רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-10 באוגוסט בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-10 באוגוסט (10.8) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אנשים נהגו לבקר אותנו... 'אז עכשיו יש לכם כמה תקליטוני להיטים? למה אתם כותבים שירים קצרים? למה השתניתם?' ובכן, אתם עדיין קוראים את אותו סוג של ספרים? האם אתם עדיין לובשים אותו סוג של בגדים? לא, אתם מחליפים, אתם מתבגרים, וזה בא לידי ביטוי במה שאנחנו כותבים" (המתופף/סולן של ג'נסיס, פיל קולינס, על הסיבה שלהקתו הפכה מלהקת רוק מתקדם ללהקת פופ).

חוגג יום הולדת עם החליל ביד. ב-10 באוגוסט בשנת 1947 נולד איאן אנדרסון, המנהיג של להקת ג'ת'רו טול.

ה-10 באוגוסט הוא יום מיוחד בלוח השנה של הרוק המתקדם. ביום זה, בשנת 1947, הגיח לעולם בסקוטלנד איאן אנדרסון, האיש והחליל, הרוח החיה והמנהיג הבלתי מעורער של להקת ג'ת'רו טול. דמותו נותרה אחת הססגוניות והנחרצות יותר שידע עולם המוזיקה: האיש שהפך את חליל הצד לכלי נשק מוזיקלי ברוק, זה שעמד על רגל אחת ובהה בקהל בעיניים יוקדות ויצר שלל יצירות בלתי מתפשרות.

ג'ת'רו טול מעולם לא הייתה להקה שאפשר להכניס למגירה אחת באמת. המוזיקה שלה הייתה תערובת מסחררת וייחודית של רוק, פולק בריטי עתיק, בלוז חשמלי ונגיעות קלאסיות מורכבות. אך מעבר לצלילים, אנדרסון נודע תמיד בלשונו המושחזת ובחוסר הסבלנות שלו כלפי מי שלדעתו לא הבין את האמנות לעומקה, ובמיוחד כלפי מבקרי המוזיקה.

כדי להבין את עומק התיעוב, בואו נחזור בזמן לשנת 1974, תקופת שיא של פאר היצירה הפרוגרסיבית. בריאיון נוקב למגזין המוזיקה CIRCUS, אנדרסון לא היסס לכוון את חיציו ישירות אל המבקרים של אותה תקופה, שלא תמיד ידעו איך לעכל את היצירות הארוכות והשאפתניות של להקות הז'אנר.

"כשמבקרי מוזיקה נותנים ביקורת רעה על להקת יס או על אמרסון לייק ופאלמר", פתח אנדרסון את דבריו והתייחס לשתיים מהלהקות המצליחות ביותר בסצנה לצד להקתו, "אפשר להניח שזה לא בגלל המוזיקה אלא בגלל הטעם האישי של המבקר, שעבודתו יכלה להיות קלה יותר לו היה מאזין לשירים קצרים ולא נאלץ להקשיב ליצירות ארוכות".

האמירה הזו לא נאמרה בחלל ריק. היא הגיעה בעידן שבו ג'ת'רו טול עצמה שחררה תקליטים פורצי דרך כמו THICK AS A BRICK ו-A PASSION PLAY, שכל אחד מהם הכיל יצירה מוזיקלית אחת ארוכה ומתמשכת על פני שני צדי התקליט. אנדרסון, למעשה, הגן לא רק על חבריו לסצנה, אלא בראש ובראשונה על היושרה האמנותית של יצירותיו שלו, שדרשו מהמאזין ומהמבקר כאחד השקעה וריכוז.

אך את הקינוח שמר אנדרסון לסוף דבריו. הוא לא הסתפק בביקורת מנומסת, אלא הבהיר בדיוק מה הוא חושב על כוחם של המבקרים לקבוע מה נכון ומה לא. בנחרצות ובלי למצמץ, הוא סיכם את משנתו: "מבקרים לא צריכים לתת לקהל לחשוב שהם המילה האחרונה, על מה שטוב ומה שרע. אגרוף באף זו התשובה היחידה שאני יכול לחשוב עליה כשאני קורא ביקורת רעה שכזו".

מזל טוב, איאן אנדרסון. תמשיך לנגן ולתת לנו עוד ממך.

הבלאק מוזס של הפ'אנק הלך מאיתנו. ב-10 באוגוסט בשנת 2008 מת אייזק הייז, אחד הבולטים במוזיקת הנשמה והפ'אנק של סוף הסיקסטיז ותחילת הסבנטיז. בן 65 במותו.

תעצמו את העיניים לרגע ותנסו לשמוע את זה. את תיפוף ההיי-האט החד, הקצבי והבלתי פוסק, כמו צעדים נחושים על מדרכה עירונית לוהטת אמריקאית של הסבנטיז המוקדמות. מעליו, גיטרת חשמל שמייבבת ומתפתלת תחת דוושת ווא-ווא שלא נחה לרגע. זהו הסאונד שהגדיר לא רק סרט, אלא ז'אנר שלם. הסאונד של SHAFT.

אי אפשר לדבר על תחילת שנות השבעים מבלי לשאול את השאלה המיתולוגית: "מי הוא הבלש הפרטי השחור שהוא מכונת סקס עבור כל החתיכות?". התשובה, כמובן, היא שאפט. ובשנת 1971, חברת התקליטים STAX מצאה את עצמה על גג העולם, והכל בזכותו של אייזק הייז. האלבום הכפול שהלחין והפיק כפסקול לסרט שהפך לנכס המוכר ביותר בתולדותיה, והזניק את החברה ואת הייז למעמד אחר.

אז איך נולד ההמנון העירוני הזה? הסיפור מתחיל בסוף אותה שנה, כשהקולנוע האמריקאי גילה לפתע שוק חדש וצמא לתוכן: הקהל האפרו-אמריקאי. כרבע מתעשיית הסרטים החלה לכוון את עצמה ישירות לשם, ויצרה גל של סרטים עם גיבורים שחורים, עלילות מהארלם וסגנון ייחודי שקיבל שם -BLAXPLOITATION. בלב הגל הזה עמד הבלש ג'ון שאפט, בגילומו הכריזמטי של ריצ'ארד ראונדטרי.

כשהמשימה להלחין את נעימת הנושא הוטלה על הייז, הוא ידע שהוא חייב לתפוס את המהות של הדמות. "הסבירו לי שזו דמות שנמצאת כל הזמן בתנועה", סיפר פעם, "הייתי צריך ליצור משהו כדי לציין את זה". וכך הוא עשה. הוא נכנס לאולפן עם חזון ברור והוראות מדויקות. למתופף ווילי הול הוא הורה לתופף במרץ ובלי הפסקה על מצילת ההיי-האט. לגיטריסט צ'ארלס פיטס הוא פקד לא להוריד את הרגל מדוושת הווא-ווא, וליצור את אותו צליל קופצני שהפך לחותמת של השיר.

הייז עצמו התיישב ליד הקלידים והוביל מכונת גרוב משומנת היטב. לצידו ניגנה נבחרת חלומות של נגני STAX: הבסיסט ג'יימס אלכסנדר והמתופף הול הגיעו מהרכב הבית המהולל, הבאר-קיז. על הגיטרות הנוספות הופקד מייקל טולס, בקונגס ניגן גארי ג'ונס ובפסנתר החשמלי ניגן לסטר סנל. אך החותמת הסופית הגיעה מהעיבוד המפואר: חטיבת כלי קשת וכלי נשיפה שהוסיפה נופך דרמטי וקולנועי, ומעליהן זמרות ליווי שסיפקו את הקריאות הקצובות.

באופן אירוני, הייז היה אמור בכלל לגלם את התפקיד הראשי בסרט, אך הבטחה זו של המפיקים התפוגגה. בדיעבד, אולי טוב שכך. כשהוא הביא להם את הדמו של נעימת הנושא, הם הבינו מיד שיש להם זהב בידיים ושמעו פעמוני ניצחון. הם שלחו אותו מיד בחזרה לאולפן עם משימה חדשה: להלחין את הפסקול כולו. הפרויקט תפח במהירות לאלבום כפול ושאפתני. את קטעי הסאונד לסרט עצמו הקליט הייז באולפן הוליוודי, אך את הגרסה הסופית של האלבום, זו שתיכנס להיסטוריה, הוא התעקש להקליט באולפני STAX בממפיס, המקום בו הרגיש בבית.

למרות ההצלחה הפנומנלית, הייז עצמו לא החזיק דעה גבוהה במיוחד על הסרט. הוא ראה בו סרט זול ופשוט, "אם כי הרעיון המרכזי בו היה מבדר", הודה. אך דעתו על הסרט לא שינתה את העובדה שהמוזיקה שיצר הייתה יצירת מופת. האלבום והסינגל של SHAFT לא רק כבשו את המצעדים, אלא גם זכו בפרסי גראמי יוקרתיים ואף בפרס אוסקר היסטורי על השיר המקורי הטוב ביותר, מה שהפך את הייז לאפרו-אמריקאי הראשון שזוכה באוסקר בקטגוריה שאינה משחק. וכל זה בא אחרי סדרת תקליטים נהדרת שהוא הוציא דרך חברת STAX והיא ממש מומלצת ממני אליכם.

ההצלחה הזו פתחה סכר. היא הולידה מבול אדיר של פסקולים לסרטי פעולה דלי תקציב ועתירי אלימות ומיניות, שהפכו לתופעה תרבותית. הייז היה שם לפני כולם, והוא סלל את הדרך לאמנים גדולים אחרים כמו קרטיס מייפילד (עם הפסקול המבריק לסרט SUPERFLY), ג'יימס בראון, ומרווין גאי, שכל אחד מהם ניסה ליצור את ה-SHAFT הפרטי שלו.

אייזק הייז, "מוזס השחור" כפי שכונה בזכות אלבומיו המוקדמים, היה הרבה יותר ממוזיקאי. הוא היה אייקון תרבותי, עם הקרחת המבריקה, משקפי השמש ושרשראות הזהב. הוא היה מהפכן שקט שהוכיח כי מוזיקת נשמה יכולה להיות גם מורכבת. וחשוב לציין שאחרי תקופות לא קלות, כולל פשיטת רגל, הוא עשה קאמבק מצליח כשגילם את שף בסדרת האנימציה, סאות' פארק. הכל הלך נהדר עבורו עד שגילה שיוצרי הסדרה בחרו גם לרדת על הסיינטולוגיה. הייז החליט שזו גם פגיעה אישית בו ובחר להודיע על פרישה מההפקה.

הלילה בו המוזיקה השקטה הפכה לעסק פרוע: הסקנדל שזעזע את אמריקה. ב-10 באוגוסט בשנת 1959 נעצרו ארבעה חברי להקת הפלטרס לאחר הופעה בסינסינטי.

באותם ימים התנגנו על פטיפונים ברחבי ארצות הברית ובעולם כולו תקליטים של להקת הפלטרס, שהגישה לקהל צמא לרומנטיקה את הבלדות המלטפות ביותר שידעה התקופה. צלילים כמו ONLY YOU ו-THE GREAT PRETENDER וגם SMOKE GETS IN YOUR EYES. הלהיטים הפכו את חברי הלהקה לכוכבי ענק, התגלמות הנימוס והרומנטיקה. אבל בלילה אחד, בסינסינטי, אוהיו, התדמית הזוהרת הזו התנפצה לרסיסים.

זה קרה מיד לאחר הופעה מוצלחת בעיר. ארבעה מחברי ההרכב המוזיקלי המצליח, שהיו ידועים בקולם החם ובהופעתם המהוגנת, חזרו למלונם כדי לחגוג. אלא שהחגיגה, כך התברר, הייתה מעט יותר סוערת ממה שמצופה ממבצעי בלדות אהבה מחוייטים. עובד דרוך במלון, שאוזניו כנראה היו כרויות לדלתות הלא נכונות, הרים טלפון למשטרת סינסינטי ודיווח על המתרחש באחד החדרים.

כשהשוטרים פרצו פנימה, המראה שנגלה לעיניהם היה רחוק שנות אור מהתדמית הנקייה של הלהקה. ארבעת הזמרים שחומי העור נמצאו בחברת ארבע נשים צעירות, בנות 19, לבנות ונטולות לבוש ובושה. הארבעה נעצרו במקום והואשמו בסעיף חמור: שידול לזנות. אך האשמה האמיתית, זו שלא נכתבה בפרוטוקול אך ריחפה באוויר הדחוס של שנות החמישים הגזעניות באמריקה, הייתה חמורה בהרבה. באותם ימים, במקומות רבים בארצות הברית, חוקים לא כתובים אך נוקשים אסרו על כל סוג של מפגש אינטימי בין גברים שחורים לנשים לבנות. הסקנדל לא היה על מוסר, הוא היה על צבע.

העיתונות של התקופה חגגה את הסיפור בהתלהבות צהובה. הכותרות זעקו ותחנות רדיו שמרניות, שעד אותו בוקר ניגנו את שיריהם ללא הרף, מיהרו להסיר את התקליטים שלהם מרשימות ההשמעה. הדי-ג'ייז, שחשו "נבגדים", הפסיקו באחת את השמעת המוזיקה שהציבור כל כך אהב. באופן אירוני ומגוחך, העיתונים התעקשו לכנות את חברי הלהקה "זמרי רוק'נ'רול". זאת למרות שהמוזיקה שלהם הייתה ההפך המוחלט מהצליל הפרוע והמרדני של הז'אנר. הפלטרס יצרו מוזיקת נשמה, הרמוניות ווקאליות עשירות ובלדות שקטות. אבל באקלים החברתי של אותה תקופה, המונח רוק'נ'רול הפך למילת קוד ל"מוזיקה שחורה ומסוכנת שמשחיתה את הנוער הלבן". העובדה שהיו פה אנשים שחורים והם היו מעורבים בסקנדל - הספיקה כדי להדביק להם את התווית.

כמה ימים לאחר מכן, הובאו חברי הלהקה לשימוע בבית המשפט. הבושה הייתה גדולה. כדי להשתחרר בערבות, כל אחד מחברי הלהקה נדרש להפקיד סכום עתק של 2,000 דולר. הנשים הצעירות, לעומת זאת, שלא יכלו לגייס את הכסף, הוחזרו לתא המעצר.

בסופו של דבר, האישומים בוטלו. אך הנזק התדמיתי כבר נעשה. הסקנדל הזה סימן את תחילת הסוף עבור הפלטרס בשיא תהילתם בארצות הברית. אף שהמשיכו להופיע ברחבי העולם, הקסם התמים נסדק והתדמית הטהורה הוכתמה. תזכורת צורבת לכך שבאמריקה של שנות החמישים, אפילו הקולות המתוקים ביותר לא יכלו להשקיט את רעשי הרקע של הגזענות והצביעות.

הנה אייטם שמצאתי בעיתון הנדיר שברשותי, "מצעד הפזמונים" מאותו זמן: "המסע נדחה מסיבות 'טכניות'. פעמיים עמדה להקת הפלטרס לבקר השנה באיים הבריטיים. פעמיים נאלץ באק ראם, מנהל הלהקה הקולית הנודעת שביקרה גם בישראל, להבריק לנציגיו בלונדון על דחיית המסע. הדחייה הראשונה אירעה עוד בחודש מאי, כאשר זמרת הלהקה, זולה טיילור, חלתה לפתע, כמה ימים לפני שעמדה החמישיה להפליג לאיים הבריטיים. בתחילה נראה היה שהמסע ידחה רק לשבוע ימים, אולם משלא הבריאה הנערה היחידה בלהקה, נדחה המסע לספטמבר. עתה נודע שלאור התפתחויות בלתי נעימות, שבהן היו מעורבים ארבעת הגברים בלהקה לפני כמה שבועות, לא נותרה ברירה אלא לדחות שוב, למועד שטרם נקבע, את המסע שנועד להמשך 11 שבועות על פני ערי האיים הבריטיים. הסיבה לדחייה הנוספת של הסיור, זכתה לכותרות בכל עתוני העולם, כולל ישראל. מסתבר שערב אחד נתפסו ארבעת הגברים - טוני וויליאמס, דוד לינץ׳, פול רובי והרברט ריד - בבית מלון בעיר הסמוכה סינסינאטי, בחברת ארבע נערות, בנות 19. ארבעת הזמרים הובאו לתחנת משטרה, הואשמו בשידול לזנות".

הפיצוץ הגדול של מייקל: הרגע שבו גאונות צעירה שינתה את הפופ לנצח. ב-10 באוגוסט בשנת 1979 יצא תקליט סולו חדש למייקל ג'קסון, OFF THE WALL. פה מייקל ג'קסון אכן שבר את הקיר והגדיר מחדש את מוזיקת ​​הפופ.

עד אז העולם חשב שהוא יודע בדיוק מיהו מייקל ג'קסון. הוא היה הילד המתוק והמוכשר מלהקת "חמישיית ג'קסון", הכוכב הקטן עם הקול הגדול ששר על אהבת נעורים. אבל באותו היום, רעידת אדמה מוזיקלית הרעידה את עולם הפופ. תקליט סולו חדש ושונה לחלוטין של ג'קסון, שנקרא OFF THE WALL, נחת על מדפי החנויות, ולא סתם שבר את הקיר – הוא פירק אותו לגורמים ובנה מחדש את הגדרת הז'אנר כולו.

זה לא היה עוד תקליט חמוד. זו הייתה עצמאות אמנותית, פיצוץ של פ'אנק, דיסקו ונשמה, שהוגש בקול פלצט מסחרר ובביטחון של אמן בשיא כוחו. והכל התחיל עם רצועה אחת, הפותחת והמסחררת: DON'T STOP 'TILL YOU GET ENOUGH. השיר הזה לא היה רק להיט, הוא היה המניפסט של מייקל ג'קסון החדש.

עד לאותו רגע, ההצלחה של ג'קסון הייתה בעיקר עניין משפחתי. הוא כבש את המצעדים עם אחיו, והיה לו להיט סולו אחד ויחיד, BEN, שיר נוגע ללב משנת 1972 על... עכברוש מחמד. אבל DON'T STOP 'TILL YOU GET ENOUGH היה משהו אחר לגמרי. זה היה הלהיט הענק הראשון שהוא כתב והלחין בכוחות עצמו, יצירה שהגיעה מבפנים, ללא פילטרים.

האיש שדחף אותו למים העמוקים של הכתיבה היה המפיק קווינסי ג'ונס. השניים נפגשו ועבדו יחד לראשונה על פסקול הסרט "הקוסם" משנת 1978, עיבוד מחודש לקלאסיקה הידועה, הקוסם מארץ עוץ, שם גילם ג'קסון את הדחליל. ג'ונס זיהה את הניצוץ הגאוני בעיניו של הזמר הצעיר, שהיה אז בן 20, ועודד אותו להביא חומרים מקוריים לסשנים של התקליט החדש. OFF THE WALL היה התקליט הראשון שג'ונס הפיק עבורו, והכימיה ביניהם הייתה מיידית.

ג'קסון כתב את השיר במטרה למתוח את קולו לקצה גבול היכולת, לטפס לספירות ווקאליות גבוהות ונועזות. הוא ידע שהקול שלו לבדו לא יוכל לשאת את העומס, ולכן, בטכניקה שהפכה למזוהה איתו, הוא הקליט את עצמו שוב ושוב, שכבה על גבי שכבה, ויצר הרמוניות קוליות עשירות שמילאו את האוזן.

אבל הקסם האמיתי קרה דווקא ברגעים הכי פשוטים באולפן. ברוס סווידאן, טכנאי ההקלטות של התקליט, סיפר איך נוצר מקצב כלי ההקשה הייחודי שפותח את השיר. לא היו אלו כלי הקשה אקזוטיים, אלא מייקל, אחיו רנדי ואחותו הקטנה ג'נט, שהקישו במקלות תופים על בקבוקי סודה מזכוכית. זה היה רגע של תום ילדותי ושובבות בתוך הפקה מלוטשת של מיליוני דולרים. ג'נט עצמה נזכרה: "למייקל היו את כל הרעיונות האלו והוא היה צריך מישהו שיעזור לו. היינו רק ילדים, תינוקות, אז היינו שם, מנגנים על כל מיני כלי הקשה כדי לעזור לו ליצור את זה".

השיר הזה גם סימן את הלידה של סימן היכר נוסף: הצעקות, הצווחות והקריאות הקצביות שג'קסון שילב בשירתו. זה היה שחרור ווקאלי מוחלט, סגנון פרוע ומלא רגש שיהפוך לנשק הסודי שלו בדרך להצלחה המפלצתית של התקליט הבא, THRILLER.

כמובן, ג'קסון לא היה לבד. הוא הקיף את עצמו בנבחרת חלומות של נגנים. את הגיטרות החשמליות והפ'אנקיות סיפקו דיוויד וויליאמס ומרלו הנדרסון. בתופים ניגן ג'ון רובינסון, ועל הבס, שהפך לאחד המפורסמים בהיסטוריה של הפופ, היה אחראי לואיס ג'ונסון, שזכה לכינוי "אצבעות הרעם".

אך תרומה משמעותית במיוחד הגיעה מהקלידן גרג פילינגנס, שהפך לשותף קבוע של ג'קסון. פילינגנס קיבל קרדיט רשמי על "עיבוד קצב" יחד עם ג'קסון, אך קווינסי ג'ונס חשב שהגיע לו הרבה יותר. "גרג פילינגנס כתב את כל החלק האמצעי בשיר", טען ג'ונס שנים לאחר מכן. "מייקל היה צריך לתת לו 10 אחוזים מהשיר. אבל הוא לא נתן לו".

בסופו של דבר, DON'T STOP 'TILL YOU GET ENOUGH זיכה את ג'קסון בפרס הגראמי הראשון שלו כאמן סולו בוגר, בקטגוריית "ביצוע הרית'ם אנד בלוז הווקאלי הטוב ביותר לזמר". המבקרים היו המומים. מגזין רולינג סטון פרסם בזמנו בביקורת: "כמו כל כוכב ילדים מתבגר, מייקל ג'קסון נאלץ לגדול בחן לעיני הציבור כדי לשרוד. התקליט הזה מסמן את צעדו המכריע הראשון לקראת אישיות בוגרת בעולם השעשועים, וזוהי הצלחה מוחלטת. התקליט מציג את מייקל ג'קסון בתור סטיבי וונדר של שנות השמונים. לאורך כל הדרך, טנור הפלצט של ג'קסון יפה להפליא".

אז OFF THE WALL הוליד להיטי ענק (וגם שיר בשם GIRLFRIEND שכתב לו פול מקרטני - לפני שהשניים הפכו לחברים קרובים ובהמשך יריבים מרים בגלל התנהלויות בעניין קטלוג הביטלס). זה הפך את מייקל ג'קסון לכוכב-על בינלאומי בזכות עצמו, תוך שהוא שובר מחסומים גזעיים בתחנות הרדיו ובטלוויזיה. הוא הוכיח לעולם שהוא לא רק זמר מוכשר, אלא יוצר, מלחין, ובעל חזון. הילד הפך למלך.

מהפכה באולפן ונהר של חלומות. ב-10 באוגוסט בשנת 1993 יצא אלבום חדש לבילי ג'ואל ושמו RIVER OF DREAMS. יש סיפור דרמטי מאחוריו.

כשנחשף אלבומו של בילי ג'ואל, RIVER OF DREAMS, ב-10 באוגוסט 1993, מעטים ידעו שהיצירה העוצמתית הזו נולדה מתוך משבר אישי עמוק, סכסוכים מרים באולפן וזריקת ריענון כואבת שהייתה הכרחית. זהו סיפור על אמן שנאלץ להרוס את עולמו כדי לבנות אותו מחדש.

המסע אל "נהר החלומות" החל בקיץ 1992, באווירה פסטורלית למדי. בילי ג'ואל הסתגר באי שלטר, ניו יורק, בכנסייה שהוסבה לאולפן הקלטות זמני, בניסיון להפיק בעצמו את אלבומו הבא. הוא הקליט שבעה שירים, אך משהו פשוט לא עבד. הצליל היה חסר חיים, והניצוץ המוכר של ג'ואל סירב להתלקח. התוצאות, בלשון המעטה, היו מאכזבות. הוא הרגיש תקוע, והיה ברור שדרוש שינוי דרסטי.

העזרה הגיעה מכיוון לא צפוי, מחברו המוזיקלי דון הנלי, מלהקת איגלס. הנלי המליץ לג'ואל לגייס מקצוען שכיר מהשורה הראשונה, הגיטריסט והמפיק דני קורצ'מר, או כפי שהוא כונה בענף, קוץ'. קורצ'מר, שעבד עם גדולי הרוק, היה ידוע בגישה ישירה וחסרת פשרות. הוא העריך את עבודות העבר של ג'ואל עם המפיק פיל ראמון ואת ההפקה המלוטשת של מיק ג'ונס מהלהקה פורינר באלבום STORM FRONT, אך הוא ידע שג'ואל לא שכר אותו כדי לקבל עוד מאותו הדבר. ג'ואל, לדבריו של קורצ'מר, "רצה שינוי – שום דבר לא יכול להישאר סטטי".

ג'ואל שלח לקורצ'מר את ההקלטות מהכנסייה, ואז הגיע רגע האמת. לאחר האזנה, קורצ'מר, למרות חששו הכבד שיאבד את העבודה הנחשקת עוד לפני שהתחילה, הרים טלפון לג'ואל והיה כן בצורה אכזרית. "הבנתי שאין לי ברירה ואצטרך לספר לבילי", נזכר קורצ'מר. "אז התקשרתי אליו ואמרתי, 'טוב, הקשבתי להקלטות'. הוא שאל, 'נו, אז מה חשבת?'. עצרתי לרגע ואמרתי, 'אני אוהב שלושה דברים בהקלטות האלה: את נגן הפסנתר, את הזמר ואת מי שכתב את השירים'...".

הייתה זו פצצה. קורצ'מר בעצם אמר לג'ואל שהבעיה היא הלהקה שלו. זו הייתה אמירה מסוכנת, במיוחד בהתחשב בכך שמתופף הלהקה, ליברטי דה ויטו, היה חבר ותיק ושרד את הטיהור שערך ג'ואל בלהקה לפני האלבום STORM FRONT. אך ג'ואל, שהיה מתוסכל בעצמו, הקשיב. השלב הבא היה המפגש הטעון בין קורצ'מר ללהקתו של ג'ואל. האווירה באולפן הייתה קפואה. חברי הלהקה, ובראשם דה ויטו, לא התלהבו לפגוש את "האיש מלוס אנג'לס" שהובא כדי ללמד אותם את עבודתם. דה ויטו קיבל את פניו של קורצ'מר בהתגוננות סרקסטית: "אוי, הנה בא איש מהחבר'ה מלוס אנג'לס. אני יודע מה אתה רוצה. אתה רוצה שאתופף בדיוק כמו ראס קונקל, אני יכול לעשות את זה". קורצ'מר לא אמר מילה. הוא נתן להם לנגן, אבל מהר מאוד התברר שהם מגלים אפאתיה מוחלטת לשירים החדשים. לא הייתה שם רצינות, לא הייתה תשוקה.

קורצ'מר הסביר מאוחר יותר את הבעיה כפי שהוא ראה אותה: "הדבר הראשון שאתה לומד בתור נגן צד למישהו, זה שאם אתה לא ג'יימס טיילור או ג'קסון בראון או בילי ג'ואל - לא יכירו אותך. הנגנים האלו חשבו שהם בילי ג'ואל, אבל הם היו צריכים לעלות לבד לבמה במדיסון סקוור גארדן ולהגיד, 'הנה אני', ולגלות מהקהל שאיש לא מכיר אותם". בראשו של קורצ'מר כבר היו המתופפים שהוא רצה באמת: סטיב ג'ורדן, "אחד הפ'אנקיסטרים הכי קטלניים אי פעם", וזאק אלפורד הקשוח.

ג'ואל הבין את המצב והסכים למהלך הדרמטי של קורצ'מר. הלהקה הוותיקה נופתה מההקלטות (למעט השיר SHADES OF GREY, שהיה היחיד ששרד מהסשנים המקוריים עם דה ויטו בתופים), וצבא של נגני אולפן מהשורה הראשונה, כולל אלפורד בתופים וטי אם סטיבנס על הבס, שהובא כדי להפיח חיים חדשים בשירים.

אך הדרמה באולפן הייתה רק סימפטום למשבר עמוק הרבה יותר בחייו של ג'ואל. באותה תקופה הוא התמודד עם ההשלכות ההרסניות של בגידה אישית וכלכלית. בשנת 1989 הוא הגיש תביעת ענק בסך 90 מיליון דולר נגד מנהלו לשעבר וגיסו לשעבר, פרנק ובר, בטענה למעילה, הונאה והפרת אמונים. ובר, שאותו החשיב ג'ואל למשפחה, רוקן את חשבונותיו והותיר אותו שבור כלכלית ונפשית. דווקא אשתו דאז, הדוגמנית קריסטי ברינקלי, היא שהתריעה בפניו על אי הסדרים, אך בתחילה הוא סירב להאמין לה. ההתפכחות הייתה כואבת. "באלבום הזה התחלתי לאשר מחדש את האמונה הבסיסית בעצמי שאבדה לי", הסביר ג'ואל. "הטלתי ספק בשיפוט שלי ובאמונה שלי באנושות. אבדה האמונה בעצמי וביכולת ההבחנה שלי. טעיתי בשיפוט שלי על האנשים שבטחתי בהם. וזה פשוט הפיל אותי".

האלבום RIVER OF DREAMS הפך לכלי הקיבול של כל התחושות האלו. שירים כמו THE GREAT WALL OF CHINA עסקו ישירות בתחושת הבגידה, בעוד שהאלבום כולו עסק בחיפוש אחר אמונה בעולם ציני. "הבנתי שאני מחפש צדק ואף אחד לא מקבל צדק", אמר ג'ואל. "כל מה שאתה יכול לקבל זו אמונה. אתה חייב להאמין במשהו, אחרת אתה אבוד. אני רואה את זה כנהר שבו אנחנו בזרימה. לחשוב שיש לנו שליטה זו בדיחה. אנחנו בתוך הדבר הזה, ואנחנו צריכים להפיק מזה את המיטב".

את התפיסה הפילוסופית הזו ביטאה באופן מושלם עטיפת האלבום הצבעונית והמרהיבה, שציירה לא אחרת מאשר אשתו, קריסטי ברינקלי. העטיפה מציגה סצנות שונות משירי האלבום, כשהנהר הזה מציף את מחשבתו של ג'ואל - סמל לאותו מסע חסר שליטה של החיים. כך נולד האלבום שנחשב עד היום לפרק הסיום הרשמי בקריירת הפופ-רוק של בילי ג'ואל. RIVER OF DREAMS הוא אלבום של אמן ידוע שנאלץ ללמוד מחדש לבטוח בעצמו, לוותר על השליטה ולזרום עם הנהר הגדול של החיים. וזו, אולי, המילה האחרונה והחשובה ביותר שהייתה לו להגיד לכולנו.

הלילה בו המשטרה כיבתה את המוזיקה של פול. ב-10 באוגוסט בשנת 1972 קרה דבר לא נעים לפול מקרטני.

זה היה אמור להיות עוד ערב של רוק. התאריך הוא 10 באוגוסט 1972, והאוויר בעיר GODENBURG שבשבדיה מחשמל. על הבמה, להקת כנפיים הטרייה והמבטיחה של פול מקרטני, שנתיים בלבד אחרי הפירוק המר של הביטלס, נותנת את כל מה שיש לה. הלהקה נמצאת בעיצומו של סיבוב ההופעות האירופאי שלה, WINGS OVER EUROPE, מסע שנועד לבסס את זהותה החדשה ולהוכיח שמקרטני הוא הרבה יותר מצלע בלהקה המפורסמת בעולם. הקהל בטירוף, והלהקה מנגנת את השיר האחרון בהדרן, קלאסיקה ישנה בשם LONG TALL SALLY. ואז, ברגע אחד, הכול השתנה.

בשיא האנרגיה, כשהגיטרות רועמות והתופים מרעידים את האולם, דממה מפחידה השתלטה על המקום. מערכת ההגברה כובתה בפתאומיות. הקהל ההמום לא הבין מה קורה, אך חברי הלהקה זיהו מיד שמשהו רע מאוד עומד לקרות. עוד לפני שהספיקו להחליף מילה, שורה ארוכה של שוטרים שבדים חמורי סבר פרצה לאולם, חלקם אוחזים ברובים, ונעה בנחישות היישר אל עבר הבמה. הבלבול הפך לכאוס מוחלט. כשפול, אשתו לינדה, והמתופף דני סיוול ניסו לחמוק אל מאחורי הקלעים, הם מצאו את דרכם חסומה על ידי שוטרים שנעו לעברם באגרסיביות. "אתם עצורים," נאמר להם בקור, והשלושה הופרדו משאר חברי הלהקה ההמומים. האשמה: אחזקת סמים מסוכנים. הסקנדל התפוצץ בקול תרועה רמה.

אז מה בעצם קרה שם? מתברר שהמשטרה השבדית לא פעלה באופן ספונטני. מוקדם יותר באותו היום, חבילה מסתורית הגיעה למלון בו שהתה הלהקה. בתוכה, כמעט 200 גרם של מריחואנה משובחת. המעטפה הייתה ממוענת רשמית לדני סיוול, אך מי שאספו אותה היו פול ולינדה מקרטני. מה שהם לא ידעו, הוא שכל צעד שלהם, כל שיחת טלפון, היו תחת מעקב צמוד של הרשויות המקומיות. הם נכנסו ישר למלכודת שטמנו להם.

סצנת המעצר על הבמה הייתה רק הפתיח. השוטרים אחזו בשלושה בכוח, לא מראים שום סימן של יחס מועדף לכוכב הרוק הבינלאומי. ברגע של צלילות דעת מדהימה, צעקה לינדה לצלם הלהקה, ג'ו סטיבנס, שהיה שם כדי לתעד את ההופעה: "תמשיך לצלם! תצלם הכול!". היא הבינה שהסיפור הזה עומד להפוך להיסטוריה, ולא התכוונה לתת למשטרה לכתוב את הנרטיב לבדה.

בתחנת המשטרה, החקירה הייתה רחוקה מלהיות נעימה. במשך שלוש שעות ארוכות, החוקרים לא הרפו מהשלושה, עד שלבסוף אלו נשברו והודו. למשטרה היו קלפים חזקים במיוחד. הם ידעו היטב שמקרטני הוא צרכן קבוע, והציגו בפניו ראיות חותכות: הקלטות של שיחות טלפון שניהל ממלון בשבדיה עם משרדו בלונדון. באחת השיחות הוא נשמע בבירור נותן הוראות לשלוח לו שתי קופסאות של קסטות שמע, שבתוכן יוחבא הסם. בשיחה אחרת, הוא ביקש שהמשלוח הבא יגיע ישירות ל-GODENBURG.

החקירה חשפה את השיטה המתוחכמת של הלהקה. הם נהגו להגיע לכל עיר ויעד בסיבוב ההופעות "נקיים" לחלוטין, בידיעה שמשלוח חדש של מריחואנה כבר ימתין להם במלון הבא. תוכנית מבריקה, אלמלא העובדה שהמשטרה השבדית אינה פראיירית. הסיבה שהמשטרה התעקשה כל כך הייתה הכמות הגדולה שנתפסה, שהייתה הרבה מעבר למה שנחשב לצריכה אישית. בסופו של דבר, השלושה הודו שהם מכורים למריחואנה. הסיפור נגמר בקנס של 1,800 דולר, סכום לא מבוטל באותה תקופה, והופעתם הבאה בוטלה - עוד מעמסה כלכלית לא צפויה.

אך עבור פול מקרטני, האירוע הזה היה הרבה יותר מסתם מעצר מביך. זו הייתה קריאת השכמה צורמת. הוא הבין סופית שימי הזוהר של הביטלס חלפו לבלי שוב. בתקופת הביטלמאניה, חברי הלהקה נהנו ממעמד כמעט דיפלומטי. הם יכלו להיכנס ולצאת ממדינות כמעט ללא בדיקה, בזכות סידורים מיוחדים שאורגנו להם בשדות התעופה. העולם היה פרוש לרגליהם. אבל בשנת 1972, פול מקרטני היה מנהיג של להקה חדשה, ובעיני הרשויות, הוא היה אזרח רגיל שעבר על החוק. המעמד העליון נעלם.

החוויה הזו עיצבה את פול ולינדה מחדש. מהרגע ההוא, הם הפכו ללוחמים נלהבים למען לגליזציה של מריחואנה, כשהם מדברים בפתיחות על הנושא. המעצר בשבדיה, על כל הדרמה וההשפלה שבו, סימן עבור מקרטני את סופו של עידן התמימות וההבנה שכעת, הוא צריך להילחם על מקומו בעולם המוזיקה ובעולם בכלל, לגמרי בעצמו.

הדומינו הרביעי נפל: בובי ויטלוק, הצלע הסודית והנשמה של "דרק והדומינוס", הלך לעולמו.

הקלידן וכותב השירים המוכשר, שהיה שותפו המרכזי של אריק קלפטון ביצירת המופת LAYLA AND OTHER ASSORTED LOVE SONGS, מת ב-10 באוגוסט 2025, בגיל 77 בביתו בטקסס. מסיפורי הבלוז בממפיס, דרך העבודה עם ג'ורג' האריסון והרולינג סטונס, ועד להתפרקות הכואבת של אחת הלהקות החשובות בהיסטוריה – סיפורו של בובי ויטלוק הוא סיפורה של תקופה שלמה בעולם הרוק.

מנהלתו, קרול קיי, אישרה את הידיעה המצערת בהצהרה: "בעצב עמוק, משפחתו של בובי ויטלוק מודיעה על מותו לאחר תקופת מחלה קצרה. הוא מת בביתו, מוקף במשפחתו האוהבת". מותו של ויטלוק סוגר פרק משמעותי בהיסטוריה של הרוק. הוא לא היה רק "הקלידן של"; הוא היה כוח יצירתי משמעותי, הצלע המשלימה של אריק קלפטון באחת התקופות הסוערות והפוריות ביותר בחייו של הגיטריסט.

המסע המוזיקלי של ויטלוק, יליד ממפיס, טנסי, החל במקום הכי נכון שאפשר. באמצע שנות השישים הוא מצא את עצמו בחברת התקליטים STAX RECORDS, ה-מקום של מוזיקת הסול המחוספסת. באופן יוצא דופן, ויטלוק הפך לאמן הלבן הראשון שהוחתם בלייבל, ושם ספג את יסודות הבלוז והרית'ם אנד בלוז כשהקליט לצד ענקים כמו בוקר טי והאם ג'יז והצמד האנרגטי סם ודייב. החינוך המוזיקלי הזה עיצב את נשמתו האמנותית והכין אותו לבאות.

בסוף העשור הוא חבר לצמד הבעל והאישה, דלייני ובוני ברמלט, שהובילו הרכב רחב ומשתנה של מוזיקאים מחוננים שנקרא בפשטות "דלייני ובוני וחברים". וה"חברים"? וואי! וואי! וואי! בין הנגנים שעברו שם היה לא אחר מאשר אריק קלפטון, טרי לאחר פירוק להקת העל, בליינד פיית', וגם הבסיסט קרל ריידל והמתופף ג'ים גורדון. החיבור הכימי בין קלפטון, ויטלוק, ריידל וגורדון היה מיידי ובעל עוצמה אדירה. הקבוצה הזו, יחד עם דוואן אולמן כאורח מיוחד, התגבשה במהרה לכדי להקת דרק והדומינוס.

לפני הקמת הלהקה, ויטלוק כבר ניגן בתקליט הסולו הראשון של קלפטון משנת 1970, מה שהפך את שיתוף הפעולה ביניהם לטבעי. אך שיא יצירתם המשותפת הגיע באלבום האולפן היחיד של דרק והדומינוס - יצירה מדהימה שנולדה מתוך כאב האהבה הנכזבת של קלפטון לפטי בויד, אשתו של חברו הטוב, ג'ורג' האריסון.

ויטלוק לא היה רק נגן, הוא היה שותף מלא לכתיבה במחצית משירי התקליט. קלאסיקות רוק כמו BELL BOTTOM BLUES, ANYDAY ו-WHY DOES LOVE GOT TO BE SO SAD נושאות את חתימתו לצד זו של קלפטון, וכך גם שיר הפתיחה המצוין I LOOKED AWAY. הוא ניגן את תפקיד הפסנתר בחלק המרכזי של השיר LAYLA עצמו, אך הסיפור המורכב באמת שייך לקטע הפסנתר המסיים את השיר. המתופף ג'ים גורדון, שהיה אז בן זוגה של הזמרת ריטה קולידג', קיבל את הקרדיט על כתיבת הקודה המהפנטת הזו. עם זאת, ויטלוק וקולידג' עצמה טענו לאורך השנים שגורדון למעשה לקח מנגינה שהיא כתבה והשתמש בה ללא רשות.

באופן אירוני, האלבום הזה, שלימים יוכתר על ידי מגזין הרולינג סטון כאחד מ-500 התקליטים הגדולים בכל הזמנים, נחל כישלון מסחרי עם צאתו. הלהקה, שהייתה להבה בוערת של יצירתיות, דעכה במהירות טרגית.

בזמן שהקליט בלונדון את התקליט השני של דרק והדומינוס שלא יצא, ויטלוק הספיק לעבוד גם על תקליט הבכורה שלו, שנשא את שמו. בתקליט הזה ניגנו חבריו ללהקה וגם אורח מיוחד, ג'ורג' האריסון. החיבור עם האריסון היה עמוק יותר; ויטלוק תרם נגינת אורגן ופסנתר לאלבום המשולש ALL THINGS MUST PASS.

אך ויטלוק לא עצר שם. הוא הופיע, ללא קרדיט, גם באלבום המופתי EXILE ON MAIN STREET של הרולינג סטונס, ומאוחר יותר אף טען טענה נועזת: שהוא וגיטריסט הסטונס דאז, מיק טיילור, הם אלו שכתבו יחד את השיר I JUST WANT TO SEE HIS FACE, ולא מיק ג'אגר וקית' ריצ'רדס כפי שנכתב בקרדיטים. ויטלוק המשיך והוציא את תקליט הסולו השני שלו, RAW VELVET, בשנת 1972, שכלל גם הוא הופעות אורח של קלפטון והאריסון, ושני תקליטים נוספים, לפני שנעלם כמעט לחלוטין מתעשיית המוזיקה בסוף שנות השבעים.

נראה היה שהסיפור נגמר, אך בתחילת שנות האלפיים, ויטלוק חזר להקליט ולהופיע, לעיתים קרובות לצד אשתו המוזיקאית קוקו כרמל. בשנת 2000, המעגל נסגר באופן מרגש כאשר הוא וקלפטון התאחדו על במת התוכנית של ג'ולס הולנד לביצוע משותף וחד-פעמי של BELL BOTTOM BLUES. זה היה רגע טלוויזיוני קטן, אך עבור חובבי דרק והדומינוס, זו הייתה הצגה נוסטלגית ומרגשת לשותפות שהגדירה את אחד משיאי הרוק.

בובי ויטלוק אולי לא זכה לאותה תהילת עולם כמו שותפיו המפורסמים יותר, אך טביעת האצבע המוזיקלית והיצירתית שלו חקוקה עמוק בפנתיאון של המוזיקה. הוא היה הנשמה, הדבק והקול הנוסף שהפכו את דרק והדומינוס להרכב בלתי נשכח. יהי זכרו ברוך!

גם זה קרה ב-10 באוגוסט. ממעצרים משעשעים של כוכבי על ועד טרגדיות קורעות לב, מהמצאות ששינו את פני הצליל ועד ריבים אדירים באולפן שהולידו יצירות מופת. בואו נצא למסע בזמן אל אותם רגעים מכוננים.

צרות עם החוק וריבים באולפן

נתחיל, איך לא, עם מנת החוצפה והמרדנות שהיא לחם חוקם של כוכבי רוק. בשנת 1964, מיק ג'אגר נתפס על ידי משטרת התנועה הבריטית. אבל הסיבה לנסיעה היא כל הסיפור: סולן הרולינג סטונס דהר במכוניתו כדי לבקר שני מעריצים צעירים של הלהקה שנפצעו במהלך הופעה. המניע לא הרשים במיוחד את השוטר, שהגיש לו קנס בסך 32 לירות שטרלינג – סכום לא מבוטל באותם ימים – על נהיגה ללא ביטוח בתוקף ועל מהירות מופרזת. כנראה שגם בדרך למעשה טוב, אי אפשר לקבל סימפטיה מהשטן.

קפיצה קדימה לשנת 1970, והצרות עם החוק הופכות לרציניות הרבה יותר. במיאמי, נפתח משפטו המתוקשר של ג'ים מוריסון, סולן להקת הדלתות. האישומים: התערטלות על הבמה וחשיפה מגונה במהלך הופעה סוערת במיוחד במרץ 1969 במיאמי.

אך לא רק עם החוק התעמתו הגיבורים שלנו, אלא גם זה עם זה. בשנת 1984, יצא תקליט הבכורה של להקה צעירה מלוס אנג'לס בשם רד הוט צ'ילי פפרס. הלהקה רצתה להביא בתקליט את האנרגיה המתפרצת והגולמית של הופעות המועדונים שלה, אך למפיק אנדי גיל היו תוכניות אחרות. הוא ניסה לדחוף אותה לכיוון מסחרי יותר, עם סאונד מלוטש וידידותי לרדיו. ההתנגשות הייתה בלתי נמנעת. אנתוני קידיס, הסולן הכריזמטי, נחרד לשמוע את יצירות הפ'אנק הגרוביות שלו נשמעות "כאילו עברו עיקור במכונה סטרילית". המתח הגיע לנקודת רתיחה כה קיצונית, עד שטכנאי הסאונד דייב ג'רדן אושפז עם כיב קיבה, והבסיסט פלי (FLEA), באקט של מחאה בלתי נשכח, החליט להשאיר את צרכיו בקופסת פיצה ולהגיש אותה למפיק העיקש. "נחתנו היישר לעמק הפשרה", סיכם קידיס במרירות. למרות זאת והביקורות הפושרות בזמן אמת, התקליט הזה, עם הסינגל GET UP AND JUMP, נחשב כיום לאבן דרך שהניחה את היסודות לז'אנר הראפ-רוק והפאנק-מטאל.

יצירות מופת, הופעות גדולות ומפגשים מפתיעים

העשירי באוגוסט היה גם יום של יצירה והופעות יוצאות דופן. בשנת 1967, הרולינג סטונס, אותה להקה של ג'אגר שובר החוקים, נכנסה לאולפן לחודש של הקלטות לתקליט התגובה שלה לסרג'נט פפר של הביטלס. התוצאה הייתה THEIR SATANIC MAJESTIES REQUEST, התקליט הפסיכדלי והניסיוני ביותר של הלהקה, יצירה צבעונית ומהפנטת שהציגה צד אחר לגמרי שלהם.

באותו עשור, בשנת 1968, להקת הנשמה הפסיכדלית האחים צ'יימברס הוציאה את הסינגל האלמותי שלה, TIME HAS COME TODAY. באותו הערב ממש, הם עלו על במת אולם הפילמור ווסט בסן פרנסיסקו, לצד להקת האנימלס בגלגולה המאוחר ולהקת דם, יזע ודמעות. ערב כזה הוא חלום רטוב של כל חובב מוזיקה.

ומהופעות ענק, למפגשים אינטימיים ומפתיעים. בשנת 1971, מעריץ של להקת המי בשם צ'אק סוואנסון הצליח, אחרי ששתה קצת יותר מדי, להתגנב אל מאחורי הקלעים של הופעה בפיטסבורג. הוא סיפר בהמשך במכתב ששלח לרולינג סטון: "היה לי העונג לראות את להקת המי בהופעה בפיטסבורג, ב-10 באוגוסט, והם היו נהדרים. אחרי המופע כבר הייתי די שיכור וזייפתי מבטא קוקני כדי להידחף מבעד לשומרים בטענה שאני בן דודו של רוג'ר דאלטרי מליברפול. כשנכנסתי לחדר ההלבשה, פיט טאונסנד ישב שם והניח קרח על רגלו כי הוא ניפץ עליה גיטרה שאחר כך נשברה לחלוטין. שוחחתי איתו קצת על החברה שלי והצעתי לו כמה הצעות בעניין ההופעה הבימתית שלהם. לטעמי הם קצת אלימים מדי על הבמה. כשהמילה 'ביזארי' יצאה מפי, פרצו לפתע טאונסנד וקית' מון בריקוד קופצני סוער בחדר כשהם צועקים את המילה הזו שוב ושוב. לאחר מכן החליף טאונסנד בגדים ודאג לנעוץ סיכה של הגורו שלו. זה נהדר לראות להקה כזו טובה כשהיא כל כך חביבה אליי, זר מוחלט שנכנס לפתע לחדר ההלבשה שלה. אין ספק שזו להקה שמאד אכפת לה מהקהל שלה".

לידתו של צליל וטרגדיה אישית

היום הזה מציין גם את לידתו של האיש שאחראי במידה רבה לצליל של הרוק'נ'רול. בשנת 1909 נולד ליאו פנדר. שמו אולי לא מוכר לכל אחד, אבל ההמצאות שלו – אם זו שיטת הקלטות בערוצים או גיטרות הפנדר, ובראשן הטלקסטר והסטרטוקסטר – הן הבסיס שעליו נבנו קריירות שלמות וצלילים שהגדירו דורות. הוא הפך את הגיטרה החשמלית מכלי נגינה יקר ומסורבל לכלי עבודה אמין ונגיש להמונים.

אך לצד חגיגות והישגים, התאריך הזה נושא עמו גם צל כבד. בשנת 1997, התרחשה טרגדיה נוראה בחייו של ניל פירת, המתופף והתמלילן המבריק של להקת RUSH. בתו היחידה, סלינה, נהרגה בתאונת דרכים בגיל 19. כאילו לא די בכך, חודשים ספורים לאחר מכן מתה גם אשתו, ג'קי. פירת' עצמו טען שהיא מתה משברון לב. מוכה יגון, הוא הודיע על פרישה ממוזיקה ויצא למסע ארוך של ריפוי על האופנוע שלו, מסע שארך 14 חודשים ותועד בספרו GHOST RIDER.

הצד האנושי והנדיב של עולם הרוק הראה את פניו בשנת 2012. הכל החל ביום שישי, 20 ביולי, בבית קולנוע שהציג את הסרט THE DARK KNIGHT RISES. ג'יימס איגן הולמס פרץ לאולם עם אקדחים, הרג 12 איש ופצע 58. הסיפור טלטל את ארצות הברית והמשפט של היורה, שקיבל השראה ממעשיו של הג'וקר, נבל מפורסם בסרט באטמן, תפס כותרות מובילות לעוד חודשים רבים. בעקבות זה, להקות הרוק הכבד קיס ומוטלי קרו תרמו יחדיו 100,000 דולר למען משפחות הנפגעים.

כמעט ונכחדו: כוכבים ופרויקטים

העשירי באוגוסט היה גם יום של "כמעט". בשנת 1985, סיימון לה בון, סולן להקת הפופ המצליחה דוראן דוראן, כמעט וסיים את חייו. במהלך מרוץ יאכטות יוקרתי, היאכטה שלו, ששמה DRUM, התהפכה והוא נלכד מתחת למים יחד עם עוד חמישה אנשי צוות. רק בזכות פעולת חילוץ דרמטית של משמר החופים הבריטי, הם ניצלו. משמר החופים הבריטי עמל לחלץ את הצוות המוכה, ואחרי כמה תיקונים הם המשיכו במירוץ ותפסו את המקום השלישי במירוץ.

גם פרויקטים מוזיקליים עמדו על סף שינוי. בשנת 1967, הזמרת והדוגמנית ניקו, שזוהתה עם להקת מחתרת הקטיפה, הופיעה לבדה במרתף של מועדון סטאנלי'ס בניו יורק. אמן החימום היה טים באקלי. סטרלינג מוריסון, הגיטריסט של להקת מחתרת הקטיפה בה שרה ניקו: "הפסקנו לעבוד לזמן מה. נהגנו לעשות את זה מעת לעת - פשוט סירבנו לעשות משהו. ניקו הייתה צריכה כסף אז היא יצאה להופיע לבד. היא עבדה למטה אצל סטאנלי'ס ואמרנו לה שאין בעיה שהיא תעשה כל מה שהיא רוצה, וכך היא עשתה את זה. היינו מלווה אותה עם אחרים לפי תור. הייתי עושה את זה לשבוע אחד, ואז ג'ון קייל, לו ריד, רמבלין ג'ק אליוט, ג'קסון בראון - כולם הופיעו כנגני ליווי של ניקו. כשהחלטנו להתחיל לעבוד שוב. סיפרנו לה על זה, והיא אמרה, 'הו, יש לי עוד שלושה שבועות כאן'. אז אמרנו לה להחליט מה היא רוצה לעשות והיא החליטה שאולי היא יכולה ללכת לבד ולהיות כוכבת גדולה, ואמרנו, בסדר. מעולם לא היו רגשות רעים. למשל, לו ריד ניגן בכמה שירים לאלבומה הראשון ואף הלחין עבורה". ג'קסון בראון: "טים באקלי היה בניו יורק בוהלכתי לראות אותו מופיע במקום הזה, סטאנלי'ס. תמיד היה קהל בסביבה. ניקו ישבה בקצה אחד של הבר בפוזה הזו של מרלן דיטריך ושרה את השירים המדהימים האלו, וטים באקלי בא כאקט הפתיחה. היא השתגעה מכך שלא אותו בחור מלווה אותה כל ערב. אז היא ביקשה מטים לעשות את זה והוא אמר שלא. ואז היא שאלה אותי. הדבר הראשון ששאלו אותי היה אם אני יכול לנגן בגיטרה חשמלית. אמרתי שכן, אבל לא הייתה לי גיטרה. היא אמרה שאם אוכל להשיג אחת, אוכל לקבל את העבודה. אז שאלתי גיטרה של חבר".

רוד שמח מאוד

בשנת 1973, רוד סטיוארט הוציא את תקליט האוסף הראשון שלו, SING IT AGAIN ROD, שהתבלט לא רק בזכות הלהיטים אלא גם בזכות העטיפה המקורית שלו, שמעוצבת ככוסית משקה שקופה שדרכה ניתן לראות את פניו המחייכות של סטיוארט.

הסמור שקרע את הבשר והכריז על מותן של "האמהות". ב-10 באוגוסט בשנת 1970 יצא האלבום WEASELS RIPPED MY FLESH, של פרנק זאפה ואמהות ההמצאה.

על העטיפה, ג'נטלמן מחייך מתגלח בעזרת סמור חי שקורע בבשרו. מאחורי המוזיקה עמדו פרנק זאפה ולהקת אמהות ההמצאה, אלא שהיה פרט קטן ושולי – הלהקה כבר לא הייתה קיימת. למעשה, היא התפרקה בכעס ובחובות כמעט שנה קודם לכן. זהו סיפורו של תקליט פרידה שהיה למעשה יצירת מופת שהורכבה משאריות.

הסוף של אמהות ההמצאה, בגלגולן המקורי, לא הגיע בהפתעה גמורה. כבר באוקטובר 1969 החלו לצוץ שמועות במדורי הרכילות של עולם המוזיקה. לפתע, כל ההופעות העתידיות של הלהקה בוטלו ללא הסבר. האמת הייתה מרה וכואבת: פרנק זאפה, המנהיג הבלתי מעורער, משך את התקע. הסיבה המרכזית, כפי שקורה לא פעם, הייתה כסף. או ליתר דיוק, היעדרו המוחלט. זאפה נקט בצעד חסר תקדים בעולם הרוק של אותה תקופה: הוא שילם משכורת שבועית קבועה של 250 דולר לכל אחד מחברי הלהקה, שהגיעה לעיתים לתשעה נגנים. הוא עשה זאת כדי להבטיח לעצמו שליטה אמנותית ועסקית מוחלטת. האירוניה זעקה לשמיים, בהתחשב בכך שהוא כלל לא הקים את הלהקה, אלא הצטרף אליה והשתלט עליה בזכות כישרונו הכביר.

אך המודל העסקי הזה התברר כאסון פיננסי. חברת התקליטים VERVE, שהוציאה את תקליטיהם המוקדמים, פשוט לא העבירה לו תמלוגים. סיבובי ההופעות, במקום למלא את הקופה, רק רוקנו אותה. הקש ששבר את גב הגמל, או במקרה הזה את גבו של זאפה, הגיע בפסטיבל ג'אז בצפון קרולינה. הלהקה הגיעה למקום שהוכן עבור 30,000 איש, רק כדי לגלות על הבמה מערכת הגברה בעוצמה חשמלית של טוסטר משוכלל. כשברקע מתבשלת סופת גשמים אימתנית, זאפה הבין את הרמז. מיד לאחר ההופעה הוא כינס את הנגנים המותשים והודיע להם שמבחינתו זה נגמר. הוא לא מוכן יותר לגרור חבורה של מוזיקאים ברחבי אמריקה כדי להופיע בתנאים מבזים, כל זאת בזמן שהוא נכנס לחוב של 10,000 דולר (סכום עתק באותם ימים) מסיבוב הופעות כושל.

אך לא רק הכסף דיבר. הקלידן דון פרסטון חשף פן נוסף, עמוק יותר, של המשבר. "זאפה פירק אותנו לא רק בגלל הכסף", סיפר, "אלא גם בגלל שנהגנו לאלתר על הבמה. רוב ההופעה הייתה מאולתרת, וזאפה ראה שהקהל מגיב לזה נהדר. הוא אוהב שליטה, והאלתור יצא משליטתו". חברי הלהקה ההמומים נותרו ללא עבודה. זאפה מצידו לא בזבז זמן וצלל לעבודה על תקליט הסולו המהפכני שלו, HOT RATS. ניסיון אחרון להחיות את הגופה נעשה בסיבוב הופעות קצרצר בקנדה, אך זה רק חיזק את החלטתו של זאפה. "קיבינימט! זה באמת הסוף", הכריז. הוא מאס בקהל ש"מוחא כפיים בכל המקומות הלא נכונים", והרגיש שהגיע הזמן לתת לציבור לעכל את מה שהאמהות עשו עד כה.

בעוד זאפה תכנן להוציא סדרה שאפתנית של 12 תקליטי הופעות חיות מארכיון ההקלטות העצום שלו, חברי הלהקה המפורקת ניסו לאסוף את השברים. בתחילת 1970, הם נכנסו לאולפן כדי להקליט שיר בשם HIGH AND MIGHTY. אך אז, הגיעה עוד תזכורת כואבת למי באמת שולט בעניינים. מנהלו של זאפה, הרב כהן, הציע שהם יקראו לעצמם THE GRANDMOTHERS. הנגנים התלהבו, אך באמצע ההקלטות הודיע להם כהן שהתקליטון ייצא תחת השם FRANK ZAPPA PRESENTS THE GRANDMOTHERS. הנגנים הפגועים והמושפלים זרקו את הפרויקט לפח בו במקום. המתופף האינדיאני, ג'ימי קארל בלאק, שהיה מבוהל מהפירוק כי היו לו חמישה ילדים להאכיל, הקים הרכב חדש עם דון פרסטון, בניסיון נואש לשרוד.

ומה עשה זאפה? הוא, כהרגלו, עבד במקביל על אינספור פרויקטים: הכנת סרט על חברו המוזיקאי קפטיין ביפהארט, פיתוח תוכנית טלוויזיה שלא עברה את שלב הפיילוט, ואפילו תפקד כמנהל סיבוב ההופעות האירופי של ביפהארט. אך יותר מכל, הוא צלל לארכיון. מתוך אלפי שעות של קטעי אולפן והופעות חיות, הוא רקח במלאכת מחשבת שני תקליטים, שהיוו את ההספד המושלם ללהקה: הראשון, BURNT WEENY SANDWICH, והשני, התאום הפרוע והכאוטי שלו, WEASELS RIPPED MY FLESH.

עטיפת התקליט היא סיפור בפני עצמו. זאפה פנה למעצב ניאון פארק, הראה לו פרסומת תמימה למכונת גילוח ממגזין ישן, ושאל אותו: "מה אתה יכול לעשות כדי להפוך את זה לגרוע יותר?". התוצאה, שנראית כמו סצנה מסרט אימה קומי, הפכה לאייקונית. חברת התקליטים WARNER BROS נחרדה וסירבה בתחילה להוציא את התקליט עם העטיפה הזו. בגרמניה, אגב, יצא התקליט בעטיפה שונה לחלוטין, המציגה בובת תינוק מדממת לכודה במלכודת עכברים. אותה מהדורה גרמנית נחשבת כיום לפריט אספנים יקר ונדיר.

המוזיקה עצמה היא קולאז' מסחרר של סגנונות. יש כאן קאבר "אימהי" וגרובי לקלאסיקת הבלוז של ריצ'רד הקטן, DIRECTLY FROM MY HEART TO YOU. הקטע הנפלא OH NO הוקלט בשנת 1967 והזמר הראשי פה הוא ריי קולינס וקולו הנפלא. השיר הזה יצא במקור, כקטע אינסטרומנטלי, בתקליט הסולו הראשון של זאפה - LUMPY GRAVY. פה זה מגיע עם המילים. ויש את השיר MY GUITAR WANTS TO KILL YOUR MAMA שבתקליט הזה בא בגרסה שונה ממה שיצא אז כתקליטון. בקטע TOADS OF THE SHORT FOREST, זאפה מדגים את גאונותו כמלחין כאשר כל נגן מנגן באותו קצב, אך במשקל ריתמי שונה לחלוטין, ויוצר פוליריתמיקה מורכבת ומדהימה. השם של הקטע THE ORANGE COUNTY LUMBER TRUCK הוא מחווה לעבודתו של הבסיסט רוי איסטרדה כנהג משאית עצים לפני שהצטרף ללהקה. באופן מצמרר, עבודתו של איסטרדה בעשורים האחרונים היא לאכלס תא בכלא לאחר שהורשע בעבירות מין בקטינה.

ההפתעה הגדולה ביותר שמורה לסוף. קטע הנושא את שם התקליט, שהוקלט בהופעה חיה בבירמינגהם, אנגליה, הוא לא יותר מאשר שתי דקות של רעש צורמני, כאוטי ובלתי נסבל, שבו הלהקה כולה מנגנת באופן חופשי וצורם. זהו אגרוף קולי לבטן וסיום מושלם לתקליט שהוא כולו חגיגה של קצוות.

עיתוני התקופה לא ידעו איך לעכל את היצירה. עיתון בילבורד פרסם: "זאפה מפזר פה כרגיל תגובות על כל דבר... והליווי הכלי נוטה לכיוון האוונגרד". הרולינג סטון קבע: "אוסף שאריות המוזיקה המרשים ביותר ששמענו עד כה". אך את הסיכום המדויק ביותר סיפק אולי מגזין הג'אז 'דאון ביט': "כמלחין, מעבד וכגיטריסט, זאפה נמצא בדרך כלל בעולם הרוק. כעורך מוזיקה הוא מדהים לכשעצמו. אם רק עולם הפופ היה עוצר לשנייה ומקשיב ברצינות למוזיקה הנפלאה הזו".

אז WEASELS RIPPED MY FLESH אינו תקליט קל לעיכול. הוא דורש ראש פתוח ונכונות לאתגר מוזיקלי. אך עבור מי שמוכן לצלול פנימה, הוא מהווה סיומת מבריקה ומטלטלת לקריירה של להקה שאולי לא כבשה את המצעדים, אך ללא ספק שינתה את פני המוזיקה.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.