רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-10 בדצמבר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-10 בדצמבר (10.12) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"הלהקה שהייתי בה עם ג'ף בק הייתה להקה נוראית. בק הוא איש אומלל, אבל אני כן אוהב אותו בתור נגן גיטרה. אבל הוא יכול להיות אומלל. עדיין, וודי (רון ווד) ואני נהנינו מאוד ביחד שם. עד היום אנחנו כמו אחים בדם. אני בעצם חושב לבקש ממנו לעשות איתי סיבוב הופעות. כולם אומרים לי שהוא התיישר. הוא באמת שרד. הייתה תקופה שהוא לא ראה אור יום במשך שבע שנים. הלכתי לחתונה שלו. בחיים שלך לא ראית כאוס כזה. כל הסטונס מלבד ג'אגר היו שם - ומי נשאר בביתו ולא בא? אח שלו. וודי פשוט שכח מהאחים שלו. השאיר אותם בבית של אמא ואבא שלו. אחיו היה אמור להיות השושבין. הוא הגיע לכנסייה ורק שם אמר, 'אה, לאן נעלם אחי?', אבל יש לו אופי כל כך חביב שאי אפשר להתעצבן עליו הרבה זמן.... נהנינו מאוד בלהקת FACES שהייתה לנו. זו הייתה להקת השתיינים הכבדים האולטימטיבית. לא בגלל שהייתה לנו משימה בחיים להיות מוצפים באלכוהול. פשוט פחדנו מאד, ולא חשבנו שאנחנו טובים במיוחד. כולנו היינו שתיינים גדולים וכך קיבלנו את התדמית שלנו. האמת היא שאני לא יכול להאזין לתקליטים האלו שעשינו. אנחנו נשמעים בהם כל כך לא מכוונים, כל כך לא מתוזמנים. מעולם לא הייתה לנו את המוזיקליות. בנפרד היינו טובים, אבל לא התגבשנו כלהקה. אל תבינו אותי לא נכון, זו הייתה להקה נהדרת להיות בה. עשינו כל כך הרבה דברים. היינו הלהקה הראשונה שהרסה מלון... החיכוך בתוך הלהקה הגיע כאשר האמרגנים החלו להציב שלטים, 'רוד סטיוארט והפייסס'. זה לא הפריע להם כל עוד הבחורים האחרים בלהקה לא ראו את זה. לילה אחד אמרגן לא הוריד את השלט בזמן והיה צריך לשלם על זה ביוקר, בצדק. כולנו התחלנו ביחד, ולא היו לי כוונות לעזוב את הלהקה. אבל הנה זה קרה - וודי הלך עם הסטונס, ואז איבדנו את רוני ליין. בשבילי, ליין היה האיש האמיתי בלהקה. הוא היה עבור הלהקה שלנו מה שקית' ריצ'רדס הוא עבור הסטונס. ברגע שהוא עזב, זה נגמר מבחינתי" (רוד סטיוארט)

הלילה שבו הזפלין המריא שוב בלונדון! ב-10 בדצמבר בשנת 2007, חזרו שלושת חברי לד זפלין הנותרים לבימת 02 שבלונדון למופע איחוד חגיגי וחד פעמי (בינתיים).

זה קרה בערב חורפי וקר, ב-10 בדצמבר בשנת 2007. האוויר בלונדון היה דחוס בגלל חשמל סטטי שהורגש למרחקים. בהיכל ה-O2 העצום, משהו ענקי עמד להתרחש. שלושת חברי הלהקה, אלו ששינו את חוקי המשחק בעולם הרוק בשנות השבעים, חזרו לבימה למופע איחוד חגיגי וחד פעמי (בינתיים). הם לא עשו זאת סתם כך בשביל הכסף או הנוסטלגיה; המופע נערך לזכרו של נשיא חברת התקליטים אטלנטיק, אהמט ארטגן, האיש בעל חוש הריח המפותח שהחתים את הלהקה מתחילת הקריירה שלה והלך לעולמו באופן טראגי לאחר שנפל מאחורי הקלעים בהופעה של הרולינג סטונס.

על עמדת התופים הופקד ג'ייסון בונהאם, בנו של המתופף המקורי של הלהקה, ג'ון בונהאם. כן, הוא נכנס לנעליים הגדולות ביותר בעולם הרוק. ג'ון, שכונה בונזו, הותיר חלל עצום עם מותו, אך באותו ערב בנו הוכיח שהתפוח לא נפל רחוק מתוף הבס הענקי. הטירוף סביב האירוע היה חסר תקדים בקנה מידה היסטורי. יותר ממיליון איש (יש הטוענים שהמספר הגיע ל-20 מיליון וריסק את שרתי האינטרנט, מה שהכניס את האירוע לספר השיאים של גינס) ניסו להשיג כרטיסים למופע הזה, בו נכחו בסופו של דבר רק 20,000 ברי מזל. אותם מאושרים שילמו כ-125 פאונד לכרטיס, מחיר מצחיק ביחס לאלפי הדולרים שהוצעו בשוק השחור דקות לאחר מכן. הכספים מההופעה הזו הלכו לקרן הצדקה החדשה שנפתחה על שמו של ארטגן, במטרה לממן מלגות לסטודנטים למוזיקה בארצות הברית, בריטניה וטורקיה.

הקהל באותו ערב נראה כמו טקס היכל התהילה של הרוק'נ'רול. זה לא היה רק קהל של מעריצים, אלא קהל של מעריצים שהם בעצמם ענקים. בקהל נכחו גם פול מקרטני, ג'ף בק, בריאן מאי, דייויד גילמור, פיטר גבריאל, מיק ג'אגר - וגם יאיר ניצני שלנו! אם מחפשים היטב בשורות ה-VIP, אפשר היה למצוא שם גם את דייב גרוהל מנירוונה, את האחים גלאגהר מאואזיס ששמו את המריבות שלהם בצד לרגע, ואפילו את הדוגמנית קייט מוס. כולם באו לראות אם הקסם עדיין עובד.

ואז זה התחיל. המסכים נדלקו, והמגברים רעדו. כתבי הרולינג סטון שנכחו במקום דיווחו אז על ההופעה שהייתה, במילים נרגשות: "להדרן השני של הקונצרט המלא הראשון שלהם מזה עשרים ושבע שנים לד זפלין הביאו כתרועה את השיר ROCK AND ROLL, מתוך התקליט הרביעי ללא השם, באווירה משמחת. בזמן שהמתופף ג'ייסון בונהאם הלם בדיוק ובאכזריות של אביו המנוח, הגיטריסט ג'ימי פייג' ירה נתחים מלוכלכים של גיטרה בסגנון צ'אק ברי והבסיסט ג'ון פול ג'ונס שמר על קצב יצוק ומוכר, הזמר רוברט פלאנט שר את המילים הכי ברורות של הלילה: 'עבר הרבה זמן מאז שעשיתי רוק'נ'רול'".

זה היה רגע שבו העבר וההווה התנגשו בעוצמה ויזואלית. מעל הראש, תמונות של זפלין צעירים בהרבה, מהופעה בתחילת שנות השבעים ובאמצע שנות השבעים, שהבזיקו על מסך וידאו דיגיטלי ענק. בסרטים האלו, לד זפלין היו הלהקה הכי גדולה, רועשת ובטוחה ברוק. הניגודיות הייתה מהפנטת: שערו הלבן כשלג של ג'ימי פייג' עדיין היה שחור על המסך, רוברט פלאנט היה אל מזהב עם רעמת אריה וג'ון בונהאם המנוח - שמותו (המטופש) ב-1980 סיים בפתאומיות את שלטונה של זפלין - עדיין שלט בחדר המכונות.

אבל הלהקה שניגנה מתחת לזיכרונות האלו אמש לא הייתה זו שהביאה לנו את התקלה האומללה בלייב אייד בשנת 1985, שם פיל קולינס ניסה להציל את המצב ללא הצלחה ודווקא הרס יותר, או שוב בניו יורק בשנת 1988 בחגיגות ה-40 לאטלנטיק. הלהקה הזו עברה חזרות מפרכות באולפני שפרטון ובאה מוכנה להרוג. הלהקה הזו הייתה לד זפלין מכל הבחינות. פייג', לבוש במעיל ארוך וכהה ומשקפי שמש, פלאנט, ג'ונס ובונהאם הצעיר פתחו את המופע בן השעתיים שלהם עם GOOD TIMES BAD TIMES, השיר הראשון באותה יצירת מופת שהיא תקליט הבכורה של לד זפלין משנת 1969. "בימי נעורי / אמרו לי מה זה אומר להיות גבר", שר פלאנט, בסולם נמוך יותר מהמקור כדי להתאים למיתרי הקול שהתבגרו. זה היה גם אפקט הולם - הודאה בגיל שנמסרה בגאווה פראית. זפלין ניגנה כמו להקה שהתחדשה ולא רק התאחדה מחדש.

במהלך הערב נרשמה היסטוריה קטנה נוספת כאשר הלהקה ביצעה את FOR YOUR LIFE, שיר שמעולם לא בוצע בהופעה חיה לפני כן, כהוכחה לכך שהם לא באו רק לנגן את הלהיטים הבטוחים. אפשר היה לראות את התענוג על פני חברי הלהקה. במשך חלק גדול מההופעה, אפילו עם במה מלאה ורחבה - פייג', פלאנט וג'ונס עמדו במבנה הדוק, לעתים קרובות מול ג'ייסון, כאילו הם עדיין בחזרות במרתף צפוף. "אני רק רוצה ליהנות!", פלאנט הודיע בשלב מסוים, ונראה שהוא אכן התכוון לזה. החיוכים בין החבר'ה על הבמה היו רבים.

הקטע STAIRWAY TO HEAVEN לא היה האני המוכר מדי שלו ובא כדבר מרענן, למרות שפלאנט ידוע כמי שסולד מביצוע השיר הזה, הפעם הוא נתן את נשמתו. הלהיט WHOLE LOTTA LOVE הבלתי נמנע, היה ההדרן הראשון וכמעט זהה לתסריט של התקליט השני, כשהוא ממיס את הפרצופים של האלפים בקהל. וכמובן שהיה את SINCE I'VE BEEN LOVING YOU המרגש ואת KASHMIR האלוהי, שבו הגיטרה של פייג' נשמעה כמו תזמורת שלמה. ג'ונס, האיש השקט שמנגן על הכל, ובונהאם ג'וניור ננעלו בקצב כמו בני משפחה. כשהוא מחליף גיטרות ומשתמש בגיטרת הצוואר-הכפול האיקונית שלו. היה ברור גם מדוע קריירת הסולו של פייג' הייתה של התחלות ללא סיום. בלד זפלין, פייג' בנה את החיה המושלמת עבור זעמו ושאיפותיו.

לפני שהלהקה עזבה את הבמה סופית, בונהאם כרע על ברכיו והשתחווה מול חבריו, במחווה מרגשת עד דמעות, כאילו אומר "אני לא ראוי", בעגה של עולמו של וויין. חשוב גם לציין שזפלין עזבו את הבניין מבלי להתייחס לעתיד שלהם יחד, אם יש כזה - בלי "נתראה בשנה הבאה!" או "עד הפעם הבאה...". למרות שמועות עקשניות על סיבוב הופעות עולמי שיכל להכניס להם מאות מיליונים, פלאנט סירב בתוקף להמשיך. המסר היחיד שהם השאירו מאחור היה, "היינו הכי טובים - ועדיין אנחנו". ההמתנה מתחילה שוב, והעולם נותר עם טעם של עוד ועם סרט הופעה בשם CELEBRATION DAY שיצא מאוחר יותר כדי להנציח את הפלא.

התקליט שבו לקחה להקת קווין את המושכות לידיים. ב-10 בדצמבר בשנת 1976 יצא אלבומה החמישי של להקת קווין, A DAY AT THE RACES.

בשנת 1975 הגיעה להקת קווין סוף סוף למקום אליו שאפה. ההצלחה הגדולה של התקליט הקודם, ובמיוחד הלהיט המפלצתי BOHEMIAN RHAPSODY, הפכה את חבריה לסופר סטארים בקנה מידה עולמי וגם מחקה להם חובות כלכליים גדולים שהעיקו עליהם מההסכמים הדרקוניים עם ההנהלה הקודמת שלהם באולפני טריידנט. להקת קווין החלה סופסוף לנשום לרווחה והייתה תחושה באוויר של חירות חדשה, מהולה בריח של כסף ויוקרה.

הפעם הוחלט לקחת פסק זמן וארבעת חברי הלהקה יצאו לחופשה ראויה. בריאן מאי הגיטריסט אף בחר להתחתן בזמן הזה עם כריסי מולן, בעוד שאר החברים נהנו מפירות ההצלחה. הלהקה חזרה לעבודה על התקליט החמישי ביולי של שנת 1976, אבל הפעם הם עשו את זה בגדול: שלושה אולפנים הועסקו בו זמנית על הקלטות התקליט – SARM EAST, THE MANOR ו-WESSEX. המטרה הייתה ברורה: ליצור יצירה שתעמוד בסטנדרטים הבלתי אפשריים שהחברים הציבו לעצמם שנה קודם לכן.

בניגוד לתקליט הקודם, A NIGHT AT THE OPERA, הפעם לא היה ללהקת קווין לחץ גדול מחברת התקליטים לשחרר עוד תקליט ולצאת מיד אחריו לסיבוב הופעות נוסף ומתיש. למעשה, חוץ מארבע הופעות, להקת קווין לא הופיעה בשנה זו עד ינואר 1977. אחד המופעים האלה נכנס לספרי ההיסטוריה ונערך ביום השנה השישי למותו של ג'ימי הנדריקס, אותו העריצו חברי הלהקה עד עמקי נשמתם. זה היה מופע חינם שנערך בהייד פארק בלונדון, ב-18 בספטמבר. המארגן היה ריצ'רד ברנסון הצעיר, והערכות דיברו על בין 150,000 ל-200,000 צופים שגדשו את הדשא. זה היה סוג של מופע תודה לקהל האנגלי שתמך בלהקה וקווין יצאה מנצחת באותו יום, למרות שהמשטרה איימה לנתק את החשמל אם החברים יחרגו מהזמן – ואכן עשתה זאת בסוף המופע, מה שמנע מהלהקה לתת הדרן. פרדי מרקיורי, לבוש בבגד גוף צמוד בצבע לבן, שלט בקהל ביד רמה והוכיח שהוא הפרפורמר הגדול בדורו.

באולפן ההקלטות חשו חברי הלהקה שהם יכולים הפעם להפיק את עצמם. עד אז היה איתם באולפן רוי תומאס בייקר, שהביא את שירי הלהקה לרמות הפקה מטורפות ועזר להם לעצב את הסאונד המוכר שלהם. ביחד עם ארבעת חברי הלהקה היה הפעם באולפן טכנאי ההקלטות מייק סטון, שהפך ליד ימינם. מרקיורי על הפרידה מבייקר: "חשנו שאנו חייבים לערוך שינוי. היינו בטוחים מאד שנצליח בלעדיו ותמיד לקיחת אחריות הייתה דבר מועיל עבורנו. זו התקדמות - צעד נוסף בקריירה שלנו. זה היה או עכשיו או לעולם לא". חברי קווין נשארו מיודדים עם בייקר, אבל הם ידעו שהם צריכים את החופש האמנותי המוחלט הזה. ההחלטה הזו הפכה את התקליט לראשון שהופק באופן עצמאי לחלוטין על ידי הלהקה.

התוצאה המוקלטת באה עם התקליט התיאטרלי האחרון של להקת קווין לשנים הבאות, מעין אח תאום אך בוגר יותר לקודמו.

הסינגל הראשון שיצא מהתקליט הזה הוא שיר של פרדי מרקיורי בשם SOMEBODY TO LOVE. השיר הגוספלי המושלם הזה הגיע למקום השני במצעד הבריטי. כדי ליצור את תחושת המקהלה העצומה של כנסייה, הכפילו מרקיורי, מאי והמתופף רוג'ר טיילור את קולותיהם שוב ושוב עד שנוצר אפקט של עשרות אנשים ששרים יחד. עוד שיר של מרקיורי, GOOD OLD FASHIONED LOVER BOY, הפך ללהיט נוסף מהתקליט והלהקה אפילו ביצעה אותו בתוכנית TOP OF THE POPS בהקלטה שונה מזו של התקליט. זה פשוט לא יאמן כמה מרקיורי וחבורתו ידעו להשתחל היטב לסגנונות שונים כל כך זה מזה ועדיין הפכו את כולם למשהו שהוא טבעי להם. משהו שהוא לגמרי להקת קווין. זה ממש לא מובן מאליו.

התקליט נפתח עם הקדמה תזמורתית של בריאן מאי שנלקחה משיר בצד השני של התקליט, WHITE MAN. ואז מגיח צליל שנמתח כלופ אינסופי, טכניקה שנקראת SHEPARD TONE. משם העסק נכנס היישר לביזנס הרוק עם שיר שנקרא TIE YOUR MOTHER DOWN. זה הוא שיר מושלם לפתיחה. יש בו את כל האלמנטים שהופכים את קווין ללהקת רוק גדולה. פרדי מרקיורי אמר באותה שנה בראיון רדיופוני: "אין לי מושג מדוע בריאן כתב שיר על קשירת האמא של מישהי למטה. אולי זה בא לשקף את אחד ממצבי הרוח המרושעים שלו? או שאולי הוא ניסה להאפיל עליי כשכתבתי את השיר DEATH ON TWO LEGS".

בריאן מאי סיפר אחרת, בראיון עמו משנת 1998: "השם של השיר נוצר כבדיחה והייתי בטוח שאשנה את זה עד שנתחיל להקליט, אבל פרדי ממש אהב את זה והתעקש שזה יישאר כך".

הסיפור מאחורי השיר הזה מרתק בפני עצמו: זה החל בספטמבר 1970, בטנריף, לפני הגעתו של הבסיסט ג'ון דיקון ללהקה, כשבריאן מאי עסק עדיין בלימודיו לחקר החלל ויצא לשטח, עם המורה שלו, ד"ר קן ריי. הוא הביא לשם גם גיטרה אקוסטית וריי נזכר, שנים לאחר מכן, כיצד מאי ניגן לו שם ולראשונה את הרעיון לריף הגיטרה, שיהפוך לאלמנט המרכזי בשיר הזה. שימו לב, זה השיר הראשון בקטלוג של קווין, בו מאי משתמש ברכיב סלייד בגיטרה שלו - דבר שהיה שכיח בקרב גיטריסטים של בלוז אך פחות אצל קווין.

ואז מגיע אחד הרגעים הגדולים ביותר של פרדי מרקיורי כמבצע וכמלחין. זה שיר שנקרא YOU TAKE MY BREATH AWAY, אותו הוא כתב על מאהבו החדש באותה תקופה, דייויד מינס. מרקיורי ביסס את נגינת הפסנתר פה על סולם יפני (קווין ביקרו לפני כן ביפן בסיבוב הופעות), והוא ביצע את כל קולות הרקע בעצמו בשכבות רבות כדי ליצור אינטימיות מצמררת. בכלל, יפן הייתה השפעה והשראה גדולה מאד על הלהקה בתקופה ההיא, לאחר שזכו שם לקבלת פנים של מלכים. גם שיר הסיום בתקליט הזה (TEO TORRIATE) מושפע מהתרבות ההיא. השיר אף יצא ביפן על גבי סינגל.

השיר היחיד שבריאן מאי שר בתקליט זה הוא LONG AWAY, שמגיע כרצועה השלישית. מאי קיווה שהשיר ייצא באנגליה על גבי תקליטון, אך תקוות לחוד והחלטות של חברת תקליטים לחוד, שרצתה את פרדי בפרונט. פרט טריוויה לחובבי הציוד: בשיר הזה בריאן הניח בצד את הגיטרה המפורסמת שלו, ה-RED SPECIAL, לטובת גיטרת 12 מיתרים של חברת BURNS, כי הוא רצה צליל שונה וצלול יותר, והוא לא הסתדר עם הצוואר הדק של גיטרות הרינקנבקר שניסה קודם לכן.

אחד השירים היותר מורכבים בתקליט הזה נקרא THE MILLIONAIRE WALTZ, שכתב מרקיורי על המנהל החדש של קווין, ג'ון ריד, שהוציא את הלהקה מצרותיה הכלכליות. הוא ניהל אז במקביל גם את אלטון ג'ון (וגם היה בן זוגו האלים, לפי מה שאלטון תיאר בכנות בספרו). בתחילה חשבה קווין לבקש את שירותי ניהולו של פיטר גראנט, מנהלה הקשוח של לד זפלין, אך היה גם חשש שגראנט יזניח אותם לטובת זפלין, ולכן העדיפו את ג'ון ריד. ההימור הצליח, וריד קיבל שיר שהוא למעשה יצירה קלאסית בתחפושת של שיר רוק.

בקטע הזה מתגלה שוב בריאן מאי כמתזמר גאון בגיטרות. לא קיים בעולם הרוק מישהו שיכול להוציא מהגיטרה צלילים שיישמעו כתזמורת (גם בזכות מגבר קטן שבנה ג'ון דיקון וזכה להיקרא DEACY, שאיפשר צלילים דמויי כלי נשיפה וכינורות). אני לא מדבר על הגיטריסטים של היום שמחוברים למחשבים, אלא אלו מהסבנטיז. בעשור ההוא לא קיים אחד שהגיע לרמת המחשבה התיזמורתית של בריאן מאי. בשנת 2008 אמר מאי: "היצירה הזו גורמת לרפסודיה בוהמית להישמע כשיר פופ פשוט לעומתה". באמצע השיר פרדי אף מחקה, במבטא גרמני כבד ומשעשע, את סגנון הגשתה של השחקנית-זמרת, מרלן דיטריך.

השיר שחותם את צדו הראשון של התקליט הוא YOU AND I שכתב ג'ון דיקון. על השיר אמר מרקיורי בזמנו: "השירים שלו טובים ומשתפרים מפעם לפעם ואני מודאג מזה...". דיקון נהנה בשנה הקודמת מהצלחה גדולה של שירו, YOU'RE MY BEST FRIEND, והבין - לפיח התמלוגים שקיבל - ששווה לו להמשיך ולהביא שירים לקווין. השיר הזה הוא פשוט פופ טהור וכיפי שנותן רגע של נחת בתוך העושר המוזיקלי של התקליט.

השיר SOMEBODY TO LOVE פותח את הצד השני ונכתב על ידי מרקיורי כמחווה לזמרת האהובה עליו, ארית'ה פרנקלין. הלהקה אף צילמה וידאו קליפ לשיר הזה באולפני WESSEX שבלונדון (בו נראה גם ג'ון דיקון שר למיקרופון, למרות שקולו לא נמצא כלל בשיר זה או בשיר אחר של קווין בתקליטים). מנהל הצוות הבימתי של קווין בזמנו, פיטר הינס, סיפר על כך בחיוך: "לדיקון היה מיקרופון ומדי פעם הוא שר בו קולות על הבמה - ואנחנו דאגנו שהמיקרופון הזה יהיה תמיד כבוי".

מהשיר על האדם העובד קשה ומחפש מישהו לאהוב, אנו פונים לשיר כבד ואפל מאת בריאן מאי, שנוגע במלחמות על פיסת אדמה באמריקה ונקרא WHITE MAN. עד אז לא נשמע שיר טעון כמו זה מפרי מוחו של מאי, שעוסק בסבל של הילידים האמריקאים מנקודת מבטם. השם המקורי של השיר היה SIMPLE MAN, והסאונד בו כבד, איטי וכמעט "בוצי", בניגוד מוחלט לקלילות של שירי הפופ האחרים בתקליט.

האווירה נרגעת ברצועה השלישית בצד זה, עם הלהיט GOOD OLD FASHIONED LOVER BOY. שימו לב שמייק סטון, טכנאי ההקלטה הנאמן, נותן פה קול בקטע האמצעי (עם המשפט HEY BOY WHERE DID YOU GET IT FROM? HEY BOY WHERE DID YOU GO). גם את השיר הזה כתב מרקיורי על דייויד מינס, בו היה מאוהב.

אחד השירים האהובים עליי ביותר בתקליט הזה הוא דווקא של רוג'ר טיילור. זה שיר שנקרא DROWSE (נימנום), שמספר על החיים המשעממים שנראים דרך עיניו של בחור צעיר, אולי הרהור על ימי נעוריו. טיילור הוא קלף מנצח בלהקת קווין; הוא מתופף ענק, זמר בעל קול מחוספס אך מדויק להפליא והוא גם כותב שירים מעולה. אם תרכיבו אוסף של כל השירים שטיילור כתב ושר ללהקת קווין ייצא לכם תקליט רוק מעולה. דרך אגב, בשיר הזה פרדי מרקיורי לא נוכח כלל ואילו טיילור מנגן כאן גם בגיטרת הקצב בנוסף לתופים - מה שמעניק לשיר גוון מתנדנד ועצל, במקצב של 6/8.

השיר שחותם את התקליט הוא TEO TORRIATE שקיבל בסוגריים גם את התוספת LET US CLING TOGETHER. בשיר זה ביקשה הלהקה, כאמור, גם להודות באופן אישי לקהל היפני שחיבק אותה בחום, כשבשאר העולם עדיין לא הבינו את גדולתה. בפזמוני השיר נשמעת קווין שרה גם ביפנית (בעזרת מתורגמנית שעזרה לפרדי עם ההגייה), כשבהמשך מצטרפת אליה מקהלת ילדים מקומית מלונדון. הסיום של השיר מתחבר, כאמור, ללולאת הסאונד שבתחילת התקליט, ומדגיש את הרעיון שהמוזיקה והחיים הם מעגל אחד גדול.

השם של התקליט הזה נלקח מסרט של האחים מארקס והיווה המשך לתקליט הקודם, 'לילה באופרה', שגם שמו נלקח משם סרט של שלישיית השחקנים ההיא. גראוצ'ו מארקס המפורסם אפילו שלח ללהקה מברק ברכה על הבחירה בשם, ושלושה חודשים לאחר צאת התקליט, במרץ 1977, חברי הלהקה אף טסו ללוס אנג'לס לפגוש אותו אישית ולהודות לו. עטיפת התקליט הזה היא הפעם האחרונה בה התנוסס הלוגו הישן והמפואר של הלהקה עם ארבעת המזלות של חבריה על רקע שחור דרמטי, בניגוד לרקע הלבן של התקליט הקודם. דלת התיאטרון נסגרת אחרי התקליט הזה. מעכשיו מתחילה קווין לתפקד כלהקת אצטדיונים עם עיבודים קלילים יותר לשיריה בתקליט הבא, NEWS OF THE WORLD.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת צוננת על התקליט. הנה חלק ממנה ותהיו בטוחים שחברי קווין קראו את זה: "הקונצנזוס הנוכחי הוא שהרוק נמצא כבר בדור השלישי שלו. אבל הלהקות שמשכו את המוזיקה הכי רחוק מהשורשים שלה נותרו מודחות בביקורתיות. יש סיבות לזלזול שכזה. זה לפעמים לובש צורה של טיפשות גדולה. 'יום במירוצים' אמור כנראה להיות ההמשך של ​​קווין לתקליט 'לילה באופרה' אבל שום דבר לא השתנה הרבה. קווין פחות ניסיונית וכנראה בגלל שהשאיפות המסחריות שלה הן חצופות ביותר". למרבה המזל, הקהל חשב אחרת לגמרי, והתקליט הפך לקלאסיקה אהובה שממשיכה לרגש מיליונים. אם "לילה באופרה" היה הסרג'נט פפר של קווין - אז "יום במירוצים" הוא ה"מג'יקל מיסטרי טור" שלה!

הלילה שבו כמעט נהרג פרנק זאפה! ב-10 בדצמבר בשנת 1971 קרה באולם ההופעות הלונדוני, ריינבאו, אחד הדברים הכי פחות צפויים שאפילו פרנק זאפה לא שיער לעצמו שיביא אותו למצב נורא שכזה.

זה היה אמור להיות עוד ערב שגרתי של רוק משובח, סאטירה נושכת ומוזיקה מורכבת להפליא, אבל ההיסטוריה, כדרכה בקודש, בחרה דווקא בתאריך ה-10 בדצמבר 1971 כדי לספק לעולם את אחת הדרמות הגדולות והביזאריות יותר שידע עולם המוזיקה. הלוקיישן שנבחר לזירת הפשע היה אולם ההופעות הלונדוני, ריינבאו, והקורבן היה לא אחר מאשר האיש והשפם, פרנק זאפה. מה שקרה שם באותו ערב היה אחד הדברים הכי פחות צפויים שאפילו זאפה, אדם שראה הכל ושמע הכל, לא שיער לעצמו שיביא אותו למצב נורא שכזה.

כדי להבין את גודל האבסורד, צריך לזכור שרק שישה ימים קודם לכן, זאפה ולהקתו ניצלו בנס משריפת הענק בקזינו במונטרה שבשוויץ – אותו אירוע שהוליד את הלהיט הנצחי של דיפ פרפל SMOKE ON THE WATER. הלהקה איבדה שם את כל הציוד שלה בשווי עשרות אלפי דולרים וזאפה המיואש ביקש לבטל א המשך הסיבוב. שאר חברי הלהקה שלו, שהבינו שיפסידו המון כסף, התחננו בפניו להמשיך. אז הלהקה נאלצה להופיע בלונדון עם ציוד שכור. נדמה היה שמכסת המזל הרע שלהם מוצתה עד תום, אך הגורל חשב אחרת. מה היה קורה לו זאפה היה מפסיק את סיבוב ההופעות בעקבות השריפה? הוא ודאי היה ניצל מהדבר הבא ששינה את הכל...

הדרמה התרחשה בדיוק בסיום ההדרן של ההופעה. הלהקה בדיוק סיימה לבצע גרסת כיסוי משעשעת לשיר של הביטלס I WANT TO HOLD YOUR HAND, כשלפתע קם אחד בקהל ובעיניו כעס גדול. שמו היה טרבור צ'ארלס האוול, צופה בריטי בן 24, שהחליט לקחת את העניינים לידיים בצורה האלימה ביותר שיש. האוול היה מאד נסער כי במוחו הקודח הוא חשב שזאפה ניסה להתחיל עם חברתו מהבמה ושלח לעברה מחוות רומנטיות. המחשבה הזו הספיקה לו כדי לנתק מגע עם המציאות. הוא קפץ אל הבמה בריצת אמוק ובזמן שהמוזיקאים החלו לצעוד אל מאחורי הקלעים, הוא דחף את זאפה בעוצמה אדירה. זאפה, שלא היה מוכן לתקיפה, עף באוויר ונפל מגובה של כמה מטרים היישר לתוך פיר התזמורת העשוי בטון יצוק. הוא נפצע קשה מאד.

אחד מזמרי ההרכב שהופיע אז על הבמה, הווארד קאיילאן, תיאר את הרגעים המצמררים הללו: "הקהל אהב את ההופעה שעשינו וגם אנחנו נהנינו מאד. צעדתי לקראת ירידה מהבמה כשאני מרוצה לחלוטין, כשלפתע שמעתי את הקהל מפסיק למחוא כפיים בבת אחת. להפסקה הזו לוותה צעקה של תדהמה ומיד אחריה השתרר שקט מקפיא באולם. רצתי בחזרה לבמה וראיתי את חבריי ללהקה עומדים בקצה הבמה ומנסים לראות מה קורה שם למטה בחושך. פרנק שכב ללא הכרה. זרועותיו ורגלייו נראו מעוותים במצב שבן אנוש לא יכול להגיע אליהם כך בהכרה. לא הייתה שום סיבה לחשוב כי פרנק עדיין חי".

המראה היה גרוטסקי. בשל מבנה המקום, לא התאפשר לחברי הלהקה ההמומים להציץ למטה מהבמה הגבוהה בשביל לבדוק את מצבו לאשורו. אנשי האבטחה והצוות הבהילו אותם מיד אל מאחורי הקלעים כדי למנוע מהומה נוספת, בעוד הקהל ההמום ניסה להבין אם הם עדים לחלק מהמופע או לטרגדיה בזמן אמת. בינתיים זאפה שכב בפיר התזמורת כשהוא סובל מפגיעת ראש קשה, שברים בגב, ברגל, ביד ובצוואר והגרוגרת שלו צנחה. הפגיעה בגרון הייתה כה חמורה שהיא גרמה לשינוי קבוע בקולו של זאפה – הטון שלו ירד בטרצה גדולה והפך לנמוך ומחוספס יותר, סימן היכר שילווה אותו בהמשך הקריירה. כמו כן, אחת מרגליו נותרה קצרה יותר מהשנייה לאחר האיחוי, מה שגרם לו לכאבי גב כרוניים לשארית חייו.

בזמן שצוותי הרפואה נאבקו לפנות את זאפה, הדרמה עם התוקף לא הסתיימה. קאיילאן המשיך ותיאר את השתלשלות האירועים האלימה: "טרבור האוואל ניסה לברוח אבל הקהל חסם אותו והביא אותו אלינו. הרב כהן, המנהל של פרנק, ניגש אליו והיכה אותו בכל המרץ. לאחר מכן נלקחנו לבית המלון מבלי לדעת מה קורה. שם חשתי מתוסכל ובודד והייתי זקוק לעזרה. מיקי פין מטי רקס הגיע וגם דייויד ביירון מאוריה היפ. הרבה סמים נצרכו על ידנו באותם רגעים והבנתי שמרגע זה אני מובטל. גם למחרת לא הסבירו לנו את מצבו של פרנק, עד שהורשה לנו לבקרו בבית החולים. נכנסנו לחדרו וראיתי אותו במצב שביר ביותר. עיניו היו נפוחות מכל התרופות שהלעיטו אותו בהן. אבל ברגע שראה אותי ואת מארק וולמאן, הוא הרים את ידו והחל לנצח עלינו כדי שנשיר את שיר הפתיחה של המופע. אז הבנו שפרנק יהיה בסדר. אבל אני הייתי רחוק מלהיות בסדר".

התקרית הזו סימנה סוף של עידן. כשזאפה יתאושש מהתקרית הזו, לאחר תקופה ארוכה ומייגעת של שיקום שכללה ישיבה ממושכת בכיסא גלגלים, הוא לא יחזור לעבוד עם קאיילאן ועם הזמר השני, מארק וולמאן, שסיפר: "זה היה סוף הלהקה, והדבר המצער הוא שהלהקה כנראה סיימה במצב הרגשי הגרוע ביותר שכל מוזיקאי יכול היה להיות בו. לא היה לזה שום היגיון או סיבה. ורבים מאיתנו הרגישו אשמים על כך שפרנק סיים כפי שסיים, כי הוא רצה ללכת הביתה, וכפינו את המשך הסיבוב על סמך הכלכלה של הכל. למרות כל הדברים הנפלאים שקרו בתוך הלהקה הזו, היו הרבה דברים שליליים ומצערים שבהם זה נגמר".

גייל זאפה, אשתו של פרנק: "עכשיו הם אומרים את זה, אבל באותה תקופה כולם היו כועסים כי כולם חשבו שפרנק אמור לקחת איזושהי אחריות עליהם. והוא בקושי הצליח להחזיק מעמד. הוא נאחז בבריאותו שלו כמיטב יכולתו, והוא לא הצליח לעשות תוכניות לעתיד כי הוא לא ידע אם הוא יתאושש. כל הלהקה כעסה באופן קולקטיבי שפרנק לא פנה אליהם כדי לתת להם פיצוי. בניגוד להרבה אנשים שעבדו עם פרנק, שפשוט יצאו לשם ודיברו על עצמם ועל הגרסה שלהם למרכז היקום, הם באמת לא ניצלו את פרנק יותר מדי. אבל הם כן אמרו משהו שהיה הרסני עבורנו, וזו התלונה היחידה שיש לי עליהם, למרות שאני בטוחה שהם חשבו שזה מצחיק. הם אמרו שהוא קפץ, וזה היה ממש כואב. אני מדמיינת שהם כנראה התכוונו לזה כקצת הומור. ואם אתה עובר חוויה טראומטית כזו, כן, הם עדים, אבל הם לא חוו את זה. והיינו נסערים מכך שהם צחקו עליו, במקום להבין את המצב הקשה שהוא היה בו, כי זה לא רק אובדן הכנסה עבורם. זה היה אובדן של הרבה יותר - של הקלטות, הזדמנויות ודברים אחרים עבור פרנק. זה לקח שנה או יותר מחייו לחלוטין, וכל מיני הוצאות אחרות שהוא לא ציפה להתמודד איתן".

בסיסט הלהקה, ג'ים פונס: "הוא היה במצב די גרוע, וחשבנו, הבחור הזה לעולם לא ינגן שוב, ועוד פחות עם אותה סמכות וכישרון. אז הבנו שאנחנו צריכים לעשות משהו אחר. לא היה שכר טרחה, והם לא הסבירו לנו כלום. טסנו הביתה ואמרנו, 'מה עכשיו? האם אנחנו רוצים לחכות שמונה חודשים, ולראות אם הוא יוכל לנגן ולרצות לצאת שוב לסיבוב הופעות? או שננסה להרכיב משהו?'..."

התקופה בכיסא הגלגלים אילצה אותו להתמקד בכתיבה ובעיבודים מורכבים במקום בהופעות פרועות, מה שהוביל ליצירת יצירות מופת של ג'אז-פיוז'ן כמו התקליט WAKA JAWAKA והתקליט THE GRAND WAZOO. בסופו של דבר, הדחיפה ההיא בלונדון לא רק שברה את עצמותיו של זאפה, אלא גם הולידה כיוון מוזיקלי חדש ועשיר, והוכיחה שגם בטון יצוק לא יכול לעצור מוזיקאי נחוש עם שפם.

היום שבו הלב הפועם של הבאנד נדם. ב-10 בדצמבר בשנת 1999 מת בשנתו הבסיסט הקנדי האגדי של להקת THE BAND, ריק דנקו, בן ה-55. קולו מלא הרגש הוא בשבילי אחד משיאי הרוק.

הוא התחיל כשוליית קצבים בעיירה נידחת בקנדה, הפך לעמוד השדרה של הרכב הליווי מהחשובים ביותר בהיסטוריה, וסיים את חייו כשהוא מותיר אחריו מורשת של צלילים שמרעידים את הנשמה. סיפורו של ריק דנקו, האיש שהפך את הבס לכלי שירה ואת שירתו לנכס היסטורי.

כן, ב-10 בדצמבר בשנת 1999 מת בשנתו הבסיסט הקנדי הבלתי נשכח של להקת הבאנד, ריק דנקו, בן ה-55. הידיעה הכתה גלים בקהילת הרוק העולמית; זה לא היה רק עוד מוזיקאי שהלך לעולמו, אלא אובדן של קול ייחודי, רוטט וכנה. קולו מלא הרגש הוא בשבילי אחד משיאי הרגש, ומי ששמעו אותו פעם אחת שר בלדה ודאי חש צמרמורות עונג כמוני.

הסיפור שלו מתחיל הרחק משם, באזור הכפרי של צפון אמריקה. הוא נולד באונטריו למשפחה מוזיקלית ממוצא אוקראיני, בסביבה שבה ניגנו בכינורות ובמנדולינות במרפסת הבית. אבל לילד הזה הייתה אש פנימית שלא התיישבה עם הלימודים הפורמליים. הוא עזב את התיכון בגיל 14 כדי להמשיך בקריירה ברוק'נ'רול. אבל לפני שהפך לכוכב, הוא עבד כשוליית קצבים בעיירה סימקו.

הפריצה שלו הגיעה כאשר הוא נשכר שלוש שנים מאוחר יותר על ידי רוני הוקינס, חלוץ רוקבילי עם מופע במה פראי, כדי להחליף את הבסיסט בלהקת הליווי שלו, THE HAWKS. הוקינס, המכונה "הנץ", היה ידוע במשמעת הברזל שהשליט בנגניו; הוא דרש מהם להתאמן עד שהאצבעות ידממו, וקנס אותם אם נתפסו מביאים חברות להופעות. דנקו הצעיר, רק בן 17, למד שם את השיעור החשוב של חייו: הרוק'נ'רול הוא אולי כיף, אבל המוזיקה היא עבודה קשה.

שם פגש דנקו את המתופף ליבון הלם יחד עם שלושה מוזיקאים קנדיים, האורגניסט גארת' הדסון, הגיטריסט רובי רוברטסון והפסנתרן ריצ'רד מנואל. הכימיה ביניהם הייתה מיידית ומחשמלת. הם הפכו ליחידה אחת, מכונת קצב משומנת שידעה לנשום יחד מוזיקלית. רובי רוברטסון, חברו ללהקה, תיאר זאת בצורה המדויקת ביותר כשדיבר על חברו המנוח: "היה משהו נוסף בקולו, מעבר לשירה. משהו שנשמע כמו בכי. כשקולו בקע אז מהרמקולים, לא יכולנו שלא להפנות את מבטנו לכיוון הבמה. היה משהו בקולו שנשמע כקולו של איש בודד. זה היה קול מהפנט".

החבורה הרגישה שהם נועדו ליותר מאשר להיות רק להקת ליווי של זמר רוקבילי. הם עזבו את הוקינס בשנת 1963 כדי לפעול בעצמם ותחת שמות שונים, כמו THE CANADIAN SQUIRES ושמות נוספים שלא החזיקו מעמד. לאחר שניגנו בהקלטות עבור גיטריסט הבלוז והזמר ג'ון האמונד ג'וניור, החברים הוצגו בפני בוב דילן על ידי האמונד, שאביו היה זה שהחתים אותו בחוזה ההקלטות הראשון שלו.

המפגש הזה שינה את פני ההיסטוריה של המוזיקה. בשנים 1966-1965 יצאו הם לסיבוב הופעות עם דילן בזמן שהוא עשה את המעבר שלו מפולק אקוסטי למוזיקה חשמלית, כשהוא מתמודד עם קריאות בוז וקריאות הסתייגות של אוהבי מוזיקת פולק אקוסטית. הקהל הרגיש נבגד, צעקו להם בוז בהופעות, אבל דנקו והחברים עמדו שם כמו חומה בצורה של סאונד, מגבים את דילן בווליום מחריש אוזניים.

התפנית הגדולה הגיעה דווקא מתוך שקט. לאחר שדילן נפצע בתאונת אופנוע, הם בילו שבעה חודשים ביצירת מוזיקה איתו בבית בשם "ביג פינק", אותו שכרו דנקו ושני חברי להקה נוספים, ליד וודסטוק. במרתף של הבית הוורוד הזה, הרחק מההמונים הזועמים, הם הקליטו עשרות שירים שידועים כיום כ-THE BASEMENT TAPES. בשנת 1968 הם פרצו, לראשונה כלהקת הבאנד, וחוללו מהפכה עם תקליט הבכורה שלהם, MUSIC FROM BIG PINK. העטיפה המפורסמת של התקליט צוירה על ידי דילן עצמו. משם הפכה הלהקה לשם דבר בקרב מוזיקאים רבים והציבור הרחב. אריק קלפטון אפילו אמר פעם ששמיעת התקליט הזה גרמה לו לרצות לעזוב את להקתו CREAM ולהצטרף אליהם.

מה הפך את ריק דנקו לכל כך מיוחד? זה היה השילוב בין נגינה לא שגרתית לשירה שוברת לב. ג'ון סיימון, שהקליט את שלושת תקליטיה הראשונים של הבאנד, סיפר: "ריק היה נגן בס מיוחד שלא רצה לנגן את התפקידים הברורים של הבלוז. הוא תמיד צץ עם משהו מיוחד ומלודי משלו. לריק ניתנה המתנה הגדולה ביותר, שהיא קולו. הקול הזה תמיד ניצב באמצע ההרמוניה של הבאנד. ריצ'ארד מנואל הופקד על הקולות הגבוהים וליבון הלם שר בתדרים הנמוכים. ריק דאנקו הדביק את שני אלו עם התדרים שבאמצע".

הווירטואוזיות שלו לא עצרה בבס. דנקו לא ידע לקרוא תווים אך בנעוריו כבר ידע לנגן היטב בגיטרה, מנדולינה וכינור. הוא ניגן מתוך אינטואיציה פראית. הנחישות שלו הייתה גבוהה, כמעט אובססיבית. ג'ון סיימון הוסיף: "הוא היה תמיד הראשון שהגיע לחזרות המוזיקליות ולהקלטות האולפניות. הוא היה פרפקציוניסט בנוגע לשירתו ולא עזב אותי עד שהטייק שלו היה מושלם".

שיא הקריירה שלהם תועד בסרטו המופתי של מרטין סקורסזה, THE LAST WALTZ, בשנת 1976, שם ביצע דנקו את השיר IT MAKES NO DIFFERENCE בביצוע שנכנס לפנתאון של הרוק, כשהוא מזיע, נרגש ושר כל תו כאילו חייו תלויים בכך. אבל חייו היו רחוקים משלמות, והצללים החלו להעיב על האור. לאחר פירוק הלהקה, דנקו המשיך ליצור, הוציא תקליט סולו ב-1977, דשדש פה ושם ואף הצטרף ללהקת ה-ALL STARR BAND של רינגו סטאר בסוף שנות השמונים, שם זכה להערכה מחודשת. אך הטרגדיות האישיות היכו בו ללא רחם. בשנת 1989 הוא איבד את בנו בן ה-18, איליי, מנישואיו הראשונים. הנער מת כתוצאה מהרעלת אלכוהול ומחנק באוניברסיטה, מכה שממנה דנקו מעולם לא באמת התאושש.

הצרות המשיכו לרדוף אותו. בשנת 1996 הוא נעצר ביפן לאחר שנשלחה לשם מעטפה עם שמו ובה הרואין. אשתו אליזבת הייתה זו שקיבלה את החבילה, והאירוע הפך לסקנדל תקשורתי. הוא נמצא אשם ונידון לשנתיים וחצי של מאסר על תנאי, ולאחר מכן גורש מיפן. בריאותו הפיזית החלה להידרדר; הוא סבל מעודף משקל משמעותי שהכביד על ליבו.

למרות הכאב הפיזי והנפשי, המוזיקה נשארה המפלט שלו. עם כל הצרות הוא ניסה לשמור על רוח חיובית ויש שטענו כי את הופעותיו הטובות ביותר הוא עשה בשנות התשעים, במועדונים הקטנים ביותר. הוא הופיע בברים אינטימיים, לעיתים מול קהל מצומצם, כשהוא חולק סיפורים ושירים בחום האנושי שאפיין אותו תמיד. אך קולו, שהרטיט כל כך הרבה אוהבי מוזיקת רוק - נדם ללא שוב באותו לילה במארבלטאון, ניו יורק.

לכן, קחו ממני עצה ידידותית: שימו לכם תקליט של הבאנד. הקשיבו לבס המקפץ שם ואל תתנו למתנת האל המוזיקלית הזו לעבור לצידכם. תהיו חלק מהעניין. לא הייתה ולא תהיה עוד להקה מיוחדת שכזו עם בסיסט / זמר שכזה. ריק שהוא מבריק!

ווינגס-מאניה! באלבום הופעה חדש! ב-10 בדצמבר בשנת 1976 יצא אלבום ההופעה המשולש של פול מקרטני ולהקת 'כנפיים'. לאלבום קוראים WINGS OVER AMERICA.

זו הייתה שנה שבה המכנסיים היו רחבים, השיער היה נפוח והמוזיקה הייתה בשיא בומבסטי. אז נחת על מדפי החנויות מוצר מוזיקלי עצום שהגדיר מחדש את המושג "הופעה חיה". מדובר היה בתקליט ההופעה המשולש של פול מקרטני ולהקת 'כנפיים', אשר נשא את השם המפוצץ והמתבקש WINGS OVER AMERICA. האלבום הזה היה תיעוד גרנדיוזי של מסע ההופעות המוצלח ביותר של מקרטני לאורך כל עשור הסבנטיז, רגע לפני שהפאנק והדיסקו השתלטו על העולם.

באותה נקודת זמן, להקת 'כנפיים' לא הייתה סתם להקת ליווי של יוצא ביטלס, אלא מעצמה מוזיקלית שהגיעה לשיא הפופולריות שלה. הכנפיים שלטו אז במצעדים עם להיטים כמו SILLY LOVE SONGS והוכיחו שמקרטני מסוגל לכבוש את העולם גם בלי ג'ון, ג'ורג' ורינגו לצידו. עם זאת, כמו רכבת הרים קלאסית, מיד לאחר השיא הזה החלה הלהקה לגלוש במדרון התלול כלפי מטה, תהליך דעיכה שנמשך עד לפירוק הסופי בשנת 1980. אותו פירוק מפורסם הגיע, כזכור, בעקבות המעצר המתוקשר של פול ביפן, לאחר שבמזוודתו נמצאו 219 גרם של מריחואנה – כמות שהספיקה כדי לשלוח אותו לתשעה ימים בכלא היפני ולסיים את הפרק הזה בקריירה שלו.

אבל נחזור אל הרגעים הזהובים. בחודש מאי 1976 יצא פול מקרטני, כשהוא מלווה בלינדה אשתו ובלהקתו (או בנגני הליווי שלו, תלוי עד כמה ציניים רוצים להיות), למסע הופעות בארה"ב שנחשב לסיפור הצלחה פנומנלי. זה היה אולי מסע ההופעות המוצלח ביותר של פול בכל עשור הסבנטיז, והוא כלל שיא עולמי חדש לאותה תקופה בהופעה שנערכה בסיאטל, שם נדחסו למעלה מ-67,000 צופים תחת קורת גג אחת כדי לראות את הפלא. התוכנית המקורית הייתה להתחיל את הסיבוב כבר בחודש אפריל, אך החיים, כרגיל, תכננו אחרת; הגיטריסט הסקוטי והפרוע של הלהקה, ג'ימי מקולוק, שבר את אצבעו בתאונה מצערת בחדר מלון בפריס, מה שגרם לדחייה של כמה שבועות בלוח הזמנים.

פול מקרטני היה אסטרטג לא קטן, והוא תכנן את כל מהלכיו כהלכה לקראת יציאה לסיבוב ההופעות הזה, שזכה לשם WINGS OVER THE WORLD. הוא ידע שאמריקה היא המבחן האמיתי, ולכן הופיע לפני כן בבריטניה, באוסטרליה ובאירופה כדי להסיר חלודה ולגבש את ההרכב. והנה, באביב 1976, הוא היה מוכן למשימה החשובה מכל - אמריקה! החשש הגדול שלו היה להיתפס כמי שחי על העבר, ולכן הוא הקפיד לשלב שירים חדשים לצד קלאסיקות, במהלך מבריק שהחזיר לו את כבודו האבוד.

פול סיפר על הטקטיקה שלו לעיתון המוזיקה SOUNDS, באותה שנה, כשהוא מסביר את ההדרגתיות שבנה: "זה היה יכול להיות צעד טיפשי ביותר, לעשות את המסע הזה בכיוון ההפוך. אני אוהב לעשות את הדברים צעד אחר צעד. מאולמות קטנים לגדולים". מקרטני, שזכר היטב את הטראומה מימי הביטלמניה, לא שכח את בעיות הסאונד הקשות שהביטלס סבלו מהן בעת ביקורם בארה"ב בשנות השישים, כשים הצרחות של הנערות הטביע כל תו אפשרי והפך את ההופעות לפנטומימה. לכן הוא דאג הפעם לא לקחת סיכונים והביא לסיבוב ההופעות את מערכת ההגברה הטובה ביותר שהכסף יכל לקנות, משאיות עמוסות בציוד שהבטיחו שכל צליל בס יישמע עד לשורה האחרונה באצטדיון.

הפרפקציוניזם שלו, תכונה ידועה עוד מימי אולפני אבי רואד, הביא אותו להגיע לכל מקום הופעה שעות ארוכות לפני קיומה כדי לבצע בדיקת סאונד מקיפה ומדוקדקת. הדבר השתלם לו מאד, כי מבקרי העיתונים, שבדרך כלל נהנו להשחיז סכינים על אלבומי הסולו שלו, הפעם בעיקר שיבחו את ההופעות ואת המקצוענות הבימתית. לראשונה מאז פירוק הביטלס, מקרטני העז לבצע על הבמה שירים של הלהקה המיתולוגית ההיא, כמו YESTERDAY ו-LADY MADONNA, מה שהוסיף להתרגשות העצומה בקהל.

עם זאת, גם ענקים רועדים לפעמים. מקרטני לא חש בטוח במאה אחוז, כפי שסיפר להאנטר דייויס, הביוגרף שבשנת 1968 כתב ספר רשמי על הביטלס ובשנת 1976 עבד בעיתון SUNDAY TIMES הבריטי. באותו ראיון חשף מקרטני צד פגיע: "נראה לי שאוהבים אותנו עכשיו באנגליה. אני יודע שבארה"ב יהיה מצב בו העיתונאים יתפסו את שלוש השורות הראשונות, עם עטים בידיהם כדי לרשום כל ניואנס. זה ממש לא משנה מה שהם יגידו. אני כבר לא חרד ללהקת כנפיים כמו בעבר. אם זה יתפרק - אז לעזאזל עם זה. זה פשוט יהיה מזל רע. ברור שאהיה מבואס מזה, אך אנחנו נשרוד. אני אישית מרגיש מאד בטוח עם הלהקה עכשיו".

גם אשתו ושותפתו ללהקה, לינדה מקרטני, שהייתה תמיד מטרה נוחה לחיצי הביקורת בשל יכולותיה המוזיקליות השנויות במחלוקת, שיתפה בחששותיה: "מה שמדאיג אותי באמריקה זה שנצטרך להתחיל את הכל מהתחלה. ברור שאנשים יקטלו אותי ואני אשנא את זה. אני אשמח לקחת את כל המבקרים נגדי, להושיב אותם על הבמה במקומי ולראות אותם עושים את זה טוב יותר. מה שבטוח, אני לא רוצה לבזבז את כל חיי בסיבובי הופעות".

מה שבטוח, החששות לאותו סיבוב התגלו כחששות שווא מוחלטים. המופע הראשון נערך ב-3 במאי 1976, בפורט וורת' שבטקסס, ונחל הצלחה גדולה שסימנה את הבאות. פול מקרטני הפך שוב לכוכב רוק מהשורה הראשונה ועקף ללא מאמץ את שלושת חבריו לשעבר מהביטלס, שנראו לפתע אנכרוניסטיים לעומתו; באותה שנה ג'ון לנון כבר פרש מהמוזיקה והסתגר בביתו בניו יורק כדי לגדל את בנו שון ולאפות לחם, רינגו סטאר התמכר לאלכוהול, בילה במסיבות הוליוודיות והוציא אלבומים מביכים שנקטלו על ידי המבקרים, וג'ורג' האריסון איבד את דרכו האמנותית והסתבך בתביעות משפטיות על זכויות יוצרים. פול היה היחיד שנשאר אז רלוונטי, חי ובועט.

המוצר המוגמר, WINGS OVER AMERICA, הגיע לחנויות כמארז משולש יוקרתי עם עיצוב עטיפה מרהיב, כיאה לתקופה ההיא של הסבנטיז שבה עטיפות תקליטים היו אמנות בפני עצמה. כמעט כל אחד מ-34 המופעים של סיבוב ההופעות הזה הוקלט על ידי צוות טכני מיומן. לאחר מכן נכנס מקרטני לאולפן, הקשיב לכל הקלטה בקפדנות אובססיבית ובחר את הגרסאות הטובות ביותר לטעמו. אף על פי שהיו שמועות על תיקונים באולפן לקולות ולכלים, התוצאה שידרה אנרגיה חיה ומחשמלת, כולל ביצוע עוצמתי לשיר MAYBE I'M AMAZED שהפך ללהיט רדיו בפני עצמו בגרסת ההופעה.

הביקורות היו רובן טובות מאוד. היו שטענו כי זה אלבום ארוך מדי ומייגע, אך זה היה בתקופה בה אמנים גדולים כמו פיטר פרמפטון ולד זפלין דאגו להוציא אלבומי הופעה גרנדיוזיים וכפולים. הציבור הרחב לא התבלבל מהביקורות הציניות וקנה את זה בכמויות אדירות, מה שהפך את המארז לפריט חובה בכל בית חובב ביטלס.

עטיפת האלבום הייתה לא פחות מרהיבה מהמוזיקה שבתוכו, והופקדה בידי חברת העיצוב המפורסמת HIPGNOSIS. רשות הדיבור ניתנת ליוצר העטיפה, המעצב הגאון אוברי פאוואל: "הרעיון של העטיפה הזו היה להציג את פול ולהקתו כשהם מגיעים לאמריקה. פתיחת דלת המטוס נראית כהזזת וילון שניצב לפני הבמה המוארת. כדי לקבל את התוצאה הטובה, צילמתי חלקי מטוס מקרוב וגם תגובות של אור כשהוא משתקף על מתכת. ריצ'ארד מאנינג לקח את הצילומים שלי ויצר מהם ציור". התוצאה הייתה דימוי אייקוני ששילב בין עולם התעופה לעולם הזוהר של הבמה.

האלבום הזה רשם הישג חסר תקדים והפך לאלבום ההופעה המשולש הראשון שהגיע למקום הראשון במצעד האמריקאי, הישג שאף אמן לא עשה לפני כן. שנת 1976 הייתה ללא ספק השנה של פול מקרטני ולהקת כנפיים, שנה שבה הם הוכיחו שלפעמים, רק לפעמים, סרטי המשך יכולים להיות מוצלחים לא פחות מהמקור.

ב-10 בדצמבר בשנת 1967 נספה זמר הנשמה, אוטיס רדינג, בתאונת מטוס. מה בדיוק קרה שם? בואו לקרוא.

אוטיס רדינג שר כבר בילדותו במייקון, ג'ורג'יה, ומי ששמע אותו כשהיה בן חמש, ידע שאלוהים העניק לו מתנת קול נדירה. בהמשך הוא נשר מלימודיו כדי לעזור למשפחתו שקרסה כלכלית והרוויח כסף כששר לצד הזמר / פסנתרן המצליח, ריצ'רד הקטן. רדינג סלל את דרכו וכשהגיע לראשונה להקליט באולפני STAX, המם בשירתו את הנוכחים ובמהרה הפך שם לבן בית. בשנת 1965 צעדה הקריירה שלו צעד נוסף קדימה כשנחל הצלחה עם שירו המקורי RESPECT (שבהמשך תעניק לו ארית'ה פרנקלין ביצוע בלתי נשכח). רדינג המשיך להקליט שירים מקוריים כמו גם גרסאות לאחרים, כשביצועו את השיר SATISFACTION זכה למחמאה גדולה מאוד מפי מיק ג'אגר, שתיאר זאת כביצוע הטוב ביותר משיריו בקול אמן אחר.

רדינג היה אז בשיאו. הוא צבר קהל חדש, גם בזכות הופעתו הבלתי נשכחת בפסטיבל מונטריי (ביוני 1967) ואחרי שנים בהן הופיע רק מול קהל שחור, חש כי הוא מקבל חום ואהבה גם מהקהל הלבן. אז החליט ליצור שיר פופ שיתאים למעמד זה. באוגוסט 1967 הוא חזר מחופשה לביתו שבמייקון והתקשר למנהלו, פיל וולדן כדי לבשר לו שסופסוף כתב לחן ל"להיט המיליונים" שהם דיברו עליו.

ב-7 בדצמבר 1967 ניגש רדינג לאולפן שהכיר כבר כה טוב כשבאמתחתו שיר המיליונים. בחדר הבקרה הוא שר את המלודיה למפיק הבית והגיטריסט, סטיב קרופר, שהציע לו לכתוב מילים על נסיונו האישי. אז צצו משפטים כמו "עזבתי את ביתי בג'ורג'יה / ונסעתי לכיוון המפרץ של סן פרנסיסקו / אין לי בשביל מה לחיות /  כנראה שום דבר לא יקרה בדרכי". מספיק מילים נכתבו להקלטה וביחד עם רדינג ניגנו קרופר ושאר חברי להקת הבית, בוקר טי והאם ג'יז. רדינג שר את הבתים והמעברים, כשהוא גם שורק במקום בו טרם הספיק לכתוב מילים, בידיעה שהמשימה תושלם בהמשך. כלי הנשיפה נוספו להקלטה ביום שלמחרת ורדינג, שהתכונן לקראת סיבוב הופעות, קפץ לבקר וצפה בתהליך ההקלטה. טכנאי ההקלטה, רון קאפון: "בידו היו המבורגר ומיץ תפוזים. הוא אמר לכולם להתראות ויצא עם הבטחה שיחזור".

למחרת יצאו חברי בוקר טי והאם ג'יז בטיסה מממפיס להופעה. בינתיים הורע מזג האוויר, הפך סוער וטיסתם חזרה בוטלה. אותה סערה כיסתה בערפל גם את קליבלנד, שם הופיע רדינג עם להקת הבאר קיז בצילומי תכנית הטלוויזיה UPBEAT. הוא ידע שאסור לו לפספס את הופעת הלילה שנקבעה באותו יום בויסקונסין והתעקש לטוס לשם במטוס הפרטי אותו שכר חודשיים לפני כן. הוא התיישב לצידו של הטייס וחברי להקתו התיישבו מאחור. המטוס המריא ליעד הבא. התאריך היה ה-10 בדצמבר 1967 והשעון הצביע על 15:28 כשהטרגדיה היכתה במלוא הכוח. המטוס נכנס לסיחרור וצלל להתרסק במימי אגם מונומה הקפוא. גוף המטוס נשבר עם פגיעתו באגם.

ברנרד ריז, שהתגורר שם, היה באותה עת בחוץ ואמר אחר כך לשוטרים: "שמעתי מטוס דו מנועי מעל הערפל והבחנתי ש חסר כוח במנועים. המטוס יצא אז מענן והתקרב למים. הוא פגע במים ושמעתי רעש חזק כמו פיצוץ. לא הייתה אש והמטוס נח על פני האגם במשך שלוש עד חמש דקות ואז שקע".

בניו יורק טיימס פורסם: "אוטיס רדינג ושישה נוספים נעדרים באגם ויסקונסין. חשש כבד מאוד לחייהם. שתי גופות נתגלו ליד שברי המטוס. הן זוהו כטייס ריצ'רד פרייזר בן ה-26 והגיטריסט ג'ימי קינג בן ה-18. הניצול היחיד בינתיים הוא בן קולי שהובהל לבית החולים במצב יציב, כשהוא סובל מחשיפה לקור ומהלם. שאר הנוסעים שרשומים בטיסה הזו כנראה טבעו". קולי קפא מקור במים עד שהגיעה סירה משטרתית ומשתה אותו. כששאל האם יש ניצולים נוספים – התשובה שקיבל הממה אותו. קולי: "המחשבה שלי התערפלה באותן שניות בהן צנחנו לקראת התרסקות. הרגע הבא שזכור לי הוא שאני צף במי האגם הקפואים. ראשי מדמם ומסביב גושי קרח. לא ידעתי לשחות ואחזתי בכסא של המטוס שנעקר. הקלידן שלנו, רוני קאלדוול, זעק במים לעזרה. צעקתי לו שיחזיק מעמד ושאני מתקרב אליו. בינתיים שמעתי מרחוק גם את קולו של קארל קנינגהאם שזעק לעזרה. לפתע לא שמעתי אף אחד. הם טבעו וחששתי שאני הבא בתור".

קיפאון מי האגם הקשה על החיפושים ולאחר שלוש שעות הוחלט להפסיק בגלל רדת החשיכה. למחרת חודשו המאמצים ושתי גופות נוספות נתגלו; של אוטיס רדינג ושל דייל המטוס, מאת'יו קלי בן ה-17. למחרת מצאו צוללנים גם את גופתו של המתופף קארל קניגהאם בן ה-18. בטרגדיה נספו גם הסקסופוניסט פיילון ג'ונס והאורגניסט רוני קאלדוול בני ה-19.

העיר ממפיס נשטפה בדמעות ולאחר טקסי ההלוויות חזר קרופר השבור לאולפן וסיים לערוך את השיר שעבד עליו עם רדינג. זו הייתה משימה קשה מנשוא עבורו, לשמוע את קול חברו המנוח שבקע מסליל ההקלטה. רדינג צדק; השיר DOCK OF THE BAY, אכן יהיה להיט המיליונים יתמקם במקום הראשון במצעד האמריקאי ומשם יעבור לשכון במחלקת הקלאסיקה של עולם המוסיקה.

10 בדצמבר בשנת 1980 והעולם עדיין סוער מאד על מותו של ג'ון לנון.

בעוד העולם מנסה לעכל שהביטל המפורסם כבר לא ישיר לעולם, ניו יורק הקפואה של דצמבר 1980 סיפקה הצצה מצמררת למה שאחרי הרצח. מהדמעות של שון הקטן ועד צלמי הפפראצי שחצו את כל הגבולות האדומים – ככה נראה יום מהעצובים בהיסטוריה של הפופ.

יומיים בלבד חלפו מאז שאותו יום שני ארור שינה את פני המוזיקה לנצח, והעולם עדיין סער מאד על מותו של ג'ון לנון. זה היה יום רביעי קר ואפרורי במנהטן, הטמפרטורות צנחו והשמיים נראו כאילו הם בוכים יחד עם ההמונים שהתגודדו מחוץ לבניין הדקוטה, שרים את GIVE PEACE A CHANCE שוב ושוב עד שגרונם ניחר. ביום זה המשיכו העיתונים השונים, ברחבי העולם, להציף כתבות על הטרגדיה, בין השאר כי תזמון הרצח, שהתרחש בשעת לילה מאוחרת ביום שני, לא איפשר למערכות התקשורת להיערך בזמן עם פרטים להדפסה ביום הקודם. מכונות הדפוס עבדו שעות נוספות, והתקליט החדש DOUBLE FANTASY פשוט נחטף מהמדפים בקצב מסחרר. כמאמר הקלישאה - המוות מוכר...

בתוך הדירה רחבת הידיים בקומה השביעית, הדרמה האישית והקורעת לב רק התחילה. כששון לנון התעורר בשעה שבע בבוקר (לפי זמן ניו יורק), הוא לא ידע שחייו השתנו מקצה לקצה. הילד בן החמש, שעד אותו רגע חי בבועה מוגנת, עמד לשמוע את הבשורה הקשה מכל. יוקו סיפרה לו בעדינות את מה שקרה. אפשר רק לדמיין את המתח באוויר באותם רגעים, כשבחוץ המעריצים זועקים ובפנים דממה מעיקה. הוא התלבש והשניים ירדו לנקודה בה אירע הירי. המקום שעד לפני רגע היה הכניסה לבית, הפך לזירת רצח מסומנת. שון הביט סביב בעיניים תמימות. הוא שאל מדוע זה קרה וליוקו לא הייתה תשובה.

לאחר מכן, כשהיא אוספת את השברים של עצמה מול המיקרופונים והמצלמות שצבאו על כל פינה, היא מיהרה לנסח הצהרה נוספת לתקשורת, כזו שתנסה להסביר את הבלתי ניתן להסבר: "סיפרתי לשון את מה שקרה. הראיתי לו את תמונת אביו בשער של עיתון והסברתי את המצב. הראיתי לו היכן אביו נורה. שון השיב לי שהוא יבדוק אם האיש שירה היה מבולבל או שבאמת התכוון להרוג את ג'ון. השבתי לו שזה משהו שבית המשפט צריך להחליט. שון בכה ואמר שאביו הוא עכשיו חלק מאלוהים. אין לי מה להוסיף לדבריו של שון. זמן הדממה לזכרו נקבע ל-14 בדצמבר, בשעה שתיים בצהריים, למשך שתי דקות". ההודעה הזו הרעידה את הלבבות של מיליונים, שרק חיכו להוראה מה לעשות עם כל הצער הזה.

אבל בעוד הרוח נושבת והמעריצים בוכים, המנגנון הבירוקרטי והקר של המוות המשיך לתקתק. גופתו של כוכב הפופ שכבה בבית הלוויות היוקרתי FRANK E. CAMPBELL בשדרות מדיסון. בהמשך היום דאגה יוקו לסידורי שריפת הגופה של ג'ון, בשעה שתיים בצהריים. כדי להטעות את גדוד העיתונאים שהמתין בחוץ כמו להקת נשרים, אנשי בית הלוויות השתמשו ברכב הטעיה שיצא מהכניסה הראשית, בעוד הגופה הוצאה בחשאי בדרך למשרפה בבית הקברות FERNCLIFF שנמצא בהארטסדייל, מחוץ לעיר.

באותו הזמן ממש, התרחש אחד האירועים המבישים בתולדות העיתונות הצהובה. תמונות של גופת ג'ון לנון, ששכבה שם, צולמו בהיחבא ללא ידיעת יוקו ונמכרו לעיתון NATIONAL ENQUIRER. השמועות בתעשייה דיברו על כך שצלם חסר מצפון שיחד את אחד העובדים בחדר המתים בסכום של כחמשת אלפים דולר כדי להשיג את הפריים המזעזע הזה. העולם הזדעזע מהחדירה לפרטיות, אבל העיתונים עם התמונה הזו? נמכרו כמו לחמניות חמות. ועוד איך!

הערב ירד על התפוח הגדול, והקור רק הלך והחמיר. בשעה תשע בערב (שעון ניו יורק) נמסר האפר ליוקו. זה היה הרגע הסופי. האיש ששינה את העולם, שכתב את השירים הכי יפים של המאה העשרים, חזר הביתה בצנצנת קטנה. בחוץ, ההמונים המשיכו לשיר, לא מודעים לכך שגופו של האליל שלהם כבר לא קיים יותר, ושכל מה שנשאר כעת הוא הזיכרון, המוזיקה, וילד קטן אחד שחשב שאבא שלו הוא עכשיו חלק מאלוהים.

ב-10 בדצמבר בשנת 2021 מת המאנקי השלישי מלהקת המאנקיז והוא מייק נסמית'. בן 78 במותו מאי ספיקת הלב.

עולם המוזיקה הרכין ראש ונפרד מאחד האייקונים הצבעוניים והמפתיעים ביותר שידע עולם הפופ: ב-10 בדצמבר בשנת 2021 מת המאנקי השלישי מלהקת המאנקיז והוא מייק נסמית'. האמן, שהלך לעולמו בביתו השלו שבקליפורניה, היה בן 78 במותו מאי ספיקת הלב. אך מי שהביט מעבר לתדמית הטלוויזיונית הקלילה, גילה יוצר מורכב, חלוץ וידאו-קליפים ואיש עסקים ממולח, שהשאיר חותם עמוק הרבה יותר מאשר סתם חיוך יפה בפריים טיים.

נסמית' זינק לתהילה, בשנת 1966, כחבר המהורהר בלהקת הפופ האמריקנית המהונדסת, המאנקיז. הוא בלט מיד בזכות כובע הצמר הירוק שנהג לחבוש (שנועד במקור להרחיק את השיער מעיניו בזמן רכיבה על אופנוע בלי קסדה), ומשם הוא המשיך לקריירה מגוונת שכללה את יצירת אחד מהקליפים המוקדמים של עידן הרוק וזכייה בפרס הגראמי הראשון לווידאו. אבל הדרך לשם הייתה רצופה בטוויסטים עלילתיים ששום תסריטאי בהוליווד לא היה יכול להמציא.

הסיפור התחיל כשהוא היה זמר וכותב שירים מתוסכל בן 23, שהסתובב במועדוני הפולק של לוס אנג'לס, כשראה פרסומת במגזין VARIETY ובה בקשה ללהק "ארבעה בחורים מטורפים עבור תפקידי משחק בסדרת טלוויזיה חדשה". מי שעמדו מאחורי המודעה היו אלו שני מפיקי טלוויזיה שאפתנים, בוב רפלסון וברט שניידר, שבהשראת סרטי הביטלס (ובמיוחד הסרט "לילה של יום מפרך") קיוו ליצור סדרת טלוויזיה על התעלולים המטורפים של להקת רוק שאינה אמיתית. למעשה, ההפקה שקלה כיוונים אחרים לגמרי, ולמרות שלהקת LOVIN SPOONFUL נשקלה לזמן קצר כמתאימה לזה, הוחלט לבסוף ללכת עם שחקנים בעלי רקע מוזיקלי שיכולים ליצור אשליה שהם להקה.

יותר מ-400 מועמדים הגיעו לאודישנים (כולל שמות כמו סטיבן סטיבנס והארי נילסון), אך ארבעת החברים נבחרו בהתאם לאופיים וצורתם שיצרו תמהיל מושלם. דייווי ג'ונס הבריטי נבחר לגלם את הדמות החמודה וכובש הלבבות, מיקי דולנז היה הבדחן הפרוע, פיטר טורק היה החביב ונסמית' היה המופנם והשקט בחבורה, זה ששידר אינטליגנציה צינית ושמר על ארשת פנים רצינית בתוך הכאוס.

התכנית שודרה לראשונה בספטמבר 1966 ברשת NBC, ולמרות שנמשכה שתי עונות בלבד (וזכתה בשני פרסי אמי), המאנקיז הפכו לנקודת התייחסות תרבותית עצומה. ההצלחה תורגמה למכירות היסטריות, בעיקר הודות לכל תקליט ותקליט מבין האלבומים הנמכרים ביותר שלהם. עם זאת, בהתחלה הקהל לא ידע שההקלטות הציגו הרבה מוזיקאי אולפן מיומנים (בעיקר חברי THE WRECKING CREW) ולא את חברי הלהקה עצמם בנגינה.

לנסמית', שכתב והפיק כמה משירי המאנקיז (כולל שירים שהפכו לקלאסיקות כמו MARY, MARY), היה מוניטין של המוזיקאי האמיתי היחיד בחבורה. הוא אף כתב להיטים לאחרים, כמו השיר DIFFERENT DRUM שביצעה לינדה רונסטאדט, עוד לפני שהצטרף ללהקה. אבל בספר האוטוביוגרפי שלו, שיצא בשנת 2017, הוא חלק על כך בצניעות אופיינית. הוא אמר אז: "זה תמיד ייראה לי אירוני שאני זה שקיבל קרדיט על היותי 'המוזיקאי היחיד' במאנקיז. שום דבר לא היה רחוק יותר מהאמת".

מתחת לפני השטח רחשה דרמה. חברי הלהקה, ובראשם נסמית', נאבקו על הזכות לכתוב ולנגן את החומרים שלהם בעצמם, מאבק שהגיע לשיאו כנסמית' איים לעזוב ואף הכה באגרופו דרך קיר במהלך ויכוח לוהט עם המפיקים. הם ניצחו בסופו של דבר, והוכיחו שהם להקה אמיתית לכל דבר ועניין. אבל הוא היה מוזיקאי טוב מספיק כדי לנהל קריירת סולו צנועה לאחר שהטירוף סביב המאנקיז דעך, בסוף שנות ה-60.

הסוף של הלהקה החל להירקם כאשר במרץ 1968 עזבו נסמית' וטורק את הלהקה (תהליך שקרה בשלבים, כשנסמית' נשאר מעט יותר כדי לסיים התחייבויות חוזיות, אך שילם מחיר כבד כדי להשתחרר מהחוזה). נסמית' לא בזבז זמן והקים להקה משלו, FIRST NATIONAL BAND, והוציא תקליט בתחילת 1970 ובו להיט מינורי בשם JOANNE. הסגנון החדש שלו היה פורץ דרך; הוא שילב רוק עם אלמנטים של מוזיקת קאנטרי, לבוש בחליפות נוצצות.

שני אלבומים נוספים של הלהקה יצא והציגו צליל קאנטרי-רוק שהקדים מעט את זמנו. למרבה הצער, הקהל עדיין לא היה מוכן לגמרי לשילוב הזה, אך הלהקה התפרקה בשנת 1972 ולהקות כמו איגלס דחפו סאונד דומה לעבר המיינסטרים זמן קצר לאחר מכן, כשנסמית' הרגיש שהוא פספס את הרכבת. התסכול היה מוחשי: "לא הבנתי מה קרה. לאיגלס יש עכשיו את האלבום הנמכר ביותר בכל הזמנים ושלי יושב בארון של חברת תקליטים ללא תזוזה? זה היה מאד מתסכל".

באמצע שנות ה-70, חל מפנה כלכלי מפתיע בחייו של נסמית'. אמו, בט נסמית' גרהאם, שהייתה מזכירה במקצועה, המציאה את ה"טיפקס" במטבח ביתה. כשמתה בשנת 1980, נסמית' ירש הון עתק של עשרות מיליוני דולרים, מה שאיפשר לו חופש אמנותי מוחלט להשקיע בפרויקטים חזוניים.

בשנת 1977 הוא הקליט שיר בשם RIO עבור חברת התקליטים הידועה ISLAND, שביקשה ממנו לעשות עבורה סרט תדמית עליו. במקום פרומו רגיל, נסמית' ראה בעיני רוחו משהו חדש לגמרי. "הם רצו שאעמוד מול מיקרופון ואשיר, אבל אני בחרתי משהו אחר. כתבתי סדרה של סצנות קולנועיות; אני על סוס בחליפת אור, אני בטוקסידו מול מיקרופון משנות ה-20, אני בלבוש פאלם ביץ' רוקד עם אישה בשמלה אדומה, נשים עם פירות על ראשן עפות איתי באוויר. כאשר ערכנו את התמונות האלה, התחיל לצוץ דבר יוצא דופן: הדקדוק של הסרט, שבו תמונות הניעו את הנרטיב, עבר למקום שבו השיר הניע את הנרטיב, וזה לא שינה שהתמונות היו בלתי רציפות. זה היה היפר-אמיתי. אפילו אנשים שלא הבינו קולנוע, כולל אני, יכלו לראות שמדובר בשינוי מושגי עמוק".

כך וכמעט במקרה, הוא עשה את אחד מקליפי המוזיקה הראשונים כשהמושג הזה טרם הובן כפורמט מסחרי. זה זכה לשידור ממוצע באירופה ונסמית' הופתע מהעובדה שלא היה מקום בארה"ב להראות יצירות כאלה.

החזון לא נעצר שם. ב-1979 הוא והבמאי וויליאם דייר פיתחו תכנית טלוויזיה בשם "פופקליפס", עבור ערוץ לילדים בשם ניקולודיאון, שרצה להוסיף בני נוער לקהל הצופים שלו. תכנית זו הראתה רק סרטוני מוזיקה, שהוצגו על ידי מנחה-שדרן (המודל המקדים ל-VJ). לעתים קרובות אומרים שהתוכנית היוותה השראה ליצירת MTV ב-1981, לאחר שנסמית' מכר את הקונספט לתאגיד טיים-וורנר. אם כי הדיווחים של האנשים השונים שטוענים שיש להם תפקיד בהופעתה של MTV שונים מאוד, נסמית' טען שאיש לא חשב על הקונספט הזה לפניו.

כמה מיזמים מוזיקליים אחרים באו בעקבותיו, אבל נסמית' התעניין יותר ויותר בווידיאו ואף זכה בשנת 1982 בגראמי על קלטת הווידאו שלו ELEPHANT PARTS, ששילבה מוזיקה ומערכונים (וזכתה בקטגוריית "וידאו השנה" הראשונה אי פעם). הוא המשיך להפיק תוכניות פופ לטלוויזיה, הפיק סרטי קולנוע נחשבים כמו REPO MAN והמשיך להיות מאנקי באיחודי הלהקה כשזה התאים לו, אם כי לעיתים קרובות נעדר מהם לטובת עיסוקיו האחרים.

הקריירה המגוונת של נסמית' כללה גם מאבק משפטי דרמטי עם רשת השידור הציבורית PBS. בתחילת עידן הווידאו, החברה שלו, PACIFIC ARTS, קנתה את זכויות הווידאו הביתי לכמה מהתוכניות הפופולריות ביותר של PBS, אבל החברה ההיא תבעה אותו בגין תמלוגים בטענה שלא שילם כנדרש. נסמית' לא ויתר, נלחם בבית המשפט וטען להונאה מצד הרשת, עד שבשנת 1999 פסק חבר מושבעים פדרלי בלוס אנג'לס לטובתו והעניק לו פיצוי עתק של 47 מיליון דולר. תגובתו הייתה שנונה כהרגלו: "זה כמו לתפוס את סבתא שלך גונבת את מערכת הסטריאו שלך", הוא אמר לאחר מתן פסק הדין. "אתה שמח לקבל את מערכת הסטריאו שלך בחזרה, אבל אתה עצוב לגלות שסבתא היא גנבת".

בשנותיו האחרונות חזר נסמית' להופיע עם שותפו ללהקה מיקי דולנז, והשניים יצאו לסיבוב הופעות פרידה מרגש תחת השם THE MONKEES FAREWELL TOUR. אך הבריאות החלה לבגוד בו. ביוני 2018 הוא נאלץ לבטל את ארבעת ההופעות האחרונות של המאנקיז כשקוצר נשימה מנע ממנו להופיע. הוא הובהל לבית החולים ואמר אז שעבר ניתוח מעקפים מרובע לאחר מכן. בהתייחסו למצבו הרפואי, דייק נסמית' את האבחנה: "השתמשתי במילים 'התקף לב' במשך זמן מה, אבל עכשיו אומרים לי שלא היה לי אחד. זה היה אי ספיקת לב".

למרות הקשיים, הוא הספיק לסיים את סיבוב ההופעות האחרון בנובמבר 2021, כשהוא מופיע בישיבה אך בקול צלול, שבועות ספורים לפני מותו. אז כן, נסמית' לא היה רק כוכב בכוכב הקופים... הוא הותיר אחריו מורשת של חדשנות, הומור, ומוזיקה שתישאר איתנו לנצח.

גם זה קרה ב-10 בדצמבר. החל מהופעות ששינו את העולם ועד לתאונות ביזאריות מאחורי הקלעים. מסע בזמן אל כמה מהאירועים המסעירים, המוזרים והיקרים ביותר שידע עולם הבידור היום לפני שנים.

הלילה שבו הגיטריסט של קיס כמעט והפך לזיקוק אנושי

בשנת 1976, האנרגיות בהופעה של להקת קיס בפלורידה היו גבוהות מתמיד, אולי אפילו גבוהות מדי. הלהקה, שהייתה ידועה בהופעות התיאטרליות והאיפור הכבד שלה, סיפקה לקהל את השואו המצופה, אך איש לא ציפה לדרמה שהתחוללה על הבמה. גיטריסט הלהקה, אייס פרלי, אחז בטעות במוט מתכת שהיה חלק מהתפאורה המורכבת, אך חיווט החשמל באולם בלייקלנד סיוויק סנטר לא היה במיטבו באותו ערב. אחיזתו של פרלי במוט יצרה מעגל סגור והוא התחשמל בעוצמה רבה בדיוק כשהלהקה ביצעה את השיר האנרגטי שלה, DETROIT ROCK CITY. פרלי תיאר לאחר מכן כי חייו ממש עברו לנגד עיניו באותו רגע מחריד. למרות ההלם, הוא הצליח לשחרר אחיזה אך התעלף מיד ונלקח בבהילות אל מאחורי המגברים לטיפול ראשוני. הקהל נותר המום, אך בעולם הרוק ההצגה חייבת להימשך. לאחר עשר דקות הפסקה מורטות עצבים, חזר פרלי לבמה והמשיך את ההופעה כגיבור אמיתי, כשאין תחושה בידיו והוא מנגן על אוטומט. הטראומה הזו לא שיתקה אותו אלא הפכה להשראה, ועם חוויה זו הוא כתב את השיר SHOCK ME, שנכלל בתקליט הבא של קיס, LOVE GUN. זו הייתה הפעם הראשונה שפרלי גם שר סולו בתקליט של הלהקה, מה שהפך את האירוע המחשמל לנקודת מפנה בקריירה שלו.

הקרקס הגנוז של הרולינג סטונס

השנה הייתה 1968, והרולינג סטונס החליטו שהם רוצים משהו אחר לגמרי. הם החלו בצילומים לספיישל טלוויזיוני גרנדיוזי שנקרא ROCK AND ROLL CIRCUS. הקונספט היה שילוב סוריאליסטי בין הופעת רוק לקרקס אמיתי, ובמאי הסרט היה מייקל לינדסי הוג, שעבד איתם בעבר על קליפים צבעוניים. רשימת האורחים הייתה לא פחות מבלתי נתפסת: להקת המי הגיעה לתת בראש, ג'ת'רו טול הופיעה עם הגיטריסט טוני איומי (רגע נדיר בהחלט לפני שהפך למאסטרו של בלאק סאבאת' וייסד את המטאל), מריאן פיית'פול המהפנטת, אריק קלפטון וזמר הבלוז טאג' מאהאל. כל אלו התערבבו עם שלל של ליצנים, אקרובטים ובולעי אש. ג'ון לנון, שהיה אז בהפסקה מהביטלס, הצטלם לתוכנית רק ביום שלמחרת כחלק מהרכב חד פעמי שנקרא THE DIRTY MAC. למרבה הצער, הסטונס הרגישו שהם נתנו הופעה עייפה לעומת האנרגיות המתפוצצות של להקת המי, והפרויקט נגנז למשך עשרות שנים עד שיצא לבסוף לקהל הרחב.

הג'אם המפתיע ששינה את לונדון

שנתיים קודם לכן, בשנת 1966, התרחש אירוע אינטימי יותר אך בעל משמעות היסטורית אדירה במועדון RAM JAM CLUB שבדרום לונדון. ג'ון מאייאל, הסנדק של הבלוז הבריטי, הופיע שם בערב רגיל למדי. אלא שלערב הזה התווספה הופעה לא מתוכננת וללא שיווק של גיטריסט אמריקאי לא מוכר שהגיע לעיר רק ימים ספורים קודם לכן, בחור בשם ג'ימי הנדריקס. מי שהיה שם זכה לראות היסטוריה בהתהוות. נואל רדינג, בסיסט ההרכב של הנדריקס שגויס זה עתה, כתב ביומן האישי שלו שבהופעה הזו הקהל היה המום מהם ולא ידע כיצד לעכל את התופעה החדשה הזו. הטכניקה של הנדריקס, הנגינה בשיניים והסאונד הפרוע השאירו את הנוכחים פעורי פה, כולל מוזיקאים מבוססים שהבינו באותו רגע שהמשחק השתנה.

כוחה של מחאה מוזיקלית

בשנת 1971 הוכיח ג'ון לנון שלמוזיקה יש כוח פוליטי ממשי. הוא הציג לקהל שיר חדש שכתב ושמו "ג'ון סינקלייר". זה היה כשבא להפגנה המונית במישיגן שקראה לשחרורו של נושא השיר, המשורר והאקטיביסט ג'ון סינקלייר, שנכלא לעשר שנים בעוון אחזקת שני צינגעלעך ירקרקים בלבד. המקרה נתפס כרדיפה פוליטית, ולנון לא יכל לשתוק. השיר שודר, ההפגנה הרעישה את התקשורת, והלחץ עבד מהר מהצפוי. סינקלייר שוחרר יומיים לאחר מכן, בהוכחה ניצחת לכך שלעיתים שיר אחד שווה יותר מאלף נאומים משפטיים.

סולמות וחבלים בעולם התקליטים

עולם המוזיקה ידע גם עליות ומורדות עסקיים. בשנת 1967 עשה סטיב מילר עם חבריו ללהקה את עסקת חייהם כשחתמו על חוזה הקלטות לחברת התקליטים CAPITOL. הסכום היה דמיוני לאותה תקופה עבור להקת רוק: תמורת 750,000 דולרים. המהלך הזה לווה בשינוי מיתוגי חד, ועם ההחתמה שונה השם מ'סטיב מילר בלוז בנד' ל'סטיב מילר בנד'.

לעומת מילר ושות', היו מי שההצלחה חמקה מידיהם. בשנת 1946 נולד בסיסט להקת THE MOVE, כריס 'אייס' קפורד. הלהקה הייתה אחת המצליחות בבריטניה, אך באמצע שנת 1968 פרש קפורד מהלהקה והיה בטוח שהוא הולך לשחק אותה בגדול כאמן סולן. הנתונים היו לטובתו: היה לו אז שיער בלונדיני שופע ותווי פנים מושכים שהביאו אז לכינויו בשם ACE THE FACE. הציפיות היו בשמיים, אך המציאות טפחה על פניו. ההקלטות שעשה כסולן היו בינוניות באיכותן, הוא סבל מהתקפי חרדה קשים והוא נעלם מהסצנה המוזיקלית כמעט לחלוטין, מותיר אחריו שובל של הבטחה שלא מומשה.

שערוריות, מכוניות ויפן

גם להקות וותיקות נאלצו להתמודד עם כתמים בעברן. בשנת 1959 זוכו ארבעת הגברים-זמרים מלהקת הפלטרס המתקתקה מאשמת סיוע לזנות בפרשייה שהסעירה את סינסינטי. אך למרות הזיכוי בבית המשפט, דעת הקהל השמרנית של שנות החמישים לא סלחה. הנזק הגדול לפלטרס נעשה והקריירה נפגעה מאד, כשהם איבדו חוזים והופעות ברחבי אמריקה.

בצד השני של העולם, ובזמן אחר לגמרי, בשנת 1980 יצא תקליט-פסקול לסרט אנימציה יפני, עם להקת JOURNEY, ששמו DREAM, AFTER DREAM. זה היה פרויקט חריג בדיסקוגרפיה של הלהקה האמריקאית המצליחה. המוזיקה שבו נטתה יותר לכיוון הרוק המתקדם עמו החלה הלהקה את צעדיה כמה שנים לפני כן בסן פרנסיסקו, בניגוד ללהיטי הפופ-רוק שהפכו אותם למפורסמים. זה התקליט האחרון בו השתתף קלידן הלהקה המייסד, גרג רולי, לפני שפרש ופינה את מקומו לג'ונתן קיין ששינה את הסאונד של הלהקה לנצח.

ולחובבי עולם המכוניות, גם שם יש סיפורים. בשנת 2015 נמכרה מכונית הפורשה 356 של ג'ניס ג'ופלין במכירה פומבית בניו יורק. הרכב, שצבוע בצבעים פסיכדליים שהפכו אותו לאייקון של דור הפרחים, נמכר במחיר מדהים של 1.76 מיליון דולר, סכום ששבר שיאים עבור דגם זה. פחות מזל היה לזמרת אחרת: בשנת 1972 נפצעה במנהטן הזמרת רוברטה פלאק, כשנסעה באוטו עם חברי להקתה והבסיסט, שאחז בהגה הסיטרואן, איבד בו שליטה והתנגש במעקה בטיחות, אירוע שהשבית את פעילותה לתקופה קצרה.

עיכובים בפס הייצור

לסיום, הצצה קטנה לבירוקרטיה של שנות השישים. בשנת 1966 פורסם במלודי מייקר על עיכוב בצאת התקליטון החדש של להקת המי, ידיעה שניסחה את התסכול של המעריצים הבריטים בזמן אמת: הסינגל החדש של המי, HAPPY JACK, היה אמור לצאת כבר ב-2 בדצמבר אבל בגלל תקלה בפס היצור במפעלים של חברת פולידור, רק קומץ תקליטונים נשלח לחנויות. דובר מטעם הלהקה סיפר שהמשלוח הזה כבר נמכר כולו. מטעם המפעל נמסר שהתקלה תוקנה ובקרוב כולם ייהנו מהתקליטון החדש. השיר, אגב, הפך ללהיט למרות העיכוב והוכיח שדברים טובים באים למי שמחכה. ג'ק היה מאד שמח אז.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים