רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-11 באוגוסט בעולם הרוק

הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-11 באוגוסט (11.8) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "היו פעמים רבות כשהסתכלתי על אחי וחשבתי לעצמי, שאולי הוא לא יצליח יותר לצאת מזה. בריאן עבר המון זמנים רעים. הסמים לא עזרו לו" (דניס ווילסון, מלהקת הביץ' בויז, על אחיו, בריאן ווילסון)

עור חדש לטקס הישן: ליאונרד כהן חוזר מהמלחמה עם צליל חדש ופנינים קטנות. ב-11 באוגוסט בשנת 1974 יצא אלבום חדש ללאונרד כהן ושמו NEW SKIN FOR THE OLD CEREMONY. הפעם מרפדים את שיריו כלי נגינה המעניקים מגוון צלילים, בניגוד להפקות העבר המינימליסטיות. וכן, יש פה גם שירים שנכתבו בהשראת מלחמת יום הכיפורים בה כהן היה בארצנו.

לאחר שלושת אלבומי האולפן הראשונים שלו – שהתאפיינו בהפקה מינימליסטית, חשופה וגולמית שמבוססת בעיקר על גיטרה אקוסטית וקול בריטון אינטימי, בחר כהן להלביש את מילותיו המהפנטות בחליפה תזמורתית עשירה ומגוונת. התפתחות זו לא הייתה אסתטית בלבד; היא שיקפה מעבר מורכב מאימת שדה הקרב בסיני אל תוך אולפן ההקלטות בניו יורק, לצד התמודדות עם תהליכי התחדשות אישיים ומשפחתיים. חוץ מזה, אי אפשר באמת לחלוב את אותו וייב אינסופי, נכון? כהן עצמו כנראה הבין את זה.

והמעבר מצליל אקוסטי מופשט למרקם מוזיקלי עשיר הובל על ידי ג'ון ליסאוור – מפיק, מעבד ומולטי-אינסטרומנטליסט צעיר שהיה בוגר לימודי מוזיקה קלאסית וג'אז. הוא היה אז בן 22 בלבד וצעיר מכהן בכעשור. ליסאוור הגיע למפגש עם כהן ללא רזומה מעולם הפולק המסורתי, דבר שאיפשר לכהן לשחרר את אחיזתו הנוקשה במבני העבר ולהעניק למפיק הצעיר חופש אמנותי נרחב.

ג'ון ליסאוור: "התחלתי לעבוד במונטריאול עבור מפיק, טכנאי קול ובעל אולפן בשם אנדרה פרי. פתאום קיבלתי שיחה משום מקום מבחור בשם לואיס פיורי. 'אני חבר של פרייזר מוהוק' – שעבדתי איתו בעבר. 'אוקיי'... 'אתה הולך לעבוד איתי'. לואיס היה נגן כינור, ואני והוא התחברנו. עשינו את התקליט שלו וכמה הופעות במלון נלסון. לואיס ממש הצליח בסצנה של מונטריאול. ולאונרד ניגש אליי אחרי ההופעה במלון נלסון, אחרי הסט הראשון, ומציג את עצמו. לאונרד מפורסם וזו עיר הולדתו. למרבה המזל, כבר ידעתי מי הוא. הוא פשוט אמר: 'אני ממש אוהב את העבודה שלך. לואיס סיפר לי עליך'. לאונרד לקח את לואיס תחת חסותו כמשורר, ולמוזיקה החדשה שלואיס ואני עשינו היה איזה עוקץ. לאונרד אומר: 'אני אהיה בניו יורק בעוד שבוע או שבועיים. אתה תהיה בחזרה בניו יורק אז?' 'כן. אני חוזר אחרי זה'. 'בוא נפגש שם'. 'אוקיי' - נתתי לו את המספר שלי, והוא התקשר. היה לי לופט בקומה השלישית בלי מעלית, בגודל של כ-200 מטר רבוע, שהיה בעבר בר ומועדון של השעות הקטנות.

הוא עלה, ישבנו, והתחברנו מיד. לאונרד הבהיר כבר מהתחלה שאנחנו צריכים לעבוד יחד. הוא ניגן לי שלושה שירים בגיטרה. שניים מהשירים היו קצביים מאוד: LOVER LOVER LOVER ו-THERE IS A WAR. הוא בילה כמה זמן באפריקה; אלה היו שירי פריטה. זה לא היה עניין המשורר הצרפתי היבשתי האירופי בסגנון פינגר-סטייל. זה עמד להיות משהו שונה. הוא ניגן לי גם את CHELSEA HOTEL, ועניתי לו: 'בנאדם, יש לי רעיון מטורף בשביל זה'. אז לאונרד מתקשר למארטי מאצ'ט, עורך הדין שלו. ואז לאונרד אומר: 'טוב, אני הולך להכיר לך את ג'ון המונד'. אז שלושתנו – לאונרד, אני והמונד – נפגשים במלון אלגונקווין בניו יורק. אכלנו ארוחת ערב מקסימה. הכרתי כל האמנים שהמונד החתים בחברת התקליטים קולומביה.

אז הקלטנו את הדמו של שלושת השירים. היה ברור שמה שאני עושה עם לאונרד שונה לחלוטין וזה יביא לו קהל רחב יותר. הולך להיות קצב בתקליטים שלו. המונד היה בסשנים, למרות שאני עמדתי להיות המפיק והוא היה המנהל שם. שילבתי מוזיקה אתיופית, מזרח תיכונית. לליאונרד מעולם לא היה קצב כזה באף אחד משיריו וזה עבד מצוין". המונד נתן את תמיכתו: "זה יעבוד", הוא אמר לליאונרד והוסיף שהוא לא צריך אותו שם כמשגיח.

ליסוואר ממשיך: "הנגנים היו החבר'ה שלי. גדלנו יחד ועשינו הרבה פרויקטים יצירתיים. לואיס פיורי בוויולה, ראף גיבסון בגיטרה, ארין דיקינס בקולות ליווי (שהפכה לאשתי הראשונה ב-1977), וג'ף לייטון, חבר שלי שהיה אחד מנגני הגיטרה הווירטואוזים. המתופף היה רוי מרקוביץ'. הבסיסטים היו דון פיין וג'ון מילר, שניגן עם כולם, כולל מוז אליסון ופיל אוקס. אז ג'ון נראה כמו התאמה מצוינת.

התחלנו באולפני קולומביה. אמרתי: 'אני רוצה להקליט ב-SOUND IDEAS. עבדתי שם בעבר. זה היה מקום שקט, מבודד, בלוק וחצי ממלון רויאלטון שבו לאונרד התאכסן, והייתה שם אווירה מגניבה. הציוד היה הכי טוב. דבר אחד שכן השתמשנו בו בקולומביה וב-SOUND IDEAS היה מיקרופונים של נוימן 49 ו-67 שהשתמשו בהם עוד במלחמת העולם השנייה. עם העומק של הקול של לאונרד, ידענו שזו הדרך הנכונה. ליאן אונגר הייתה עוזרת הטכנאי והייתה צמודה לאולפן. היא הייתה בערך בת שמונה עשרה, או צעירה יותר. היא עבדה על התקליט של לואיס פיורי. היא הפכה לטכנאית שלי. אני חושב שנתתי לה את הקרדיט הראשון כטכנאית ראשית. מאז היא המשיכה להקליט אלבומי אולפן עם לאונרד במשך עשרות שנים".

בבחירתו באולפן האינטימי יותר, ליסאוור טאטא את כל הסחות הדעת, החברות, העלוקות, ונציגי חברת התקליטים, והכריח את לאונרד להתמקד בעבודה. התוצאה הייתה אלבום בעל עומק מוזיקלי ואווירה גדולים יותר מכל מה שהקליט בעבר. התזמורים החכמים של ליסאוור – שבוצעו היטב על ידי חברי הפילהרמונית של ניו יורק – והליווי הנלהב של בס, תופים וגיטרה, העניקו ללאונרד את הביטחון לשיר בקול רם בשירים שלו, לנכס לעצמו את הקול שלו.

ג'ון ליסאוור: "האמת? במבט לאחור, אני מופתע. הוא פשוט נתן לי לזרום. הוא פשוט היה אומר: 'מה אתה רוצה לעשות?' 'טוב, יש לי את הרעיון הזה. תן לי לעשות את זה. תן לי לנסות את זה'. דברים ממש עבדו. זה היה מאוד הרפתקני. לאונרד זרם עם זה. הפנים שלו זרחו כשהתחלתי לעשות כמה עיבודי מיתרים וכמה דברים נקיים ושונים. והדרך שבה טיפלתי ב-CHELSEA HOTEL, פשוט עם הצבעים השונים. ניגנתי קצת קלרינט פ'אנקי במקומות מסוימים. וזה הפך ליותר תמונתי, והשירים קמו לחיים".

כן, ההקלטות הביאו מנעד צלילים חדש עבור כהן. שילוב של ויולות, מנדולינות, בנג'ו, כלי נשיפה מעץ וממתכת, כלי הקשה וקולות רקע נשיים מעובדים שיצרו מעטפת הרמונית שליוותה את קול הבריטון העמוק והמוכר. והשינוי המוזיקלי באלבום נשען גם על רקע טעון. באוקטובר 1973, עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, נחת לאונרד כהן בישראל. תנועתו אל אזור הקרב לא נבעה מחיפוש יזום אחר השראה אמנותית, אלא מדחף פנימי להיות נוכח לצד העם שלו בשעת משבר. כהן הצטרף לצוות הווי מאולתר שכלל אמנים ישראלים, בהם מתי כספי, אושיק לוי ואילנה רובינא, וירד עמם לחזית סיני. שוחחתי על הימים ההם שלו פה עם מתי כספי, אושיק לוי ופופיק ארנון- ותוכלו לקרוא את מה שהם סיפרו לי בספרי "רוק ישראלי 1973-1967".

אז במהלך שהותו בחזית הופיע כהן בפני חיילים במוצבים, בבסיסים מאולתרים ולצד סוללות טילים, חולק עמם מנות קרב וישן בשקי שינה צבאיים. במסגרת המעברים בחזית נפגש כהן בין היתר עם מפקד אוגדה 143, אלוף אריאל שרון, חוויה שהותירה בו רושם עמוק ומורכב שמתועד ברשימותיו. המראות והתחושות משדה הקרב חלחלו ישירות לשיריו החדשים. LOVER LOVER LOVER נולד ישירות מתוך ההופעות בפני החיילים בסיני כמעין תפילה או המנון שנכתב והולחן חלקית על הבמה. כהן ביצע את השיר פעמים רבות עבור הלוחמים בטרם הוקלט באולפן בניו יורק ויש את WHO BY FIRE שהוא הדהוד ישיר לתפילת "ונתנה תוקף" שנאמרת ביום הכיפורים. השיר פועל כדיווח שדה קרב רוחני ששואל מי יחיה ומי ימות, ובאיזו דרך. הקטע הוקלט כדואט עם הזמרת ג'ניס איאן. ויש את FIELD COMMANDER COHEN שהוא יצירה שבה כהן מדמיין את עצמו כמפקד שדה צבאי, תוך עיבוד חוויותיו ממפגשיו עם דרג הפיקוד הצבאי בסיני. ו-THERE IS A WAR הוא הצהרה שלפיה המלחמה אינה מוגבלת לעימות הצבאי בלבד, אלא מהווה מצב קיומי שמתחולל בין המגדרים, המעמדות והשקפות עולם שונות. במקביל לסערת המלחמה, חווה כהן אירוע אישי מכונן: לידת בתו, לורקה כהן (אחות לאדם כהן שנולד ב-1972), אשר נקראה על שם המשורר הספרדי פדריקו גארסיה לורקה. המתח שבין מראות המלחמה לנס הלידה וההמשכיות נתן לאלבום מין קונפליקט בין השמדה להתחדשות.

ומלבד שירי המלחמה, כולל התקליט גם יצירות אינטימיות שמציגות צד אחר. השיר CHELSEA HOTEL (שקיבל את התוספת "מס' 2") מתאר מפגש לילי ואינטימי בבית המלון המפורסם בניו יורק עם הזמרת ג'ניס ג'ופלין. השיר מתאפיין בישירות כואבת וחסרת רומנטיזציה. לימים הביע כהן חרטה פומבית על כך שחשף את זהותה של ג'ופלין בהקשר לשיר, וכינה זאת אי-זהירות מצדו. ג'ופלין כהר לא יכלה להגיב לשיר הזה כי היא מתה בשנת 1970. על הבמה הוא אמר לקראת ביצוע השיר: ""היא לא חיפשה אותי, היא חיפשה את קריס קריסטופרסון; אני לא חיפשתי אותה, חיפשתי את בריז'יט בארדו; אבל נפלנו זה לזרועות זו דרך תהליך כלשהו של אלימינציה".

ויש את A SINGER MUST DIE האפל שבו כהן מעמיד את עצמו למשפט סאטירי מול הממסד התרבותי והביקורתי, עם דימויים של בית משפט ומשטרים טוטליטריים כדי לבחון את תפקידו של האמן בחברה.

וההתפתחות המוזיקלית לוותה בסערה סביב עטיפת התקליט. דימוי העטיפה המקורי נלקח מתוך חיתוך עץ באלמנך האלכימי ROSARIUM PHILOSOPHORUM משנת 1550. האיור מציג שתי דמויות מכונפות בחיבוק מיני ורוחני, שמייצגות את איחוד הניגודים הזכריים והנקביים, כפי שתואר גם בכתביו של הפסיכולוג קרל גוסטב יונג. חברת התקליטים "קולומביה" בארצות הברית חששה מתגובת הציבור לאלמנטים האירוטיים שבאיור וסירבה להפיץ את העטיפה המקורית בחלק מההדפסות. כתוצאה מכך, בחלק מהמהדורות הוחלף האיור בצילום דיוקן של כהן, ובמהדורות אחרות הודבקה כנף מודפסת מעל אברי הדמויות כדי לצנזר את התמונה. כהן הביע זעם על הצנזורה בראיון שנערך עמו ב-1974, וציין כי האיור נועד לייצג את התפיסה המרכזית של האלבום – איחוד בין הרוחני לפיזי ופירוק הטקסים הישנים לצורך לידה מחדש.

הדרך לגיבוש שירי האלבום הייתה כרוכה בהתגברות על מחסום כתיבה. בראיון למגזין המוזיקה הבריטי מלודי מייקר בשנת 1975, תיאר כהן את התהליך:"במשך זמן מה לא חשבתי שיהיה עוד תקליט. הרגשתי שנגמרתי ככותב שירים כי זה כבר לא בא לי. למעשה, הייתי צריך לדעת טוב יותר שלוקח לי הרבה זמן לחבר שיר. עם זאת, בקיץ האחרון נסעתי לאתיופיה לחפש שיזוף. ירד שם גשם, אבל לאורך כל התקופה הזו הייתה לי את הגיטרה הקטנה שלי. אז הרגשתי שהשירים מתעוררים". ועל התוצאה הסופית אמר כהן:"אני חייב לומר שאני מרוצה מהתקליט. זה טוב. אני לא מתבייש בו. להיפך. במקום לחשוב על זה כיצירת מופת, אני מעדיף להתייחס לזה כאל פנינה קטנה".

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט (שברור כי רוב הנוגעים בדבר בהפקה הזו קראו אותה בזמן אמת): "אלבומו החמישי של כהן אינו מהטובים ביותר שלו, אך יש בו שירים שלא יישכחו בנקל על ידי מעריציו. הוא כותב שנגע באנשים רבים מספור באופן שמעטים אחרים הצליחו. אדם לא ירגיש נרדף כל כך מול הדמויות במראות של בוב דילן, רנדי ניומן או ג'קסון בראון – אך רבים אינם כאלה, ובחדרי הימים הללו, מצוקותיו של כהן נראות הן אמיתיות והן הגיוניות, אף כי מבעיתות. כל הניצחונות, כל מערכות היחסים, עשויים להיות חולפים, אך ישנן התחלות רבות וסופים רבים כמעט לכל דבר בעל חשיבות בחיים, ואמנותו של כהן מודעת לכך יותר מרוב האחרים. כשורד בודד הלכוד בקסמם של האהבה והמוות, כהן מכוון למעלה בשירתו הטובה ביותר. ואכן, נראה כי כוחותיו העיקריים טמונים בעקשנותו לחקור לעומק את תמות היסוד שלו ("כמו כל דילר, הוא חיכה לקלף שהוא כל כך גבוה ופראי עד שלא יצטרך עוד לחלק קלפים"), באופטימיות שממשיכה לפרוץ פנימה (כמו בהודאה הפגיעה, "כן, רבים אהבו לפנינו / אני יודע שאיננו חדשים"), ובעוצמת מילותיו.

האלבום הנוכחי נפגם לרוע המזל מחלקו של ג'ון ליסוואר בהפקה (יחד עם הזמר) ומהעיבודים הבלתי-רגישים, המלודרמטיים והפולשניים בדרך כלל. תחושת האירוניה של ליסוואר (בנג'ו, טובה, קונגס, כלי נשיפה מלגלגים) מזויפת כשם שזו של כהן אמיתית: בנסותו ליצור אירוניה, הוא אינו מגיע מעבר לסוג של חמידות שהיא סרקסטית בלבד, ולא סרדונית, או פשוט בסתירה מוחלטת לשיר. נטייתו המצערת להפקת-יתר גורמת לנזק מה, אך הוא עושה עבודה טובה מספיק בערך עם מחצית מהחומר. יש כאן כמה שירים טובים ושתי יצירות מופת: WHO BY FIRE, ליתניה מצמררת של מקרי התאבדות ומוות שנעשית מבעיתה עוד יותר בשל פשטותה והניגוד המצוין של קולות הנשים הנעימים ברקע, ו-TAKE THIS LONGING ("הו, קחי את הכמיהה הזו בלשוני / את כל הדברים המיותרים שעשו ידיי"), שיר אהבה שבו הזמר שוב מפקיר את עצמו לרחמיה של אישה.

מגיע רגע בחיי כולנו שבו אנו מבינים שאיננו יכולים להיות עבור אחרים כל מה שהם ואנו מצפים שנהיה, והרגע הזה הוא לעיתים מזומנות טרגי אם מעורבת בו אהבה. עבורי, אמנותו של לאונרד כהן עוסקת ברגע הזה, החוזר על עצמו עד לאינסוף. כשראיתי אותו לאחרונה במועדון הבוטום ליין בניו יורק, הייתי משוכנע יותר מתמיד בגדולתו. בודדותו, שנראה שהוא נושא עמו לכל מקום, אפילו על הבמה, הייתה במובן מסוים מרגשת הרבה יותר מקבלת הפנים הנלהבת של הקהל ליצירתו".

ועל אף שהתקליט לא זכה להצלחה מסחרית רחבה בארצות הברית ולא נכנס למצעד 200 הגדולים של בילבורד, הוא זכה להצלחה באירופה ובבריטניה, שם הגיע למעמד אלבום כסף.

הטרמפיסט, ששמו ניל יאנג, שיצא למסע. ב-11 באוגוסט בשנת 1976 נכנס ניל יאנג לאולפן והקליט עשרה שירים עם הגיטרה האקוסטית שלו. הם לא יצאו לאור מזה שנים רבות. אז מה הסיפור מאחורי זה? בואו לקרוא.

ב-11 באוגוסט 1976, יצא יאנג אל אולפני אינדיגו ראנץ'. האולפן, שהוקם בשנת 1974 על ידי טכנאי הסאונד ריצ'רד קפלן וקלידן להקת המודי בלוז מייק פינדר, שכן בתוך נחלה מבודדת בסולסטיס קניון שבהרי מאליבו. הדרך לאולפן עברה בשביל עפר פתלתל, מעט לאחר ביתו של גארת' הדסון, קלידן להקת הבאנד. יאנג הגיע לאתר במכונית קדילאק פתוחה משנת 1959 כשהוא מלווה במפיקו הוותיק, דיוויד בריגס, ובחברו השחקן דין סטוקוול. האווירה באולפן באותו לילה הייתה בלתי פורמלית ואינטימית לחלוטין. בזמן שבריגס וקפלן כיוונו את המיקרופונים בחדר ההקלטה, יאנג וסטוקוול חלקו סיגריות חשיש ומשקאות.

סטוקוול התיישב בכורסה שנבחרה מראש בשל היותה שקטה ושאינה חורקת, כשהוא מצויד מבקבוק טקילה, בעוד יאנג פתח את תא המטען של מכוניתו, שלף את גיטרת הגיבסון J-45 האקוסטית שלו, והתכונן לנגן. הסשן החל בשאלתו של יאנג מעבר לזכוכית האולפן: "אתה מוכן, בריגס?". ומה שהתרחש בשעות הבאות, עד לסיום ההקלטות סביב השעה 02:00 לפנות בוקר, היה מופע מרוכז של חיוניות יצירתית. יאנג הקליט עשרה שירים ברצף כמעט היפנוטי. בתשעת השירים הראשונים הוא ליווה את עצמו בגיטרה אקוסטית ובמפוחית בלבד, ובשיר העשירי עבר לנגן בפסנתר הכנף של האולפן. ההקלטה נלכדה בטייק יחיד וחי, ללא הכפלות קוליות, ללא תיקוני ערוצים וללא תוספות אלקטרוניות. ניל יאנג הכי טבעי שיש.

לאחר סיום הסשן, הגישו יאנג ובריגס את סלילי ההקלטה לחברת התקליטים REPRISE RECORDS. מנהלי חברת התקליטים הקשיבו קשב רב ולא נרשמה מהם התלהבות. הם הגיבו בפושרות וסירבו לאשר את שחרור הפרויקט כאלבום רשמי. בתקופה שבה שלטו בשוק הפקות עשירות מרובות ערוצים, ראו המנהלים באוסף השירים המינימליסטי והחשוף לא יותר מאשר אוסף של סקיצות. הם דחקו ביאנג להיכנס חזרה לאולפן עם להקת ליווי מלאה ולהקליט את השירים מחדש בעיבודים מורכבים ומסחריים יותר. יאנג, בדרכו העקשנית והבלתי מתפשרת, סירב לבצע שינויים שיפגעו ברצף ובאווירה המקורית. הוא הרגיש שהקסם של ההקלטה טמון דווקא בפשטות ובאמינות החשופה שלה.

אז במקום להיכנס למאבק משפטי או מסחרי, הוא החליט לגנוז את הפרויקט המלא. התקליט, שיועד להיקרא HITCHHIKER, שקע במגירות הארכיון ונעלם מעין הציבור. החלטה זו לא הייתה חריגה בפועלו של יאנג באותה תקופה; היא הצטרפה לגניזת אלבומים בולטים נוספים באותן שנים, כדוגמת HOMEGROWN ו-CHROME DREAMS, אשר חלק מחומריהם פורקו ושולבו באלבומים מאוחרים יותר. על אף גניזת האלבום השלם, השירים עצמם לא נזנחו. לאורך ארבעת העשורים שנקפו מאז, מצא יאנג לרוב הקטעים בית חם באלבומי אולפן ואוספים שונים, תוך שהוא מעניק להם עיבודים חדשים, מעשיר את המרקם הכלי שלהם או מציג אותם בביצועים חשמליים סוערים.

חלפו 41 שנים עד שב-8 בספטמבר 2017 פתח יאנג את הכספת ושחרר את HITCHHIKER במתכונתו המקורית והמלאה, כחלק מסדרת ההוצאות המיוחדות של הארכיון שלו. ההוצאה לאור זכתה, איך לא, לקבלת פנים נלהבת מצד המבקרים והמעריצים, אשר יכלו לחוות לראשונה את הסשן ההיסטורי כפי שהתרחש באותו לילה באוגוסט 1976.

העבודה על האלבום הזה מעידה על הקשר ההדוק בין הנרטיב האישי של יאנג לבין הלכי הרוח הפוליטיים והתרבותיים בארצות הברית של אמצע שנות ה-70. היצירות נעות בין אוטוביוגרפיה חושפנית לבין מיתולוגיה אמריקאית מדממת. בחלק מהשירים בוחן יאנג את הטרגדיה וההיסטוריה האמריקאית דרך פריזמה אישית. בשיר POCAHONTAS הוא מתאר את מעשי הטבח והעוול ההיסטורי שנעשו לילידים האמריקאים, תוך שימוש בנרטיב שמפגיש בין פוקהונטס, מרלון ברנדו (מגן זכויות האינדיאנים) והמספר עצמו. הרי פוקהונטס הייתה אישה אינדיאנית מהמאה ה-17 שמילאה תפקיד בולט בהיסטוריה ובמיתולוגיה האמריקאית: היא הצילה את ג'ון סמית' (ממנהיגי המתיישבים האנגלים בג'יימסטאון) מהמתתו על ידי מועדון המלחמה של אביה. סמית' טען בדיעבד שפוקהונטס הגנה בגופה והצילה אותו ממוות בידי אביה, אירוע שרבים מהחוקרים כיום מטילים בו ספק. בנוסף לפוקהונטס הצעירה שהעניקה עזרה לתושבי ג'יימסטאון, השיר דן בטבח של ילידים אמריקאים בפירוט גרפי, תוך ציון כבדרך אגב שהחיילים, "ייתכן שהשאירו כמה תינוקות בוכים על הקרקע". כל זה מושר בצורה רכה ומאופקת, מה שרק מגביר את אימת הזוועה.

יאנג גילה זה מכבר קסם והערכה לאינדיאנים. במדריך החדש של הרולינג סטון , ציין המבקר דייב מארש, אולי בצחוק, כי יאנג "מצא דרך חדשה ומשעשעת להתמודד עם הפנטזיות הרומנטיות שלו על האינדיאנים".

באופן מעניין, כאשר השיר שוחרר לבסוף באלבום RUST NEVER SLEEPS בשנת 1979, השתמש יאנג בדיוק באותו ערוץ שירה וגיטרה שהוקלט באוגוסט 1976, והוסיף עליו תוספת מינורית בלבד של גיטרה חשמלית ותופים עמומים. בשיר POWDERFINGER, מתגולל סיפורו של נער צעיר שנאלץ להגן על בית משפחתו מפני סירת קרב מתקרבת ומוצא את מותו. בעוד שהגרסה ב-RUST NEVER SLEEPS היא המנון רוק חשמלי עוצמתי עם להקת קרייזי הורס הנאמנה, הגרסה המקורית ב-HITCHHIKER מציגה את היצירה בעירום טהור.

קצב הפריטה האקוסטי המהיר משדר חרדה חרישית, שמדגישה את חוסר האונים והבדידות של הגיבור אל מול הגורל. לצידם של שירי המיתולוגיה, האלבום כולל יצירות אישיות ופוליטיות חשופות. השירים HAWAII ו-GIVE ME STRENGTH מייצגים פנינים אבודות שלא שוחררו רשמית באף אלבום אולפן קודם עד צאת כל האלבום הזה מחדש. הם נכתבו על רקע פרידתו הכואבת של יאנג מהשחקנית קארי סנודגרס, אם בנו הבכור זיק. השירים מתאפיינים בלחנים עצובים ובמילים ישירות שעוסקות בשיברון לב, אובדן דרך וחיפוש אחר רוגע רוחני. ההתייחסות הפוליטית באה לידי ביטוי מובהק בשיר CAMPAIGNER, שנכתב בעקבות התפטרותו של הנשיא ריצ'רד ניקסון וסיום פרשת ווטרגייט. השיר מכיל את השורה המפורסמת "אפילו לריצ'רד ניקסון יש לב", ומציג מבט מורכב ומפוכח על הדמויות המנהיגות את העולם ועל המחיר האנושי של הכוח.

בגרסת HITCHHIKER מופיע השיר באורכו המלא, כולל בית שהושמט בעריכה כאשר השיר יצא באוסף DECADE ב-1977.שיר הנושא מציג נרטיב אוטוביוגרפי חשוף על מסעו של יאנג לאורך השנים, תוך התייחסות ישירה לשימוש בסמים (קוקאין, חשיש, אלכוהול), למחיר התהילה ולחיפוש המתמיד אחר יציבות ונחלה. השיר זכה לעדכון בשנת 2010 באלבום LE NOISE, שם הפך לקטע דיסטורשן מהדהד. ההשוואה בין הגרסה האקוסטית מ-1976 לגרסה החשמלית מ-2010 מציגה דיוקן של אמן שמתבונן על אותם פצעים וזיכרונות מגילאים שונים.

מרכיב מפתח באיכות ההקלטה של HITCHHIKER טמון במערכת היחסים המקצועית והאמנותית בין ניל יאנג למפיק דיוויד בריגס. בריגס, שליווה את יאנג החל מאלבומיו הראשונים, דגל בגישה אסתטית שהעלתה על נס את תפיסת ההקלטה החיה. הוא האמין כי תפקידו של המפיק אינו ללטש את הצליל עד לאובדן זהות, אלא ללכוד את הברק ואת האנרגיה הראשונית ברגע התרחשותם. בריגס תיאר בעבר את אופן היצירה של יאנג באותן שנים, כשהוא מציין כי יאנג היה יכול לפנות אליו באולפן, להכריז שהוא "פותח את הברז", ותוך זמן קצר להביא שורת שירים שלמה ישירות אל סרט ההקלטה. תפיסה זו הוחלה במלואה בסשן של ה-11 באוגוסט 1976. המיקס שביצע בריגס באותו לילה נעשה בלייב על גבי קונסולת AENGUS ייחודית שהותקנה באולפני אינדיגו ראנץ' על ידי מהנדס הקול דיין ג'נסן.

היעדרם של אפקטים מלאכותיים, הרמוניות קוליות מעובדות או להקת ליווי רועשת מותיר את קולו של יאנג ואת נגינת הגיטרה שלו במרכז הבמה. בין השירים נשמרו בסרט ההקלטה שיחות קצרות בין יאנג לבריגס, רחשי כיוון מיתרים והפסקות נשימה קטנות. זה אותנטי. זה נהדר. רגעים אלו שוברים את המחיצה בין האמן למאזין ויוצרים תחושה של אינטימיות כמעט מוחשית, כאילו יאנג יושב ומנגן בתוך חלל מגורים פרטי. על אופיו של הסשן והאווירה ששררה בו כתב ניל יאנג בעמוד הארכיון הרשמי שלו, כשהוא מציין כי ההקלטה נעשתה בלילה אחד בחדר קטן בהרים, במטרה ליצור אלבום סולו בעל המשכיות ותחושת קרבה בלתי אמצעית. יאנג הדגיש כי זה אינו אלבום שנבנה עבור שיקולים מסחריים, אלא פרויקט מיוחד שנגזר מהמחשבות ומהתחושות שאפפו אותו באותו לילה, ושנעשה מתוך אהבה טהורה למוזיקה.

ב-11 באוגוסט בשנת 1949 נולד אריק כרמן, שבתחילת הסבנטיז הנהיג הרכב בשם THE RASPBERRIES ולאחר מכן יצא לקריירת סולו. אז הנה כמה מילים על להיטו הגדול, ALL BY MYSELF, שיצא בשנת 1975.

הכל התחיל כשכרמן, לאחר פירוק להקתו, מצא את עצמו יושב לבדו בחדר, מחפש השראה לתקליט הסולו הראשון שלו. הוא לא היה צריך לחפש רחוק מדי. "הקשבתי באדיקות לקונצ'רטו השני לפסנתר של רחמנינוף", סיפר כרמן בעבר. היצירה הזו, שנכתבה בשנת 1901 על ידי המלחין הרוסי סרגיי רחמנינוף, שבתה את ליבו של כרמן. הוא זיהה את הפוטנציאל בלחן המלכותי והנוגה של הפרק השני והחליט "לשאול" אותו כבסיס לבתים של השיר החדש שלו.

אבל עם כל הכבוד לרחמנינוף, בית מרגש הוא רק חצי מהמשוואה. היה חסר הדבר החשוב ביותר: פזמון קליט שיגדיר את השיר. כאן נכנס לתמונה תרגיל מבריק במחזור עצמי. כרמן נזכר בשיר שכתב שנתיים קודם לכן, בשנת 1973, עבור להקתו THE RASPBERRIES. השיר, שנקרא LET'S PRETEND, היה חביב (ואף הגיע למקום ה-35 במצעד האמריקאי) אך מעולם לא המריא לגבהים שכרמן הרגיש שהוא ראוי להם. בלי לחשוב פעמיים, הוא החליט לבצע שוד קטן מעצמו, לקח את המלודיה של הפזמון ההוא והתאים אותה ליצירה החדשה והדרמטית שלו. החיבור היה מושלם.

כרמן מעולם לא התבייש להודות שמצב רוח ירוד הוא הדלק היצירתי הטוב ביותר עבורו. "להיות במצב אומלל זה זרז נהדר לכתיבת שירים, לפחות בשבילי", הסביר. "אני כל הזמן נדהם מהיצירות הנפלאות שמוצרט כתב בתקופות שהוא היה מאושר. המוזיקה שלו משקפת את האושר הזה. אני, לעומת זאת, לא יכול לדמיין שרחמנינוף היה אדם שמח במיוחד כשהוא כתב את הסימפוניה השנייה או את הקונצ'רטו השני לפסנתר".

באופן אירוני, או אולי באופן קוסמי ומתבקש, כרמן צדק לחלוטין. רחמנינוף כתב את הקונצ'רטו המפורסם שלו לאחר תקופה ארוכה של דיכאון קליני ומשבר יצירתי עמוק, שהגיעו בעקבות כישלון צורב של הסימפוניה הראשונה שלו בשנת 1897. המלנכוליה של המלחין הרוסי מתחילת המאה ה-20 התמזגה עם תחושת הבדידות של כוכב הפופ האמריקאי משנות השבעים ויצרה משהו חדש ועוצמתי.

אבל כאן הסיפור מקבל תפנית. כשכתב את השיר, כרמן היה משוכנע שהמוזיקה של רחמנינוף, שנכתבה עשרות שנים קודם לכן, כבר הפכה לנחלת הכלל ושאין עליה זכויות יוצרים באף מקום בעולם. הוא טעה, ובגדול. זמן קצר לאחר שהתקליט יצא והשיר הפך ללהיט ענק, הגיע מכתב לא כל כך ידידותי מעורכי הדין של עזבונו של המלחין. כרמן גילה בדרך הקשה שהיצירה אמנם הייתה חופשית לשימוש בארצות הברית, אך עדיין מוגנת בזכויות יוצרים במקומות רבים אחרים בעולם (שכן החוק הבינלאומי הגן על יצירות עד 50 שנה לאחר מות המלחין ב-1943). בסופו של דבר, הוא הגיע להסדר עם בעלי הזכויות - שכלל העברת 12% מהתמלוגים - ושמו של רחמנינוף אף נוסף לרשימת הקרדיטים של השיר.

השיר הפך להצלחה מסחררת ונותר אחד מלהיטיו הגדולים של כרמן, לצד שירים כמו NEVER GONNA FALL IN LOVE AGAIN (שגם הוא מבוסס על יצירה של רחמנינוף – הפרק השלישי מתוך הסימפוניה השנייה שלו) וגם HUNGRY EYES מהסרט "ריקוד מושחת". אך חייו של ALL BY MYSELF לא הסתיימו שם. בשנת 1996, הזמרת סלין דיון הקליטה גרסת כיסוי מפוצצת ודרמטית משלה באלבומה FALLING INTO YOU, שהציגה את השיר לדור חדש של מאזינים והפכה אותו שוב ללהיט עולמי אדיר. אז כן, כאב יכול להוליד יופי, ומנגינה טובה באמת לעולם לא מתה... כרמן מת ב-10 במרץ 2024 בגיל 74.

גם זה קרה ב-11 באוגוסט. היום בו הרוק'נ'רול עלה באש, הלך מכות וניגן את צליליו האחרונים.

הצילו, כובע כיבוי! פסטיבל רדינג, 1967

שנת 1967 תיזכר לעד כשנת שיא של יצירתיות ופסיכדליה, ופסטיבל רדינג של אותה שנה, שנקרא אז עדיין פסטיבל הג'אז והבלוז הלאומי, לא היה שונה. רשימת האמנים הייתה חלומית: להקת SMALL FACES הבועטת, פליטווד מאק בגלגולה המוקדם והבלוזי (שערכה בפסטיבל הזה ממש את הופעת הבכורה ההיסטורית שלה על הבמה), THE MOVE הצבעונית, הגיטריסט המופלא ג'ף בק, וגולת הכותרת של הטירוף, סולן להקת THE CRAZY WORLD OF ARTHUR BROWN, ארתור בראון, שהפך את הופעתו למחזה תיאטרלי מסוכן כחלק מביצוע השיר המפורסם שלו FIRE. הוא נהג לחבוש קסדת מתכת ספוגה בדלק מצתים שמתוכה בקעו להבות אמיתיות.

אלא שבאותו ערב, נדמה שהאש קיבלה חיים משלה. הלהבות בקסדה יצאו מכלל שליטה כשהחומר הדליק דלף לשיערו והחלו ללקק את שיערו של בראון בפראות. הקהל עצר את נשימתו, אך מי שהציל את המצב לא היה כבאי או איש אבטחה, אלא מארגן הפסטיבל ומייסד מועדון ה-MARQUEE, הרולד פנדלטון, ונציגים נוספים מהצוות. המארגן רץ אל הבמה בנחישות, ובלי לחשוב פעמיים, שפך את כוס הבירה שהחזיק בידו ישירות על ראשו הבוער של הזמר. הקסדה כובתה, המופע ניצל והקהל זכה לסיפור בלתי נשכח. להקה אחרת שהייתה אמורה להופיע באותו פסטיבל ולשלהב את הקהל, פינק פלויד, ביטלה את השתתפותה ברגע האחרון עקב מצבו הנפשי המידרדר של מנהיגה, סיד בארט, שפשוט לא היה כשיר לעלות לבמה.

הברבור האחרון של זפלין: פסטיבל נבוורת', 1979

קפיצה בזמן ל-11 באוגוסט בשנת 1979. להקת לד זפלין, הענקית מכולן, עלתה לבמה בפעם השנייה במסגרת פסטיבל נבוורת' מול קהל עצום שנאמד בלמעלה מ-100,000 איש (ואף כפול מכך לפי אמרגן הלהקה, פיטר גרנט), במה שהתברר כהופעתה האחרונה על אדמת אנגליה עם המתופף ג'ון בונהאם. שבוע קודם לכן (ב-4 באוגוסט), הופעתם הראשונה באותו פסטיבל – שהייתה הופעת הענק הראשונה שלהם בבריטניה מאז 1975 – הייתה מתוחה ומלאת ציפייה, שכן הלהקה חזרה להופיע לאחר הפסקה ארוכה וכואבת בעקבות מותו הטרגי מנגיף בבטן של קאראק, בנו בן ה-5 של הזמר רוברט פלאנט בשנת 1977.

הפעם, חברי הלהקה הרגישו בטוחים יותר על הבמה, אך כפי שקורה לעיתים, הביטחון בא על חשבון קצה הריגוש והספונטניות שאפיינו את ההופעה הראשונה. המופע השני סבל מבעיות טכניות כבר מתחילתו, ובמהלך השיר OVER THE HILLS AND FAR AWAY, רעשים צורמניים בקעו ממערכת ההגברה והעיבו על הביצוע. הלהקה קיצרה את קטעי האלתור והסולואים (והשמיטה מהסט-ליסט את השיר TEN YEARS GONE), וההופעה כולה הייתה מהודקת וקצרה יותר – אף שעדיין נמשכה כמעט שלוש שעות וכללה שירים חדשים מתוך האלבום שעמד לצאת שבועיים לאחר מכן, IN THROUGH THE OUT DOOR. בסיום הביצוע ל-STAIRWAY TO HEAVEN, פנה פלאנט לקהל ואמר במילים שהפכו למצמררות בדיעבד: "נראה אתכם בקרוב. לא יודע כמה קרוב ולא יודע אם נופיע במועדון מארקי, אבל נראה אתכם בקרוב". שנה וקצת לאחר מכן (ב-25 בספטמבר 1980), בונהאם הלך לעולמו בגיל 32 בלבד והלהקה התפרקה. פלאנט הודה מאוחר יותר שהציפיות מההופעות בנבוורת' היו עצומות כל כך, שהוא פשוט לא הצליח להישאר רגוע.

חתונה, קטטה וטנדר: להקת המי, 1964

בואו נחזור אחורה ל-11 באוגוסט בשנת 1964, לתקופה בה להקת המי עוד הופיעה תחת השם הצנוע THE HIGH NUMBERS (שם שהעניק להם מנהלם דאז, פיטר מידן, כדי לקרוץ לתרבות ה"מודים" בלונדון). הלהקה הצעירה והרעבה - שכללה לצד הזמר רוג'ר דאלטרי את הגיטריסט פיט טאונסנד, הבסיסט ג'ון אנטוויסל והמתופף הצעיר קית' מון — קבעה הופעה בבית מלון נודע בשם THE RAILWAY HOTEL בעיירה האנגלית HARROW (אותו מועדון ממש שבו, כחודש לאחר מכן, ישבור טאונסנד בטעות את צוואר הגיטרה שלו על התקרה הנמוכה ויפתח את מסורת ניפוץ הכלים המפורסמת).

רק חודש לפני כן חטפה הלהקה מכה כשהסינגל הראשון שלה, ZOOT SUIT (עם הצד השני I'M THE FACE), נכשל במצעדים. אז דקות ספורות לפני שהיו אמורים החברים לעלות לבמה, התרחשה דרמה קומית-טרגית. חמו של הסולן, רוג'ר דאלטרי, פרץ למקום בכעס, תפס את חתנו בצווארון, גרר אותו החוצה לחניון ושם, לעיני כל, העניק לו מנה הגונה של מכות. הסיבה? דאלטרי הצעיר, שהיה נשוי טרי לג'קלין ריקמן בת ה-16 (אותה הכיר במועדון MARQUEE הלונדוני), היה מסור כל כולו ללהקה, מה שלא מצא חן בעיני משפחתה של הכלה. למעשה, הוא כבר החל לישון בטנדר המסריח של הלהקה כדי להימנע מחיכוכים בבית. הלהקה, במקצועיות מפתיעה, החלה את המופע בלעדיו כשאף אחד מחבריה לא יצא להגנתו. רק לאחר שהתאושש מהחבטות, עלה הזמר המוכה לבמה והצטרף לחבריו.

כדי להוסיף שמן למדורה, אשתו הטרייה הייתה באותו זמן בהיריון מתקדם עם בנם הבכור, סיימון, שיוולד פחות משבועיים לאחר מכן. לא קשה להבין מדוע חמו לא היה ממעריציו הגדולים של הצעיר שזה עתה עזב עבודה יציבה במפעל לעיבוד פח לטובת חלומות רוק'נ'רול. דאלטרי עצמו, שידע דבר או שניים על עימותים פיזיים ונחשב באותם ימים ל"אגרופן" והמנהיג הקשוח של החבורה, ניסח זאת כך: "ידעתי שאם לא אתרחק ממנה בימים הראשונים ההם, אהיה עובד במפעל לכל החיים". על נישואיו אמר: "הנפגע העיקרי מההצלחה המוקדמת שלנו היה הנישואים שלי. התחתנתי כי אשתי לעתיד הייתה בהיריון וזה היה הדבר ההגון לעשות. אבל הייתי צעיר מדי, טיפש מדי". הנישואים הסוערים החזיקו מעמד מספר שנים סוערות עד שנולד לדאלטרי בשנת 1967 ילד מחוץ לנישואים מהדוגמנית השוודית אליזבת אהרונסון, מה שהוביל לפרידה סופית וגירושין רשמיים.

עוד כותרות מהארכיון של 11 באוגוסט:

1950: נולד בבוסטון הגיטריסט אריק בראן. בגיל 16 בלבד הוא הצטרף ללהקת איירון באטרפליי והיה שותף ליצירת המנון הפסיכדליה הכבד IN-A-GADDA-DA-VIDA. בראן הלך לעולמו בשנת 2003.

1954: יום הולדתו של המוזיקאי והיוצר הבריטי המבריק ג'ו ג'קסון, שאחראי ללהיטים חכמים כמו IS SHE REALLY GOING OUT WITH HIM. ג'קסון, שהוכשר כמלחין קלאסי באקדמיה המלכותית למוזיקה בלונדון, נודע ביכולתו לדלג בקלות בין פאנק, ניו וייב, ג'אז ומוזיקה קלאסית.

1973: הגיטריסט הנרי מקולוק והמתופף דני סייול פורשים, ככה פתאום, מלהקת כנפיים. פול מקרטני מתעצבן ומחליט לטוס בלעדיהם כדי להראות שכוחו במותני ושיסתדר בלעדיהם. מה שיצא לו בהקלטות הוא התקליט BAND ON THE RUN.

1961: באולפני EMI המפורסמים שפועלים באבי רואד בלונדון, קליף ריצ'רד והצלליות מקליטים את השיר THE YOUNG ONES. השיר, שהוקלט עבור פסקול סרט באותו שם, הפך להמנון של דור שלם בבריטניה של לפני עידן הביטלס.

1966: חברי להקת הביטלס נוחתים בשיקגו לקראת מה שיהיה סיבוב ההופעות האחרון שלהם אי פעם. במלון ASTOR TOWERS הם נאלצים לערוך מסיבת עיתונאים מתוחה, בה ג'ון לנון מנסה להתנצל על אמירתו המפורסמת שהביטלס "פופולריים יותר מישו", אמירה שעוררה סערה עצומה בארצות הברית והובילה לשריפה פומבית של תקליטי הלהקה.

1976: קית' מון, המתופף הפרוע של להקת המי, מאושפז בפלורידה לאחר שלקה בהתמוטטות עצבים קשה במיוחד בחדרו במלון. במהלך ההתקף, מון הצליח להרוס ולשבור לרסיסים כל חפץ בחדר, במה שניתן לתאר כסימפוניה של הרס. המשטרה שהוזעקה למקום קיבלה בקשר הוראה להתייחס לאירוע כקוד FORTY ONE BAKER. המספר 41 התייחס לאדם במצוקה נפשית, והמילה BAKER, על שם "חוק בייקר" של פלורידה, סימנה כי מדובר באדם הזקוק לטיפול מיוחד ואולי אף לאשפוז כפוי בשל היותו מסוכן לעצמו או לסביבה. נו, יום רגיל בחייו של קית' מון.

תופעת קלאטו ומיתוס איחוד הביטלס. ב-11 באוגוסט בשנת 1976 יצא אלבום בכורה ללהקת KLAATU. רבים חשבו אז שמדובר בביטלס בתחפושת.

ברור שפירוקה הרשמי של להקת הביטלס בשנת 1970 סימן את סיומו של עידן במוזיקה הפופולרית, אך בו בזמן יצר חלל תרבותי עמוק שהזין פנטזיות קולקטיביות בדבר איחוד מחודש. במהלך שנות ה-70, הציבור ועיתונות המוזיקה עקבו בדריכות דריכות אחר כל שבריר מידע, יזמה אולפנית או שמועה, מתוך תקווה לראות את ארבעת המופלאים משתפים פעולה מחדש. צמא זה הוביל לעיתים קרובות לפרשנויות לא רציונליות של פרויקטים מוזיקליים אנונימיים או בעלי גוון פסיכדלי, שנחשדו כהסוואה לאיחוד סודי של הרביעייה הליברפולית תחת שם בדוי.

בשנת 1976, המציאות האישית של חברי הביטלס הייתה רחוקה מאיחוד מקצועי. ג'ון לנון שמר באותה תקופה על פרופיל ציבורי נמוך ביותר ולא פעל בתעשיית המוזיקה. לאחר לידת בנו שון באוקטובר 1975, הגדיר לנון את עצמו מחדש כעקר בית ואבא במשרה מלאה בדירת המגורים שלו בבניין הדקוטה בניו יורק. בראיונות המעטים שהעניק מאוחר יותר תיאור לנון כיצד החליף את הגיטרה והפסנתר באפיית לחם ביתי ובטיפול בחיתולים, כשהוא מתרחק לחלוטין מאור הזרקורים. אולם עבור קהל המעריצים, היעדרותו הציבורית של לנון והיעדר מידע רשמי רק הגבירו את הכמיהה והנכונות למצוא רמזים לאיחוד בכל יצירה מוזיקלית שעלתה למדפים. אווירה זו יצרה את הקרקע לצמיחתה של אחת התופעות התקשורתיות המוזרות והמרתקות יותר בתולדות תעשיית התקליטים: נסיקתה של להקת קלאטו.

להקת קלאטו הוקמה בטורונטו שבקנדה בשנת 1973 כפרויקט אולפני של המוזיקאים ג'ון וולושוק ודי לונג. השניים גייסו בהמשך את המתופף טרי דרייפר (נשמע דומה לדיי טריפר, לא?), ובכך הושלם ההרכב שהפך לשלישייה קבועה. חברי קלאטו היו מולטי-אינסטרומנטליסטים בעלי שליטה טכנית גבוהה: ג'ון וולושוק היה אחראי על השירה המובילה, פסנתר, אורגן, מלוטרון, סינטיסייזרים, גיטרה אקוסטית, גיטרה בס וכלי הקשה. די לונג גם נתן בשירה מובילה, גיטרה חשמלית, גיטרה אקוסטית, סיטאר חשמלי, סינטיסייזר ומלוטרון. טרי דרייפר היה אחראי על התופים, כלי הקשה, טימפני ושירת רקע.

בין ינואר 1973 לינואר 1976 הקליטה הלהקה את החומרים שלה באולפני TORONTO SOUND יחד עם המפיק והטכנאי הבריטי טרי בראון. ההרכב חתם על הסכם ייצוג עם מפיק התקליטים פרנק דייוויס, מייסד חברת התקליטים העצמאית דפודל. דייוויס השמיע את ההקלטות לרופרט פרי, ראש מחלקת A&R בחברת קפיטול רקורדס בארצות הברית – חברה שניהלה והפיצה את קטלוג ההקלטות של הביטלס בצפון אמריקה. רופרט פרי התרשם מהאיכות האמנותית והחליט להחתים את הלהקה להפצה בינלאומית. עם זאת, חברי הלהקה עמדו על דרישה חסרת תקדים: אנונימיות מוחלטת. הם ביקשו שהמוזיקה שלהם תוצג ללא תמונות של חברי הלהקה, ללא שמות הנגנים וללא קרדיטים פרטניים לכתיבת השירים. "אהבנו את המסתורין שבזה", אמר המתופף טרי דרייפר. "באותה תקופה, לכל אלבום הייתה רשימת קרדיטים ענקית ותצלומים של הלהקה מדגמנת. זה פשוט היה משעמם".

מנהלי קפיטול דרשו תחילה שחברי הלהקה יחתמו בעצמם על החוזה, אך פרנק דייוויס הודיע כי הוא ערב אישית להתקשרות ויחתום מטעמם, כך שקפיטול החתימה את הלהקה מבלי שפגשה את חבריה פנים אל פנים. האלבום יצא לאור באוגוסט 1976 בקנדה תחת השם 3:47 EST (שעת הנחיתה של החוצן בסרט המדע הבדיוני "היום שהארץ עמדה מלכת") ובספטמבר 1976 בארצות הברית תחת השם הפשוט KLAATU, מתוך מחשבה של אנשי קפיטול שהשם המקורי מעורפל מדי. העטיפה הציגה איור של שמש מחייכת שנוצר על ידי האמן טד ג'ונס, ללא טקסט מזהה נוסף.

ביקורות ראשוניות היו חיוביות: עיתון המוזיקה האמריקאי TROUSER PRESS הגדיר את האלבום כ"תשובה מוחצת לתקליטיו של דייוויד בואי", ואילו העיתון הקנדי RECORD MONTH כינה אותו "תקליט קונספטואלי נהדר". למרות המחמאות הללו, המכירות הראשוניות היו צנועות והאלבום לא זכה להצלחה מסחרית מיידית. נקודת התפנית שהפכה את התקליט האלמוני לתופעה עולמית התרחשה בתחילת שנת 1977. סטיב סמית', כתב עיתון מקומי ברוד איילנד, פשפש בערמת תקליטי השדרנים שהגיעה למערכת ושלף את התקליט עם איור השמש. סמית' לקח את התקליט לביתו, הקשיב לו וזיהה דמיון ליצירתם של הביטלס. אז הוא פרסם ביקורת נרחבת תחת הכותרת: "האם קלאטו היא למעשה הביטלס? המסתורין הוא מסע קסום מסתורי". בכתבה זו הציג סמית' תיאוריה לפיה הביטלס התאחדו בסתר והקליטו את התקליט כדי לתקן את הכישלון הביקורתי שחוו עם סרטם "מסע המסתורין הקסום" משנת 1967. סמית' טען כי השירה בשיר SUB-ROSA SUBWAY זהה לקולו של פול מקרטני, התיפוף מדמה את טכניקת הפראזות של רינגו סטאר, ועבודת הגיטרות נשמעת כמעשה ידיהם המשותף של ג'ורג' האריסון וג'ון לנון. יה! יה! יה!

"החמיא לנו שמישהו השווה אותנו לביטלס", אמר ג'ון וולושוק, "אבל חשבנו שזה די מצחיק, כי חלק גדול מהרמזים שאנשים המציאו היו דמיוניים לחלוטין". סמית' חיבר סדרה של רמזים לכאורה לתמיכה בתאוריה שלו: האלבום יצא בחברת התקליטים קפיטול שמנהלת את קטלוג הביטלס בארצות הברית. והשם "קלאטו"? סמית' הצביע על עטיפת תקליט הסולו של רינגו סטאר משנת 1974, GOODNIGHT VIENNA, שבה נראה רינגו עומד בפתחה של חללית לצד דמות הדמה של קלאטו. רמזים טקסטואליים וקוליים: בשיר SIR BODSWORTH RUGGLESBY III מופיעה השורה OFFICIALY PRESUMED IS DEAD, שהתקשרה לתאוריית "פול מת" ולתג O.P.D/O.P.P המפורסם בעטיפת סרג'נט פפר. בנוסף, בסיום השיר SUB-ROSA SUBWAY שולב קוד מורס שפוענח על ידי מעריצים כמסר "מלונדון לניו יורק" – נתיב כיבוש העולם של הביטלס.

כאשר סמית' יצר קשר עם חברת קפיטול לקבלת מידע, נענה בתשובה רשמית כי החברה אינה יודעת דבר על זהות חברי הלהקה. סמית' סירב להאמין לתשובה זו, בטענה שחברת תקליטים בסדר גודל כזה לא תחתים להקה מבלי לדעת עליה פרטים. אולם, תשובת קפיטול הייתה מדויקת מנהלתית, שכן החוזה נחתם מול פרנק דייוויס בלבד. אנשי השיווק של קפיטול מיהרו לנצל את ההזדמנות העסקית. צילום של הכתבה של סמית' נשלח על ידם לתחנות רדיו, עיתונאים ומפיצים בכל רחבי העולם, מה שהצית גל שמועות בינלאומי.

ובעוד הסערה התקשורתית מתחוללת, חברי הלהקה שהו באנגליה ושקדו על הקלטת אלבומם השני, HOPE, באולפני אולימפיק ואולפני אייר בלונדון, יחד עם התזמורת הסימפונית של לונדון. המתופף טרי דרייפר תיאר מאוחר יותר את תחושות ההרכב:"הקלטנו באנגליה את התקליט השני שלנו, כשלפתע הגיעו אלינו השמועות כי משווים אותנו לביטלס. צחקנו מהעניין וחזרנו להקליט. אבל כשחזרנו מאנגליה לקנדה, זה כבר נהיה מטורף. כל מגזיני המוזיקה דיברו עלינו. לא ידענו אם כדאי לנו לצאת מהארון הזה ולהתוודות או להישאר תחת ההילה הפיקטיבית הזו. מיום ליום החלו לצוץ, על ידי מעריצי הביטלס, רמזים נוספים בעניין התקליט כמוצר של הביטלס".

תחנות רדיו רבות החלו להשמיע את שירי האלבום בתדירות גבוהה, וסטיב סמית' זומן לראיונות עיתונאיים ורדיופוניים. השיר הפותח, CALLING OCCUPANTS OF IINTERPLANETARY CRAFT, הפך ללהיט רדיו. מעמדו של השיר התחזק עוד יותר כאשר הקארפנטרס הקליטו לו גרסת כיסוי בשנת 1977, שהפכה ללהיט בינלאומי מצליח. חברת קפיטול החלה בייצור מאסיבי של התקליט כדי לעמוד בדרישת השוק הגוברת, והחליטה לדחות את יציאת האלבום השני HOPE כדי להמשיך לחלוב את גל ההתעניינות. עבור חברי הלהקה, הדחייה העניקה זמן עבודה נוסף באולפן לליטוש היצירה המורכבת. השמועות הגיעו בסופו של דבר גם לאוזניהם של חברי הביטלס עצמם ושל אנשי המעגל הקרוב אליהם. הם לא הגיבו בציבור.

סופה של השמועה הגיע מאותם גורמים שהביאו לנסיקתה. סטיב סמית' המשיך לחקור את הפרשה עד שהגיע לחברתו לשעבר של אחד מחברי הלהקה, אשר אישרה מפורשות כי אין מדובר בחברי הביטלס אלא במוזיקאים קנדים צעירים. במקביל, דווייט דאגלס, מנהל התוכניות של תחנת הרדיו WWDC-FM בוושינגטון די. סי., ביצע בדיקה יסודית ברישומי זכויות היוצרים והמו"לות המוזיקלית בארגוני CAPAC ו-ASCAP. דאגלס גילה כי שמותיהם של ג'ון לנון, פול מקרטני, ג'ורג' האריסון ורינגו סטאר אינם מופיעים ברישומים; תחת זאת, השירים היו רשומים על שם ג'ון וולושוק, די לונג, טרי דרייפר ודינו טומה. עם חשיפת המציאות, גל ההתלהבות התפוגג במהירות והפך לאכזבה ולכעס מצד התקשורת. הרולינג סטון מיהר להכריז עם יציאת האלבום השני: "עכשיו ברור יותר מתמיד כי הלהקה הזו אינה הביטלס". האלבום השני נחשב ליצירה מורכבת ועשירה, שזכתה לשבחים מקצועיים. אך לצד הביקורות החיוביות, כלי תקשורת רבים פרסמו כתבות שהאשימו את קלאטו בהיותה "תרמית" ו"הונאה שיווקית", אף על פי שהלהקה מעולם לא טענה להיותה הביטלס.

חברת קפיטול דחפה את חברי הלהקה לצאת מאנונימיותם ולקיים ראיונות לתקשורת כדי להרגיע את הסערה. עם התפוגגות המיתוס, העניין של קפיטול בלהקה דעך במהירות. ניסיונות מאוחרים של חברת התקליטים להכריח את ההרכב לשנות כיוון ולהקליט מוזיקת פופ קלה יותר (כפי שבא לידי ביטוי באלבום ENDANGERED SPECIES מ-1980) נכשלו מסחרית. להקת קלאטו הפכה לקורבן של שמועה שלא יזמה, ודחייתה על ידי התעשייה מנעה ממנה לקבל את ההכרה האמנותית הראויה לכישרונה המוזיקלי.

מי בא איתי להופעה של אריאל זילבר ולהקת ברוש, בשנת 1978, באמפי עין הוד?

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.