רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-10 בנובמבר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-10 בנובמבר (10.11) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "היה איפור כימי מוזר על הפנים של הלהקה שלנו. זה נבנה על חיכוך בינינו. היינו מאוד אגרסיביים. במובנים מסוימים, היינו כנראה להקת הרוק'נ'רול הראשונה שמתמקדת בגברים. לפנינו, להקות היו פופולריות תחילה בקרב בנות. להקת המי הייתה יותר פופולרית בקרב גברים, בעיקר בגלל שהיינו כל כך אגרסיביים. כשהתחלנו, עשינו כמו כל הלהקות, העתקנו את מה שהיה בטופ 20. אחר כך התחלנו לפתח סוגים לא ברורים יותר של מוסיקה, כמו בלוז והסאונד של מוטאון, שלא היה מוכר באנגליה. השעמום ממה ששמענו הוביל אותנו להתנסות. וככל שהתנסנו יותר - קית' מון, למשל, נהג לעשות את הדברים המדהימים בתופים שלו - כך קיבלנו פידבק חיובי יותר וזה גדל כל לילה. אפשר היה לראות את ההתקדמות משבוע לשבוע. להקת המי מעולם לא הונדסה. זה רק גדל, וכנראה בגלל זה זה היה כל כך מוצלח. זה היה אותו דבר עם ניפוץ הגיטרה של פיט טאונסנד. זה קרה כשהגיטרה שלו נשברה על הבמה בלילה אחד, היא השמיעה את הרעש המדהים הזה ופיט החליט אחרי שראה את צוואר הגיטרה נשבר - שעדיף לנפץ את השאר. ובכן, הקהל השתגע מזה וקית' ראה שכך והתחיל לחבוט בתופים שלו פי מאה יותר קשה ממה שעשה עד אז". (רוג'ר דאלטרי, הזמר של להקת המי)

ב-10 בנובמבר בשנת 1969 הופיעה להקת הצ'רצ'ילים, ביחד עם האורגניסט אדי שפירוביץ, בפעם השנייה בהיכל התרבות שבת"א, לצד התזמורת הפילהרמונית בניצוחו של זובין מהטה. הפעם הראשונה הייתה יומיים לפני כן.

ההופעה נערכה הפעם בשעת אחה"צ במסגרת מופעי הפילהרמונית לבני הנוער. אין ספק כי מדובר בסנסציה. להקת קצב ישראלית יוצרת מהפכה. המופע הראשון נערך יומיים לפני כן לקהל המבוגר באותו מקום בשעות הערב. נגן מהתזמורת נשמע אומר לאחר מכן (וצוטט בידיעות אחרונות בזמנו): "אני מנסה כבר שנים לשכנע את הבן שלי לשמוע אותי מנגן בקונצרט. אבל רק כששמע כי הצ'רצ'ילים מנגנים אז הוא הגיע".

את הסיפור השלם על המופע הזה הרכבתי לספר השני שלי ("רוק ישראלי 1973-1967") לאחר ראיונות מעמיקים שערכתי עם הנוגעים בדבר - נועם שריף, מיקי גבריאלוב, חיים רומנו ורוב האקסלי, לצד ציטוטים רבים מאד שאספתי מהתקשורת של אז. כי הגיע הזמן שלכם לדעת מה באמת היה שם - לפני, במהלך ואחרי המופע הזה.

סוס משוגע, בריזה ושמש: כשניל יאנג יצא מהתעלה. ב-10 בנובמבר בשנת 1975 יצא התקליט הזה של ניל יאנג וקרייזי הורס ששמו ZUMA.

אחרי תקופה ארוכה ומדכדכת, שבה מעריציו הנאמנים נאלצו לצלול איתו לתהומות הנפש, ניל יאנג סובב את הספינה. באותו יום יצא התקליט ZUMA, שיתוף הפעולה המלא שלו עם להקת קרייזי הורס, והאוויר פתאום הרגיש נקי יותר. השמש יצאה, והחשמל החיובי חזר למגברים.

אבל בואו נחזור רגע אחורה. יאנג היה אז בשיאו של מה שהפך ל"טרילוגיית התעלה". הקהל, שעדיין חלם על הצלילים המלטפים של התקליט HARVEST, קיבל ממנו שרשרת של תקליטים והופעות שהרגישו כמו אצבע משולשת-דיכאונית ישר לפרצוף. זה היה קשוח. המעריצים הנאמנים, אלו שנשארו בעקשנות, כבר לא ציפו ב-1975 לקבל משהו מרגיע; הם רק קיוו לקצת רוק'נ'רול בסגנון EVERYBODY KNOWS THIS IS NOWHERE. ואז הגיע ZUMA.

עוד לפני צאתו, יאנג תיאר את הפרויקט בדרכו המסתורית: "זה עוד אלבום רוק'נ'רול עם הרבה קטעים אינסטרומנטלים ארוכים. זה תקליט שיקפוץ מאזור היסטורי אחד לאחר. זה יהיה על ה-INCAS ועל ה-AZTECS. כתבתי את הכל, למדתי את השירים ומחר נתחיל להקליט אותם. נעשה את זה בבוקר, ממש מוקדם בבוקר, כשהשמש תתחיל לזרוח".

הוא לא צחק. שם התקליט נלקח ישירות מחוף זומה, שם התגורר יאנג באותה תקופה. זו הייתה, ככל הנראה, סביבת מגורים ברמה גבוהה, מה שמסביר את אווירת ה"הרגשה הטובה" שנושבת מנתחים משמעותיים בתקליט. גם העטיפה, שצוירה בידי האמן ג'יימס מזאו, שידרה את אותו המסר: קווים שחורים פשוטים על רקע לבן (בניגוד מוחלט לעטיפה השחורה של TONIGHT'S THE NIGHT), עם ציורים של פירמידות, ציפור טרף, קקטוס ואישה. התקליט המשיך לטפס עד למקום ה-25 במצעד הבילבורד האמריקאי וזכה למעמד תקליט זהב. בהחלט שינוי כיוון.

לצידו של יאנג ניצבו הבסיסט הנאמן בילי טאלבוט והמתופף ראלף מולינה – לב ליבה של קרייזי הורס. אך מותו הטרגי של הגיטריסט דני וויטן פער בלהקה חור ענק. יאנג עצמו התבטא אז בחריפות: "לא היה לי את גיטריסט הקצב בלהקה הזו ובלעדיו לא יכלותי לנגן גיטרת סולו. לא יכולתי להשתחרר כך". לכן, מה שקרה בהמשך היה בגדר נס קטן. את המשבצת החסרה תפס פרנק 'פונצ'ו' סאמפדרו, חבר קרוב של טאלבוט. יאנג וסאמפדרו התחברו מוזיקלית באופן מיידי, והגיטריסט החדש, שהיה מעריץ שלמד את כל הקטעים הישנים, הוכנס ישר לתהליך עשיית ZUMA. החזרות נמשכו שישה שבועות אינטנסיביים, ובסוף יוני 1975, ההקלטות יצאו לדרך. קרייזי הורס נולדה מחדש. יאנג, שהרגיש משוחרר, סיפר בהתלהבות לעיתון מלודי מייקר: "אני ממש נהנה עכשיו לנגן בגיטרה. אני יכול עכשיו לעוף לכל הכיוונים". והוא אכן עף.

כדי להעניק את האווירה המוארת שחיפש, יאנג החליט שההקלטות יבוצעו אך ורק משעות הבוקר המוקדמות. אבל, כמו תמיד עם הסוס המשוגע, היו קצת בעיות לוגיסטיות. התברר שסאמפדרו לא עסק רק בגיטרה, אלא שימש גם כספק הסמים הרשמי של הסשנים. עבודתו הנוספת הביאה לאולפן אספקה נדיבה של חומרים מכל הסוגים, מה שהוביל לכך שהחברים היו "מחוקים" פעמים רבות במקום ליצור מוזיקה.

פונצ'ו עצמו, שהיה מכור אז להרואין, סיפר שנים לאחר מכן שיאנג הסניף כמות רצינית של קוקאין שניות לפני שהחל להקליט איתם את השיר STUPID GIRL. פונצ'ו לא עצר שם, והוסיף כי הוא וטאלבוט לקחו הרואין רגע לפני שיצאו להקלטת הרצועה העוצמתית CORTEZ THE KILLER. השיר הזה, שתיאר את כיבוש האימפריה האצטקית, היה כל כך פרובוקטיבי בזמנו, עד שנאסר לשידור בספרד תחת משטרו של פרנקו.

דבר אחד היה בטוח: הכימיה בין יאנג לשלושת הנגנים שלצידו הייתה דבר אדיר ונדיר בעולם הרוק. לא היה צורך בדיוק כירורגי בנגינה; העיקר שהיה חשמל באוויר בעת הפקת הצלילים. וכן, היו שם גם הופעות אורח של שלושת חבריו – קרוסבי, סטילס ונאש (בשיר THROUGH MY SAILS) – אבל זה לא סתם ש"ניל יאנג וקרייזי הורס" הפך למותג רוק רשמי.

התקליט זכה לשבחים מהמבקרים, הקונבנציונליים והחובבנים כאחד. הוא חולק בקפידה ובשוויון בין בלדות אקוסטיות גנריות של יאנג לבין רוקרים ישירים ובועטים. האיזון האיתן הזה הבטיח האזנה נעימה – ויש שיאמרו, אולי נעימה מדי. אם TONIGHT'S THE NIGHT היה הצד האפל והשחור, ZUMA היה ללא ספק הצד הלבן. נכון, לניל יאנג יש קול שהוא לא מהמשובחים, והוא אפילו די חלש לשירי רוק – אבל מצד שני, זה ניל יאנג! האיש שבקולו המוגבל יצר סגנון עשיר שאין עליו עוררין.

יאנג עצמו סיכם את התקופה היטב באתר הארכיון שלו שנים לאחר מכן: "בשנת 1975 גרתי בחווה שלי, BROKEN ARROW, שבצפון קליפורניה. אבל שכרתי גם בית על החוף בזומה, כדי שאוכל לבקר את חבריי. יום אחד דיברתי עם בילי (טאלבוט) והוא סיפר לי שהוא מצא מישהו שנראה לו שיכול למלא את החלל שהשאיר אחריו דני וויטן. שמו היה פונצ'ו סאמפדרו. התאספנו כדי לנגן עם פונצ'ו בבית של בילי בלוס אנג'לס. הצליל שיצרנו ביחד נשמע נהדר. השיר הראשון שכתבתי, כשפונצ'ו נכנס ללהקה, היה CORTEZ THE KILLER. אחרים צצו מיד אחריו. את התקליט הקלטנו בביתו של המפיק דייויד בריגס, שהיה ממש מעל חוף זומה. משם נהגתי ללכת הביתה ברגל, כשאני מסטול מהסמים שלקחתי. אין לי מושג איך אני היום בחיים. יום אחד הגיע בוב דילן לראות אותנו מקליטים. באותו אלבום נולד מחדש הסוס המשוגע".

רכובים על הצלחה: הבירדס המריאו מחדש. ב-10 בנובמבר בשנת 1969 יצא האלבום הנהדר BALLAD OF EASY RIDER, של להקת הבירדס.

רוחות של שינוי נשבו בעולם המוזיקה בסוף שנות השישים, וב-10 בנובמבר 1969, להקת הבירדס שחררה את התקליט התשיעי שלה, BALLAD OF EASY RIDER, היישר לתוך הסערה. הלהקה, שניווט אותה החבר המייסד היחיד שנותר, רוג'ר מגווין, הייתה זקוקה לזריקת מרץ, והיא קיבלה אותה מכיוון לא צפוי: סרט קולנוע קטן ומרדני. כאשר הסרט EASY RIDER, בכיכובם של פיטר פונדה ודניס הופר, יצא לאקרנים והפך לסנסציה תרבותית, הוא גרר אחריו גם את פסקול הרוק המפואר שלו. בין צלילי סטפנוולף והנדריקס, נכללו גם צליליה של הבירדס (עם שירם הקודם WASN'T BORN TO FOLLOW), ושמה של הלהקה חזר להיות פופולרי בקרב הקהל שהתאהב בסרט המסע האנטי-ממסדי.

חברי הלהקה לא היו טיפשים. הם הבינו את גודל השעה והחליטו לנצל את המומנטום. לכן, הם בחרו לקרוא לתקליט האולפן התשיעי שלהם על שם הסרט. זה היה מהלך שיווקי מבריק, אף על פי שרוב החומר בתקליט כלל לא היה קשור לסרט.

הסיפור מאחורי שיר הנושא עצמו הוא קטע משעשע בתולדות הרוק. פיטר פונדה פנה במקור לבוב דילן וביקש ממנו לכתוב את שיר הנושא. דילן, שלא היה בעניין, פשוט שרבט על מפית נייר שורה אחת: "הנהר זורם, הוא זורם אל הים...", הגיש אותה לפונדה ואמר לו "תן את זה למגווין, הוא יידע מה לעשות עם זה". מגווין אכן ידע. הוא לקח את השורה הבודדת והפך אותה לשיר שלם. אגב, לאחר שדילן ראה את הסרט ואת סצנת הסיום האלימה שלו, הוא התקשר למגווין ודרש להסיר את שמו מהקרדיטים ככותב.

פיטר פונדה, שכבר היה חבר קרוב של הלהקה, לא הסתפק רק במתן ההשראה לשם. הוא הסכים בשמחה לכתוב את מילות ההסבר המרגשות בגב עטיפת התקליט, כשהוא מספר על מפגשים אישיים שהיו לו עם הלהקה ועל חשיבותה. אך בעוד שמו של פונדה התנוסס על העטיפה, רבים הניחו שהאופנוע המצולם עליה הוא אחד מאותם אופנועי הארלי דייווידסון אייקוניים מהסרט. ובכן, לא בדיוק. בתפנית הומוריסטית קלה, התברר שהתצלום על העטיפה הציג את אביו של המתופף ג'ין פרסונס, כשהוא רכוב על דגם משנת 1928. קאובוי מסוג אחר לגמרי.

התקליט הזה המשיך את הקו שהניח התקליט הקודם, "ד"ר בירדס ומיסטר הייד", אך הפעם חלה התפתחות משמעותית. ניתנה הזדמנות דמוקרטית יותר לחברי הלהקה להביא חומרים משלהם לתקליט. אם בתקליט הקודם שר רוג'ר מגווין את כל השירים, הרי שהפעם ניתן המיקרופון גם לקולותיהם של חברי ההרכב החדשים יחסית.

הצליל הישן והידוע של הבירדס, זה של גיטרות הריקנבקר המצלצלות, נעלם בעשן אדי האגזוזים של האופנועים. במקומו הגיע צליל של בירדס אחרים, בוגרים יותר, שנטעו רגליים עמוק יותר בקאנטרי-רוק. התקליט הזה היה הפעם הראשונה בה נעשה שימוש רשמי בהמצאה המהפכנית של הגיטריסט קלרנס ווייט והמתופף ג'ין פרסונס: ה-B-BENDER (או STRINGBENDER). המכשיר הזה, שהותקן בתוך גיטרת הטלקסטר של ווייט, אפשר לו לכופף את צליל המיתר B וליצור צליל ייחודי המדמה גיטרת פדאל סטיל, צליל שיהפוך לחותמת המאוחרת של הלהקה.

הדמוקרטיה הפורחת בהרכב התבטאה היטב ברשימת השירים. הבסיסט ג'ון יורק תרם את השיר FIDO, שנכתב, לא פחות ולא יותר, על כלב משוטט אמיתי שהוא פגש בחדר מלון בקנזס סיטי. המתופף ג'ין פרסונס, מצדו, הביא את הקטע הכמעט-גוספלי הסוחף JESUS IS JUST ALRIGHT, שהפך לסינגל השני מהתקליט (שהגיע רק למקום ה-97 במצעד הבילבורד ובהמשך קיבל גירסה מקפיצה של האחים דובי), וגם שר סולו בשיר GUNGAN DIN (שנכתב על ג'ון יורק). אפילו הגיטריסט המופלא קלרנס ווייט קיבל את קדמת הבמה ושר סולו בקטע המסורתי OIL IN MY LAMP.

כדי להוכיח שהם כבר לא הלהקה של 1965, הבירדס לקחו את אחד השירים הישנים של בוב דילן, IT'S ALL OVER NOW BABY BLUE, והעניקו לו טיפול שונה לחלוטין. אפשר לראות זאת בבירור עם השוואת הגירסה שהלהקה הקליטה לתקליט הזה, לעומת ביצועה את אותו שיר כמה שנים קודם לכן, בנסיון להקליט תקליטון שיבוא בעקבות הצלחת "מיסטר טמבורין מאן". הגירסה של הבירדס, מודל 1969, הייתה איטית באופן ניכר, קודרת, מהורהרת ומלאת אווירה. לצד אלה, התקליט כלל גם גרסת כיסוי ל-TULSA COUNTY, שיר של וודי גאת'רי בשם DEPORTEE, ואפילו קריצה לאירועי השעה עם קטע אינסטרומנטלי קצרצר בשם ARMSTRONG, ALDRIN AND COLLINS, כמחווה לנחיתה על הירח.

משום מה, למרות ההצלחה המסחרית היחסית (מקום 36 במצעד הבילבורד האמריקאי ומקום 41 בבריטניה), מדובר בתקליט שמתחבא בצל השם הגדול של הבירדס. רבים נמשכים לתקליטיה הקלאסיים יותר של הלהקה, אלו מימי דיוויד קרוסבי וג'ין קלארק, ובכך מפספסים אותו וחבל.

בפירסומת לתקליט זה נכתב בזמנו: "כשפיטר פונדה ביקש מרוג'ר מגווין לכתוב את שיר הנושא לסרטו, זה לא היה במקרה. הסרט מדבר על דרך חדשה באמריקה. הבירדס הם גם דרך חדשה במוזיקה האמריקנית ותקליטם החדש מרגש ומלהיב מאד. הנה לכם הבירדס, גדולים מתמיד וקובעים את הדרך". ובניגוד למה שנהוג לחשוב, הביקורות בעיתוני המוזיקה השונים שיצאו בזמנו לא כולן היללו את התקליט הזה; הדעות היו חלוקות למדי. לא כולם הסכימו עם הקו הלוהט של הפרסומת. בעיתון JAZZ AND POP קבעו אז בביקורת ש"זה לא נכון להשתמש בכל תקליט חדש של הבירדס כאבן דרך. יושרה סיגנונית חזרה לככב פה אבל התקליט לא מלהיב". גם במגזין רולינג סטון נשמע קול דומה, ששיקף תחושת עייפות קלה: "הבירדס ידועים בצליל אינסטרומנטלי עשיר, בעל מרקם עבה והרמוניה ווקאלית ייחודית באותה מידה. כל תקליט חדש של הבירדס נראה המשך של האחרון; מתרחשות מעט הפתעות - במקום זאת, זה בדיוק כמו ביקור עם חברים ותיקים. עם זאת, הם נראים קצת מטושטשים ומתנודדים ללא מטרה ברורה".

מה זה כל הג'אז הזה?! התקליט שבו קווין הגזימו (בכוונה). ב-10 בנובמבר בשנת 1978 יצא תקליטה השביעי של להקת קווין ושמו JAZZ.

בעוד העולם של 1978 ניסה להתנער משאריות הדיסקו האחרונות ומהסיכה בשיער של הפאנק, הנחיתה להקת קווין פצצה. קראו לזה התקליט השביעי שלהם, וקראו לו JAZZ. השם, כמובן, היה בדיחה גדולה על חשבון כולם; היצירה הזו הכילה כל דבר אפשרי – מרוק כבד ועד וודוויל – אבל לא גרם אחד של ג'אז אמיתי. מה כן היה שם? הדוניזם חסר גבולות, תעוזה מוחלטת, ולהיטים שהתפוצצו ברדיו. זה בדיוק מה שקורה כשנותנים לארבעה כוכבי רוק בשיא תהילתם תקציב בלתי מוגבל ומשחררים אותם באירופה.

באותה שנה, קווין היו על גג העולם, או ליתר דיוק, על האולימפוס. הכסף זרם פנימה והחוצה כמו שמפניה במסיבה פרועה של פרדי מרקיורי. הבעיה הייתה שכמויות הכסף האדירות שזרמו החוצה הלכו ברובן לרשויות המס הבריטיות. חברי הלהקה, שהפכו לעשירים כקורח, נאלצו לארוז בזריזות את הגיטרות והתופים ולגלוש לגלות מס מרצון.

הם נחתו בשני אולפנים מפוארים: SUPER BEAR בצרפת ו-MOUNTAIN במונטרה, שווייץ, מול אגם ז'נבה. זו הייתה הפעם הראשונה שהלהקה הקליטה תקליט שלם מחוץ לבריטניה, והם חילקו את זמנם – חודשיים בשווייץ וחודשיים בצרפת – כדי להימנע מתשלום מס גם במדינות המארחות. בריאן מאי סיפר על הניסיון לברוח מהמולת הבית: "זו הייתה הפעם הראשונה שעשינו תקליט מחוץ לבית שלנו. הרעיון הוא שלא יהיו הסחות דעת, אלא שכמובן היו עוד יותר הסחות דעת. רק מסוגים שונים".

כדי לנסות להצית מחדש את הלהבה, הלהקה החזירה את המפיק הוותיק רוי ת'ומאס בייקר, האיש שהיה אחראי לצליל המפואר שלהם בארבעת התקליטים הראשונים. אלא שבייקר הגיע טרי מהפקת תקליט של להקת THE CARS, והביא איתו גישה חדשה ונקייה יותר. התוצאה הייתה סאונד קליני כמעט, שחלק מחברי הלהקה למדו לשנוא.

ההקלטות במונטרה היו מתוחות. הלהקה, שרק שנה קודם לכן הציגה חזית אחידה, התחילה להתרחק. סיפורים מאותה תקופה גורסים שבסיבוב ההופעות האמריקאי, החברים כבר לא נסעו יחד ברכב אחד, אלא הגיעו לאולמות בארבע לימוזינות נפרדות, כל אחד עם הפמליה שלו. בריאן מאי הודה: "בכנות, היו זמנים שבהם לא יכולנו לסבול אחד את השני מחוץ לבמה". באולפני MOUNTAIN הם הקליטו בחדר ענק שנקרא "הלאונג'", בעוד בייקר והטכנאים ישבו במרתף ותקשרו איתם דרך מסכים ומערכת כריזה. תמונה אחת מפורסמת מאותם סשנים, שצילם פיטר הינס, מנהלם הטכני, הראתה בעטיפה הפנימית של התקליט את ארבעתם רחוקים זה מזה, כל איש אי לעצמו, בחדר מלא בציוד.

אבל אחת מהסחות הדעת הגדולות ביותר הגיעה מכיוון בלתי צפוי. פרדי מרקיורי גילה פתאום אובססיה למירוץ האופניים הצרפתי, הטור דה פראנס, שעבר במקרה במונטרה ב-19 ביולי. מאי נזכר: "פרדי די התעצבן על זה, למרות שלא הצלחנו להבין למה, ואז הוא חזר עם היצירה המענגת הזו". היצירה הייתה, כמובן, BICYCLE RACE. קווין לא הסתפקו רק בשיר. הם היו צריכים וידאו. וכך, ב-17 בספטמבר 1978, נסגרה הלהקה על אצטדיון ווימבלדון (ליתר דיוק, אצטדיון מרוצי הכלבים של ווימבלדון) לצילום קליפ בלתי נשכח. על המסלול: 65 דוגמניות ערומות לחלוטין, שגויסו מסוכנויות שונות, רוכבות על אופניים שכורים.

האופניים, אגב, הושכרו מחברת האופניים HALFORDS. כשהמנהלים המעונבים שם הבינו, בדיעבד, לאיזו מטרה בדיוק שימשו האופניים שלהם, הם נתקפו חלחלה וסירבו בתוקף לקבל בחזרה את המושבים המשומשים. חברי הלהקה, בצעד אצילי, נאלצו לרכוש מכיסם הפרטי סט חדש של 65 מושבי אופניים. סיפורים מאותו יום צילומים שמשי מספרים שבאופן פלאי, הגיעו לאצטדיון הרבה יותר עוזרי צלמים ממה שהוזמן, וכולם התנדבו בשמחה לעבוד בחינם.

השערורייה לא עצרה שם. צילום פרובוקטיבי מאותו סשן הפך לפוסטר ענק שצורף לעטיפת התקליט JAZZ. כאן בישראל, בהדפסה המקומית, הודבקה מדבקה שהכריזה בעברית כי מצורף פוסטר 'משגע'. בארצות הברית השמרנית, לעומת זאת, הפוסטר עורר סערה כה גדולה עד שהוא הוצא מהעטיפות. תגובתו היבשה של פרדי מרקיורי הייתה: "אני משער שיש שם אנשים שלא אוהבים להביט בנשים עירומות". אפילו הבאת הקליפ לתוכנית הטלוויזיה המכובדת TOP OF THE POPS נתקלה בבעיות, שנפתרו רק לאחר הוספת אפקטים ויזואליים יצירתיים להסתרת החלקים המעניינים.

אם כבר הדוניזם, קווין החליטו ללכת עד הסוף. ב-31 באוקטובר 1978, ליל כל הקדושים, עשרה ימים לפני יציאת התקליט, הלהקה ערכה מסיבת השקה במלון 'פיירמונט' בניו אורלינס. המילה 'מסיבה' עושה עוול לאירוע. זה היה קרנבל בעלות משוערת של 200,000 ליש"ט. פרדי מרקיורי ניצח על האירוע כמארח הראשי מול 80 כתבי תקשורת שהוטסו במיוחד ו-52 מנכ"לים של חברת התקליטים EMI. האורחים נהנו מאספקה בלתי פוסקת של קוויאר, פירמידות של לובסטרים ושרימפס, שמפניה יוקרתית ו... ובכן, קוקאין. בין החוגגים הסתובבו חשפניות, מתאבקות בבוץ, נשים עירומות שעישנו סיגריות עם חלקי גוף לא צפויים, ולהטוטני אש. המסיבה הזו זכתה מיד לכינוי 'ליל שבת בסדום' וביססה את המוניטין של קווין כלהקה שלא רק מנגנת רוק, אלא חיה אותו עד הקצה.

האגדות על אותה מסיבה כללו גמדים המסתובבים עם מגשי קוקאין על ראשם. פיטר הינס הכחיש זאת וטען שזה "שטויות", אך מנהל הלהקה, ג'ים ביץ', הודה שנים אחר כך בטלוויזיה הבלגית: "אני חייב להודות, אכן היה לנו גמד עם ערימת קוקאין על ראשו, והיו לו קשיות קטנות בכיס העליון". הדבר היחיד שכמעט ולא נשמע באותו ערב, באופן אירוני, היה התקליט החדש JAZZ.

אז מה היה בתקליט? כן, מאחורי כל הרעש והצלצולים, היה פה תקליט חדש. והוא היה מפוזר. ניסיונותיהם של המתופף רוג'ר טיילור (FUN IT הדיסקואידי ו-MORE OF THAT JAZZ) והבסיסט ג'ון דיקון (IF YOU CAN'T BEAT THEM ו-IN ONLY SEVEN DAYS) להביא להיטים נכשלו ברובם. על MORE OF THE JAZZ אמר המתופף: "זה לא קשור לג'אז, לסגנון המוזיקה. זה אומר שטויות וגם הרבה דברים אחרים. זוהי גם מילה חזקה מבחינה ויזואלית, נשמעת חזקה ונראית חזקה". ודרך אגב, הוא היחיד שמנגן בכל כלי הנגינה בשיר הזה. בשיר FUN IT ניגנו גם חברי קווין אחרים - אך לא ג'ון דיקון. טיילור התחיל פה את שרשרת שירי הריקודים שהביא בהמשך לקווין. זה בהחלט היה ניתן לריקוד, והוא גם סימן כיוון חדש ומובהק בדיסקוגרפיה של קווין. המילים, אשר מהללות את הנאות הריקוד כמוצא פיזי ושחרור, נאמנות לקנונים של הדיסקו. המילים גם מתאימות בצורה מושלמת להיסטוריה של כתיבת השירים של רוג'ר טיילור, שלרוב התמקדה בהנאות הגוף ובדברים הטובים בחיים.מעניין שדווקא הוא התנגד בתחילה ל-ANOTHER ONE BITES THE DUST, כשלמעשה הוא מביא פה גרוב לא רחוק מזה.

הכוכבים האמיתיים בתקליט היו מרקיורי ומאי. פרדי שלט ביד רמה, והתעוזה המוזיקלית עדיין הייתה שם. פתיחת התקליט, עם השיר MUSTAPHA, היא אחד הדברים הפרועים בקטלוג של הלהקה. פרדי מרקיורי הסביר: "מוסטפה היה פשוט המוח המטורף שלי. זה בעצם הרבה ג'יבריש. פשוט המצאתי את הרוב. הרבה אנשים שואלים אותי מה משמעות המילים של השיר הזה, אבל אין לי שמץ של מושג. זה פשוט נשמע טוב". באמריקה, תחנות רדיו סירבו לנגן אותו מחשש למסר פוליטי נסתר.

מרקיורי הציג את פיצול האישיות האמנותי שלו: הרומנטיקן בבלדה JEALOUSY וכוכב הרוק המסנוור ב-LET ME ENTERTAIN YOU. אך השיא ההדוניסטי היה DON'T STOP ME NOW. פרדי תיאר את עצמו כ"פצצת אטום" ו"מכונת מין שמוכנה להתפוצץ", רמז ברור לשתי ההשראות הגדולות של השיר: סקס וסמים. שנים אחר כך, בריאן מאי הודה: "למרות שהשיר היה מלא באופטימיות, מבחינה מילולית זה ייצג משהו שקרה לפרדי שחשבנו שמאיים עליו".

בריאן מאי, מצדו, נאבק בקרבות משלו. הוא תרם את הרוק הכבד המפוצץ DEAD ON TIME, שכלל אפקט קולי של סופת רעמים אמיתית שהוא הקליט בשמי שוויץ. בעטיפת התקליט, הלהקה נתנה קרדיט על האפקט ל"אלוהים בכבודו ובעצמו". מנגד, הוא כתב את הבלדה הג'אזית DREAMERS BALL (שגרמה למריבה קשה באולפן בינו לבין טיילור שלא אהב את זה) ואת LEAVING HOME AIN'T EASY, שיר שחשף את הקרע שחש בין חיי הלהקה התובעניים לבין משפחתו (בנו הראשון, ג'יימס, נולד ביוני 1978).

התקליטון שיצא היה יצירת מופת שיווקית: צד A כפול. מצד אחד BICYCLE RACE המורכב (שכלל אזכורים ל-JAWS, SUPERMAN וקוקאין, וגם קטע שלם של צלצולי פעמוני אופניים), ומצד שני ההמנון המושלם בעל הכותרת העסיסית FAT BOTTOMED GIRLS. "כתבתי את זה עם פרדי בראשי", הסביר מאי, "כמו שעושים כשיש לך זמר גדול שאהב בנות או בנים עם ישבן שמן".

כשהתקליט יצא, הוא זכה להצלחה מסחרית מיידית – הוא הגיע למקום שני בבריטניה (שם קיבל תואר זהב ביום היציאה) ולמקום שישי באמריקה (שם הגיע לפלטינה), וזכה בתארי פלטינה וזהב ברחבי אירופה. אבל המבקרים? הם פשוט חידדו את הסכינים. המלודי מייקר קבע: "זה תקליט שגרתי ביותר לפי הסטנדרטים של קווין. הוא לא אומר כלום". ה-NME היה חריף עוד יותר: "הדבר היחיד שנותר במוזיקה של קווין הוא הערצת ההמונים. אין פה שום מסר אחר". אך הביקורת הכואבת והמפורסמת ביותר הגיעה מהמגזין רולינג סטון. המבקר דייב מארש לא רק קטל את התקליט, אלא כינה את קווין "להקת הרוק הפשיסטית האמיתית הראשונה".

באופן מפתיע, גם חברי הלהקה לא אהבו את התוצאה במבט לאחור. פרדי מרקיורי אמר: "היו לנו תקליטים כאלו שלא הצליחו לחלוטין, בעבר, כמו התקליט JAZZ, אבל אנחנו פשוט המשכנו משם הלאה". ב-1984, ג'ון דיקון תיאר אותו פשוט כ"תקליט שאני לא אוהב". רוג'ר טיילור הסכים: "זה לא אחד מהמועדפים שלי. אף פעם לא הייתי מרוצה מהסאונד בתקליט. אני לא חושב שהיינו כל כך להקה באותה תקופה".

רק המפיק רוי ת'ומאס בייקר הגן על היצירה, וסיפק אולי את ההסבר הטוב ביותר לאווירה באולפן: "כל ערב היינו הולכים למועדון הזה בפינה שהופיעה בו החשפנית המדהימה ביותר, אז היינו צריכים להפסיק את ההקלטה בשעה אחת עשרה, צפינו בחשפנית, ואז חזרנו להקליט שוב". זה, כנראה, מסכם את כל סיפור התקליט JAZZ.

הביטלס באדום וכחול – הסיפור שמאחורי הלהיטים! ב-10 בנובמבר בשנת 2023 יצאו מחדש שני אלבומי אוסף עם שירי הביטלס. אחד מהם, שמתמקד בשירים מהשנים 1966-1962 נקרא גם בכינוי "האלבום האדום" והשני, שהתמקד בשירים שיצאו בין 1970-1967, נקרא בפי אנשים גם "האלבום הכחול".

השנה הייתה 2023, והלוח הראה את ה-10 בנובמבר, כאשר רעידת אדמה קלה הורגשה בעולם המוזיקה: שני אוספי הלהיטים המפורסמים של הביטלס יצאו מחדש בגרסאות טריות ומבריקות. "האלבום האדום" ו"האלבום הכחול" נחתו שוב בחנויות, אבל הפעם זה היה סיפור אחר לגמרי. לא היה מדובר רק בהדפסה חוזרת. ג'יילס מרטין, בנו של המפיק ג'ורג' מרטין, נכנס לאולפני אבי רואד והשתמש בטכנולוגיית ה-MAL המהפכנית (זו שפותחה על ידי צוותו של פיטר ג'קסון לסרט התיעודי GET BACK) כדי לפרק את השירים לגורמים ולהרכיב אותם מחדש. התוצאה: מיקסים חדשים וצלולים כבדולח (לרוב - כי יש כמה מיקסים בעייתיים).

כאילו כדי להמתיק את הגלולה, שני התקליטים הותפחו עם שירים נוספים שלא היו שם קודם – 12 שירים חדשים לתקליט האדום ותשעה לתקליט הכחול. וכן, ביניהם שובץ גם השיר החדש-ישן NOW AND THEN, שהצליח לעורר לא מעט דיונים בקרב המעריצים. אבל כדי להבין מדוע האוספים האלה כה חשובים, צריך לחזור אחורה בזמן, לשנת 1973 העליזה.

ב-19 במרץ 1973, התאספו עיתונאים במשרדי חברת קפיטול בהוליווד. סגן נשיא החברה, בראון מגס, ניגש למיקרופון והטיל את הפצצה: שני תקליטי אוסף כפולים של הביטלס עומדים לצאת לשוק. אבל הסיבה האמיתית הייתה פחות חגיגית ויותר... עסקית. באותה תקופה, השוק הוצף בבוטלג מפלצתי בן ארבעה תקליטים בשם ALPHA OMEGA. הבוטלג הזה פורסם בגלוי בטלוויזיה וברדיו, נמכר דרך הדואר וגרף מיליונים, כשמובן שאף סנט לא הגיע לכיסם של חברי הלהקה או בעלי הזכויות. בראון מגס לא ניסה להסתיר את המטרה: "אנו נוציא דרך חברת אפל שני אלבומים עם שירי ביטלס ישנים במטרה להילחם במכירות בוטלגים של הביטלס המוצעים בשם ALPHA OMEGA, שמפורסמים בטלוויזיה ובמהדורות החדשות. אנו חשים שיהיה קל יותר להילחם במוצר ההוא עם מוצר משלנו מאשר לתבוע בבית משפט. זה נכון וראוי שהביטלס יקבלו אוסף להיטים משלהם דרך החברה שלהם".

זה לא שלא היו אוספים קודם. חברת EMI הוציאה את A COLLECTION OF BEATLES OLDIES כבר ב-1966, וקפיטול עצמה שחררה את HEY JUDE ב-1970. אך אף אחד מהם לא היה מקיף או סמכותי כמו האיום הפיראטי. התקליטים החדשים נועדו למלא סעיף בחוזה עם קפיטול, ובעיקר – למחוץ את הבוטלג. חברות אפל, קפיטול ו-ABCKO (החברה של המנהל השנוי במחלוקת, אלן קליין) היו מודאגות מאוד, ובצדק.

המודאג מכולם היה כנראה אותו אלן קליין. אלא שבעיתוי קוסמי כמעט, ימים ספורים לפני ההכרזה על האוספים, קליין ספג מהלומה אישית: ג'ון לנון, ג'ורג' האריסון ורינגו סטאר הודיעו פומבית שהם מסיימים את ההתקשרות העסקית עמו. פול מקרטני, שתמיד התנגד לקליין (והסיבה העיקרית לפירוק המשפטי של הלהקה), לא התאפק ומיד שיגר תגובה עוקצנית לתקשורת: "עכשיו אין בעיה לביטלס להתאחד, כשאלן קליין לא מעורב יותר בעניינים. כשקליין היה שם, הדרך הייתה חסומה לאפשרות שלנו לעבוד ביחד כלהקה שוב. עכשיו, הדרך נפתחה שוב ללא קליין, שרק עשה נזק".

במקביל לפתיחת הדרך (התיאורטית) לאיחוד, נפתחה גם חזית משפטית. ב-16 בפברואר 1973, ג'ורג' האריסון, אפל וקפיטול הגישו תביעה נגד יצרני ALPHA OMEGA ונגד תחנות הרדיו והטלוויזיה שפרסמו אותם (התחנות הוסרו בהמשך מהתביעה).

בלהט ההכנות, אנשי קפיטול היו נחושים להוציא את האוספים לשוק במהירות. הם אפילו לא טרחו לבקש את המאסטרים המקוריים של השירים מחברת EMI באנגליה, אלא פשוט השתמשו במה שהיה להם בארכיון האמריקאי. התוצאה הייתה שבגלל הלחץ, כמה מהשירים באוספים הופיעו במיקסי המונו שלהם, למרות שגרסאות סטריאו משובחות כבר היו קיימות. אוי.

אבל איפה שהם כן הצטיינו, ובגדול, היה בעיצוב העטיפה. המעצב טום וילקס, שכבר עיצב עבור ג'ורג' האריסון את עטיפות התקליטים ALL THINGS MUST PASS והמופע לבנגלה דש, גויס למשימה. הרעיון הגאוני הגיע דווקא מבכיר בקפיטול בשם אלן סטקלר. סטקלר ביקר במשרדי אפל בלונדון ונתקל בתצלום מ-1969: הביטלס, בשיער ארוך וזקנים, משחזרים את הפוזה המפורסמת מעטיפת תקליט הבכורה שלהם, PLEASE PLEASE ME, כשהם משקיפים מטה מחדר המדרגות של בניין EMI. אצל סטקלר נדלקה נורה. הוא הציע לווילקס להשתמש בשתי התמונות: תמונת 1963 הצעירה והרעננה לתקליט האדום (1962-1966), ותמונת 1969 הבוגרת והמחוספסת לתקליט הכחול (1967-1970). וילקס הפליא בבחירת הצבעים העזים, והשאר היסטוריה. לתמונה הפנימית המתקפלת, בחר סטקלר בתצלום מתוך סשן צילומים מפורסם שנערך ב-28 ביולי 1968 וזכה לכינוי MAD DAY OUT – יום שלם שבו הביטלס הצטלמו בשלל אתרים ברחבי לונדון.

השילוב הקטלני של סדר שירים מופתי, העטיפות המבריקות והצורך הציבורי באוסף רשמי, הפך את שני התקליטים להצלחה מסחררת. התקליט הכחול הגיע למקום הראשון במצעד האמריקאי, והאדום למקום השלישי. הם הפכו לאבן דרך בקטלוג הלהקה, זכו להוצאה מחודשת על גבי קומפקט דיסק ב-1993, ומאז ועד היום (ובמיוחד בגרסת 2023 המורחבת) הם מהווים את סם הכניסה המושלם למעריצי ביטלס חדשים, וגם תחנת עגינה מפנקת לוותיקים שרוצים לבלות זמן איכות עם הלהיטים הגדולים. קלאסיקה!

גם זה קרה ב-10 בנובמבר. עם דרמות מסמרות שיער, מהפכות טכנולוגיות ומחאות שהדהדו למרחקים. אז קחו נשימה, הפכו את התקליט לצד ב', ובואו נצלול למה שקרה באמת.

נסיעת האימים של זמרי הנשמה

השנה הייתה 1958, וסאם קוק, זמר הנשמה בעל קול הזהב, היה בשיא תהילתו. הוא בדיוק סיים הופעה וכרגיל, נהנה יותר מדי עם הבחורה שלצדו כדי לעזוב. הוא המשיך לדחות ולדחות את היציאה, עד שלבסוף הם עלו הוא והזמר לו רולס (שהיה אז חבר בלהקת הליווי של קוק) לרכב, יחד עם הנהג אדוארד קאנינגהאם. הם יצאו לדרך בין סיינט לואיס לממפיס, אבל אז נתקלו בפקק תנועה כבד בכביש הדו-נתיבי. הנהג קאנינגהאם, אולי מתוך רצון לרצות את הכוכב המאחר, החליט על מעשה נועז: הוא סחט את דוושת הדלק, העביר את האוטו לנתיב הנגדי וניסה לטפס מעל גבעה גדולה כדי לעקוף את הפקק.

זה קרה קצת אחרי 20:00 בערב. האוטו שעט קדימה בעלטה, ואז נתקלו עיניו של הנהג במשאית גדולה שעצרה בנתיב שלהם. זה היה מאוחר מדי. עם צריחת צמיגים מחרישה, הרכב התנגש במשאית בעוצמה אדירה. סאם קוק, שישן במושב הנוסע הקדמי, יצא מהתאונה בשריטות בלבד, פלא של ממש. לו רולס, שישב מאחורי הנהג, נפצע אנושות. למעשה, חובשים שהגיעו למקום הכריזו עליו כמת. רק בדרך לבית החולים הוא הוחזר לחיים בנס. הוא שקע בתרדמת שנמשכה חמישה ימים וחצי, סבל מאובדן זיכרון והחלמה מלאה ארכה לו שנה שלמה. "ממש קיבלתי חיים חדשים מזה", סיפר רולס שנים אחר כך. הנהג, אדוארד קאנינגהאם, נשמע נאנח מיד לאחר ההתנגשות כשהוא כמעט חתוך לשניים מההגה, והוא היה המת היחיד באירוע הטרגי.

רפסודיה בוהמית מצטלמת היטב

נקפוץ קדימה ל-1975. להקת קווין צילמה סרטון שיווקי לשירה החדש והמוזר, BOHEMIAN RHAPSODY. מאז הוא נחשב לאחד החלוצים בתחומו, ויש לכך סיבה טובה. חברי הלהקה, ובמיוחד פרדי מרקיורי, מאסו ברעיון שיצטרכו להופיע שוב ושוב באולפני טלוויזיה, כמו בתוכנית הלהיטים הבריטית TOP OF THE POPS, ולעשות את עצמם מניעים שפתיים וגוף לפי פלייבק. חוץ מזה, הם אמרו לעצמם, אם הביטלס עשו לפניהם את הטריק הזה, מדוע הם לא יכולים לעשות זאת?

הבמאי ברוס גוארס, שצילם לפני כן הופעה של קווין באולם ריינבאו, הובא למשימה. הוא הגיע עם צוות צילום לחלל החזרות ELSTREE בצפון לונדון, שם הלהקה התאמנה לקראת סיבוב הופעות. זה היה גאוני: כל ציוד הנגינה והתאורה כבר היה ממוקם. כל הצילום ארך ארבע שעות בלבד, בעלות מגוחכת של 4,500 פאונד (אם כי גוארס התעקש שזה היה 3,500 פאונד ושלוש שעות). זה כלל את צילום הפתיחה והסיום האייקוני, שהקים לתחייה את עטיפת תקליטם השני, QUEEN II. האפקטים המיוחדים, כמו ה"הד" על פניהם בקטע האופראי, הושגו בטכניקה פשוטה של כיוון מצלמה אל מוניטור שהציג את התמונה. הלחץ היה רב להספיק לשדר את הקליפ ב-TOP OF THE POPS.

לאחר שלושה ימי עריכה בלבד, גוארס יצר, מבלי לדעת זאת, את מה שרבים מכנים הקליפ הראשון, שש שנים לפני הולדת MTV. ובכן, אני חושב שזה אינו הקליפ הראשון ושבטח הביטלס עשו כאלו עוד הרבה לפני כן (עם STRAWBERRY FIELDS FOREVER, PENNY LANE וכמה שירים מהסרט MAGICAL MYSTERY TOUR). בכל אופן, המיני-סרט הזה של קווין שודר בתוכנית והביא להתלהבות עצומה. איך לא?

רוק, מחאות וצבע פנים

1968: המחאה של גרייס סליק - להקת ג'פרסון איירפליין הופיעה בתוכנית הטלוויזיה הפופולרית של האחים סמות'רס. זמרת הלהקה, גרייס סליק, החליטה לעורר פרובוקציה. היא מרחה על פניה צבע כהה, מעשה של BLACKFACE בוטה. מנחה התוכנית, טומי סמות'רס, הציג אותה בשל כך בבדיחות הדעת בשם GRACE SICK (גרייס החולה). כשנשאלה על כך, סליק נתנה תחילה הסבר פוליטי: "לא היו שום שחורים בתוכנית וחשבתי שהמכסה זקוקה להתאמה". מאוחר יותר היא סתרה את עצמה ואמרה: "נשים מתאפרות כל הזמן, אז למה לא שחור? בפעם הבאה אולי אשים ירוק". סליק לא הסתפקה בזה. בסוף הביצוע לשיר CROWN OF CREATION, היא הניפה את אגרופה ועשתה את תנועת המחאה השחורה. זו הייתה אותה תנועה שהוצגה לראשונה באותה שנה במשחקי האולימפיאדה, כשהאתלט השחור טומי סמית' ניצח והרים אגרוף כלפי מעלה בעת שעמד על דוכן המנצחים.

1972: ארוחת הערב מוכנה - להקת ג'נסיס, בימיה הפרוגרסיביים והתיאטרליים עם פיטר גבריאל כסולן, ביצעה בפעם הראשונה את היצירה הארוכה והמורכבת שלה, SUPPER'S READY, בהופעה באוניברסיטת 'ברונל' באוקסברידג'. היצירה, שאורכה כמעט 23 דקות, הפכה לאבן יסוד ברפרטואר של הלהקה, והיא הייתה מחולקת לשבעה קטעים, כולל כאלה עם שמות מוזרים כמו "האיש ממקדש הנצח המובטח" ו"אפוקליפסה ב-9/8".

1969: השטן עם חליל - להקת בלאק סאבאת' הטרייה נכנסה לאולפני TRIDENT בלונדון. המטרה: להקליט קאבר משלה לשיר בשם EVIL WOMAN, שהיה באותו זמן להיט יחסי ללהקה בשם CROW. השיר הזה הפך לסינגל הבכורה של סאבאת' בבריטניה. במקור, ההקלטה כללה גם צלילי חליל צד (שנוגן על ידי לא אחר מאשר הגיטריסט טוני איומי - אולי בהשפעת ג'ת'רו טול בה היה חבר לפני כן לזמן קצרצר?), אך אותו חליל הורד בגרסה הסופית. את הגרסה המשונה עם החליל אפשר לשמוע במהדורת הדלוקס שיצאה לתקליט הבכורה של הלהקה.

להיטים, הפקות והעתקות

1971: היום שאחרי היום של באדפינגר - בארה"ב יצא תקליטון חדש ללהקת באדפינגר, עם השיר DAY AFTER DAY. הגיטריסט של הלהקה, פיטר האם, כתב את השיר הזה, שיש לו מנגינה נעימה אבל מספר סיפור על בחור אוהב שנתקע בחדר הבודד שלו. ג'ורג' האריסון הפיק את השיר וגם ניגן בו את סולו גיטרת הסלייד הנהדר. האריסון החל להפיק את כל התקליט STRAIGHT UP, אבל באמצע הדרך הוא נאלץ להתקפל כדי להפיק את מופע הצדקה לבנגלה דש (שם באדפינגר ליוו אותו עם גיטרות אקוסטיות). מי שהוזעק לסיים את התקליט היה טוד ראנדגרן. בשיר ניגן בפסנתר גם ליאון ראסל. השיר נשמע מאוד כמו הביטלס, מה שהוביל להשוואות בלתי נמנעות, במיוחד מאז שהלהקות היו קשורות, כי באדפינגר הייתה חתומה בחברה של הביטלס, APPLE RECORDS, והשיר הפך ללהיט ענק שהגיע למקום הרביעי באמריקה.

1979: האם רוד סטיוארט סקסי? - באנגליה יצא תקליטון חדש לרוד סטיוארט, עם השיר DA YA THINK I'M SEXY? עם ארומת הדיסקו הברורה שלו. השיר הזה משך מעריצים חדשים רבים, אבל בעיקר הרחיק רבים מהוותיקים שלו, שלא התעניינו בדיסקו. "אם אי פעם כתבתי שיר שהכניס זבוב במשחה - זה השיר הזה", הסביר סטיוארט. "זה היה מפחיד, עורר כל כך הרבה אהבה ושנאה בו זמנית: רוב הציבור אהב את זה; כל המבקרים שנאו את זה. אני יכול להבין את שתי העמדות". רוב המוזיקה לשיר הזה נכתבה על ידי המתופף כרמין אפיס, שהצטרף לאחרונה ללהקה של סטיוארט אחרי שנים עם ונילה פאדג' וקקטוס. אפיס סיפר: "היינו באולפן והשיר MISS YOU של הרולינג סטונס היה אז להיט גדול. רוד תמיד היה בחור שנהג להקשיב למה שקורה סביבו. הוא תמיד הסתכל על המצעדים. אז הלכתי הביתה והמצאתי כמה מהלכי אקורדים ומנגינה. רוד הגה את הפזמון". הריף הייחודי, התברר מאוחר יותר, הגיע מקטע אינסטרומנטלי בשם TAJ MAHAL של מוזיקאי ברזילאי בשם ג'ורג'י בן. כשבן הגיש תביעה, סטיוארט (שכינה זאת "גניבה בלתי מודעת" באוטוביוגרפיה שלו) הסכים לתת את כל ההכנסות מהשיר ליוניצ"ף.

אוספים, עטיפות והרים של סוכר

1970: הקארפנטרס מחליפים עטיפה - יצא התקליט TICKET TO RIDE של צמד הקארפנטרס. למעשה, זו הייתה הוצאה מחודשת עם עטיפה שונה לגמרי לתקליט הבכורה שלהם, OFFERING, שיצא ב-1969. התקליט OFFERING הציג את כישרון הצמד המשפחתי, עם ריצ'רד קארפנטר ואחותו קארן, אבל הוא הגיע עם אחת מעטיפות התקליטים הרעות יותר שנראו, שהציגה את השניים בתאורה מוזרה על רקע חום. ריצ'רד סיפר: "השיר TICKET TO RIDE התנגן היטב אבל פעם אחת שמעתי את השדרן ברדיו אומר, 'זה באמת צמד מוכשר, אבל עטיפת התקליט! אתם חייבים לראות את עטיפת התקליט', כשטון של גועל בא בקולו". כשהובן לחברת התקליטים שהשיר הפך ללהיט, הוחלט על שינוי עטיפה ושם. הצילום החדש בים נעשה ב-12 ביוני 1970. ריצ'רד נזכר: "חטפתי שם מחלת ים והייתי ממש אומלל בסשן הצילום הזה. אבל זו אחת התמונות הטובות יותר שלנו. עם זאת, חבל לי שתקליט הבכורה לא היה כזה טוב. יש בו שירה יפה וכל זה, אבל קארן הייתה אז רק בת 19. גם היינו צריכים לקחת מתופף מנוסה להקלטות, כמו האל בליין, ולתת לקארן, שתופפה פה, להתרכז בשירה".

1975: שיקגו סופרים את הכסף - יצא תקליט אוסף ראשון ללהקת שיקגו, שנקרא בפשטות CHICAGO IX. הוא כלל מתוצרתה המחוספסת מתחילת הדרך לצד צלילים "נקיים" יותר בהמשך. התקליט הציג שורה יוצאת דופן של להיטים מהשנים 1969 עד 1974, כולל "25 או 6 ל-4", SATURDAY IN THE PARK ו-WISHING YOU WERE HERE. המהדורה הזו גם סימלה את ההתפתחות של הלהקה למעצמה מסחרית. חברת התקליטים קולומביה רקורדס זיהתה את הפוטנציאל להרוויח עוד קצת מזומנים. כי אחרי הכל - מה חברת תקליטים טובה הכי רוצה? ברור, כסף! והטריק עבד. האוסף, עם עטיפתו המפורסמת של לוגו הלהקה כחפיסת שוקולד, נמכר כלחמניות טריות, הגיע למקום הראשון בארצות הברית, נשאר במצעדים 72 שבועות ומכר למעלה מחמישה מיליון עותקים. אגב, חובבי סאונד מושבעים יודעים שבמיקס הקוואדרפוני של תקליט זה, השיר "25 או 6 ל-4" קיבל צלילי גיטרה חשמלית נוספים שלא קיימים באף מקום אחר.

1968: ניל יאנג על הר הסוכר - ניל יאנג הצעיר ביצע את שירו SUGAR MOUNTAIN בבית קנטרברי באן ארבור, מישיגן. ההקלטה הזו של השיר תשמש כצד ב' לתקליטון שלו עם השיר THE LONER, ותופיע מאוחר יותר גם באוסף המהולל שלו DECADE. ההופעות המלאות מאותם ערבים יצאו לאור רשמית רק ב-2008.

עולם כמנהגו נוהג: מי נולד ומי עזב

נולדו:

1940: לורד סאץ' הצורח (SCREAMING LORD SUTCH). זמר בריטי שהיה חלוץ בהופעות רוק תיאטרליות וביזאריות בשנות השישים. הוא נהג לשיר כשהוא שוכב בתוך ארון קבורה או מצית את שיער ראשו הארוך. מאוחר יותר הוא הקים את המפלגה הסאטירית "מפלגת המטורללים הרשמית המפלצתית" (OFFICIAL MONSTER RAVING LOONY PARTY). הוא מת ביוני 1999.

1944: טים רייס, התמלילן המהולל שבין השאר גם כתב את מחזה הרוק 'ישו כוכב עליון'.

1947: גלן באקסטון. הגיטריסט המקורי בלהקת אליס קופר, שהוכנס להיכל התהילה של הרוקנרול יחד איתם ב-2011. הוא מת בשנת 1997.

1948: גרג לייק. הבסיסט והזמר בעל קול הקטיפה של הלהקות קינג קרימזון ואמרסון, לייק ופאלמר. הוא מת בדצמבר 2016.

מת:

2022: ניק טרנר. הסקסופוניסט והחלילן, ואחד החברים המייסדים (יחד עם דייב ברוק) של להקת רוק החלל HAWKWIND. הוא היה בן 82 במותו.

הו, בייבי! - זה התקליט שכמעט ריסק את הקציר של בארקליי ג'יימס. ב-10 בנובמבר בשנת 1972 יצא התקליט הרביעי של להקת בארקליי ג'יימס הארבסט ושמו BABY JAMES HARVEST.

מאחורי השם החמוד והעטיפה התינוקית, הסתתרה דרמה שלמה של חלומות פיננסיים, אסונות טכניים וסערה פוליטית. ובכן, זה לא היה תקליט קל לעשייה, בלשון המעטה. בואו נחזור שנה אחורה, ל-1971. נראה היה שהחבורה הבריטית הזו רוכבת על ענן. תקליטם השלישי, היצירה הסימפונית המהוללת שנקראה BARCLAY JAMES HARVEST AND OTHER SHORT STORIES, זכה לחיבוק חם מהמבקרים שפיארו את השילוב בין רוק לתזמורת סימפונית מלאה. אבל כמו בסיפור פופ קלאסי, ההצלחה האמנותית לא תורגמה למזומנים. החברים מצאו את עצמם נגררים בדרכים מאובקות עם כל הציוד שלהם, פלוס תזמורת שלמה של נגנים יקרים. הבעיה? התשלום לכל הכנרים והצ'לנים יצא ישירות מהכיס הדל של הלהקה.

חברת התקליטים שלהם, HARVEST (איזה שם אירוני), החלה לנשוף בעורפם. הם רצו להיט, ומהר. הלהקה נחפזה לאולפן והקליטה שיר בשם I'M OVER YOU, שיצא כתקליטון באפריל 1972. התוצאה? נפילה חופשית במצעדים, או ליתר דיוק, הוא אפילו לא התקרב אליהם.

התוכנית המקורית לתקליט הרביעי הייתה שאפתנית בטירוף. הוא היה אמור להיקרא FOUR WINDS ולהיות אלבום כפול, שבו כל אחד מארבעת החברים מקבל צד שלם לעצמו ולרעיונותיו המוזיקליים. מין קונספט שכבר נוסה בהצלחה חלקית על ידי פינק פלויד בתקליטם UMMAGUMMA. אבל מהר מאוד התברר שהמחסור הכרוני בזמן ובמשאבים פיננסיים הולך להשאיר את הרעיון הזה על רצפת חדר העריכה.

ואז החלו הצרות האמיתיות. קלידן הלהקה, וולי וולסטנהולם, החליט ללכת בגדול. הוא ניגש להכנת יצירה שאפתנית משלו, MOONWATER, יחד עם המתזמרים המוכשרים מרטין פורד וג'ון בל. התהליך היה מפרך, אבל בסופו של דבר, הקסם קרה. אלא שאז... קרה אסון. הצלילים המופלאים שנשפכו לסליל ההקלטה, לאחר מיקס מתיש, פשוט לא נשמרו כראוי. כשהגיע הרגע להשמיע את המאסטר באולפן, השתררה דממה. התקלה יצרה פאניקה היסטרית. הקלידן האומלל נאלץ לרוץ בחזרה לחדר הבקרה ולהכין מיקס חדש מאפס, כשהשעון מתקתק בטירוף. ביומן הלהקה כבר נרשם סיבוב הופעות מתוקשר בדרום אפריקה, ואי אפשר היה לאחר. בזמן שוולסטנהולם ניסה להציל את יצירתו, שאר חברי הלהקה נאלצו לעבוד בלעדיו על שיריהם.

התקליט יצא לבסוף חודשיים לאחר שהלהקה חזרה מאותו סיבוב הופעות, וחטפה טלטלה גדולה. התברר שהם הופיעו בדרום אפריקה של משטר האפרטהייד, מול קהל שהופרד מבחינה גזעית. סטודנטים זועמים ברחבי אנגליה מחו נגד הלהקה ומנעו את קיום הופעותיהם באוניברסיטאות. חברי הלהקה המבוהלים מיהרו לשחרר הצהרה רשמית: "הצטרפנו כעת לאיגוד המוזיקאים הבריטי ובהתאם לזאת לא נגיע יותר להופיע בדרום אפריקה עד שיוסדר שם עניין ההפרדה הגזעית". זה היה קצת מאוחר מדי.

ובתוך כל הכאוס הזה, איך היה התקליט עצמו? במגזין מלודי מייקר נכתב בביקורת: "אחד הקטעים הבולטים בתקליט זה נקרא SUMMER SOLDIER, שבוצע מאז רבות בהופעות הלהקה". הגיטריסט ג'ון ליס כתב אותו על רקע המאורעות האלימים שהתחוללו באירלנד באותה תקופה, שכונו THE TROUBLES, והשיר אכן הפך לאחד הרגעים העוצמתיים בקטלוג הלהקה.

שיר נוסף בתקליט, שנקרא THANK YOU, הפגין יצירתיות מסוג אחר. במקום להדפיס קרדיטים על העטיפה, הלהקה פשוט שרה אותם כשמות של אנשים. יכול להיות שהסיבה ליצירת השיר הזה נעוצה בעובדה שתקליט זה היה הראשון של הלהקה שלא יצא בעטיפה נפתחת מפוארת, שבה אפשר היה לשים יותר פרטי מידע.

ולגבי התינוק שעל העטיפה? למתעניינים, זהו בנו של הצלם, ג'וליאן קוטרל. "הרעיון התינוקי" היה של איאן קאסי, אחד ממנהלי הלהקה באותה תקופה. ויש אומרים ששם התקליט, BABY JAMES HARVEST, בא כקריצה הומוריסטית לשמו של תקליטו המצליח של ג'יימס טיילור, SWEET BABY JAMES. למביני עניין, להדפסות המקוריות הייתה עטיפה פנימית שפירטה את החברים המבצעים בכל שיר, פירוט יקר ערך שנעדר מההוצאות המאוחרות יותר.

איך כל הסיפור הזה נגמר? ובכן, לא משהו. מכירות התקליט היו מאכזבות, והוא לא הצליח להיכנס כלל למצעד הבריטי. נוצר מתח אדיר בין הלהקה לחברת התקליטים, שסירבה בתוקף לאפשר סיבוב הופעות נוסף עם תזמורת. הצלילים הנהדרים רופדו בחובות אדירים. אנשים רבים ביטלו את הלהקה הזו עם התואר המעליב "המודי בלוז של המעמד העני", אבל בכך הם חטאו בענק ופספסו יופי של להקה, שעשתה דברים מקוריים ויפהפיים.

חודשים ספורים לאחר צאת התקליט, חברי הלהקה שפכו את ליבם לעיתון רקורד מירור. הגיטריסט ג'ון ליס סיפר: "לעיתים אנו מצליחים להגיע לקו האפס בהופעות עם התזמורת שאנו לוקחים איתנו. ויש מקרים שאנו מפסידים כלכלית. אנחנו הלהקה היחידה שלוקחת עימה תזמורת שלמה בקביעות להופעות. אין זה גימיק חד פעמי עבורנו כמו שהוא קורה עם הרבה להקות אחרות. זאת כי כתבנו שירים רבים שנועדו לתזמורת".

הקלידן וולי וולסטנהולם הוסיף: "הרבה דברים רעים קרו כשהתחלנו להופיע עם תזמורת. גילינו שככל שאנחנו מופיעים הרחק מלונדון, התזמורת מתכווצת בגלל התשלום שאנו צריכים להוציא מכיסנו כדי להעסיק אותה. כשהתקליט הראשון שלנו יצא לאור, אנשים רבים אמרו כי אנחנו נהיה ה'אתם יודעים מי' הבאים".

המתופף מל פריצ'ארד סיכם את העניין בחדות כשהשווה אותם לענקי רוק אחרים: "דיפ פרפל, למשל, עשו בדיוק את ההיפך מאיתנו. הקטע התזמורתי שלהם היה מבודד לחלוטין מהלהקה עצמה". הוא כיוון, כמובן, לקונצרט הענק והחד-פעמי שלהם מ-1969, ברויאל אלברט הול. בארקליי ג'יימס הארבסט, לעומתם, ניסו להפוך את זה לשגרה. וב-1972, השגרה הזו כמעט עלתה להם בקריירה.

ב-10 בנובמבר בשנת 1986 יצא מארז עם חמישה תקליטים של ברוס ספרינגסטין והאי סטריט באנד, בהופעות משנת 1975 ועד שנת 1985. לרבים מהמעריצים זה היה יקר מדי אז לרכישה. אלו שהצליחו לרכוש – זה היה יקר מאד לליבם. ביום אחד, נמכרו מיליון עותקים!

ברוס היה ידוע אז כשם לוהט בתחום ההופעות החיות וחוויית קונצרט הרוק האולטימטיבית נארזה סופסוף להקשבה בסלון. הייתה זו כמתנה מיוחדת של תודה מברוס למעריצים שחלקו איתו את ההופעות המיוזעות ופרס ניחומים טוב ביותר עבור אלו שלעולם לא יכלו להשיג כרטיסים. הבוס הזה יודע לתת בונוסים לשכר.

עבור המעריצים השרופים, שאהבו מאד את תקופתו הראשונה של הבוס שלהם, זה היה מאכזב לגלות שאין צלילים מתקופת שני התקליטים הראשונים. הקופסה מתחילה מהפריצה הגדולה שלו, עם התקשורת שכבר רצה אחריו עם הלשון בחוץ. אבל גם משנת 1975 מקבלים פה רק שיר אחד (THUNDER ROAD – עם ליווי פסנתר וגלוקנשפיל). אחריו יש קפיצה לשנת 1978 ומשם בבטחה הלאה אל האייטיז, כשברוס כבר טרף איצטדיונים לארוחת הבוקר.

ספרינגסטין מפצה על מחסור ברור, פה ושם בקופסה, עם ביצוע לשיר שכתב עם פאטי סמית', BECAUSE THE NIGHT. עכשיו המעריצים יכלו לשמוע איך הוא דמיין את הלילה הזה. כמו כן, ברוס מעניק גרסאות מחשמלות משלו לשירי מוזיקת נשמה, כשהוא מוסיף ביקורת על אמריקה, למשל בשיר WAR, של הטמטיישנס עם הערתו הנצמדת על מלחמת ויאטנם. ויש גם שירים שלו שלא יצאו עד אז ובוצעו רק בהופעות. ברוס אף עודד את הקהל להקליט אותם, בהופעה ברוקסי בשנת 1978, לבוטלגים.

האמת? הנקודה האחרונה דווקא מאכזבת אותי, לנוכח העובדה ששנה לאחר יצא ברוס נגד יצרני הבוטלגים. ספרינגסטין וחברת התקליטים שהיה חתום בה, CBS, הגישו, באוקטובר 1979, תביעה בסך שני מיליון דולר נגד חנות תקליטים בקליפורניה, BEGGARS BANQUET, שמכרה בוטלגים. האף.בי.איי התחקה אחר יצרני הבוטלגים לחנות זו ופשטו על המחסן. עבור האנשים שהיו ברוקסי ושמעו את עידודו, היה זה כסכין בגב.

נחזור לקופסה; לא רק המוזיקה פה כובשת, אלא גם הדיבורים של ברוס בין השירים שלפעמים מכניסים פנימה לתוך נפשו. כמו, למשל, כשהוא מספר לקהל על המתח ששרר בינו לבין אביו עד הפיוס. הוא יודע לספר את סיפור חייו היטב.

לסיום, קופסה זו הגיחה לעולם אחרי שנים רבות בהן לא היו קופסאות עם מספר תקליטים בתוכן, והיוותה צעד חדש ומשמעותי בשיווק המוזיקה להמונים. נדמה לי שהמופע לבנגלה דש, של ג'ורג' האריסון, היה האחרון שבא כקופסה שכזו. בכל אופן, אין ספק שברוס ספרינגסטין הצליח להביא כמה בשורות בחבילה אחת עם המון אור במה.

ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת על קופסה זו: "זה לא מספיק. לפי הסטנדרטים של כל אחד אחר, כמובן, קופסה זו היא מבוכה של עושר - חמישה אלבומים ועשר שנים של דינמיט עם הלהיטים הגדולים ביותר, קאברים, שירי אהבה, שירי עבודה, שירים מחוץ לעבודה - חווית קונצרטי הרוק האולטימטיבית של העשור האחרון ארוזה סוף סוף לצריכה בסלון, מתנת תודה מיוחדת למעריצים שחלקו את 1001 הלילות האלו של רקיעה וזיעה ופרס הניחומים הטוב ביותר עבור הממזרים המסכנים שלעולם לא יכלו להשיג כרטיסים.

ובכל זאת, ברוס ספרינגסטין היה יכול למלא עוד סט של חמישה תקליטים במה שחסר בזה. במיוחד בולטים בהיעדרם פנינים שעדיין לא שוחררו כמו THE FEVER ו-RENDEZVOUS, כמו גם שירי וינטג' כמו JUNGLELAND ו-KITTY'S BACK, שיר שנהג להוות השראה לטיסות ארוכות של להקת האי סטריט עבור חובבי ג'אז לוהט באמצע שנות השבעים שלו. זה גם קצת מאכזב שספרינגסטין לא כלל הקלטות ממופעי 1974-1973 שהובילו את המבקר ג'ון לנדאו, לימים המנהל שלו, לכתוב את השורה הידועה לשמצה, בסופו של דבר נבואית: 'ראיתי את עתיד הרוק'נ'רול ושמו הוא ברוס ספרינגסטין'. במקום זאת, הסט-מארז הזה מתחיל ב-1975 כאשר 'העתיד' כבר הגיע על כנפיים של הייפ תקשורתי אכזרי.

למרבה הצער,המארז ירד אלינו עם אותה היסטריה נלווית. אבל בצד הסתייגויות קטנות לגבי תוכן, יש את הכריזמה שאין דומה לה של הזמר. אם לא יותר, הסט הזה הוא הדגמה יוצאת דופן לאופן שבו השליטה הטלפתית של ספרינגסטין על קהל קונצרטים גדלה ביחס ישר לגודל הבמה שלו. בקאבר המלהיב שלו ללהיט STAX משנת 1967 של אדי פלויד, RAISE YOUR HAND, הדרן שהוקלט ברוקסי, בלוס אנג'לס, בשנת 1978, ספרינגסטין לא רק מבקש הרמת ידיים - הוא דורש זאת . 'אתם חושב שזו נסיעה חינם?' הוא שואג לפני שהוא נותן לקהל פיצוץ אחרון. שש שנים מאוחר יותר, בזירה גדולה בניו ג'רזי, הוא מפשיט את NO SURRENDER עד הליבה העירומה והאמיצה שלו, מגובה רק בגיטרה, מפוחית ​​ודממה של עשרים אלף אנשים שעוצרים את נשימתם.

המבנה הכרונולוגי רופף, סט זה משרטט גם את האבולוציה של הנושאים הליריים של ספרינגסטין מהמנוני הבריחה הגדולים המוקדמים ועד לתהודה המקרוקוסמית של BORN IN THE USA, מול חומה של שינוי כלכלי בלתי הפיך ושחיקת ערכים חברתיים. מה שבטוח, גרסת רוקסי מ-78' של SPIRIT IN THE NIGHT היא ללא ספק פנינה, שמייחד אותה התיפוף של מקס ויינברג והסקסופון המשוגע של קלרנס קלמונס. עם זאת, RACING IN THE STREETS, דיוקן החושך העגום של ספרינגסטין על דור שרץ למבוי סתום, שואב את כוחו מבאר עמוקה יותר, מאיץ בצורה מורגשת בייאוש מהורהר כאשר האורגן העצוב של דני פדריצי עף מעל פסנתר הבלרינה של רוי ביטן. כל אידיוט שעדיין מאמין ש-BORN IN THE USA הוא כולו כוכבים ופסים, בהחלט ייאפה מהזעם הלוהט ותחושת הבגידה המוחלטת שבבסיסו, המאויר בצורה חיה על ידי סולו הגיטרה האדום-בוהק של ספרינגסטין וההפגזה האטומית של להקתו.

שניים מהרגעים הטובים ביותר של האלבום הם אפילו לא מוזיקליים. הדיבור הפותח של ספרינגסטין ל-THE RIVER, הוא שיטוט נוקב על אביו - המתחים, חילוקי הדעות הקטנים ובסופו של דבר הפיוס. עם זאת, עם WAR, ספרינגסטין מגיע ממש לנקודה, מקדיש אותו לצעירים בקהל שחזרו מויאטנם ('בפעם הבאה שהם יסתכלו עליך') לפני שהוא מוביל את להקתו לתוך חומר נפץ קריאה של הלהיט של אדווין סטאר משנת 1970 עם מיטב הצעקה קורעת השקדים שלו והרבה גיטרה. כל כך הרבה כוח גולמי, כנות לירית ונחישות רוחנית ארוזים בקופסה הזו. לקבלת התוצאות הטובות ביותר, פשוט תעמידו פנים שאתה למרגלות הבמה".

הסוסה שבעטה באורוות: כשתקליט אחד שינה את ניו יורק. ב-10 בנובמבר בשנת 1975 יצא התקליט HORSES של פאטי סמית'.

זה קרה כשמשוררת צעירה וברוקלין מניו ג'רזי בשם פאטי סמית' החליטה שהגיע הזמן להזריק קצת שירה זועמת בחזרה לוורידים של המוזיקה. התוצאה: התקליט HORSES. היצירה הזו סימנה את הרגע שבו סצנת הפאנק-רוק הניו יורקית קיבלה את הסנדקית שלה. התקליט הזה הפך מיד לגורם מרכזי ולבעל השפעה ברורה על כל מה שקרה במועדון המיתולוגי CBGB. סמית' חיזקה את מעמדה כדמות מובילה בתנועה החדשה, כשהיא עומדת שווה בשווה לצד חבריה לסצנה שרק החלו לצוץ: ראמונס, בלונדי וראשים מדברים.

הדרך לשם לא הייתה פשוטה. סמית', שהגיעה מרקע של כתיבת שירה והופעות ספוקן-וורד, רצתה בתחילה שהתקליט יופק על ידי טום דאוד. דאוד היה איש סאונד ותיק שעבד עם ענקים כמו אריק קלפטון. כבר התחילו דיונים ראשונים על הזמנת זמן באולפני CRITERIA במיאמי, הרחק מהרחובות המלוכלכים של ניו יורק שנתנו לסמית' את ההשראה. אבל התוכניות האלו נתקעו. דאוד היה קשור לחברת התקליטים המתחרה, אטלנטיק, והעניינים הסתבכו.

סמית' שינתה כיוון בחדות. במקום איש הממסד החמים ממיאמי, היא החליטה לגייס את ג'ון קייל, איש הוולווט אנדרגראונד הקריר והניסיוני, לשמש כמפיק. היא התרשמה עמוקות מהצליל הגולמי והלא מתפשר בתקליטי הסולו שלו, ורצתה את הקשיחות הזו גם לעצמה. ההקלטות עברו לאולפני אלקטריק ליידי המפורסמים בניו יורק, האולפן שג'ימי הנדריקס בנה. סמית' הביאה איתה את להקת הליווי הקבועה שלה מההופעות החיות, חבורה של מוזיקאים שהיו למעשה "ילדים תפרנים עם עבודות יומיות", כפי שתוארו מאוחר יותר. הלהקה כללה את ג'יי די דוהרטי בתופים, לני קיי בגיטרה, איוון קראל בבס וריצ'רד סול בקלידים.

החיבור עם קייל לא היה מיידי. המפיק הוולשי נזכר מאוחר יותר שהלהקה נשמעה נורא בהתחלה, ניגנה לא מכוון ועם ציוד פגום. הוא נאלץ להשיג להם כלי נגינה חדשים לפני שהסכים להקליט. קייל רצה להביא סדר, מבנה ואפילו כלי מיתר לתקליט, בעוד סמית' והלהקה רצו ללכוד את האנרגיה הפראית והבלתי צפויה של ההופעות החיות שלהם. המתח הזה בין הפראות לרצון לליטוש הוא שהגדיר בסופו של דבר את הסאונד הייחודי של HORSES.

התקליט נפתח באחת השורות המפורסמות בתולדות הרוק: "ישו מת עבור החטאים של מישהו, אבל לא עבור שלי". השורה הזו נלקחה משיר ישן של סמית' שנקרא OATH, והיא שילבה אותה בחוצפה ישירות לתוך קלאסיקת הגראז' של ואן מוריסון, GLORIA, והפכה אותו למשהו חדש לחלוטין. התקליט כלל גם יצירות ארוכות ומאולתרות כמו BIRDLAND ו-LAND, ששילב קטעי ספוקן-וורד עם הקלאסיקה LAND OF A THOUSAND DANCES.

כדי להשלים את האווירה באלקטריק ליידי, השיר הסוגר את התקליט, ELEGIE, נכתב כמחווה לחברים שנפלו, ורבים ראו בו קינה ישירה לג'ימי הנדריקס עצמו, שרוחו ריחפה באולפן בו הקליטו. אורחים נכבדים קפצו גם הם לעזור, ביניהם טום וורליין מלהקת טלוויז'ן ואלן לנייר מלהקת פולחן הצדפה הכחולה.

אם המוזיקה הייתה מהפכנית, העטיפה הייתה ההלם הוויזואלי המושלם. תמונת השער, שהפכה לאחת האיקוניות ביותר במוזיקה, צולמה על ידי חברה הקרוב של סמית', הצלם רוברט מייפלת'ורפ. הצילום התרחש בדירת הפנטהאוז שלו בגריניץ' וילג', שהייתה שייכת למנטור שלו, סם וואגסטף, והשניים חיכו במיוחד לאור הטבעי המושלם של אחר הצהריים. סמית' סיפרה על התהליך בפשטות האופיינית לה: "הוא צילם, כמו, שתים עשרה תמונות, ובסביבות השמינית בערך, הוא אמר, 'יש לי את זה'. אמרתי, 'מאיפה אתה יודע?' והוא אמר, 'אני רק יודע', ואמרתי, 'אוקיי'. וזהו זה".

היא לבשה חולצה לבנה פשוטה, ז'קט שחור תלוי על הכתף וסרט שחור, והגדירה את התנוחה שלה כ"תערובת של שארל בודלר ופרנק סינטרה". התוצאה בשחור-לבן, עם התנוחה האנדרוגינית והמבט הישיר והחודר, הייתה סטייה מוחלטת מתמונות הקידום המצועצעות והמיופייפות של זמרות באותה תקופה. זו לא הייתה נערת רוק, זו הייתה אמנית.

כצפוי, הבוסים בחליפות בחברת התקליטים ARISTA לא ממש התלהבו. מנהלי החברה ביקשו מסמית' לבצע שינויים שונים בתצלום, אולי לרכך אותו, אולי להוסיף קצת צבע. סמית' דחתה את כל הצעותיהם על הסף. קלייב דייוויס, הנשיא הכול יכול של החברה, הודה מאוחר יותר שהוא ממש לא הסכים עם התדמית הזו. הוא רצה להשתמש בכוחו ולכפות שינוי, אך אז חשש שזה יבלבל קהלים שאינם מכירים את סמית' ואת סגנון המוזיקה הייחודי שלה. ברגע של הברקה, הוא הניח בצד את הסתייגותו והחליט שמוטב לו "לסמוך על האינסטינקטים האמנותיים שלה ביסודיות". זו הייתה כנראה ההחלטה הניהולית הטובה ביותר בקריירה שלו.

סמית' עצמה, שנים אחר כך, ביטלה את הניתוחים האינטלקטואליים סביב העטיפה. בראיון ב-1996 היא טענה כי לא התכוונה להוציא איזו הצהרה גדולה עם העטיפה. לדבריה, זה פשוט שיקף את הדרך בה נהגה להתלבש באותם ימים. "לא חשבתי שאני הולכת לפרוץ גבולות", אמרה, "אני פשוט אוהבת להתלבש כמו בודלר". לפעמים, כשאתה פשוט עצמך, אתה משנה את העולם.

ברולינג סטון נכתב ביקורת על תקליט זה: "פאטי סמית' היא משוררת הרוק הלוהטת ביותר שיצאה מהפסולת היוקרתית של ניו ג'רזי מאז ברוס ספרינגסטין. אבל סמית' בכלל לא דומה לספרינגסטין או למישהו אחר.

ספרינגסטין הוא רוקר; סמית' היא משוררת רוק מזמרת. חסידיו של ספרינגסטין חשבו שגם הוא משורר, בהתחלה, בגלל העדיפות לכאורה של מחרוזותיו המהירות על תמונות רחוב. אבל ספרינגסטין עצמו תיקן במהירות את העניינים על ידי בניית הלהקה שלו והודה שדבריו היו המילים שנועדו כמסגרות קונספטואליות שעליהן מלחינים מלחיצים את אמנותם.

עבור סמית', המילים יוצרות את כל השאר. לקולה יש קסם מפחיד והמנגינות שלה מתאימות בצורה עמומה לדפוסים הפרימיטיביים של הרוק שנות החמישים. אבל המוזיקה שלה לא תעלה על הדעת בלי המילים שלה ודרכה לנסח אותן. פאטי סמית' היא שאמאנית של רוק'נ'רול והיא זקוקה למוזיקה כמו ששאמאנים תמיד זקוקים לזמירות שלהם.

התקליט הראשון שלה נפלא במידה רבה מכיוון שהוא מכיר בחשיבותן המדהימה של המילים ביצירתה. מדי פעם יש נגיעות שמסגירות את האולפן: צפיפות אינסטרומנטלית כוללת, פיתולים עדינים והעלאות כלי נגינה המתעלים על יסודות הרוק'נ'רול של שלושה אקורדים וארבעה אנשי רוק בסיסיים.

טווח הנושאים בתקליט הוא עצום, הרבה מעבר למה שרוב תקליטי הרוק אפילו חולמים עליו. "גלוריה", של להקת THEM במקור, עוסק בסקס. "חוף רדונדו" עוסק בהתאבדות לסבית. "ארץ הציפורים" עוסקת במות אביו של ילד ובחזונו של הילד להילקח בבטן של ספינה ולהצטרף לאביו כחוצן. "כסף חינם" הוא אנרכיזם קוסמי. "קימברלי" עוסק באחותה הצעירה של פאטי ובשמיים המתפצלים ובכוכבי הלכת פוגעים. "לשבור את זה" עוסק באלוהים יודע מה ומבחינתי מדובר בניפוץ סכיזופרני של הזהות כהקדמה למעבר למציאות גבוהה יותר. "אדמה", המורכבת ביותר מתוך מגרש מורכב, עוסקת במתקפה בחדר הלבשה בגיל ההתבגרות שהופך לרצח ואונס הומוסקסואלי שהופך לסוסים נושמי להבות. ולבסוף, "אלגי" עוסק במותו של ג'ימי הנדריקס.

כמו כל המשוררים האמיתיים, סמית' מציעה חזיונות בעלי ריבוי משמעויות. שיריה מלאים עב"מים ואור בוהק המאיר עולמות מקבילים, מראות שאתה עובר דרכן וסדקים במציאות המשותפת שלנו. היא מזנקת בין משמעויות של מילים כמו שדון על פני ממדים ומסחררת אותך.

קולה הוא ניל יאנג יותר מאשר לינדה רונסטאדט. בכך אני מתכוון שאין לו טווח רב או צבע גוון יפה כרגיל. אבל הוא מלא אינדיבידואליות. המוזיקה האינסטרומנטלית הבסיסית היא סוג הפרימיטיביזם האמיתי של הרוק'נ'רול שאפיין מזמן את המחתרת בניו יורק. יש לה ארבעה גברים בלהקה שלה אבל המנהיג הוא ללא ספק לני קיי, שמלווה אותה מאז קריאת השירה המוזיקלית הראשונה שלה לפני חמש שנים. קיי הוא מבקר רוק ומומחה לשירי אולדיז.

אבל האם הסיקסטיז לא מתים? מקוריות היא תמיד דבר מסובך להוכיח. ובכן, HORSES הוא תקליט מצוין לא רק בגלל שפאטי סמית' עומדת לבדה, אלא בגלל שהייחודיות שלה מעניקה תהודה מהעבר".

זה קו האוטובוס הכי מדליק! ב-10 בנובמבר בשנת 1978 יצא אלבום הופעה לבוב מארלי ששמו BABYLON BY BUS.

לאחר שסיים סיבוב הופעות עולמי מתיש אך מוצלח ביותר (שנודע כסיבוב ההופעות של התקליט KAYA), מארלי החליט לתלות את המיקרופון (זמנית, כמובן) למחצית השנייה של 1978. הוא לא נח לגמרי, חלילה. דווח שהוא נכנס לאולפן האפלולי של המפיק המעניין לי פרי לכמה הקלטות, אם כי שיתוף הפעולה המחודש הזה, למרבה הצער, מעולם לא הבשיל לכדי תקליט מלא. בנוסף, מארלי סוף סוף הגשים חלום ועשה את המסע הראשון שלו ליבשת אפריקה. הוא נחת באתיופיה לביקור קצר שלא נועד להופעות, אלא למסע רוחני שכלל עלייה לרגל לשאשאמנה, הקרקע שהקיסר היילה סלאסי העניק לקהילה הרסטפארית.

ובינתיים, בחברת התקליטים שלו, ISLAND, בראשותו של כריס בלאקוול, ממש לא אהבו את הוואקום שנוצר. הפתרון? למלא את הפער בין תקליטי האולפן בתקליט הופעה כפול ונוצץ זה.

האלבום החדש הגיע עם גימיק עיצובי מדליק: העטיפה הציגה אוטובוס צבעוני, והחלונות הקדמיים שלו היו גזורים פיזית. מכיוון שזה היה תקליט כפול עם שני שרוולים פנימיים, הרוכשים המאושרים יכלו היה לבחור איזו מבין ארבע סצנות שונות תיראה מבעד לחלונות האוטובוס.

מאיפה הגיע השם? ובכן, הוא נלקח ישירות מכותרת של ביקורת נלהבת בעיתון המוזיקה הבריטי NME על הופעתו של מארלי בבינגלי הול. רוב ההקלטות בתקליט הכפול נלקחו משלושה לילות רותחים בפריס, בין ה-25 ל-27 ביוני 1978. אבל לא כולם מיהרו לחגוג. התקליט החדש גרר מיד ביקורת מסוימת. "רגע," מלמלו המבקרים, "הוא לא הוציא תקליט הופעה רק לפני שלוש שנים?". הם התכוונו, כמובן, לתקליט המהדהד LIVE מ-1975. נשמעו האשמות על "חליבת שוק" וניצול המומנטום.

להגנת התקליט החדש ייאמר, שרק שיר אחד מתוכו, LLIVELY UP YOURSELF, הופיע גם בתקליט ההופעה הקודם. בזמן הזה, לבוב היה רפרטואר נרחב הרבה יותר לבחור ממנו קטעים עסיסיים, ולכן זה בהחלט היה מוצר שווה כתוספת לקטלוג שלו.

ובכל זאת, הגעת התקליט הזה לחנויות סימנה שינוי מובהק ביחס העיתונות כלפי מארלי. אם התקליט KAYA (שנחשב רך ורומנטי יותר) קיבל ביקורות מעורבות, BABYLON BY BUS קיבל לעיתים ביקורות עגומות ממש. התפתחה תחושה בתקשורת שמופע הדרכים של בוב הפך למפלצתי. שההפקה שלו הייתה עוד מכונת הופעות משומנת, בדיוק כמו של כל להקת רוק אחרת באותה תקופה. המבקרים התגעגעו כנראה ל"רוח הרחוב" הגולמית. כשהתקליט KAYA אמנם מכר היטב אבל נראה חסר עוצמה יחסית להישגי העבר, ועם תקליט חי נוסף במדפים במהלך אותה שנה, צצו חשדות שבוב מארלי פשוט 'התייבש' ונגמרו לו הרעיונות.

נשמעו גם טענות שהביצועים בתקליט זה אינם עולים על ביצועי האולפן המהוקצעים ושחסרה פה התשוקה הבלתי מרוסנת שאפיינה אותו. נטען שמתיחת השירים הארוכה אולי עבדה מצוין במהומה של הופעה חיה מול 10,000 איש, אבל על גבי התקליט בבית, זה איבד את המיקוד החד שהיה בתקליט LIVE. נראה היה שחברת התקליטים ביקשה לפרוץ סוף סוף את מארלי לשוק האמריקאי הענק והעיקש. ואיך עושים זאת? בדיוק כמו שאמני רוק רבים עשו בתקופה ההיא: עם תקליטי הופעה כפולים, שגם היו זולים משמעותית להפקה לעומת הקלטות אולפן מפרכות וגם משכו קהל חדש לכיוונם.

אבל בעוד כמה עיתונים קיטרו, המגזין האמריקאי החשוב רולינג סטון יצא בהצהרה כמעט נבואית. המבקר (והביוגרף לעתיד של מארלי) סטיבן דייוויס כתב עליו ביקורת ארוכה ומהללת: "הרגאיי, כפי שמבותע על ידי בוב מארלי ולהקת THE WAILERS, הוא גם מעיין של פתגמים ביתיים וגם כלי תרבותי ערמומי עם יכולת אדפטציה וחדשנות. מעקב אחר צמיחתם של חברי הלהקה מקולות הפלצט והדשדוש הרופף ברית'ם אנד בלוז וה'אז מעידן הסקא היסודי שלהם בתחילת הסיקסטיז, דרך הנשמה המחלחלת של רוק יציב, קצב הגמגום הגולמי של סוף הסיקסטיז של הרגאיי, ועד לעלייה בפופולריות העולמית - מגלה שהם בדרך כלל רוקיים ומיליטנטיים. האבולוציה של הלהקה היא כל כך דרמטית, עד שמבינים שהמוסיקה מעולם לא התעכבה באף מחנה סגנוני במשך יותר משנתיים. למעשה, THE WAILERS הם הלהקה היחידה ששגשגה במהלך השלבים הרבים הללו, ויצרה רגאיי נואש כמו הנשמות שממלאות את הגבעות והסוואנות ורחובות הגטו הבעייתיים של ג'מייקה. ובכל זאת, מפתיע למצוא את מארלי, הופך באלבום זה פינה מוסיקלית חדשה עם סאונד תוסס לחלוטין שהוא דתי בבסיס הרסטפארי המאשר את החיים שלו ואוניברסלי בכמיהתו הרומנטית.

עבור מספר רב של ג'מייקנים, בוב מארלי הוא גיבור עיר פחונים נבון שהקונצרטים שלו מעידים על הבלט האימתני של עכביש אלמנה שחורה ומתהדרים בתחבולות מוסיקליות ממולחות מספיק כדי לעקוף את המוות עצמו. ואכן, מארלי נמלט בקושי מהתנקשות בדצמבר 1976 בזמן שעשה חזרות לפסטיבל סמייל ג'מייקה באוויר הפתוח בקינגסטון. אבל הוא המשיך כמתוכנן, ופתח את התוכנית המתוחה והלילית עם השיר WAR, נאום משנת 1968 של היילה סלאסי המנוח שהזמר צירף לקצב משתולל. בסוף הערב, מארלי פתח את חולצתו כדי להראות את פציעות הקליע שלו.

זו הייתה הופעה מיתולוגית של מארלי. נראה, לעת עתה, שהטילטול המפחיד של מארלי עם הגורל סייע לו לגרש את רוב השדים האישיים שלו וגרם לו להעביר את המיקוד הנושאי שלו מהמהומה ואפוקליפסה אל פניה הרבות של האהבה והמשכיות החיים. מתוך שלוש עשרה הרצועות של האלבום הנוכחי, כולן פרט לשתיים הגיעו לפה מהדייטים של מארלי ביוני 1978 בפבילון בפריס. אנשים ודאי יבחינו - ונכון לגמרי - שהכיוון הכללי של האלבום הזה הוא הרבה יותר מדי מונחה בכיוון רוק מכדי להיקרא רגאיי. עדיין, הוא מהדהד באמונה מדהימה בכוחה של האהבה על כל צורותיה הקשות והמתגמלות. זו הצהרה שבוב מארלי ולהקתו כמהים אליה כבר זמן מה, והיא מתפוצצת כאן באנושיות ובדחיפות עוצמתית כמו כל הקריאות האפלות הקודמות של הלהקה לנשק.

בוב מארלי עזר להמציא את הרגאיי ועכשיו, ביעילות מדהימה, הוא הצליח להמציא אותו מחדש. לאחר תקופה ארוכה ולא אחידה של ניסויים, איש העכביש הערמומי התעלה מעל מגבלות הז'אנר ותוך כדי כך ביסס את עצמו כאחד מחדשני הרוק המרגשים ביותר של סוף הסבנטיז".

מעצב העטיפה, נאוויל גאריק: "זה נוצר משיתוף פעולה שלי עם נשיא חברת התקליטים בה היה חתום בוב, כריס בלאקוול. הוא רצה להראות לעולם כיצד מארלי ולהקתו נעים בדרכים, מהופעה להופעה ושייראו כאילו יצאה ממשאית. אני חושב שלהקת 10CC עשתה משהו דומה לעטיפת תקליט בהופעה שלה. אז התחלתי לעבד רעיון מהסוג הזה: להראות אותם נעים באוטובוס או במטוס או משהו כזה. ורעיון האוטובוס התאים לריבוע של עטיפת אלבום. אז השם של האלבום הגיעה מהרעיון, ולא להיפך".

כוכב אפל וחובות אפלים בגרייטפול דד. ב-10 בנובמבר בשנת 1969 יצא אלבום ההופעה הראשון של להקת גרייטפול דד ושמו LIVE DEAD.

הסיפור מתחיל, כרגיל, בכסף. או, ליתר דיוק, בהיעדר כסף. אחרי שני תקליטי אולפן קודמים, המופלאים אך המסובכים ANTHEM OF THE SUN ו- AOXOMOXOA, הלהקה מצאה את עצמה בצרות צרורות. הפקת התקליטים האלה הייתה מסע פסיכדלי יקר להחריד. חברי הלהקה, במיוחד בתקליט AOXOMOXOA, התעקשו להתנסות בטכנולוגיית 16 הערוצים החדשנית (והיקרה בטירוף), מה שגרם לחברת התקליטים שלהם, האחים וורנר, להתחיל לנשוך שפתיים בעצבנות.

התוצאה? חוב כספי עצום של כ-180,000 דולר (סכום דמיוני לאותה תקופה) שרבץ על כתפי הלהקה. שני התקליטים הקודמים אמנם היו יצירות אולפן מורכבות, אך הם נמכרו בכמויות שלא ממש הרשימו את רואי החשבון. היה ברור שצריך לעשות מעשה, ומהר, לפני שהשריף מוורנר יגיע לגבות את החוב. הפתרון היה מבריק בפשטותו: תקליט כפול בהופעה חיה. זו הייתה דרך זולה בהרבה לייצר מוצר חדש, והיא אפשרה ללהקה לעשות את מה שהיא עשתה הכי טוב – לנגן. הלהקה החליטה להנציח את צליל ההופעה החיה האמיתי שלה, שהיה שונה מאוד מההפקות המהונדסות של האולפן.

וכך, בתחילת 1969, יצאה הלהקה למסע הקלטות. רוב החומרים לאלבום LIVE DEAD הוקלטו בסדרת הופעות בלתי נשכחת בין ה-27 בפברואר ל-2 במרץ 1969 במועדון הפילמור ווסט בסן פרנסיסקו, עם השלמות מהופעה באוולון בולרום בינואר. זה היה המקום בו הקסם קרה באמת.

למעשה, האלבום הזה פתח רשמית את הדלת למה שהפך לסימן ההיכר של הלהקה. הגרייטפול דד הפכו לגוף חי ונושם שעודד באופן אקטיבי את מעריציו (שכונו הדד הדס) להקליט כל צליל בהופעות, ללא שום חשש מתביעה. הלהקה הבינה שהמוזיקה שייכת לאוויר. LIVE DEAD היה ההצהרה הרשמית הראשונה שבישרה את הסיפור הזה.

התקליט נפתח ברגל ימין, או ליתר דיוק, ברגל מרחפת. הצד הראשון כולו הוקדש ליצירה אחת בת 23 דקות: DARK STAR. זו הייתה קלאסיקה אמיתית, דוגמה מושלמת ללהקה הזו כלהקת ג׳אמים אולטימטיבית. היה זה מסע מלא דינמיקה מוזיקלית קבוצתית ויופי טהור. באופן אירוני, DARK STAR יצא במקור כתקליטון קצרצר (פחות מ-3 דקות!) ונכשל מסחרית לחלוטין. רק בגרסת ההופעה המורחבת הזו הוא מצא את ייעודו האמיתי כאחד המקורות הטובים ביותר לג'אמים של רוק. הלהקה נהגה לנגן את הקטע הזה אך ורק כשחבריה הרגישו שהם מרחפים (בין אם מסמים או ממשהו אחר). הקהל, וגם הלהקה עצמה, מעולם לא ידעו לאן הצלילים, שרובם אולתרו במקום, יובילו אותם.

הקטע הפותח הזה היה גם הראשון שהתמלילן הקבוע של הלהקה, רוברט האנטר, כתב לו מילים אי שם ב-1967. המוזיקה שעטפה את המילים הללו הייתה קולאז' צלילים יפהפה של שבעה נגנים מוכשרים ביותר, שציירו יחדיו צבעים מוזיקליים על בד קנבס לבן שצמא ליצירתם.

קטע קלאסי נוסף בתקליט היה THE ELEVEN, שכשמו כן הוא: שמו ציין את המשקל הריתמי הלא שגרתי של 11 רבעים שהלהקה ניגנה בו. הבסיסט פיל לש, שכתב את השיר, הסביר פעם שהשיר הזה נועד לייצג טריפ קצבי ולא שיר רגיל. התקליט הזה היה גם האחרון בו השתתף הקלידן טום קונסטנטין. קונסטנטין, בעל הרקע הקלאסי, עזב את הלהקה בתחילת 1970. הוא הרגיש שהכיוון החופשי והאלתורי של הלהקה פחות התאים לסגנונו המובנה יותר.

ההרכב שהונצח בתקליט הזה היה שילוב חד פעמי: שני מתופפים מסונכרנים בגוף ובנפש (מיקי הארט וביל קראוצמן), בסיסט שנטוע בתוך מוזיקה ניסיונית ובס מלודי להפליא (פיל לש), זמר-גיטריסט בעל פני ילד וקול של איש בוגר וסמכותי (בוב וויר), קלידן (פיגפן) בעל חזות מאיימת וכישרון של בלוז טהור, וגיטריסט בעל חזות של איש מבוגר, נגינה של אלוהים וקול מאנפף (ג'רי גארסיה). השילוב השונה והלא ברור הזה הפך את הגרייטפול דד ללהקה מיוחדת ביותר.

אי אפשר היה לדבר על תקליט של הדד מאותה תקופה בלי להזכיר את העטיפה, שתמיד הייתה מלאת יופי ומסרים נסתרים. העטיפה של LIVE DEAD, שעוצבה על ידי בוב תומאס, לא הייתה שונה. אם התבוננתם היטב, גיליתם שבתוך האותיות הגותיות של המילה DEAD בחזית, הוחבאה בכישרון המילה ACID – כינוי פופולרי לסם האל.אס.די. בדיוק מה שכל הורה לא רצה למצוא בחדר של המתבגר שלו.

כשיצא, האלבום זכה לביקורות מעורבות. עיתון הג'אז הידוע, דאון ביט, פרסם בפברואר 1970 ביקורת שקצת פיספסה את הנקודה: "התקליט הכפול הזה הוא דוקומנט בעל ערך רב, בכך שיש בו כמה דקות של השראה ודקות רבות של חוסר כיוון. אין להמעיט בערך הלהקה, כאחת שהייתה שם בזמן אמת, כשסם האל.אס.די רק צץ. כשהלהקה הזו נדלקת מוזיקלית באמת, אין מישהו שעולה עליה, אך קשה לתפוס את אווירת ההופעה המחשמלת של הלהקה הזו בתקליט. זה ברור שלגרייטפול דד יש נוסחה והיא יצירת מקצבי תופים שחוזרים על עצמם, בזמן שגארסיה מנגן עליהם צלילים קצרים, כשהוא בונה את העניין לכדי שיא. רק חבל שהשיאים האלה בתקליט זה הינם צפויים...".

לעומתם, עיתון הרולינג סטון קלט את העניין ופרסם: "להקת ג'אמים צריכה להסתמך על כשרון הזרימה שלה. הגרייטפול דד היא להקה נהדרת שכזו, שרקחה תקליט שכל קטע בו יושב מוזיקלית באופן מושלם".

היו שטענו אז כי יש להקות שהג'אמים שלהן מעייפים, אך הגרייטפול דד, לדעת רבים, השתייכו לסקצייה השנייה – אלו שמעיפים. כל מי שאהב את המוזיקה שלו הרפתקנית ומלאת מעוף היה חייב לשים לב לתקליט הזה.

רבים נרתעו מהלהקה בגלל ה'באזז' הגדול שנוצר סביבה, או אולי אף השם מעורר האימה. אבל כפי שהוכיח התקליט הזה, כשצללו לתוך צליליה, גילו שמדובר בלהקת רוק משובחת, שלא פחדה לחפש דרכים שונות ומעניינות ליצירה. כל מי שכבר הכיר את הלהקה באמת, ידע שיש פה עסק עם משהו שהוא מעבר לעוד להקה, אלא דרך חיים מוזיקלית. בפרסום המקורי לתקליט הזה נכתב כך: "התקליט יגרום לעיוורים לראות, לאילמים לדבר ולמתים לחיות". ואכן, המתים אסירי התודה האלה העניקו מוזיקה שהחייתה את הנפש. ג'רי גארסיה אמנם כבר עזב את הבניין, אך כפי שאלבום הזה הוכיח, המתים אסירי התודה האלה נשארו חיים לנצח. LIVE DEAD לגמרי!

"גם זה קרה החודש" - והפעם בנובמבר 1966 (ללא תאריכים מדוייקים):

דיווחים מסרו שאלביס פרסלי ניצח בקרב אישי, כשהצילומים לסרטו EASY COME EASY GO הסתיימו. הוא היה מודאג בנוגע למשקלו ולכן נרשם לתוכנית הרזיה בהוליווד. המטרה שלו הייתה לחזור למשקל שלו, ביום בו השתחרר מהצבא. עם סיום הצילומים הוא נתבשר שהגיע ליעדו.

הבסיסט פיט קוואיף חזר ללהקת הקינקס, לאחר חמישה חודשי היעדרות ממנה. בינתיים החליף אותו הבסיסט ג'ון דאלטון. "פיט שקל שוב את העניין והחליט לחזור", מסר מנהל הלהקה.

היארדבירדס כנראה על סף פירוק, לאחר השלמת סיבוב הופעות בארה"ב. הגיטריסטים ג'ף בק וג'ימי פייג' מתכוונים לעזוב את הלהקה. האמנם זה יקרה? בינתיים קית' רלף, זמר הלהקה, מכחיש את השמועות.

היכן לעזאזל נמצא בוב דילן? נמסר כי באוגוסט הוא עבר תאונת אופנוע ושבר את צווארו. מאז הוא נעלם לחלוטין. רבים מחבריו הקרובים לא יודעים היכן הוא או כמה גרועה פציעתו. אנשים החלו לחשוש שהפציעה גרועה מאד, בגלל היעדרותו. המנהל שלו, אלברט גרוסמן, מיהר לשלול את הדבר אך לא הוסיף מעבר לכך. גם ספרו "טרנטולה" נדחה בהוצאתו ורבים שיערו כי רק שני אנשים יודעים באמת היכן דילן - גרוסמן המנהל והמשורר אלן גינסברג. דילן נותר בינתיים במיסתורין.

המתיחה על חשבונה של דיאנה רוס לא הייתה זולה. זאת לאחר שבחורה התקשרה לתחנת הרדיו בניו יורק, התחזתה כמזכירתה של הזמרת הידועה והודיעה בשידור ישיר שרוס התחתנה עם נשיא חברת מוטאון, ברי גורדי. מאחר והיה זה יום שישי, משרדי החברה היו סגורים ולא היה מי שיכחיש שם את הדבר. מתנות יקרות ערך החלו לזרום למתחם, כשחלקן היו מפתות ביותר לקחת ולא להחזיר לאלו ששלחו וביקשו לברך.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים