רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-10 בינואר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-10 בינואר (10.1) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"התקליט הטוב ביותר, כחטיבה אחת, היה לדעתי A PASSION PLAY. יש אלבומים אחרים שלנו שיש בהם חומר יפה שכבר לא מחזיק מעמד. יש כמה רגעים טובים בתקליט AQUALUNG וכך גם בתקליטים WAR CHILD ו- MINSTREL IN THE GALLERY. אבל אין אחד מהם שעומד כחטיבה אחת כמו A PASSION PLAY. זה היה תקליט שנכתב באופן רגשני מאד ממני, מתחילתו ועד סופו. זה תקליט שמרגש אותי. הקשבתי לו כמה פעמים ובכל פעם מצאתי את עצמי נרגש. כי שכחתי את העיבודים והמוזיקה שעשינו שם. יש שם מוזיקה עם המון אנרגיה ואני ממש מרוצה מזה" (איאן אנדרסון, מלהקת ג'ת'רו טול)

האיש שנפל לכדור הארץ המריא בחזרה. ב-10 בינואר בשנת 2016, איבד העולם את דייויד בואי בן ה-69, שסרטן בכבד הכריע אותו.

בעוד חובבי המוזיקה ברחבי הגלובוס עדיין התאוששו מחגיגות יום ההולדת ה-69 של הכוכב, שחלו רק יומיים קודם לכן, ובזמן שהם האזינו בלופים לתקליט החדש והמסתורי שלו, הידיעה המרה הכתה בהם כרעם ביום בהיר: דייויד בואי איננו. האיש שהמציא את עצמו מחדש יותר פעמים מכפי שמדונה החליפה תסרוקות, נכנע למחלת הסרטן.

ההודעה הדרמטית שפורסמה בחשבונותיו ברשתות החברתיות לא הותירה מקום לספק או לתקווה. נכתב שם שחור על גבי מסך כי הוא מת בשלווה, מוקף במשפחתו, לאחר מאבק של 18 חודשים בסרטן. המעריצים, שחשבו שהזיקית הנצחית הזו תחיה לנצח (או לפחות עד שנת 3000), נותרו המומים. בנו של בואי, במאי הקולנוע דאנקן ג'ונס, אישר את החדשות הקשות בטוויטר ושבר את ליבם של מיליונים כשכתב: "מצטער מאוד ועצוב לומר שזה נכון. אני אהיה לא זמין ברשת לזמן מה. אהבה לכולם".

בואי נפרד מהעולם כשהוא ברגעיו האחרונים בדירתו הניו יורקית, הרחק מעדשות הפפראצי. הוא שמר את הקלפים קרוב לחזה באופן מעורר השתאות; את עניין מחלתו, סרטן בכבד שנודע לו עליו בשנת 2014, הוא שמר באופן פרטי כשרק קרובים אליו ידעו כמה שזה חמור. מסתבר שבזמן שהעולם חשב שהוא סתם לוקח הפסקה או נהנה מהפנסיה, בואי ניהל קרב עיקש ומתיש. במהלך תקופה זו, הוא סבל התקפי לב, זכר לאותו אירוע לבבי ב-2004 שגרם לו להפסיק להופיע, אך המשיך ליצור בטירוף חושים עד הרגע האחרון.

מותו היכה את מיליונים רבים, וביניהם אני, בתדהמה מוחלטת. אבל כדרכו של אמן טוטאלי, הוא דאג להשאיר לנו מתנת פרידה מתוכננת היטב. התקליט האחרון, BLACKSTAR, ששוחרר ביום הולדתו, התברר כמכתב פרידה מורכב ומצמרר. השיר LAZARUS למשל, נפתח במילים המצמררות LOOK UP HERE, I'M IN HEAVEN. בקליפ שליווה את השיר, בואי נראה שוכב במיטת בית חולים, כשעיניו מכוסות בתחבושות ועליהן כפתורים, סמל שחזר על עצמו בתקופה זו. בסוף הקליפ הוא נסוג לאחור לתוך ארון עץ כהה, דימוי ויזואלי ברור לארון קבורה, כשהוא רועד באופן בלתי נשלט, אולי רמז למאבק הפיזי במחלה.

גם שיר הנושא, BLACKSTAR, עמוס ברמזים נסתרים. אורכו כמעט עשר דקות, והוא מכיל אלמנטים של ג'אז ניסיוני וקולות גרגוריאניים. יש הטוענים כי הביטוי BLACK STAR הוא מונח רפואי המתאר נגע סרטני, בעוד אחרים מצביעים על שיר נשכח של אלביס פרסלי בעל אותו שם שעוסק במוות, ובואי היה מעריץ גדול של המלך ואף חלק איתו תאריך יום הולדת. בקליפ המהפנט נראית גופה בחליפת חלל, מעין סגירת מעגל עם מייג'ור טום המפורסם משירו SPACE ODDITY משנת 1969.

קולגות וחברים מעולם המוזיקה לא נותרו אדישים ומיהרו להספיד את האיש ששינה את פני התרבות הפופולרית. פול מקרטני מיהר לתארו לתקשורת ככוכב גדול. המפיק טוני ויסקוני, האיש שעמד לצד בואי ברגעי השיא וגם ברגעי השפל ועבד איתו לא מעט (כולל בתקליט האחרון), סיפק הצצה נדירה לתהליך המחשבתי של האמן: "הוא תמיד עשה את מה שרצה לעשות. והוא רצה לעשות זאת בדרכו והוא רצה לעשות זאת בצורה הטובה ביותר. מותו לא היה שונה מחייו - יצירת אמנות. הוא הכין עבורנו את בלאקסטאר, וזאת מתנת הפרידה שלו. ידעתי במשך שנה שככה זה יהיה. לא הייתי, עם זאת, מוכן לזה. הוא היה אדם יוצא דופן, מלא אהבה וחיים. הוא תמיד יהיה איתנו".

גם מיק ג'אגר הביע את צערו: "דייוויד היה תמיד מקור השראה עבורי. הוא היה חסר בושה להפליא בעבודתו. היו לנו כל כך הרבה תקופות טובות ביחד והוא היה חבר שלי. לעולם לא אשכח אותו". חברו הפרוע מימי ברלין העליזים, איגי פופ, תיאר אותו כ"האור של חיי". חברי להקת קווין הנותרים, הגיטריסט בריאן מאי והמתופף רוג'ר טיילור, נזכרו בשיתוף הפעולה הבלתי נשכח שלהם וציטטו מהלהיט המשותף שלהם עם בואי, UNDER PRESSURE, באמרם, "זה הריקוד האחרון שלנו".

רשימת המספידים המשיכה להתארך. אלטון ג'ון אמר: "כולנו יודעים כמה דייויד מעורר השראה. כולנו יודעים שהמוזיקה שלו עומדת גאה. אנחנו לא צריכים להגיד שום דבר על המוזיקה: היא מדברת בעד עצמה. הוא היה חדשני, הוא שינה גבולות". הזמרת המסתורית קייט בוש יצאה משתיקתה התקשורתית וכתבה: "לדיוויד בואי היה הכל. הוא היה אינטליגנטי, בעל דמיון, אמיץ, כריזמטי, מגניב, סקסי ומעורר השראה אמיתית מבחינה חזותית ומוזיקלית. הוא יצר עבודה כה מרהיבה להפליא. יש אנשים גדולים שעושים עבודה נהדרת אבל מי עוד הותיר חותם כמו שלו? אף אחד כמוהו".

גם ברוס ספרינגסטין, הרוקר האמריקאי המחוספס, נפרד. לא רבים יודעים, אך בואי הקליט משיריו של ברוס עוד כשהיה רק בתחילת דרכו וטרם כונה בשם הבוס. בואי הקליט גרסאות כיסוי לשירים GROWIN' UP וגם IT'S HARD TO BE A SAINT IN THE CITY עוד ב-1973, מה שהוביל למפגש ביניהם בפילדלפיה. ספרינגסטין ספד לו: "כאן ברחוב E, אנו מרגישים את האובדן הגדול של דייוויד בואי. דיוויד היה אמן בעל חזון ומראשוני התומכים במוזיקה שלנו. הוא תמיד השתנה והקדים את הדברים".

בצעד שמתאים בדיוק לאופיו האנטי-ממסדי והצנוע (בדרכו שלו), בואי התעקש שלא תהיה הלוויה בשבילו. לא היה ארון פתוח, לא טקסים פומביים המוניים ולא מצבות שיש מפוארות. במקום זאת, הוא ביקש מהקרובים לו לפזר את אפרו בבאלי, אי באינדונזיה, כחלק מטקס אינטימי ובודהיסטי. החיבור של בואי לאינדונזיה לא היה חדש; הוא ביקר שם בשנות השמונים עם איגי פופ ואף כתב בהשראת המקום את השיר TUMBLE AND TWIRL.

בינתיים, כצפוי לאחר מותו של אייקון בסדר גודל שכזה, זינקו יצירות העבר שלו במכירותיהם בצורה היסטרית ושמו ניצב בגאווה במצעדים השונים ברחבי העולם. למעשה, התקליט BLACKSTAR הפך לתקליט הראשון של בואי שהגיע למקום הראשון במצעד הבילבורד האמריקאי, הישג שחמק ממנו במשך כל חייו. שני הקליפים האחרונים, שעשה לתקליט האחרון, שברו שיאי צפייה והוכיחו שגם במותו, בואי נשאר רלוונטי, מרתק, מפתיע ופורץ דרך יותר מרוב האמנים החיים היום.

היום בו מקרטני החליט לכבוש את ניו יורק (ולהרגיז את ג'ון לנון). ב-10 בינואר בשנת 1971 החל פול מקרטני להקליט את אלבום הסולו השני שלו, שייקרא RAM.

בניגוד לתקליט הראשון והביתי יחסית שלו, שנוצר באווירה אינטימית ומינימליסטית, הפעם מקרטני הגיע חמוש באנרגיה אחרת לגמרי וברצון להוכיח שהוא יכול לייצר קסם אולפני גם ללא שלושת חבריו מליברפול. יום ההקלטות הזה לא היה סתם עוד יום במשרד; זה היה מרתון מוזיקלי מתיש ואינטנסיבי שנמשך מתשע בערב ועד השעה ארבע לפנות בוקר של היום למחרת. במשך שעות ארוכות, כשהעיר ניו יורק הלכה לישון, מקרטני והצוות שלו סובבו כפתורים, כיוונו מיקרופונים וחיפשו את הסאונד המושלם.

האווירה באולפן הייתה מחשמלת אך טעונה. מקרטני, ששהה באותה תקופה בניו יורק גם כדי להתרחק מהקלחת המשפטית הסבוכה של פירוק הביטלס בלונדון, החליט להפוך את RAM לפרויקט משפחתי וגייס את אשתו לינדה כשותפה מלאה ליצירה. למעשה, זהו התקליט היחיד בקריירה שלו שבו הקרדיט על העטיפה ניתן לצמד "פול ולינדה מקרטני". לצורך ההקלטות, פול לא הסתפק בנגינה על כל הכלים בעצמו כפי שעשה בעבר, אלא גייס נבחרת נגנים מקומית ומוכשרת. אחד השמות הבולטים שהצטרפו למסע היה המתופף דני סייוול, אותו מצאו בני הזוג מקרטני לאחר שערכו אודישנים במרתף מעופש בברונקס. סייוול סיפר מאוחר יותר שהכימיה הייתה מיידית, והוא הפך לחלק בלתי נפרד מהסאונד הייחודי של התקליט.

אחד השירים המעניינים ביותר שהוקלטו באותו סשן ניו יורקי ארוך היה TOO MANY PEOPLE. השיר הזה הכיל עקיצות לא כל כך מרומזות כלפי ג'ון לנון ויוקו אונו. מקרטני הרגיש שלנון מטיף לכולם איך לחיות, ולכן שילב בשיר את השורה: TOO MANY PEOPLE PREACHING PRACTICES. לנון, מצידו, לא נשאר חייב ולקח את השיר באופן אישי מאוד, מה שהוביל למלחמת שירים מתוקשרת בין שני ענקי המוזיקה. מקרטני אף הודה שנים מאוחר יותר שהמשפט הפותח בשיר, שנשמע כמו PIECE OF CAKE, היה בעצם משחק מילים שנועד לרמוז ללנון PISS OFF.

אבל לא הכל היה מלחמות אגו. הסשנים באולפני A&R הולידו גם פנינים פופיות מובהקות כמו הלהיט הגדול UMCLE ALBERT / ADMIRAL HALSEY. השיר המורכב הזה, שזכה בפרס גראמי, כלל אפקטים קוליים של רעמים וגשם, ושילב מספר קטעים מוזיקליים שונים לכדי יצירה אחת שלמה, בסגנון שהזכיר את ימי התקליט ABBEY ROAD. המפיק והטכנאי פיל ראמון היה שם כדי לוודא שכל רעיון משוגע של מקרטני – החל מקולות רקע צווחניים בשיר MONKBERRY MOON DELIGHT ועד לנגינת יוקלילי עדינה בשיר RAM ON – יוקלט בצורה המקצועית ביותר.

למרות ההשקעה העצומה והסשנים שנמשכו אל תוך הלילה, קבלת הפנים של התקליט בזמן אמת הייתה צוננת למדי. מבקרי המוזיקה של שנות השבעים, שעדיין התאבלו על סוף עידן הביטלס, קטלו את RAM וכינו אותו "סתמי" ו"מאכזב". הם לא הבינו אז שמקרטני בעצם הקדים את זמנו. כיום, התקליט נחשב ליצירת מופת מוערכת, וחובבי מוזיקה צעירים מגלים מחדש את הקסם המחוספס שנוצר באותן שעות קטנות של הלילה בניו יורק.

פול: "הגעתי לניו יורק כדי למצוא את אולפן ההקלטה הטוב ביותר שיש בעולם. ובכן, ניסיתי את כולם ובסוף הגעתי למסקנה שאולפן מס' 2 באבי רואד הוא הטוב מכולם. בארה"ב, למשל, אם אתה זקוק ברגע זה להרמוניום בשיר שלך - עליך להתקשר במיוחד לחברה שאחראית על כלים מהסוג הזה. ואז אתה צריך לדון עם אותה חברה גם על תשלום הובלת הכלי לאולפן ומשם בחזרה אליה. באבי רואד יש את הכל. בכל אופן, מאד נהניתי אז בניו יורק. נסעתי עם לינדה ברכבת התחתית להארלם ושם ראינו הופעה באולם אפולו הידוע. וגם טיילנו אחר כך בלילה בסנטרל פארק. יכולנו למצוא שם את מותנו. היה אז מושלג מאד".

לינדה: "בזמן שעשינו את RAM, היו שם בניו יורק כעשרים ילדים שרדפו אחרינו לכל מקום. לאחר זמן מה ביקשתי מהם להניח לנו ואז אחד מהם פנה אליי ושאל 'ובכן, למה בדיוק ציפית?'. לא הייתה לי תשובה לזה".

באולפן היו עם פול נגנים כמו המתופף דני סייוול, שנבחן שלושה ימים לפני כן וקיבל את העבודה. פול: "זו הייתה הפעם הראשונה בה בחנתי מתופפים וזה היה מביך. מעולם לא בחנתי מתופף עד אז. שכרתי מרתף מדכא שהייתה בו מערכת תופים רעועה. דני (סייוול) הרשים אותי במיוחד".

הגיטריסט בסשן היה דייויד שפינוזה, שסיפר: "אני זוכר שקיבלתי טלפון מלינדה שהציגה את עצמה כגברת מקרטני. שאלתי, מי זאת? אז היא ענתה שבעלה מעוניין לפגוש אותי. אז השבתי לה 'האם עבדתי פעם עם בעלך?'. היא השיבה שבעלה זה פול מקרטני אבל היא לא הייתה ברורה בקשר למה שהיא רוצה ממני. חשבתי שהוא רוצה לנגן איתי אבל התברר לי כי זה אודישן. לקחתי את פרטי הכתובת והגעתי למקום ברחוב 43. זה היה מקום מטונף. ברור שהיה מוזר לפול לבוא לניו יורק ולבחון שם את הנגנים המובילים בהקלטות. אנשים שהביטלס לא יכלו להשוות את עצמם אליהם כנגנים. הרי לא צריך לבחון את נגני ניו יורק המקצוענים. הם יכולים לנגן כל דבר. כשהגעתי לאודישן, חיכו שם עוד שלושה גיטריסטים. פול היה עם זקן וניגש להדגים לי את מה שהוא רוצה ממני. אז הוא ניגן קצת בלוז וקצת פולק. אז ניגנתי קצת והוא מיד קטע אותי ואמר 'אני מצטער, אך יש לי עוד אנשים לראות אחריך'.

כשהגעתי הביתה קיבלתי את הטלפון שבישר שאגיע להקלטות. אבל הבעיות הגיעו במהרה כשהזוג מקרטני כל הזמן לא היה ברור בעניין התאריכים להקלטות. הם ציפו שאשמור את היומן שלי נקי מהקלטות ורק עבורם. זה היה בללתי אפשרי מבחינתי. אז אמרתי ללינדה שאוכל לעשות יומיים של הקלטות וזהו. אז לינדה נשמעה מעבר לקו עם תחושה לא נעימה כלפיי ועם משפטים כמו 'אבל זה סשן של פול מקרטני!'. אז עשיתי יומיים של הקלטות ואחר כך המשכתי לדרכי. בכל אופן, העבודה עם פול הייתה טובה כי הוא ידע בדיוק מה שהוא רוצה. למרות שהצעתי לא מעט רעיונות שהוא לקח, בסוף זה יצא, מן הסתם, בקרדיט שלו לבד. כי ככה זה עם פול מקרטני. לינדה הייתה באולפן ובעיקר דאגה לילדיהם שהיו איתם שם. הסשן איתו היה ממש ארוך וזה החל להתיש בשלב מסוים".

ב-10 בינואר בשנת 1970 יצא גליון של המלודי מייקר. אז אספתי ממנו כמה פרטים וחדשות נדירים עבורכם:

• תקליטון חדש של להקת ג'ת'רו טול ייצא בשבוע הבא. הוא יהיה בצליל סטריאופוני ועם עטיפה מעוצבת. השירים בו הם THE WITCHS' PROMISE ו- TEACHER. התקליט השלישי של הלהקה יוקלט בהמשך חודש זה.

• פיטר פרמפטון מגיב למבקרים נגד להקתו, האמבל פיי: "אנשים שיחררו הערות ממש ארסיות בזמן שהיינו עסוקים בהופעות מחוץ לאנגליה. הם אמרו בעיתונים השונים שלא הצלחנו בהופעותינו וזה ממש ביאס אותנו, כי אנחנו הצלחנו והיטב וגם זכינו להדרנים. חזרנו לאנגליה ואנו מתכוונים להקליט תקליט ותקליטון חדשים".

• הופעת הבכורה של המתופף ג'ינג'ר בייקר וללהקת חיל האוויר החדשה שלו, ברויאל אלברט הול ב-15 בינואר, תוקלט לאלבום. מנהלו, רוברט סטיגווד, מסר: "אנו כעת במשא ומתן מתקדם לאפשר לאמנים, שחתומים בחברות תקליטים שונות, להשתתף בזה. ברגע שזה יושלם, נחליט אם זה יהיה אלבום יחיד או כפול".

• המתופף קית' מון ואשתו קים נמצאים כרגע בטיפול רפואי בהלם שלהם, כתוצאה ממות נהגם, ניל בולאנד.

• מייק סמית', מלהקת דייב קלארק פייב, שבר את ידו בעת ששיחק כדורגל בהייד פארק, ביום ראשון האחרון.

• הזמר-אורגניסט, גארי רייט, פרש מלהקת SPOOKY TOOTH.

• אמנים שונים הביעו את תקוותיהם וחששותיהם לקראת השנה החדשה. ריי תומאס (מהמודי בלוז): "אני רוצה לראות השנה פחות הישענות על תקליטונים. גם מחיר של תקליטון צריך לרדת. אני רוצה שמלודיה תחזור להיות מרכיב חשוב במוזיקה ולא הקצב". רוברט פריפ (מלהקת קינג קרימזון שבדיוק התפרקה): "אני מקווה שלהקות יציגו דברים שווים לקהל ולא יפעלו באופן בינוני, עם המון תמיכה מהעיתונים".

• רוג'ר ווטרס היה זה שהביע הפעם את דעתו על שירים שונים, שהושמעו לו ללא ידיעתו את המבצעים, בפינת "בליינד דייט":

• 
  

1. להקת CANNED HEAT עם השיר LET'S WORK TOGETHER: "יש לזה נגינת גיטרת סלייד טובה. זה נשמע לי קצת כמו LEADBELLY. אני יודע שזו להקת CANNED HEAT כי ראיתי את הלייבל כשניסינו מקודם לחבר את הפטיפון. אך אני מודה שלא הייתי מגלה זאת לבד. אני אוהב את הסוג הזה של הבלוז. אך אני מרגיש שזה כבר נעשה טוב יותר בעבר".

2. להקת THE RASCALS עם השיר HOLD ON: "כשאני שומע שירים כמו זה ולא מכיר את הלהקה, אני מיד מתחיל לחשוב אם הם קבוצה של לבנים, שחורים או אפורים. יש פה את סגנון הפסנתר של ריי צ'ארלס. ההפקה נשמעת כמו דלייני ובוני. באופן כללי זה לא סוג המוסיקה שאני אוהב".

3. להקת FLAMING YOUTH עם השיר GUIDE ME ORION: "אלוהים אדירים! מה זה הדבר המגוחך הזה. אני לא אוהב את הקולות ההרמוניים או את השירה. קשה לי להאמין שהמילים נכתבו ברצינות".

4. להקת NEW YORK ROCK AND ROLL ENSEMBLE עם השיר I'M TOO BUSY: "האם זה מנוגן במהירות הנכונה? בכלל, נראה לי שהם גנבו את תפקיד הבס מ- RIGHTOUS BROTHERS. המילים נשמעות כמו משהו שפיט טאונסנד כתב כשהיה בן ארבע".

5. להקת THE ART MOVEMENT עם השיר FOR AS LONG AS YOU NEED ME: "אין לי מושג מי זה. זה נשמע כמו משהו שנרקח על ידי טובי האנשים במוסיקה. הכל עורבב יחדיו ומה קיבלנו? זבל".

6. קני קלארק/ פראנסי בולאנד ביג באנד עם השיר SATISFACTION: "הקטע הזה נשמע מאד בסגנון של דיוק אלינגטון. אני אוהב את הסגנון הזה אם כי אין לי ממש מה לומר עליו".

7. סיד בארט עם השיר TERRAPIN: "זה שיר שלא אני הפקתי כי לא היה לזה צורך בהפקה. זה השיר שמגמד את כל שאר השירים שהשמעת לי עד כה. השיר הזה של בארט יפהפה. אל תפסיק להשמיע את זה.אני רוצה להקשיב לזה עד הסוף. למעשה, כל השירים בתקליט שלו ממש טובים. חלק מהם אפילו יותר מזה. סיד הוא גאון".

8. להקת בלאק סאבאת' עם השיר EVIL WOMAN: "השיר הזה מתחיל טוב ואז אתה מבין מיד שאחרי ההתחלה הזו אין כלום".

ב-10 בינואר בשנת 2023 מת הגיטריסט ג'ף בק מדלקת קרום המוח. בן 78 במותו.

בק מתואר לעתים קרובות כאחד הגיטריסטים הגדולים בכל הזמנים. אצבעותיו ואגודליו היו מבוטחים ב-7 מיליון פאונד והוא נודע כחדשן נלהב. הוא היה חלוץ בג'אז-רוק, התנסה באפקטים של פאז ודיסטורשן וסלל את הדרך לתת-ז'אנרים כבדים יותר כמו רוק פסיכדלי והבי מטאל, במהלך הקריירה שלו. הוא זכה בגראמי שמונה פעמים, זכה בפרס אייבור נובלו על תרומה יוצאת דופן למוזיקה הבריטית ונכנס להיכל התהילה של הרוק'נ'רול הן כאמן סולו והן כחבר ביארדבירדס.

מוזיקאים החלו לחלוק כבוד דקות לאחר פרסום החדשות. ג'ין סימונס, מללהקת קיס, כתב - "חדשות קורעות לב... אף אחד לא ניגן בגיטרה כמו ג'ף. אנא תשיגו את שני האלבומים הראשונים של 'ג'ף בק גרופ'...".

גיטריסט בלאק סאבאת', טוני איומי, כתב שהוא "בהלם לגמרי" - "ג'ף היה אדם כל כך נחמד ונגן גיטרה איקוני וגאוני יוצא מן הכלל - לעולם לא יהיה עוד ג'ף בק. הנגינה שלו הייתה מאוד מיוחדת ומבריקה באופן מובהק! הוא יחסר מאד".

ג'ימי פייג' כתב: "הלוחם בעל שישה המיתרים כבר לא כאן כדי להטיל את הכישוף שהוא יכול לטוות סביב רגשותינו כבני תמותה. ג'ף יכול לתעל מוזיקה מהשמיים. הטכניקה שלו ייחודית. הדמיון שלו כנראה בלתי מוגבל. ג'ף, אני אתגעגע אליך יחד עם מיליוני המעריצים שלך. נוח על משכבך בשלום".

רוד סטיוארט כתב: "ג'ף בק היה מכוכב אחר. הוא לקח אותי ואת רוני ווד לארה"ב בסוף שנות ה-60 בלהקתו, ג'ף בק גרופ, ומאז לא הסתכלנו אחורה. הוא היה אחד הגיטריסטים הבודדים שבהופעה היה מקשיב לי שר ומגיב. ג'ף, אתה היית הגדול ביותר, גבר שלי. תודה על הכל".

פול מקרטני כתב: "כל כך עצוב לי לשמוע שג'ף בק מת. ג'ף בק היה איש מקסים עם חוש הומור מרושע, שניגן כמה ממוזיקת הגיטרה הטובה ביותר שיצאה אי פעם מבריטניה הגדולה. הוא היה טכנאי מעולה ויכול היה להפשיט את הגיטרה שלו ולהרכיב אותה שוב בזמן להופעה. סגנון הנגינה הייחודי שלו היה משהו שאף אחד לא יכול היה להשתוות אליו, ואני תמיד אזכור את הזמנים הגדולים שהיו לנו יחד. הוא היה מגיע לארוחת ערב אצלנו או שהוא ואשתו, סנדרה, היו מארחים לארוחת ערב בביתם. לג'ף היה טעם ללא רבב ברוב הדברים והיה מומחה בבנייה מחדש של אוסף המכוניות שלו. היחס הבלתי מופרך שלו לעסקי המוזיקה תמיד היה כל כך מרענן ואני אוקיר לנצח את הרגעים שבילינו יחד. ג'ף בק עזב את הבניין וזה מקום בודד יותר בלעדיו. אלוהים יברך את ג'ף ומשפחתו. באהבה, פול".

קים ת'אייל מסאונדגרדן הוסיף: "ג'ף בק תמיד עולה בראש. הוא גיטריסט מיומן להפליא, אבל הוא לא מר פדנט. סוף שנות השבעים עד סוף האייטיז היו מלאים בגיטריסטים שהיו עסוקים בטכניקה, כאילו הגיטרה לא הייתה קול אלא כלי שיש לשלוט בו. ג'ף בק לא היה כזה - הוא השתמש בגיטרה כמיקרופון. הוא היה בטוח בעצמו".

דייב דייויס מהקינקס כתב שהוא "המום ומבולבל" ממותו של בק. "כואב לי הלב. הוא נראה לי במצב טוב. ג'ף בק, זה לא הגיוני אני לא מבין את זה. הוא היה חבר טוב ונגן גיטרה נהדר".

מיק ג'אגר: "עם מותו של ג'ף בק איבדנו אדם נפלא ואחד מנגני הגיטרות הגדולים בעולם. כולנו נתגעגע אליו כל כך".

אזי אוסבורן: "אני לא יכול להביע כמה אני עצוב לשמוע על מותו של ג'ף בק. איזה אובדן נורא למשפחתו, לחבריו ולמעריציו הרבים. זה היה כבוד אדיר להכיר את ג'ף וכבוד מדהים שהיה לי שהוא ניגן באלבום האחרון שלי".

רוני ווד: "עכשיו ג'ף הלך, אני מרגיש שאחד מהאחים שלי עזב את העולם הזה, ואני אתגעגע אליו מאוד. אני רוצה להודות לו על כל הימים הראשונים שלנו יחד ב'ג'ף בק גרופ', שכבשה את אמריקה".

גיזר באטלר מבלאק סאבאת': "המום לשמוע על מותו הפתאומי של ג'ף בק. באמת אחד הגדולים. הפעם הראשונה שראיתי אותו הייתה ב-1966 עם היארדבירדס.. גיטריסט מבריק וייחודי".

דייויד גילמור: "אני הרוס לשמוע את החדשות על מותו של חברי וגיבורי, ג'ף בק, שהמוזיקה שלו ריגשה אותי ונתנה השראה לאינספור אחרים במשך כל כך הרבה שנים. הוא יהיה לנצח בליבנו".

בילי גיבונס (מזי זי טופ): "פגשתי את ג'ף בק כשהייתי בן 17 ושמחתי להכיר בחור כזה, בחור שהצליח להראות לי איך צריך לגשת לעניין של נגינה בגיטרה. ג'ף היה נשמה מופלאה ואנחנו כבר מתגעגעים אליו מאוד".

בריאן וילסון: "אני כל כך עצוב לשמוע על מותו של ג'ף בק. ג'ף היה נגן גיטרה גאון, ואני והלהקה שלי זכינו לראות את זה מקרוב כשהופענו איתו ב-2013. אחד מרגעי השיא שעשינו היה DANNY BOY - שנינו אהבנו את השיר הזה".

סטיב האקט: "חדשות הרסניות על אובדנו של אגדת הגיטרה האהובה והמשפיעה ג'ף בק. הוא גרם לגיטרה החשמלית לשיר... השפעה חזקה על עצמי ועל רבים אחרים".

בק גם ביקר בארצנו והלהיב את הקהל המקומי עם נגינה טכנית מופלאה ועמה המון רגש ונשמה.

גם זה קרה ב-10 בינואר. נדמה שבתאריך ה-10 בינואר הכוכבים הסתדרו בצורה שיצרה רצף אירועים שנע בין הקומי לטרגי, עם לא מעט משחקי כבוד.

נתחיל את המסע בשנת 1964 בארצות הברית, רגע לפני שהביטלמאניה שטפה את היבשת כולה. באותו יום יצא לחנויות התקליט הראשון של הרביעייה מליברפול מעבר לים, ושמו INTRODUCING THE BEATLES. אבל רגע, במה בעצם מדובר? מסתבר שזו הייתה יוזמה עצמאית למדי שרקחה חברת התקליטים הקטנה VEE JAY. החברה הזו, שזיהתה את הפוטנציאל עוד הרבה לפני שהענקים התעוררו, קיבלה לפני חברת התקליטים הגדולה, קפיטול, את האישור המיוחל להפיץ תקליטונים ותקליטים של הביטלס באמריקה. על פי הרישומים, התקליט תוכנן במקור לצאת ביולי 1963, אך שורה של בעיות ניהוליות ופיננסיות בחברה עיכבו את ההדפסה. בסופו של דבר, הוא יצא אל המדפים בדיוק עשרה ימים לפני התקליט MEET THE BEATLES, שהיה הראשון שהוציאה חברת התקליטים קפיטול באופן רשמי ומסודר. המהלך הזה יצר פקק תנועה היסטורי במצעדים בארה"ב. כתוצאה מכך, כאשר MEET THE BEATLES כבש את הפסגה והגיע למקום הראשון, שם התנחל במשך אחד עשר שבועות רצופים, התקליט של המתחרים, INTRODUCING THE BEATLES, נאלץ להסתפק במקום השני. הוא נשאר שם, מביט בקנאה באחיו הגדול, במשך תשעה שבועות רצופים. זה היה הנושא של התלבטויות משפטיות רבות ומאבקים בבתי משפט על זכויות יוצרים, אבל בסופו של דבר הצדק נעשה חלקית וחברת VEE JAY הורשתה למכור את התקליט עד סוף שנת 1964. עד אותו מועד שבו פג הרישיון, התקליט כבר הספיק להימכר ביותר מ-1.3 מיליון עותקים, הישג מרשים לכל הדעות.

חמש שנים בדיוק לאחר מכן, ב-10 בינואר 1969, האווירה בתוך הלהקה הייתה עכורה הרבה יותר. באותו יום גורלי פרש ג'ורג' האריסון מהביטלס. זה קרה במהלך החזרות המתוחות באולפני טוויקנהאם הקרים, שתועדו לסרט שהפך לימים לקלאסיקה דוקומנטרית. מה בדיוק קרה שם לפני, בזמן הריב ואחריו? הסיפור המלא כולל ויכוחים על סולו גיטרה, תחושת זלזול מצד פול מקרטני וג'ון לנון, ואמירות שנזרקו לחלל האוויר. את כל הפרטים העסיסיים, כולל פרטי מידע שלא תמצאו אפילו בסרט הדוקומנטרי הארוך של הבמאי פיטר ג'קסון, ניתן למצוא בהרחבה רבה בספר שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!". הספר מבטיח להביא את הדברים כהווייתם, בלי אגדות אורבניות, בלי סילופים ובלי התפלספויות מיותרות. כל האמת ורק האמת על אותו יום שישי שבו האריסון קם, ארז את הגיטרה והלך מהאולפן מבלי שהתכוון לחזור.

נקפוץ עשור קדימה בזמן. שנת 1979 לא האירה פנים לכולם. ריצ'רד קארפנטר, האח והצלע הגברית מהצמד המצליח הקארפנטרס, נכנס למכון גמילה בטופיקה שבקנזס. הצעד הדרסטי הזה ננקט לאחר שהוא התמכר לכדורים נוגדי דיכאון מסוג קוואלוד, התמכרות שהחלה להשפיע על תפקודו המוזיקלי והאישי. קארפנטר שהה במוסד שישה שבועות בניסיון לנקות את הגוף והנפש ולחזור ליצור את הפופ הרך שכבש את העולם.

עוד בגזרת הגיטרות והדציבלים הגבוהים, שנת 1989 הביאה עמה בשורה גדולה מניו יורק. באותו תאריך יצא תקליט חדש ומדובר ללו ריד ושמו NEW YORK. תקליט זה סימן את חזרתו של ריד לכושר שיא, כשהוא מציג סאונד רוק בסיסי, מחוספס וישיר, עם שני גיטריסטים, בס ותופים בלבד. היצירה, שכללה 14 שירים וארכה כמעט שעה, עסקה בדמויות ובסיפורים האפלים של העיר הגדולה. הביקורות היו מהללות מקיר לקיר, והמבקרים ציינו שזוהי אחת היצירות החזקות והמגובשות ביותר של ריד מזה שנים. שירים כמו DIRTY BLVD הפכו מיד לנכסי צאן ברזל ברפרטואר שלו, והתקליט החזיר אותו למרכז הבמה.

אולם, ה-10 בינואר נושא עמו גם זיכרונות עצובים של פרידות. בשנת 1995 הופיע הגיטריסט האירי הווירטואוז רורי גאלאגהר את הופעתו האחרונה בהחלט, בהולנד. גאלאגהר, שהיה ידוע בהופעותיו האנרגטיות ובגיטרת הפנדר השחוקה שלו, לא ידע שזו תהיה הפעם האחרונה שיעלה על הבמה. מצבו הבריאותי הידרדר במהירות, וכמה חודשים לאחר מכן הוא מת מסיבוכים קשים שהתעוררו במהלך ניתוח להשתלת כבד, הליך שנדרש בעקבות שנים של צריכת אלכוהול ותרופות.

עוד קודם לכן, בשנת 1976, עולם הבלוז הרכין ראש כאשר מת מסרטן אמן הבלוז הענק HOWLIN WOLF, ששמו האמיתי היה צ'סטר ארתור ברנט. וולף היה דמות מעוררת יראה, הן מבחינה פיזית והן מבחינה קולית, והשפיע עמוקות על להקות הרוק הבריטיות של שנות השישים, כולל הרולינג סטונס ואריק קלפטון. גם בשנת 2018 נפרדנו מאייקון רוק, כאשר מת מדלקת ריאות הגיטריסט של להקת מוטורהד, אדי "פאסט" קלארק, בגיל 67. קלארק היה החבר האחרון שנותר בחיים מההרכב הקלאסי של הלהקה, והיה אחראי לריפים המהירים והמלוכלכים שהגדירו את המטאל הבריטי בסוף שנות השבעים.

הנה כמה מאנשי המוזיקה שנולדו בתאריך זה, והביאו הרבה צבע לעולם: בשנת 1939 נולד הזמר סקוט מקנזי, זה שקולו הפך למזוהה ביותר עם קיץ האהבה בזכות הלהיט הענק של 1967 "סן פרנסיסקו". השיר הפך להמנון דור הפרחים, למרות שמקנזי עצמו לא שחזר את ההצלחה הזו שוב. הוא מת באוגוסט 2012. ובשנת 1943 נולד ג'ים קרוצ'י, זמר הפולק והרוק הרך המוכשר, שהיה אמן לספר סיפורים בשירים. הקריירה שלו נגדעה בטרגדיה כאשר נהרג בתאונת מטוס בשנת 1973 בלואיזיאנה, רגע אחרי הופעה, והותיר אחריו שירים אלמותיים כמו TIME IN A BOTTLE שנכתב לבנו הקטן.

בשנת 1945 נולד הסקוטי בעל קול הנייר זכוכית, רוד סטיוארט. מי שהחל את דרכו כזמר בלוז-רוק מחוספס בלהקות של אחרים (כמו ג'ף בק), הפך לאחד הכוכבים הגדולים בעולם עם קריירת סולו מפוארת. בשנת 1946 נולד המתופף הבריטי איינסלי דנבאר. האיש הוא מכונת רית'ם מהלכת, שבסיקסטיז ניגן עם ענקי הבלוז ג'ון מאייאל וג'ף בק, הנהיג להקה משלו בשם "הנקמה של איינסלי דנבאר", ובסבנטיז הפליא לנגן עם פרנק זאפה ובהמשך הצטרף ללהקת האיצטדיונים המצליחה JOURNEY.

בשנת 1948 נולד דונלד פייגן, הסולן והקלידן המתוחכם מלהקת סטילי דן. פייגן ידוע בפרפקציוניזם שלו ובשילובים המורכבים בין ג'אז, רוק ופופ. ובשנת 1955 נולד הגיטריסט הגרמני מייקל שנקאר. האח הצעיר לבית משפחת שנקאר עשה חיל כגיטריסט מוביל בלהקות הרוק הכבד סקורפיונס ו-UFO, שם הציג וירטואוזיות טכנית וסאונד "גיטרה מעופפת" שהשפיע על דורות של נגני מטאל.

ב-10 בינואר בשנת 2025, בוב וייר, האיש שהגדיר מחדש מה זה אומר להיות גיטריסט ליווי והזמר שקולו ליווה מיליונים, הלך לעולמו בגיל 78. וייר, שהיה אחד מהאבות המייסדים של הגרייטפול דד, לא היה סתם מוזיקאי באימפריה מוזיקלית שנמשכה שישה עשורים.

בהודעה רשמית וכואבת במיוחד, שיתפה משפחתו את החדשות המרות: "בצער עמוק אנו משתפים את דבר לכתו של בובי וייר". תאריך מותו המדויק לא פורסם מיד, אך נמסר כי הוא עבר לעולם הבא בשלווה, מוקף באהוביו, לאחר שנלחם באומץ והביס את מחלת הסרטן "כמו שרק בובי היה יכול", כדבריהם. למרבה הצער, בסופו של דבר היו אלו בעיות ריאה כרוניות שהכריעו אותו.

ההצהרה המשפחתית המשיכה ותיארה את מה שכל מעריץ (או בשמם המקצועי: דד הדס) ידע בתוך ליבו: "בובי יישאר לעד ככוח מנחה שהאמנות הייחודית שלו עיצבה מחדש את המוזיקה האמריקאית. יצירתו עשתה יותר מאשר למלא חדרים במוזיקה; היא הייתה אור שמש חמים שמילא את הנשמה, בונה קהילה, שפה ותחושת משפחתיות שדורות של מעריצים נושאים עמם". הם הוסיפו בטון פיוטי: "כל אקורד שניגן, כל מילה ששר הייתה חלק בלתי נפרד מהסיפורים שטווה. הייתה שם הזמנה: להרגיש, לשאול, לנדוד ולהשתייך".

וייר לא היה רק ההוא שעומד ליד ג'רי גרסיה. כזמר מוביל משותף, כותב וגיטריסט לצד גרסיה, הריפים שלו, מבני השירים המוזרים (מיד צץ בראשי השיר BORN CROSS-EYED) והנוכחות הבימתית הפכו אותו למרכיב מהותי בלהקה, הן בשיאה והן מעבר לפירוקה לאחר מותו של גרסיה ב-1995. לעיתים קרובות הוא סבל מתת-הערכה בהשוואה לגרסיה שהיה גדול מהחיים, אך פיל לש, הבסיסט של הלהקה שהלך לעולמו זמן קצר לפניו, היטיב להגדיר את תרומתו של וייר כזו של "מכונת חמקן".

רוברט הול וייר נולד בסן פרנסיסקו ב-16 באוקטובר 1947, לסטודנטית בקולג' שמסרה אותו לאימוץ. הוא גדל בפרבר אמיד באזור המפרץ, שם הצליח בהישג המפוקפק להיזרק הן מגן הילדים והן מתנועת הצופים, תוך שהוא סובל מדיסלקציה לא מאובחנת שהפכה את הלימודים לסיוט, אך את המוזיקה לשפה.

הרומן של וייר עם הגיטרה התחיל בגיל 13. עד מהרה הוא כבר היה בן בית במועדון הפולק "הטנג'נט" בפאלו אלטו, שם ניגן קטעי בלוזגראס עם הרכב בשם UNCALLED FOUR. שם גם ראה לראשונה את ג'רי גרסיה מנגן בבנג'ו בערב חובבים. את הטריקים הראשונים שלו על הגיטרה הוא למד מדיוויד נלסון ומיורמה קאוקונן, שבהמשך הקים את הג'פרסון איירפליין.

בערב השנה החדשה של 1965, הגורל התערב. וייר וחבריו שמעו צלילי בנג'ו בוקעים מחנות המוזיקה של דנה מורגן. הוא נכנס פנימה, מצא שם את גרסיה, והשניים החליטו להקים להקה. מה שהתחיל כלהקה אקוסטית בשם MOTHER McCREE’S UPTOWN JUG CHAMPIONS, התפתח ללהקה חשמלית בשם WARLOCKS, ולבסוף שונה הדבר לשם שיהדהד לנצח: גרייטפול דד.

כחבר הצעיר ביותר (והנאה ביותר, יש לומר) בלהקה, וייר נאלץ לשלם את חובו לחברה. הוא הודה בראיונות ששימוש מופרז ב-LSD בתקופה שהלהקה שימשה כלהקת הבית של מבחני האסיד המפורסמים של קן קיזי, גרם לו להסתגר, במיוחד כשגרסיה ופיל לש התחברו יותר מוזיקלית. "הייתי בהחלט האיש התחתון בשרשרת המזון", הוא סיפר. "במיוחד בהתחלה. ובמשך זמן רב הייתי צריך פשוט לשתוק ולספוג את זה".

אחד השירים המזוהים עמו ביותר, THE OTHER ONE, תיאר את ההיכרות של וייר הן עם ה-LSD והן עם ניל קאסדי, גיבור דור הביט. וייר חלק חדר עם קאסדי בבית המפורסם של הלהקה ברחוב אשברי 710, חוויה שהשפיעה עליו עמוקות. אגב, השיר נולד מתוך המקצבים הטריפיים שהמתופף ביל קרויצמן ניגן, כשוייר שמע בהם "גלגלי אוטובוס מסתובבים", מה שהוביל לטקסט האלמותי על האוטובוס. ב-1968, וייר וחברו, קלידן הלהקה, רון "פיגפן" מק'קרנן נזרקו מהלהקה בגלל חוסר מיומנות מוזיקלית, אך שניהם חזרו תוך חודשים ספורים, כשוייר נחוש להוכיח את מקומו.

לאורך שנות השבעים, וייר פרח. הוא היה חלק מלהקה שיכלה לספק מוזיקה בעלת חמימות שמימית והוד של קאנטרי-רוק, כפי שנשמע בצמד יצירות המופת שלהם מ-1970, התקליט WORKINGMAN'S DEAD והתקליט AMERICAN BEAUTY – ובמקביל לנגן מוזיקה מאולתרת בחופשיות לאינספור מאזינים. וייר שר את גרסאות הכיסוי של הלהקה לשירי קאנטרי ואת החומרים המקוריים שלו, וניגן גיטרת קצב בסגנון מבריק שהכחיש את המשמעות המשנית של התפקיד. פיל לש תיאר את הטכניקה של וייר כ"מוזרה, גחמנית ומטופשת", בעוד וייר טען שיד שמאל של פסנתרן הג'אז, מקוי טיינר, הייתה ההשפעה הגדולה ביותר עליו. הוא המציא היפוכים של אקורדים שרק הוא ידע לנגן, כדי למצוא את המקום שלו בין הבס הדומיננטי לגיטרה המובילה.

אחד השירים הגדולים שכתב באותה תקופה, TRUCKIN, הפך להמנון של הלהקה. השיר נכתב בעקבות פשיטה משטרתית אמיתית על המלון שבו שהתה הלהקה בניו אורלינס, אירוע שהוביל למעצרם של רוב חברי הלהקה בגין החזקת סמים. השורה WHAT A LONG STRANGE TRIP IT'S BEEN הפכה למטבע לשון תרבותי בקרב הלהקה ומעריציה.

עם מותו של פיגפן ב-1973, וייר נכנס לתפקיד הסולן השני בצורה חלקה. ACE, תקליט הסולו הראשון שלו, ביסס אותו כמקור הכתיבה השני הפורה ביותר של הלהקה. שירים מהתקליט הזה הפכו לסטנדרטים בהופעות.

בדרך כלל, כשהוא מחליף שירה מובילה עם גרסיה, הוא פיתח רפרטואר שנע בין שירי קאנטרי-רוק מקוריים ומנגינות בעלות מקצב לא שגרתי, לבין היצירה השאפתנית והמרהיבה שלו WEATHER REPORT SUITE. הוא גם החל להופיע מחוץ ללהקה עם מגוון הרכבים: תחילה עם KINGFISH ב-1974, ואז הקים את "להקת בוב וייר" עם הקלידן ברנט מידלנד – שמאוחר יותר הצטרף לגרייטפול דד. תקליט הסולו השני שלו, HEAVEN HELP THE FOOL מ-1978, הוכיח שהוא יכול להישמע מהוקצע ומלוטש בדיוק כמו כל רוקר קליפורני אחר.

במהלך שנות השמונים, וייר נאלץ לפצות על הבמה כאשר גרסיה שקע בהתמכרות לסמים – ומאוחר יותר הודה שגם שימש לעיתים כשליח עבור הסמים של הגיטריסט. גרסיה התאושש זמנית לקראת סוף העשור, עידן שוייר שיבח כטוב ביותר של הלהקה. "בשבילי, זה היה השיא שלנו", הוא סיפר. "יכולנו לשמוע ולהרגיש אחד את השני חושבים, ויכולנו לנחש את המהלכים אחד של השני באינטואיציה. ג'רי, ברנט ואני הגענו לרמות חדשות כזמרים. היה לנו כוח".

למרות שנפגע קשות ממותו של גרסיה באוגוסט 1995, וייר המשיך להופיע. לאחר שהתמוטט על הבמה עם FURTHUR ב-2013 וביטל הופעות של RATDOG ב-2014, וייר הודה באומץ שנאבק בהתמכרות משלו למשככי כאבים.

כאשר חברי הלהקה הנותרים התקרבו ליום השנה החמישים שלהם ב-2015, וייר היה הראשון לתמוך באיחוד, ואמר: "אם יש בעיות שאנחנו צריכים להתגבר עליהן, אני חושב שאנחנו חייבים לעצמנו להיות גברים ולהתגבר עליהן. אם יש משקעים שצריך לקבור, אז בואו נתחיל לעבוד. בואו נתחיל לחפור".

לאחר קונצרטי הפרידה FARE THEE WELL שחגגו את יום השנה ה-50 של הלהקה ב-2015, וייר גייס את אחד האורחים מההופעה, ג'ון מאייר, להצטרף אליו, למיקי הארט, ביל קרויצמן ושותפים אחרים בלהקה החדשה DEAD & COMPANY. החיבור עם מאייר, כוכב פופ במקור, הרים גבות בתחילה אך התגלה כהצלחה מסחררת. הקבוצה הזו שמרה את רוח הלהקה בחיים לעשור נוסף, והגיעה לשיאה ב"סיבוב הפרידה" ב-2023 ושני סבבי הופעות באולם ה-SPHERE המהמם בלאס וגאס.

"אנחנו מדברים שפה שאף אחד אחר לא מדבר", אמר וייר לא מזמן. "אנחנו מתקשרים, מעבירים דברים הלוך ושוב, ואז משמיעים את ההצהרה הקטנה שלנו בשפה אוניברסלית יותר. עבורנו, זה מבט או תנועה עם כתף אחת, או הדרך שבה אתה משקף ביטוי או משהו שרומז לאחרים לאן אתה הולך עם זה. ואז הם עובדים על להיות איפה שאתה פונה, להגיע לשם עם הפתעה קטנה בשבילך. זו נוסחה שעבדה ממש טוב עבורנו לאורך השנים, ופשוט לא נשארנו מספיק מאיתנו עכשיו כדי לעשות את זה יותר".

דבר אחד ברור - בובי וייר הוא הפסקול הברור של אמריקה.

בונוס: דרמה בממלכת הקנטרברי: כשהקלידים הפסיקו לנגן. החודש, ינואר, בשנת 1979 פרסם מלודי מייקר ידיעה קטנטנה ובה נאמר שלהקת NATIONAL HEALTH מאבדת את הקלידן המעולה שלה.

כן, דייב סטיוארט, האיש והקלידים (לא ההוא מיוריתמיקס), הודיע על פרישה מהרכב העל NATIONAL HEALTH. עבור המעריצים שעקבו אחרי סצנת קנטרברי המפותלת, זה היה רגע של הלם מהול בסימני שאלה גדולים. מה באמת קרה שם במסדרונות הלהקה מהמתוחכמות בסביבה?

סטיוארט הקים את הלהקה בשנת 1975, ממש רגעים ספורים לאחר שלהקת HATFIELD AND THE NORTH סיימה את דרכה המפוארת. באותה תקופה, סטיוארט לא סתם חיפש עוד ג'אם סשן; הוא שאף ליצור מפלצת מוזיקלית שתשלב רוק, ג'אז והומור בריטי דק. NATIONAL HEALTH לא הייתה סתם להקה, אלא מעין נבחרת חלומות של הסצנה, כזו שמנגנת במשקלים שגרמו גם למתופפים מנוסים לקבל סחרחורת.

אבל מסתבר שכישרון מוזיקלי עצום לא תמיד מספיק כדי לשלם את חשבון החשמל או להסכים על לוח הופעות. סטיוארט הרגיש שהוא לא יכול להמשיך עם ההרכב הזה בגלל חילוקי דעות אירגוניים. זה אולי נשמע כמו תירוץ של עורכי דין, אבל במציאות של להקות שוליים בסוף שנות השבעים, הניהול היה כאב ראש לא קטן. בזמן שהם ניגנו יצירות מורכבות, העולם בחוץ רצה שלושה אקורדים וצעקות, והלחץ עשה את שלו.

כך הוא סיפר אז, בכנות אופיינית וללא טיפת מרירות: "לא יכולתי להסכים עם הרעיונות האירגוניים שבאו משאר החברים. למרות ששמחתי מאד עם המוסיקה שיצרנו, ראיתי שאנחנו ממש לא חושבים אותו הדבר על דברים אחרים שנוגעים ללהקה. נשארתי חבר שלהם והם כנראה ימשיכו הלאה יחד ובלעדיי. שיהיה להם בהצלחה. בשנת 1979 אעבוד עם מוסיקאים אחרים על פרויקטים חדשים וברגע שאשיג את החוזה הנכון - אקליט תקליט משלי".

העזיבה הזו הגיעה בתזמון אירוני במיוחד. הלהקה בדיוק שחררה את מה שנחשב בעיני רבים לפסגת היצירה שלה, תקליט בשם OF QUEUES AND CURES. זהו תקליט עמוס בכל טוב, שבו הקלידים של סטיוארט (במיוחד האורגן עם אפקט ה-FUZZ המפורסם שלו) דומיננטיים מתמיד. העובדה שהוא עזב מיד לאחר יצירת מופת שכזו רק העצימה את תחושת ההחמצה.

רגע הפרידה האמיתי, הפינאלה הגדול אם תרצו, התרחש על המסך הקטן. סטיוארט הופיע את הופעתו האחרונה עם NATIONAL HEALTH כשהם ניגנו באולפני תוכנית הטלוויזיה המוסיקלית של הבי.בי.סי, OLD GREY WHISTLE TEST. זו הייתה תוכנית שהיוותה מקלט אחרון למוזיקאים רציניים בעידן הטלוויזיה המסחרית. הצופים בבית זכו לראות בפעם האחרונה את הקסם קורה בלייב, כשסטיוארט רכון על המקלדות, מרוכז לחלוטין, בזמן שהלהקה מבצעת קטעים אינסטרומנטליים מסחררים.

ומה לגבי העתיד? סטיוארט לא התכוון לשבת בבית ולסרוג. הבטחתו לעבוד עם מוזיקאים אחרים התממשה מהר מהצפוי. זמן קצר לאחר מכן הוא חבר למתופף ביל ברופורד (יוצא להקת יס וקינג קרימזון) והפך לחלק מרכזי בלהקת BRUFORD, שם המשיך להפגין וירטואוזיות על הקלידים בתקליט ONE OF A KIND. דרך אגב, ברופורד אף ניגן בגלגול מוקדם של NATIONAL HEALTH. בכל אופן, מי היה מאמין שאותו מוזיקאי רציני וממושקף יהפוך שנתיים מאוחר יותר לכוכב פופ אמיתי? סטיוארט עתיד לכבוש את המצעדים בשנת 1981 עם גרסת כיסוי מפתיעה ללהיט IT'S MY PARTY יחד עם הזמרת ברברה גסקין, ולהוכיח שהוא יודע לייצר להיטים לא פחות טוב משהוא יודע לכתוב פרטיטורות ג'אז מסובכות.

בינתיים, אצל הנשארים מאחור ב-NATIONAL HEALTH, השמועות רחשו. המלודי מייקר דיווח שאולי הלהקה תחליף את הקלידן עם גיטריסט. זה היה רעיון נועז – להחליף את המוח שמאחורי הקלידים באדם עם שישה מיתרים? בפועל, הלהקה אכן עברה שינויים פרסונליים רבים, כולל חזרתו של הקלידן אלן גאוון, אך הקסם הייחודי של ימי סטיוארט נותר כזיכרון מתוק של תקופה שבה המוזיקה העזה להיות מורכבת, חכמה וקצת משוגעת.

בונוס: תקליט הריקוד האחרון והסוער של להקת FREE שיצא החודש, ינואר, בשנת 1973.

כשהם עומדים על סף תהום, נקרעים בין התמכרויות הרסניות לכימיה מוזיקלית נדירה שלא תחזור, חברי להקת FREE התכנסו להקליט את היצירה האחרונה שלהם. זהו הסיפור המלא והמפותל על התקליט HEARTBREAKER, על הכאוס שהתחולל מאחורי הקלעים ועל הסוף הבלתי נמנע של אחת הלהקות הגדולות יותר שיצאו מבריטניה.

השנה הייתה 1972. להקת FREE, אותו הרכב בריטי מחוספס שהרעיד את העולם עם להיט הנצח ALL RIGHT NOW בקיץ 1970, נראתה למתבונן מהצד כמו אימפריה יציבה של רוק טהור. השיר ההוא, עם ריף הגיטרה הפשוט והגאוני שכמעט כל ילד עם גיטרה אז ניסה לחקות, הפך להמנון אצטדיונים. אבל מבפנים? ובכן, העסק היה רחוק מלהיות יציב, ולמעשה היה רקוב עד היסוד.

הגיטריסט פול קוסוף, שנודע בוויברטו המרטיט שלו שגרם לגיטרה לבכות ולקלפטון לקנא, המתופף היציב כסלע סיימון קירק, הבסיסט הגאון אנדי פרייזר והזמר בעל הקול החד-פעמי והבלוזי פול רודג'רס, התחברו לראשונה באפריל 1968 בלונדון. הם היו אז ילדים כמעט, מושפעים עמוקות ממוזיקת רית'ם אנד בלוז אמריקאית שחורה ומאמנים כמו אלברט קינג. הכימיה ביניהם יצרה סאונד רוק-נשמה ייחודי, שהזניק את התקליט FIRE AND WATER לראשי המצעדים בבריטניה ובארצות הברית. הם היו הדבר האמיתי, ללא גימיקים. אך כמו בהרבה סיפורי רוק קלאסיים וטרגיים, ההצלחה המטאורית גבתה מחיר כבד מנשוא.

כבר שנה לאחר הפריצה הגדולה והמסחררת, כשהצמד רודג'רס ופרייזר, שהיו הכותבים הראשיים והמנוע היצירתי של הלהקה, נמצא בנתק מוחלט של אגו ויצירה, החבילה התפרקה לרסיסים. הלהקה התפזרה לכל עבר, ניסתה פרויקטים צדדיים כושלים, והותירה את המעריצים המומים. הדאגה הגוברת והאמיתית למצבו של קוסוף, ששקע עמוק לתוך הסמים, היא זו שמשכה אותם חזרה יחד - בניסיון להציל את חברם.

אבל האיחוד היה שביר כמו זכוכית דקה. שישה חודשים מאוחר יותר פרייזר, שהיה עמוד השדרה המוזיקלי, פרש סופית לאחר שלא יכול היה לשאת עוד את חוסר המקצועיות של קוסוף. כשפרייזר עזב את FREE ביוני 1972, הוא היה רק בן 20, גיל שבו רוב האנשים רק מתחילים את חייהם. הוא מעולם לא מצא עוד הרכב שהתחבר בצורה כה מושלמת לדי.אן.איי המוזיקלי שלו.

אבל ההרכב של FREE, שהורכב בחופזה בשל עזיבתו הפתאומית של פרייזר וחוסר האמינות המשווע של קוסוף, נהנה מפרץ אנרגיה נוסף ומפתיע. לאחר שמילאו את התחייבויותיהם ביפן ובהונגריה ביולי 1972, בעזרתם של מחליפים של הרגע האחרון, רודג'רס וקירק החליטו להמר על כל הקופה. הם גייסו את טטסו ימאוצ'י על הבס ואת ג'ון "ראביט" בנדריק הטקסני על הקלידים למשרה מלאה כדי להקליט את התקליט הבא של FREE. הם קיבלו שני טיפוסים שונים בתכלית שיצרו דינמיקה מוזרה בחדר החזרות.

טטסו, שהיה המוזיקאי היפני הראשון שהצטרף ללהקת רוק בריטית בסדר גודל שכזה, נאבק קשות עם השפה והתרבות האנגלית. הוא למד את השירים פעמים רבות משמיעה בלבד, אך היה אסיר תודה על ההזדמנות לנגן עם הרכב בריטי גדול, והיה שקט, צייתן וחביב להפליא. לעומתו, ראביט פשוט התלקח כמו זיקוק דינמיט. ארבע שנים קודם לכן הוא ראה את FREE מנגנים בעיר הולדתו יוסטון, טקסס, והם הציתו את דמיונו. כעת, באופן בלתי אפשרי וכנגד כל הסיכויים, זה התגשם עבורו והוא רצה לתת את הכל.

התוספת של הקלידים שינתה את הסאונד המינימליסטי המפורסם של הלהקה למשהו עשיר ומלא יותר. מבחינתו של רודג'רס, הנגן החדש מילא את הנעליים הענקיות של אנדי פרייזר בדרכים טובות ורעות כשהביא כישרון ואתגר מנהיגותי לא פשוט; רודג'רס נתן לראביט קרדיט כמוזיקאי מבריק, אבל הוא גם, ללא ספק, התייחס לטקסני הטעון כשאמר שהגרסה הזו של FREE הייתה קשה מאוד להחזקה ביחד כי כולם משכו לכיוונים שונים.

שוב הם קיבלו את קוסוף בחזרה לחיק הלהקה, הפעם לאחר שעבר טיפול גמילה שנוי במחלוקת שכלל נוירו-אלקטרוניקה (שיטה ניסיונית באותה תקופה לטיפול בהתמכרויות). התקווה הייתה באוויר. מיד הם הקליטו את השיר הפותח והעוצמתי WISHING WELL. למרות שהלחן היה של רודג'רס, ניתן קרדיט כתיבה משותף לכל הלהקה למען האחדות והמורל. רודג'רס עיצב ריף גרובי ומחוספס שישב בול על הקצב, וקוסוף, ברגע של צלילות, הוסיף כמה תגובות נשמה מייללות לשירה וקלע בול למטרה.

מילות השיר, שהפכו לקלאסיקה, גרמו לאנשים מסוימים להסיק שהשיר התייחס ישירות לגיטריסט המיוסר: "השלך את האקדח שלך / אתה עלול לירות בעצמך / או שזה מה שאתה מנסה לעשות?". אכן, רודג'רס ניסה לעודד את חברו לבחור בחיים. עם זאת, בראיונות מאוחרים רודג'רס אומר בדיפלומטיות: "אנשים יקראו בין השורות, אבל WISHING WELL לא נכתב על קוסוף". כך או כך, זה היה להיט ברור שהגיע למקום השביעי בבריטניה בנובמבר ההוא, הישג מרשים ללהקה שהייתה בשלבי גסיסה.

אבל אז FREE הלכה לעזאזל פעם נוספת, והפעם זה נראה סופי. ב-15 בספטמבר, במהלך בדיקת סאונד שגרתית במועדון מייפייר בניוקאסל, קוסוף חווה התקף מעין-אפילפטי מפחיד, תוצאה ישירה של תסמיני גמילה קשים ממנדרקס. חברי הלהקה הביטו באימה בחברם מפרכס על הרצפה. כשהגיטריסט בבית החולים, הופעות נדחו או בוטלו והכאוס שלט. קוסוף חזר רק לכמה שבועות לאחר מכן, אך ההופעה החלופית בניוקאסל ב-20 באוקטובר הייתה היסטורית ועגומה – היא הייתה האחרונה של FREE בבריטניה אי פעם. הקהל לא ידע זאת, אבל הקסם עמד לפוג.

אף על פי כן, מכוח האינרציה או אולי מתוך הכחשה, הם המשיכו עם העבודה על התקליט באולפני איילנד בלונדון. הימים הטובים והנדירים של קוסוף הביאו רגעים של רגש עז ובלתי ניתן לחיקוי לשירים כמו SEVEN ANGELS המיסטי, שיר הנושא HEARTBREAKER ו-COMMON MORTAL MAN. אבל היה זה דווקא בשיר הנוגה של רודג'רס, COME TOGETHER IN THE MORNING, שבו הפיק קוסוף כמה מהנגינות העשירות והמרגשות ביותר שלו אי פעם. זהו שיר פרידה, מכתב אהבה עצוב לחברות שמתפוגגת.

רודג'רס נזכר ברגע הקסום ההוא באולפן ומספר: "הוא השתמש במגבר לזלי כדי להעביר את הגיטרה דרכו וזה נשמע נפלא. הוא חפר דברים מאיזשהו מקום עמוק בפנים. הסולו שלו ב-COME TOGETHER IN THE MORNING פשוט עוצר נשימה". זה היה אולי הרגע האחרון שבו הנשמה של קוסוף זרחה במלוא עוצמתה לפני שהחושך השתלט.

אך חוסר האמינות של קוסוף, שנעלם לימים שלמים, מתח ולבסוף שבר את סבלנותו של רודג'רס כלפי חברו האהוב. הוא החליט החלטה קרה ומקצועית ש-FREE זקוקה לגיטריסט נוסף כדי לסיים את הפרויקט. ראביט המקושר הכיר בדיוק את האיש המתאים, עמיתו הטקסני סנאפי וולדן (שלימים יהפוך למלחין טלוויזיה מצליח מאוד, האחראי בין היתר לפתיח של הסדרה "הבית הלבן"). הטיפול של וולדן במשימה הלא שגרתית שלו, שהייתה בעיקרון לחקות את אחד מגדולי הגיטריסטים הבריטים ולמלא את החללים שהשאיר, זכה להערכתו של טכנאי FREE הקבוע, ריצ'רד דיגבי סמית'.

דיגבי סמית' נזכר בסיטואציה הסוריאליסטית: "כששמעתי את סנאפי חשבתי, 'זה סוג אחר של נגינה בגיטרה, זה טקסני, פשוט קצת יותר מלוטש!' אבל סנאפי התאים את הסגנון שלו כדי להשתלב. אם מה ש-FREE רצו היה את התווים המכופפים היפים של הבלוז אז זה מה שהוא נתן להם". וולדן ניגן על כמחצית מהרצועות בתקליט, לעיתים מחקה את קוסוף ולעיתים מביא את הסגנון שלו.

עדיין הכל השתבש, הן במישור האישי והן במישור הטכני. כשקוסוף גילה, הוא צרח על הלהקה על השימוש בגיטריסט אחר, מרגיש נבגד ומושפל. במקביל, מלחמת הרצונות והאגו בין רודג'רס לראביט התלקחה לכדי מהומה של שני אנשים, לא פחות מקרב אגרופים אלים במסעדה בלונדון, אירוע שהבהיר לכולם שאין עתיד להרכב הזה.

ואז הגיע הבוס הגדול. כריס בלקוול, הבעלים של חברת איילנד רקורדס ומי שגילה את הלהקה, שמע את המיקס הראשוני של הלהקה לתקליט וקבע נחרצות שהוא הרה אסון ובלתי שמיע. כדי "לסדר את זה" ולהציל את ההשקעה, הוא הזעיק את אנדי ג'ונס, טכנאי סאונד ומפיק מוערך (אחיו של גלין ג'ונס), שעבד לאחרונה עם הלהקה על התקליט FREE LIVE ב-1971. בלוח זמנים צפוף ולחוץ, ג'ונס נעל את הלהקה מחוץ לאולפן וניגש לעבודה ככירורג בחדר מיון. "עשיתי סשן מרתון גדול אחד. לא היה פה זמן לדמוקרטיה", הוא נזכר בימים של חוסר שינה וקפה שחור. בינתיים, חברי FREE צעדו בחוץ במסדרון כמו אבות מצפים שמחכים לתינוק שלהם שיוולד.

התוצאה שיצאה תחת ידיו של ג'ונס הייתה רועשת, גולמית, ועוצמתית. הסאונד היה שונה מאוד מהעבר – הרבה פחות דליל ומאוורר בגלל סאונד ההאמונד הגדול והדומיננטי והפסנתר העמוס של ראביט שמילאו כל פינה. דיגבי סמית' קרא לזה "תקליט האצטדיונים" הראשון שלהם, כזה שנועד למערכות הגברה ענקיות. התקליט שוחרר בינואר 1973 והתקבל יפה, כשהגיע למקום השביעי בבריטניה ולמקום ה-47 בארצות הברית. הביקורות שיבחו, המעריצים קנו, אבל זה התברר כסיפור החדשות הטובות האחרון של FREE.

בדצמבר, עוד לפני צאת התקליט, בתמיכת הלהקה המותשת, המנהל ג'וני גלובר ביצע את השיחה הקשה מכולן ואמר לקוסוף שהוא מחוץ לסיבוב ההופעות הקרוב לקידום התקליט. מצבו הבריאותי פשוט לא אפשר זאת. ואז הגיע העלבון הצורב מכל – קוסוף מצא את עצמו רשום כ"מוזיקאי נוסף" במקום כחבר להקה מן המניין על עטיפת HEARTBREAKER האחורית (זה היה הלם לשאר הלהקה גם כן, שטענו כי לא ידעו על השינוי הגרפי הזה). הוא צלל לתוך דיכאון עמוק יותר ובליעות כדורים חסרות רסן כדי להשתיק את הכאב.

הפעם FREE הלכה מעבר לתיקונים זמניים. המחליף של קוסוף לסיבוב ההופעות באמריקה, וונדל ריצ'רדסון מלהקת אוסיביסה (להקה שניגנה אפרו-רוק), התגלה כבחירה תמוהה ולא מתאימה סגנונית לבלוז-רוק הבריטי הכבד. הקהל האמריקאי היה מבולבל. חשוב מכך, הרוח המייסדת של הלהקה, אותה אחדות חמת מזג שארבע שנים קודם לכן גרמה להם לחבוט על שולחנו של בלקוול ולהתעקש ביהירות נעורים שהם יהיו הלהקה הטובה בעולם, נוצלה עד תום. הדלק נגמר. למרות שחברת איילנד עיכבה את ההודעה הרשמית על פירוקם עד יולי כדי למכור עוד כמה עותקים, חברי FREE ניגנו יחד בפעם האחרונה בהחלט ב-17 בפברואר 1973, בהוליווד ספורטטוריום בפלורידה. "זו לא הייתה FREE יותר," הרהר ראביט שנים רבות מאוחר יותר בעצב. "ידעתי שזה הסוף של הלהקה הכי טובה שהייתי מעורב בה אי פעם, ללא יוצא מן הכלל – וזה כולל את המי" (שאיתם ניגן שנים רבות לאחר מכן).

"אני לא חושב ש-FREE התפרקה כמו שהיא התפוררה מהסיבות הטבעיות או הלא טבעיות של עצמה", העריך רודג'רס בראייה מפוכחת לאחור. "זה היה כזה בלאגן, כל כך כאוטי בסוף שאמרתי לעצמי, 'טוב, אני הולך להקים להקה שבה אני יודע בדיוק מה קורה, לכולם הראש מוברג נכון ויש ניהול כמו שצריך'".

עבור רודג'רס, ההצהרה הזו תורגמה להקמת סופר-גרופ חדש בשם BAD COMPANY, שהפכה לענקית רוק בפני עצמה. קירק הלך בעקבותיו לשם. טטסו עזב כדי להצטרף ללהקת THE FACES (במקומו של רוני ליין) וראביט חזר לקריירת סשנים ענפה שהובילה בסופו של דבר לשירות ארוך טווח עם להקת המי. וקוסוף? הוא פשוט מעולם לא התאושש מאובדן הלהקה שהייתה כל עולמו. לאחר תקופה לא יציבה עם להקה חדשה שהקים, BACK STREET CRAWLER, הטרגדיה הכתה. בטיסה מלוס אנג'לס לניו יורק, לבו ונשמתו שעברו התעללות רבה נכנעו לבסוף למאבק. הוא מת בשנתו במטוס ב-19 במרץ 1976, והוא בן 25 בלבד, מותיר אחריו מורשת של צלילים שוברי לב.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.