רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-22 באפריל בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-22 באפריל (22.4) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"בתור כותבי שירים, אני הכי אוהב את לנון ומקרטני; הם ניצבים ממש בראש הרשימה שלי. אני מניח שהייתי חייב לציין שאני אוהב את דילן. אני אמנם לא אוהב כל דבר שבוב דילן עושה, אבל אני אוהב מספיק מתוך יצירתו כדי שהוא ייחשב לאחד האהובים עליי. אני תמיד קופא כששואלים אותי את השאלה הזו, ואיני יודע מדוע. אני יודע שישנם כותבים נוספים שאני באמת אוהב. אני בהחלט אוהב את השיר של ג'וני מיטשל, BOTH SIDES NOW. אני שומע אותו כבר שנתיים, כך שהוא לא חדש עבורי, אבל בזמנו הוא היה רענן וחדש לגמרי. איני יודע, הריגוש הזה כבר אינו קיים אצלי באותה מידה.

בכל הנוגע לזמרים, המצב מעט שונה. איני בטוח אם אני באמת יכול להפריד בין המקצוענות לבין... אתה יודע, כמו האנשים שתמיד אמרתי שאני אוהב... האולין וולף, קרל פרקינס וכדומה. אני אוהב את סטיבי ווינווד. אני חושב שהוא לא ממצה את מלוא הכישרון שלו, אם אפשר לומר זאת כך. אני מאוד מחבב אותו. אני מניח שזהו אותו סיפור ישן – למצוא את החומרים הנכונים וכל זה. אני יודע שהוא באמת יודע לשיר, והייתי רוצה לשמוע ממנו יותר. גם לגבי מיק ג'אגר המצב דומה. אני אוהב את מה שהביטלס עושים עם הקולות שלהם" (ג'ון פוגרטי, מקרידנס קלירווטר רווייבל, בשנת 1970)

כשפרינס מציג לנו מסע חובק עולם! ב-22 באפריל בשנת 1985 יצא אלבומו של פרינס, "מסביב לעולם ביום אחד".

אני זוכר היטב את ההצלחה האדירה של התקליט "גשם סגול". בזמנו דיברו על פרינס בעיתוני ארצנו כמו האח הרע של מייקל ג'קסון. האמת? זה מגוחך לראות את ההשוואה הזו, כשמבינים מי היה כל אחד משני האנשים האלו. פרינס היה, אחרי הכל, רחוק שנות אור ממייקל. פרינס הוציא תקליט בשם DIRTY MIND. מייקל ג'קסון לא העז אפילו להגיד אז את צמד המילים הזה בציבור. פרינס ידע לנגן בכלי נגינה רבים - ומייקל לא. מייקל ידע לעשות הליכת ירח - פרינס אפילו לא ניסה. וכשהגיע הגשם הסגול ההוא? אנשים היו בטוחים שהנה הצד השני של THRILLER. אבל לנסיך הגדול היה הרבה יותר מזה לתת לנו.

ואחרי ההצלחה המטורפת של PURPLE RAIN, פרינס החליט שלא בא לו לשחזר את הנוסחה. נו, זה לא מפתיע. הוא לקח את להקת THE REVOLUTION שלו, נכנס לאולפן, והוציא את AROUND THE WORLD IN A DAY. התקליט הזה לא היה שינוי כיוון כל כך דרסטי מהקו המוכר של הבחור כפי שאנשים נטו לחשוב לפעמים, אבל הוא בהחלט היה קצת מוזר בכמה נקודות. היה נדמה שהיצירה הזו העלתה את רף היומרה של פרינס בכמה דרגות, כאילו ההצלחה המסחרית העצומה של הסרט והתקליט הקודם הייתה הדבר היחיד שנותר לפרינס כדי להציג את עצמו כנביא הגדול של הדור החדש.

התקליט (עם עטיפה קדמית די מבולגנת, למען האמת, שניסתה לחקות את הסיקסטיז עם גרפיקת אייטיז - הדבר הכי מנוגד שיש) נפתח עם שיר הנושא שמציג מוסיקה בקצב שבטי שכזה (דבר שהיה מאד חביב על אמנים באייטיז) ועם ניחוחות מזרחיים. זה נשמע כמו הליכה בתוך שוק עם המון תבלינים שנכנסים אל הנחיריים. האמת? זה מעניין, אבל בזמנו אנשים שחיפשו את הלהיטים הגדולים - לא יצאו בעד הדבר הזה. אני זוכר את זה היטב. ואז מגיע השיר השני, PAISLY PARK, שמציג הפקה אייטיזית מודרנית מאד לאותם ימים. לא יודע, ההפקה הזו נשמעת לי היום זוויתית מדי. עניין של טעם. יש שמאד אוהבים את זה. אבל דבר אחד ברור לי - פרינס היה זמר ענק שידע היטב לשחק עם קולו. ואיזה יופי זו הפתיחה עם הפסנתר האקוסטי בתחילת השיר השלישי CONDITION OF THE HEART. הייתי בכיף מוריד את הסינטיסייזר שמטייל לצד זה. משאיר רק את הפסנתר. וזה מוביל להפקה תזמורתית נפלאה שמראה לי כמה פרינס היה גדול כשהוא גם חשב בגדול. יש פה הלחנה ברמה גבוהה מאד וגם ההפקה מרשימה מאד. ואז מגיע הלהיט של התקליט הזה - RASPBERRY BERET. המקצב ממש דומה לזה של WHEN THE DOVES CRY רק שהפעם זה בא עם הפקה מלאה יותר.

אחריו בא השיר TAMBORINE הפ'אנקי-אייטיזי התזזיתי. זה מעניין, ואם לא משווים את זה ללהיטי הגשם הסגול, מדובר בתקליט מהנה ואף אמיץ. והשיר AMERICA מראה כבר בפתיחתו שפרינס השתמש עדיין בציוד אנלוגי, עם מניפולציית סרטי ההקלטה ההיא. והשיר המקפיץ הזה נכתב כביקורת על אמריקה. אבל הוא קצת מתחבא פה בתקליט מכדי להיות ביקורת בולטת. ואחרי קפיצה גרובית לשיר POP LIFE מקבלים את, כנראה, שני הדברים האחרונים והתמוהים יותר. נראה היה שפרינס שם איתם את כל המוניטין שלו על קרן הצבי. THE LADDER היה מפגן של רוחניות מכוונת לשמיים, בום של גוספל. בניגוד חריף, TEMPTATION היה פחות או יותר השיא של משתה הבשרים הגדול של האיש הזה. השירים האלו היו ארוכים, אבל האם הם הצליחו במשימה? לא ברור. מה שברור הוא שהקהל החדש שפרינס ניכס לעצמו בגשם סגול - חלק ממנו ברח מפה כדי להתמסר למועדון תרבות או דוראן דוראן או תאומי תומפסון.

הביקורות על התקליט היו אז חצויות... בעיתון שארלוט אובסרבר מצפון קרולינה נכתב אז בביקורת: "איזה טריפ מעייף ובלתי נגמר הוא זה. פרינס עומד בתוך PURPLE RAIN כל כך הרבה זמן, שזה מתחיל לעלות לו לראש. מאז הפ'אנק המופלא של 1999 והפופ-רוק הנהדר של PURPLE RAIN, גלש פרינס לעולם של אטמוספרות מרגיעות ונטישה מינית בתוך ה-קסנאדו האישי שלו, שבו הגיבור השברירי שלנו יכול להרהר בציפורני רגליו עד שהדשא הופך לכחול. שיר הנושא פותח את התקליט הזה עם חלילים סינתטיים שנועדו להעניק אווירת התבוננות על שנות ה-60 – תקופה שהיו בה יותר מפרחים בשיער. אבל מפרינס אנחנו לא שומעים שום התייחסות להפגנות ההמוניות נגד המלחמות באסיה, לפנתרים השחורים, לטבח בקנט, להיפים או לסמים. תקליט זה מלא באוויר חם, כמו הבלון הפורח המרומז בשמו.

המבקרים עשויים לאמץ את דמיונם כדי להסביר מדוע פרינס מוציא זבל שכזה כשהוא זונח את ה-FUNK הסקסי שלו, אך הפינוק העצמי חסר המוח שלו ברור. זה נראה יותר כמו טריפ של שנה מאשר טריפ של יום".

בלוס אנג'לס טיימס (LOS ANGELES TIMES) נכתב אז בביקורת: "היצירה החמה, הנועזת וההומוריסטית הזו, שמזכירה את סרג'נט פפר בדרכים רבות, מסתכנת בהרחקת הקהל של פרינס בשל השמטת סימני ההיכר שלו לטובת מעבר לרמת אמן אחרת. פרינס הוא מבצע מוכשר ביותר".

בעיתון אטלנטה קונסטיטושן נכתב אז (תוך הנחה שגויה כי סרג'נט פפר היה תקליט קונספט): "זהו התקליט הראשון של פרינס מאז הסרט והתקליט PURPLE RAIN, שהפכו אותו לכוכב החדש והמבריק ביותר של הפופ. התקליט עוקב אחר הכרזתו האחרונה של פרינס, עם השלמת סיבוב ההופעות הארוך והמתיש שלו, לפיה הוא אינו מתכוון להופיע שוב בהופעה חיה, אף שימשיך להוציא תקליטים וסרטים. אין עדיין תוכניות להוציא איש משירי התקליט כסינגלים. לא יופק סרט נלווה, אך התקליט חזק מספיק בזכות עצמו. הוא שאפתני, מורכב ומגוון סגנונית, ומהווה תקליט קונספט במסורת קלאסיקות משנות ה-60 כמו סרג'נט פפר של הביטלס.

למעשה, התקליט החדש של פרינס מזכיר את הרוק של שנות ה-60, או לפחות את מיתוסי הרוק של העשור ההוא, במובנים רבים; החל מאמנות העטיפה המזכירה את צוללת צהובה של הביטלס, ועד למילים, לסגנון המוזיקלי ולקולות. פרינס שר כמו דיוויד בואי בשיר אחד, נזכר בריצ'רד הקטן ותלמידיו משנות ה-60 בשיר אחר, מרמז בקצרה על ג'ון לנון ומוביל שיר גוספל סוחף לפני שהוא משחרר סולו גיטרה חשמלית זועם ומרומם – ממש כמו עבודתו של ג'ימי הנדריקס הצעיר והחצוף. פרינס מסתכן בהאשמות של חיקוי ואקלקטיות מופרזת בכך שהוא עושה שימוש מכוון בכל כך הרבה אייקונים משנות ה-60. הוא גם מבקש, אולי אף דורש, שיתייחסו אליו ברצינות. אם סרג'נט פפר של הביטלס הוא תקליט הרוק היחיד הנערץ כמעט בכל העולם כיצירת אמנות, פרינס שואף בבירור שהתקליט החדש שלו לא יפגר מאחוריו.

הביטלס הבינו כי לעולם לא יוכלו לנגן מוזיקה עשירה ומורכבת כזו על הבמה, ולכן הסכימו רשמית להפסיק להופיע ולהתמקד בהקלטות בלבד. רוב המוזיקה בתקליט של פרינס עשויה להציב בעיות דומות, והתקליט כבר היה מוכן להפצה כאשר פרינס הודיע כי הוא מוותר על הופעות חיות. כמעט כל צליל בתקליט – ווקאלי או אינסטרומנטלי, למעט כלי הקשה קלילים, סקסופון, קולות רקע ועיבודי מיתר מאופקים – בוצע על ידי פרינס, שמוכיח בתקליט הזה שליטה בשפת הפופ-רוק במובנה הרחב: מרוק אמנותי ועד הבי מטאל, מפ'אנק ועד לבלדת פופ מתוקה. AROUND THE WORLD IN A DAY עשוי להיזכר כקלאסיקת רוק ואולי לא; זאת נראה בהמשך. אך אין ספק שפרינס השקיע בו אנרגיה יצירתית ורגשית רבה. בסך הכל, בין אם מתייחסים אליו כאל תקליט קונספט או כאוסף שירי פופ מעולים, מדובר בשעתו הטובה ביותר של פרינס נכון לעכשיו".

בניו יורק טיימס נכתב אז בביקורת: "הוא מגוון סגנונית, מורכב ויומרני. עם זאת, הוא מגובש מבחינה קונספטואלית כמו סרג'נט פפר של הביטלס".

פרינס אמר אז: "אני חושב שהדבר החכם ביותר שעשיתי היה להקליט את התקליט הזה מיד אחרי PURPLE RAIN. לא חיכיתי לראות מה יקרה עם PURPLE RAIN. בגלל זה שני התקליטים האלו נשמעים שונים מאוד זה מזה". והתקליט הזה יצא, למרבה הפלא, עם מעט שיווק וללא סיבוב הופעות של פרינס לקידומו. לא יאמן, נכון? נו טוב, באותה תקופה בכלל השתעשע פרינס ברעיון להפסיק להופיע ולהתמקד בהקלטות אולפן.

פרידום!!! פרידום!!! ב-22 באפריל בשנת 2013 מת בגיל 72 הזמר / יוצר ריצ'י הייבנס, שהותיר קריירה ארוכה ומעניינת ששיאה היה, מן הסתם, כשפתח את פסטיבל וודסטוק המקורי, בשנת 1969.

אני זוכר היטב את הפעם הראשונה בה צפיתי בסרט של פסטיבל וודסטוק. ואווו... זו הייתה חתיכת חוויה! לגלות שם את ג'ו קוקר עם המגפיים וציורי הכובים בהם, את להקת סנטנה וסולו התופים המטריף של המתופף שלה, מייקל שריב, את ג'ימי הנדריקס מנגן את ההמנון האמריקאי, את האנשים שמתפלשים להם בבוץ - ועוד המון רגעים מטריפים שהמוח שלי אז היה צריך להירגע לאחר מכן. וכן, היה שם את הבחור המוזר ההוא שניגן על הבמה באופן מוזר עם הגיטרה שלו. הוא כל הזמן שר ,פרידום!!! פרידום!!!, ולא הבנתי מה האיש הזה חסר השיניים רוצה ממני. עד שראיתי איך הוא רוקד עם הגיטרה ועם הקצב הזה הוא יוצא אל מאחורי הקלעים. אז הבנתי שכדאי לזכור את השם הזה - ריצ'י היינבס. וכשהתאהבתי בלהקת יס וגיליתי שתקליטה השני, TIME AND A WORD, נכתב בביצוע לשיר שלו?! האסימון נפל. אם להקת יס, שממש הייתי מאוהב בה, העריצה אותו - חייב להיות בו יותר מאשר רק פרידום!!! פרידום!!! אז יצאתי לחקור אודותיו, הקשבתי לאלבומיו וזכיתי.

והייבנס הגיע לישראל בסוף דצמבר 1977 והנה אנקדוטות הדירות שאספתי לכם משהותו אצלנו אז. "כל מה שאני מנסה לעשות זה ליצור קשר עם אנשים על בסיס המכנה המשותף המאחד את כולם. לכל בני האדם יש מכנה משותף, למרות שיש כאלה שחושבים שהם שונים מזולתם, שהיה להם ניסיון חיים שונה מחבריהם, או שהם טובים יותר מכל האחרים. עמי ישראל ומצרים הם הדוגמה הטובה ביותר לכך: במשך שלושים שנה חשב כל עם שהוא רוצה בשלום והשני רוצה במלחמה, והנה התברר כי הכמיהה לשלום חזקה בקרב שני העמים במידה שווה..." כך אמר ריצ'י הייבנס ערב בואו לישראל להופעה אחת. הוא אף חיבר שיר מיוחד לכבוד מאורע זה – "שלום עליכם, סאלם עליכום" – שיר של שלום שאותו השמיע הן בהופעתו בישראל והן בהופעתו במצרים, שאליה המשיך מכאן.

אז כן, הייבנס נחת בישראל בקול תרועה והתארח במסיבה שנערכה בביתו של ראש עיריית תל אביב דאז, שלמה להט. הוא שלף שם גיטרה ושר כמה שירים, כשזמרים כמו אילנית, אריק לביא, אסתר ואפרים שמיר, דורי בן זאב ושימי תבורי מצטרפים אליו בשירה. אורי אלוני, אז חבר מערכת בלהיטון, כתב על גיחתו של הייבנס בעיתון: "ריצ'י הייבנס היה אצלנו השבוע להופעה יחידה. למעשה, אם נבדוק מבחינה כרונולוגית, הקדים ריצ'י את פסטיבל וודסטוק בכמה להיטים, אלא שאלה הגיעו אלינו רק לאחר שזכה לפופולריות. 'הנה באה השמש' (של החיפושיות), למשל, הופיע לפני וודסטוק, אך הפך ללהיט עבור ריצ'י רק אחרי הפסטיבל".

(הערה: הפרט הזה אינו מדויק, שכן הייבנס הוציא את גרסתו לשיר רק בשנת 1971).

"עבור ריצ'י, הפסטיבל הגדול בוודסטוק היה פסטיבל של אנשים יותר מאשר פסטיבל של מוזיקה. גם הסרט שצולם במהלכו הראה יותר את החוויה שעברה על הקהל מאשר את הממד המוזיקלי. את הצלחתו מייחס ריצ'י לעובדה שהוא היה האמן הראשון שעלה לבמה, בדיוק כשהקהל כבר החל לאבד סבלנות משום שהפתיחה התאחרה בכשלוש שעות. 'השיר FREEDOM נולד ממש שם, על הבמה', מגלה ריצ'י. 'מעולם לא הקלטתי או שרתי אותו קודם לכן. עליתי על הבמה ואילתרתי במקום. המוזיקה הייתה לי, פחות או יותר, בראש, אבל את המילים המצאתי תוך כדי שירה. ייתכן שדבר כזה לא היה מצליח בשום מקום אחר, אבל בוודסטוק אנשים היו מוכנים לקבל הכול'.

כדי להוכיח את מעורבותו העמוקה באווירת השלום במזרח התיכון, הקליט ריצ'י את 'שלום עליכם, סאלם עליכום', המספר על היום שבו שמו ישראל ומצרים קץ למלחמות ביניהן. את השיר כתב עבורו ידידו הטוב ג'ק האמר. ג'ק זכור אולי למבוגרים שביניכם מלהיטי הטוויסט שלו בתחילת שנות השישים. כיום, מספר ריצ'י, ג'ק הכין מופע גדול לזכרו של ג'ימי הנדריקס הכולל 18 שירים חדשים. המופע זוכה להצלחה לא מבוטלת, בין היתר בזכות דמיונו המדהים של ג'ק האמר לג'ימי הנדריקס המנוח. 'ישבתי עם ג'ק מול מכשיר הטלוויזיה', מספר ריצ'י, 'וצפינו בנאומו של סאדאת בכנסת. הוא ובגין נראו כל כך מאושרים, כמו שני אחים שנפגשו לאחר שנים רבות. ג'ק אמר: זה כל כך פנטסטי שאני מוכרח לכתוב על זה שיר, והוא פשוט ישב וכתב. אחר כך שלחנו עותקים של ההקלטה לשגרירויות מצרים וישראל בארצות הברית'.

חזהו של ריצ'י עטור מחרוזות עתיקות ועליהן מדליונים וקמעות שונים, ולכל תליון סיפור משלו. את רובם אסף במסעותיו סביב העולם, ואת התכשיטים שבהם קבועות 'אבני אילת' ירוקות קיבל דווקא בניו מקסיקו. רק חפץ אחד קנה בעצמו בניו יורק: חגורת עור בעלת אבזם שעליו חקוק מגן דוד גדול. למגן הדוד הוא מייחס משמעות מיסטית כמעט, ורואה בו סמל של עוצמה המורכב משני משולשים השזורים זה בזה. יש לו גם חפץ זעיר שעליו הוא שומר מכל משמר: שתי פירמידות המולבשות במהופך זו על גבי זו, ויוצרות אשליה של מגן דוד תלת-ממדי. ידיד גילף עבורו את החפץ כדגם לאנדרטת שלום שהוא שואף להקים".

במופע השלום של הייבנס הופיעו גם אסתר ואפרים שמיר וכן שני מנהיגי להקת תמוז לשעבר, כשכל אחד מהם מציג חומרים חדשים: אריאל זילבר עם להקת ברוש, ושלום חנוך עם להקת הליווי החדשה שלו.

אין א גאדה דה וידה, בייבי! ב-22 באפריל בשנת 1970 יצא תקליט בהופעה של להקת IRON BUTTERFLY שנקרא בפשטות LIVE ועל עטיפתו, בהדפסה מתוצרת הארץ, נכתב בעברית כך: "תקליט הזהב רב המכר של להקת המחתרת פרפר הברזל. עם היצירה בגדה דה וידה".

בכל פעם כשאני מביט בעטיפת התקליט הזה, אני נזרק אל ימי נעוריי. אל הימים בהם קוששתי שקל לשקל כדי לקנות תקליטים יד שניה. והתקליט הזה היה אחד מתקליטי הרוק החשובים שקניתי אז. זה ממש פוצץ לי את המוח. העטיפה הפסיכדלית, הכיתוב בעברית, הסאונד החורק, הקטע השלם והגרובי בצד השני, השאגה ARE YOU HAPPY בסוף הצד הראשון - בום! זה פרפר במשקל של פר!!!

בדברי הימים של הרוק של סוף שנות ה-60, מעטים האלבומים שהטילו צל כבד כמו "אין א גדה דה וידה" של להקת פרפר הברזל. האלבום, שיצא ביוני 1968, בלט במיוחד בזכות שיר הנושא על 17 דקותיו הגרוביות, שהפכו לתופעה תרבותית ולהצלחה מסחרית מדהימה. זה לא היה רק להיט; זה היה ציון דרך שהשיג מכירות מסיביות, שהה במצעד הבילבורד במשך 140 שבועות (!) ומכר מיליוני עותקים ברחבי העולם. הוא אף זכה בתואר האלבום הראשון של חברת התקליטים "אטלנטיק רקורדס" שהגיע למעמד של תקליט פלטינה. הצלחה חסרת תקדים זו קבעה רף גבוה להפליא.

כאשר הפרפרים היו עדיין בשיא הפופולריות שלהם, ולאחר צאת אלבום אולפן נוסף (בשם BALL), הוחלט להוציא את אלבום ההופעה הרשמי הראשון שלהם. זה מייצג את התוצר המוזיקלי האחרון שהוקלט על ידי ההרכב המפורסם ביותר של הלהקה: דאג אינגל (אורגן ושירה מובילה), אריק בראן (גיטרה), לי דורמן (בס) ורון בושי (תופים). הניצחון האדיר, הכמעט מקרי, של "אין-א-גדה-דה-וידה" יצר ציפיות גבוהות, אך בעוד ש-BALL הגיע למקום השלישי במצעד הבילבורד, הוא לא הצליח לשחזר את תופעת המכירות ההיסטרית של קודמו. לכן, הוצאת אלבום הופעה – שצד שלם בו מוקדש לאותו קטע ארוך שהזניק את הלהקה – נראתה כצעד אסטרטגי למינוף המוניטין. הלהקה ניווטה באותה עת בין מתחים פנימיים ושקלה את כיוון אלבום האולפן הבא שלה, שיצא מאוחר יותר באותה שנה בשם METAMORPHOSIS (ועם הרכב שונה). לפיכך, IRON BUTTERFLY LIVE שימש כאלבום-גשר.

ללהקה, ששמה נועד לשקף שילוב של קלילות וכבדות, היה מוניטין של הופעות חיות עוצמתיות בארצות הברית. תקליט זה היה גם האחרון שלה עם הגיטריסט אריק בראן, שהפליא לחרוק על מיתריו כדי ליצור אווירה פסיכדלית מרשימה. איזו חריקה מדליקה! יש כאן מעט שירים כי, כצפוי, IN A GADDA DA VIDA תופס צד שלם. הסאונד של ההקלטה אינו מושלם, אך עבורי, כמי שגדל על האלבום כנער, הוא מושלם למהדרין. לעיתים נוצרת תחושה שהמיקרופון מול המגבר של בראן לא היה מחובר, וצליליו נשמעים רק כ"זליגה" לערוץ המיקרופון של חבר להקה אחר. סולואי הגיטרה לא נשמעו כאילו הם יוצאים מהרמקולים אלא כאילו הם מגיעים ישירות מהתת מודע, מה שיצר חוויה פסיכדלית מוזרה ומרתקת. עבורי, זהו חלק מהקסם – ואפילו התקלות נשמעות כאן נכונות. גרסת הלייב של "אין א גדה דה וידה" נמתחת ל-19 דקות אדירות, כשסולו התופים של רון בושי נעדר הפעם את אפקט ה-PHASING האולפני. נגינת הבס של לי דורמן מודגשת, ופרט נפלא בהקלטה הוא קולה של אישה מהקהל שנשמע במהלך סולו התופים, מה שמוסיף אלמנט בלתי צפוי של אינטראקציה האופיינית לתקופה. אששש!

מלבד היצירה הארוכה שבצד השני, הלהקה מבצעת שלושה שירים מתוך התקליט BALL: את IN THE TIME OF OUR LIVES האפל, את FILLED WITH FEAR המפחיד כשמו, ואת SOUL EXPERIENCE הדינמי. הצד הראשון נחתם בגרסה אנרגטית ל-ARE YOU HAPPY, שבמקור חתם את צדו השני של אלבום האולפן השני (שנשא את שם היצירה המלאה). תהיתי אם חברת "אטלנטיק" ערכה זאת כך בכוונה כדי שהמוצר החי יהיה דומה במבנהו לאלבום המ-א-ד מצליח מסחרית, IN A GADDA DA VIDA. בנוסף, מופיע כאן ביצוע לשיר YOU CAN'T WIN מהאלבום הראשון (שנקרא HEAVY). למה השיר קיבל הקדשה מהבמה עם המשפט, "זה מוקדש לכל אלו שלא יכולים להיות איתנו הערב"? לא ברור. האמת? הייתי מחליף את השיר הזה בכיף עם הקטע האינסטרומנטלי האפקטיבי IRON BUTTERFLY THEME. אבל זו תלונה ממש קטנטנה.

השירים מבוצעים בשינויים מינוריים בלבד לעומת המקור, אך ARE YOU HAPPY, למשל, מהיר וכאוטי יותר כאן, עם אנרגיית הופעה משתלחת. ככה זה צריך להישמע. עטיפת התקליט המשיכה להתעקש על התדמית הפסיכדלית של הלהקה (בתקופה שבה הפסיכדליה כבר החלה לדעוך), אך פסיכדליים או לא – ארבעת החברים כאן הם מגיבורי הרוק הכבד של אותם ימים: התיפוף המוצק והרגיש של רון בושי, הבס המלודי של לי דורמן, האורגן הדומיננטי של דאג אינגל (בעל הקול הייחודי) והגיטרה החורקת של אריק בראן. איזה פרפר!

בנוגע ליצירה הארוכה – גרסת האולפן הייתה מאופקת ומפתיעה, בעוד שגרסת הלייב מבולגנת, מטלטלת ופרועה הרבה יותר. זה מסוג הקטעים שעושים חשק לשבת שם בקהל, להריח את הריח המתקתק באוויר ולהתענג על המתרחש. יש שאוהבים את גרסת האולפן יותר ויש שמעדיפים את ההופעה; האמת? לי קשה להחליט. בכל מקרה, הקהל נשמע מרוצה מאוד, והסולו של אריק בראן שולח נתזים לכל עבר. הפרפר הזה חי ונושם. התלונה היחידה שלי (מעבר לכך שלא צוין על העטיפה היכן הוקלט האלבום) היא: מדוע לא הוציאו אותו כאלבום כפול?

ההופעות שהונצחו באלבום הוקלטו במהלך שבוע אחד, בין ה-25 ל-30 במאי 1969. אף שהעטיפה אינה מציינת מיקומים מדויקים, ידוע שלפחות חלק מהחומרים הוקלטו בעיר הולדתה של הלהקה, סן דייגו שבקליפורניה. עצם קיומו של אלבום הופעה שהוקלט בצורה מקצועית עבור להקת הארד רוק באותה תקופה היה עניין ראוי לציון, שכן הקלטות כאלו היו נפוצות פחות מאשר בעשורים המאוחרים יותר.

מתחת לפני השטח של ההצלחה המסחרית, גברו הלחצים הפנימיים והחילוקי דעות היצירתיים. לוח ההופעות הבלתי פוסק החל לגבות מחיר. אריק בראן הפך מתוסכל מהכיוון המוזיקלי ושאף לצליל רוק כבד יותר, דבר שנתקל בהתנגדות מצד שאר החברים. המתופף רון בושי נזכר מאוחר יותר שבראן הפך לאדם שקשה לעבוד איתו בשל חוסר נכונותו לקבל רעיונות חדשים. החיכוך הגיע לשיאו בעזיבתו של בראן את הלהקה בעקבות הופעה בסן דייגו ב-13 בדצמבר 1969. הפיצול התרחש אמנם חודשים לאחר ההקלטות (מאי 1969), אך זמן קצר לפני יציאת האלבום באפריל 1970. הלהקה, שצפתה את עזיבתו של בראן, החלה להתכונן לשלב הבא: הגיטריסטים מייק פינרה ולארי "ריינו" ריינהרדט כבר עשו חזרות בסתר עם אינגל, דורמן ובושי מאז ספטמבר 1969. כך, כשיצא האלבום LIVE – הפרפר כבר שינה את צבעי כנפיו בחשאי.

עיתון רולינג סטון פרסם ביקורת צוננת על התקליט ביולי 1970: "מוכנים לשמועה החמה? זה לא פרפר הברזל! זה יכול להיות גם דייויד קלייטון ת'ומאס עם נגני ליווי לא מוכשרים. קודם כל, המופע הזה אמור להיות מסן דייגו, ויש בעיה עם קולו של דאג אינגל – הוא נשמע יותר כמו דייויד קלייטון ת'ומאס שמחקה את אינגל, במיוחד בשיר SOUL EXPERIENCE. האזהרה האמיתית מגיעה כשצד א' מסתיים עם ARE YOU HAPPY וצד ב' מוקדש לשיר אחד שנשמע דומה מדי לגרסת האולפן. הגימיק הזה כבר שחוק. סולו התופים נשמע כפרודיה על הגרסה הקודמת, וחסר בו האפקט האולפני שהפך אותו ל'טריפי'. בשלב מסוים הקהל מוחא כפיים בקצב, ולא ברור מי יצירתי יותר שם – הקהל או המתופף? אם אתם לא משוכנעים שמדובר בזיוף, לכו תפיצו את השמועה שלכם".

עד כאן הביקורת ההיא. ייתכן שיש מידה של יוהרה בחזרה על אותו שיר ובאותו פורמט, אך לטעמי, הגרסה החיה אנרגטית בהרבה מגרסת האולפן. למרות שהאלבום לא הציע שירים חדשים, הלהקה פיצתה על כך בהגשה מחוספסת ומחשמלת. מספיק לשמוע את הצרחה ב-ARE YOU HAPPY כדי לעזוב הכל ולהתחיל לנוע לפי הקצב של ארבעת המופלאים הללו. ולעומת הרולינג סטון, בעיתון בולטימור סאן נכתב: "פרפר הברזל היא הלהקה הפנומנלית ביותר בסצנת הרוק כיום. כמה להקות יכולות להפוך לכוכבות-על עם להיט אחד בלבד? 'אין א גאדה דה וידה' מתבקש מדי יום על ידי המאזינים. האלבום החדש כולל גרסת לייב בת 19 דקות ללהיט שלהם – וזהו טריפ מרגש בהחלט". וכמו שאומר המשפט, בעיוות קל שלי - הבושי עשה את שלו...

גם זה קרה ב-22 באפריל:

- בשנת 1969 הופיעה להקת המרמלדה באוהל הקרקס שבכיכר המדינה, תל אביב. זה היה במסגרת פסטיבל העצמאות לחגיגות יום העצמאות. כמו כן הופיעו שם לואיג'י, אריס סאן ותזמורתו, אריק איינשטיין (עם הברנשים של פיאמנטה), יפה ירקוני, ג'אז פלוס ואילן ואילנית. מנחה האירוע: מושיק טימור. גם ברמת גן הופיעה אז מרמלדה ובכרזת הפרסום נכתב: "בפעם הראשונה בישראל - יותקן מסך ענק ברקע הבמה ועליו יוקרנו האמנים המופיעים על בימת האצטדיון על ידי מערכת טלוויזיה, כך שדיוקנם יוגדל פי כמה, והקהל יוכל לחזות בתוכנית ובהקרנה בעת ובעונה אחת כנהוג באצטדיונים הגדולים בעולם". האירוע פורסם בחסותו של ראש העיר, מר קריניצי. מחיר הכרטיסים נע בין 6.5-4.5 לירות.

- בשנת 2009 הופיע הגיטריסט ג'ף בק בתאטרון אל ריי בלוס אנג'לס. אז עלה לבמה הזמר רוד סטיוארט וזו הייתה הפעם הראשונה שהשניים הופיעו יחד מזה 25 שנה.

- בשנת 1979 ריצה קית' ריצ'רדס את עונשו על מעצר בטורונטו באשמת הרואין כאשר הרולינג סטונס עשו את הראשון מבין שני קונצרטים באונטריו כדי לגייס כסף עבור המכון הלאומי הקנדי לעיוורים, שהוא עבודות השירות שקבע בית המשפט על הגיטריסט.

- בשנת 1969 עמדו ג'ון לנון ויוקו אונו על גג חברת אפל וערכו טקס רשמי בו הוא שינה את שמו מג'ון וינסטון לנון לג'ון אונו לנון. לנון מעולם לא אהב את שמו האמצעי, שניתן לו במהלך התקף של פטריוטיות בזמן מלחמת העולם השנייה. עבורו היה זה אקט סימבולי שגם העניק לו עוד סיבה להחשיב את 9 כמספר המזל שלו: "יוקו שינתה את השם שלה בשבילי אז שיניתי את שלי בשבילה. אחד לשניהם, שניהם אחד לשני. יש לה טבעת. יש לי טבעת. זה נותן לנו תשעה O בינינו, וזה מזל טוב. עשרה לא יהיה מזל טוב". אבל מבחינה טכנית, לנון לא הצליח לאבד את הווינסטון משמו, מכיוון שהחוק בבריטניה מכתיב שאדם אינו מסוגל לבטל לחלוטין השם שניתן בלידה. כתוצאה מכך, שמו הרשמי הפך לג'ון וינסטון אונו לנון, עם עשרת ה-O שהוא כה רצה להימנע מהם. לאחר הטקס הלכו לנון ואונו לאולפני EMI באבי רואד, שם הם הקליטו את JOHN AND YOKO, שיהפוך לצד אחד בתקליט "אלבום החתונה" שלהם, שייצא בהמשך.

- בשנת 1978 כיכב בוב מארלי בקונצרט ההיסטורי ONE LOVE PEACE בג'מייקה, הופעתו הראשונה של הזמר במדינת מולדתו מאז ניסיון התנקשות שנתיים קודם לכן. בקונצרט, מארלי מצליח לאחד את ראש ממשלת ג'מייקה, מייקל מנלי, עם יריבו, אדוארד סיגה, ששניהם השתמשו באדוני מלחמה מקומיים כדי להילחם על השלטון.

- בשנת 1974 להקת המי מתחילה לצלם את גרסת הסרט של "טומי", כאשר טינה טרנר מצולמת ראשונה בתור מלכת האסיד. משימת הפקת הפסקול המורכבת גורמת לפיט טאונסנד להתמוטטות עצבים נוספת.

ב-22 באפריל בשנת 1961 הופיע החצוצרן מיילס דייויס עם להקתו במועדון BLACKHAWK. הקלטת הופעה זו, וההופעה ביום שלפני כן, הגיעה לצמד תקליטים שלו. ואיזה יופי הוא זה!

מועדון הבלאקהוק שבסן פרנסיסקו היה מוסד ג'אז שאירח מבקרים מכל רחבי העולם. הכיסאות הקשיחים והשולחנות הקטנטנים אירחו דמויות מגוונות: ממלחים רוסים ומשוררים בריטים ועד נגני ג'אז יפנים, פטריוטים קובנים, אלופי איגרוף, כוכבי בייסבול ושחקני כדורגל מובילים. לצדם ישבו שם מנהיגים חברתיים, פוליטיקאים וכמעט כל חובב ג'אז אמיתי שהגיע לסן פרנסיסקו. זה היה חתך רוחב מרתק של החברה האמריקנית, שהתכנס בחלל אפוף מוזיקה ותאורה עמומה. המקום תמיד היה מלא עד אפס מקום.

בתחילת 1961 גילה ראש עיריית סן פרנסיסקו, ג'ורג' כריסטופר, שהמועדון מפעיל אזור מיוחד לבני נוער שבו נמכרו משקאות קלים. הוא הורה לסגור את המועדון, והמאבק המשפטי שהתפתח הפך לקלאסיקה שבסופה ניצח המועדון; לקהל הרחב היה ברור שאת המוסד הזה חייבים לשמר.

החצוצרן מיילס דייויס היה סמל חברתי ומוזיקלי מהדרג העליון. הוא מילא בתרבות הג'אז תפקיד שחרג בהרבה מזה של אמן סולן; היה לו מעמד של מנהיג חברתי. הוויכוח על הגישה הבימתית שלו פרץ בכל מקום שבו הופיע: האם נבעה מיומרנות? האם הייתה אותנטית? סירובו להשתמש בכרזות לקידום, הרגלו לעזוב את הבמה בזמן שאחרים ניגנו סולו והפניית גבו לקהל מדי פעם – כל אלו עוררו תרעומת.

אך כולם ידעו דבר אחד: מיילס אמנם שנוי במחלוקת, אך הוא לעולם אינו משעמם. כך היה גם במועדון הבלאקהוק. הוא לא שיעמם לרגע את הקהל שנכח במקום, וגם לא את המאזינים – כמוני – המתמסרים לכל צליל שנשמר בהקלטה. הדיווחים מספרים שדווקא בבלאקהוק היה מיילס לבבי כלפי סובביו, הירבה לשוחח עם הנוכחים והעניק חתימות לכל דורש.

עם זאת, מיילס אהב גם לזעזע את הכתבים בהצהרותיו. "אני עומד לפרוש ולעבור לאירופה. אני לא יכול לסבול את זה, זו עבודה קשה מדי", נהג לומר בכל פעם שהופיע במועדון. הכתבים נפלו בפח ומיהרו לפרסם את דבריו כ"סקופ", מבלי לדעת שהוא מתעתע בהם. כאשר צלם עיתונות, שמיילס ידע כי הוא עובד במערכת עיתון צינית, ביקש לצלמו במועדון, מיילס השתיק אותו בהצהרה: "לא הייתי נכנס למקום העבודה שלך ומצלם אותך, נכון?". כזה היה מיילס דייויס – דמות אניגמטית שלעולם לא ידעת מה תקבל ממנה ברגע הבא.

ההקלטות הללו בבלאקהוק היו הראשונות עם הלהקה שלו, והן הופקו בריכוז רב כדי לשמר את אווירת המקום. "כאשר יקליטו אלבומים עם כל הטעויות, לצד כל השאר", אמר, "אז הם באמת יעשו תקליטי ג'אז. אם אין טעויות – זה לא זה". לאחר ההקלטה אמר מיילס: "ניסיתי לשכנע את אירווינג טאונסנד (מחברת התקליטים 'קולומביה') להוציא את האלבומים ללא דברי הסבר על העטיפה. אין מה להגיד על המוזיקה. אל תכתבו עליה – היא מדברת בעד עצמה".

חשוב לציין שאת המוזיקה הזו יצר מיילס בבלאקהוק לצד הסקסופוניסט האנק מובלי, הפסנתרן ווינטון קלי (המלהטט בקלידים באופן מופלא), הבסיסט פול צ'יימברס והמתופף ג'ימי קוב. חובבי הג'אז יודעים שמדובר ב"נבחרת חלומות".

ייתכן שיש למיילס דייויס הקלטות חיות טובות מאלו, אך הקסם של שני התקליטים הללו, כמשקפי האווירה של התקופה, אינו ניתן לערעור.

בונוס נוסף: מי אוכל אותה? באפריל בשנת 1973, לא ידוע בדיוק באיזה יום, יצא אלבום כפול ללהקת HUMBLE PIE ושמו EAT IT. עם כל הרצון הטוב - היו שם בעיות.

אני מ-א-ד אוהב את הלהקה הזו. יש בה משהו שמתמצת עבורי את הרוק הבריטי הישן והטוב. אבל, לצד כל הטוב הזה של המוסיקה (תקשיבו לתקליט הבכורה של הלהקה ולאלבום ההופעה הכפול בפילמור!) יש סיפור לא קל בכלל. סיפור רוק'נ'רול שהצליח להפיל גם את הלהקה הזו. והאלבום EAT IT בהחלט משקף את הסיבה לכך.

זו תמיד הייתה להקה שביקשה להשתנות, אבל בתוך כל זה היא ידעה לתת איזון נכון בין הרוק הכבד והצד האקוסטי. הרביעייה הזו שקמה בשנת 1969, היה נדמה שהיא בלתי שבירה - אבל אז, בשנת 1971, הגיע האובדן המצער של פיטר פרמפטון והצטרפותו של קלם קלמפסון במקומו. אז הזמר-מנהיג, סטיב מאריוט, עמד בפני הבחירה: האם להשאיר את הלהקה כפי שהיא ולאפשר לה להישאר בהשוואה להאמבל פיי הישנה? או לבצע שינויים בלהקה עצמה? למרבה המזל, הוא בחר בדרך השנייה, ו-EAT IT הוא אלבום ששונה מהאמבלי פיי הישנה - לטוב אך גם לרע. אבל כשזה טוב - זה טוב מאד!!!

קודם כל, אם האמבל פיי דורשים מאיתנו בשם האלבום שנאכל את זה - אני אוסיף שמדובר פה בטעם נרכש שכדאי להאזין לו כמה פעמים לפני שחורצים את הדין. עבודת השירה של מאריוט נותרה דוגמה מובהקת לכך שהוא זמר רוק לבן מהשורה הראשונה. והשיר BLACK COFFEE הוא דוגמה מצוינת לסאונד החדש של הלהקה: רוק בסיסי עם תחושת סול וזעקות שלישיית הבלאקבריז ברקע. ואיזה יופי זה השיר הפותח, GET DOWN TO IT, עם הגרוב הסוחף שלו. אני ממש אוהב את זה! הליכלוך הנהדר ממשיך עם GOOD BOOZE AND BAD WOMEN. שומעים שזו להקה בריטית שכבר ביקשה לשמור על הסטטוס הגבוה שלה בשוק האמריקאי. מסקנה, אין מה להשוות את האלבום הזה להישגי העבר של הלהקה. מומלץ לצלול לתוכו עם ראש נקי. יכול מאד להיות שזה הדבר הטוב האחרון שיצא מההרכב הזה. שמעתי דברים שבאו לאחר מכן והם לא היו מרשימים כמו מה שיש פה.

אז כן, זהו האלבום האחרון שיצא בעוד להקת הסופרגרופ הזו הייתה עדיין בשיאה - רגע אחד לפני הצלילה הגדולה. הקונספט הפעם היה שונה: שילובן של שלוש זמרות ליווי שחומות עור ששרו בסגנון גוספל, לצד מקצבי הרוק שסיפקו ארבעת חברי הלהקה. הזמר סטיב מאריוט היה, ללא ספק, כוכב המופע, בעוד הגיטריסט קלם קלמפסון, הבסיסט גרג רידלי והמתופף ג'רי שירלי שימשו כנגני הליווי האולטימטיביים שלו.

אף על פי שהלהקה נחשבה עדיין למוקד משיכה בהופעות, חברת התקליטים לא ששה להוציא עמה תקליט אולפן כפול. בתוך הלהקה נראה היה כי השליטה אבדה. חוזה הקלטות חדש נחתם ובו קיבלה הלהקה חופש אמנותי מוחלט, דבר שבא לידי ביטוי לרעה באופן בו נערך המיקס. ההקלטות נערכו באולפן הביתי של מאריוט, שם נפתחו שערי הכאוס. הכסף שניתן כמקדמה בוזבז באופן חסר אחריות על הקמת האולפן הזה. במהרה הבינו שאר חברי הלהקה כי הם מממנים, למעשה, את האולפן האישי של מאריוט, שטען כי הדבר מגיע לו משום שהוא כותב השירים.

האולפן לא נבדק מקצועית מבחינה אקוסטית; לכן, מה שנשמע טוב בעת הנגינה, לא עבר כהלכה לסלילי ההקלטה. חברי הלהקה, שנהגו לצרוך אז כמויות גדולות של קוקאין, לא חשבו לבצע הערכה מחודשת. המתופף, ג'רי שירלי, שמע את התקליט לראשונה מחוץ לאולפן של מאריוט ונחרד. עד אז הוא התרגל לצליל הספציפי של אותו חלל, ולפתע הבין שהם יצרו בעיה; זה היה אולפן מתעתע.

קלמפסון: "אנחנו לא מבינים מיד איזה אסון זה, כי בקושי אנחנו מספיקים להשלים את התקליט לפני שאנחנו ממהרים לסיבוב הופעות. ואז אנחנו שומעים שיר ברדיו בלימוזינה שלנו. הבס של גרג מרעיד את כל הרכב, ואנחנו לא ממש שומעים יותר מזה. זה מבהיל".

ג'רי שירלי: "ברגע שהתקליט יוצא והוא נכנס למצעדים במקום ה-10, כולם מרוצים. בשבוע שלאחר מכן הוא נשאר במספר 10 אבל מאבד את המומנטום, ובשבוע שלאחר מכן, כאשר הוא יורד למספר 140 או משהו, אז מתחילים כל הרעשים". וכאמור, התקליט לא נשמע טוב במיוחד ושמו, שהכיל רמיזה מינית ברורה, לא סייע. מכאן והלאה, מסלול הקריירה של מאריוט צללה מטה. סיפור טראגי בהחלט.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459