רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-11 באוגוסט בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-11 באוגוסט (11.8) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "היו פעמים רבות כשהסתכלתי על אחי וחשבתי לעצמי, שאולי הוא לא יצליח יותר לצאת מזה. בריאן עבר המון זמנים רעים. הסמים לא עזרו לו" (דניס ווילסון, מלהקת הביץ' בויז, על אחיו, בריאן ווילסון)

עור חדש לטקס הישן: ליאונרד כהן חוזר מהמלחמה עם צליל חדש ופנינים קטנות. ב-11 באוגוסט בשנת 1974 יצא אלבום חדש ללאונרד כהן ושמו NEW SKIN FOR THE OLD CEREMONY. הפעם מרפדים את שיריו כלי נגינה המעניקים מגוון צלילים, בניגוד להפקות העבר המינימליסטיות. וכן, יש פה גם שירים שנכתבו בהשראת מלחמת יום הכיפורים בה כהן היה בארצנו.

אחרי הצליל החשוף והגולמי של תקליטיו הקודמים, כהן החליט שהגיע הזמן להלביש את המילים המהפנטות שלו בחליפה תזמורתית עשירה. את המהפכה הזו ניהל בחור צעיר ומוכשר להפליא בשם ג'ון ליסר, מפיק ומולטי-אינסטרומנטליסט, בוגר לימודי מוזיקה קלאסית וג'אז, שהיה צעיר מכהן בכעשור. התוצאה הייתה פצצת סאונד מפתיעה: ויולות, מנדולינות, בנג'ו, כלי הקשה מגוונים, כלי נשיפה וקולות רקע נשיים חושניים – כל אלו ארגו שטיח צלילים עשיר ומורכב שליווה את קול הבריטון העמוק והמוכר.

המעבר הזה לא היה מקרי. כהן הגיע להקלטות בניו יורק טעון בחוויות ששינו את חייו. חודשים ספורים קודם לכן, באוקטובר 1973, הוא נחת בישראל של מלחמת יום הכיפורים. הוא לא בא לחפש השראה, אלא פשוט הרגיש צורך להיות שם. הוא הצטרף לחיילים בחזית סיני, הופיע בפניהם עם הגיטרה שלו בבסיסים מאולתרים, אכל מנות קרב וישן בשק שינה צבאי. המראות, הקולות והרגשות העזים של המלחמה חלחלו עמוק לתוך נשמתו ושיריו.

השיר LOVER LOVER LOVER נולד ממש שם, כמעין תפילה או המנון שביקשו ממנו החיילים לכתוב. הוא ביצע אותו עבורם כמה וכמה פעמים, והשיר חזר איתו לאמריקה. גם WHO BY FIRE, הוא הדהוד ישיר לאווירת יום הדין שחווה בחזית. זהו לא רק שיר, אלא כמעט דיווח שדה קרב רוחני, השואל מי יחיה ומי ימות, ובאיזו דרך.

במקביל לסערה החיצונית, חווה כהן גם סערה פנימית משמחת. באותה תקופה נולדה לו בתו הבכורה, לורקה, שנקראה על שם המשורר הספרדי הנערץ עליו, פדריקו גארסיה לורקה. השילוב הזה, בין אימת המלחמה לנס הלידה, יצק לתקליט מימד נוסף של עומק, מאבק בין ייאוש לתקווה, בין מוות לחיים.

המפיק הצעיר, ליסר, קיבל מכהן חופש אמנותי כמעט מוחלט, מהלך נדיר עבור אמן קנאי למילותיו כמוהו. "האמת היא שאני עדיין נדהם מהאופן בו נתן לי ליאונרד לנהוג בכזו חופשיות עם שיריו", סיפר ליסר שנים לאחר מכן, "זה היה מאד מאתגר. הוא נדלק כשעשיתי עיבוד לכלי מיתר. השירים פשוט קמו לתחייה". החופש הזה הוליד עיבודים נועזים, כמו בשיר הפתיחה IS THIS WHAT YOU WANTED, שמתחיל כבלדת פולק שקטה ומתפוצץ בפזמון לקטע קצבי עם אופי שונה.

כהן עצמו, בראיון למגזין המוזיקה מלודי מייקר בשנת 1975, הודה בכנות האופיינית לו: "במשך זמן מה לא חשבתי שיהיה עוד תקליט. הרגשתי שנגמרתי ככותב שירים כי זה כבר לא בא לי". הוא הוסיף בהומור דק, "למעשה, הייתי צריך לדעת טוב יותר שלוקח לי הרבה זמן לחבר שיר. עם זאת, בקיץ האחרון נסעתי לאתיופיה לחפש שיזוף. ירד שם גשם, אבל לאורך כל התקופה הזו הייתה לי את הגיטרה הקטנה שלי. אז הרגשתי שהשירים מתעוררים".

על התוצאה הסופית אמר בצניעות: "אני חייב לומר שאני מרוצה מהתקליט. זה טוב. אני לא מתבייש בו. להיפך. במקום לחשוב על זה כיצירת מופת, אני מעדיף להתייחס לזה כאל פנינה קטנה".

ואכן, "פנינים קטנות" לא חסרות שם. מהווידוי החושפני והאינטימי להפליא ב"צ'לסי הוטל מס' 2" המתאר מפגש לילי מפורסם עם ג'ניס ג'ופלין, ועד ל-A SINGER MUST DIE האפל והתיאטרלי, כל שיר הוא עולם ומלואו. מבקרי המוזיקה של התקופה קיבלו את התקליט בזרועות פתוחות ושיבחו את התעוזה וההתפתחות המוזיקלית. גם אם התקליט לא זכה להצלחה מסחרית מסחררת בארצות הברית, הוא ביסס את מעמדו של כהן כאמן שלא מפחד להתנסות, לפרק ולהרכיב מחדש את הטקסים הישנים שלו, ולהגיש אותם לקהל בעור חדש, מרתק ומלא חיים. הטקס הזה עדיין מרגיש רענן ומפתיע.

הטרמפיסט, ששמו ניל יאנג, שיצא למסע. ב-11 באוגוסט בשנת 1976 נכנס ניל יאנג לאולפני אינדיגו במאליבו והקליט עשרה שירים עם הגיטרה האקוסטית שלו. מה הסיפור מאחורי זה? בואו לקרוא.

התאריך הוא 11 באוגוסט 1976 וניל יאנג, מוזיקאי ומספר סיפורים בחסד, חמוש בכלי הנשק העיקרי שלו: גיטרה אקוסטית. בלילה אחד, בסשן הקלטות כמעט ספונטני, הוא עמד לברוא יצירת מופת גולמית וכנה, שתיאלץ להמתין בארכיון מאובק במשך יותר מארבעה עשורים לפני שתראה אור יום.

באותו לילה היסטורי, יאנג, בליווי המפיק הוותיק שלו דיוויד בריגס, פשוט התיישב מול המיקרופון וניגן. ברצף אחד, כמעט ללא הפסקות, הוא הקליט עשרה שירים. הכוונה המקורית הייתה פשוטה: לתפוס את הרגע, את הקסם החשוף של איש אחד והגיטרה שלו. בריגס, שהאמין בכוחה של האותנטיות, דחף להקליט הכול בטייק אחד, חי ונושם. התוצאה הייתה אוסף שירים כל כך אישי וחשוף, עד שהאזנה לו מרגישה כמו קבלת הצצה ליומן הסודי ביותר של יאנג.

אך כשיאנג הגיש את סלילי ההקלטה לחברת התקליטים שלו, התגובה הייתה פושרת. המנהלים, שהיו רגילים להפקות עשירות יותר, ראו באוסף המינימליסטי הזה לא יותר מאשר אוסף של סקיצות. "זה נשמע כמו דמו", הם אמרו, וביקשו ממנו להוסיף עיבודים ולהפוך אותו ל"מוצר מוגמר". יאנג, בדרכו העקשנית והבלתי מתפשרת, סירב. הוא הרגיש שהקסם טמון דווקא בפשטות הזו. במקום להילחם, הוא פשוט גנז את הפרויקט כולו. התקליט, שיועד להיקרא HITCHHIKER, נעלם כאילו בלעה אותו האדמה.

אבל השירים עצמם לא נעלמו. הם היו טובים מדי כדי להישאר במגירה. יאנג, כמו אב גאה, מצא לכל אחד מהם בית חם בתקליטים אחרים לאורך השנים. POCAHONTAS ו-POWDERFINGER המהפנטים מצאו את דרכם לתקליט RUST NEVER SLEEPS משנת 1979, בגרסאות חשמליות ושוצפות. השיר היפהפה CAMPAIGNER שוחרר באוסף המשולש DECADE, ו-HUMAN HIGHWAY הפך לשיר בתקליט COMES A TIME משנת 1978. כל שיר עבר מטמורפוזה, קיבל עיבודים חדשים ושכבות של כלים, אך הנשמה הגולמית שלו נולדה באותו לילה במאליבו.

ואז, בקפיצה קדימה בזמן, הגיע ה-8 בספטמבר 2017. 41 שנים לאחר שהוקלט, החליט יאנג שהעולם סוף סוף בשל. הוא פתח את הכספת ושחרר את HITCHHIKER במלוא הדרו המקורי, בדיוק כפי שהוקלט באותו לילה באוגוסט 76. קבלת הפנים הייתה נלהבת. פתאום, כולם יכלו לחוות את מה שרק קומץ אנשים שמע עד אז: את ניל יאנג במצבו הטהור ביותר.

כאן אין להקת גיבוי רועשת, אין הרמוניות קוליות מלטפות ואין אפקטים מתוחכמים. זה רק הקול הייחודי של יאנג, פריטת הגיטרה הנחושה שלו, והשקט המתוח שבין הצלילים. בין השירים אפשר לשמוע אותו משוחח עם בריגס, מתכונן לשיר הבא. הרגעים הקטנים האלו שוברים את המחיצה בין האמן למאזין ויוצרים תחושה של אינטימיות כמעט מוחשית, כאילו יאנג יושב ממש מולך בסלון, שר רק בשבילך ומספר לך את סודותיו. "אתה מוכן, בריגס?", הוא שואל על ההתחלה ומיד יוצא לדרך.

התקליט הזה הוא מתנה אמיתית לכל סוגי המעריצים. המכורים הוותיקים יתרגשו לגלות שני שירים שכמעט ולא נשמעו מעולם, HAWAII ו-GIVE ME STRENGTH, פנינים אבודות מאמן נהדר. המאזינים המזדמנים, מצידם, יקבלו הזדמנות נדירה לשמוע אמן גדול באופן כה חשוף. זה יותר מתקליט - זו כמוסת זמן מוזיקלית, שבאה כמסמך אותנטי ומרגש של אמן בשיא כוחו היצירתי, רגע לפני שהסערה החשמלית השתלטה שוב.

ניל יאנג כתב על ההקלטה באתר הארכיב שלו: "הדבר הזה הוקלט לילה אחד באולפני אינדיגו, למעלה בהרים. דייויד בריגס היה טכנאי ההקלטה בזמן שישבתי בחדר קטן עם הגיטרה שלי וניגנתי את כל השירים. תמיד זה תוכנן כאלבום סולו ורציתי בו המשכיות, תחושה שאתם שם איתי ואני שר את השירים בשבילכם. השנה הייתה 1976 והיו לי שירים חדשים רבים לנגן. זה אלבום שלעולם לא אשכח את עשייתו. זה לא אלבום מסחרי אלא אלבום מיוחד עם שירים שהיו בראשי באותו לילה. זה אלבום שנעשה מאהבה".

ב-11 באוגוסט בשנת 1949 נולד אריק קארמן, שבתחילת הסבנטיז הנהיג הרכב בשם THE RASPBERRIES ולאחר מכן יצא לקריירת סולו. אז הנה כמה מילים על להיטו הגדול, ALL BY MYSELF, שיצא בשנת 1975.

הכל התחיל כשקארמן, לאחר פירוק להקתו, מצא את עצמו יושב לבדו בחדר, מחפש השראה לתקליט הסולו הראשון שלו. הוא לא היה צריך לחפש רחוק מדי. "הקשבתי באדיקות לקונצ'רטו השני לפסנתר של רחמנינוף", סיפר קארמן בעבר. היצירה הזו, שנכתבה בשנת 1901 על ידי המלחין הרוסי סרגיי רחמנינוף, שבתה את ליבו של קארמן. הוא זיהה את הפוטנציאל בלחן המלכותי והנוגה של הפרק השני והחליט "לשאול" אותו כבסיס לבתים של השיר החדש שלו.

אבל עם כל הכבוד לרחמנינוף, בית מרגש הוא רק חצי מהמשוואה. היה חסר הדבר החשוב ביותר: פזמון קליט שיגדיר את השיר. כאן נכנס לתמונה תרגיל מבריק במחזור עצמי. קארמן נזכר בשיר שכתב שנתיים קודם לכן, בשנת 1973, עבור להקתו THE RASPBERRIES. השיר, שנקרא LET'S PRETEND, היה חביב אך מעולם לא המריא לגבהים שקארמן הרגיש שהוא ראוי להם. בלי לחשוב פעמיים, הוא החליט לבצע שוד קטן מעצמו, לקח את המלודיה של הפזמון ההוא והתאים אותה ליצירה החדשה והדרמטית שלו. החיבור היה מושלם.

קארמן מעולם לא התבייש להודות שמצב רוח ירוד הוא הדלק היצירתי הטוב ביותר עבורו. "להיות במצב אומלל זה זרז נהדר לכתיבת שירים, לפחות בשבילי", הסביר. "אני כל הזמן נדהם מהיצירות הנפלאות שמוצרט כתב בתקופות שהוא היה מאושר. המוזיקה שלו משקפת את האושר הזה. אני, לעומת זאת, לא יכול לדמיין שרחמנינוף היה אדם שמח במיוחד כשהוא כתב את הסימפוניה השנייה או את הקונצ'רטו השני לפסנתר".

באופן אירוני, או אולי באופן קוסמי ומתבקש, קארמן צדק לחלוטין. רחמנינוף כתב את הקונצ'רטו המפורסם שלו לאחר תקופה ארוכה של דיכאון קליני ומשבר יצירתי עמוק, שהגיעו בעקבות כישלון צורב של הסימפוניה הראשונה שלו. המלנכוליה של המלחין הרוסי מתחילת המאה ה-20 התמזגה עם תחושת הבדידות של כוכב הפופ האמריקאי משנות השבעים ויצרה משהו חדש ועוצמתי.

אבל כאן הסיפור מקבל תפנית. כשכתב את השיר, קארמן היה משוכנע שהמוזיקה של רחמנינוף, שנכתבה עשרות שנים קודם לכן, כבר הפכה לנחלת הכלל ושאין עליה זכויות יוצרים. הוא טעה, ובגדול. זמן קצר לאחר שהתקליט יצא והשיר הפך ללהיט ענק, הגיע מכתב לא כל כך ידידותי מעורכי הדין של עזבונו של המלחין. קארמן גילה בדרך הקשה שהיצירה עדיין מוגנת בזכויות יוצרים במקומות רבים בעולם, כולל בארצות הברית. בסופו של דבר, הוא הגיע להסדר עם בעלי הזכויות, והם מקבלים מאז נתח נכבד מהתמלוגים, ושמו של רחמנינוף אף נוסף לרשימת הקרדיטים של השיר.

השיר הפך להצלחה מסחררת ונותר אחד מלהיטיו הגדולים של קארמן, לצד שירים כמו NEVER GONNA FALL IN LOVE AGAIN (שגם הוא מבוסס על יצירה של רחמנינוף) וגם HUNGRY EYES מהסרט "ריקוד מושחת". אך חייו של ALL BY MYSELF לא הסתיימו שם. בשנת 1996, הזמרת סלין דיון הקליטה גרסת כיסוי מפוצצת ודרמטית משלה, שהציגה את השיר לדור חדש של מאזינים והפכה אותו שוב ללהיט עולמי. זוהי ההוכחה שכאב יכול להוליד יופי, ושמנגינה טובה באמת לעולם לא מתה... קארמן מת ב-10 במרץ 2024.

גם זה קרה ב-11 באוגוסט. היום בו הרוק'נ'רול עלה באש, הלך מכות וניגן את צליליו האחרונים.

הצילו, כובע כיבוי! פסטיבל רדינג, 1967

שנת 1967 תיזכר לעד כשנת שיא של יצירתיות ופסיכדליה, ופסטיבל רדינג של אותה שנה, שנקרא אז עדיין פסטיבל הג'אז והבלוז הלאומי, לא היה שונה. רשימת האמנים הייתה חלומית: להקת SMALL FACES הבועטת, פליטווד מאק בגלגולה המוקדם והבלוזי, THE MOVE הצבעונית, הגיטריסט המופלא ג'ף בק, וגולת הכותרת של הטירוף, ארתור בראון, שהפך את הופעתו למחזה תיאטרלי מסוכן. הוא נהג לחבוש קסדת מתכת שמתוכה בקעו להבות אמיתיות. אלא שבאותו ערב, נדמה שהאש קיבלה חיים משלה. הלהבות בקסדה יצאו מכלל שליטה והחלו ללקק את שיערו של בראון בפראות. הקהל עצר את נשימתו, אך מי שהציל את המצב לא היה כבאי או איש אבטחה, אלא אביו של מארגן הפסטיבל, הרולד פנדלטון. האב המסור רץ אל הבמה בנחישות, ובלי לחשוב פעמיים, שפך את כוס הבירה שהחזיק בידו ישירות על ראשו הבוער של הזמר. הקסדה כובתה, המופע ניצל והקהל זכה לסיפור בלתי נשכח. להקה אחרת שהייתה אמורה להופיע באותו פסטיבל ולשלהב את הקהל, פינק פלויד, ביטלה את השתתפותה ברגע האחרון עקב מצבו הנפשי המידרדר של מנהיגה, סיד בארט, שפשוט לא היה כשיר לעלות לבמה.

הברבור האחרון של זפלין: פסטיבל נבוורת', 1979

קפיצה בזמן לשנת 1979. להקת לד זפלין, הענקית מכולן, עלתה לבמה בפעם השנייה במסגרת פסטיבל נבוורת' במה שהתברר כהופעתה האחרונה על אדמת אנגליה עם המתופף ג'ון בונהאם. שבוע קודם לכן, הופעתם הראשונה באותו פסטיבל הייתה מתוחה ומלאת ציפייה, שכן הלהקה חזרה להופיע לאחר הפסקה ארוכה וכואבת בעקבות מותו של בנו של הזמר רוברט פלאנט. הפעם, חברי הלהקה הרגישו בטוחים יותר על הבמה, אך כפי שקורה לעיתים, הביטחון בא על חשבון קצה הריגוש והספונטניות שאפיינו את ההופעה הראשונה. המופע השני סבל מבעיות טכניות כבר מתחילתו, ובמהלך השיר OVER THE HILLS AND FAR AWAY, רעשים צורמניים בקעו ממערכת ההגברה והעיבו על הביצוע. הלהקה קיצרה את קטעי האלתור והסולואים, וההופעה כולה הייתה מהודקת וקצרה יותר. בסיום, פנה פלאנט לקהל ואמר במילים שהפכו למצמררות בדיעבד: "נראה אתכם בקרוב. לא יודע כמה קרוב ולא יודע אם נופיע במועדון מארקי, אבל נראה אתכם בקרוב". שנה לאחר מכן, בונהאם הלך לעולמו והלהקה התפרקה. פלאנט הודה מאוחר יותר שהציפיות מההופעות בנבוורת' היו עצומות כל כך, שהוא פשוט לא הצליח להישאר רגוע.

חתונה, קטטה וטנדר: להקת המי, 1964

בואו נחזור אחורה לשנת 1964, לתקופה בה להקת המי עוד הופיעה תחת השם הצנוע THE HIGH NUMBERS. הלהקה הצעירה והרעבה קבעה הופעה בבית מלון בעיירה האנגלית HARROW. דקות ספורות לפני שהיו אמורים החברים לעלות לבמה, התרחשה דרמה קומית-טרגית. חמו של הסולן, רוג'ר דאלטרי, פרץ למקום בכעס, תפס את חתנו בצווארון, גרר אותו החוצה לחניון ושם, לעיני כל, העניק לו מנה הגונה של מכות. הסיבה? דאלטרי הצעיר, שהיה נשוי טרי לג'קלין ריקמן בת ה-16, היה מסור כל כולו ללהקה, מה שלא מצא חן בעיני משפחתה של הכלה. למעשה, הוא כבר החל לישון בטנדר המסריח של הלהקה כדי להימנע מחיכוכים בבית. הלהקה, במקצועיות מפתיעה, החלה את המופע בלעדיו. רק לאחר שהתאושש מהחבטות, עלה הזמר המוכה לבמה והצטרף לחבריו.

כדי להוסיף שמן למדורה, אשתו הטרייה הייתה באותו זמן בהיריון מתקדם עם בנם הבכור, סיימון, שיוולד פחות משבועיים לאחר מכן. לא קשה להבין מדוע חמו לא היה ממעריציו הגדולים. דאלטרי עצמו, שידע דבר או שניים על עימותים פיזיים, ניסח זאת כך: "ידעתי שאם לא אתרחק ממנה בימים הראשונים ההם, אהיה עובד במפעל לכל החיים". על נישואיו אמר: "הנפגע העיקרי מההצלחה המוקדמת שלנו היה הנישואים שלי. התחתנתי כי אשתי לעתיד הייתה בהיריון וזה היה הדבר ההגון לעשות. אבל הייתי צעיר מדי, טיפש מדי". הנישואים הסוערים החזיקו מעמד מספר שנים, עד שבשנת 1968 נולד לדאלטרי ילד מחוץ לנישואים, מה שהוביל לפרידה סופית.

עוד כותרות מהארכיון של 11 באוגוסט:

1950: נולד בבוסטון הגיטריסט אריק בראן. בגיל 16 בלבד הוא הצטרף ללהקת איירון באטרפליי והיה שותף ליצירת המנון הפסיכדליה הכבד IN-A-GADDA-DA-VIDA. בראן הלך לעולמו בשנת 2003.

1954: יום הולדתו של המוזיקאי והיוצר הבריטי המבריק ג'ו ג'קסון, שאחראי ללהיטים חכמים כמו IS SHE REALLY GOING OUT WITH HIM.

1961: באולפני EMI המפורסמים שפועלים באבי רואד בלונדון, קליף ריצ'רד והצלליות מקליטים את השיר THE YOUNG ONES. השיר, שהוקלט עבור פסקול סרט באותו שם, הפך להמנון של דור שלם בבריטניה של לפני עידן הביטלס.

1966: חברי להקת הביטלס נוחתים בשיקגו לקראת מה שיהיה סיבוב ההופעות האחרון שלהם אי פעם. במלון ASTOR TOWERS הם נאלצים לערוך מסיבת עיתונאים מתוחה, בה ג'ון לנון מנסה להתנצל על אמירתו המפורסמת שהביטלס "פופולריים יותר מישו", אמירה שעוררה סערה עצומה בארצות הברית והובילה לשריפה פומבית של תקליטי הלהקה.

1976: קית' מון, המתופף הפרוע של להקת המי, מאושפז בפלורידה לאחר שלקה בהתמוטטות עצבים קשה במיוחד בחדרו במלון. במהלך ההתקף, מון הצליח להרוס ולשבור לרסיסים כל חפץ בחדר, במה שניתן לתאר כסימפוניה של הרס. המשטרה שהוזעקה למקום קיבלה בקשר הוראה להתייחס לאירוע כקוד FORTY ONE BAKER. המספר 41 התייחס לאדם במצוקה נפשית, והמילה BAKER, על שם "חוק בייקר" של פלורידה, סימנה כי מדובר באדם הזקוק לטיפול מיוחד ואולי אף לאשפוז כפוי בשל היותו מסוכן לעצמו או לסביבה. נו, יום רגיל בחייו של קית' מון.

ב-11 באוגוסט בשנת 1976 יצא אלבום בכורה ללהקת KLAATU. רבים חשבו אז שמדובר בביטלס בתחפושת.

מאז פירוק הביטלס, בשנת 1970, היו כמה מקרים בהם נחשדו פרויקטים מוזיקליים מסוימים, באופן לא רציונלי, כאיחוד אולפני של הביטלס תחת שם אחר. אחד הבולטים בהם היה המקרה הבא.

בשנת 1976 שמר ג'ון לנון על פרופיל נמוך ביותר. הוא לא החשיב את עצמו יותר כמוזיקאי אלא כאבא במשרה מלאה לשון. את הגיטרה הוא החליף באפיית לחם ביתי ואת הפסנתר בחבילת חיתולים להחלפה.

אך לקהל מעריצי הביטלס זה לא הפריע כדי לחפש את הביטלס בכל דבר שזז. כתוצאה מכך הפכה להקה בשם KLAATU למטרה אליה הופנו החיצים. ולא סתם. התקליט של אותה להקה יצא בחברת התקליטים CAPITOL, שטיפלה בקטלוג הביטלס בארה"ב. הצלילים שבתקליט זה הזכירו לרבים את הביטלס של 1967 (אם כי אזניים רגישות להפקה מוזיקלית יגלו מיד כי מדובר במוצר בעל שנתון מתקדם יותר).

אותה חברת תקליטים, שחשה כי יש בידיה מוצר שיווקי מתוחכם, הוציאה את התקליט, באוגוסט 1976, ללא אספקת מידע על הלהקה, קרדיט כותבי השירים או תמונות שלה. עיתון המוזיקה האמריקאי TROUSERS PRESS פרסם כי 'התקליט הזה הוא תשובה מוחצת לתקליטיו של דייויד בואי'. עיתון RECORD MONTH שבקנדה, כינה את האלבום 'תקליט קונספטואלי נהדר'. אבל הביקורות החיוביות לא תורגמו למכירות טובות. כל זה עד שהגיעה כתבת עיתון אחת ששינתה את הכל.

זה קרה ברוד איילנד פורסמה, כשסטיב סמית', כתב עיתון מקומי בשם PROVIDENCE JOURNAL, פשפש בערמת התקליטים שהגיעה למערכת ושלף משם את התקליט עם ציור השמש שבעטיפתו. הוא לקח את התקליט לביתו, הקשיב לו והבין כי יש פה דמיון ליצירתה של הביטלס. סמית' ניגש למשימה וכתב ביקורת, שפורסמה בעיתון ההוא ב-17 בפברואר 1977.

בכתבה זו, שהכותרת שלה הייתה 'האם קלאטו היא למעשה הביטלס?', סיפר כי התקליט הזה מדבר על מסתורין, קסמים ונסיעות. דבר שאמור להוביל לעובדה הברורה (עאלק...) כי הביטלס באים בתקליט הזה לתקן את הכישלון שחוו עם סרטם 'מסע הקסם המסתורי' (או בתרגום נכון - מסע המסתורין הקסום). בביקורת הזו כתב סמית' כי השירה דומה לזו של פול מקרטני, התיפוף דומה לזה של רינגו סטאר והגיטרה נשמעת כמו מעשה ידיהם של האריסון ולנון.

סמית' אף הלך רחוק יותר וציין כי שם הלהקה הזו נגזר מעטיפת תקליט הסולו של רינגו סטאר, משנת 1974, שנקרא GOODNIGHT VIENNA ובו נראה רינגו עומד בפתח חללית כשלפניו עומד יצור חוצן שנראה כמו הדמות קלאטו, מסרט משנת 1951 ושמו THE DAY THE EARTH STOOD STILL.

סמית' יצר קשר עם חברת התקליטים קפיטול כדי לקבל מידע נוסף על הלהקה, אך הוחזר משם כשידיו ריקות. סמית' סיפר שנים לאחר מכן: "בחברה ההיא אמרו לי שאינם יודעים דבר על הלהקה הזו. אני לא האמנתי להם, כי חברת תקליטים שכזו לא תחתים להקה כלשהי מבלי לדעת עליה פרטים".

אבל זו הייתה האמת. חברת קפיטול החתימה את קלאטו מבלי לדעת על חבריה. היה זה פרנק דייויס, שהחתים את הלהקה במקור לחברה משלו, שמכר אותה לחברת התקליטים הגדולה, שהשתכנעה להחתים מיד עם הקשבתה לשירים שהוקלטו. בתחילה רצו בחברת קפיטול לראות את חברי הלהקה חותמים בעצמם על החוזה, אך דייויס הודיע להם שהוא ערב בעניין ולכן הוא יחתום על החוזה במקומם.

אז מי זו להקת קלאטו? הלהקה הקנדית הזו הוקמה בשנת 1973 על ידי צמד המוזיקאים ג'ון וולושוק ודי לונג. וולשוק ניגן בפסנתר, אורגן, מלוטרון, גיטרה אקוסטית, גיטרה בס, סינטיסייזרים וכלי הקשה. הוא גם שר. לונג ניגן בה אקוסטית, גיטרה חשמלית, סיטאר חשמלי, סינטיסייזר ומלוטרון. וכן, הוא גם שר. אל השניים הצטרף בהמשך חבר שלישי ושמו טרי דרייפר שאייש את עמדת התופים.

בזמנו לא ידעו עליהם דבר. התקליט יצא ולא היכה גלים, עד שבאה הכתבה של סמית' והפכה לכלי נשק חם בידי אנשי השיווק של חברת קפיטול. צילום הכתבה הזו נשלח על ידם לכל מקום בעולם והחל להצית שריפות.

דרייפר: "הקלטנו באנגליה את התקליט השני שלנו, כשלפתע הגיעו אלינו השמועות כי משווים אותנו לביטלס. צחקנו מהעניין וחזרנו להקליט. אבל כשחזרנו מאנגליה לקנדה, זה כבר נהיה מטורף. כל מגזיני המוזיקה דיברו עלינו. לא ידענו אם כדאי לנו לצאת מהארון הזה ולהתוודות או להישאר תחת ההילה הפיקטיבית הזו. מיום ליום החלו לצוץ, על ידי מעריצי הביטלס, רמזים נוספים בעניין התקליט כמוצר של הביטלס.

השירים שבתקליט החלו להישמע בתחנות הרדיו וסמית', כתב הביקורת, אף זומן לראיונות פה ושם. בעוד הסופה מתחוללת בחוץ, שהו חברי הלהקה באולפן ועסקו בהקלטת התקליט השני, שייקרא HOPE. בינתיים עסקה חברת קפיטול בייצור מאסיבי של התקליט, כדי לעמוד בדרישות השוק. השמועות הגיעו, מן הסתם, גם לאוזני הביטלס עצמם.

בחלק מהמקומות הוא נקרא בשם 3:47 EST ובמקומות אחרים נקרא כשם הלהקה. השיר הפותח שבו, CALLING OCCUPANTS OF INTERPLANETARY CRAFT, אף הפך ללהיט מינורי. אפילו הקארפנטרס העניקו לו גרסת כיסוי משלהם שהפכה ללהיט בביצועם.

ההיסטריה סביב התקליט הזה גרמה לחברת התקליטים לדחות את אלבומה השני של הלהקה, כדי לזכות בעוד כמה חודשים של חליבת התעלול הזה. לחברי הלהקה הייתה זה מתנה מבורכת, שהעניקה להם זמן רב יותר לעבוד עליו ללא לחץ.

אבל מי שיצר את הסיפור היה גם זה שכיבה אותו. סטיב סמית' המשיך לחפור לעומק הסיפור, עד שהגיע לחברתו לשעבר של אחר מחברי קלאטו. היא סיפרה לו שלא מדובר בביטלס ואם היה שואל אותה לפני שהיה מפרסם את הכתבה ההיא שפרסם - לא היה קורה כל זה. בנוסף, מנהל תוכניות הרדיו של תחנת WWDC-FM מוושינגטון, דווייט דגלאס, בדק היכן נרשמו השירים מבחינת מו"לות. שם גילה כי אין זכר לשמות של חברי הביטלס בסיפור. מה שהוא גילה ברישום הזה הוא את שמות חברי להקת קלאטו.

במהרה גילה העולם כי הביטלס לא קשורים כלל לתקליט וכל הנוצר סביב 'קלאטו' התאייד לאוויר. כשיצא האלבום השני, מיהר עיתון רולינג סטון להכריז: "עכשיו ברור יותר מתמיד כי הלהקה הזו אינה הביטלס".

התקליט השני של קלאטו יצא בספטמבר 1977 ונחשב ליצירה מורכבת של הלהקה הזו, שהניבה ביקורות חיוביות. אך על כל ביקורת חיובית צצה גם כתבה שזעקה כי קלאטו היא תרמית. חברת קפיטול דחפה את חברי הלהקה להתחיל ולהתראיין, כדי להרגיע את הסיפור.

העניין של קפיטול בקלאטו דעך, עם נסיון כושל להפוך את הלהקה ללהקת פופ. להקת קלאטו הפכה לקורבן של שמועה ובשל כך נזרקה החוצה, במקום להתקבל בזכות כישרונם המוזיקלי של חבריה.

מי בא איתי להופעה של אריאל זילבר ולהקת ברוש, בשנת 1978, באמפי עין הוד?

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.