רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-10 באוקטובר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-10 באוקטובר (10.10) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אני שוכח כמה כיף יש בדבר הזה עד שאני שר מול אנשים והם ממש אוהבים את זה" (דייויד ביירן, בעיתון מלודי מייקר, שנת 1986)

הבונבוניירה של בונו. ב-10 באוקטובר בשנת 1988 יצא אלבום הופעה (בחלקו)  של להקת יו 2 ושמו RATTLE AND HUM.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת: "זה הוא ביטוי לדחף של הלהקה לעשות זאת בשני הכיוונים. אלבום כפול רחב ידיים המשלב רצועות חיות, גרסאות כיסוי, שיתופי פעולה, קטעים ממוזיקה של אחרים וקטע מראיון מוקלט, התקליט הוא מאמץ ברור להביא אותה בקונספטואליות וגם להנמיך ציפיות בעקבות הצלחת האלבום רב הפלטינה, JOSHUA TREE.

אבל שאפתנות תמיד הייתה המתנה והקללה של U2, וברור שהלהקה לא מרגישה בנוח לגמרי פה. כתוצאה מכך, אם בתוך הכאוס הנחקר למדי כאן, אתם מרגישים צורך להשוות זאת עם יצירות מופת של עודף כמו האלבום הלבן של הביטלס או EXILE ON MAIN STREET של הרולינג סטונס, אתם יכולים להיות בטוחים שלבונו, האדג', אדם קלייטון ולארי מולן לא יהיה אכפת מזה ולו קצת.

האלבום הזה לא ממש מתעלה לגבהים ההם, אבל U2 כן זוכים בחצי מהפרס. בהכללה ובאנרגיה המתגלגלת שלו, האלבום מסכם את סיפור עלייתה של U2 מאפלולית דבלין לכוכבות על בינלאומית בנימה סוערת וחגיגית. יחד עם זאת, הוא לא סוגר אף אחת מהאפשרויות שאולי הלהקה תרצה ללכת לקראת המהלך הגדול הבא שלה - ואולי, האלבום הזה אפילו פותח כמה דלתות.

השיר HELTER SKELTER מעורר את הביטלס מיד כשהוא נפתח בגרסה חיה.' השיר הזה שצ'רלס מנסון גנב מהביטלס; אנחנו גונבים את זה בחזרה', מכריז בונו בגילוי לב לפני ש-U2 קורעת את המנגינה. אבל למרות כל ההתרגשות שלו, האלבום נראה קצת מחושב בספונטניות כביכול שלו. האלבום הוא, אחרי הכל, פסקול. במקום סרט תיעודי, זה רק מסמך של אירועים שלעתים קרובות הובאו וסודרו במטרה מפורשת של צילום והקלטה. האלבום מדגים בכישרון את הכוח של U2 אבל מקדיש מעט מדי תשומת לב לחזון הלהקה. החזון הזה, כמובן, התפתח בצורה מרשימה במהלך השנים - החל בפלא המתבגר האפל של האלבום BOY ועובר דרך המתחם המיסטי של האלבום OCTOBER, הזעם והחריפות של האלבום WAR, הדימויים הסוריאליסטיים של THE UNFORGETTABLE FIRE והרחבה המהדהדת של JOSHUA TREE. האלבום החדש הוא קולם של ארבעה גברים שעדיין לא מצאו את מבוקשם - וחוסר השקט שלהם מבטיח שהם יחפשו עוד יותר".

ב-10 באוקטובר בשנת 1969 יצא אלבום הבכורה המרשים של קינג קרימזון, שנקרא IN THE COURT OF THE CRIMSON KING. זה אחד מאלבומי הבכורה המרשימים ביותר העולם הרוק ואחד משיאי התרבות המוזיקלית בכלל.

ב-10 באוקטובר 1969, כשעשור הסיקסטיז הסוער גסס לאיטו והעולם עוד עיכל את העובדה שבני אדם פסעו על הירח, נחת בחנויות התקליטים עצם בלתי מזוהה. היה זה תקליט הבכורה של להקה לונדונית אלמונית בשם קינג קרימזון, והוא נשא את השם המלכותי IN THE COURT OF THE CRIMSON KING. מעטים ידעו זאת באותו רגע, אך לא היה זה סתם עוד תקליט. הייתה זו רעידת אדמה מוזיקלית שעתידה להגדיר ז'אנר חדש ולהפוך לאחד משיאי היצירה של המאה העשרים.

אבל לפני שהמסך עולה, יש להציג את הנפשות הפועלות, חמישה אנשים שונים בתכלית שהתכנסו יחדיו כדי ליצור שלם שהיה גדול מסך חלקיו. על הגיטרה ניצב רוברט פריפ, אינטלקטואל רציני וחדשן בלתי נלאה. מולו, איאן מקדונלד, רב-אמן שניגן במלוטרון, חליל וסקסופון וסיפק את הצבעים העשירים של הלהקה. על הבס והשירה הופקד גרג לייק, שקולו האדיר והצלול הפך לאחד המזוהים ביותר ברוק. מאחור, על מערכת התופים, ישב מייקל ג'יילס, מתופף וירטואוזי ומדויק להפליא. והיה גם חבר חמישי, שלא ניגן על כלי אך מיתריו היו המילים והאורות: פיט סינפילד, התמלילן והתאורן, שהוסיף את הממד המיסטי והפואטי.

ביל ברופורד, לימים מתופף הלהקה אך אז חבר בלהקת יס, סיפר על הפעם הראשונה שראה אותם בהופעה: "בשעת לילה מאוחרת, באביב 1969, הגעתי עם יס מהופעה רחוקה למועדון ספיקאיזי שבלונדון. זה היה מקום קטן שלהקות רוק נהגו לבלות בו. נכנסנו בזמן שקינג קרימזון רק עמדה להתחיל, והכול היה מאוד מכובד ושקט לקראת הצליל הראשון. ואז, החיה העוצמתית האלוהית הכל יכולה, התפרצה לפתע. זה בכלל לא היה דומה לשום דבר אחר שמישהו שמע. איש לא ידע מה לעזאזל הדבר הזה. המילים היו שונות, האופן שבו המוזיקאים התנהלו היה שונה, הצליל היה שונה וזה פשוט הקפיא את כולם במקום. אחרי הלילה ההוא, כל מה שיכולתי לחשוב זה שאני רוצה לעזוב את יס ולהיות בקינג קרימזון".

ואז הגיע הצליל הראשון. המחט נגעה בוויניל והעולם עצר את נשימתו. השיר הפותח, 21ST CENTURY SCHIZOID MAN, לא היה שיר, הוא היה התקפה חזיתית על כל מה שהכרתם. זה התחיל בצלילים תמימים למראה של אורגן רוח, רק כדי להתפוצץ תוך שנייה לסערת ציקלון מוזיקלית בת שבע דקות. ריף הגיטרה-סקסופון הצורם והמבשר רעות של פריפ ומקדונלד נשמע כמו תרועת קרב מהגיהינום, הבס של לייק רעם עם אפקט פאז מאיים, וג'יילס להטט על התופים, כולל שימוש פנומנלי בשני דוושות בס. מעל כל הכאוס המאורגן הזה, נבח קולו המעוות של לייק, יורק את המילים הנבואיות והקודרות של סינפילד על שחיתות, מלחמה ותאוות בצע בעידן וייטנאם. זו הייתה תערובת מסחררת של רוק כבד, ג'אז חופשי ודיוק קלאסי שלא נשמעה כמוה מעולם, והיא הציבה את הלהקה מיידית בחוד החנית של זרם חדש שעתיד להיקרא "רוק מתקדם".

באופן משעשע, שם השיר היה הדבר האחרון שהגיע. "אני זוכר שנשענתי על אדן האח ופתאום צץ לי הרעיון", סיפר סינפילד. "המילה SCHIZOID. היא קפצה לראשי... רציתי משהו עתידני ולכן הקפצתי אותה למאה ה-21". השיר עצמו היה פאזל של רעיונות שכל חבר הביא ושהודבקו יחדיו לגאונות צרופה. למרות היותו השיר הפותח, הוא הוקלט אחרון, בטייק אחד חי באולפן ב-1 באוגוסט, מה שהעניק לו את האנרגיה המתפרצת שלו. "היינו להקה מוזרה", נזכר מקדונלד. "כשהסתיים הטייק, לא טפחנו על כתפינו... פשוט אמרנו 'אוקיי' והמשכנו הלאה. היינו לחוצים לסיים".

אחרי הסערה, הגיעה הרגיעה. הקטע השני, I TALK TO THE WIND, הציג את הצד הפולקי והפסטורלי של הלהקה. זוהי בלדה ענוגה ויפהפייה, עם שירתו החמה של לייק, הרמוניות קוליות עדינות של מקדונלד, וסולו חליל צד בלתי נשכח. הסולו הזה, למעשה, הוא תוצאה של עריכה מבריקה: שני טייקים שונים של סולו חליל נחתכו והודבקו יחדיו ליצירת קטע ארוך ומושלם אחד.

את צד א' של התקליט חתמה יצירת המופת EPITAPH. כאן נחשף לראשונה במלוא הדרו כלי הנגינה שיהפוך למזוהה ביותר עם הלהקה: המלוטרון. השיר נפתח בגילגול תוף טימפאני רועם – תוצאה של מזל טהור, שכן התוף פשוט הושאר באולפן מהקלטה קודמת והלהקה מיהרה לנצל אותו לאפקט דרמטי. מכאן, השיר נבנה על גבי שכבות של מלוטרון היוצרות תחושה של תזמורת אפוקליפטית, כשקולו של לייק מרקיע שחקים בזעקה על גורל האנושות. מקדונלד, בטכניקה חדשנית, הזיז במתינות את שני ערוצי המלוטרון זה מול זה כדי ליצור סאונד גלי ייחודי. השיר הוקלט בעשר שעות בלבד, ב-30 ביולי. "לדעתי, זו השירה הטובה ביותר של גרג בקריירה שלו", קבע מקדונלד.

צד ב' נפתח עם MOONCHILD, קטע חלומי ומסתורי. חלקו הראשון הוא קסם צרוף, עם נגינת מלוטרון אוורירית של מקדונלד ונגיעות גיטרה עדינות של פריפ. אולם, החלק השני והארוך של השיר הוא קטע אלתור חופשי, שנכנס לתקליט בעיקר כי ללהקה לא היה חומר מקורי נוסף והם סירבו להקליט גרסאות כיסוי. לייק וסינפילד כלל לא השתתפו באלתור וישבו בחדר הבקרה בזמן שהשאר ניגנו. שנים לאחר מכן, פריפ עצמו קיצץ את קטע האלתור במהדורות מחודשות, מה שרק חיזק את התחושה שהוא כנראה היה מיותר.

אך כל זה היה רק הכנה לדבר האמיתי, לסיום המפואר: שיר הנושא, THE COURT OF THE CRIMSON KING. עם מפלי המלוטרון המכשפים שלו, תיפוף מדויק וביצוע בטוח וגאה של כל הלהקה, השיר הזה חתם את התקליט בצורה מושלמת והותיר את המאזין (במקרה הזה, אותי) פעור פה. כשחברי הלהקה וחוג חברים מצומצם התכנסו בסוף אוגוסט להאזין ליצירה השלמה, התגובה העיקרית הייתה הלם מוחלט, מהול בסיפוק אדיר. הם ידעו שהם יצרו משהו מיוחד.

אי אפשר לדבר על התקליט הזה מבלי להזכיר את העטיפה המטלטלת שלו. היא נוצרה על ידי בארי גודבאר, חבר קרוב של סינפילד שעבד בחברת מחשבים וצייר כתחביב. בהשראת המוזיקה, הוא צייר שני ציורים בצבעי מים. הציור החיצוני הוא דיוקן עצמי מצמרר, שצויר בזמן שהביט בעצמו במראת הגילוח. הפנים המעוותות, העיניים המבועתות והפה הפעור בזעקה אילמת הפכו לאחד הדימויים החזקים והזכורים ביותר בתולדות הרוק. באופן מכוון, שם הלהקה כלל לא הופיע על העטיפה הקדמית. הציור הפנימי, דמות מחייכת המכונה "קינג קרימזון", טמן בחובו סוד: כשהיו מכסים את הפה המחייך, התגלו עיניים עצובות להפליא, שיקוף מושלם של האור והצל במוזיקה. באופן טרגי, בארי גודבאר מת מהתקף לב שנה לאחר צאת התקליט, בגיל 24 בלבד.

הביקורות לא איחרו להגיע והיו נלהבות. במלודי מייקר נכתב: "התקליט הזה, שכה ציפינו לו, אינו מאכזב. הוא מאשר את הכתרת הלהקה כאחת החשובות ביותר שצצו לנו. התקליט נותן קצת רעיון בעניין הכוח הבימתי של ההרכב, אך עדיין מעניק רושם מרהיב".

אך את הביקורת הצבעונית והנחרצת מכולן סיפק לא אחר מאשר פיט טאונסנד, גיטריסט להקת המי. במודעה שפורסמה ב"רולינג סטון" הוא כתב: "זה מאסטרפיס מופלא ועל טבעי. מאסטרפיס מופלא ועל טבעי. שם האלבום? שמות השירים? אתם וודאי יודעים יותר ממני, אבל אני הוא המוביל פה כי קיבלתי את האלבום שבועות לפני יציאתו כדי לכתוב ביקורת עליו. איזה יתרון זה לשמוע אלבומים לפני מישהו אחר. כמה נהדרת היא ההרגשה כשאני נכנס לחדר ואומר: 'עוד לא שמעתם את זה?!'.. חבל עליכם, כי אני שמעתי וזה נפלא'.

יש פה גיטרה פראית-זהירה שצועקת עליך ולא מפספסת תו. תופים שקטים רועמים לידך ומלוטרונים מייללים וגועשים כמו סירנות בעמק. גם אם אינכם אוהבים פנטזיות מוזיקליות מורכבות - אתם וודאי תאהבו את התקליט הזה. איש הצוות הטכני של המי, בוב, כבר סקרן לשמוע את האלבום. הוא ראה את הלהקה בהופעות והוא כבר מעריץ. הוא לא עוזב את הכסא שלו עד הצליל האחרון של התקליט.

אני שומע את התקליט ומרגיש שהושקע בו המון כסף. אולי 20,000 ליש"ט. חבר שלי, ששמע את צלילי התקליט שהשמעתי בעודו נמצא בחדר מתחתיי, בא בריצה ושאל אותי אם זה התקליט החדש של המי. בעומק ליבי אני מתבייש שזה איננו האלבום החדש שלנו. מצד שני אני לא מתבייש, כי פה מדובר במוזיקה ואצלנו מדובר ברוק. השיר הראשון בתקליט הזה נשמע כאילו הוקלטו בו מיליון כלי נגינה, זה על זה. ההקשבה לשיר הזה עצומה בהתאם.

זה ה'ריף' הכבד ביותר שהוקלט על ויניל מאז השמינית של מאהלר. חתיכה אמריקנית אחת ניגשת אליי עם החבר שלה ומספרת לי שכל חברי הלהקה מוזיקאים. אני כלל לא חשבתי אחרת. נו טוב".

טאונסנד צדק. IN THE COURT OF THE CRIMSON KING לא היה רק תקליט בכורה מרשים. הוא היה אבן דרך, יצירה שפרצה גבולות והוכיחה שהרוק יכול להיות מורכב, אינטליגנטי, אמנותי ובועט בעת ובעונה אחת. הוא הניח את היסודות לז'אנר שלם ונותר, גם עשרות שנים אחרי, רענן, נועז ועוצמתי כפי שהיה ביום היוולדו.

הקינקס מפרקים את בריטניה בתקליט מופת. ב-10 באוקטובר בשנת 1969, יצא תקליט חשוב מאד של להקת הקינקס ושמו ARTHUR (OR THE DECLINE AND FALL OF THE BRITISH EMPIRE).

בעשירי באוקטובר 1969, באותו יום בו יצא תקליט הבכורה של קינג קרימזון, יצאה גם יצירה שאפתנית בעלת שם ארוך ומאיים כמעט כמו האימפריה שעליה היא סיפרה: ARTHUR (OR THE DECLINE AND FALL OF THE BRITISH EMPIRE). הייתה זו יצירתה של הקינקס, הלהקה שזיקקה את כל התסכול, הגעגוע והביקורת הנוקבת שלה על הממלכה המאוחדת לכדי אופרת רוק מבריקה.

הקינקס של 1969 כבר לא הייתה אותה חבורת רית'ם אנד בלוז פרועה שפרצה לתודעה עם ריפים קצרים וממכרים בתחילת העשור. תחת הנהגתו של ריי דייויס, שהתגלה כאחד ממספרי הסיפורים המוכשרים והחדים ביותר במוזיקה הפופולרית, הלהקה הפכה לחוקרת של הנפש הבריטית. הרעיון לתקליט נולד בכלל כפרויקט טלוויזיוני. דייויס חבר לתסריטאי ג'וליאן מיצ'ל כדי ליצור דרמה עבור רשת הטלוויזיה גרנדה, והשירים נועדו להיות הפסקול. אך כמיטב המסורת של פרויקטים גדולים מהחיים, ההפקה הטלוויזיונית קרסה תחת קשיים פיננסיים, והותירה את דייויס עם חופן שירים יתומים וסיפור שלם שדרש בית. הבית הזה הפך לתקליט ARTHUR.

בראיון למגזין רקורד מירור סביב יציאת התקליט, הסביר דייויס את התהליך: "בבסיס אנחנו להקת רית'ם אנד בלוז, אך השתנינו המון בשנה האחרונה. התחלתי לעבוד על היצירה ארת'ור מהרגע בו הבזיק בראשי רעיון, בתחילת אשתקד, לעשות אופרת פופ. הקלטנו את התקליט במשך שלושה חודשים וסיימנו לפני כשלושה שבועות". דייויס גם הפגין את חוסר הנכונות שלו להתפשר, תכונה שאפיינה אותו תמיד: "התקליטון החדש שלנו, שנקרא SHANGRI-LA, אורכו יותר מחמש דקות אך אין בכוונתי לקצץ ממנו כדי להתאימו לרדיו. ברור לי שזה יפגע בהשמעותיו, אבל אין דבר שאני יכול לחתוך ממנו. סיימנו את השלב בו אנו כופים את עצמנו על הקהל. מי שמתעניין בנו, מוזמן להגיע אלינו".

התקליט סימן גם שינוי פרסונלי חשוב בלהקה. הבסיסט המקורי, פיט קואיף, שמאס במתחים הפנימיים, פרש והקים להקה חדשה. אל נעליו נכנס ג'ון דאלטון, שכבר מילא את מקומו של קואיף בעבר כשהאחרון נפצע בתאונת דרכים, והפעם הפך לחבר קבוע, כשהוא מביא יציבות נחוצה לחטיבת הקצב.

כמו תמיד אצל דייויס, החיוך מסתיר עוקצנות, והמלודיה מסתירה ביקורת חברתית נוקבת. התקליט הוא מסע אל תוך הפצעים הפתוחים של האומה הבריטית, זו שעדיין חולמת על תהילת העבר אך מתעוררת למציאות אפרורית. זה מתחיל כבר בשיר הפתיחה, VICTORIA, המנון רוק סרקסטי שחוגג לכאורה את ימי המלכה ויקטוריה, בעוד דייויס שר בציניות "למרות שאני עני, אני חופשי / כשאגדל, אלחם / עבור מדינה זו אני אמות / שהשמש שלה לא תשקע". אגב, השיר נכתב זמן קצר לאחר לידת בתו של ריי, שזכתה לאותו השם.

משם, דייויס מפנה את חיציו אל הממסד הצבאי. בשיר YES SIR NO SIR הוא מגלם חייל חסר פנים, בורג קטן במכונה צבאית אימתנית שנאלץ לבקש רשות אפילו כדי לנשום. המילים מצליפות במערכת שדורשת מחייליה למחוק את אישיותם: "תנו להם להרגיש שהם חשובים למען המטרה / אבל תנו להם להרגיש שהם נלחמים על ביתם / תנו לזבל אקדח ותכריחו אותו להילחם / ותוודאו לירות מיד במשתמטים / ואם הוא ימות, נשלח מדליה לאשתו". צחוקם המתגלגל של הגנרלים שדייויס מדמה בשיר, צורב את האוזן.

הזוועה מגיעה לשיא בשיר קורע הלב שבא אחריו, SOME MOTHER'S SON, המציג את הטרגדיה האנושית שמאחורי המלחמות הגדולות. "ילד של איזו אמא שוכב בשדה / מישהו הרג ילד של איזו אמא היום / ראשו פוצץ מאקדח של חייל / בזמן שכל האמהות עומדות ומחכות / ילד של איזו אמא לא יחזור לביתו היום / ילד של איזו אמא לא מקבל קבר / שני חיילים נלחמים בתעלה / אחד מהם מביט למעלה כדי לראות את השמש / ואז חולם על משחקים ששיחק כשהיה צעיר / ואז חברו קורא בשמו / זה קוטע את חלומו כשהוא מסובב ראשו / שניה לאחר מכן הוא מת / ילד של איזו אמא שוכב בשדה / בביתו שמו את תמונתו במסגרת / אבל כל החיילים המתים נראים אותו הדבר / בזמן שהוריהם עומדים ומחכים / לפגוש את ילדיהם החוזרים מבית הספר / ילד של איזו אמא שוכב מת".

במרכז התקליט עומדת דמותו של ארת'ור, אנגלי ממוצע בגיל העמידה, שטיחן שטיחים שחש כי חייו חמקו מבין אצבעותיו. בנו מחליט לעזוב את אנגליה המתפוררת לטובת החלום האמריקאי, מה שגורם לארת'ור להרהר בעברו, בהבטחות שלא קוימו ובאימפריה שהתפוגגה. בסופו של דבר, הוא עצמו בוחר לעזוב לאוסטרליה, המקום אליו היגרה אחותם של ריי ודייב דייויס במציאות. היבשת החדשה מוצגת כמקום שטוף שמש, אך גם שם ארת'ור לא מוצא מנוח. הוא מקים לעצמו גן עדן פרברי קטן, SHANGRI-LA, אך כפי שהשיר המופתי מתאר, זהו גן עדן של שעמום ופספוס. "השמעתי את השיר לחבר ותיק", סיפר ריי, "ובמהלך ההשמעה חשתי כי הוא ממש מובך כי השיר מדבר עליו. מאז לא דיברנו".

בסיום המסע, בשיר האחרון הנושא את שמו, ארת'ור מבין כי הבריחה הפיזית לא העניקה לו את האושר שחיפש. העולם המשיך הלאה, והוא נותר מאחור עם זיכרונותיו. "ארת'ור, העולם חלף מעליך ואתה יכול לבכות כל לילה, אך זה לא ישפר את המצב", שרה הלהקה, ובכך מסכמת את גורלו של דור שלם.

עם יציאתו, חלק מהמבקרים מיהרו להשוות את התקליט ל-TOMMY של להקת המי, שיצא מוקדם יותר באותה שנה. מבקר ה-NME כתב: "הקינקס עושים קריירה מסיפורי סיפורים אבל אנשים מתחילים לתהות שמא הם מגזימים". ג'ון דאלטון מיהר להגן על היצירה בראיון למלודי מייקר: "אנשים יכולים לחשוב שהעתקנו מלהקת המי, אבל האמת היא שריי התחיל לכתוב את שירי התקליט הזה הרבה לפני כן".

במבט לאחור, ARTHUR עומד כיצירה בפני עצמה, עדות מזהירה לכוחה של להקה בשיאה. כתיבתו של ריי דייויס חדה כתער, אחיו דייב מספק צלילי גיטרה מחוספסים והרמוניות קוליות חיוניות, וחטיבת הקצב של דאלטון והמתופף מיק אייבורי מניחה בסיס רוק מוצק. כל זה התחבר יחד בתקליט אחד, בשנת בציר בלתי נשכחת ושמה 1969, כדי לספר את סיפור שקיעתה של אימפריה דרך עיניו של האזרח הקטן.

ב-10 באוקטובר בשנת 1984 היה זה השיר BIG IN JAPAN, של להקת אלפאוויל, שכבש את צמרת המצעד הלועזי של רשת ג'. אז מה מסתתר מאחוריו? כשתקראו את זה, לא תשמעו יותר את השיר באותו אופן.

שם השיר הוא סוג של בדיחה. להקות רוק רבות שעברו הרבה מעבר לשיא שלהן ממשיכות להיות "גדולות ביפן" הרבה אחרי שהן לא יכולות למשוך קהל גדול בבריטניה או בארה"ב.

בראיון בשנת 1998 סיפר זמר הלהקה, מריאן גולד: "השיר מספר על זוג אוהבים שמנסים להיגמל מהרואין. שניהם מדמיינים כמה נהדר יהיה לאהוב בלי הסם: בלי גניבה, בלי לקוחות, בלי מבטים מזוגגים, רגשות אמיתיים, עולמות אמיתיים. עד היום תחנת גן החיות של ברלין היא מקום מפגש חשוב לנרקומנים. לכן גן החיות מוזכר בשיר ('האם אשאר כאן בגן החיות / או שאלך ואשנה את נקודת המבט שלי / לסצנות מכוערות אחרות').

בשנת 1977 הייתי מבקר די קבוע במועדון גרמני. קיוויתי לפגוש שם את דיוויד בואי. הייתה שמועה שהוא יהיה בברלין לטיפולי גמילה בתקופה ההיא. היה שם בחור שמכר תקליטים של להקות עצמאיות מארה"ב ובריטניה. קניתי תקליט של להקה בריטית בשם BIG IN JAPAN. המשמעות של השם הייתה שאתה כלום בסביבתך, ואתה יכול להיות גדול במקום אחר ולספר את זה בבית בלי בעיה, כי יפן כל כך רחוקה. בכל מקרה האמירה הזו התאימה בצורה מושלמת לסיפור של זוג האוהבים. אז השתמשתי בה לפזמון של השיר.

זה היה מוזר: כששחררנו את השיר מאוחר יותר, להקת פרנקי הולך להוליווד הייתה השולטת עם השיר RELAX והיינו צריכים כמה שבועות כדי לשחרר אותם מראש המצעד. הולי ג'ונסון, זמר הלהקה, היה הזמר של הלהקה הזו, BIG IN JAPAN. תראו איך הכל מתחבר".

קופים על גג העולם. ב-10 באוקטובר בשנת 1966 יצא תקליט הבכורה של להקת THE MONKEES.

בעשירי לאוקטובר 1966, כשעולם הפופ עדיין היה מהופנט לקסם הליברפולי של הביטלס, נחת על מדפי החנויות באמריקה תקליט בכורה של להקה חדשה בשם THE MONKEES. על פניו, זו הייתה עוד רביעיית בחורים צעירים עם תספורות מוקפדות וגיטרות, אבל מאחורי הקלעים, התקליט הזה סימל את אחת המהפכות הגדולות והשנויות במחלוקת בתולדות המוזיקה: הולדתה של להקת הפופ המהונדסת הראשונה.

הרעיון נרקם במוחו הקודח של המפיק דון קירשנר, איל מוזיקה ממולח שהביט בקנאה בהיסטריית הביטלמאניה ששטפה את העולם והבין שאמריקה חייבת תשובה משלה. קירשנר ידע שהמתנה לכשרונות שיצמחו באופן טבעי תיקח יותר מדי זמן. הוא רצה הצלחה, והוא רצה אותה עכשיו. הדרך, מבחינתו, הייתה פשוטה: לייצר להקה יש מאין.

חשוב לציין, הנוהל של הפרדת המבצעים מהנגנים והכותבים לא היה חדש. אלילי נוער כמו פרנקי אוולון או בובי וי היו מגיעים לאולפן רק כדי להניח את קולם על פלייבקים מוכנים מראש. גם ענקי מוטאון, כמו רביעיית הפסגות או שלישיית הסופרימס, לא ניגנו או כתבו את להיטיהם. אבל קירשנר לקח את השיטה הזו צעד אחד ענק קדימה. הוא לא רצה רק זמר, הוא רצה להקה שלמה, חיקוי אמריקאי מושלם ל"ארבעת המופלאים", כזה שגם יככב בסדרת טלוויזיה משלו, בדיוק כפי שהביטלס כיכבו בסרטיהם.

קירשנר פרסם מודעה מפורסמת במגזינים של הוליווד, בה חיפש "ארבעה בחורים מטורפים, בגילאי 17 עד 21" לתפקידי משחק כנגני רוק. מאות הגיעו לאודישנים, ובסופם נבחרו ארבעה טיפוסים שונים אך משלימים: דייבי ג'ונס הבריטי המתוק, מיקי דולנז השחקן הקומי, פיטר טורק המוזיקאי הרגיש ומייק נזמית' הרציני והאינטליגנטי, חבוש בכובע צמר שהפך לסימן ההיכר שלו.

כעת, כל שנותר היה לספק להם שירים. קירשנר גייס את מיטב הכותבים שעבדו תחתיו, כולל יהלומים כמו ניל דיימונד והצמד המנצח קרול קינג וגרי גופין. לצורך ההקלטות, הוא שכר את שירותיה של נבחרת החלומות של נגני האולפן בלוס אנג'לס, החבורה הסודית למחצה שנקראה THE WRECKING CREW. חבורה זו, שכללה אשפים כמו המתופף האל בליין והבסיסטית קרול קיי, הייתה אחראית לפסקול של שנות השישים והקליטה עבור אמנים מהשורה הראשונה.

תפקידם של ארבעת המאנקיז היה מינימלי: להגיע לאולפן, לשיר את המילים, ובעיקר, להיראות טוב בטלוויזיה כשהם עושים ליפסינק ומבצעים פנטומימה קומית על כלי הנגינה. הנוסחה פעלה כמו קסם. סדרת הטלוויזיה הפכה ללהיט מיידי, ותקליט הבכורה, שכלל את הלהיט הענק LAST TRAIN TO CLARKSVILLE, נמכר במיליוני עותקים והגיע לפסגת המצעדים. המאנקיז הפכו לכוכבי ענק, לכודים במערבולת של שקר מתוק שטווה סביבם קירשנר. דייבי ג'ונס זכר בספרו היטב את האווירה המשוחררת שאפפה את הקלטות התקליט הראשון שלהם. "תמיד היינו עושים שטויות כאלה", הוא סיפר. "אני מניח שהרגשנו שאנחנו חייבים להיות 'דולקים' רוב הזמן. במיוחד בהתחלה, כשזה באמת ובתמים היה כיף גדול". עבור ג'ונס וחבריו, לפחות בתחילת הדרך, כל העניין היה הרפתקה אחת גדולה. "כולנו חשבנו שאנחנו כל כך מצחיקים", הוא נזכר בחיוך.

אך מתחת למעטה הפלסטיק המבריק, החלה האמת לבעבע. השירים עצמם היו פניני פופ מבריקות. LAST TRAIN TO CLARKSVILLE, למשל, היה שיר מחאה מוסווה נגד מלחמת וייטנאם, המספר על חייל שנפרד מאהובתו לפני יציאתו לקרב.

קירשנר, שכונה "האיש עם אוזן הזהב", הגיע כדי לפקח מקרוב על ההקלטות. הוא היה משוכנע לחלוטין שהוא מחזיק בידיו מכרה זהב. הוא הרי בחר בעצמו את השירים, כולל כמה פנינים של צמד הכותבים המצליח ג'רי גופין וקרול קינג, וארסנל של המנוני פופ קליטים מבית היוצר של טומי בויס ובובי הארט. מבחינתו של קירשנר, ההצלחה הייתה מובטחת והעסק כולו היה תפור וסגור. הוא לא הפסיק לדבר על איך התקליט הזה יהפוך ללהיט היסטרי ואיך כל חברי הלהקה יהפכו למיליונרים בן לילה. אלא שהחבורה העליזה באולפן לא ממש התרשמה מההצהרות הבומבסטיות. למעשה, מיקי דולנז אפילו לא זיהה את האיש החשוב שניצב מולו. כל מה שהוא ראה היה איש עסקים בחליפה שמדבר בקלישאות על כסף גדול. כשדולנז, כהרגלו, התחיל להשתטות ולהתפרע באולפן, קירשנר פנה אליו בהצעה שנשמעה רצינית לחלוטין. "אני אגיד לך מה, ילד", אמר המפיק, "אני אתן לך חמישים אלף דולר, כאן ועכשיו, במזומן, בתמורה לצ'ק התמלוגים הראשון שלך". תגובתו של דולנז לא איחרה לבוא, והיא בהחלט לא הייתה צפויה. בלי לחשוב פעמיים, הוא פשוט שפך כוס מים צוננים על ראשו של קירשנר ההמום ואמר בבדיחות הדעת, "כן, בטח". התקרית הזו המחישה יותר מכל את הפער בין איש העסקים הממולח לבין הצעירים הפרועים, שבאותו שלב עוד לא הבינו את גודל המכונה שנקלעה לתוכה. "לא היה לנו מושג כמה גדול כל העסק הזה הולך להיות", הודה ג'ונס. "מבחינתי זו הייתה עוד הופעה, עוד צוות שחקנים. מעולם לא חשבתי על זה כמשהו מתמשך".

אך בזמן שחלק מהחברים ראו בפרויקט בעיקר שעשוע, היה חבר להקה אחד שלקח את המוזיקה ברצינות תהומית מהרגע הראשון: מייק נזמית'. כפי שדולנז עצמו מספר, נזמית' נלחם בשיניים כדי להיות מעורב בצד המוזיקלי ולא להישאר רק שחקן. הוא הקים להקת אולפן משלו והצליח להכניס שניים משיריו לתקליט הראשון. הוא דחף ועודד את שאר החברים לעשות כמוהו, לכתוב ולהלחין בעצמם. "זה לא נבע רק ממניעים טהורים", הבהיר דולנז. "הוא ידע היטב מה הפוטנציאל הכלכלי העצום שיש בכתיבת שיר שמגיע למקום הראשון במצעדים, והוא רצה את ההזדמנות שלו". המתח הזה, בין מכונת פופ משומנת לבין שאיפות אמנותיות ועצמאיות, יגדיר את סיפורם של המאנקיז בשנים שיבואו. ההצלחה המסחררת עלתה לארבעה לראש, והם החלו למאוס בתפקיד הבובות על חוט. הם דרשו מקירשנר את הזכות לנגן וליצור בעצמם. המאבק הגיע לשיאו בעימות מפורסם, שבסופו איים נזמית' על קירשנר והבהיר לו שהמשחק נגמר. המהלך האמיץ הזה הוביל אותם לעצמאות אמנותית, אך גם סימן את תחילת הדעיכה בקריירה המשותפת שלהם.

קירשנר, מצדו, למד את הלקח. בפרויקט הגדול הבא שלו, הוא רקח להקה חדשה בשם הארצ'יז, שהפיקה להיטי ענק. הפעם, כדי למנוע כל אפשרות של מרד, חברי הלהקה היו דמויות מצוירות. הם לא יכלו לבוא בדרישות.

ובשורה התחתונה, תקליט הבכורה של המאנקיז נותר פיסת פופ משובחת. הוא מזכרת מתוקה וצבעונית לתקופה תמימה יותר, וגם עדות לכך שלפעמים, גם מתוך התכנון הציני ביותר, יכולה להיוולד מוזיקה נהדרת שפשוט כיף לשמוע. ברוכים הבאים לכוכב הקופים!

התנודות האלה ממש - אבל ממש טובות! ב-10 באוקטובר בשנת 1966 יצא תקליטון חדש ללהקת ביץ' בויז, עם השיר GOOD VIBRATIONS.

גיטריסט להקת המי, פיט טאונסנד, אמר על השיר באותה שנת 1967: "שמעתי את זה בפעם הראשונה כשהייתי עם להקתי בשבדיה. התגובה הראשונה שלי הייתה שזה שיר פופ נחמד. יש לי הפרדה מוחלטת בין מוזיקת פופ למוזיקה נסיונית. השיר של הביץ' בויז זה פופ".

בריאן ווילסון אמר למגזין רולינג סטון: "אמא שלי נהגה לספר לי על ויברציות. לא ממש הבנתי יותר מדי ממה שהיא התכוונה כשהייתי ילד. זה הפחיד אותי, המילה 'רעידות' - לחשוב שרגשות בלתי נראים. היא גם סיפרה לי על כלבים שהיו נובחים על אנשים מסוימים, אבל לא נובחים על אחרים, וכך קרה שדיברנו על רעידות טובות".

בריאן ווילסון כינה את השיר הזה "סימפוניית כיס" ובזמנו, זה היה שיר הפופ היקר ביותר שהוקלט אי פעם, כשעלות הכנתו הייתה כ-50,000 דולר. הוא עבד על זה באובססיביות. באותו זמן, הוא נשאר בבית וכתב מוזיקה בזמן ששאר חברי הלהקה טיילו ברחבי העולם והופיעו. הוא התחיל שלב מאוד מוזר בחייו שבו היה מבלה תקופות ארוכות במיטה ועובד בתוך ארגז חול בבית. בתקופה זו, רבים ראו בו גאון בגלל השירים פורצי הדרך וטכניקות ההקלטה שהגה.

זה הוקלט על פני תקופה של חודשיים באמצעות מוזיקאים מהשורה הראשונה בלוס אנג'לס (THE WRECKING CREW) - כשהביץ' בויז לא ניגנו בכלי נגינה פה. קשה לדעת את זהות כל הנגנים שהשתתפו בהקלטה, אך כמה מהם ברורים - גלן קמפבל (גיטרה מובילה), האל בליין (תופים), לארי נקטל (אורגן) ואל דה לורי (פסנתר). בריאן ווילסון ניגן בס כשהביץ' בויז יצאו לדרך, אבל הוא הביא את קרול קיי לנגן בגיטרה בס ואת לייל ריץ לנגן בקונטרבס בסשנים האלה. קרול קיי: "הוא עשה את הטייק הראשון על זה עם ריי פולמן וביטל את זה. מאז הוא לא שינה את חלק הבס במהלך כל התהליך. הוא שינה את כל שאר המוזיקה, הוא לא שינה את החלק של הבס".

סולן הביץ' בויז, מייק לאב, כתב את המילים לשיר הזה והודה שהאווירה הפסיכדלית השפיעה על המילים שלו. : "זה היה סוג הפלאוואר-פאוואר הזה שהלך אז. רציתי לעשות משהו שתפס את התחושה הזו של הזמנים ההם".

הצליל החריג והגבוה בשיר הזה הופק באמצעות טרמין חשמלי, כלי שמשתמש בזרם חשמלי כדי להפיק צליל (לא נוגעים בתרמין כדי לנגן אותו, אבל מעבירים את היד על פני השדה החשמלי לשינוי תדרים). הטרמין הומצא בשנת 1919, אך היה קשה מאוד לנגינה, ובסופו של דבר שימש בעיקר כמכשיר לאפקטים קוליים.

בריאן ווילסון הכיר את הכלי, שכן הוא שימש ליצירת צלילים מפחידים בסרטי אימה שנעשו בתקציב נמוך. כשהוא שם תפקיד של צ'לו בפזמוני השיר, הוא ראה בעיני רוחו צליל יוצא דופן בתדר גבוה שיתאים לצדם, והוא חשב על הכלי הזה. הוא לא הצליח לאתר טרמין אמיתי, אבל מצא ממציא בשם פול טאנר שהיה טרומבוניסט בתזמורת של גלן מילר בין השנים 1942-1938, שפיתח מכשיר דומה עם בוב ויטסל שנקרא אלקטרו-טרמין, שבניגוד לטרמין רגיל, לא היו לו אנטנות. טאנר אף הובא לנגן את המכשיר בהקלטה.

אתגר ענק היה ליצור מחדש את הצליל של הטרמין להופעות חיות. בהופעות השתמש מייק לאב בכלי שונה שהיה קל יותר מבחינת תפעול. בריאן ווילסון כינה את השיר הזה "הסיכום של החזון המוזיקלי שלי. התכנסות הרמונית של דמיון וכישרון, ערכי הפקה ואמנות, כתיבת שירים ורוחניות". הוא אף טען שכתב את השיר כשהיה בעוד טריפ של אל.אס.די. לפי דבריו, חברת התקליטים קפיטול לא רצתה לשחרר את זה כתקליטון כי אנשיה חשבו שזה ארוך מדי. הוא התחנן בפניהם להקשיב לדעתו. הוא צדק - השיר הפך להיות להיט וגם הפך לשיר הפופ הראשון שחובר מחלקים שונים. בשנים הבאות, הביטלס עשו הרבה מזה בהשפעת שירו של ווילסון.

זו הייתה ההתחלה של מה שהלך להיות אלבום בשם SMILE (או בשמו המקורי, DUMB ANGEL) . זה לא יצא בזמנו כי נגנז. בריאן ווילסון היה כותב השירים היחיד שקיבל קרדיט בשיר זה עד שתביעה משפטית משנת 1994 העניקה קרדיט גם למייק לאב על תרומתו למילים של השיר הזה ושל 34 שירים אחרים של הביץ' בויז. לאב טען שמורי ווילסון (אביו של בריאן), טיפל בפרטי הקרדיטים והוציא אותו מהם בכוונה.

האפר של רנסאנס עדיין בוער... ועוד איך! ב-10 באוקטובר בשנת 1973 יצא האלבום הרביעי של להקת רנסאנס הבריטית ושמו AHES ARE BURNING.

התאריך היה 10 באוקטובר 1973, סתיו לונדוני ערפילי, אבל בעולם הרוק המתקדם משהו חדש ובוהק עמד להיוולד. באותו היום יצא לחנויות התקליטים ASHES ARE BURNING, התקליט הרביעי של להקת רנסאנס, והראשון שהציג לעולם את הצליל המלכותי והסימפוני שיהפוך למזוהה עמה. היה זה רגע מכונן עבור הרכב שנולד, תרתי משמע, מתוך האפר של גלגול קודם.

המסע להקלטת התקליט הזה היה מרתק לא פחות מהמוזיקה עצמה. האיש שאחז במושכות הסאונד באולפני DE LANE LEA המפוארים היה טכנאי צעיר בשם דאג בוגי. קצת לפני כן בוגי היה גם הבסיסט השלישי והזמני של להקה קטנה בשם קווין, רגע לפני שג'ון דיקון נכנס לתמונה ושינה את ההיסטוריה. שנים לאחר מכן, בוגי נזכר בהתרגשות כשסיפר לי אישית, בראיון שעשיתי עמו, כיצד הקליט את הלהקה באולפן מספר 3, החדר שיועד ללהקות רוק רועשות. "התזמורת נוספה מאוחר יותר באולפן מספר 2, הגדול והיוקרתי, זה של המוזיקה הקלאסית", סיפר. "השילוב יצר צליל כל כך עשיר וייחודי, שעד היום כשאני מאזין לו, שערות ידיי סומרות". על מפיק ההקלטה, דיק פלאנט, אמר בוגי שהוא לא פחות מגאון.

כדי להבין את גודל ההישג של ASHES ARE BURNING, צריך לחזור מעט אחורה. להקת רנסאנס המקורית קמה ב-1969 על ידי שני יוצאי להקת היארדבירדס, המתופף ג'ים מקארטי והזמר קית' רלף. ההרכב הזה הוציא שני תקליטים מכובדים (או ליתר דיוק, אחד וחצי...) אך לאחר מכן התפרק. מתוך ההריסות, קם הרכב חדש לחלוטין. תחילה, את עמדת הזמרת תפסה בינקי קולום, בשלב ביניים קצרצר שתועד בסרט לטלוויזיה הבלגית אך לא הניב תקליט אולפן. ואז, הגיעה האישה שתגדיר מחדש את הלהקה.

שמה היה אנני הסלאם, והיא הייתה בעלת קול צלול כבדולח עם מנעד של חמש אוקטבות. הסלאם הצטרפה והלהקה הקליטה את התקליט PROLOGUE, שרמז על הבאות. אך ב-ASHES ARE BURNING כל החלקים בפאזל התחברו. קולה הווירטואוזי והכמעט-אופראי של הסלאם העניק ללהקה את הממד הקלאסי שהיה חסר לה. באופן מפתיע, היא ייחסה את הדיוק הווקאלי שלה לעובדה שהייתה חירשת באוזן אחת, מה שגרם לה להתרכז באופן אבסולוטי בצלילים.

לקראת הקלטת התקליט החדש, הצטרף ללהקה באופן רשמי הגיטריסט האקוסטי והמלחין העיקרי, מייקל דנפורד. מכיוון שהצטרפותו התרחשה בשלב מאוחר יחסית, הוא לא זכה להופיע בצילום שעל עטיפת התקליט וגם לא קיבל קרדיט רשמי כנגן, למרות טביעת אצבעותיו המלודית על כל צליל ושיר. יחד עם הקלידן הדומיננטי ג'ון טאוט, הבסיסט והזמר ג'ון קאמפ והמתופף טרי סאליבן ועם הסלאם בחזית - הרנסאנס הזה היה מוכן לכבוש את העולם.

חברי הלהקה ערכו חזרות אינטנסיביות באולם כנסייה ישן, כדי לספוג את האקוסטיקה והאווירה המיוחדת. הייתה זו הסלאם שהציעה לפתוח את התקליט בצליל דרמטי של גונג. "אני אוהבת את כל השירים בתקליט הזה", סיפרה, "אבל AT THE HARBOUR הוא אחד הדברים הטובים ביותר שהקלטנו אי פעם. ג'ים מקארטי מההרכב המקורי עוד הספיק לתרום לנו שיר אחד אחרון, ON THE FRONTIER, וזו הייתה הפעם האחרונה שהשתמשנו בחומרים שלו".

אך הרגע המכונן באמת הגיע כאשר התזמורת נכנסה לתמונה. הסלאם: "זו הייתה חוויה פנטסטית להקליט את התקליט הזה. החלק הכי מדהים באלבום הזה היה כשהתזמורת נכנסה. השיר הראשון שחברי התזמורת הקליטו על ההקלטה שלנו היה CARPET OF THE SUN. עמדתי ליד ג'ון טאוט ושנינו דמענו, כי פתאום הייתה תזמורת שלמה שמנגנת את המוזיקה שלנו. זה היה כה אמוציונלי כי חשנו שבאמת התקדמנו פה".

העוצמה המוזיקלית של התקליט נשענה במידה רבה על נגינת הפסנתר הקלאסית והמסעירה של ג'ון טאוט. אך התקליט כלל גם אורח מיוחד במינו. הגיטריסט אנדי פאוואל מלהקת WISHBONE ASH הגיע לאולפן כדי לנגן סולו גיטרה חשמלית בלתי נשכח בשיר הנושא. זו הייתה החזרת טובה חברית; שנה קודם לכן, היה זה טאוט שניגן קלידים בתקליט המופת ARGUS של ווישבון אש.

באופן אירוני, בזמן שהתקליט נחשב היום לקלאסיקה בבריטניה, בזמן אמת הקהל הבריטי התקשה לקבל את רנסאנס החדשה ולהתנתק מהמורשת של קית' רלף וג'ים מקארטי. דווקא באמריקה, שם לא היו דעות קדומות, התקליט זכה להצלחה ונכנס למצעד הבילבורד. ההצלחה הזו גרמה ללהקה למקד את מאמציה מעתה ואילך בשוק האמריקני הגדול.

ולסיום, פרט טריוויה לחדי העין: אם תתקלו בעותקים שונים של התקליט, אל תתפלאו אם תראו על העטיפה שתי גרסאות מעט שונות של אותו צילום. באחת, אנני הסלאם נראית בפנים רציניות ומהורהרות, ובשנייה היא מחייכת חיוך קטן, כאילו יודעת איזה אוצר מוזיקלי מופלא היא והלהקה בדיוק העניקו לעולם. אל תדאגו - המוסיקה בשתי המהדורות זהה וקסומה.

גם זה קרה ב-10 באוקטובר. ההיסטוריה של המוזיקה היא לא רק צלילים ותווים, אלא גם סיפורים מדהימים, צירופי מקרים הזויים והחלטות משונות ששינו את פני התעשייה. בואו נצלול אל כמה מהרגעים הגדולים, הקטנים והביזאריים שאירעו לאורך השנים ועיצבו את הפסקול של חיינו.

גיטרות, פיצוצים ושיר אהבה לחברה של החבר

אי שם בשנת 1902, נוסדה חברה צנועה בשם GIBSON MANDOLIN GUITAR COMPANY. קשה היה לדמיין אז שהשם הזה יהפוך למילה נרדפת לרוק'נ'רול. צעד משמעותי קדימה נרשם בשנת 1946, כשהחברה ייצרה את הגיטרה החשמלית הראשונית שלה, ומאז השאר היסטוריה. כיום, השם GIBSON הוא לא פחות ממוסד, מותג מוביל המזוהה עם כמה מהריפים הגדולים ביותר שנכתבו אי פעם.

קדימה בזמן לשנת 1977, ובפילדלפיה העניינים קצת יצאו משליטה. במהלך הופעה של להקת אירוסמית' באולם הספקטרום, מישהו מהקהל החליט שהמופע לא מספיק מואר וזרק זיקוק רב עוצמה הישר אל הבמה. התוצאה הייתה פחות חגיגית: הסולן, סטיבן טיילר, ספג פגיעה בקרנית העין, והגיטריסט ג'ו פרי נפגע בידו. כנראה שהמעריץ לקח את המושג "מופע פיצוץ" צעד אחד רחוק מדי.

שנה לאחר מכן, ב-1978, להקת THE CARS שיחררה תקליטון חדש עם השיר הקליט MY BEST FRIEND'S GIRL. זה היה הימור בטוח אחרי ההצלחה המסחררת של התקליטון הקודם, JUST WHAT I NEEDED. כמו רוב החומרים המוקדמים של הלהקה, הזמר ריק אוקאסק כתב את השיר והכין סקיצה באולפן הביתי הצנוע שלו בבוסטון. כשהלהקה הוחתמה בחברת אלקטרה רקורדס, היא נכנסה לאולפן עם המפיק רוי תומס בייקר, ששמו הלך לפניו בזכות עבודתו עם להקת קווין. בייקר, שהיה רגיל לדרמות והפקות ענק, נתן לחבר'ה מבוסטון חופש יצירתי ועודד אותם להתנסות. התוצאה הייתה סאונד ייחודי ומהודק, שכלל אפילו מחווה קטנה: אם תקשיבו היטב, תזהו שהגיטריסט אליוט איסטון "שאל" קטע גיטרה מהשיר I WILL של הביטלס.

לילי הוורודה, הגאון השמן והלהקה של אח של פול

בבריטניה של 1968, שלישייה קומית מליברפול בשם THE SCAFFOLD כבשה את המצעדים עם התקליטון LILY THE PINK. ההרכב המוזר הזה כלל את צייר הקומיקס ג'ון גורמן, המשורר רוג'ר מקאף, ואדם בשם מייק מגיר, שלימים התברר שהוא לא אחר מאשר אחיו הצעיר של פול מקרטני. השיר עצמו, שהפך ללהיטם הגדול היחיד, התבסס על שיר עם ותיק בשם "הבלדה של לידיה פינקהם", שהיה פופולרי בקרב קבוצות רוגבי אחרי משחקים. לידיה פינקהם האמיתית הייתה אשת עסקים חלוצה מהמאה ה-19 ששיווקה תרופות צמחיות להקלה על כאבי מחזור, בעולם שנשלט כולו על ידי גברים.

השלישייה לקחה את הלחן העממי וכתבה לו מילים חדשות ומשעשעות, אבל הסיפור האמיתי התרחש באולפני EMI באבי רואד. למשל, השורה על "ג'ניפר אקלס והנמשים האיומים שלה" נוספה כמחווה לגראהם נאש מלהקת ההוליס (שהיה להם להיט בשם JENNIFER ECCLES), שהגיע לאולפן כדי לתרום קולות רקע. השורה על "מר פרירס והאוזניים הדביקות שלו" הייתה עקיצה לבמאי הקולנוע סטיבן פרירס, שכמעט וחיסל להם את הקריירה בבימוי כושל של קטעי קומדיה בסיבוב הופעות מוקדם. אבל רשימת האורחים לא נגמרת כאן. טים רייס, שהיה אז בסך הכל נער תה באולפן וחלם להיות תמלילן, שר גם הוא בקולות הרקע, שנים לפני שהפך לשם דבר עם מחזות זמר כמו "ישו כוכב עליון" ו"אוויטה". לצידו עמד זמר רקע צעיר נוסף בשם רג' דווייט, שאתם כנראה מכירים יותר בשמו המאוחר – אלטון ג'ון. היה שמח!

באותה שנה ממש, 1968, חבר אחר במועדון הביטלס, ג'ורג' האריסון, החליט לקחת את ענייניו לידיים והקים חברת מו"לות שירים משלו בשם SINGSONG LTD. זו הייתה החברה השנייה שלו, אחרי HARRISONGS שהוקמה ב-1964. הסיבה הייתה פשוטה: עד אז הוא היה חתום בחברת NORTHERN SONGS, שם קיבל תמלוגים נמוכים משמעותית מלנון ומקרטני. כשהחוזה נגמר במרץ 1968, ג'ורג' קפץ על ההזדמנות להבטיח לעצמו נתח הוגן יותר מהעוגה. באופן תמוה למדי, רק שיר אחד ויחיד נרשם תחת החברה החדשה – OLD BROWN SHOE. זמן קצר לאחר מכן, האריסון איחד את שתי החברות תחת המטרייה של HARRISONGS.

ולא רחוק משם, להקה בריטית אחרת עם שם בלתי אפשרי, THE BONZO DOG DOO DAH BAND, הוציאה תקליטון בשם I'M THE URBAN SPACEMAN, שכתב חבר הלהקה ניל אינס. על ההפקה היה חתום אדם מסתורי בשם APOLLO C VERMOUTH, שהיה למעשה שם עט הומוריסטי לפול מקרטני. מקרטני סיפר שנים אחר כך על חברותו עם סולן הלהקה, ויו סטנשאל: "פגשתי אותו במועדון בלונדון שתינו וצחקנו ביחד. הוא היה איש מקסים ומצחיק. הזמנתי אותו ואת להקתו להצטלם, בסוף 1967, לסרט של הביטלס, MAGICAL MYSTERY TOUR. הם עשו את הסצנה עם החשפנית שצילמנו ואני חושב שהם נהנו למדי, בזמן שהאישה פשטה את בגדיה. אז ויו הפך לחבר טוב מאוד והייתי מבקר אותו בבית שלו - אני זוכר שהיה לו אקווריום עם צבים, שהיינו יושבים מולו ותוהים! אחר כך הוא ביקש ממני להפיק את הסינגל הבא שלהם, באולפני ההקלטה צ'אפל, בלונדון. ירדתי לשם, פגשתי את החבר'ה והוא הציע לתת לי קרדיט בשם "אפולו סי ורמוט", מה שאכן אני, עדיין, עד היום. ויו ואני היינו מתראים, לסירוגין, באירועים, אבל איבדתי את הקשר איתו בהדרגה, אז בעצב מיוחד שמעתי שהוא מת. הוא היה איש נפלא והוא יחסר לו מאוד".

זפלין ממריאה, נופלת ונעלמת

שנת 1969 הייתה שנה מכוננת עבור לד זפלין. הלהקה הגיעה להופעה באולם 'אולימפיה' בפריס והקליטה אותה באופן מקצועי עבור תחנת הרדיו FRENCH EUROPE 1. במשך שעה וחצי הם נתנו הופעה מחשמלת, אך באופן מפתיע לא עלו להדרנים. במהלך ההופעה, הסולן רוברט פלאנט התבדח עם הקהל הצרפתי והכריז ששם תקליטם השני והחדש יהיה THE ONLY WAY TO FLY. זו כמובן הייתה הלצה, שכן עטיפת התקליט המוכר LED ZEPPELIN II כבר הייתה מוכנה.

אך אז קרה משהו מוזר. סלילי ההקלטה של המופע, שהיו אמורים להיות משודרים ב-2 בנובמבר, פשוט נעלמו. במשך עשרות שנים הם נחשבו לאבודים, עד שבשנת 2007 התגלו במקרה במרתף תחנת הרדיו. ההקלטה הנדירה יצאה לבסוף באופן רשמי כבונוס בגרסה המורחבת של תקליט הבכורה, בשנת 2014. עיתון צרפתי מאותה תקופה פרסם על המופע: "הם התחילו עם שיר שהופק מתוך התקליט הראשון שלהם, GOOD TIMES BAD TIMES, עם עבודה מצוינת של ג'ון בונהאם בתופים, הכל היה נהדר, עם הקול הפנטסטי של רוברט פלאנט. הקהל מחא כפיים בחום. רוברט מכריז "אני לא יכול לעזוב אותך, בייב ...", שהוא יוצא דופן. ואז, מתוך אלבומם השני 'הדרך היחידה לעוף' (כותרת מבטיחה!), הם מנגנים לנו את HEARTBREAKER הפנטסטי. לראשונה בצרפת הופיעה שם להקת מוזיקה כבדה ובתקווה שהצלחת הערב הזה תסית את מארגני ההופעות להמשיך בקונצרטים כאלו עם להקות אחרות ושוב פעם עם זפלין. יחד, הארבעה מהווים את אחת מהלהקות המנהיגות של המוזיקה העכשווית ואני מקווה שבמשך זמן רב נשמע דיבורים על ספינת האוויר הנהדרת הזו".

שנתיים אחר כך, ב-1971, ה"דיילי מירור" פרסם אייטם על האיש הגדול שמאחורי הלהקה הגדולה, המנהל פיטר גרנט, כך: "צריך להיות איש גדול כדי לנהל את להקת הפופ מספר 1 בעולם. פיטר גרנט לא מאכזב. חבריו מתבדחים שכשהוא שוכב הוא נראה כמו צפלין. זה הרמז שהוא מנהל את לד זפלין, להקת הרוק המדהימה שהקים ושהדיחה לאחרונה את הביטלס כלהקה הטובה בעולם. פיטר, לשעבר מתאבק, הקים את הלהקה לפני שנתיים, הוא הגאון מאחורי הצלחתה הפנומנלית. מוזיקת ​​המחתרת שלה הלכה טוב עם מעריצים אמריקאים. שני האלבומים שלה נמכרו ב-6,000,000 עותקים באמריקה בלבד. הוא שואג: 'אל תחשבו עליי כעל בונה אימפריה'. באופן מדהים, הלהקה עדיין לא הופיעה בטלוויזיה. פיטר גרנט אומר: 'לא ניתן היה לתפוס את הקסם של זפלין בקופסה קטנה. הם בנו את התדמית שלהם על הופעות חיות אישיות. המעריצים שלהם מרגישים חלק מהם'. גרנט גר באחוזה כפרית בסארי, יש לו אישה בשם גלוריה ושני ילדים - הלן, בת 7 ווורן, בן 4. הרולס רויס והאחוזה הם רק המאפיינים של חיי הראווה שלו. אין לו חליפה, לא בגלל שהוא לא מוצא חליפה שמתאימה לו. 'אתה לא חייב להיות פלאשי יותר. נגמרו הימים שבהם סוכנים ומנהלים לבשו חליפות אנגורה ועישנו סיגרים. יש לי שלושה זוגות של מכנסיים וזה כל מה שאני צריך. אני לא פרימדונה. אני מנהל עובד. אין לי ידע מוזיקלי ואת התקליטים ואת הצד הזה אני משאיר לבחורים בלהקה. אני בונה את העסק שלהם. הם לא מהווים בעיה. הם מבינים שזה טוב להם עכשיו. ג'ימי ידוע בתור LED WALLET כי תמיד יש לו ארנק כבד והוא נשאר בכיס שלו. לרוברט יש חווה בווסטרשייר והוא חי בה עם העזים שלו. ג'ון - אנחנו קוראים לו בונזו והוא מאושר כל עוד יש לו חצי ליטר בירה בכוס. היו לו גם מכוניות מהירות יותר מכל אחד אחר שאני מכיר. סוחרי הרכב של ברמינגהם יכלו לשרוד רק בזכותו. ג'ון פול הוא האנטיתזה של כוכב פופ. אתה אף פעם לא רואה אותו. הוא כמו מתבודד ויוצא רק כשיש קונצרט לנגן או תקליט לעשות'..."

מהפכות דיגיטליות, החלטות פוליטיות ופרידות כואבות

והנה קפיצה ענקית קדימה לשנת 2007. להקת רדיוהד עמדה לשחרר את תקליטה השביעי, IN RAINBOWS, ונקטה בצעד שזעזע את תעשיית המוזיקה. היא הציעה אותו כהורדה בתשלום לפי מחיר שהצרכן קובע. רוב האנשים לא שילמו כלום על ההורדה, למען האמת. חובבי מוזיקה התחילו אז להתרחק ממדיה פיזית כמו דיסקים וקסטות לטובת הורדות דיגיטליות שהכניסו את המנגינות היישר למחשביהם כקבצים. נגני MP3 הפכו לנגן הנייד המועדף, וחנויות תקליטים ברחבי העולם סגרו את שעריהן סופית (טאוואר רקורדס נסגרה בשנת 2006). כשרדיוהד החליטה, לאחר שהחוזה בן ששת האלבומים שלה עם EMI הסתיים, להוציא את אלבומה הבא בצורה דיגיטלית וללא מחיר מוגדר, גורמים בתעשייה חששו שזה יכול להיות המסמר בארון הקבורה למכירת אלבומים פיזיים. זה מספיק גרוע שמעריצים מורידים מוזיקה בחינם באופן לא חוקי דרך אתרים כמו "נאפסטר"; עכשיו האמנים עצמם נותנים להם את זה?! לא היה ספק שהאלבום הזה יהיה כישלון מסחרי. ובכן, לא בדיוק. בעוד שמעריצים רבים לא שילמו דבר עבור האלבום הדיגיטלי, ת'ום יורק (זמר הלהקה) אישר שלפני יציאת האלבום הפיזי בדצמבר 2007, המכירות של האלבום היו טובות יותר מאלבום הקודם וב-29 בדצמבר 2007, כשזה שוחרר בצורה פיזית בארה"ב, זה הגיע מיד לפסגת מצעד 200 הגדולים של הבילבורד, מה שהצביע על כך שבמקום להפריע למכירת אלבומים פיזיים, מדיה דיגיטלית יכולה למעשה להיות אמצעי יעיל לקידום מכירות. ושוב, רדיוהד מצאה הצלחה בכך שהיא פעלה נגד הזרם.

החלטה שנויה במחלוקת אחרת התרחשה ב-1972, כאשר הסנדק של מוזיקת הנשמה, ג'יימס בראון, עיצבן רבים ממעריציו. למה? כי הוא נפגש עם הנשיא ריצ'רד ניקסון בבית הלבן ותמך בו, בהתמודדותו להיבחר מחדש. בראון, שטען כי אינו טוען לשייך לצד פוליטי כלשהו, השתמש בפגישה הקצרה כדי לדחוף לחג לאומי לחגוג את מורשתו של מרטין לות'ר קינג. הקלטות מהחדר הסגלגל חושפות את ניקסון נרתע מהפגישה ואומר: "אין יותר דברים שחורים. אין יותר שחורים מעתה ואילך. רק אל תביא אותם לכאן". כשעוזר הסביר לנשיא שלבראון יש השפעה עצומה בקהילה השחורה, ניקסון הסכים להיפגש אך באי רצון. ניקסון היה מתועב על ידי רוב המצביעים השחורים, אבל בראון היה שמרן מבחינה פוליטית וחצב למסר של לקום בכוחות עצמך. תקוותו הייתה שניקסון יספק הזדמנויות שאפרו-אמריקאים יוכלו להשתמש בהן כדי להתרומם כבעלי עסקים. תמיכתו בניקסון הובילה להפגנות, כאשר כמה מעריצים צעקו עליו שהוא מכר את עקרונותיו. לאחר הניצחון של ניקסון בשנת 1972, בראון דילג על התענוג להופיע בנשף ההשבעה שלו כי הבית הלבן סירב לשלם לו עבור ההופעה. הזמר במהרה היה מתוסכל עם ניקסון, ושר נגדו. כשג'ימי קרטר נבחר לנשיא ב-1976, בראון השתתף בנשף ההשבעה שלו.

ולפעמים, דרמות גדולות מתחילות בגלל צינון פשוט. בשנת 1959, להקת THE QUARRYMEN הופיעה במועדון הקסבה בליברפול. אחד החברים, קן בראון, היה מצונן והתקשה לנגן. אחרי ההופעה, פול מקרטני דרש שבראון לא יקבל תשלום שווה, וג'ון לנון וג'ורג' האריסון הסכימו. בראון הנעלב פרש מהלהקה, ובכך אולי פינה את הבמה למה שעתיד לבוא. מה הוא סיפר על התקרית לעיתון פופ בריטי בשנת 1964? זה כבר סיפור לספר אחר. נכון - ניחשתם! שלפתי את האייטם הנדיר הזה והוספתי אותו לספר שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!"

בקטנה:

1970: צמד הקרפנטרס הגיע למקום השני במצעד האמריקאי עם הלהיט WE'VE ONLY JUST BEGAN, שיר שנכתב במקור עבור פרסומת לבנק.

1980: להקת MANFRED MANN'S EARTH BAND הוציאה את התקליט CHANCE, שסימן את חזרתו הזמנית של הסולן-גיטריסט המקורי, מיק רודג'רס.

1983: להקת מועדון תרבות שחררה את תקליטה השני, COLOUR BY NUMBERS, שהניב להיטי ענק כמו KARMA CHAMELEON ו-CHURCH OF THE POISONED MIND.

נולדו ביום זה:

1917: פסנתרן הג'אז המשפיע, ת'לוניוס מונק. הוא מת בשנת 1982.

1945: בסיסט להקת פרוקול הארום, אלן קארטרייט. הוא מת בשנת 2021.

1953: מידג' יור, איש להקת אולטרווקס וממפיקי הלייב אייד.

1954: הסולן המקורי של ואן היילן, דייויד לי רות'.

1959: הזמרת קירסטי מקול. היא מתה בתאונה בים בשנת 2000.

עזבו אותנו ביום זה:

1963: הזמרת הצרפתייה אדית פיאף.

2015: סטיב מקיי, סקסופוניסט להקת הסטוג'ס.

2025: ג'ון לודג', הבסיסט של המודי בלוז. הבס שאחראי לכמה מהצלילים המהפנטים והמוכרים ביותר בתולדות הרוק נדם. ג'ון לודג', הבסיסט, הזמר ואחד הכוחות היצירתיים המרכזיים בלהקת המודי בלוז, הלך לעולמו במפתיע בגיל 82, כך מסרה משפחתו ההמומה והכואבת. המוזיקאי, יליד העיר ברמינגהם שבאנגליה, היה שותף בכתיבה ובביצוע של כמה מהקלאסיקות הגדולות ביותר של הלהקה, יצירות שהגדירו מחדש את גבולות הרוק בשנות השישים והשבעים. שירים אלו לא היו נשמעים אותו הדבר ללא תרומתו הייחודית וקווי הבס המלודיים שלו. בהודעה קורעת לב שפרסמה משפחתו נכתב: "בעצב עמוק מכל, אנו נאלצים להודיע שג'ון לודג', בעלנו, אבינו, סבנו, חמינו ואחינו האהוב, נלקח מאיתנו בפתאומיות ובאופן בלתי צפוי". עוד הוסיפה המשפחה וסיפקה הצצה נדירה לאיש שמאחורי המוזיקה: "כל מי שהכיר את האיש בעל הלב העצום הזה, ידע שהדבר החשוב לו ביותר בעולם היה אהבתו הנצחית לאשתו, קירסטן, ולמשפחתו. רק לאחר מכן הגיעו התשוקה שלו למוזיקה ואמונתו. ג'ון נרדם בשלווה כשהוא מוקף באהוביו וברקע נשמעו צליליהם של האחים אברלי ובאדי הולי. אנו נתגעגע לנצח לאהבתו, לחיוכו, לטוב ליבו ולתמיכתו המוחלטת וחסרת הגבולות". המחווה המרגשת הסתיימה במילים המזוהות כל כך עם המוזיקאי: "ליבנו שבור, אך נמשיך לצעוד קדימה אל תוך השקט, עטופים באהבה שהרעיף על כל אחד מאיתנו. כפי שג'ון היה נוהג לומר בסוף כל הופעה, תודה ששמרתם על האמונה". ג'ון לודג' היה דמות מרכזית באחת התקופות המרתקות ביותר של המודי בלוז. הוא היה שותף מלא ביצירת התקליט פורץ הדרך DAYS OF FUTURE PASSED משנת 1967. יצירה זו נחשבת בעיני רבים לאחד מתקליטי הקונספט הראשונים בתולדות הרוק, שילוב שאפתני ומהפכני בין רוק פסיכדלי לתזמורת סימפונית מלאה, שסלל את הדרך לז'אנר הרוק המתקדם. שנה לאחר מכן, ב-1968, הלהקה המשיכה להעמיק את החיפוש אחר צלילים חדשים עם התקליט IN SEARCH OF THE LOST CHORD, שבו ההתנסויות המוזיקליות הפכו נועזות אף יותר. בין השנים 1969 ל-1972, לודג' והלהקה היו בשיא פריחתם היצירתית והוציאו שרשרת של תקליטים שהפכו לאבני דרך. בתקופה זו, הלהקה אימצה באופן מלא את סגנון הפרוג-רוק, עם יצירות מורכבות, עיבודים עשירים ומילים פילוסופיות, והשפיעה על דורות של מוזיקאים. למרות ההצלחה העצומה והמעמד המכובד בעולם המוזיקה, ג'ון לודג' נותר אדם צנוע ואיש משפחה מסור. "הוא מעולם לא היה מאושר יותר מאשר על הבמה", סיפרה משפחתו והוסיפה לפי הלהיט שכתב - "הוא ראה את עצמו פשוט כזמר בלהקת רוק'נ'רול". המשפחה הייתה מרכז עולמו. "הייתה לו שמחה גדולה עוד יותר לעבוד עם בתו אמילי ובנו כריסטיאן, ולבלות זמן בצפייה בנכדו ג'ון-הנרי משחק כדורגל, כשהוא חולם שיום אחד ישחק בקבוצת ברמינגהם סיטי". השיר המפורסם של המודי בלוז, EMILY'S SONG, נכתב על ידי לודג' בזמנו כמחווה לבתו. לודג' דיבר בפתיחות על היותו נוצרי אוונגליסטי, ואמר שאמונתו העמוקה סייעה לו להימנע מהסכנות ומההגזמות שאפיינו את חיי הרוק'נ'רול באותן שנים סוערות. עתה, כשהצלילים נדמו, מורשתו המוזיקלית והאישית ממשיכה להדהד. עם לכתם של עוד שלושה חברים מההרכב הקלאסי של הלהקה (מייק פינדר, גריים אדג' וריי תומאס) נשארנו עם ג'סטין הייווארד.

סטיב הילאג'? גיטריסט לא מן העולם הזה! ב-10 באוקטובר בשנת 1976, הופיע סטיב הילאג' באולם FRIARS ב-AYLESBURY.

בסתיו 1976, גיטריסט הפרוג-רוק והספייס-רוק סטיב הילאג' היה בשיא כוחו. כשהוא טרי לאחר עזיבתו את להקת גונג, הוא יצא לדרך עצמאית שהגיעה לשיא באוקטובר של אותה שנה עם סיבוב הופעות שביסס את מעמדו כאחד הגיטריסטים החדשניים והמרתקים ביותר של התקופה. מודעת הופעה מאותו חודש מספרת את סיפורה של תקופה מכוננת זו בקריירה של הילאג'.

ב-24 בספטמבר 1976, זמן קצר לפני שההופעות במודעה התקיימו, שחרר הילאג' את אלבום הסולו השני שלו, L. האלבום, שהוקלט בוודסטוק, ניו יורק, והופק על ידי טוד ראנדגרן, הפך להצלחה המסחרית הגדולה ביותר שלו. הוא נכנס למצעד הבריטי ב-16 באוקטובר, שהה שם 12 שבועות והגיע למקום העשירי. האלבום כלל יצירות מקוריות כמו LUNAR MUSICK SUITE לצד גרסאות כיסוי ייחודיות לשירים כמו HURDY GURDY MAN של דונובן ו-IT'S ALL TOO MUCH של הביטלס. הסאונד של "L" הגדיר את סגנונו של הילאג': גיטרת גליסנדו חללית, סינטיסייזרים קוסמיים והשפעות רוחניות מזרחיות, כל אלו עטופים בהפקת רוק מתקדם.

הסיסמה הנועזת בראש המודעה – "הנדריקס, קלפטון, בק, אולדפילד... הם מעולם אחר. סטיב הילאג' הוא מהעולם הבא" – מיקמה אותו בשורה אחת עם גדולי הגיטריסטים, תוך שהיא מדגישה את הסאונד העתידני והייחודי שלו. זה לא היה רק עוד סיבוב הופעות. הילאג' באמת היה שם ובגדול..

כחימום להופעותיו, בחר הילאג' בלהקת הג'אז-רוק האוונגרדית JOHN STEVENS AWAY. הלהקה, בהובלת המתופף ג'ון סטיבנס, הייתה ידועה באלתורים חופשיים ובסגנון נועז ששילב ג'אז עם כלים חשמליים. באותה שנה, הלהקה הוציאה את אלבומה השני, SOMEWHERE IN BETWEEN. הבחירה בלהקה כזו כאורחת מיוחדת העידה על רצונו של הילאג' לאתגר את הקהל שלו ולהציג לו צלילים חדשים ופורצי דרך, בדומה למוזיקה שלו עצמו.

ב-10 באוקטובר בשנת 1994 יצא האלבום השני של להקת סוויד ושמו DOG MAN STAR. רבים תהו אז מה קרה ללהקה הביאה אלבום בכורה כה מרשים. בהמשך זה הפך לקלאסיקה.

כשהאלבום הזה יצא, היה ברור שהלהקה עברה מהפך. אלבום הבכורה שלה עם השם העצמי דחף אותה לאור הזרקורים, והפך אותם לפוסטר מושך של סצנת הבריטפופ המתהווה. אבל עם DOG MAN STAR הביאה הלהקה דבר שלא היה מצופה ממנה - יצירה אפלה ושאפתנית יותר שסטתה מהדרך.

מאחורי הקלעים, היצירה של האלבום הייתה עמוסה במתח, דרמה ומאבקים פנימיים ששיקפו את הסאונד הגרנדיוזי שלו.

הסולן וכותב השירים, ברט אנדרסון, ראה בעיני רוחו את האלבום כיציאה מהשפעות הגלאם-רוק הפשוטות ששלטו באלבום הבכורה. הוא ביקש ליצור אלבום אפל וקולנועי יותר, בהשראת LOW של דיוויד בואי והגשת הבלדה התיאטרלית של סקוט ווקר (שבואי מאד הושפע ממנו). מילות השירים של אנדרסון נעשו יותר פנימיות, עוסקות בנושאים של בידוד, ניכור וריקבון החלומות, כשהכל יצא החוצה עם הכישרון שלו להגיש אותם. "רציתי ליצור משהו ענק, קולנועי ורגשי מאוד", יסביר אנדרסון מאוחר יותר. "לא רציתי רק לחזור על מה שעשינו קודם. רציתי משהו יותר מתמשך ומשמעותי".

השאיפה הזו, לעומת זאת, התנגשה עם הכיוון המוזיקלי של הגיטריסט, ברנרד באטלר, שהיה החצי השני של הליבה היצירתית של סוויד. עבודת הגיטרה שלו הגדירה את הסאונד של הלהקה, אבל החזון שלו עבור האלבום השני היה שונה. בעוד אנדרסון דחף לפאר תיאטרלי, באטלר משך לעבר נגינה גולמית יותר. ההבדלים היצירתיים ביניהם הסלימו במהרה לעימות אישי.

באטלר היה מכריע בהצלחתה המוקדמת של סוויד, ועבודת הגיטרה שלו באלבום הבכורה זכתה לשבחים רבים. עם זאת, ההקלטה של אלבום ההמשך סימנה עבורו נקודת שבירה. בראיונות שנערכו מאוחר יותר, באטלר תיאר את ההקלטות כמתסכלות, כשהוא מרגיש חנוק מהכיוון האמנותי הקפדני של אנדרסון והשליטה הכבדה נגדו בתהליך ההקלטה.

ככל שהמתחים הסלימו, באטלר הפך להיות מבודד יותר ויותר משאר חברי הלהקה. הוא בילה שעות ארוכות בהקלטה לבד, עבד עד מאוחר בלילה בעוד אנדרסון ושאר הלהקה הקליטו את החלקים שלהם בנפרד. התהליך המפורק הזה רק הוסיף אפלה לסיפור.

האכזבה ההולכת וגוברת של באטלר הגיעה לשיא כשהסתכסך עם המפיק אד בולר, שאותו האשים בכך שהוא חונק את החופש היצירתי שלו. על פי הדיווחים, באטלר רצה יותר השפעה על תהליך ההפקה והמיקס, בעוד שהסגנון של בולר העדיף את החזון הגדול והמלוטש של אנדרסון. זה הביא לסדרה של ויכוחים שהגיעו לשיא בכך שבאטלר יצא מהלהקה עוד לפני שהאלבום הושלם.

הפרישה שלו הייתה מכה, אישית ויצירתית, ללהקה. לא היה ברור איך סוויד ימשיכו בלעדיו. למרות עזיבתו של באטלר, תרומתו לאלבום נותרה חיונית. הגיטרות שלו כבר הוקלטו לרוב השירים, והאלבום שומר על הסגנון המיוחד שלו. "רציתי לסיים את מה שהתחלנו, אבל זה פשוט לא היה אפשרי", אמר באטלר מאוחר יותר על עזיבתו. "יצקתי את כל מה שהיה לי לתוך השירים האלו, אבל זה הרגיש כאילו לא שומעים אותי".

כשבאטלר איננו, סוויד נאלצה לשנס מותניים כדי להשלים את האלבום. אד בולר מילא תפקיד משמעותי בעיצוב הצליל הסופי, ועבד בצמוד עם אנדרסון כדי להחיות את החזון של הזמר. "אד בולר היה פרפקציוניסט", אמר פעם אנדרסון, "והוא דחף אותנו ללכת רחוק יותר עם הסאונד ממה שאי פעם הלכנו קודם לכן. זה היה כואב לפעמים, אבל התוצאות היו שוות את זה".

במבט לאחור, אנדרסון תיאר את DOG MAN STAR כניצחון מר ומתוק, המשקף את המחיר הרגשי שגבה תהליך ההקלטה מהלהקה. "זה היה אלבום שקשה לעשות", הוא אמר, "אבל אני חושב שזה חלק מהסיבה שהוא מהדהד כל כך חזק. הוא מלא במתח ודרמה כי זה מה שחווינו באותה תקופה".

חיית המחמד החדשה של זאפה - חולדה חמה! ב-10 באוקטובר של שנת 1969, יצא לאור אלבום הסולו השני של אחד המלחינים החשובים של המאה העשרים - פרנק זאפה. שם האלבום הינו HOT RATS, כשרובו הגדול אינסטרומנטלי.

גאון מוזיקלי אחד עם שפם כסימן היכר החליט שהגיע הזמן לבעוט את עולם הרוק לממד אחר. קראו לו פרנק זאפה, והוא בדיוק פירק את להקתו, אמהות ההמצאה, כשהוא מותיר מאחוריו שובל של תדהמה וציפייה דרוכה. מה יעשה כעת המאסטרו המטורלל מקליפורניה? התשובה הגיעה בצורת תקליט סולו שני, יצירת מופת אינסטרומנטלית ברובה, שנשאה את השם המסקרן HOT RATS.

זאפה, שתמיד אהב לשחק עם מוסכמות, ראה בתקליט החדש הזדמנות לחקור טריטוריות מוזיקליות חדשות, הרחק מהסאטירה החברתית והמורכבות הצפופה שאפיינה את עבודתו עם האמהות. הוא אסף סביבו הרכב נגנים רענן וקטלני, ובראשם איאן אנדרווד, המולטי אינסטרומנטליסט המוכשר שניגן על קלידים, כלי נשיפה ומה לא, ונכנס לאולפני TTG בהוליווד כדי לברוא עולם חדש של צלילים.

"התקליט הזה היה כישלון מהדהד במכירות בארצות הברית", הודה זאפה בכנות האופיינית לו, "אבל משום מה הוא הגיע לעשרת הגדולים באנגליה ובהולנד ונחשב שם מאוד". הוא ידע בדיוק מה מייחד את היצירה הזו: "הדבר המהפכני בו הוא מספר ההעלאות והטקסטורה שלהן. 16 ערוצים באולפן היו אז דבר חדשני והמכונה שאיכלסה אותם נראתה כמכונה מפלצתית. הרבה מהתקליט הזה נכתב ממש בתוך האולפן". זאפה עבד כמו מדען במעבדה – תחילה הקליט את חטיבת הקצב, הבס והתופים, ועליה בנה שכבות על גבי שכבות של כלים, סולואים ואפקטים. התוכנית המקורית, אגב, הייתה שאפתנית אפילו יותר וכללה אלבום כפול, אך חברת התקליטים נבהלה מהחזון הפרוע והתנגדה, מה שאילץ את זאפה לקצץ בבשר המוזיקלי. אותם קטעים שנגנזו לא הלכו לאיבוד, כמובן, וצצו מאוחר יותר בתקליטים ואוספים אחרים שלו (כמו גם בקופסה מהודרת בשם THE HOT RATS SESSIONS).

הפיצוץ הראשון מגיע כבר עם הצלילים הראשונים של PEACHES EN REGALIA, הקטע הפותח שהפך לאחד מלחניו המזוהים והאהובים ביותר של זאפה. עם השנים, הקטע הזה הפך לסטנדרט ג'אז ופיוז'ן שמנוגן על ידי הרכבים בכל העולם. כאן, זאפה חשף טכניקת הקלטה שהמציא וכינה בשם DOUBLE SPEED PERCUSSION. הוא הקליט את מתופפו, רון סליקו, מנגן את המקצב במהירות איטית, וכאשר ניגן את סליל ההקלטה במהירות רגילה, התופים קיבלו צליל גבוה וקופצני, כמעט כמו מערכת תופים של צעצוע. גם הגיטרה המובילה את המלודיה עברה טיפול דומה, כשהוקלטה במהירות איטית פי שניים והוחזרה למהירות רגילה, מה שגרם לה להישמע מהירה בצורה מסחררת. "זה קלאסיקה", אמר זאפה ב-1986, "יכול להיות שזה הקטע האולטימטיבי של פרנק זאפה. לא שמעתי אחד שאמר לי שהוא לא אוהב את הדבר הזה".

ואם זה לא מספיק, מיד אחר כך מגיע WILLIE THE PIMP, קטע רוק מחוספס ובועט, שבו מתארח חבר ילדותו של זאפה, דון ואן וליט, הידוע יותר בכינויו קפטיין ביפהארט, שגורם למילים להישמע כמו צווחה מהגיהנום. המילים עצמן נלקחו משיחה אמיתית שניהל זאפה עם שתיים מהגרופיות המפורסמות של אותה תקופה, אנני זאנאס וסינת'יה דובסון. אך היהלום שבכתר הוא סולו הגיטרה הבלתי נשכח של זאפה. הוא סיפר ב-1985 כיצד הוקלט: "הקלטתי את הסולו כשאני עומד עם הגיטרה בחדר הבקרה של האולפן. חיברתי אותה לקונסולה, הוצאתי אותה למגבר שעמד באולפן עצמו, ומיקרופון החזיר את הצליל בחזרה לחדר הבקרה". ואז הגיע הרגע הקומי: "בעוד אני מנגן להנאתי את הסולו, עם פדאל הווא-ווא שלי, נכנס לאולפן איש מאיגוד המוזיקאים ונעמד מאחוריי כשהוא מקיש בעפרונו במחברת. כך הוא חיכה שאסיים כדי לשאול אם מילאתי טפסים בנוגע למספר המוזיקאים בהקלטה. תקשיבו לסולו הזה ודמיינו כיצד הראש הקטן הזה עומד מאחוריי ומחכה לי". הצד הראשון נחתם עם SON OF MR. GREEN GENES, גרסה אינסטרומנטלית מפותלת ומלאת סולואים לקטע שהופיע קודם לכן בתקליט UNCLE MEAT.

הצד השני של התקליט נפתח עם LITTLE UMBRELLAS, קטע ג'אזי עדין ומקסים שבו זאפה מניח את הגיטרה בצד ומנגן על ויבראפון, קטע שהוא מעולם לא ביצע על במה. משם, המאזינים נזרקים אל תוך THE GUMBO VARIATIONS, ג'אם חופשי וארוך המבוסס ברובו על אלתור, לפני שהתקליט נחתם באלגנטיות עם IT MUST BE A CAMEL המורכב.

אי אפשר לדבר על HOT RATS מבלי להזכיר את העטיפה המיוחדת שלו, שצולמה בחצר ביתו של זאפה. הדוגמנית פרועת השיער, שקועה בתוך מה שנראה כמו בריכה ריקה, היא כריסטין פרקה, המכונה "מיס כריסטין". היא הייתה חברה בלהקת הבנות THE GTO'S (ראשי תיבות של GIRLS TOGETHER OUTRAGEOUSLY) שזאפה טיפח והפיק להן תקליט בשם PERMANENT DAMAGE. באופן טרגי, שלוש שנים בלבד לאחר צאת התקליט, מצאה כריסטין את מותה ממנת יתר, והיא בת 22 בלבד.

באופן מפתיע, התקליט המאתגר והאינסטרומנטלי הזה הפך לנמכר ביותר של זאפה עד אותה נקודה. גם בארצנו הקטנה הוא זכה להתייחסות. בשנת 1975, במגזין "עולם הקולנוע" פורסמה ביקורת על היצירה, ושמו תורגם, כמיטב המסורת המקומית, ל'עכברים חמים'. ואם כבר בנוסטלגיה ישראלית עסקינן, מי שרכש את ההדפסה המקומית של התקליט גילה שהצד האחורי של העטיפה הודפס בשחור-לבן. אחרי הכל, למה לבזבז צבע כשאפשר לחסוך קצת בעלויות? חיסכון ישראלי טיפוסי ליצירת מופת על-זמנית.

במקרה הזה? חבל על הזמן! ב-10 באוקטובר בשנת 1995 יצא האלבום TIME מבית היוצר של (סוג של) להקת פליטווד מאק.

טוב, האמת חייבת להיאמר - אין כאן את לינדסי באקינגהם. אין גם את סטיבי ניקס. יש את הבת של דלייני ובוני ויש את הגיטריסט לשעבר של להקת טראפיק. לתקליט קוראים TIME אך נראה שהזמן אזל פה.

זה היה צריך להיות אלבום קאמבק מנצח. צוות הקמפיין של ביל קלינטון בחר בלהיט העבר DON'T STOP כהמנון שלו לקראת בחירות לנשיאות ארה"ב, בשנת 1993, וההרכב הקלאסי היה יותר מאשר שמח להתאחד מחדש למען נשף ההשבעה של הנשיא, לפי בקשת הקלינטונים.

"עם זאת", כתב המתופף מיק פליטווד בספרו האוטוביוגרפי, "הכל מאחורי הבמה לא היה כמפגש מחודש כמו רבים, אני גם לא חשתי ניצוץ". פליטווד הצליח לשכנע את כריסטין מקווי לעבוד על אלבום חדש אבל היא לא הסכימה להצטרף גם לסיבוב הופעות כדי לקדם אותו. הגיטריסט לינדסי בקינגהאם, שעזב ברעש אחרי שהשלים את הקלטות TANGO IN THE NIGHT, בשנת 1987, לא רצה לחזור, וגם סטיבי ניקס בחרה להתרכז בקריירת הסולו שלה. אז את ניקס החליפה הזמרת בקה בראמלט, הבת של הצמד דלייני ובוני. לעסק צורף גם דייב מייסון, לשעבר גיטריסט להקת טראפיק ואמן סולו, ששר פה לצד בילי בורנט, שהגיע לפני כן להחליף את בקינגהאם. אך בורנט חסר את התשוקה והרגש של קודמו. זה היה צל חיוור. חיוור מדי שנשמע כך כבר באלבום הקודם של הלהקה, BEHIND THE MASK.

אז נכון, מיק פליטווד וג'ון מקווי היו נוכחים, והם בלהקה עוד מהסיקסטיז ולמעשה שם הלהקה מורכב משמות משפחתם - אבל זה לא מספיק. במסע החדש היו יותר מדי אנשים שכירים ופליטווד תיאר מאוחר יותר את ההרכב הזהבתור "מיני-מק". מעריצי הלהקה הוותיקים התקשו לראות פה גלגול מוצלח של המותג האהוב. מבחינה מסחרית, זה היה אסון. "לצערי, האלבום מעולם לא באמת קודם על ידי חברת התקליטים", אמר דייב מייסון. "הם נתנו לזה למות, וזה היה חבל". אפילו סטיבי ניקס, שלא הייתה אז במקום גבוה בקריירת הסולו שלה, מכרה יותר עותקים מאלבומה החדש מאשר TIME, שבא עם עטיפה שנראתה לא ממש מושקעת.

מיק פליטווד בספרו: "זה לא היה אלבום רע, אבל הוא לא היה מוכר מדי עבור המעריצים וגם, כבמובן מסוים, עבורנו. לא לקחתי בחשבון אף אחת מהאפשרויות האלה לפני הצלילה פנימה. בסופו של דבר הגענו ללהקה של אנשים מוכשרים שניגנה טוב מוזיקה, אבל הם לא היו צריכים לצאת לסיבוב הופעות בתור פליטווד מאק. הייתי משוכנע שמאחר שכריסטין, שהסכימה להקליט איתנו את האלבום, תבטל את הנדר שלה לא להופיע ותצטרף אלינו. אבל בדיוק כמו שלינדסי עשה לנו בעבר, כריס עזרה במידה שיכלה ואז, למען הישרדותה, היא לא יכלה לעשות עוד קצת. זה היה נאיבי מצדי לעשות כמו שאני עושה תמיד, לנגן ולהקליט מיד אלבום ולחזור לדרכים, רק בגלל שזה מה שתמיד החזיק את הלהקה בחיים בעבר. היו יותר מדי חלקים חיוניים חסרים מהמכונה באלבום הזה. היינו להקה אחרת לגמרי, רק עם המתופף המקורי ונגן הבס, והשם המקורי שלנו. לו כריסטין הייתה נשארת, היינו שלושה מאיתנו וזה היה בר הגנה.

הייתי צריך לדעת שהחזון שלי היה פגום כשהתברר שדייב מייסון ובקה בראמלט לא הסתדרו כלל. חשבתי שהם יסתדרו, כי דייב עבד הרבה עם הוריה, דילייני ובוני. בקה הכירה את דייב מאז שהייתה ילדה ודמיינתי שתהיה כימיה אמיתית ביניהם, כי הוא היה בביתם, כנראה שר שירים עם הוריה, כמו משפחה אחת גדולה, שמחה, מוזיקלית. כנראה שלא. סיבוב ההופעות ההוא, לקידום TIME, היה כבד עם חומרים זורמים חופשיים מכל הסוגים. הייתה ביניהם שנאה אמיתית".

אז כן, זהו ניסיון עצוב להחיות מותג גדול. אחרי הכל, השילוב של בקינגהאם, ניקס ומקווי היה מיוחד מדי ואי אפשר באמת היה להחליף אותו - ולא משנה אם אמן גדול כדייב מייסון נכנס לסיפור. זה כמו לשים סטייק אנטריקוט בתוך עוגת שמנת. זה לא עובד. תסלחו לי, אני חייב לרוץ בחזרה לאוסף תקליטי הסבנטיז שלי עם פליטווד מאק. ולא משנה אם האלבום TIME נסגר עם קטע שאפתני בשם THESE STRANGE TIMES, שבו פליטווד מקריא קטע שירה (כנראה על פיטר גרין, חברו משכבר הימים בלהקה). הזמן אזל פה לפליטווד מאק.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים