רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-11 באפריל בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-11 באפריל (11.4) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אחי אלכס ואני הלכנו לבית הקולנוע המקומי לראות את סרטם של הביטלס, A HARD DAY'S NIGHT; הבנות שם פשוט צרחו. אלכס אהב את זה, אבל אני הייתי יותר בקטע של GLAD ALL OVER של חמישיית דייב קלארק. עד היום אני מאזין לכמה מההקלטות הישנות האלה, ויש בהן קסם מיוחד. זו הייתה תקופה מדהימה.

כל ילד עובר שלב של בניית מכוניות וצעצועים. הייתי לוקח קופסאות ונייר, מכין מהם משהו דמוי תוף סנר ומנגן יחד עם השירים של דייב קלארק. בסביבות כיתה ד' התיפוף הפך לתשוקה שלי; אהבתי להכות על דברים. כשמלאו לי 12 בערך, הצלחתי לחסוך מעט כסף – כיוון שהוריי לא יכלו להרשות לעצמם לקנות לנו דבר – וקניתי לעצמי מערכת תופים" (אדי ואן היילן בשנת 1995)

הנקמה של פוגרטי! ב-11 באפריל בשנת 1972 יצא אלבומה האולפני האחרון של להקת קרידנס קלירווטר רווייבל. שמו הוא MARDI GRAS והוא בהחלט בעייתי.

אוי, אלוהים! כמה שאני אוהב את קרידנס קלירווטר רווייבל. כמה שאני צמא לשמוע את הסאונד הנהדר ההוא של השירים ההם שלה. כמה שאני מעריץ את הקול של ג'ון פוגרטי כשהוא שר בהם. כמה שאני מתלהב מחטיבת הקצב בלהקה... וכמה שאני שונא את התקליט הזה!

זה היה נראה כמו תאונת שרשרת בהילוך איטי על כביש מהיר. השנה הייתה 1972, והלהקה אולי הכי גדולה באמריקה הוציאה לאור את אקורד הסיום הצורם שלה. המבקרים לא ידעו אם לצחוק או לבכות - ובצדק. למעשה, הדרמה החלה עוד לפני שהמחט נגעה בוויניל. טום פוגרטי, האח שהיה חלק בלתי נפרד מההרכב, החליט פתאום לשחק אותה האיש החשוב יותר בלהקה ועזב אותה.

ב-13 בפברואר 1971 פורסם במלודי מייקר: "טום פוגרטי פרש מלהקת 'קרידנס קלירווטר רווייבל' ושאר החברים ימשיכו כטריו. הסיבה לפרישה נעוצה בבעיות אישיות. דובר מטעם הלהקה ביקש למסור לעיתון כי אין מריבות בתוך המחנה. טום, גיטריסט הקצב, הוא אחיו הגדול של ג'ון פוגרטי. הוא היה הזמר המקורי בלהקה עוד כשנקראה THE BLUE VELVETS". דובר הלהקה הוסיף: "כשלילה אחד טום לא יכול היה להגיע להופעה, ג'ון שר במקומו ואז הובן לכול כי מוטב כך. איננו יודעים מה בכוונתו לעשות מעתה, אך ידוע לנו שקיבל כמה הצעות מהפקות קולנוע"... ועד כאן הדיווח מהעיתון.

בזמנו הצהיר טום פוגרטי כי הוא נוקט צעד זה למען משפחתו, אך בהמשך התברר כי היו גורמים נוספים שהובילו להחלטתו. בשנת פרישתו אמר: "אינני פורש ממוזיקה; פשוט אינני מעוניין עוד לצאת לסיבובי הופעות. הילדים שלי בני שמונה ושבע ויש לי תאומים בני שנה. זה הזמן שבו הם זקוקים לאבא לצדם. הם האחריות הראשונה שלי. לו יכולתי להקדיש זמן רב למשפחתי ועדיין להיות ב'קרידנס', הייתי עושה זאת בשמחה. פתאום הבנתי שאני לא עושה את כל מה שאני רוצה. הנה אני, אחיו הגדול של ג'ון, עומד בצד ולא מנהיג את הלהקה. זה תסכל אותי מאוד. ג'ון תמיד היה מוזיקלי יותר משנינו, ולכן הוא הפך למנהיג". בשנת 1972 הוסיף: "מאז שעזבתי את הלהקה אני עושה דברים שאני באמת נהנה מהם. אני קופץ למועדונים בסן פרנסיסקו ומנגן עם מי שנמצא שם. ניגנתי עם ה'גרייטפול דד' ועם אלבין בישופ. הסצנה בסן פרנסיסקו נהדרת".

ג'ון פוגרטי אמר בזמנו על עזיבת אחיו: "זהו שינוי גדול עבורנו, אך שינוי הוא דבר הכרחי במוזיקה. נמשיך כשלישייה ונתגעגע אליו". הבסיסט סטו קוק נזכר בשנת 1997: "ברור שהיו בעיות בין שני האחים. התחרותיות ביניהם תמיד צפה. דאג קליפורד המתופף ואני התבדחנו תמיד שאנחנו לכודים בתוך 'סנדוויץ' פוגרטי' – תקועים בין שני האחים. הם היו שתי פרוסות הלחם שלחצו חזק על הבשר שהיה בפנים".

בשנת 1982 חשף טום פוגרטי למגזין רולינג סטון: "קרידנס הייתה קיימת כבר תשע שנים לפני שפרצנו בגדול. שישים אחוזים ממה שעשינו אז כללו שירה מובילה שלי. לא הייתי דיקטטור, אך הייתי מנהיג – הרבה יותר מסתם אחד שעמד בצד וניגן בגיטרת קצב. אחרי שהגענו לתקליט הפלטינה השישי שלנו, חשבתי לחזור ולשיר. ג'ון לא הסכים לשנות את סדרי העבודה, אז פרשתי". אלא שג'ון פוגרטי אכן שינה את הדברים מיד לאחר מכן... הבסיסט סטו קוק והמתופף דאג קליפורד מצאו את עצמם נאבקים במנהיג כדי לקבל ביטוי אישי. למאבק זה היה מחיר כבד. פוגרטי סיפר: "הם באו אליי בדרישה לקבל זמן שווה ליצירה שלהם, והבנתי שאין דרך אחרת להתקדם איתם. ידעתי שזה לא יעשה טוב ללהקה".

המהלך הזה צמצם את הרביעייה המצליחה לשלישייה בלבד, מה שהיה אמור להוביל להידוק השורות. תחשבו על זה - טריו של קרידנס כמו מה שהייתה גרנד פ'אנק (שאיבדה את זה, לטעמי, כשהוסיפה חבר רביעי). אבל במקום לנסות להתגבש ולהקשיח את הסאונד, ג'ון פוגרטי החליט במפתיע לשחרר את הרסן לחלוטין. הוא אפשר לשאר החברים, סטו קוק ודאג קליפורד, לכתוב ולשיר את השירים שלהם בעצמם. התוצאה הייתה שבכל התקליט המדובר היו רק שלושה שירים של ג'ון פוגרטי, והם אפילו לא היו כאלה טובים. טוב, האמת היא שרק אחד מהם באמת לא היה מוצלח, וזהו שיר הפתיחה LOOKIN' FOR A REASON. לא ברור מדוע השיר הזה, שנשמע כמו לחן קאנטרי גנרי לחלוטין, קיבל קרדיט של ג'ון פוגרטי. לא היה לו שום קשר לסגנון היצירתי שג'ון תמיד הפעיל על רוב החומרים השורשיים שלו בעבר. למעשה, הוא נשמע הרבה יותר כמו השירים הבאים בתקליט שיוחסו לדאג קליפורד ולסטו קוק מאשר לשני הקטעים האחרים של ג'ון פה.

פוגרטי הסכים להעניק לשני עמיתיו זמן שווה באלבום, אך הבהיר: "אינני מתכוון לשיר בשיריהם ולא אנגן בהם מעבר לגיטרת ליווי". המשפט הזה כבר מוריד מצד אחד את הציפיות - אך מצד שני גורם לתהות: איך, אם כך, ישירו שני החברים האחרים בתקליט? האם כדאי להאזין לזה?" - והתוצאה הייתה מיידית ונשמעה לרעת הלהקה. פוגרטי כתב בספרו: "דאג וסטו היו מרוצים מהסידור, אך בשירים שלי באותו תקליט יש מלנכוליה מסוימת, סוג של השלמה. תקשיבו לדרך שבה האלבום נפתח, עם השיר LOOKIN' FOR A REASON. העיתונאי רוברט הילבורן קטע אותי במהלך ראיון באותה תקופה ושאל: 'זה על התפרקות הלהקה?'".

ביולי 1971 יצא הסינגל הראשון מתוך האלבום העתידי, SWEET HITCH HIKER. זה רק מראה כמה זמן התבשלה קרידנס כטריו עד צאת התקליט הזה. לפי השיר הזה נדמה היה למעריצים שהאלבום הבא של קרידנס יהיה מוצלח וכי עזיבתו של טום פוגרטי לא פגעה בלהקה. אך הרצוי התנגש עם המצוי. השיר הזה היה בערך השיר היחיד כאן ששיחזר לזמן קצר את רוח הלהקה של פעם, עם הגיטרה המחוספסת, הצרידות הקלאסית של פוגרטי וריף מצוין שנשא את השיר לאורכו. הוא הציג אופטימיות קרידנסית, שהתפוגגה בהמשך.

בין הרגעים הבודדים שכן הבריקו בתקליט, ניתן היה למצוא בלדה עצובה ויפה בשם SOMEDAY NEVER COMES, שנכתב על גירושי הוריו בילדותו תוך עירוב תחושותיו על התפרקות להקתו ונישואיו שלו. האווירה הקודרת בשיר מנעה ממנו להפוך ללהיט ענק. ג'ון באמת השתחרר בשיר הזה, והמילים המופנמות והאינטימיות העמוקות נחשבו לטובות יותר שלו. זו הייתה חדירה הרבה יותר יסודית לנשמה האנושית שלו. כך הוא אמר: "כתבתי את SOMEDAY NEVER COMES כשעזבתי את מרת'ה. זה נכתב ישר מהלב, לטוב ולרע. כאב לי מאוד על הילדים שלנו. גדלתי במשפחה שבה ההורים התגרשו ולקחתי את זה קשה מאוד. ועכשיו אני, גבר בוגר, מעולל את אותו הדבר לילדיי. זה פשוט היה עצוב. לא היה לי נוח להסתכל על הדברים בצורה כזו; זה היה יותר לראות את הכאב של 'הנה זה קורה שוב'. במשך זמן רב ניסיתי להסתיר ולא לדבר על כמה זה כואב לילדים. ניסיתי פשוט להתמודד ולהיות כנה ככל שניתן. אני קצת כועס על השיר הזה, יש בו טעם מר. חסר בו כוח שהייתי רוצה שיהיה לו, אבל הלהקה לא הייתה מסוגלת לספק זאת, בטח לא כטריו. היינו אמורים להישמע כמו חמישה-עשר מגברי 'מארשל' רועמים, אבל לא היינו טובים מספיק בשביל זה באלבום שבו כמעט לא דיברנו איש עם רעהו. חשתי עצבות רבה על המצב הזה".

האלבום MARDI GRAS הוא מוצר שרבים נוהגים לקטול, אך הנקמה של ג'ון פוגרטי הייתה מתוקה: הוא הוכיח לחבריו ולעולם כולו מי היא באמת "קרידנס קלירווטר רווייבל". סטו קוק הבסיסט רחוק מלהיות זמר; קולו נשמע רע דיו כדי להבין שמשהו אינו כשורה. המתופף דאג קליפורד הצליח להפיק מוזיקה טובה מעט יותר, שנשמעה כמו "ג'ון פוגרטי סוג ב'". ג'ון נראה שמח מדי להנמיך את הנגינה בגיטרה שלו ולחסוך מהמאזינים את הסולואים המוחצים שלו, כדי למשוך את כל תשומת הלב לניסיונות הפתטיים של שני החברים האלה בכתיבת שירים. שירים כמו TEARIN' UP THE COUNTRY, NEED SOMEONE TO HOLD ו-TAKE IT LIKE A FRIEND או גם SAIL AWAY היו שייכים למחלקה אחרת. אחרי שהאוזן התרגלה לקול הנפלא של ג'ון פוגרטי, הצרידות המחוספסת של סטו קוק והרגשנות המוגזמת והתפלה של דאג קליפורד ממש עולים פה על העצבים.

פוגרטי נזכר: "כשהיינו באולפן, החומר של סטו ודאג נשמע... ובכן, כפי שהוא נשמע. דאג תמיד הסתובב ושר איזה שיר שעבד עליו, והם חשבו שהחומרים שלהם נהדרים. הם לא ישבו שם בחזרות ואמרו 'אלוהים, זה נורא! ג'ון מכריח אותנו'. להפך, הם אמרו: 'בנאדם, זה ממש מגניב – תקשיב לזה!'. הם החמיאו לעצמם ללא הרף. ניגנתי בשירים שלהם ועשיתי כמיטב יכולתי בסולואים, אבל בשלב מסוים סטו קלט שיש בעיה באחד משיריו. הוא פנה אליי ואמר: 'הנה השיר שלי, ג'ון. תוכל לתקן ולשפר אותו כפי שעשית בעבר בלהקה?'. כאן כבר סירבתי, כי סטו פלש לטריטוריה שלי. הוא לא היה אמור לבקש ממני לשפר שיר שלא האמנתי בו מלכתחילה. זה לא היה ההסכם בינינו. התקליט יצא ובתחילה הם היו נלהבים, אך אחרי שהמבקרים קרעו אותו לגזרים – פתאום הם טענו שאני הכרחתי אותם להקליט את השירים האלו".

האם סטו ודאג היו סוכנים חשאיים של מוסיקת קאנטרי מנאשוויל כל הזמן והם פשוט חיכו לזמן שלהם, כשהם ממתינים שטום יעזוב את הלהקה כדי שהם יוכלו להנחית את המכה שלהם? או שאולי הם פשוט הקשיבו לכמה תקליטי קאנטרי והפכו למטורפי מוסיקת קאנטרי? אני מהמר על האופציה הראשונה. בכל אופן, זה כאב באוזניים. הרי שני אלו לא היו נגני קאנטרי שורשיים מהנשמה. הם עשו את זה בכאילו.

וכשהלהקה כולה הצטרפה לקאבר לשיר HELLO MARY LOU של ג'ין פיטני, במקום שבו היה ניתן לצפות שהחברים לפחות יפגינו כמה יכולות אמיתיות וכוח אמיתי של פצצת אטום (כמו שהם עשו פעם עם I PUT A SPELL ON YOU), במציאות הם פשוט עשו את השיר הזה בצורה הכי רגילה שאפשר - כמו קאבר רגיל לשיר קאנטרי. זה היה אשכרה אובדן זהות מוחלט, נעים לאוזן אך מכוער. לא פלא שאני לא סובל את התקליט הזה. את החומר הזה כדאי ברובו להשליך לתעלה, במיוחד מאחר שהדברים הטובים באמת נבחרו בקפידה ונכללו באוסף הלהיטים CHRONICLE.

כך נכתב בביקורת בזמן אמת ברולינג סטון: "בעתיד עשוי התקליט הזה להיזכר כ'נקמת פוגרטי'. אחרי השמועות על האגואיזם שלו והתלונות של חבריו על השתלטנותו, הוא עשה את מה שלא האמנתי שיעשה: הוא הרשה לעמיתיו לחשוף את עצמם ברבים, כשהקצה שישה מתוך עשרה שירים באלבום למתופף דאג קליפורד ולבסיסט סטו קוק. אולי הייתה זו הזמנה להתאבדות אמנותית, אך זה בהחלט מוכיח שג'ון צדק לאורך כל הדרך. האם הלהקה תשרוד את האסון? ולמי בכלל יהיה אכפת?

שלושת השירים של סטו קוק גרועים מספיק כדי להצדיק את טענתו של פוגרטי שהוא הכוח המניע. לרינגו סטאר אולי אין קול גדול, אך כשהוא שר באלבום של הביטלס, היה לו קסם מיוחד. קוק, לעומת זאת, מציע מנגינות חסרות הומור וקול שאינו מסוגל להחזיק מוזיקה מעניינת. זה מדכא ואף מעליב שאנו נאלצים להקשיב לקוק במקום לפוגרטי.

המתופף דאג קליפורד מסתדר טוב יותר באופן משמעותי. הוא הושפע מפוגרטי, ובמיטבו ניתן לזהות אצלו משהו המתקרב לסגנון של 'קרידנס'. השיר WHAT ARE YOU GONNA DO גורם לך לתהות כמה טוב הוא יכול היה להיות לו שר אותו מישהו עם קול וגישה ייחודית – מישהו כמו פוגרטי עצמו.

בדרך כלל, כאשר להקה היא תערובת של כישרון ובינוניות, הכישרון מנסה להתעלות על הבינוניות – וזו הייתה ההיסטוריה של קרידנס. בתקליט הזה התהליך הפוך: האמן הוריד את עצמו לרמת הרדידות המקיפה אותו. ארבעת השירים של פוגרטי שוליים, למרבה הצער, בהשוואה לרפרטואר המפואר שיצר בעבר.

השיר SWEET HITCH HIKER נשמע פגום, וגרסת הכיסוי ל-HELLO MARY LOU מיותרת וכוללת ניסיון נפל להעתיק את צליל הגיטרה של ג'יימס ברטון. באשר לשיריו החדשים, LOOKIN' FOR A REASON הוא נחמד וקליל, ו-SOMEDAY NEVER COMES הוא השיר היחיד באלבום שמספק את הסחורה, אם כי העיבוד שלו משעמם וחסר דמיון. זוהי אינדיקציה נוספת לכך שהלהקה לא צלחה את המעבר מרביעייה לשלישייה.

אם המוזיקה של הלהקה נטתה בעבר לחוסר צבע, התקליט הזה משלים את המגמה. אין בו דבר טרי, דמיוני או מפתיע. עצוב להבין שהמאבק הסתיים ושכל הנטיות השליליות של פוגרטי – ובמיוחד הנוקשות המוזיקלית המתחזה למקצועיות – ניצחו. האלבום הקודם, PENDULUM, היה אכזבה, אך הייתה בו כנות והוא הראה שפוגרטי מחפש כיוונים חדשים. באלבום הזה נראה שהוא פשוט ויתר. התוצאה היא האלבום הגרוע ביותר ששמעתי אי פעם מלהקת רוק גדולה".

באותה תקופה יצאה הלהקה לסיבוב הופעות ראשון כשלישייה, אך המצב נראה בכי רע. במקומות רבים הביקוש צנח, ובאולמות נראו כיסאות ריקים רבים. להקת קרידנס הייתה מותשת. חבריה כבר לא יכלו לשווק את הלהקה במלוא המרץ, פשוט כי לא נותרה להם אנרגיה. נשיא חברת "פנטזי", סול זאנץ, ניסה לשדר אופטימיות בתקשורת, אך לכולם היה ברור: "קרידנס קלירווטר רווייבל" הגיעה לסופה. בקול ענות חלושה. מאד חלושה!

ב-11 באפריל בשנת 1975 יצא אלבום הסולו הראשון של גיטריסט להקת GONG, סטיב הילאג'. שם האלבום הוא FISH RISING.

אני מאד אוהב את להקת גונג. מבחינתי, זו אחת הלהקות היותר מקוריות שצמחו בסצנת הרוק המתקדם - עם מוסיקליות נדירה וקונספט כללי שאין שני לו. בהנהגתו של דייויד אלן היכה הגונג הזה חזק מאד בראשים של אלו שרצו להתעופף בתוך קומקום התה המכשף. אבל בשנת 1975 קרה כבר שבר בלהקה. דייויד אלן נשבר והבין שהגונג הזה שהוא הוביל הלך להשמיע צלילים שונים ממה שהוא רצה. הוא חש בכוח שלילי שהוביל אותו להבנה ששאר החברים לא רוצים אותו יותר שם. הוא נס משם על נפשו. בזמן הלא ברור הזה, כשמעריצי גונג תוהים מה יהיה הלאה - יצא התקליט הזה של גיטריסט הלהקה המוכשר כשד, סטיב הילאג', עם עוד כמה חברי גונג לספק את התקליט המיוחד הזה.

אבל הוא, למעשה, נוצר עוד לפני שאלן עזב את הלהקה. תיכף תראו איך הכל יתחבר לכם. קודם כל - טיפה היסטוריה: מסעו המוזיקלי של הילאג' החל בסוף שנות ה-60 עם להקת URIEL, לצד הקלידן דייב סטיוארט והבסיסט מונט קמפבל, שלימים יקימו את EGG. הילאג', למרות שעזב לזמן קצר את הלהקה כדי להמשיך בלימודיו באוניברסיטת קנט בקנטרברי, נשאר עמם בקשר והשתתף בפרויקט הפסיכדלי החד-פעמי ARZACHEL. עם סיום לימודיו החליט הילאג' לעסוק במוזיקה במשרה מלאה והקים את להקת KHAN, בתחילת 1971. הלהקה הוציאה תקליט אחד בשנת 1972, והילאג' כבר הספיק להלחין כמות משמעותית של חומרים שיועדו לתקליט שני לפני שהלהקה התפרקה מאוחר יותר באותה שנה. הפירוק התרחש כאשר הוא קיבל הצעה לצאת לסיבוב הופעות עם להקתו של קווין איירס, דקאדנס. במהלך סיבוב ההופעות הזה בצרפת נוצר הקשר בין הילאג' לחברי להקת גונג, מה שהוביל להזמנה להצטרף אליהם.

הילאג' הצטרף לגונג בתחילת 1973, הפך לחלק בלתי נפרד מההרכב הקלאסי שלה ותרם לו רבות. הנגינה החדשנית שלו בגיטרה הפכה לסימן היכר של גונג במהלך התקופה הפורייה הזו מבחינה מסחרית ויצירתית. אפילו כשהיה מעורב עמוקות בגונג, הילאג' השיג חוזה סולו נפרד עם חברת התקליטים בה הייתה חתומה הלהקה, וירג'ין רקורדס. לפיכך, FISH RISING לא היה השראה פתאומית שנולדה אך ורק מניסיון הגונג שלו, אלא הכיל חומרים שפותחו במשך כמה שנים.

אז בשנת 1974 היה הילאג' עדיין חבר בלהקת גונג כשנכנס, באוגוסט של אותה שנה, לאולפן ההקלטות כדי להתחיל לעבוד על תקליט משלו. "בסשנים הראשונים האלו נכנסתי לאולפן עם נגן הבס מייק האולט והמתופף פייר מורלן, שהיו חברים בגונג", סיפר הילאג'. "הם הכירו חלק מהחומר כי התעסקתי איתו במהלך חזרות של הלהקה, והיה לי ברור ששניהם צריכים לנגן בתקליט. בעיקרון, הקלטות ערוצי הליווי לתקליט היו אירוע של ממש. רוב המוזיקה הוקלטה בשידור חי באולפן עם מעט מאוד העלאות, מה שגרם לסאונד להיות פשוט וגולמי למדי. זה לא היה הסאונד שאליו התכוונתי בתקליט הסופי, מכיוון שרציתי סאונד פסיכדלי עשיר יותר, וזה מה שבסופו של דבר קיבלתי, אך המיקס לקח את האווירה למקום אחר. הקלטנו את ערוצי הבסיס ובתחילת 1975 הצלחתי לחזור לאולפן ולהשלים את ההקלטות".

התקליט יצא וזכה להצלחה כשהגיע למקום ה-33 במצעד המכירות הבריטי. עבור הילאג' זו לא הייתה הפתעה. בניגוד למה שרבים חשבו, התקליט הזה לא היה הגורם להתפרקות הלהקה דאז. לפי הילאג', הלהקה כבר התפוררה עוד לפני כן. הפרישה של דייויד אלן וגילי סמית' היא, לדעתו, הסיבה האמיתית להתפרקות. "חברת התקליטים ניסתה לעשות צעד מניפולטיבי ולהפוך את שאר חברי הלהקה לנגני הליווי שלי. זה לא התאים לי מאותה סיבה שבגללה הצטרפתי ללהקה הזו מלכתחילה – כי היא הייתה קהילה. הרעיון שאשמש כמנהיג של גונג הפחיד אותי, ובחרתי לפרוש מהלהקה".

אז אם אתם אוהבים את המוסיקה שלכם מרתקת - כזו עם השפעות הודיות, הבלחות של רוק וטיורף של גונג - זה התקליט בשבילכם. איזה כיף לשמוע את הסינטיסייזרים של טים בלייק שנותנים כרית מענגת להילאג' להישען עליה ולהשפריץ צלילים משלו. למעשה, יש פה מפגש חברים מוסיקלי מהמעלה הראשונה. אם אתם עוקבים אחרי להקות כמו האטפילד והצפון, הנרי קאו וכמובן גונג - השמות בקרדיטים לא יהיו זרים לכם. והם מנגנים פה בשיא כוחותיהם. ומה בכלל הקונספט של התקליט הזה? שימו לב; הקונספט מבוסס על תהליכי ה-INVOLUTION (צמצום או כניסת הרוח לחומר - בצד א' של התקליט) וה-EVOLUTION (התפתחות או חזרת הנשמה למקורה - בצד ב' של התקליט). סמל הדג, ובמיוחד הסלמון, משמש כנשמה של האדם המחפשת את דרכה חזרה אל המקור הרוחני, כפי שהסלמון שוחה נגד הזרם כדי להתרבות ולמות במקום שבו נולד. זה, ככה, על קצה הקשקש.

הביטלס מבקשים לחזור! ב-11 באפריל בשנת 1969 יצא תקליטון חדש לביטלס ובו השיר GET BACK.

קודם כל, אני מאד אוהב את השיר הזה. יש בו את האנרגיה הנכונה לרומם את הנפש. הנגינה בו נהדרת וכל כלי נגינה שם נותן את הספייס הנכון לאחרים. ככה עושים שיר עם דרייב! ומבחינתי - הכוכב האמיתי בשיר הזה הוא דווקא רינגו, עם הקצב הזה שנשמע כל כך טבעי בידיים שלו (כולל מעברי התופים). תנו את זה למתופפים ענקים כמו ג'ון בונהאם, איאן פייס, ניל פירת, קרל פאלמר וכאלו - ויכול מאד להיות שהקסם הזה יילך לאיבוד.

אז מה קורה פה? ובכן, השיר הזה קיבל את הבסיס שלו בדיוק בזמן בו ג'ורג' האריסון פרש מהלהקה. למה הוא פרש? הסיפור השלם נמצא בספר שכתבתי על הביטלס ("ביטלמאניה!" - מה, עוד אין לכם אותו?!). בכל אופן, גרסאות מוקדמות של השיר כללו את השורה הבוטה "אני לא סובל פקיסטנים". אז מה מסתבר? שהשיר בכלל החל כהערה חברתית צינית על ענייני הגירה, כשהוא קורא לאנשים "לחזור" למדינותיהם. פול מקרטני, שכתב את השיר ושר את התפקיד הראשי, חשב על כך שוב, הבין שזה יהרוס את הסיכויים להפוך את זה ללהיט (והוא, כידוע, מ-א-ד אהב להיטים) וריכך את המילים כדי להפוך אותן לנעימות יותר לאוזן הציבור.

השם GET BACK נועד במקור להיות שם האלבום והסרט הדוקומנטרי שתיעד את יצירתו. לאחר שהביטלס הפסיקו להופיע בשנת 1966 והגיעו למצב של תשישות ושחיקה ב-1968, הם הציתו מחדש את התשוקה שלהם להופעות חיות כשצילמו את סרטון התדמית ל-HEY JUDE ו-REVOLUTION בספטמבר של אותה שנה. הלהקה, ששאבה אנרגיות מהחוויה, הסכימה לצילומי סרט תיעודי שהקונספט שלו היה פשוט: הביטלס "חוזרים" לשורשים שלהם, מנגנים שירים חדשים בלייב. ביחד. בלי שום טריקים או טריקים שלאולפן.

והשיר GET BACK היה אולי הקרוב ביותר לשקף את הרוח הגולמית הזו. הוא הופק על ידי ג'ורג' מרטין ויצא כסינגל שבא אחרי HEY JUDE המצליח מאד (חודש לאחר מכן זה יצא בארצות הברית), והפך לעוד שובר קופות של הלהקה כשכבש את המקום הראשון ברוב מדינות העולם. ומנועי השיווק דאגו שזה יפורסם תחת הסלוגן "הביטלס כפי שהטבע התכוון".

כמובן, אי אפשר לדבר על השיר בלי להזכיר שהביטלס ביצעו אותו בהופעת הגג המפורסמת על בניין "אפל רקורדס" ב-30 בינואר 1969 – צילומים שמהווים את רגע השיא של הסרט הדוקומנטרי. ממש חג על הגג. בידיעה שהמשטרה תסגור את האירוע די מהר, הלהקה שמרה על סודיות לקראת ההופעה. הם הספיקו להכניס שלושה טייקים של GET BACK לפני שהשוטרים סגרו את המגברים. התוכנית עבדה: הביטלס לא רק השיגו סיום מרהיב לסרט, אלא שקטעי האודיו מאותו יום (כולל הדיבורים של חברי הלהקה) שולבו בעריכות השונות של השיר כדי להעניק לו תחושה חיה.

וכן, יש פה סולו פסנתר חשמלי מופתי היישר מידיו של בילי פרסטון. הוא הפך לאמן האורח היחיד אי פעם שקיבל קרדיט בסינגל של הביטלס. פרסטון היה למעשה משחת ההרגעה והניצוץ של הלהקה אז. סולו הפסנתר שלו אגב, היה ספונטני לחלוטין ("פשוט אמרו לי 'קח סולו!' בכלל לא ציפיתי לזה", סיפר פרסטון בראיון בשנת 2000).

בהודעה לעיתונות שקידמה את הסינגל, מקרטני צוטט: "ישבנו באולפן והמצאנו את זה יש מאין... התחלנו לכתוב מילים באותו הרגע". לנון, מנגד, טען שזו הייתה בעיקר כתיבה מחדש של שירם מ-1968, "ליידי מדונה". ומעריצי הביטלס אהבו לחפש משמעויות נסתרות במילים, ולפעמים גם חברי הלהקה בעצמם. בראיון המפורסם שלו לפלייבוי ב-1980, לנון טען שפול הסתכל ישירות על יוקו אונו כשהוא שר GET BECK TO WHERE YOU ONCE BELONG, מתוך חוסר כבוד. נו, היחסים אז בין ג'ון ופול לא היו מהקרובים ביותר.

הייתה גם השערה שהדמות "ג'וג'ו" מהשיר מבוססת על ג'וזף מלוויל סי ג'וניור, בעלה הראשון של לינדה מקרטני שהתגורר בטוסון, אריזונה (מקרטני אכן קנה חווה בטוסון בהמשך). פול הכחיש זאת באוטוביוגרפיה שלו וציין שהם היו ביחסים טובים עם ג'וזף, וש"ג'וג'ו" היה רק "דמות דמיונית, חצי גבר חצי אישה". אותו ג'וזף התאבד בהמשך. אז תראו מה זה - שיר רוק כה פשוט שהפך להיות מקום לפרשנויות כה רבות ומפליגות. נו, ככה זה עם הביטלס. זה לא חדש.

קבלו את תקליט האצבע המשולשת של ניל יאנג. ב-11 באפריל בשנת 1988 הוציא ניל יאנג את התקליט THIS NOTE'S FOR YOU. שם התקליט בא ללעוג על תעשיית המוזיקה וצורת השיווק שלה.

כן, זה למעשה תקליט ה-FUCK YOU של יאנג מול התעשייה אבל בעת הכנתו יאנג הסתכסך עם מתופף להקת "קרייזי הורס" הוותיק שלו, רלף מולינה, שנתקל בדרישותיו של היוצר לנגן בלוז כמו שצריך. הוא לא הצליח למלא את הדרישה כראוי וטען בכאב: "שם, בהקלטות, שמתי לב לאיזה עריץ מזורגג ניל הפך להיות. כאשר אתה בלהקה אמיתית, זה כמו קבוצת בייסבול. אתה יכול להעלות הצעות, זה בסדר - אבל לא להתנהג כאילו אתה אלוהים ואלו הם העבדים שלך". בסוף יאנג בחר להעסיק לתקליט נגנים מלהקת הליווי של ג'ו וולש.

אגיד לכם את האמת, זה תקליט מהנה. יש פה מוסיקה טובה. פשוט - ניל יאנג יצר סטנדרט כה גבוה בתקליטים רבים שלו, שלדעתי - אם זה היה יוצא תחת שם של אמן אחר, זה היה מקבל פחות השוואות וזוכה לחיבוק חם יותר. אבל, היי!... זה ניל יאנג!

והתקליט הזה סימן את סופה של סדרה ארוכה, וברובה לא מוצלחת מבחינה ביקורתית, של תקליטים ניסיוניים שהוציא האמן המיוחד הזה במהלך שנות השמונים. היה זה הרגע האחרון לפני שחזר הרוקר הקנדי אל החשמל שרבים אוהבים, שכן שנה אחת מאוחר יותר הוא כבר ביצע קאמבק מפואר בתור רוקר גראנג' והחזיר לעצמו לחלוטין את האמונה המטורפת של המעריצים. יכול להיות שדווקא התקליט THIS NOTE'S FOR YOU בישר על הקאמבק המיוחל? כי הוא נחשב לניסוי פחות מוחצן מקודמיו, עם מנה של בלדות סימן ההיכר של ניל יאנג.

אז יש כאן קטעי בלוז ורית'ם אנד בלוז בסגנון רטרו ולא יותר מדי מקורי, ועם חטיבת כלי נשיפה מצוידת היטב. למעשה, הסקסופונים והחצוצרות הם האלמנט הבולט ביותר בתקליט מיד אחרי הגיטרה של ניל יאנג, ובקטעי הרוק הם אף עלו עליו לעיתים קרובות. נו, לפחות כלי הנשיפה לא היו מסונטזים (כמו שעשו אז בהפקות אייטיז רבות), אך רגע - זה אמור להיות תקליט של דם, יזע ודמעות עם ניל יאנג? פייר? לעתים זה נשמע לי כמו תקליט של האחים בלוז עם מישהו שמחקה שם את הקול של ניל יאנג. אין פה ממש נשמה, אין פה תשוקה אמיתית ואין פה דבר שיעזור להפוך את התקליט למיוחד וחשוב ולהבדיל אותו מאלף תקליטים דומים אחרים.

קצת חומר רקע לתמונה: התקליט יצא בתקופה שבה ניל יאנג היה מצוי במאבק משפטי מול דייוויד גפן, שהחתים אותו בחברת התקליטים GEFFEN וטען כי יאנג מוציא מוזיקה שאינה נשמעת כמו ניל יאנג. אז לאחר תקליטי קאנטרי, אלקטרוניקה ורוקבילי, התקליט THIS NOTE'S FOR YOU הציג לגפן הממורמר עוד תקליט של ניל יאנג שביקש לברוח מניל יאנג. הבלדות בתקליט הזה מהנות (כמו TWILIGHT שאני ממש אוהב - אבל למה, לעזאזל, היה דחוף לשים פה סקסופון בסגנון בלדות האייטיז? - אבל איזו גיטרה חשמלית נהדרת יש שם!). אבל הבלדה השניה - COUPE DE VILLE? ניל יאנג רוצה לעשות ג'אז? איפה זה ואיפה העוצמה של הבלדה HARVEST MOON שתגיע בהמשך? אולי המזל שלנו הוא שניל יאנג לא עשה גם תקליט דיסקו כאצבע משולשת? (רק היה חסר לי עוד תקליט VICTIM OF LOVE אלטוני שכזה).

אז האם לקנות את התקליט הזה של ניל יאנג? ובכן - אם שואלים אותי, קודם כל - זה נשמע נהדר בפטיפון, עם האווירה הנכונה. אבל כדאי להשקיע את הכסף (והרבה מזה...) בתקליטים רבים אחרים שלו, שעושים את העבודה עבורו טוב יותר מזה. שם נמצא ניל יאנג האמיתי.

גם זה קרה ב-11 באפריל:

- בשנת 1970 הודיע פיטר גרין, הגיטריסט של להקת פליטווד מאק, שהוא פורש מהלהקה לטובת כת עלומה. זה קרה כשהלהקה הייתה בסיבוב הופעות בגרמניה. הוא הסכים להמשיך ולהופיע עם להקתו בתאריכים שנשארו בכדי למלא את התחייבותו בחוזה סיבוב ההופעות.

- בשנת 1961 חימם בוב דילן את איש הבלוז ג'ון לי הוקר במועדון פולק בשם GERDE'S FOLK CITY שבניו יורק. בהופעה הזו הוא שר לראשונה מול קהל את BLOWIN IN THE WIND.

- בשנת 1964 יצרו חברי הביטלס שיא אמריקאי חדש, כש-14 שירים שלהם הוצבו היום ב-100 המקומות הראשונים במצעד הבילבורד.

- בשנת 1967 שהה פול מקרטני בלוס אנג'לס ובא לביקור בביתם של ג'ון ומישל פיליפס (מלהקת האימהות והאבות). יחד עמו הגיע לשם בריאן וילסון (מהביץ' בויז), לאחר שביום הקודם הקליטו השניים יצירה של האחרון ושמה VEGETABLES (שבמהלכה לעס מקרטני למיקרופון מקל סלרי). הארבעה פצחו בג'אם לילי שאחריו טס מקרטני (אחרי ארוחת בוקר) בחזרה ללונדון. במטוס הוא הגה רעיון חדש לסרט שייקרא MAGICAL MYSTERY TOUR.

- בשנת 1970 פורסם בשער המלודי מייקר שפרנק זאפה כנראה יקים מחדש את להקת אימהות ההמצאה לפסטיבל האי ווייט. מנהל הפסטיבל, רונלד פולק, סיפר לעיתון, "זה נכון שפנינו לזאפה בבקשה לאחד את הלהקה ההיא כי לדעתנו זו הופעה ששווה להביא אלינו לפסטיבל". לא היה ידוע אם זאפה אישר זאת או לא, עד הדפסת הגיליון ופולק הוסיף כי אם לא יתאפשר לזאפה לאחד את הלהקה ההיא, הוא ישמח להביא את האמן הזה גם עם להקת הליווי שעשתה עמו את התקליט HOT RATS. ובכן, זאפה לא יופיע בסוף בפסטיבל זה...

- בשנת 1970 נערך ביורקשייר פסטיבל פופ ובלוז. הפרסומים לפסטיבל תיארו אותו כ"פסטיבל עתיר צבעים בסגנון סן פרנסיסקו", והלהקה שהובילה אותו הייתה אמורה להיות פליטווד מאק, כשאחריה ברשימה הופיעו צ'יקן שאק, הטרמלוס, מרמלדה, פליינג מאשין ועוד. הפסטיבל נועד לגייס כספים לקבוצת הרוגבי המקומית; המארגנים ציפו ל-16,000 איש, אך בפועל הגיעו 4,000 בלבד. האירוע הסתיים בהפסד כלכלי צורב, והדיווחים גרסו שגם הרמה המוזיקלית לא הייתה גבוהה, למעט להקת הטרמלוס שנתנה את כל כולה (על פי ביקורת שפורסמה במלודי מייקר). נוסף על כך, הקהל שהגיע נאלץ להתמודד עם הבוץ שהותירו הגשמים.

- בשנת 1967 הקליטה להקת פינק פלויד שני שירים לתקליטה הראשון, באולפני EMI שבלונדון. הראשון היה ASTRONOMY DOMINE (שגם פתח את תקליט הבכורה המופלא הזה, THE PIPER AT THE GATES OF DAWN). השיר השני היה PERCY THE RATCATCHER, שהפך בהמשך להיקרא LUCIFER SAM.

- בשנת 1979 עלה מוזיקאי אחד מאושר לבמה בהופעה בסאן דייגו, קליפורניה. היה זה רוג'ר הודסון מלהקת SUPERTRAMP, שהתבשר דקות לפני עלייתו לבמה שנולדה לו בת.

- בשנת 1966 הופיעה להקת BUFFALO SPRINGFIELD (עם ניל יאנג וסטיבן סטילס) את הופעתה הראשונה. זה היה במועדון TROUBADOUR שבהוליווד, קליפורניה. הלהקה לקחה את שמה משלט שחבריה ראו על קרון רכבת.

- בשנת 1976 יצא תקליט סולו של קלידן המודי בלוז, מייק פינדר. שמו הוא THE PROMISE. אז האם ההבטחה קוימה? זה תלוי את מי שואלים. לדעתי, לא כל כך... קולו של פינדר נעים להקשבה כשהוא מגיח בתקליטי המודי בלוז, בין קולותיהם של שני הזמרים האחרים - ג'סטין הייווארד וריי תומאס. אבל לשמוע במשך תקליט שלם את הקול הזה? המממ...

- בשנת 1997 התאחדו בהצלחה שלושת חברי להקת גראנד פ'אנק להופעה מיוחדת לגיוס כספים עבור הפליטים שנותרו בבוסניה, שסבלה מרצח עם. זה היה רגע של איחוד בלתי צפוי, לא רק מבחינה מוזיקלית אלא גם רגשית, כאשר החברים המקוריים – מארק פארנר, דון ברואר ומל צ'אצ'ר – התאחדו לראשונה זה שני עשורים. מה שהחזיר אותם לבמה לא היה נוסטלגיה או עניין מסחרי – אלא משבר הומניטרי בצד השני של העולם. לאחר שנים של פרידה וחילוקי דעות, השלושה הסכימו להניח את המחלוקות ביניהם בצד ללילה אחד במישיגן, כשההכנסות הועברו לסיוע לילדים שנפגעו מהסכסוך הבוסני.

- בשנת 1980 יצא תקליטון חדש לפול מקרטני עם השיר COMING UP. השיר הזה בהחלט מקפיץ ונהדר עם הפקת ה-LO FI המכוונת שלו. כשג'ון לנון שמע את השיר הזה לראשונה, הוא קפץ מהתלהבות וחש שהגיע גם הזמן שלו להתחיל לעשות שוב מוסיקה לקהל. מקרטני אמר לרולינג סטון על השיר: "במקור הקלטתי את זה בחווה שלי בסקוטלנד. נכנסתי לאולפן מדי יום ופשוט התחלתי עם ערוץ תופים. אחר כך בניתי את השיר צעד אחר צעד, בלי שום מושג איך הוא עומד לצאת. אחרי שהקלטתי את ערוץ התופים, הוספתי גיטרות ובס ובניתי את ערוץ הליווי. ואז חשבתי, 'טוב, אוקיי, מה אני הולך לעשות עם השירה?' עבדתי עם מכשיר שמשנה את מהירות הקול שבאמצעותו אפשר להאיץ את הקול או להנמיך אותו קצת. ככה נוצר הסאונד של השירה". ובדיוק שנה לאחר התקליטון הזה, ב-11 באפריל 1981, יצא התקליטון של ג'ון לנון, WATCHING THE WHEELS. הוא כבר לא היה בחיים כדי ליהנות מהמוצר הזה.

- בשנת 1956 טס אלביס פרסלי לנאשוויל. המטוס נקלע לבעיה בגלל תקלה במנוע ונאלץ לנחות נחיתת אונס. אלביס התקשר אחרי הנחיתה לאמו והיא התחננה שיפסיק לטוס. תחנוניה הרבים השתילו בו פחד טיסה שייקח לו שנים להתגבר עליו.

- בשנת 1977 יצא אלבום חדש לביץ' בויז בשם THE BEACH BOYS LOVE YOU. רבים ציפו פה לחזרתו המזהירה של בריאן וילסון, לאחר שנים של כאוס נפשי וחוסר וודאות. התוצאה הייתה מאכזבת.

כשלו ריד וג'ון קייל מקליטים יצירת מחווה למנטור. ב-11 באפריל בשנת 1990 יצא אלבום חדש ללו ריד וג'ון קייל, SONGS FOR DRELLA, שהיה שיתוף הפעולה הראשון של השניים מאז שקייל עזב, בשנת 1968, את להקת מחתרת הקטיפה. דרלה היה הכינוי לאנדי וורהול.

אוקי, אלבום שכזה לא רואים בכל יום בנוף המוזיקלי. מתברר שזה אפילו לא היה הרצון המקורי של לו ריד ושל ג'ון קייל - לכתוב מחזור שירים שמתאר את חייו ומעשיו של אנדי וורהול. הערות התקליט ציינו במפורש כי היצירה הייתה לפי הזמנה מהאקדמיה למוסיקה בברוקלין. אבל למרות שהיוזמה הגיעה מבחוץ, שני המוזיקאים הללו ביצעו את המשימה על הצד הטוב ביותר שהם יכלו.

זה התחיל במאי 1988. כשג'ון קייל סיים להניח את היסודות ליצירה שחיבר לזכר וורהול, הוא ביקש מלו ריד להאזין לה ולומר לו מה דעתו. השניים התכנסו, דיברו על אנדי והשלימו פערים. קייל, למשל, נדהם לגלות שריד הוא זה שפיטר את וורהול מ"מחתרת הקטיפה"; עד אז, קייל סבר שוורהול עזב מרצונו. למעשה, הפרויקט נולד לאחר שנים של נתק מוחלט בין שני אלו, שלא דיברו זה עם זה מאז שג'ון קייל עזב את הלהקה בטריקת דלת בשנת 1968. מותו של אנדי וורהול בשנת 1987, עקב סיבוכים לאחר ניתוח כיס מרה, היה האירוע המכונן שגרם להם להיפגש בהלוויה שלו ובהמשך ליצור את המחווה הזו. מבחינה מעשית, המפגש הזה בין לו ריד לג'ון קייל הוביל בסופו של דבר לתחייה קצרת מועד של מחתרת הקטיפה, כמה שנים מאוחר יותר, כשהם יצאו לסיבוב הופעות איחוד באירופה.

ריד: "שנינו היינו להוטים, כי אחרי שדיברנו ארוכות על אנדי, הרגשנו צורך עז ליצור את האלבום. מה שהטריד אותי בנוגע ל'דרלה' היה הספרים המרושעים האלה, שהציגו את אנדי וורהול כסתם 'חתיכת סמרטוט'. רציתי להראות את אנדי שאני הכרתי. ג'ון קייל ואני התכנסנו במקום חזרות קטן כדי לראות איך זה מרגיש לנגן שוב יחד. ג'ון כבר כתב קטע אינסטרומנטלי עבור אנדי, אבל אז נוצרה ההזדמנות ליצור משהו גדול יותר".

ריד וקייל גילו במהירות שהכימיה המוזיקלית ביניהם עדיין קיימת. תוך עשרה ימים הם חיברו 14 שירים ביוגרפיים המסודרים כרונולוגית. ריד היה אמון על רוב המילים, בעוד קייל התמקד במוזיקה. ריד: "ג'ון ואני שכרנו אולפן חזרות לשלושה שבועות וננעלנו בפנים. לא הייתי קורא לזה 'עבודה עם רגשות' – זו לא סתם פריקה של רגשות החוצה, אלא עבודה מאוד מסודרת ומאוד ספציפית".

כפי שבטח שיערתם, שזה אלבום שיכול לגרום לרבים (כמוני) ליהנות מהעומק שלו, אך הוא יהיה אף עמוק יותר כלפי מי שממש שקועים עמוק בהוויה של לו ריד, ג'ון קייל ואנדי וורהל. זה ללא ספק פרויקט ייחודי ולא קל לעיכול. המילים שלו ריד הגה עבור היצירה הזו אישיות מאוד והתייחסו לעולם הפרטי של אנדי וורהול ולתחושותיו של לו ריד כלפי האיש שהיה המדריך שלו. השם DRELLA עצמו היה כינוי שחברי ה-FACTORY של אנדי וורהול הדביקו לו, שילוב של דרקולה ושל סינדרלה, מה שמרמז על האישיות המורכבת שלו. במילים אחרות, מדובר בביוגרפיה של אמן משוגע, שנכתבה על ידי אמן משוגע אחר ובוצעה על ידי שני אמנים משוגעים. זו הייתה משימה לא קלה לעמוד מולה. בסדר, לו ריד כבר יצר אלבומי קונספט יותר חדים מזה - אבל לא מדובר פה בפיסת יצירה תמוהה שצריך לזרוק אחרי הקשבה אחת. זה משהו שכדאי להקשיב לו כמה פעמים. אפילו ש - אני מודה - אני לא מכיר הרבה מחייו של וורהול כדי להבין עד הסוף את המילים. והקטעים פה? זה לא ממש שירים, אלא מונולוגים שבאים עם מוסיקה - שבאה משני אנשים עם פסנתר גיטרה, פה ושם ויולה וסינטיסייזר. אין תופים ואין בס. ממש מרגישים את לו ריד וג'ון קייל יושבים ממש כאן, בחדר, ומנגנים עבורי - וגם עבורכם. עבורי, החיבור של ריד וקייל הרבה יותר חזק מהחיבור בהמשך של ריד ומטאליקה - אפילו שבאלבום "לולו" היה הרבה יותר רעש. פה, הרעש הוא באווירה.

ג'ון קייל: "ממש התרגשתי מכמות הכוח ששני אנשים בלבד יכולים להפיק בלי להזדקק לתופים. מה שיש לנו כאן הוא רעיון מרכזי חזק: ככל שהוא פשוט יותר, כך הוא טוב יותר. רציתי לראות אם הכוח בינינו עדיין קיים, וגיליתי שכן – ובמהירות רבה. לו ריד הוא אדם מרתק. אנחנו עדיין צועדים בזהירות זה ליד זה (על קצות האצבעות), אבל התוצאות היו מרגשות מאוד. זה נעשה בתהליך של אוסמוזה. כשיישבנו לראשונה והתחלנו לנגן, הייתה שם אנרגיה מדהימה ואגרסיבית. ישבנו ודיברנו על כל הזיכרונות שלנו, ואז התברר שהוא הקליט את כל השיחה. לקחנו את ההקלטה הזו וסביבה התחלנו לעבוד".

שיתוף הפעולה היה רצוף קשיים מלכתחילה ולווה בהסחות דעת רבות. אחרי הכל, מדובר היה בשני אנשים שפעלו בעבר יחד בלהקה, וכעת כל אחד מהם הגיע ממקום שונה לחלוטין. ריד: "הדברים היו יכולים להיות טובים פי אלף בלי המתח הזה. כתיבת האלבום הייתה מייסרת. כתבתי אותו במעבד התמלילים שהיה לי – איזה כלי מדהים זה! – ונאלצתי לשכתב שוב ושוב. בכל פעם גיליתי יותר על מה שבאמת הרגשתי כלפי אנדי, וניסיתי לנסח זאת במילים המדויקות".

ובדיוק כשהשניים היו בעיצומה של הכנת האלבום, הגיעה הבשורה המרה: ניקו מתה באיביזה באופן פתאומי ב-18 ביולי 1988. היא הייתה בת 49 במותה.

במגזין רולינג סטון העניקו אז לאלבום ארבעה כוכבים, וליוו אותם בביקורת הבאה: "זהו שילוש מגניב; לו ריד, המשורר האורבני הבטוח ביותר של הרוק, חובר לשותפו לשעבר ב'מחתרת הקטיפה', המוזיקאי והמאסטרו ג'ון קייל, כדי לנתח ולבחון מחדש את דמותו של אנדי וורהול. זהו מיני-מחזמר שלדי, המספיד את החולם חובש הפאות דמוי-סינדרלה, שזינק מפיטסבורג המשמימה אל החלל הקריר של הפופ-ארט וסרטי המחתרת.

זה אמנם לא אלבום שובר קופות כמו 'ניו יורק' של ריד או 'פריס 1919' של קייל, אך זהו מיזוג נוצץ ומתוח של חזונות. הגיטרה העצבנית של ריד והשירה העיתונאית והמהודקת שלו, מעניקות נפח פיסולי לקלידים האלגנטיים ולליריקה המוחית של קייל. כנושא היצירה, וורהול מצטייר כדמות שהיא בו-זמנית מיידית ומיתית. הוגה הדעות שהפיק את 'מחתרת הקטיפה' זוכה כאן למחווה, כשקייל וריד משלמים את חובם באפוס פופ יוצא דופן.

'אין מיכלאנג'לו שבא מפיטסבורג / כשאתה גדל בעיירה קטנה / עור רע, עיניים רעות – הומואים ושמנים / אנשים מסתכלים עליך מוזר', שר ריד בשיר SMALLTOWN ומזקק בכך את הווייתו של וורהול כחריג. גם 'מחתרת הקטיפה' עסקה בפאתוס הזועם של האאוטסיידרים. כשהסיקסטיז הפכו לאוטופיים, ריד, קייל ושאר חבריהם ללהקה נותרו היפסטרים אפלים ומסוכנים – מציצנים ונטולי רגש. במבחן הזמן מול 'עשור האהבה', נראה שוורהול וה'קטיפות' הם אלו שניצחו; היכולת שלהם להעניק קשב שווה לאשפה וליופי, התבררה כנבואה על המגניבות הפוסט-מודרנית של ימינו.

כעת, כששניהם נושקים לגיל חמישים, ריד וקייל הם השורדים שוורהול לא זכה להיות. האלבום 'דרלה' מנציח עידן בסגנון המזכיר מוזיקת פולק נרטיבית, כשהוא משרטט דמות מתוך הפנתיאון המופרע של וורהול. ריד וקייל יוצקים אינטליגנציה נדירה לתוך הנוסטלגיה שלהם. הערכים העדינים של צניעות, היסוס והתבוננות אוהבת מכבדים את המחווה המתוקה למנטור, שהיה ההשראה והחבר של השניים".

ושימו לב מה הבסיסט יוסי פיין סיפר לי: "הייתי נוכח בחדר חזרות פעם, כי עשיתי חזרות בחדר ליד ולו ריד הזמין אותי להיכנס לחדר שבו הוא עבד. כשנכנסתי, הוא הכיר לי את ג'ון קייל. אני לא זוכר את המוזיקה, אני פשוט זוכר את החוויה של לראות אותם עובדים יחד. זה בהחלט היה מיוחד".

בונוס: החודש, אפריל (לא ידוע בדיוק מתי) בשנת 1973 יצא תקליט חדש ללהקת CURVED AIR הבריטית (או מה שנשאר ממנה...). שמו הוא AIR CUT והוא לא סיפק את הסחורה בעיני מעריצי הלהקה.

האמת חייבת להיאמר - אחרי כמה תקליטי מופת שהלהקה יצרה בתחילת דרכה, זה היה מפליא אותי לו התקליט הזה היה יותר טוב מהם. למה? כי ישם בהם יצירות שהן פשוט מופת בעיניי. אז לא נראה לי שטעיתי - זה תקליט טוב אך לא מאסטרפיס והוא נוצר בעקבות קריסה כמעט מוחלטת של ההרכב המקורי.

שנת 1972 סימלה רגע פרדוקסלי עבור הלהקה הפרוגרסיבית הנהדרת הזו. מצד אחד, היא ניצבה כחלוצה בזרם הרוק המתקדם הבריטי ורכבה על גל של הצלחה ניכרת. שלושת אלבומיה הראשונים נכנסו כולם למצעד האלבומים הבריטי, וחבריה אף טעמו מהצלחת המיינסטרים עם הלהיט BACK STREET LUV, שהגיע למקום הרביעי במצעד התקליטונים הבריטי בשנת 1971. האלבום השלישי, PHANTASMAGORIA, שיצא באפריל 1972, זכה לשבחים מהמבקרים ומהמעריצים, שחלקם ראו בו את יצירת המופת של הלהקה.

עם זאת, מתחת לפני השטח של שבחי הביקורת והנוכחות במצעדים, התרחבו סדקים משמעותיים בליבת הלהקה. הדרישות הבלתי פוסקות של תעשיית המוזיקה – סיבובי ההופעות המתישים והלחץ להפיק חומרים חדשים – גבו מחיר כבד. הכימיה האמנותית שהניעה את הלהקה בתחילת דרכה קרסה תחת הנטל. כששנת 1972 התקרבה לסיומה, הלהקה המותשת התנודדה על סף פירוק. עזיבתם של חברים מייסדים מרכזיים (הקלידן והגיטריסט פרנסיס מונקמן והכנר והקלידן דאריל וויי) הובילה לחשיבה מחדש, ודבר זה ניכר באלבום AIR CUT.

פרנסיס מונקמן תיאר אז את מצב הלהקה כך: "כולנו היינו מוצפים. נאמר לנו שאם נעשה סיבוב הופעות בארה"ב שלוש פעמים נוספות לפני האביב הבא, אולי נוכל לכסות את ההפסדים". אכן, הלהקה עמדה בפני חובות משמעותיים, כולל חשבון מס עצום שטרם שולם, מה שחייב אותם מאוחר יותר לצאת לסיבוב הופעות קצר רק כדי לסלקו. מונקמן עצמו היה קרוב להתמוטטות פיזית ונפשית.

המתח היצירתי בינו לבין וויי לא היה התפתחות פתאומית; סימניו נראו בבירור כבר באלבומים הקודמים, שבהם ניכרה הפרדה מוחלטת בקרדיטים על ההלחנה: שיריו של וויי תפסו בדרך כלל את צדו הראשון של התקליט, בעוד צדו השני הוקדש ליצירותיו של מונקמן. הסדר זה העיד על היעדר שיתוף פעולה אמיתי. וויי, כנר בעל הכשרה קלאסית, תואר על ידי סולנית הלהקה, סוניה קריסטינה, כ"פרפקציוניסט ממושמע מאוד" שאהב דברים "מדויקים ומעודנים ככל האפשר". מונקמן, לעומת זאת, העדיף "ג'אמינג אמיתי בסגנון רוק קוסמי". הריבים בין השניים היו תכופים, ומהסיבות הללו הם החליטו שמיצו את העבודה המשותפת. גם המתחופף המקורי, פלוריאן פילקינגטון-מיקסה, עזב בערך באותה עת. היה זה פירוק של הדינמיקה היצירתית הבסיסית, ועזיבתם של שלושת החברים המרכזיים סימנה את סיומו של הפרק הראשון בתולדות הלהקה.

מההרכב המקורי נותרו רק שניים: סוניה קריסטינה והבסיסט מייק וודג'ווד, שהצטרף רגע לפני הקלטת האלבום הקודם. מול הקריסה הכמעט מוחלטת של הלהקה, קיבלו השניים החלטה נועזת לבנות אותה מחדש ולהמשיך לפעול תחת המותג המוכר. עבור קריסטינה, המצב החדש דווקא הוליד הזדמנות לעצב מחדש את כיוון הלהקה עם נגנים חדשים.

הרכש החדש והמשמעותי ביותר היה אדי ג'ובסון – מעין ילד פלא מולטי-אינסטרומנטליסט. ג'ובסון, שהיה מעריץ מסור של הלהקה, למד באובססיביות את תפקידי הכינור המורכבים של דאריל וויי מהתקליטים. להקתו הקודמת, FAT GRAPPLE, חיממה בעבר את CURVED AIR, ובמהלך בדיקת סאונד של הלהקה המרכזית, שאל ג'ובסון את אחד מאנשי הצוות אם יוכל לנגן בכינור של וויי. הוא קיבל אישור וביצע את היצירה VIVALDI בצורה מושלמת. הפגנת המיומנות והמסירות המדהימה הזו הגיעה לאוזני חברי הלהקה, והוא הפך לאופציה ברורה מאליה כנכס חדש.

אל הלהקה הצטרף גם הגיטריסט הצעיר קירבי גרגורי, שהביא עמו סגנון נגינה אסרטיבי ורוקיסטי יותר מזה של מונקמן. את ההרכב השלים המתופף ג'ים ראסל. בתחילה נשקלה האפשרות להשיק את ההרכב החדש תחת שם אחר, כגון "להקת סוניה קריסטינה", אך המנהל קליפורד דייויס שכנע אותם לשמור על השם המקורי, בהסכמת החברים שעזבו. כך נכנסו חברי הלהקה לאולפני ADVISION בלונדון במהלך ינואר ופברואר 1973 כדי להקליט את אלבום האולפן הרביעי שלהם. עזיבתם של וויי ומונקמן הובילה באופן טבעי לשינוי בתהליך היצירה, וכתיבת השירים הפכה למאמץ שיתופי יותר שכלל את החברים החדשים.

כך קרה שאם התקליט AIR CUT סבל ממשהו, זה היה מחסור מורגש בפוקוס. ההשפעות המוזיקליות היו מפוזרות לכל עבר, וכל חברי הלהקה, מלבד המתופף, השתתפו באופן פעיל במלאכת כתיבת השירים. אפילו סוניה קריסטינה עצמה, שקיבלה קרדיט מינימלי בלבד על שלושת התקליטים הקודמים, לקחה כאן חלק משמעותי בכתיבה. זה לא היה מפתיע, אם כך, שהתקליט היה מעט נחות מאלה שקדמו לו. הוא בקושי התהדר ביצירות שנחשבו לקלאסיקות בלתי מעורערות של הז'אנר, ולמען האמת, די קשה לבחור מתוכו שיר מועדף אחד באופן מוחלט. עם זאת, המצב היה יכול להיות הרבה יותר גרוע. סוניה קריסטינה נותרה רומנטית וסקסית כתמיד והעיבודים היו עשירים ומפוארים - אם כי צליל הסינטיסייזר פה ושם מעצבן את האוזניים שלי, בניגוד לצליל הסינטיסייזרים שפרנסיס מונקמן הביא בעבר. עדיין, מספיק לי להקשיב ליצירה הארוכה METAMORPHOSIS כדי להירגע עם מנת הפרוג שלי. זו מבחינתי יצירת המופת של התקליט הזה.

אבל התקליט כולו לא מחובר כמקשה אחת ולמרות הרצון הטוב, האלבום AIR CUT לא הצליח לשחזר את ההצלחה המסחרית של קודמיו ולמעשה לא נכנס כלל למצעד האלבומים הבריטי. נראה כי האלבום "חמק" מהמעריצים, אולי בשל חשדנות או בלבול סביב ההרכב שעבר שינוי כה דרסטי עם צאת שני הכוחות היצירתיים המובילים בו. גם היעדרו של להיט חזק פגע ככל הנראה בסיכויי המכירה. ההרכב התפרק במהירות לאחר צאת האלבום, דבר שמנע כל מאמץ שיווקי יעיל.

אדי ג'ובסון עזב כדי להחליף את בריאן אינו בלהקת רוקסי מיוזיק. קירבי גרגורי התאחד עם הסולן אלמר גנטרי והקים את להקת STRETCH, שזכתה בלהיט בינלאומי עם השיר WHY DID YOU DO IT – שיר אירוני שנכתב על מעורבותו של גרגורי בהרכב מזויף של פליטווד מאק שהקים קליפורד דייויס (צעד שהוביל להתדיינות בבית המשפט). הבסיסט מייק וודג'ווד יצא לסיבוב הופעות עם קיקי די ואלטון ג'ון לפני שהצטרף ללהקת קרוואן. שוב נותרה סוניה קריסטינה כ"שומרת החותם" היחידה של השם CURVED AIR. חברי הליבה המקוריים התאחדו לזמן קצר בסוף 1974 לסיבוב הופעות מיוחד וגם אלבום הופעה חיה הופק מהאירוע. איך זה קרה? היו חובות גדולים לשלם למס ההכנסה.

כיום, מעטים מזכירים את AIR CUT בהקשר של הלהקה. בתחילה זכה האלבום להתעלמות, ובמשך שנים רבות היה קשה להשיג עותקים שלו. אולם מאז שיצא בפורמטים דיגיטליים, הוא זכה לקהל חדש.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459