רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-10 בפברואר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-10 בפברואר (10.2) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"אני חושב על בריאן ג'ונס בכל פעם שאנחנו מנגנים את TIME IS ON MY SIDE, או כשאני מנגן את תפקיד הגיטרה שהוא ביצע בשיר MONA. בריאן, במובנים רבים, היה ממזר. הוא היה מרושע ונדיב בו-זמנית; על כל דבר שאומרים עליו, אפשר לומר גם את היפוכו. כשנמצאים תחת הלחץ של הדרכים, אתה לוקח את זה או ברצינות תהומית או כבדיחה. בסופו של דבר זה היה תהליך איטי, ובריאן השתנה בצורה שקשה לתאר. בשנה האחרונה, כשכבר כמעט לא היה מתפקד, הוא הפך למושא ללעג בלהקה. זו הייתה הדרך היחידה שלנו להתמודד עם המצב מבלי לכעוס עליו, וזה הפך לאכזרי מאוד – לצחוק עליו מאחורי גבו כל הזמן. הכל הגיע לפיצוץ כשהוא היה עם אניטה, והתחיל להרביץ לה ולבעוט בה. אמרתי לה: 'נו באמת, את לא צריכה את זה. בואי נלך, אני פשוט אקח אותך משם'. לא היה לי אכפת, ולא הייתי מעורב איתה רומנטית בזמנו. רק אמרתי: 'בואי נלך, אני אוציא אותך מזה, לפחות אז תוכלי לעשות מה שאת רוצה'. כך בריאן ואני התפצלנו. בריאן היה מגוחך במובנים מסוימים, ובחור נחמד מאוד במובנים אחרים. זה מזכיר את מה שהיו אומרים על הסקסופוניסט סטן גץ: 'הוא חבורה של בחורים נחמדים'. פשוט מעולם לא ידעת איזה בריאן תקבל בכל פעם" (קית' ריצ'רדס, מהרולינג סטונס, בשנת 1981)

ב-10 בפברואר בשנת 1978 יצא תקליט הבכורה של להקת ואן היילן. הר הגעש מתפרץ!

מאחורי המותג המחשמל הזה עמדו ארבעה מוזיקאים מוכשרים להפליא שידעו לא רק לנגן ולכתוב שירים ברמה גבוהה, אלא גם לספק הופעה אנרגטית שגרמה לכל השאר להיראות כמו פסלים במוזיאון. הבסיסט מייקל אנתוני והמתופף אלכס ואן היילן סיפקו ריפוד קצבי מהודק כמו חליפה מחויטת, בעוד הסולן דייוויד לי רות' (או בכינויו - דיימונד דייב) התרוצץ על הבמה כאתלט מיני חסר רסן והפגין מצ'ואיזם מתפרץ. אבל הכוכב שגנב את ההצגה היה הגיטריסט בן ה-22, אדוארד ואן היילן. הווירטואוזיות שלו הייתה כה עוצמתית, שהיא הגיעה לשיא כבר בסולו הגיטרה ERUPTION.

הדרך לתהילה החלה באמצע שנת 1977. המפיק טד טמפלמן קיבל הזמנה לבדוק את הלהקה במועדון הסטארווד, המקום שבו ואן היילן בנתה את בסיס המעריצים האזורי שלה. המצב של הלהקה היה מאתגר באותו זמן. דמו שהם הקליטו קודם לכן, במימון של ג'ין סימונס מלהקת קיס, נדחה על ידי עשרות חברות תקליטים גדולות שפשוט לא הבינו את הפוטנציאל. טמפלמן ראה את האור, חוזה הוצע במקום ונקבעו תאריכים להקלטות נוספות. טכנאי ההקלטה דון לנדי נזכר באותם רגעים ואמר: "כפי שמתברר, לא היינו צריכים את זמן האולפן הנוסף. הם עשו 28 שירים תוך שעתיים בערך. אז ידענו שיש לנו להקה שיכולה לנגן".

בשבוע הראשון של ינואר 1978, חברי הלהקה התכנסו באולפן SUNSET SOUND כדי ללכוד את האנרגיה הגולמית של הופעות הבמה שלהם. דון לנדי וטד טמפלמן החליטו ללכת על גישה של הקלטה חיה ללא תוספות מיותרות. דון לנדי הסביר את ההחלטה הזו כשנזכר באותם ימים: "בקושי היה להם ניסיון באולפן. היה ברור שעם הזמן הם יהיו מיומנים ביצירת תקליטים, אבל בשלב הזה, באמת רצינו להשיג אותם לפני שהם באמת ידעו מה הם עושים - פשוט שייכנסו וינגנו ואז נשחרר אותם. אז בילינו מעט מאוד זמן והתייחסנו לכל האלבום הראשון כמעט כאילו היה דמו. יש רק כמה מקומות שבהם הוספנו משהו אחר כך. לא השתמשנו בהרבה מאוד ערוצי הקלטה. התופים של אלכס הוקלטו כנראה באמצעות ארבעה מיקרופונים בסך הכל".

שיטת העבודה של דון לנדי הייתה מוכרת לו מעבודות קודמות עם אמנים כמו קפטיין ביפהארט והאחים דובי, אך עבור ואן היילן הוא ביצע התאמות מיוחדות. כדי לתת נפח להרכב שמתבסס על גיטרה אחת, דון לנדי הציב את רצועת הגיטרה של אדי ואן היילן מעט מחוץ למרכז במיקס, והוסיף הד מושהה בערוץ הנגדי. הוא הסביר את המהלך: "זה היה הגיוני, כי לא רצינו לדבב גיטרות יתר על המידה. אם תשים את הגיטרה באמצע עם כל השאר, תסיים עם כל הלהקה במונו! אז זה נראה רעיון הגיוני". המהלך הזה יצר סאונד רחב ומיוחד, אך גם הוביל לסיטואציה משעשעת. חודש לאחר מכן, כשאדי ואן היילן נפש באיטליה, הוא שכר רכב שבו הרמקולים השמיעו רק צד אחד של ההקלטה. דון לנדי סיפר: "בשלב זה קיבלתי שיחת טלפון היסטרית מהצד השני של העולם, תוהה מדוע הוא לא יכול לשמוע את הנגינה שלו!".

השיר הפותח, RUNNIN' WITH THE DEVIL, כולל צליל מוזר של צופרי מכוניות בתחילתו. הצופרים הללו נלקחו מרכבי הלהקה - רכבי VOLKSWAGEN, MERCEDES, OPEL ו-VOLVO, כשהמילים של השיר נכתבו על החיים בדרכים של להקה צעירה. והקטע המרהיב ERUPTION בכלל לא היה אמור להיות בתקליט. אדי ואן היילן פשוט התאמן עליו באולפן בזמן שחיכה לאחרים, והמפיק טד טמפלמן שמע את זה במקרה והחליט שזה חייב להיכנס. אדי ואן היילן חשב שהביצוע לא היה מושלם ואמר מאוחר יותר שיש שם טעות אחת שהוא שומע בכל פעם. כן, הוא הקליט את הקטע בטייק אחד בלבד.

השיר YOU REALLY GOT ME הוא חידוש ללהקת הקינקס, כמובן. ואן היילן מיהרו להוציא אותו כסינגל כי הם שמעו שלהקה אחרת בשם אנג'ל מתכננת להוציא גרסה משלה. ריי דייוויס, כותב השיר המקורי, ציין מאוחר יותר שהוא דווקא אהב את הגרסה של ואן היילן כי היא הייתה מלאה באנרגיה.

לגבי השיר AIN'T TALKIN' 'BOUT LOVE, אדי ואן היילן כתב אותו כמעין פארודיה על סגנון ה-PUNK ROCK שהיה פופולרי באותה תקופה. הוא בכלל לא חשב שהשיר מספיק טוב עבור הלהקה, אבל החברים האחרים התלהבו והשאר היסטוריה. השיר JAMIE'S CRYIN נכתב לאחר שהמפיק ביקש מהלהקה לכתוב משהו שיותר מתאים לרדיו, ואדי ואן היילן לא ממש חיבב את התוצאה בהתחלה למרות שזו הפכה ללהיט. עוד פנינה בתקליט היא ICE CREAM MAN, במקור של אמן הבלוז ג'ון ברים, שמציגה את היכולת של דייוויד לי רות' להחזיק שיר בלוזי קלאסי לפני שהלהקה מתפרצת פנימה.

עטיפת התקליט, שצולמה במועדון ויסקי א גו גו בלוס אנג'לס, הציגה את הגיטרה שהפכה לסמל, ה-FRANKENSTRAT. אדי בנה אותה בעצמו במוסך של הוריו, תוך שימוש בצוואר שנרכש מחברת BOOGIE BODIES וגוף בסגנון פנדר סטרטוקאסטר.

אבל למרות ההצלחה העצומה, לא כל מבקרי המוסיקה היו נחמדים. במגזין רולינג סטון (תהיו בטוחים שחברי הלהקה קראו את הביקורת הבאה) נכתב אז כך: "אני צופה שבעוד שלוש שנים, ואן היילן הולכת להיות שמנה ומפונקת ומגעילה, והם ילכו בעקבות דיפ פרפל ולד זפלין היישר לשירותים. בינתיים, הם צפויים להיות עניין גדול. הקאבר שלהם ל- YOU REALLY GOT ME של הקינקס עושה הכל כמו שצריך, ויש להם עוד שלושה או ארבעה קטעים שמסוגלים לקפוץ מהרדיו. הסוד של ואן היילן הוא לא לעשות שום דבר מקורי בזמן שיש את ההורמונים לעשות את זה טוב יותר מכל הלהקות האלה שהפכו שמנות ומפונקות ומגעילות. אדוארד ואן היילן שולט באמנות גיטרה במסורת של ג'ימי פייג' וג'ו וולש; כמה ריפים בתקליט הזה מנצחים את כל מה שאיירוסמית' המציאו בשנים האחרונות. הסולן דייב לי רות' מנהל את הישג ההארד-רוק הנדיר של להחדיר אנרגיה למילים הנשכחות. המתופף אלכס ואן היילן והבסיסט מייקל אנתוני מוכשרים ולא פולשניים כהלכה. לחבר'ה האלה יש גם את ההיגיון הטוב לא להסתפר או לשיר על הרס חברה מושחתת ללא תקנה באלבומם הראשון. כולם בשנות השלושים לחייהם. עם זאת, הם חלק מהתנועה הכללית של טירוף וסאטירה שמטלטלת את תעשיית המוזיקה".

הביקורת אולי הייתה ספקנית לגבי העתיד, אבל המציאות הוכיחה אחרת. ואן היילן לא הלכו לשום שירותים, הם פשוט פתחו את הדלת לעידן חדש ברוק העולמי.

דבר שכזה לא נשמע מעולם עד אז בעולם הפופ! ב-10 בפברואר בשנת 1967 הוקלטה התזמורת הסימפונית לשיר חדש של הביטלס, A DAY IN THE LIFE.

באותו לילה, התוצאה הייתה לא פחות מהתפוצצות מוזיקלית ששינתה את פני התרבות. ג'ון לנון היה זה שהציע לראשונה להשתמש בתזמורת סימפונית כדי להעשיר את השיר ולהעניק לו עומק. עם זאת, הוא לא ממש הצליח להעלות את רעיונותיו המופשטים על הכתב או להסביר אותם במילים ברורות. כאן נכנס לתמונה פול מקרטני, שהבריק עם הצעה נועזת: לבקש מכל אחד מהנגנים לנגן באופן רנדומלי לחלוטין, מהתווים הנמוכים ביותר האפשריים של הכלים שלהם ועד לתו אחד גבוה וברור ששמו מי.

המפיק המיומן, ג'ורג' מרטין, קיבל עליו את המשימה המאתגרת והפך את החזון הפרוע למציאות מוקלטת. התזמורת שהושכרה לצורך המאורע קיזזה מהתקציב הכללי סכום של 367 ליש"ט ועשרה שילינג, סכום שנחשב אז להשקעה רצינית ביותר עבור קטע מוזיקלי בודד בתוך תקליט.

בספרו האוטוביוגרפי סיפר ג'ורג' מרטין על התהליך המורכב: "מה שעשיתי שם היה לכתוב, בתחילת עשרים וארבע התיבות המוזיקליות, את התו הנמוך ביותר האפשרי לכל אחד מהכלים בתזמורת. בסוף עשרים וארבע התיבות כתבתי את התו הגבוה ביותר שכל כלי יכול להגיע אליו. ואז שמתי קו מתפתל דרך עשרים וארבע התיבות, עם נקודות התייחסות כדי לומר להם בערך לאיזה תו הם היו צריכים להגיע במהלך העלייה. למוזיקאים היו גם הוראות להחליק בצורה חיננית ככל האפשר בין צליל אחד למשנהו. סימנתי את המוזיקה בתחילת הפרטיטורה עם המילה 'פיאניסימו' (נגינה בעוצמה נמוכה יחסית) וסיימתי עם 'פורטיסימו' (נגינה בעוצמה). כולם היו אמורים להתחיל בשקט ככל האפשר, כמעט מבלי להישמע, ולסיים בהמולה מתפוצצת".

אבל המוזיקה הייתה רק חלק מהחגיגה. ההקלטה הפכה למסיבה של ממש. האולפן התמלא באורחים נוצצים כמו מיק ג'אגר, קית' ריצ'רדס, מריאן פיית'פול, מייקל נסמית' מהמאנקיז ודונובן. הנגנים הקלאסיים, שהגיעו בטוקסידו ובלבוש ערב רשמי, התבקשו לעטות על עצמם פריטים משעשעים כמו אפים אדומים, פאות ומשקפיים מצחיקים. הכנר הראשי אפילו נאלץ לנגן כשיד ימינו נתונה בתוך כפפת ענק של גורילה. לא כולם מצאו את זה מצחיק - אבל כשמדובר במשכורת, הנגנים הקלאסיים בלעו את הרוק (תרתי משמע...) וניגשו לעבודה.

הסיפור המלא של הקלטת השיר, שכלל פרטי מידע נדירים רבים ורגעים של שיגעון צרוף, מתועד בהרחבה בספר שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!".

וב-10 בפברואר בשנת 1967 צוטט הקלידן מנפרד מאן (מי שלא מכיר את ההרכב שעל שמו - מפסיד!) עם דעתו על השיר 'פני ליין' של הביטלס, בכתבה בעיתון DISC AND MUSIC ECHO.

"בפעם הראשונה ששמעתי את 'פני ליין' חשבתי שזה שיר נעים מאד. עם זאת, השיר לא גרם לי לחשוב עליו כמשהו יוצא דופן. אבל אז מצאתי את עצמי מתעורר באמצע הלילה עם מנגינה בראשי ונוכח לגלות כי אותה מנגינה היא של השיר 'פני ליין'...".

התקליטון עם 'פני ליין' יצא לאור ימים ספורים לאחר הכתבה הזו - מה שמראה כי הוא הושמע ברדיו עוד לפני כן.

ב-10 בפברואר בשנת 1972 פתח דייויד בואי את סיבוב ההופעות שלו כזיגי סטארדאסט, בפאב בשם TOBY JUG שבסארי, בדרום מזרח אנגליה.

בשלהי החורף של שנת 1972, ביום חמישי הקריר של 10 בפברואר, התרחש אירוע ששינה את פני המוזיקה העולמית לנצח, גם אם באותו רגע זה נראה כמו עוד ערב טיפוסי בפאב מקומי. דייויד בואי הגיע אל הפאב TOBY JUG שבטולוורת', סארי, בדרום מזרח אנגליה, כדי להשיק את מה שיהפוך לאחת הדמויות המרתקות ביותר בתרבות הפופ: זיגי סטארדאסט. זה היה הרגע שבו החל סיבוב ההופעות ההיסטורי שלו, והקהל המקומי, ששילם בערך 60 פני לכרטיס, לא ידע שהוא חוזה בהיסטוריה בהתהוות.

במהלך אותו יום גורלי, דייויד בואי הקדיש זמן לקידום המופע והתראיין למגזין הרדיו של ה-BBC שנקרא SCENE AND HEARD. בשיחה הוא נשמע בטוח בעצמו, רגע לפני שהדמות החוצנית שלו כבשה את הבמות. בערב, כשהאורות נדלקו, הוא עלה לבמה יחד עם להקת הליווי שלו במה שהוגדר כהתחלה פחות נוצצת ממה שהיה צפוי להמשך הדרך. סיבוב ההופעות הזה, שכלל 45 הופעות מתוכננות, היה המסלול הישיר שהפך אותו למגה-כוכב בקנה מידה עולמי. באופן סמלי ומרגש, הייתה זו הפעם האחרונה שבה דייויד בואי הופיע בפאב, שכן מכאן והלאה רק אצטדיונים ואולמות ענק יכלו להכיל את הכישרון שלו.

על הבמה לצד דייויד בואי ניצבו ה-SPIDERS FROM MARS, אך על הפסנתר הפעם ניגן ניקי גרהאם. גרהאם הצטרף להרכב זמן קצר לאחר שעזב את להקת TUCKY BUZZARD, להקה שאותה הפיק בסיסט הרולינג סטונס, ביל ווימן. דייויד בואי הוביל הופעה מהודקת להפליא, כאשר על התאורה הופקדה אשתו דאז, אנג'י בואי, שהצליחה לייצר אווירה מחשמלת באמצעים צנועים. במהלך ההופעה, דייויד בואי זיהה בקהל חברים ותיקים מהעבר והציג אותם בשמחה לשאר הנוכחים. אלו היו ג'ון איגר ודק פירנלי, שניגנו איתו בשנים המוקדמות יותר. השלושה לא נפגשו במשך חמש שנים, ובתום המופע הם חגגו את המפגש המרגש בחיבוקים חמים בחדר ההלבשה.

דק פירנלי תיאר את המפגש באופן הבא: "דייויד הציג אותנו בפני הלהקה שלו ושאל אותנו מה אנחנו עושים בימים אלו. האמת שהוא היה מנומס אך לא נראה נלהב מדי לקבל מידע. הוא היה מאד יצירתי ותמיד דחף קדימה. העבר פחות עניין אותו. כזה הוא דייויד".

באותו ערב בסארי, דייויד בואי לא רק ביצע שירים אלא בנה מיתוס. אף על פי שההתחלה הייתה צנועה והמקום היה פאב רגיל למראה, האנרגיה שהופצה שם באותו לילה הבהירה לכל מי שנכח בחדר שהעולם עומד להשתנות. דייויד בואי הוכיח שוב שהוא תמיד מסתכל קדימה, משאיר את העבר מאחוריו וצועד בבטחה אל עבר הכוכבים.

ב-10 בפברואר בשנת 1973 התחרתה להקת אבבא בתחרות שירים עם שיר חדש, RING RING. התוצאה הייתה מאכזבת מאד. מה קרה? בואו לקרוא...

הציפייה הייתה בשמיים לקראת התחרות שנועדה לקבוע איזה שיר ייצג את שוודיה באירוויזיון. עם זאת, השבועות שקדמו לשידור עמדו בצל דאגה עמוקה לשלומה של זמרת הלהקה, אנייטה; היא הייתה בשלבי היריון מתקדמים מאוד ואמורה הייתה ללדת ב-2 בפברואר. אך המועד חלף ללא שינוי, ולא היה ברור אם תוכל להופיע ביום התחרות.

תשעת החודשים שקדמו לכך היו עבורה חוויה משנת חיים. מרגע שנכנסה להריון, המיקוד שלה השתנה כמעט בן לילה, והקריירה שלה הפכה כמעט חסרת משמעות לעומת הילד שגדל בתוכה. היא קראה כל פיסת מידע שמצאה על היריון וגידול ילדים. "בקושי יכולתי לחשוב על משהו אחר מלבד התינוק", נזכרה.

הקשיים שחוותה יחד עם בעלה וחברה ללהקה, ביורן, בניסיונותיהם להיכנס להיריון, גרמו לה לדאגה ואף עוררו בה אמונות תפלות. "סרגתי זוג גרביים כתומים לתינוק מיד כשגיליתי שאני בהריון, אבל מאז לא העזתי לעשות דבר", אמרה זמן קצר לאחר שקיבלה את תוצאות הבדיקה החיוביות. "אני מפחדת לעשות יותר מדי. אני כל כך חרדה לגורל הילד".

באותה תקופה היא בדיוק החלה בסיבוב הופעות קיץ בן ארבעה חודשים עם הלהקה, שהתברר כרווי קשיים. "סבלתי מבחילות בוקר ומכאבי ראש תכופים... לא יכולתי להראות לקהל שאני במצב רוח רע, אבל בסוף זה עבר בשלום. כל מי שנסע איתי גילה הבנה ולא התלונן".

עבור אנייטה, הכניסה להיריון הייתה כמו החלק החסר בפאזל. "לאחרונה הרגשתי משהו זז בבטן שלי", סיפרה אז לעיתונאי. "זה היה סימן החיים הראשון מהילד, ורק אז זה הרגיש אמיתי – מישהו שבאמת מסוגל לזוז". הוריהם של ביורן ואנייטה שמחו מאוד על הבשורה – עבור כולם היה זה נכד ראשון. פרידה, הזמרת השנייה בלהקה, הייתה לה לחברה קרובה ועזרה לה להירגע ברגעים לחוצים.

החוויה הזו גרמה לפרידה להרהר במצבה כאם ובהורות בכלל. "אם ארצה תינוק בעתיד, אני מעדיפה לאמץ", אמרה. היא לא הסכימה עם קביעתה של אנייטה שאסור לאמץ לפני גיל 25. "צריך לחשוב היטב לפני שמביאים ילד לעולם", הצהירה פרידה. "אני מרגישה שרק בשנים האחרונות התבגרתי בעצמי".

פרידה דאגה לעתיד והטילה ספק ברצונה בילד משותף עם בן זוגה וחבר הלהקה, בני. היא טענה שעליהם לייצב את מערכת היחסים שלהם עוד יותר לפני שיוכלו להעניק לילד חינוך ובסיס בטוח, והוסיפה שילד לא יפתור בעיות קיימות ולא יגשר על פערים.

חודשי ההיריון האחרונים של אנייטה עברו ללא עומס מיותר, ורק לקראת הסוף התעוררה סיבה לדאגה. היה זה מתסכל במיוחד שהופעת טלוויזיה כה גורלית התנגשה עם מועד הלידה המשוער. כשהתינוק לא נולד כמתוכנן, הרופא קבע תאריך חדש – ה-10 בפברואר, ליל התחרות. זה לא יכול היה להיות פחות נוח; הסיכויים להופעת הלהקה על מסכי הטלוויזיה בשוודיה באותו ערב נראו קלושים.

ואז, בדיקה טרום-לידתית חדשה ימים ספורים לפני הלילה המכריע הביאה תחזית אחרת: הרופא העריך שהלידה תתרחש רק זמן רב אחרי התחרות. הוחלט שאם אנייטה לא תופיע, פרידה והבנים ינסו להסתדר לבדם, אף על פי שהשיר נכתב לשני קולות נשיים מלאים, כשביורן ובני מצטרפים בפזמון.

"ההבדל לא יהיה משמעותי אם לא אהיה שם, גם אם הצליל יהיה פחות עשיר", ניסתה אנייטה להסביר. למרות הכל, היא הגיעה. החזרות באולפני הטלוויזיה היו מורטות עצבים, אך דווקא אנייטה הייתה זו ששמרה על קור רוח. "כולם מסביבי היו בהיסטריה, במיוחד אחת מעובדות האולפן", נזכרה. "פעם אחת היא שמעה ילד צורח במסדרון, התפרצה פנימה בצעקות: 'אלוהים אדירים, זה הגיע?!'. היא הייתה בטוחה שילדתי באמצע האולפן!"

כשהגיע הרגע לעלות לבמה אל מול המצלמות, התקשתה אנייטה לשלוט בהתרגשותה. ברגע העלייה לבמה היא חשה בעיטות עזות מהתינוק. "ניסיתי להישאר רגועה כדי שאוכל לרדת מהבמה במהירות אם יקרה משהו", סיפרה מאוחר יותר.

ארבעת חברי אבבא לא נראו אז כלהקת פופ "מגניבה". ביורן לבש ז'קט קטיפה בצבע בורדו עם עניבת פרפר, ובני בחר בחליפה כהה ובעניבת פרפר. פרידה תפרה בעצמה את התלבושות עבורן; היא לבשה חולצה צהובה בהירה ומכנסיים תואמים, ואילו אנייטה לבשה חולצת היריון ירוקה עם דוגמת פרחים ורודים ומכנסיים לבנים. "הייתי נורא לחוצה בשעות שלפני השידור", אמרה אנייטה. "בדיוק כשעליתי לבמה התינוק התחיל לבעוט, לכן נשארתי יותר ברקע, כדי שאוכל לצאת מהר במידת הצורך".

למעט שורה אחת שהתפספסה בבית השני, הלהקה נתנה ביצוע אנרגטי ומשכנע. הקהל באולפן הגיב בתשואות נלהבות, אך השופטים היו קשים יותר לריצוי והשיר הגיע למקום השלישי בלבד. חברי אבבא נדהמו מהכישלון.

מנהל הלהקה, סטיג אנדרסון, שכבר תכנן מסע שיווק אירופי נרחב, זעם על התוצאה לאחר שנכשל שנתיים ברציפות. באותו זמן, חברי הלהקה לא היו בטוחים אם ירצו לנסות שוב בשנה הבאה.

"ניגנתי בתזמורת של התחרות באותה שנה", סיפר ג'אן שפר, "ואני זוכר אותם יושבים בחדר ההלבשה לאחר מכן. מעולם לא ראיתי דיכאון עמוק כזה". נראה שהכישלון נבע מכך שחבר המושבעים הורכב ממוזיקאים וממבקרים – "אנשי מקצוע" מתחום המוזיקה.

עשר שנים מאוחר יותר, הזיכרון עדיין צרב. בני אנדרסון אמר: "למדנו מה קורה כש'מומחים' מתנגשים עם טעם הקהל הרחב. השיר של אבבא הפך להצלחה בינלאומית והגיע למקום הראשון בשש מדינות, בעוד שירים אחרים מאותה תחרות נשכחו. המסקנה: לעולם אל תכתוב שירים עבור 'מומחים'..."

השיר המנצח שהביס את אבבא היה YOU ARE SUMMER - YOU NEVER TELL ME NO של צמד "מאלטה", שהגיע למקום החמישי באירוויזיון, מקום אחד מתחת לשיר "אי שם" ששרה אילנית שלנו. למרבה האירוניה, אחד מחברי הצמד הפך לימים לטכנאי הסאונד בסיבובי ההופעות העולמיים של אבבא.

ומה לגבי התינוקת? לינדה אלין נולדה ב-23 בפברואר. סטיג אנדרסון היה נחוש לקדם את השיר RING RING מחוץ לשוודיה וקבע סיבוב הופעות בכמה מדינות באירופה. אנייטה לא השתתפה בו כיוון שטיפלה בלינדה התינוקת, ואת מקומה תפסה אינגר ברונדין, חברה של פרידה. איש מחוץ לשוודיה לא הבחין בשינוי, שכן הלהקה עדיין לא הייתה מוכרת מספיק בעולם.

ב-10 בפברואר בשנת 1966 צילמו חברי להקת הביץ' בויז את העטיפה המפורסמת של התקליט PET SOUNDS.

בעוד שהמוזיקה של בריאן ווילסון באלבום הזה הייתה מתקדמת מאוד לתקופתה, דווקא עטיפת התקליט הייתה פשוטה למדי – ויש שיגידו פשוטה מדי. ההבדלים בין עטיפה זו לעטיפת האלבום RUBBER SOUL של הביטלס מדגישים את השוני בגישת שתי הלהקות לכל הקשור לאריזת המוזיקה. הביטלס השתמשו בטכניקה מיוחדת (שנוצרה במקרה, כאשר התמונה שצילמו החליקה מעט במקרן ומתחה את פניהם); חברי הביץ' בויז, לעומת זאת, פשוט הלכו לגן החיות המקומי והשתמשו בתצלום כפי שהוא, ללא כל עריכה. אך כפי שנאמר – לעולם אל תשפטו תקליט לפי העטיפה שלו.

איש אינו יודע בוודאות מהו מקור שמו של האלבום. בריאן ווילסון רמז לא פעם שמדובר במחווה לשיטת ההפקה הידועה "חומת הסאונד" של המפיק פיל ספקטור (רמז לראשי התיבות P.S). למייק לאב יש גרסה משלו: "עמדנו במסדרון באחד מאולפני ההקלטות, ווסטרן או קולומביה, ולא היה לנו שם. צילמנו קודם לכן בגן החיות, היו קולות של חיות בתקליט וחשבנו – ובכן, זו המוזיקה האהובה עלינו (קולות של חיות) באותה תקופה – אז אמרתי: 'למה שלא נקרא לזה PET SOUNDS?'"

דברים אלו מעידים, כמובן, על כך שהלהקה לא החליטה על שם לאלבום עד לאחר הצילומים. עכשיו נותר להאמין למייק לאב או לא. התמונה צולמה בגן החיות של סן דייגו, ובה נראים חברי הלהקה מאכילים בנתחי תפוח שבע עיזים בפינת ליטוף. התמונה צולמה על ידי צלם הלהקה דאז, ג'ורג' ג'רמן, ותפסה את אחד הרגעים הנעימים יותר בביקור.

הניגודיות הזו היא שעומדת בבסיס האבסורד של התמונה: לא רק שמדובר בדימוי פשטני להפליא עבור אלבום כה חשוב, אלא שהיא גם מציגה את הלהקה צוחקת ומתבדחת בזמן שהמציאות הייתה שונה בתכלית. חברי הלהקה לא היו אהודים על צוות גן החיות, מה שהוביל חלק מהעובדים לטעון כי הלהקה התעללה בבעלי החיים – האשמה שהלהקה ניסתה להדוף בתוקף.

וב-10 בפברואר בשנת 1969 יצא תקליט חדש ללהקה ששמו 20/20. בצילום העטיפה חסר את מי שהיה המוח המוסיקלי הבולט שלה - בריאן וילסון.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על תקליט זה: "הביץ' בויז הם אחת התופעות המוזרות של הרוק. בשנת 1963, הם היו אחראים לחלק מהרוק הטוב ביותר של הלבנים לפני הביטלס. הם יצרו סגנון מיושן, יותר סוציולוגי מאשר מוזיקלי. הסגנון השתנה (השתפר, אפילו), אם כי לא כמו המוזיקה עצמה.

האלבום הנוכחי הוא קולאז' של כמה שלבים שונים בקריירה של הלהקה. DO IT AGAIN הוא שיר הרוק הכי טוב בקליפורניה שהם עשו מאז HELP ME, RHONDA. מילות השיר אותנטיות וזה שופע בצורה ממושמעת. זה אלבום טוב, פגום בעיקר בגלל חוסר כיוון ולכן זה נשמע יותר כאוסף מאשר אלבום מגובש".

הזמנים של בוב דילן אכן משתנים. ב-10 בפברואר בשנת 1964 יצא תקליטו השלישי של בוב דילן.

בקושי עברו ארבעה חודשים מסשן ההקלטה האחרון של בוב דילן לתקליטו הקודם כשהוא הגיע להתחיל להקליט את היצירה הזו, שהייתה הראשונה שהופקה כולה על ידי טום ווילסון. זה היה רגע של שינוי לא רק בתוכן, אלא גם בצוות המקצועי שמאחורי הקלעים.

מי שדחף את טום ווילסון לעמדת המפיק במשרה מלאה היה המנהל הקשוח של בוב דילן, אלברט גרוסמן, שהתעקש שהוא יהיה זה שיחזיק במושכות מעתה והלאה. הגוונים הרכים שבהם השתמש המפיק הקודם, ג'ון האמונד, פינו את מקומם לראייה המקצועית של טום ווילסון, שהעדיף עבודת גיטרה אגרסיבית יותר וצליל מפוחית עם הרבה יותר הד. בוב דילן בחר להקליט הפעם רק שירים מקוריים, מה שהפך את התקליט הזה להצהרה אמנותית טהורה וחשופה. אפילו מבחינה טכנית, הקלטת הקול הייתה שונה בתכלית. המפיק שינה את מיקום המיקרופונים כדי לקבל תמונה ברורה יותר של השירה, וגם הצליל של הגיטרה השתנה והפך מגוון משיר לשיר.

קטע הפתיחה נתן טון רציני ונבואי שהדהד בכל פינה. הפזמון של שיר הנושא לא היה מכוון רק לדור הבייבי בום אלא למאזינים בכל הגילאים ומכל מעמד בחברה. הוא נתן להם לשמוע שזה תלוי בהם ליצור עולם חדש על האפר הישן. בוב דילן סיפר על תהליך הכתיבה של ההמנון הזה ואמר: "זה בהחלט היה שיר עם מטרה. הוא כמובן הושפע מהבלדות הסקוטיות והאיריות. רציתי לכתוב שיר גדול". השיר הזה הפך לאחד המזוהים ביותר איתו, כשהוא משתמש במילים כדי להפריד בין חיות למוות, בלי קשר לגיל הכרונולוגי של המאזין.

התקליט הזה תפקד כתקליט מחאה חריף שבו שירים רבים נוצרו כתגובה ישירה לאי צדק בחברה האמריקאית. היצירה THE BALLAD OF HOLLIS BROWN סיפרה סיפור קודר על חקלאי מדרום דקוטה שבגלל עוני וייאוש הרג את אשתו, חמשת ילדיו ואז את עצמו. המלודיה של השיר מבוססת על שיר העם PRETTY POLLY ובוב דילן השתמש שם בכיוון גיטרה מיוחד כדי ליצור את האווירה המדכאת. שבעה אנשים מתים בחווה, והשיר מסתיים במילים המצמררות על שבעה אנשים חדשים שנולדים במקום אחר, כאילו המעגל לעולם לא נגמר.

גם הרצח של פעילי זכויות אזרח קיבל ביטוי בתקליט. השיר ONLY A PAWN IN THEIR GAME נכתב על ההתנקשות במדגר אוורס במיסיסיפי. בוב דילן ביצע את השיר במצעד לוושינגטון, והמסר שלו היה מהפכני: הרוצח הוא רק כלי במשחק של פוליטיקאים שמשתמשים בשנאה גזעית כדי לשלוט בעניים. הוא טען שהאשמה האמיתית מוטלת על המערכת שמחנכת אנשים לשנוא.

ואם זה לא מספיק, אחת היצירות המטלטלות ביותר בתקליט היא THE LONESOME DEATH OF HATTIE CARROLL. השיר מתאר מקרה אמיתי של רצח עובדת שחורה בת 51 בבר משקאות, אם לעשרה ילדים, על ידי וויליאם זנזינגר שהכה אותה במקל הליכה. בוב דילן כתב את השיר בלילה אחד בבית קפה בשדרה השביעית במנהטן אחרי שקרא על המקרה בעיתון. למרות שהיו כמה אי דיוקים בעובדות היבשות, כמו הגדרת הרצח כדרגה ראשונה בשעה שזה היה הריגה, השיר הפך למסמך נוקב על חוסר הצדק בבתי המשפט שגזרו על הרוצח שישה חודשי מאסר בלבד.

בין שירי המחאה, בוב דילן לא שכח להיות אישי. השיר WITH GOD ON OUR SIDE היה דוגמה מצוינת למחאה נגד האופן שבו מלמדים היסטוריה בבתי הספר, כשהוא מטיל ספק בכך שאלוהים תמיד נמצא בצד של המנצחים. הוא שר על מלחמות ותהה אם גם ליהודה איש קריות היה את אלוהים בצדו. בנוסף, בלטו בתקליט שני שירים אישיים שנכתבו בהשראת הפרידה האחרונה שלו מסוז רוטולו, שהייתה המוזה שלו ומי שפתחה לו את העיניים לנושאים פוליטיים. השירים BOOTS OF SPANISH LEATHER ו-ONE TOO MANY MORNINGS הראו את הצד הפגיע והשבור שלו בתקופה שבה הקשר הסתיים באופן סופי וכואב.

העטיפה של התקליט השלימה את התמונה המורכבת. התצלום של בוב דילן, שצולם על ידי בארי פיינשטיין, היה לגמרי שונה מהדימוי שלו כשהוא הולך עם סוז רוטולו לצדו ברחוב בעטיפה הקודמת. הפעם פניו רציניים והמבט שלו מודאג, כאילו הוא נושא על כתפיו את כל משקל העולם המשתנה. בוב דילן כבר לא היה הנער המחייך עם הגיטרה, אלא קול ברור וחד שמסרב לשתוק מול עוולות. הזמנים אכן השתנו, והוא היה שם כדי לתעד כל רגע של שבר ותקווה. ממש כמו עיתון אקטואליה.

טום פטי מאושר! ב-10 בפברואר בשנת 2017, זכה טום פטי לכבוד כאיש השנה באירוע הגאלה של MUSICARES, שנערך יומיים לפני פרסי הגראמי. "לפני 20 שנה הייתי יותר מדי ציני בשביל לעשות את זה, אבל אני בן 66 עכשיו ואני מרגיש שאפשר", הוא אמר בנאומו.

טום פטי לא חיפש בחייו כבוד מהסוג הזה, אך הוא העריך את הסיבה לקבלתו הפעם; ארגון MUSICARES מסייע למוזיקאים במצוקה, והקרן גייסה סכום שיא של 8.5 מיליון דולר באירוע הזה – עדות מובהקת להשפעתו של פטי. רשימה מרשימה של אמנים המתינה בתור כדי לבצע את שיריו על הבמה, ובהם: רנדי ניומן, טאג' מאהל, נורה ג'ונס, הפו פייטרס, ג'קסון בראון, ג'ייקוב דילן, דון הנלי, סטיבי ניקס, ג'ף לין, דהאני האריסון וכמובן פטי עצמו, עם להקתו, "שוברי הלבבות".

בנאומו הודה פטי תחילה לחברי להקתו ואמר: "ייתכן שאני חבר באחת משתי להקות הרוק'נ'רול הטובות ביותר שיש". הוא המשיך וסקר בקצרה את תולדות הרוק'נ'רול, וכיצד הז'אנר הגיע אליו: "נחשפתי למוזיקה בגיל 10. אספתי תקליטי רוק'נ'רול – לא רוק – זה היה רוק'נ'רול. זו מוזיקה שנוצרה על ידי שחורים, וזכתה למיתוג על ידי שדרן לבן בשם אלן פריד. הוא, יחד עם סם פיליפס, ראה בכך 'קונספירציה' להחדרת מוזיקה שחורה לתחנות הרדיו הפופולריות של הלבנים. וכשסם מצא את אלביס, הוא התקשר לאלן ואמר: 'אנחנו מוכנים לצאת לדרך'. המוזיקה הפכה פופולרית והעניקה כוח לנוער של אמריקה. הממשל התרעם מאוד, במיוחד הרפובליקנים; הם גייסו את אלביס לצבא ושלחו את צ'אק ברי לכלא. הרוחות נרגעו לכמה שנים, אך זה כבר היה מאוחר מדי כי המוזיקה הגיעה לאנגליה. בשנת 1964 הגיעו הביטלס. עיניי נפקחו, והצטרפתי ל'קונספירציה' להשמעת מוזיקה שחורה ברדיו הפופולרי."

הוא שיתף גם סיפור על הרגע שבו עמד מן הצד במהלך פגישה עם ג'ורג' האריסון, ג'ים קלטנר ורינגו סטאר בתחילת הקריירה שלו. כשראה את המוזיקאים המגניבים הללו מרכיבים משקפי שמש כהים, הוא חבש זוג בעצמו. ליאון ראסל (המוזיקאי ובעל חברת התקליטים שלו דאז) הורה לו להסירם, בטענה שלהרכיב משקפי שמש בלילה זהו כבוד שצריך להרוויח. במחווה של הכרה נדירה במורשתו, עצר פטי את נאומו כדי להרכיב את המשקפיים.

מאוחר יותר באותה שנה, הלך טום פטי לעולמו.

פינת "על החיים ועל המוות" - 10 בפברואר. מי נולדו? מי מתו?

הקול שכבש את השחקים

בשנת 1937 הגיחה לעולם הזמרת רוברטה פלאק, שסיפקה לעולם את אחד הרגעים המרגשים ביותר בתולדות המוזיקה. להיטה הגדול ביותר היה KILLING ME SOFTLY WITH HIS SONG, שיר שזכה למעמד של קלאסיקה מיידית. השיר נכתב במקור על דון מקלין, וההשראה אליו הגיעה ממקום מפתיע. הזמרת לורי ליברמן הייתה זו שחוותה ביצוע מוקדם שלו, לאחר שנפעמה מהופעתו של מקלין במועדון טרובאדור המפורסם שבלוס אנג'לס. ליברמן הרגישה שמקלין פשוט חדר לנשמתה: "הרגשתי כאילו הוא מצא את המכתבים האישיים שלי וקרא אותם בקול רם מול כל הקהל".

פלאק שמעה את הגרסה של ליברמן בזמן שהייתה בטיסה של חברת TWA מלוס אנג'לס לניו יורק, והכותרת פשוט הכתה בה. היא החליטה שהיא חייבת להקליט אותו בעצמה, וזה אכן הצליח לה מעל למצופה. המפיק קווינסי ג'ונס, ששמע אותה מבצעת את השיר בהופעה חיה לפני ההקלטה, אמר לה בנחרצות: "רוברטה, אל תשירי יותר את השיר המקולל הזה עד שתקליטי אותו". הביצוע של פלאק זיכה אותה בפרס גראמי בקטגוריית תקליט השנה בשנת 1974.

המתופף של הכוכבים

בשנת 1949, נולד המתופף נייג'ל אולסון. אולסון נודע בעיקר בזכות העבודה ארוכת השנים שלו לצד אלטון ג'ון. התיפוף שלו נצרב בלא מעט שירים שהפכו לקלאסיקות, כשהוא מביא איתו קצב ייחודי ומעברי תופים מופלאים שנתנו לשירים עומק דרמטי. לפני שהצטרף ללהקה של אלטון ג'ון, אולסון הספיק להשאיר חותם גם בלהקות כמו אוריה היפ, שם ניגן בתקליט הבכורה VERY 'EAVY VERY 'UMBLE, וכן בלהקות ספנסר דייויס גרופ ו- PLASTIC PENNY. אולסון נחשב לאחד מאדריכלי הסאונד של אלטון ג'ון בשיא הצלחתו בשנות השבעים.

טרגדיות על מיתרי הבס

העולם חווה גם אובדן של כישרונות עצומים בתחום הגיטרה בס. בשנת 1962 נולד הבסיסט המקורי של להקת מטאליקה, קליף ברטן. ברטן היה דמות דומיננטית בלהקה ותרם רבות לעיצוב הסאונד של ז'אנר הת'ראש מטאל. חייו נקטעו באופן טראגי בתאונת דרכים בשוודיה בשנת 1986, בזמן שהלהקה הייתה בסיבוב הופעות לקידום התקליט MASTER OF PUPPETS. האוטובוס של הלהקה החליק, וברטן - שהתווכח עם גיטריסט הלהקה על מקום באוטובוס הזה וניצח בהגרלה - נהרג במקום. קירק האמט הגיטריסט ניצל הודות לתבוסה בהגרלה.

דייב אלכסנדר, הבסיסט המקורי של להקת THE STOOGES, הלך לעולמו בשנת 1975 כשהוא בן 27 בלבד. אלכסנדר היה שותף ליצירת התקליטים הראשונים והמשפיעים של הלהקה לצד איגי פופ. הוא נודע בסגנון החיים הפרוע שלו, שהוביל בסופו של דבר להידרדרות בריאותית שהכריעה אותו. המוות שלו הכניס אותו לרשימה העצובה של מוזיקאים מוכשרים שסיימו את חייהם בגיל הצעיר הזה.

פרידה מאמן הקלידים

בשנת 2020 מת בגיל 66 לייל מאיס, הקלידן שזכה להערכה עצומה בזכות עבודתו לצד גיטריסט הג'אז פאט מאתיני. מאיס היה שותף לכתיבה ולהפקה של כמעט כל המוזיקה של הלהקה וזכה ב-11 פרסי גראמי במהלך הקריירה שלו. הוא ידע לשלב בצורה מרהיבה בין פסנתר אקוסטי לבין סינטיסייזרים מתקדמים, ובכך יצר סאונד ייחודי ששינה את פני הג'אז המודרני. עבודתו נחשבת עד היום למופת של אינטליגנציה מוזיקלית ודיוק.

התחלה חדשה ליוצרת ותיקה ושמה קרול קינג. ב-10 בפברואר בשנת 1971, ויום לאחר יום הולדתה, יצא אלבומה המצליח ביותר של היוצרת המוכשרת מאד ששמה קרול קינג. שמו הוא TAPESTRY - ואיזו מתנת יום הולדת היא זו!

"אנשים שואלים לעתים קרובות אם ידעתי, כשהקלטתי שאת התקליט הזה, שזה יהפוך לאחד האלבומים הנמכרים ביותר במוזיקה הפופולרית, או שזה ייגע בכל כך הרבה אנשים. ובכן, איך יכולתי לדעת את זה? פשוט עשיתי מה שתמיד עשיתי הקלטת שירים שכתבתי. הייתי החצי המוזיקלי של צוות הכותבים שדרכו הופיעו השירים. לא הייתי באותה ליגה קולית כמו ארית'ה פרנקלין, ג'וני מיטשל או ברברה סטרייסנד, אבל ידעתי להעביר את הלך הרוח ורגש של שיר עם פרשנות כנה וישר מהלב". כך אמרה קרול.

רבים בקהל הרחב חשבו באותה תקופה שקרול קינג היא בסך הכל יוצרת מתחילה שנכנסה לז'אנר הסינגר/סונגרייטר המתפתח, לצד שמות כמו ג'וני מיטשל או לורה נירו. המציאות, לעומת זאת, הייתה שונה בתכלית. קרול קינג כבר צברה קילומטראז' אדיר בתעשייה הרבה לפני שהקולגות שלה הגיעו לזירה. היא הייתה מכונת להיטים משומנת שכתבה שירים עבור אמנים אחרים, ושמה הלך לפניה כמי שיודעת למזג בכישרון נדיר לחנים למילים, בעיקר בשיתוף פעולה עם בעלה לשעבר ג'רי גופין.

למעשה, לפני שהיא בכלל העזה לעמוד בקדמת הבמה כזמרת, היא הצליחה כמלחינה עם כמאה שירים שהתברגו במקומות מכובדים ביותר במצעד האמריקני. עם סיומו של עשור שנות השישים, הרוח המוזיקלית החלה להשתנות, וקרול הבינה שהיא חייבת להמציא את עצמה מחדש כדי לשמור על הרלוונטיות שלה בעולם משתנה.

ההצלחה הכבירה של אמנים כמו הביטלס ובוב דילן יצרה סטנדרט חדש שבו אמנים יוצרים את החומרים שלהם בעצמם ולא מסתמכים על כותבים חיצוניים. קרול קינג הבינה את הרמז; היא ידעה שכדי שהקול האמיתי שלה יישמע, היא חייבת להתחיל לשיר את השירים שלה בעצמה.

התהליך של יצירת TAPESTRY היה מרתק. רוב השירים בתקליט הסולו השני שלה החלו בכלל כדמואים שהיא הקליטה עבור אמנים אחרים שנים קודם לכן. המפיק לו אדלר היה זה שאסף את אותם דמואים והציע לה הצעה שהתבררה כגאונית: להקליט אותם במעטפת אוורירית ושורשית, כשהיא מלווה את עצמה בפסנתר אקוסטי בלבד.

לו אדלר לא היה היחיד שסייע במלאכה. חברה הקרוב, ג'יימס טיילור, שהקריירה שלו נסקה באותם ימים, תרם מרעיונותיו, הוסיף קולות רקע וניגן בגיטרה. השילוב הזה יצר פנינים מוזיקליות מרגשות, ואחת הבולטות שבהן הייתה השיר YOU'VE GOT A FRIEND. קרול קינג לא יכלה להוציא את השיר הזה כתקליטון מכיוון שג'יימס טיילור הקדים אותה והפך אותו ללהיט ענק משלו. למרות זאת, רבים בטעות חושבים עד היום שהביצוע שלה הוא זה שצעד אז במצעדי המכירות. על השיר הזה אמרה קרול קינג את המילים הבאות: "השיר הזה נכתב על ידי עם ההשראה הכי טהורה שקיבלתי בחיי. כאילו מישהו אחר הוא שכתב את השיר דרכי". ג'יימס טיילור עצמו טען לאורך השנים שהיא הושפעה מהשיר שלו FIRE AND RAIN כשכתבה את היצירה הזו.

ההפקה של TAPESTRY הייתה צנועה להפליא. הושקעו בהקלטה כ-15,000 דולר בלבד, סכום שנחשב לנמוך אפילו בסטנדרטים של שנות השבעים. המודעות שפרסמו את התקליט השתמשו בסלוגן THE HONESTY IS BACK, והתזמון לא יכול היה להיות מדויק יותר. הקהל, שהיה צמא לאמת ואינטימיות, התאהב מיד. למרות שמדובר היה באוסף שירים שהגיעו ממקורות שונים, התוצאה הסופית נשמעה כיצירה אחת שלמה ומושלמת.

וההישגים במצעדים היו חסרי תקדים: ב-19 ביוני 1971 התקליט כבש את המקום הראשון במצעד של בילבורד. הוא נשאר בפסגה במשך 15 שבועות רצופים. בסך הכל, הוא שהה במצעד לאורך השנים במשך 302 שבועות. היה זה התקליט הנשי הראשון שזכה להישגים כאלו. בטקס פרסי הגראמי היא קטפה ארבעה פרסים.

התקליט הגיע לחנויות בדיוק כשתנועת זכויות הנשים החלה לצבור תאוצה. באותה שנה יצאו גם BLUE של ג'וני מיטשל ותקליט הבכורה של קרלי סיימון, והשיר I AM WOMAN של הלן רדי הפך להמנון פמיניסטי. TAPESTRY שיקף את השינוי הזה כבר מהעטיפה שלו. קרול קינג צולמה בה כשהיא לובשת סוודר אפור, מכורבלת ליד החלון בביתה בלוס אנג'לס, כשהחתול שלה, ששמו טלמכוס, מופיע לצידה. היא נראתה שם לבד אבל בטוחה, נינוחה ושלמה עם עצמה.

השיר הפותח, I FEEL THE EARTH MOVE, נחשב לסקסי ביותר בתקליט. המקצב של השיר והפסנתר הדומיננטי הושפעו מסגנון הרית'ם אנד בלוז. למרות שקרול קינג מעולם לא ניסתה למתג את עצמה כסמל מין, השיר הזה הרעיד את האדמה עבור מאזינים רבים. הוא יצא כתקליטון, אך דווקא הצד השני שלו, IT'S TOO LATE, הפך ללהיט גדול עוד יותר. מילות השיר נכתבו על ידי טוני שטרן לאחר פרידה מג'יימס טיילור, מה שמוסיף רובד אישי ומרגש לביצוע.

השיר SO FAR AWAY נכתב על התחושה של ריחוק מאנשים אהובים בזמן מסעות בדרכים, וג'יימס טיילור הוא זה שמנגן בו בגיטרה האקוסטית. עוד שיר בולט הוא WILL YOU LOVE ME TOMORROW, שקרול כתבה במקור עבור להקת THE SHIRELLES בשנת 1960. בגרסה של TAPESTRY היא האטה את הקצב והפכה אותו לבלדה חשופה ומלאת תהייה.

ומה חשבו המבקרים? בזמנו, המבקר ברולינג סטון יצא מגדרו: "האלבום השני של קרול קינג מאשר את העובדה שהיא אחת הדמויות היצירתיות ביותר בכל מוזיקת הפופ. זהו אלבום של אינטימיות אישית והישג מוזיקלי שעולים על עצמם ויצירה חדורה בתחושה של מטרה אמנותית. זה גם קל להאזנה וקל ליהנות ממנו. הישגי העבר של מיס קינג הפכו לאגדת מוזיקת פופ. היא ובעלה לשעבר וכותב התמלילים, ג'רי גופין, היו משלושת צוותי כתיבת שירי הפופ העצמאיים של שנות הסיקסטיז, השניים האחרים היו ברט בכרך והאל דיוויד, ובארי מאן וסינתיה וייל".

המבקרים ציינו שקרול קינג עברה תהליך התבגרות מאז ימיה בצוותי הכתיבה ובלהקתה הלא מוצלחת THE CITY. הם השוו את TAPESTRY לתקליטה הקודם, WRITER, וציינו שלמרות שגם בו היו פנינים, ההפקה שם הייתה לעיתים מרושלת. ב-TAPESTRY, לו אדלר הצליח לנקות את הצליל ולהדגיש את הכישרון הגולמי שלה.

הביקורת המשיכה וניתחה את הצוות המוזיקלי: "התקליט TAPESTRY הוקלט עם אותו כוח אדם ועם המפיק החדש, לו אדלר, שניקה את העניינים: עדיין נותר פגם מסוים. הלהקה חסרה לפעמים את הרפיון והגמישות יחד עם דיוק שרק אנשים מקצועיים יכולים להציע. העיבודים שואפים בצורה גלויה מדי לאפקט ולפעמים קרול בעצמה תופסת את הטעות ורודפת אחרי נקודות השיא הרגשיות קצת יותר מדי, כשמעט אנדרסטייטמנט היה משרת אותה טוב יותר. ועדיין הפגמים הללו מאוזנים על ידי הנוכחות בכמה קטעים של המתופף הטוב ביותר בקליפורניה מאז האל בליין, כלומר ראס קונקל, בס מעולה מאת צ'רלי לארקי; ונגינת הפסנתר המעולה של קרול עצמה".

היו כאלה שחשבו שהפקה בסגנון DUSTY IN MEMPHIS של דאסטי ספרינגפילד הייתה יכולה להתאים יותר, אך בסופו של דבר, הקול של קרול קינג ניצח הכל. כפי שנכתב בסיום אותה ביקורת: "קולה של קרול ספג פעמים רבות ביקורת על היותו רזה מדי. זה יכול להיות, אבל פה הוא אקספרסיבי להפליא. שכנוע ומחויבות הם דם החיים של TAPESTRY, והם בדיוק מה שעושים אותו כל כך טוב. כמובן, מחויבות לבדה לא אומרת כלום; אבל מחויבות יחד עם כישרונות מוזיקליים של אמן פופ אמיתי אומרים הכל. קרול קינג מושיטה יד אלינו ונותנת את כל מה שיש לה. והנדיבות הזו היא כל כך יוצאת דופן שאולי נוכל לתת לה שם אחר: תשוקה".

אני חושב שאין הגדרה טובה יותר מהמילה תשוקה כדי לתאר את מה שקרה שם באולפן בלוס אנג'לס. קרול קינג הוכיחה שהיא מלכה אמיתית, והתקליט הזה נשאר עד היום דוגמת מופת למוזיקה כנה שיוצאת מהלב.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459