, ולמעשה כבר חלפו יותר מ-50. היופי הזה לא רק שנשמר, הוא הפך לאבן יסוד. AMERICAN BEAUTY הוא לא תקליט רגיל; הוא חבר. הוא סוג של מציאות אמריקאית אלטרנטיבית שאפשר לברוח אליה כשהמציאות האמיתית קצת לוחצת. וזו, רבותיי, תמצית הקסם של הגרייטפול דד: הם אולי מתים, אבל המוזיקה שלהם חיה ובועטת לנצח.

בונוס: בנובמבר (לא ידוע באיזה יום בדיוק) יצא התקליט CRIMINAL RECORD של הקלידן ריק ווייקמן, חבר להקת יס.

היה זה באמצע שנות השבעים, ותאמינו או לא, השמש הבלונדינית של עולם הרוק המתקדם, ריק וייקמן, נחה על פסגת העולם. הוא היה מלך בלתי מעורער, כמעט שליט יחיד, של מוזיקת הקונספט הראוותנית והגרנדיוזית. הקלידן, שנודע בזכות הגלימות הנוצצות שהפכו לסימן ההיכר שלו והכישרון הפנומנלי על פסנתר וקלידים, מכר מיליוני עותקים של יצירות מופת מונומנטליות.

איך אפשר לשכוח את המיזמים הללו? הרי אלה היו ימים של טירוף סימפוני! תקליטים כמו מסע אל מרכז כדור הארץ (1974), שהתבסס על ספרו המפורסם של ז'ול ורן, והמיתוסים והאגדות של המלך ארתור ואבירי השולחן העגול (1975) שבו נראה וייקמן מתכופף מעל מערך קלידים אינסופי, היו אבני דרך. הלהיטים הללו, ששילבו סולואי קלידים עוצמתיים עם תזמורות סימפוניות ומקהלות ענק, דרשו הפקות ענק בימתיות שהיו מחזה מרהיב לעיניים ולרגליים, והעבירו את הקהל לממלכות מיתולוגיות.

אך כפי שידוע מההיסטוריה, ובייחוד בתעשיית המוזיקה הבלתי צפויה – כל מה שעולה חייב לרדת, והירידה הזו הייתה כואבת ומכאיבה במיוחד עבור וייקמן. המסעות המקיפים ברחבי העולם, שהיו מסעי צלב לוגיסטיים, כללו הובלה ותיאום של תזמורות ומקהלות שלמות, והתגלו כבלתי ניתנים לקיום מבחינה כלכלית. העלויות פשוט אכלו את הרווחים.

גרוע מכך, המתח הפיזי והנפשי של ההיקף המפלצתי של ההופעות גבה מחיר אישי חמור: זה עלה לו באמצע הסבנטיז בהתקף לב קשה, שממנו הצליח איכשהו להתאושש. מסע ההופעות, שקידם את תקליטו NO EARTHLY CONNECTION בשנת 1976, היה יקר להחריד ובקושי כיסה את ההוצאות העצומות. המציאות הפיננסית הבלתי מתפשרת דחפה את וייקמן למשבר כלכלי חריף, שאילץ אותו לשנות באופן דרסטי את כל הגישה שלו להקלטות ולסיבוב הופעות. בראיונות שנתן וייקמן מאוחר יותר, הוא נזכר בתקופה כה חשוכה שבה חש שהוא בודד לחלוטין. הוא סיפר בכאב כי היה עליו למכור חלק מהקלידים האהובים שלו – הכלים שהיו קולו האמנותי – כדי לשרוד. "לא היה לי כסף. לא היה לי מושג איך אני הולך לשלם את החשבונות" ציטט אותו אחד המראיינים באותה תקופה.

כורח כלכלי זה שימש באופן אירוני כזרז רב עוצמה לאתחול סגנוני ופרוצדורלי מוחלט. וייקמן הבין שהוא חייב להתייעל או לטבוע. כדי להפיק תקליט במהירות וביעילות, וכדי לצמצם באופן דרמטי את עלויות ההפקה הגבוהות הנלוות לרוק סימפוני מנופח, הוא קיבל החלטה מודעת ודרמטית לוותר על העיבודים התזמורתיים.

הפרויקט שהתקבל, אשר כונה CRIMINAL RECORD (משחק מילים משעשע מאד), ייצג חזרה אסטרטגית ומוצלחת לפורמט האינסטרומנטלי הרזה, ממוקד-הקלידים, שהגדיר את הצלחתו הפורצת בתקליט על שש הנשים של הנרי השמיני (1973). אותו תקליט אינסטרומנטלי, אגב, הגיע להצלחה מסחרית אדירה למרות שחברת התקליטים שלו, A&M, לא האמינה בו תחילה וחשבה שהוא מוזר מדי.

יצירת התקליט / תיק הפלילי הייתה קשורה בקשר בל יינתק לפעילותו המקבילה של וייקמן עם להקת יס. לאחר מסע הסולו המתיש שלו, וייקמן הצטרף מחדש ליס בסוף 1976, בדיוק כשהחלו להקליט את התקליט GOING FOR THE ONE בשוויץ. קרבה גיאוגרפית זו הובילה לכך שתקליט פלילי הוקלט בין אפריל ליוני 1977 באולפני MOUNTAIN במונטרו, אותו מקום שבו עבדה יס.

סביבת האולפן המשותפת לא רק ייעלה את תהליך ההקלטה, אלא גם אפשרה את מעורבותם של חברי יס – הבסיסט כריס סקווייר והמתופף אלן ווייט. זה העניק מיד כוח כבידה אמנותי רב ועזר לעצב את הצליל הייחודי של החצי הראשון של התקליט. וייקמן עצמו הגדיר את התקליט במפורש כהמשך לפסקול WHITE ROCK שלו (שיצא גם הוא ב-1977), ואפיין את התקליט כ"גרסת 1977 להנרי השמיני ונשותיו".

בניגוד ליצירות קונספט קודמות שדבקו בנרטיבים היסטוריים או מיתולוגיים נוקשים (כמו המלך ארתור או מלכות אנגליה), תקליט פלילי מבוסס רק באופן רופף על נושא ה"עבריינות". קונספט גמיש זה סיפק מטרייה נושאית רחבה, שאיפשרה לוייקמן לחקור היבטים שונים של חוק, צדק, חריגה מהנורמה ובגידה. אז יש פה יצירה על "פסל הצדק" המייצגת את ההאשמה הפורמלית וההליך המשפטי. ויש את "פשע מתוך תשוקה" שבא לחקור את המניע והאופי האימפולסיבי של המעשה הפלילי עצמו. צד א' נחתם עם "תא האימה" המרמז על כליאה, מצוקה פסיכולוגית או גזר הדין הקשה.

הצד השני נפתח עם "איש הציפורים מאלקטרז" הכה יפהפה. זה ליבו הרגשי של התקליט, המעבר משיפוט חיצוני להתבוננות פנימית, בהשראת האסיר המפורסם רוברט פרנקלין סטרוד. משם עוברים אל "הינשוף" - הפינה הקלילה והמוזרה של התקליט – עם הומור ושירה מדוברת "צרודה" של הקומיקאי הבריטי ביל אודי. הכללת קטע קליל זה הייתה החלטה טקטית שמנעה מתקליט הקונספט להפוך לקודר או נוקשה מדי. התקליט נחתם עם "יהודה איש קריות", האפוס הנרחב, הבוחן את מעשה הבגידה האולטימטיבי. תיעוד שנמצא באתר של וייקמן מאשר כי "צלילי המים הזורמים" שנשמעים בתקליט הופקו, על פי הסיפור הידוע לשמצה, על ידי כל הלהקה המטילה את מימיה לאמבטיית מתכת לאחר ליל שתייה ממושך! נו, טוב...

התקליט זכה לתגובה מעורבת עם יציאתו, אך מבחינה מסחרית הוא הצליח באופן סביר, והגיע למקום 25 במצעד הבריטי. וייקמן סיפר מאוחר יותר שחברת A&M RECORDS הביעה חוסר שביעות רצון ניכרת, בטענה שהיא לא הצליחה להבין במה מדובר פה. ווייקמן עצמו אימץ בראייה לאחור השקפה מתונה על הפרויקט, כשהוא מודה שאף על פי שהיו בו כמה ביצועים מצוינים מכל הבחינות, הוא כינה אותו תקליט של "כמעט". אולי האילוצים של לוח הזמנים הצפוף ופעילות יס המקבילה מנעו ממנו לממש את מלוא היקף הרעיון שחזה במקור.

עם זאת, לדעתי הוא תקליט חשוב מאד בקטלוג של ריק ווייקמן. ברולינג סטון נכתב אז בביקורת: "התקליט החדש של יס מחזיר את הלהקה לימיה הגדולים מתקליטים כמו 'שביר' ו'קרוב לקצה'. החתונה המחודשת הזו גם הבעירה משהו חדש ביצירתו האישית של ריק. עיבודיו ונגינתו בתקליטו החדש מביעים ביטחון וחיוניות שהיו חסרים בתקליטיו האחרונים. ווייקמן נהג להחביא את כשרונו מאחורי סוללה אדירה של קלידים, צלילים מסונטזים והפקות גרנדיוזיות. בתקליטו החדש והקונספטואלי (בו כל יצירה מוקדשת לפשע זה או אחר) יש למעשה שישה קטעים שמוסיקלית לא מחוברים זה לזה, כי אם רק בשמם. רק אחד מהם הוא אקוסטי וזה 'איש הציפורים מאלקטרז' וזה לא מפתיע כי זה הקטע החזק בתקליט. כריס סקווייר הבסיסט ואלן ווייט המתופף, חבריו ללהקת יס, עוזרים לו לאורך הצד הראשון בתקליט. באופן אירוני, שני קטעים משם נשמעים כנלקחו מ'מעשיות ממעיינות טופוגרפיים', פרויקט שווייקמן עזב אחריו בגועל את הלהקה, אי שם בשנת 1974. וכמובן שווייקמן לא יכל להימנע פה משימוש במקהלה גדולה וחיפוש אחר העוגב הטוב ביותר בשווייץ. זה בא בקטע על 'יהודה איש קריות'...".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים