רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-23 באפריל בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-23 באפריל (23.4) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"אני לא ממש נהנה להיות בהופעות של אחרים, ולא משנה מי הם. זה תמיד כרוך בטרחה של ללכת אל מאחורי הקלעים, או בישיבה בקהל כשכולם נועצים בך עיניים. אני יודע שמיק (ג'אגר) וכל השאר תמיד עושים את זה, אבל אותי זה שוחק. בכל פעם, אין הרבה אנשים שהייתי רוצה לראות בהופעה; אם הייתי הולך, זה היה רק בגלל שהם חברים. אני מעדיף תקליטים, וכך היה תמיד. זה כמו לצפות בצייר בזמן העבודה, במקום פשוט לקבל את הציור הגמור.

כרגע לא בא לי להופיע. נהניתי להופיע עם אלטון, אבל זה היה רק בגלל שזה היה אלטון. למעשה, הוא היה לחוץ יותר ממני כי הוא דאג לי; אני חושב שהוא חשש שאני עלול להתמוטט שם על הבמה. זו הייתה תחושה מוזרה להיות שם לבד, אבל הכרתי את אלטון ואת הלהקה, וזה היה פשוט אירוע חד-פעמי. אל תצפו לראות אותי עכשיו בכל מקום.

ראיתי הופעה של ג'ורג' בלי ראווי שנקר (שעבר התקף לב). באותו לילה הלהקה שלו הייתה ממש טובה. לדעתי האישית, למרות שהבנתי מה ג'ורג' ניסה לעשות, זה לא ממש עבד עם ראווי. אני חושב שהוא היה טוב יותר בלעדיו. אני רוצה לראות את ג'ורג' עושה את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב. אני מחזיק באותה דעה של רוב הקהל" (ג'ון לנון בשנת 1975)

האצבעות הדביקות להפליא של הסטונס! ב-23 באפריל בשנת 1971 יצא באנגליה התקליט STICKY FINGERS של הרולינג סטונס.

נו, זה היה ברור - בעוד שהביטלס לא שרדו את הסיקסטיז והתפרקו רשמית כשבועיים לפני צאת התקליט הזה, הסטונס קבעו מטרה אחרת לגמרי - להצליח ביחד גם בסבנטיז. כשהשנה הייתה 1971, הלהקה המוכרת כהאבנים המתגלגלות לא רק הוציאה מוזיקה חדשה, היא הניחה הצהרת כוונות על השולחן. זו הייתה נקודת מפנה שבה הלהקה עברה מהפך פנימי וחיצוני. והתקליט נשמע כל כך נכון ואותנטי - שאני בטוח שאמשיך ליהנות ממנו עוד ועוד ועוד. יש פה ראשוניות בכמה מובנים - תקליט האולפן הראשון של הסטונס בסבנטיז, התקליט האולפני הראשון בו נמצא הגיטריסט מיק טיילור כחבר להקה אמיתי, התקליט הראשון בו הודפס הלוגו של הרולינג סטונס - זה עם השפתיים והלשון.

טוב, ברור שאחד החידושים המרכזיים בתקופה ההיא היה הגעתו הרשמית של מיק טיילור. אחרי מותו הטראגי של בריאן ג'ונס וההופעות החיות הסוערות שתועדו בתקליט GET YER YA-YA'S OUT, טיילור סוף סוף נחת באולפן. הוא לקח את הסולואים המגניבים שלו מהאווירה הלוהטת של הופעות החיות והכניס אותם לאווירה המתונה יותר של האולפן. שם, הוא יכול היה לעבוד עליהם ולהדק אותם. טיילור, שהגיע מרקע של בלוז-רוק עמוק (הוא היה עם ג'ון מאייאל), העניק ללהקה סאונד מלוטש ומתוחכם - אבל מבלי לפגום בחיספוס.

ורגע - אי אפשר לגשת ישר אל התקליט מבלי להביט קודם כל בעטיפה (אלא אם אתם אנשי סטרימינג...). ובכן, העטיפה הפרובוקטיבית הזו לא עברה בשקט. העיצוב, פרי מוחו של אנדי וורהול, הציג תקריב של מכנסי ג'ינס עם רוכסן אמיתי ממתכת. זה היה העיצוב הכי נועז ובוטה של הסטונס עד לאותו זמן. מעריצים שרכשו את התקליט גילו לעיתים שהרוכסן האמיתי גרם לשריטות בעטיפות של תקליטים אחרים שהונחו לידו על המדף - או בערימות משלוחים של המוצר הזה. הדוגמן שצולם למכנסיים, אגב, היה ככל הנראה ג'ו דאלסנדרו, אחד הכוכבים של וורהול. לא, זה לא היה מיק ג'אגר - למרות שהיו שחשבו שזה דווקא הוא.

ובגלל שאני אוהב את קול התקופה, הנה ביקורת שנכתבה על התקליט ביום שלאחר צאתו, בעיתון מלודי מייקר הבריטי: "מבחינה מוזיקלית טהורה – הרולינג סטונס אינם 'סחורה חמה' במיוחד. אבל זה לא באמת משנה. יש להם איכויות ייחודיות כלהקת רוק וכריזמה שמרימה אותם מעל לכל השאר. יש בתקליט שיר או שניים שלא ממש 'עושים לי את זה', אך מצד שני, יש פה כל כך הרבה רגעים מצוינים שפשוט דוחקים הצידה את מה שפחות טוב". במגזין טיים פורסם כך: "בתור אלבום המנסה להוות אטרקציה בחנויות התקליטים, מדובר במוצר גרוע שקשה להתעלם ממנו. הנה הם חוזרים אלינו, ליצניו של השטן, הידועים גם בשם הרולינג סטונס".

ובאותו חודש שבו יצא האלבום, סיפרו שניים מחברי הלהקה – מיק ג'אגר והבסיסט ביל ווימן – לעיתון NME על השירים באלבומם החדש. חבל רק שהסבריהם היו כה תמציתיים. אז ברשותכם - אוסיף עליהם פה ושם.

על BROWN SUGAR: ג'אגר: "זה הסינגל של האלבום. שיר מהיר. אני אוהב שירים מהירים".

ווימן: "השיר הזה נוצר במשך תקופה ארוכה באולפני Muscle Shoals שבאלבמה, אי שם בדצמבר 1969. אחר כך השלמנו אותו באולפני אולימפיק שבלונדון. יש לו צליל טוב".

עוד קצת פרטים: קודם כל - ככה פותחים תקליט רוק! בדיוק ככה! עם הריף הפותח, המעוות, המלוכלך והמרושל, שהוא אחד הריפים הגדולים יותר של הסטונס, עם סאונד דרומי מחוספס. השיר עוסק בעבדים מאפריקה שנמכרו בניו אורלינס ונאנסו על ידי אדוניהם הלבנים. מיק ג'אגר כתב את השיר בהשראה חלקית של זמרת הליווי השחורה קלאודיה לניר (שהייתה אחת מזמרות הליווי של אייק וטינה טרנר). השניים נפגשו כשהסטונס יצאו לסיבוב הופעות עם הזוג טרנר ב-1969. אגב, גם דיוויד בואי כתב עליה את שירה שלו, LADY GRINNING SOUL. גם הזמרת מרשה האנט מוזכרת לעיתים כהשראה לשיר; היא וג'אגר הכירו כשהייתה חלק מצוות ההפקה הלונדוני של המחזמר "שיער". מערכת היחסים ביניהם נשמרה בסוד עד 1972, ונולדה להם בת בשם קאריס – שג'אגר התכחש לה בתחילה. למרות שהשיר הוקלט כבר בדצמבר 1969, הסטונס הוציאו אותו רק באפריל 1971 עקב מחלוקת משפטית על תמלוגים עם מנהלם לשעבר, אלן קליין. טכנולוגיית ההקלטה התקדמה משמעותית עד אז, אך הלהקה בחרה שלא להקליט את השיר מחדש כי הביצוע (הטייק) המקורי היה פשוט טוב מדי.

על SWAY:

ג'אגר: "כתבתי את השיר במהירות והקלטנו אותו יומיים לאחר מכן".

ווימן: "אני לא מת על השיר הזה. ניקי הופקינס מנגן פה בפסנתר".

עוד קצת פרטים: בשיר הזה ג'אגר אימץ צורת שירה ייחודית של נביחה נחירית, מה שבאמת הדגיש את התחושה הכללית של עצלנות ודיכאון בשיר. בנוסף, מיק טיילור מנגן כאן סולואים כמו שד. יש לו אווירה בוצית, ייחודית ונהדרת של ייאוש ומלנכוליה כמעט לתרגית. אז כן, הבנתם כנראה כמוני שהשיר עוסק בדיכאון ובאי-יכולת ליהנות מהנאות החיים הפשוטות. זה היה השיר הראשון שהוקלט באולפן הנייד שנבנה עבור הרולינג סטונס מחוץ לביתו של ג'אגר באנגליה (אולפן שבו השתמשו מאוחר יותר גם לד זפלין). פול באקמאסטר, המוכר מעבודתו עם אלטון ג'ון, עיבד את כלי המיתר, ומיק ג'אגר ניגן כאן בגיטרת קצב חשמלית. בקולות הרקע ניתן לשמוע את פיט טאונסנד (מלהקת המי), בילי ניקולס ורוני ליין (מלהקת FACES). מיק טיילור סיפר על נגינת הגיטרה שלו: "הוספתי את הסולו שלי, אבל זה לגמרי השיר של מיק. אני לא חושב שקית' מופיע בו. מיק ניגן את גיטרת הקצב, והוא נגן קצב מעולה. התיאוריה שלי היא שיש לו חוש קצב טבעי, וזו גם הסיבה שהוא רקדן נהדר".

על WILD HORSES:

ג'אגר: "זו הבלדה האהובה עליי. בהחלט השיר המועדף עליי באלבום".

ווימן: "גם אני אוהב את השיר הזה. שיר נהדר".

עוד קצת פרטים: האם זו הבלדה הגדולה ביותר שהם הוציאו אי פעם, גם בשנות השבעים וגם בשנות השמונים (שלא לדבר על שנות התשעים)? מיק ג'אגר מספק כאן הופעה קולית נהדרת. מכיוון שהשיר הזה כנראה הוקדש לחזרתה לחיים של מריאן פיית'פול לאחר הקומה שלה, הוא בהחלט יכול להיות רגשי. למעשה, השיר החל כקטע שכתב קית' ריצ'רדס לבנו הפעוט, מרלון, ב-1969, מתוך צער על כך שעליו לעזוב אותו כדי לצאת לסיבוב הופעות. ג'אגר שכתב את המילים ושמר רק את השורה "סוסים פראיים לאיוכלו לגרור אותי מכאן". השכתוב שלו התבסס על מערכת היחסים המתפוררת שלו עם מריאן פיית'פול; היא טענה שזה היה המשפט הראשון שאמרה לג'אגר כשקמה מהתרדמת אליה שקעה עקב שימוש בסמים ב-1969. איאן סטיוארט, הקלידן הקבוע של הלהקה, סירב לנגן בשיר כי שנא אקורדים מינוריים, ולכן ג'ים דיקינסון הובא למשימה.

על CAN'T YOU HEAR ME KNOCKING:

ג'אגר: "אני אוהב את ה'ג'אם סשן' שבסוף השיר".

ווימן: "זה השיר האהוב עליי. הפתיחה שלו הומצאה באופן ספונטני לחלוטין. אני אוהב גם את החלק הג'אזי – בובי קיז נותן שם סולו סקסופון מצוין".

עוד קצת פרטים: הופה! איזה גרוב יש פה! השיר הארוך והגרובי הזה כולל גם את רוקי דיז'ון בכלי הקשה ובילי פרסטון באורגן. למעשה, רק לעיתים נדירות ג'ימגמו הסטונס בתקליטים שלהם עד לאובדן חושים, וכשעשו זאת, כמו בקטע GOIN' HOME שיצא בתקליט AFTERMATH בסיקסטיז, זה בעיקר הרתיע אנשים. אך זהו מקרה נדיר של ג'אם של הסטונס שבו אני מבקש עוד ועוד מזה: חטיבת כלי הנשיפה והליקים הלטיניים של טיילור מעניקים לשיר מצב רוח של וודו מפחיד שאף שיר כמו DANCING WITH MISTER D לא יכול היה להביא.

על YOU GOTTA MOVE:

ג'אגר: "שיר חזק שהקלטנו ב-MUSCLE SHOALS".

ווימן: "השיר לא ממש הלך לנו באולפן ההוא, אבל הצלחנו לסיים אותו מאוחר יותר בלונדון".

עוד קצת פרטים: זהו ביצוע בלוז הארדקור נפלא לשיר של איש הבלוז מהמיסיסיפי, פרד מקדואל, שהיה מוזיקאי וחקלאי בשנות ה-20 וה-30. השיר נותר אלמוני למדי עד שנות ה-60, אז זכה לעדנה בזכות היסטוריונים של בלוז ופולק. מיק טיילור נזכר: "זה היה שיר נהדר של מקדואל שהיינו מנגנים כל הזמן באולפן. השתמשתי שם בפנדר טלקאסטר ישנה מ-1954, וזו הייתה תחילת הדרך שלי עם גיטרת סלייד בסטונס". ביל ווימן ניגן בהקלטה בפסנתר חשמלי של וורליצר וציין: "השיר הזה פשוט לא היה צריך בס".

על BITCH:

ג'אגר: "זו בלדת הנשמה של קית'. שיר מהודק שכיף להקשיב לו".

ווימן: "הקלטנו אותו באולפן הנייד שחנה על המדשאה האחורית בביתו של מיק ברדינג. אני אוהב להקליט באולפן הזה".

עוד קצת פרטים: השיר הזה אולי כולל את הריף הטוב ביותר בכל התקליט. קית' ריצ'רדס באמת מתענג שם על זריקת צלילים בסגנון צ'אק ברי. לאורך כל השיר, הנגינה כל כך מהודקת, המלודיות נהדרות, העיבודים מרשימים והאווירה כנה וישירה עד שזה פשוט לא ייאמן. כמה חבל שלא עושים שירים כאלו היום!

על SISTER MORPHINE:

ג'אגר: "שיר ישן מאוד. קשה לשווק אותו בגלל השם והתוכן שלו".

ווימן: "אני זוכר שהקלטנו פלייבק כדי שמריאן פיית'פול תשיר עליו, אבל זה לא יצא לפועל".

עוד קצת פרטים: הסטונס הקליטו את השיר כבר ב-1968. מריאן פיית'פול, בת זוגו של ג'אגר דאז, הייתה הראשונה להוציא אותו, אך הגרסה שלה לא הצליחה. האם זה השיר הכי מפחיד של הסטונס? השיר הקריפי הזה מספר על אדם שגוסס בבית חולים לאחר תאונת דרכים ומבקש מורפיום. הלחן נולד כשג'אגר "זמזם" מנגינה ליד פיית'פול; היא אהבה את הלחן אך השתעממה מכך שאין לו מילים, והחליטה לכתוב אותן בעצמה. "כתבתי על אדם שסובל מכאבים נוראיים ורק רוצה שהאחות תיתן לו עוד זריקה. זה בהחלט שיר על עולם הסמים, למרות שבאותה תקופה לא מיק ולא אני ידענו עליו הרבה". הסטונס לא נתנו לה קרדיט על הכתיבה כשהאלבום יצא, מה שהוביל למאבק ממושך. "נלחמתי עד שקיבלתי את הקרדיט שלי בחזרה", סיפרה, "אבל זה לקח לפחות 20 שנה". בעוד ששנים לאחר מכן יבקשו הסטונס להפחיד באופן מאולץ - כמו בתקליט UNDERCOVER - פה ההפחדה נעשתה ללא מאמץ.

על DEAD FLOWERS:

ג'אגר: "שיר קאנטרי. זה כל מה שיש לי לומר עליו".

ווימן: "שיר קאנטרי נחמד, כיף לנגן אותו בהופעות".

עוד קצת פרטים: בשיר פונה ג'אגר לבחורה בשם סוזי בבוז גלוי: היא מוזמנת לשלוח לו פרחים מתים, בעוד הוא יניח ורדים על קברה. האווירה היא של קאנטרי מובהק, וג'אגר הסביר זאת ב-1995: "אני אוהב קאנטרי, אבל קשה לי לקחת את הסגנון הזה ברצינות. אני חושב שחלק גדול מהז'אנר מושר ב'קריצה', וכך גם אני מבצע אותו".

על MOONLIGHT MILE:

ג'אגר: "שיר מתוק ורך. אני אוהב את התזמור של פול באקמאסטר".

ווימן: "גם את זה הקלטנו באולפן הנייד אצל מיק. בהתחלה קראנו לזה 'The Japanese Thing'".

עוד קצת פרטים: השיר נולד בסשן לילי באולפן הנייד. קית' ריצ'רדס נעדר מההקלטה כי היה "מסטול" מדי. ג'ים פרייס, שבדרך כלל ניגן בחצוצרה, ניגן כאן דווקא בפסנתר. ג'אגר סיפר על היצירה: "המצאתי ריף בעל ניחוח מזרחי-הודי בגיטרה האקוסטית. ניגנתי אותו למיק טיילור במהלך סיבוב הופעות כי חשבתי שהוא יאהב את זה. באותו שלב לא התכוונתי להקליט אותו – חשבתי שזה סתם שרבוט. אבל כשסיימנו את סיבוב ההופעות באירופה באוקטובר 1970 והיינו באולפן הנייד, התחלתי לעבוד עליו שוב. הרגשתי מצוין, הייתי שוב בבית וזה היה מרגיע מאוד".

אז כן, מדובר בתקליט באמת ענקי של הרולינג סטונס, צעד אחד לפני הרגע שבו יגיע עוד שיא (עם EXILE ON MAIN STREET) ואחריו ההחלקה לעבר מחוזות בטוחים יותר. זה תקליט שהוא מתגרה ובטוח בעצמו. אבל... זה היה גם תחילת הסוף. הוא עדיין מושלם, אבל הוא גם מראה עד כמה הסטונס היו תלויים בגיטרה של מיק טיילור. ברגע שטיילור עזב כמה שנים מאוחר יותר, המוזיקה באמת הלכה למקומות אחרים ובמקום זה צצו סטונס אחרים - KNOCK ON WOOD.

קוקר על הבוקר! ב-23 באפריל בשנת 1968 יצא תקליט הבכורה של ג'ו קוקר ושמו WITH A LITTLE HELP FROM MY FRIENDS.

חברות וחברים - פה מתחיל המסע האמיתי מבחינתי עם ג'ו קוקר! מי שלא זכו להאזין ליצירה הזו וכל זיכרונותיהם הטריים ממיסטר קוקר מסתכמים בביצועי אייטיז לשירים כמו UNCHAIN MY HEART או YOU CAN LEAVE YOUR HAT ON, כנראה לא יאמינו למשמע אוזניהם. פעם, לפני שג'ו הפך לסמל של קאברים שמופקים באופן קפדני (אולי אפילו קצת יתר על המידה), התקליטים שלו התאפיינו לא רק בעוצמה האדירה של קולו המחוספס, אלא גם באלמנטים מוזיקליים מרתקים אחרים. ומה שאני מניח פה - הוא אחד מאותן פצצות.

ג'ון רוברט קוקר נולד למשפחת פועלים בשפילד שבאנגליה. הכינוי "ג'ו" נבע ממשחק ילדות שנקרא "קאובוי ג'ו". עם השנים, "קאובוי ג'ו" שלנו עלה על סוסו והחל לדהור לעבר הצלחה משלו – כשהוא מונע משילוב סגנונות שהתמזגו אצלו היטב: רוק, בלוז ומוזיקת נשמה. פריצה מוקדמת ובולטת הגיעה בשנת 1963, כאשר קוקר אימץ את שם הבמה "ואנס ארנולד" ויחד עם להקתו, "הנוקמים" (THE AVENGERS), חימם את הרולינג סטונס בבניין העירייה של שפילד. בשנה שלאחר מכן זכה בחוזה הקלטות סולו עם חברת DECCA. תחת שמו המקורי הוא הקליט גרסת כיסוי לשירם של הביטלס, I'LL CRY INSTEAD. אף שבהקלטה השתתפו גיטריסט הסשנים המבוקש ביג ג'ים סאליבן וג'ימי פייג' הצעיר, התקליטון נכשל והחוזה הסתיים. אך אל דאגה – ג'ימי פייג' עוד ישוב לנגן עבור קוקר בנקודה מכרעת באלבום הבכורה שלו.

נקודת מפנה משמעותית התרחשה בשנת 1966 עם הקמתה של "להקת גריז" (THE GREASE BAND), בשיתוף עם הקלידן והבסיסט כריס סטיינטון, שהפך לשותפו המוזיקלי המרכזי לטווח ארוך. זו הייתה התחלה נהדרת. האווירה שג'ו חזה עבור הלהקה ההיא הייתה המדויקת ביותר: מעין מקצוענות חובבנית. היה שם חופש, הייתה ספונטניות ותחושה של כיף. והמוניטין המקומי ההולך וגדל של הלהקה הגיע בסופו של דבר לאוזניו של דני קורדל, מפיק רב-השפעה הידוע בעבודתו עם מודי בלוז ופרוקול הארום. קורדל זיהה את הכישרון הייחודי של קוקר והחתים אותו. השפעתו ניכרה מיד במהלך הקלטת הסינגל הראשון של קוקר, שיר מקורי בשם MARJORINE, שבו בחר קורדל לשתף את ג'ימי פייג'. זו הייתה יריית הפתיחה.

אמונתו של קורדל בקוקר חרגה מגבולות האולפן: בספטמבר 1968 הוא הביא את הזמר לארה"ב במטרה להשיג לו חוזה עם A&M RECORDS. הבעלים, ג'רי מוס, התרשם, והחוזה שנחתם סיפק לקוקר את הפלטפורמה הבינלאומית לה היה זקוק. בעודם בארה"ב, שמעו קורדל וקוקר ברדיו את השיר החדש של להקת טראפיק, FEELIN' ALRIGHT. השניים זיהו מיד כי השיר מתאים באופן מושלם לקולו של קוקר, ומיהרו לאולפני החברה כדי להקליטו. השיר הפך לרצועת הפתיחה המדליקה של אלבום הבכורה. מעורבותו של קורדל הייתה מכרעת; הוא היה הרבה יותר ממפיק – הוא היה זה שחזה את הפוטנציאל של קוקר מעבר למעגל הפאבים של שפילד.

העבודה על אלבום הבכורה החלה בהדרכתו של קורדל באולפני אולימפיק וטריידנט בלונדון. לב הסאונד של האלבום נשען על השותפות המוזיקלית בין קוקר לכריס סטיינטון, שתרם בנגינה על קלידים ובס וכן בכתיבת שירים. עם זאת, קורדל הרחיב את הבסיס הזה באמצעות סגל יוצא דופן של מוזיקאים ואורחים, שנבחרו בקפידה כדי ליצור שילוב ייחודי של רוק עוצמתי ועידון של מוזיקת נשמה. באלבום ליוו אותו נגנים כגון ג'ימי פייג' (שהיה אז בעיצומה של הקמת לד זפלין), סטיב ווינווד, מת'יו פישר ובי ג'יי וילסון (מפרוקול הארום), קרול קיי, אלברט לי ורבים אחרים. היה זה קולקטיב מטריף שנבנה במיוחד עבור הסשנים, והעובדה שצילומי חלק מהנגנים המובילים הופיעו על גב העטיפה סייעה רבות למכירות.

האלבום כולו מקיים את ההבטחה הגלומה בשיר הנושא – גרסת כיסוי בלוזית ומסחררת לשירם של הביטלס, שהפכה ללהיט עבור קוקר בשנה הקודמת וחשפה לעולם את קולו המרהיב. ואכן, לאורך האלבום הוא זכה ל"עזרה קטנה מידידיו". בשאר הרצועות מפגין קוקר את יכולותיו המעולות כזמר וכמבצע (מגיש שירים), בין אם בעיבודים לשירי אחרים ובין אם בשירים מקוריים (כמו MARJORINE עם קוקר ששר בפלצט נדיר,‏ CHANGE IN LOUISE המחשמל והנפלא ו-SANDPAPER CADILLAC הכבד והמרשים). ואיזה יופי זה לשמוע אותו שר DO I STILL FIGURE IN YOUR LIFE של פיט דלו, שפותח את הצד השני עם כל כך הרבה נשמה. פשוט מרטיט את הנפש.

דבר אחד ליווה את ג'ו מההתחלה: תמיד הייתה לו בעיה עם כתיבת שירים משל עצמו, והוא העדיף להזריק את נשמתו לתוך יצירות של אחרים. חבל שהוא לא התמקד בכתיבת עוד הרבה שירים כמו המקוריים בתקליט הבכורה שציינתי מקודם. יהיה זה מוגזם לטעון שג'ו תמיד פותח ממד נסתר בלחנים של אחרים, אך לא פעם השירה שלו משפרת את המקור באופן ניכר. קשה להאמין שהשירה של דייב מייסון באמת הצליחה להעביר את אותה תחושה אדירה של עצבנות, פרנויה וחוסר ביטחון שהקול של קוקר הצליח להעביר באותו שיר של טראפיק. ושימו לב - באותה תקופה יצא שיר נוסף שלא נכלל בתקליט הזה אלא רק בצד ב' של תקליטון. שמו הוא THE NEW AGE OF LILY וגם הוא מקסים.

במגזין רולינג סטון נכתב בזמנו על האלבום - ותהיו בטוחים שקוקר וגם חבריו קראו אותה את הביקורת: "קוקר ולהקת גריז סיימו הופעה במועדון 'וויסקי' בלוס אנג'לס. כשביצעו את גרסתם הנפיצה ל-WITH A LITTLE HELP FROM MY FRIENDS, מעריצה צעירה, שכנראה איבדה שליטה לנוכח קולו המדהים ועוויתותיו המטורפות, נשכבה על גבה לרגליו והושיטה את ידה לעבר איבר מינו. רגעים ספורים לאחר מכן שחרר ג'ו את הצעקה הגדולה של הקריירה שלו.

אין זה אומר שכולם יגיבו בטירוף כזה לזמר הבריטי החדש – ואולי הגדול מכולם – שממשיך את מסורתו של ריי צ'ארלס, אך אלבום הבכורה שלו הוא פנינה שאמורה לעורר התרגשות רבה. למרות היותו צעיר בן 24 משפילד, קולו נשמע כקולו של גבר שחור מדרום ארה"ב בשלהי חייו – איכות קולית המאפשרת לו להתעלות מעל החומר (בדומה למה שעושה ריי צ'ארלס בפרסומות לקוקה-קולה). המילים והאסוציאציות המשמחות של מנגינות שבמקור היו קלילות, הופכות אצלו לביטויים משכנעים של כאב וייאוש. העובדה שקוקר הושפע עמוקות מצ'ארלס אינה מוטלת בספק, אך הוא הטמיע את ההשפעה הזו עד לנקודה שבה לא ניתן לפקפק בכנות שבה הוא שר.

המפיק דני קורדל ראוי למחיאות כפיים סוערות על הפקת האלבום, למרות פגמים רגעיים כמו אימוץ העיבוד של ריצ'י הייבנס ל-JUST LIKE A WOMAN כמעט במלואו, או מתן האפשרות לג'ימי פייג' לנגן סולו לא הולם בשיר BYE BYE BLACKBIRD. קורדל היה נחוש כל כך ליצור אלבום מושלם (והתוצאה אכן קרובה לכך), עד שהשקיע בכך יותר משנה והון לא מבוטל. על פי הדיווחים, קיימים במחסן עשרה טייקים מצוינים של I SHALL BE RELEASED, לאחר שקורדל החליט שאיש מהם – כולל אלו שהוקלטו עם האורגניסט אל קופר והמתופף איינסלי דנבר – לא היה טוב דיו.

אי אפשר להפריז בהצלחתו של קורדל בגיבוש יחידת ליווי כה מרשימה, המורכבת מזמרי הנשמה המובילים בארה"ב וממוזיקאי הרוק המפורסמים ביותר באנגליה. לצד חומרים של דילן, דייב מייסון והביטלס, מופיעים באלבום שלושה שירים מקוריים, וכולם קטעי רוק מבריקים. המחשבה על האלבום הבא של קוקר, שיכלול שירים חדשים מאת האריסון ומקרטני לצד חומרים מקוריים נוספים של להקת גריז, מעוררת ציפייה רבה".

ב-23 באפריל בשנת 1976 יצא התקליט INTERVIEW של להקת הרוק המתקדם ג'נטל ג'יאנט.

יש להקות שנמצאות חזק בתוך הלב שלי. אחת מהן היא ג'נטל ג'יאנט. אחרי שנחשפתי לגל הראשון של הרוק המתקדם - עם להקות כמו ג'נסיס ויס ו-ELP וג'ת'רו טול - הענק העדין חיכה לי מעבר מאחורי עץ, עשה לי "פססססט" שכזה, כדי שאתקרב אליו. התקרבתי קצת והוא עשה לי עם האצבע, "בוא בוא" - אז התקרבתי עוד ו... בום! נפלתי לתוך הרשת שלו. איזה ענק! תקליטים כמו תקליט הבכורה ו-ACQUIRING THE TASTE ו-THREE FRIENDS ו-OCOTOPUS... ואוווו! אחר כך הצלחתי להשיג גם את THE POWER AND THE GLORY ואת את THE POWER AND THE GLORY (אל תשכחו, אלו היו ימי טרום הסטרימינג והדיסקים... - כל תקליט היה אז קשה להשגה). בהמשך ביקשתי להשיג את IN A GLASS HOUSE, שהיה יותר קשה להשגה - כי הוא הודפס רק בארה"ב. ומשום מה, לתקליט INTERVIEW, ניגשתי קצת בחשש. למה? כי ידעתי שזה סוף הדרך של הלהקה בעולם הפרוג. אולי חששתי לשמוע אותה נופלת פה? לקח לי זמן להגיע לזה - אבל כשצללתי פנימה, בסופו של דבר? לא יכולתי לבקש מתנה מוסיקלית טובה יותר!

עם זאת, הזסיפור מאחורי התקליט הזה לא תמיד נעים. אבל היי... אנחנו פהגם בשביל הסיפורים שמאחורי הצלילים. אז הנה...

בעקבות ההצלחה המסחרית היחסית של אלבום האולפן השביעי שלהם, FREE HAND, שהגיע למקום הגבוה ביותר שלהם במצעדים בארצות הברית (מקום 48 במצעד הבילבורד), חברי הלהקה ניצבו בפני לחץ אדיר ולוח זמנים תובעני. אז INTERVIEW הוקלט בחיפזון תוך כדי סיבובי הופעות בלתי פוסקים. הוא נבנה כאלבום קונספט שמציע ביקורת סאטירית על תעשיית המוזיקה ועל מערכת היחסים המתוחה לעיתים קרובות בין אמנים לעיתונות הרוק, כשהוא ממוסגר באמצעות מבנה של ראיון בדיוני.

גארי גרין (גיטריסט): "אני זוכר שכשסיימנו להקליט את האלבום, הרגשנו שלא התקדמנו לשום מקום. זה עדיין אלבום טוב, אבל הוא דומה מדי למה שעשינו לפניו. אלו היו זמנים לחוצים והאלבום הוקלט במהירות רבה; היו לנו שלושה שבועות בלבד ליצור משהו. זה נס שבכלל הצלחנו ליצור פרויקט בתנאים כאלה". ג'ון ווית'רס (מתופף): "יש חומר טוב באלבום הזה, אך הכול נעשה בחיפזון רב מדי. אני מרגיש שלא השקענו בו מספיק מאמץ". ריי שולמן (בסיסט): "לראשונה יצרנו אלבום שבו עמדנו במקום. ברור שזה לא היה צעד נכון ללהקה שרצתה להפוך לפופולרית יותר". נו, ברור שיש פה תיסכול אדיר מצד חברי הלהקה שבזמנו היו תשושים.

במהלך מאי 1976, יצאה הלהקה לסיבוב הופעות בבריטניה לקידום התקליט הזה, אך הוא התגלה כמאכזב מאוד. בניגוד מוחלט לקבלת הפנים החמה בצפון אמריקה, ההופעות בבריטניה סבלו מנוכחות דלה. על פי הדיווחים, האולמות במנצ'סטר, שפילד ואדינבורו היו ריקים למחצה ואף פחות מכך. באדינבורו הגיעה הלהקה למצב שבו חילקה כרטיסים בחינם מחוץ לאולם בניסיון עקר למלא את המושבים. לא יאמן!

נקודת השפל הגיעה לאחר הופעה קשה במיוחד במאלוורן, שתוארה על ידי הקלידן קרי מינייר "ההופעה הגרועה ביותר בחיינו". הלהקה לא ביצעה הדרן, ובוויכוח סוער שפרץ מאחורי הקלעים אולצו המבקרים לעזוב בזמן שהחברים פרקו את תסכוליהם עד כדי צעקות לפרק את הלהקה. כן, עד כדי כך. הלהקה לא התפרקה אבל משהו ברוח הקולקטיבית נסדק.

בחזרה לאלבום INTERVIEW: באותה עת עוד נותר זיק של תקווה בקרב הלהקה. רעיון האלבום נולד מהשאלות המייגעות שחזרו על עצמן בראיונות לתקשורת המקומית וברדיו. מבנה האלבום שיקף זאת והוצג כראיון מזויף, כאשר קטעי דיאלוג קצרים שהוקלטו באולפן שובצו בין הרצועות. פיל סאטקליף, כתב עיתון SOUNDS ותומך ידוע של הלהקה, גילם את המראיין. אבל בעוד שקונספט הראיון סיפק מסגרת ייחודית, הביצוע התברר כחרב פיפיות; קטעי הקישור היו לעיתים קרובות חלשים מדי מבחינת עוצמת הקול, ונותרו בלתי מובנים לרוב המאזינים. השירים עצמם הוצגו כתגובות מוזיקליות לשאלות המבוימות - אבל איך אפשר להבין את זה מבלי להבין את מה שנאמר בראיונות?

מבחינה סגנונית, האלבום המשיך את הקו של FREE HAND – עיבודים מורכבים, מקצבים תזזיתיים, הרמוניות סבוכות ומשחקי גומלין וירטואוזיים בין הכלים. עם זאת, הוא כלל גם ניסיונות נועזים: השיר GIVE IT BACK, למשל, שילב מקצב רגאיי בולט – אלמנט חדש עבור הלהקה. כמובן, אצל ג'נטל ג'יאנט לא מדובר ברגאיי קלאסי בסגנון בוב מארלי, אלא בפרשנות מעוותת ומורכבת לסגנון.

הנה מה שהיה לדרק שולמן לספר על התקליט הזה בספר שלו: "לא משנה מה עשינו, הדור החדש של העיתונאים הבריטים התעקש להשתמש נגדנו במילים כמו 'מרוכזים בעצמם' וכמובן 'יומרניים', ובכל זאת הם בחרו בתיאורים אחרים, לרוב מחמיאים יותר, כשכתבו על רבים מעמיתינו שהמוזיקה שלהם הייתה מאתגרת באותה מידה. זה הריח מצביעות, והדבר המטורף הוא שאותם פרסומים שכתבו ביקורות שליליות על ההופעות שלנו וניסו לעקוץ אותנו, עדיין היו מחויבים לראיין אותנו, מכיוון שהיינו פופולריים והקוראים שלהם עדיין רצו לדעת מה קורה איתנו. מהבחינה הזו, התקליט הבא שלנו, INTERVIEW, היה "פאק יו" אחד גדול – אלבום קונספט על סוגי השאלות שנשאלנו על ידי עיתונות מוזיקה משוחדת וחסרת ידע.

קטעי הדיבור שכללנו באלבום נועדו להיות מצחיקים וגם להעיד על מערכת היחסים שלנו עם העיתונות. כשנתבקשנו לתאר את המוזיקה שלנו, כולנו דיברנו בו-זמנית, מה שהפך את זה לבלתי אפשרי להבין מה מישהו אומר. עבור סוג כזה של עיתונאים, הגישה שלנו הייתה: 'פשוט תעשו שיעורי בית. אם אתם לא יודעים עלינו, אל תשאלו עלינו'.

אם הייתה לנו דרך פעולה כלהקה, זה היה ללכת נגד הזרם וליצור מוזיקה שהייתה משמעותית עבורנו ולא ניסתה לרצות אף אחד אחר. זו כנראה הסיבה שמעולם לא היו לנו להיטי מיינסטרים כמו לג'נסיס או להקת יס. רצינו להיות יותר כמו ג'ת'רו טול ולהצליח או להיכשל בתנאים שלנו. בו בזמן, הלחץ שהיה ברובו ביוזמתנו גרם בהדרגה לעייפות של הלהקה, למרות שסירבנו להודות בכך או אפילו לזהות זאת. לכן, המשכנו לדחוף את עצמנו ללא הפסקה – בסיבובי הופעות בלתי נגמרים, בכתיבה ובהקלטה. היה לנו יום חופש פה ושם, אבל שבוע חופש היה כמו חופשה לא מתוכננת. אני עדיין גאה ב-INTERVIEW, ואני עומד מאחורי כל שיר, אבל במבט לאחור, אני חושב שיכולנו להוציא אלבום טוב יותר אם היינו לוקחים נשימה ומוצאים נתיב חדש ללכת בו.

מה שמוזר במצב שבו היינו אחרי INTERVIEW הוא שלא היו סימני אזהרה שיצביעו על כך שאנחנו זקוקים לקצת זמן הרחק זה מזה. הסתדרנו נהדר, הופענו טוב מתמיד, והרגשנו שזה יהיה רעיון רע לעצור ולהסתכן באובדן המומנטום בזמן שיכולנו לראות שהרוק המתקדם הופך לפחות פופולרי, אבל עדיין היה לנו בסיס מעריצים מושבע שצמא לחומרים חדשים מאיתנו. כמבוגרים, היינו מודעים גם לכך שיש לנו משכנתאות, תשלומים על הרכב וחשבונות אחרים לשלם, והיינו צריכים להמשיך להרוויח כסף כדי לפרנס את עצמנו. הידיעה הזו החדירה בנו דחיפות להוציא אלבום או שניים מדי שנה.

כדאי לציין שלא שנאנו את העיתונות בכללותה; חלק מהראיונות שעשינו היו מלאי חיים ומאירים, ולפעמים למדנו יותר על עצמנו תוך כדי ניהול שיחות עם אנשי מקצוע מנוסים. עם זאת, לעיתים קרובות מדי, הראיונות הללו היו עם אנשים שלא אהבו את המוזיקה שלנו, לא לקחו אותנו ברצינות רבה, והתייחסו למפגשים בינינו כתירוץ להפגין שנינות וסרקזם".

והנה ביקורות מהעיתונות של אז על התקליט... רולינג סטון: "זהו אלבומה השמיני והפחות מגובש של הלהקה. אלבומה הקודם וסיבוב ההופעות שנלווה לו גייסו עבורה קהל רב, אך התקליט הנוכחי נכשל בשמירה על היושרה האמנותית. הבעיה המרכזית נעוצה במילים, שנשמעות כגיבוב משפטים ללא קשר הגיוני. אני מקווה שאלבומם הבא יהיה אלבום הופעה חיה, שם יוכלו באמת לשמר את עוצמתם".

דיילי ג'ורנל (ניו ג'רזי): "ג'נטל ג'יאנט כמעט נעלמו בארצות הברית. למרות שהופיעו לצד שמות גדולים, הם נותרו בשוליים. התקליט החדש הוא שילוב טוב של מוזיקה, מג'אז קל ועד רוק מתקדם איכותי. עמוד השדרה של הלהקה הם קרי מינייר בקלידים וגארי גרין בגיטרה, שניהם מציגים נגינה מגוונת. הנקודה המטרידה היחידה היא שירתו של דרק שולמן, שדורשת זמן הסתגלות. זהו אלבום שיענג את חובבי קינג קרימזון, עם שבעה קטעים המציעים קשת רחבה של סגנונות. זו להקה שמביאה משב רוח רענן".

עיתון מפניקס: "מעבר לכוח ולתהילה, הלהקה הגיעה למעמד של יחידת רוק מתקדמת מהדרג השני, שאלבומיה כעת חסרים חזון והיקף. עם התמהיל המרוכך של יס ו-ELP, הם הפכו פשוט למשעממים. אך האכזבה הגדולה אינה הכישלון להשיג הישגים, אלא העובדה שהלהקה פשוט הפסיקה לשאוף אליהם".

עיתון ACTON GAZETTE (בריטניה): "אי אפשר לבוא בטענות ללהקה שממשיכה לנסות, וג'נטל ג'יאנט ראויה לשבחים על התמדתה באלבומה השמיני. מבחינה טכנית, המוצר חסר פגמים – השילוב בין ג'אז, מוזיקה קלאסית ורוק מבוצע בדייקנות. לכל שיר יש נושא המיתרגם למוזיקה; שיר הנושא, למשל, מבוסס על התנהגות כתבים, כשהגיטרות והאורגנים מנגנים מול צלילי הקלרינט והבס כדי לייצג דיאלוג של שאלה ותשובה. אז למה הם לא הצליחו לפצח את השוק הבריטי? התשובות נמצאות באלבום: ראשית, המילים אינן מובנות. שנית, ההשפעות מלהקות אחרות (במיוחד יס) בולטות מדי, עד לרמת הסגנון הווקאלי ומבנה השירים. והגורם החשוב ביותר – המוזיקה. אף שהיא מבוצעת בצורה מושלמת, חסר בה המרכיב החיוני ביותר: אין בה רגש או התלהבות, ולכן אין בה תקשורת אמיתית עם המאזין".

ב-23 באפריל בשנת 1976 יצא תקליט חדש של הרולינג סטונס, BLACK AND BLUE. יש המסמנים בו את תחילתה של תקופה חדשה עבור הלהקה - ולאו דווקא לטובה.

קודם כל, הבלדה FOOL TO CRY היא יצירה נהדרת. אני לא יודע מה אתכם - אבל אני מעדיף אותה בהרבה על בלדת סטונס אחרת שנכתבה כמה שנים לפני כן ושמה ANGIE. עניין של טעם, אתם יודעים. אבל התקליט הזה של הסטונס, בכללותו, מציג כבר סטונס אחרים - כאלו ששמו מאחור את הליכלוך והטינופת והזוהמה ובחרו לצעוד בהמשך הסבנטיז לא על שברי זכוכיות אלא על דרך המלך. אז לא, התקליט הזה לא מתקרב - לטעמי - להישגי עבר כמו LET IT BLEED או STICKY FINGERS, אבל הוא בהחלט מהנה. האמת היא שהוא מ-א-ד מהנה! ולפעמים פשוט בא לי לשים על הפטיפון שלי תקליט מהנה, כזה שיעביר לי את הזמן בכיף ומבלי לחשוב יותר מדי. ופה הסטונס מצליחים במשימה. אז כן, זה תקליט גרובי בהחלט והוא - אם אשתמש במילה האוברייטד ההיא של כותבים רבים על מוסיקה שהשתמשו בה עד דק ומבלי להסביר מעבר לה - אנדרייטד. זהו, אמרתי את המילה הזו ולא אשתמש בה שוב.

אז מה יש לנו פה? יש לנו את הסטונס בשלבי מעבר למציאת הגיטריסט המושלם עבורם. מיק טיילור כבר עזב והסטונס חיפשו את המחליף המושלם. הם בדקו אפשרויות עם רורי גאלאגהר, ג'ף בק, רוי ביוקאנאן, הארווי מנדל וגם וויין פרקינס (האחרון אף הקליט עם הסטונס אז), עד שהתקבעו על האח הנכון של קית' ריצ'רדס - הלא הוא רון ווד. היה זה ברור לחלוטין כי הלהקה ויתרה על העברת מסרים כבר לפני שניים או שלושה תקליטים, אך בשום מקום זה לא היה בולט כל כך כמו בתקליט הזה. המסר פה הוא שאין מסר.

אז ההקלטות החלו בשנת 1975, מיד לאחר שמיק טיילור קיבל את המסר, או ליתר דיוק שלח אותו בעצמו. העזיבה שלו יצרה בלגן רציני באולפן. הוא טען אז שאורח החיים עם הסמים בלהקה גרם לו להבין שעדיף לו לחיות מחוץ ללהקה מאשר למות בה. המוני נגני סשן הגיעו ועזבו ללא הרף, וחברים רבים אחרים כמו בילי פרסטון קפצו לבקר, עד שבסופו של דבר בקושי ניתן היה לשמוע את חברי הלהקה עצמם בתוך כל המהומה המוזיקלית הזו. על העטיפה האחורית של התקליט ניתן היה לראות את רון ווד, הגיטריסט החדש של הלהקה, אך בפועל לא היה הרבה רוני בתוך השירים עצמם. זה היה מתעתע. בזמן הסשנים הוא היה רק עוד אחד בשורה של אנשים שהוזמנו לאודישנים לגיטרה. רק לאחר שהלהקה הקודמת של ווד, THE FACES, התפרקה רשמית בסוף שנת 1975, הוא קיבל את המשרה הרשמית. לכן, רוב עבודת הגיטרות בתקליט נפלה על כתפיו של מאסטרו ריצ'רדס, מה שהפך את היצירה לסוג של LET IT BLEED עבורו, בבדיחות הדעת כמובן.

ולמרות כל הבלגן המדובר, התקליט שיצא בסוף היה חזק באופן מפתיע. ההאשמה הטיפוסית נגדו הייתה שהקומפוזיציות לא באמת מובילות לשום מקום. ברוב המקרים, שירים כמו HOT STUFF או MELODY וגם HEY NEGRITA פשוט ייצגו להקה שנהנתה בכיף חסר דאגות באולפן. אך אסור לשכוח שלא מדובר בסתם להקה, אלא בלהקת הרולינג סטונס, ואף אחד לא ידע לקחת גרוב פשוט ולהפוך אותו לחוויה כמעט עוצרת נשימה ביעילות כזו כמו החברים האלו. כל התקליט מרגיש ביתי ונעים כל כך, כאילו הלהקה יושבת בפינה של הסלון הפרטי שלי ומג'מג'מת להנאתה בזמן שאני צופה בהערצה. אוקי, אני מודה שאני מעדיף את סאונד ההפקה המחוספס והמטונף של הלהקה הזו, אבל זה נעים לי גם כשכל הכלים מונחים היטב במקומם והסאונד צלול כבדולח, מה שמאפשר לשמוע את כל מה שהתרחש שם, כולל כל גניחה קטנה של מיק ג'אגר וכל פריטת גיטרה קטנה של קית ריצ'רדס. איזה כיף זה!

ויש פה גיוון מעניין. מתוך שמונה קטעים שיש בתקליט, לא היו שניים שנפלו לאותה קטגוריה. זו הוכחה ניצחת לכך שהלהקה תמיד הייתה מסוגלת להגיע רחוק הרבה יותר מהתווית השורשית שהודבקה לה. אז יש לנו פה את השיר הפותח HOT STUFF שהיה הטיול הראשון של הלהקה, אך בהחלט לא האחרון, אל תוך עולם הדיסקו, עם שליטה מלאה בפורמט. ריף הגיטרה הראשי שעליו נשען הגרוב יצירתי להפליא, ובנוסף הארווי מנדל הוסיף כמה סולואי גיטרה פאזיים נהדרים שגורמים לראש להסתחרר. איזה גרוב! עם כלי ההקשה הכייפיים והפסנתר והנגיעות הלטיניות שלו.

האורך של השיר (חמש דקות ועשרים שניות) לא אמור להפריע לאיש, שכן גרובים של דיסקו אמורים להיות ארוכים, כפי שניתן לזכור מהשיר LOVE TO LOVE YOU BABY של דונה סאמר. ולאחר מכן הגיע שינוי קיצוני בסגנון עם השיר HAND OF FATE, שהוא יותר רוקר בלוזי סטונסי נואש עם שירה מלאת תשוקה של מיק, כאשר הסולואים המצלצלים של ויין פרקינס מהווים תחליף כמעט מושלם למיק טיילור. זה אחלה של שיר! מיד אחריו הגיע עוד שינוי סגנוני רדיקלי עם מחווה לרגאיי בשיר CHERRY OH BABY. נראה היה שזהו אחד השירים השנואים ביותר של מעריצי הלהקה. לי זה נחמד להקשיב לזה (בניגוד לרגאיי המבאס של לד זפלין בשיר D'YER M'AKER) אבל זה נשמע קצת מאולץ. עדיין, זה נשמע כאילו הסטונס משתעשעים ממש מולי. ההקלטה פשוט מדגישה פה כל כלי וכלי וזה מענג מהבחינה הזו. ולחתימת הצד הראשון של התקליט, הגיע שינוי סגנון נוסף עם הבלדה המרגשת MEMORY MOTEL כאשר גם מיק ג'אגר וגם קית ריצ'רדס ישבו ליד הפסנתר. השיר הזה היה מסוגל להביא לכדי דמעות. שבע דקות של גן עדן!

הגיע הזמן להפוך את התקליט לצד השני. וזהנפתח עם הגרוב הרוקי בעל הניחוח הלטיני HEY NEGRITA שבו השתתף רוני ווד, וזו הייתה הדוגמה הראשונה למשחקי הגומלין הקלאסיים בין ריצ'רדס לווד. הגרוב מרושל ומדליק כאחד. שומעים שזה הוקלט ללא קליק של מטורנום - וטוב שכך! ומהנגריטה הזו עוברים לעולם הג'אז של הסטונס. השיר הוא MELODY שבו בילי פרסטון ניגן בקלידים. תקשיבו לזה - זה פשוט כיף! ואחריו מגיע ה-שיר של התקליט מבחינתי, FOOL TO CRY. כבר כתבתי עליו דברי שבח רבים אבל ברור שזה אחד מאותם רגעים נדירים בהם אני ממש ממש אוהב את הסטונס של אחרי EXILE ON MAIN STREET. והתקליט מסתיים עם הרוקר CRAZY MAMA שהוא סיומת הולמת לתקליט של הרולינג סטונס ובסגנון היותר מוכר שלהם. איזה מסע - עם גוונים של שחור וכחול.

אז כן, זה היה אחד התקליטים הקלילים והטובים ביותר שקיימים אצל הסטונס, וניתן היה למחוא כפיים ללהקה, ולמיק בפרט, על ההחלטה להוציא אותו כפי שהוא, מבלי ללטש מדי את הביצועים ומבלי להסתמך יותר מדי על האופנה העכשווית. לא היה אכפת לאיש שהשירים לא היו מפותחים מספיק או לא גמורים, כי זה בדיוק מה שהם היו אמורים להיות. אז מבחינתי זו היא שירת הברבור המכובדת והיפה לעידן של מיק טיילור, ומי שאוהבים את הסטונס - לא כדאי לכם להתעלם מהתקליט הזה, כפי שלמרבה הצער רבים נוהגים לעשות.

הביקורות על האלבום היו מעורבות ונטו לכאן ולכאן. לסטר באנגס כתב בביקורתו במגזין CREEM: "הלהבה כבתה כי הכל נגמר; הם באמת כבר לא חשובים. זהו האלבום חסר המשמעות הראשון של הרולינג סטונס, ותודה לאל על כך".

במגזין רקורד מירור נכתב אז בביקורת על התקליט: "מיק ג'אגר למד לרקוד מצפייה בג'יימס בראון, ובשיר הפותח, HOT STUFF, מורגשים ניחוחות מהמוזיקה של ה-'ג'יי.ביז' של בראון. זוהי הטכניקה הרגילה של הסטונס – להיכנס חזק אבל עדיין לא להגיע לפסגה. השיר HAND OF FATE הוא נוסחתי להפליא וגורם לתהות האם הם אי פעם יצליחו להתעלות מעליו. הנפילה האמיתית הראשונה מגיעה עם המחשבה שגרסת הרגאיי ל-CHERRY OH BABY נוצרה בכוונת מכוון. למעשה, נגינת האורגן של ניקי הופקינס ותפקידי השירה הופכים את העניין כולו לסאטירה. עם זאת, זה היה יכול לעבוד טוב יותר אילו הסטונס היו מקפידים על סאונד מחוספס של הקלטת גראז'. השיר MEMORY HOTEL מתגלה כהמנון סינתיסייזר-מיתרים גדול, ועד כה אתם ודאי תוהים מדוע נאלצנו לחכות זמן רב כל כך לחומרים לא מקוריים בעליל מצד הסטונס.

התשובה מגיעה בצד השני של התקליט עם השיר הראשון, HEY NEGRITA. זהו פשוט הדבר הטוב ביותר שהם עשו מאז EXILE ON MAIN STREET. זהו שילוב היפנוטי של קצב רגאיי רועש, והפעם הראשונה ששילוב כזה באמת עובד עבור הסטונס. הוא מיוחד, מקורי, מהודק ושווה לבדו את מחיר האלבום. ניחוח של ניו אורלינס בא לידי ביטוי בשיר MELODY, עם מעט כלי נשיפה דרומיים ואפקטים ווקאליים המשתנים ללא הרף. הסינגל האחרון, FOOL TO CRY, נשמע חלש במיוחד, אך האלבום מסתיים בשיר קטלני – CRAZY MAMA. אף על פי שרון ווד משתתף בו באופן מינימלי, הוא עדיין נשמע יותר כמו שיר טוב של להקת THE FACES. השיר חותם אלבום הגדוש בריפים המוכרים של הסטונס".

במגזין NME נכתב בביקורת: "אלבומם של הסטונס, שצאתו נדחתה שוב ושוב, מוכיח שלא היה שווה לחכות לו. לא נראה שהסטונס מחוברים במיוחד למתרחש בשטח. הפעם האחרונה שבה הוציאו אלבום הייתה לפני כמעט שנתיים (IT'S ONLY ROCK'N'ROLL), ומאז הם סיפקו למעריצים רק כמה אוספים, תקליט סולו של ביל ווימאן ואלבום של הקלטות גנוזות. מיק טיילור עזב את הלהקה ורון ווד זכה שחזותו תתנוסס על עטיפת התקליט החדש, אף שאינו חבר להקה מן המניין. ונחשו מה? האלבום החדש, שיצא בשבוע שעבר, מורכב כולו מחומרים שהוקלטו בין דצמבר 1974 לאפריל 1975, בהשתתפות ווד, הארווי מנדל וגם וויין פרקינס בגיטרות. האלבום יוצא כמעט שנה לאחר שהוקלט, והוא מהווה נפילה נוראית".

ברולינג סטון נכתב בביקורת על התקליט: "אף שהרולינג סטונס שרים כעת על ילדיהם ומשפחותיהם באותה תדירות שבה הם שרים על 'חברותיהם המטופשות', אנחנו עדיין מנסים לשמר את תדמיתם הישנה – תחת אגודלנו ומחוץ לראשנו. מבחינה מוזיקלית, הסטונס הם כבר לא אותה הלהקה, למרות שהשימוש המתמשך באותם יסודות – התיפוף, הריפים הבלתי פוסקים וההגשה הקולית – עלול ליצור רושם אחר במבט חטוף. הלהקה שיצרה את התקליט החדש אינה אותה להקה שיצרה את AFTERMATH, אך אין זה אומר שהסטונס של היום אינם להקה נהדרת המנגנת מוזיקה מעולה. הם פשוט סוג אחר של להקה, המנגנת סוג אחר של מוזיקה.

כשמיק טיילור הצטרף, השתנה יותר מסגנון הגיטרה בלבד, אם כי ייתכן שהשינוי היה קשור לגיטריסט החדש פחות ממה שנדמה. כזכור, בשנת 1969 הסטונס כבר החלו להתרחק מהבלוז והרוק הבסיסיים. ולמרות שטיילור המיומן טכנית הוחלף רשמית ברון ווד, עדיין בלתי אפשרי לדמיין את החזרת הגלגל לאחור. במשך חמישה אלבומים לפחות, מיטב שירי הסטונס נשענו על כלי מיתר, כלי נשיפה, קלידים ושילובים קוליים אקסצנטריים; שום גיטריסט לא יכול היה לשנות זאת. אך הקהל – ובמידת מה, אני חושד, גם הסטונס עצמם – עדיין מצפים שכל אלבום יכיל רוק גיטרות מסורתי. במובן מסוים, האלבום החדש ראוי להערכה דווקא בשל סירובו להשתחוות לעבר. כמה שירים כאן מנסים להישמע כמו BROWN SUGAR, והם דווקא הפחות מוצלחים שבהם.

לסטונס יש בעיות. לאחרונה נראה שלקית' ריצ'רדס אזלו הרעיונות המלודיים, והקטעים החדשים מבוססים על ריפים רופפים במקום על מבני שיר מהודקים. כתוצאה מכך, המוזיקה חסרה אנרגיה. מה שבאמת פיזר את האנרגיה העצומה של הסטונס הוא חוסר ארגון ושליטה. הדבר בא לידי ביטוי בבירור כפגם בהפקה, אם כי היעדר המבנה בשיירים הוא סימפטום נוסף לכך. ג'אגר וריצ'רדס איבדו שליטה; לקח להם זמן רב מדי להשלים את התקליט הזה, והעייפות ניכרת בו. עין חיצונית של מפיק הייתה יכולה לעשות את כל ההבדל".

האם זה באמת תקליט ששווה להתעלם ממנו? ב-23 באפריל בשנת 1976 יצא אלבום חדש ללהקת ג'ת'רו טול. היה זה עוד פרויקט שאפתני ששמו TOO OLD TO ROCK'N'ROLL - TOO YOUNG TO DIE.

בשנת 1976, כשהעולם התחיל להריח את הזיעה של הפאנק המשתלט על הרחובות, להקת ג'ת'רו טול שחררה את התקליט שהוא כנראה התקליט שקיבל הכי הרבה התעלמות מכל מה שיצא תחת המותג הזה בסבנטיז (בעצם, אני לא בטוח כשאני משווה את זה ל-STORMWATCH). אני מודה שלקח לי זמן רב להיכנס לתקליט הזה. אולי כי הוא נשמע קצת עייף, כשהוא נח לו בין MINSTREL IN THE GALLERY ו-SONGS FROM THE WOOD? אולי... אולי זה בגלל שגם פה יש קונספט שלם שלא היה לי כוח במשך זמן רב להיכנס אליו? אולי... אבל כשהחלטתי בסוף לצלול פנימה - לקח לי עוד קצת זמן לעכל את מה שקורה פה. בסדר, הכרתי את שיר הנושא מזה שנים. אבל שאר השירים? המלודיות שבהם קצת ברחו לי בגלל עודף העיבודים. אז ניסיתי עוד פעם ועוד פעם - וגם קניתי את גרסת הוויניל עם המיקס החדש של סטיבן וילסון - והופה... גיליתי תקליט חדש ומרענן של להקה מאד אהובה עליי ומבציר טוב. עם הסגנון הישן והטוב של ג'ת'רו טול והפעם גם עם שירים קצרים! עדיין, אין פה שירים מהנים כמו באקוואלונג או אפילו זכירים כמו ב-WAR CHILD, אבל עדיין - זה תקליט מהנה מאד.

גם הפעם, כבעבר, החליטו חברי הלהקה להקליט את אלבומם מחוץ לגבולות אנגליה. החלטה זו נבעה מהרצון להימנע מתשלומי המס הגבוהים שהיו נאלצים להעביר לקופת המדינה ממכירות האלבום, לו היו מקליטים אותו בתחומי הממלכה. המרחק מהבית ודאי השפיע באופן לא קל על חברי הלהקה. אולם היו גורמים נוספים שגרמו להפקת האלבום להיקלע לקשיים. בעוד שמעריצי ג'ת'רו טול כמעט ודרשו מאיאן אנדרסון להוציא אלבום סולו אקוסטי, לאנדרסון לא היו תוכניות כאלה; הוא היה נחוש להקליט אלבום חדש עם הלהקה.

למעשה, האלבום נולד מתוך שרשרת של תוכניות שנכשלו. המחזמר הבימתי שאנדרסון ודיוויד פאלמר (מתזמר הלהקה דאז) כתבו עבור הזמר אדם פיית' נעצר, לאחר שהתגלה כי פיית' עסק במקביל בהפקה אחרת. ג'ת'רו טול השתלטה על הפרויקט והפכה אותו לאלבום. הלהקה כללה באותה עת חברים בטווח גילאים רחב: פאלמר כבר היה בן 38, בעוד הבסיסט ג'ון גלאסקוק היה בן 24 בלבד! זה פער גילאים לא קל.

פאלמר הפך באותה תקופה לחבר רשמי בלהקה, כשהיא ניגשה במהרה להקלטת השירים. אך כשהאלבום יצא לאור, מיהרו מבקרי המוזיקה לקטול אותו. הם פירשו את שיר הנושא כיצירה אוטוביוגרפית של אנדרסון. גם איור העטיפה, המציג את דמותו הפיקטיבית של ריי לומאס (המופיע גם כגיבור קומיקס בחוברת המצורפת), דמה מדי לאנדרסון, מה שלא הותיר למבקרים ספק בנוגע לכוונת המשורר. לומאס הפיקטיבי (שבתכל'ס, באמת דומה מאוד לאנדרסון) הוצג כרוקר מזדקן שאינו מצליח להסתגל לטרנדים החדשים. תאונת אופנוע שהוא עובר בכביש המהיר גורמת לו להבין שיום אחד הקהל עוד יתאהב בו מחדש. רבים סברו כי אנדרסון מדבר על עצמו ועל מעמדו בשוק המוזיקה באותם ימים. האלבום לא הגיע למקומות גבוהים במצעדי המכירות, וגם הסינגל הנושא את שם האלבום לא זכה להצלחה כבירה, למרות השמעות רבות ברדיו. היו שטענו מאז כי איכות הסאונד בתקליט נפלה מזו של אלבומי הלהקה הקודמים. וכדי לקדם את התקליט, הגיעו חברי הלהקה לאולפן טלוויזיה כדי להציג ולבצע (בשימוש בפלייבק מלא) את כל שירי האלבום לפי סדרם. ההפקה אמנם סיפקה הצצה נוספת ללהקה בפעולה, אך לא תרמה רבות למכירות. לא היה קל אז במחנה של ג'ת'רו טול.

בביקורת שפורסמה אז במגזין רולינג סטון נכתב: "איאן אנדרסון צריך לדבוק במוזיקה, כי הוא בהחלט לא יודע לספר סיפורים. זהו סיפורו המבולבל של אדם בשם ריי לומאס, 'אחרון הרוקיסטים מהדור הישן', ששיערו הארוך ומכנסי הג'ינס הצמודים שלו מסמנים אותו כאדם שזמנו עבר. לאחר סדרה של אירועים, יוצאי דופן רק בשל חוסר ההומור והמקוריות שבהם, אנו נפרדים מה'גיבור' בדיוק כשהוא עומד להפוך לכוכב פופ בזכות עצמו. אז מה? עם זאת, אנו יכולים להתנחם בידיעה שיכולתו הטכנית של אנדרסון כמלחין לא נחלשה. האלבום גדוש בקטעים מוזיקליים עוצרי נשימה. שיר הנושא, למשל, הוא דוגמה מופתית לשימוש בדינמיקה ובניואנסים בשיר רוק: כלי הנגינה מתגנבים בעדינות במהלך הבתים, עם תנודות מוזיקליות קלות שנועדו להזכיר לנו שהם שם. המוזיקה בונה מתח המעצים תמה נואשת, ואז מתפרץ הפזמון. השיר QUIZZ KID כולל, לצד שינויי מרקם מדהימים, כמה סולואים קצרים אך חריפים של הגיטריסט מרטין באר, שנגינתו לכל אורך האלבום היא למופת. בשל קולו חסר החיים של אנדרסון, ניסיונותיו לעורר חמלה בדרך כלל אינם מניבים תוצאה מעוררת. נראה כי יהיה זה הוגן לומר שהשמטת כמה קטעים הייתה מצילה את האלבום מרגעיו המביכים ביותר".

בעיתון אלבוקרקי ג'ורנל מניו מקסיקו נכתב בזמנו: "האלבום החדש של ג'ת'רו טול העלה חיוך על פניהם של כמה אנשים בתעשיית המוזיקה. נראה כי הכותרת משקפת את מה שהם חשים כלפי עצמם, או כלפי אנשים שהם מכירים. עם זאת, איאן אנדרסון בן ה-28, מנהיג הלהקה ונגן החליל, טוען שהכותרת אינה מתארת אותו או את להקתו. הסיפור, שהחל כמחזמר עבור אדם פיית', מספר על רוקר זקן הלומד להתמודד עם חלוף הזמן. 'לפעמים אני חושב שתעשיית הרוקנרול זקנה מדי בשביל רוקנרול', אומר אנדרסון. הוא מבקר בחריפות את תעשיית התקליטים על כך שהיא אינה מאפשרת הקלטה של חומרים המצאתיים או חדשניים באמת, כיוון שקשה יותר למכור אותם בהשוואה לנוסחאות מוכחות.

'מוזיקאים צעירים נוטים להיות מאזינים מתוחכמים מאוד; הם מודעים לשנים של מוזיקת רוק מתקדמת ויצירתית. ההשפעות עליהם טובות, אך הדבר מונע מהם להיות יצירתיים על בסיס אישי יותר'. היצירתיות היא שגרמה ללהקות כמו הביטלס, הרולינג סטונס ואכן גם לג'ת'רו טול להצליח מלכתחילה. אך אמנים צעירים נאלצים כעת להתחרות באותם אמנים מבוססים, והאמנים המבוססים חשים מחויבים לדבוק בפורמולה מוכחת להצלחה. 'אין הרבה מוזיקה חדשה שהיא מקורית באמת מבחינה קונספטואלית', אומר אנדרסון, שאינו מעוניין להילכד במלכודת חוסר היצירתיות הזו. 'זו בהחלט בעיה שאני צריך להיות מודע לה. אני משקיע מאמץ כדי לא להפוך לחלק מהמערכת. זו הסיבה שאני נוטה לפקפק בלגיטימיות שלי כמוזיקאי ובחברת התקליטים שלי כבעלים החוקיים של הזכות למכור את המוזיקה שלי. אני מבקר את העיתונות והקהל. מעט מאוד אנשים מוסיפים להטיל ספק במורכבות או בטעויות של מה שאנחנו עושים. אלו שמצליחים, לא רוצים לטלטל את הסירה. אלו שלא מצליחים, מגלים שאי אפשר לטלטל אותה; כי יותר מדי אנשים כבר יושבים בה'.

אנדרסון מוסיף: 'הייתי רוצה להיות יצירתי יותר ולקחת יותר סיכונים בגישה שלי למוזיקה. אני מנסה לשמור על הגישה הזו, למרות שזה קשה מסיבות רבות. אני מנסה לעשות צעדים ענקיים אל עבר הלא-נודע. אנו מנסים למצוא איזון בין אתגר לקהל ובין הרצון לספק להם את הסגנון שאנו מזוהים איתו'. זוהי הדילמה של כל הלהקות הפרוגרסיביות כיום. אם הן טועות, עדיף שיעשו זאת לצד היצירתיות והחדשנות מאשר שימשיכו למחזר את אותם חומרים ישנים'. הפופולריות של ג'ת'רו טול דעכה בבריטניה, אך היא עדיין גבוהה בארצות הברית, שם סיבוב הופעות של שישה שבועות ביולי ואוגוסט עתיד להביא את הלהקה לאולמות ולאצטדיונים הגדולים ביותר במדינה. בסתיו מתכננת הלהקה לחזור לארצות הברית להופעות באולמות אינטימיים יותר.

בתחילת דרכה נודעה ג'ת'רו טול בזכות מנהיגה, שלבש מעיל מרופט ודילג על רגל אחת תוך שהוא מניף חליל כסף. אנדרסון הסביר כי עשה זאת משום שבתחילת הדרך הלהקה לא משכה קהל רב והאולמות היו תמיד קרים. הוא זנח את המנהג הזה, לדבריו, משום שהקהל החל למלא ולחמם את האולמות, והגימיק הזה החל להפריע למוזיקה – שהיא העיקר".

בביקורת שפורסמה בעיתון בוויסקונסין נכתב על התקליט: "זהו זמן רב אחד התחביבים המועדפים על מבקרי רוק לראות מי יצליח לכתוב את הביקורת החריפה ביותר על ג'ת'רו טול. ביקורת אחת שזכורה לי במיוחד על האלבום WAR CHILD מ-1974 הייתה קצרה וקולעת: 'טול מתחרז עם משעמם' (TULL RHYMES WITH DULL). מכיוון שאיאן אנדרסון הוא מוזיקאי טוב יותר מאשר מספר סיפורים, ומכיוון שהוא הלב והנשמה של הלהקה (כמעט עד כדי קנאות, כפי שיש שטענו), האם ראוי לדרוש ממנו לשנות את גישתה הלא-שגרתית של הלהקה? לאנדרסון נמאס מהדרישות הללו, ובצדק.

אולי בשל כך, על עטיפת אלבומו האחרון, נראה שהוא אומר לעולם 'לכו לעזאזל'. זהו סיפורו של רוקר ישן ושמנוני, ריי לומאס, המגלה שסגנון חייו פשוט אינו מתאים לשנות ה-70. הוא זוכה לבוז מנשים, ללעג מהסביבה ונתפס כחריג. הוא מחליט לצאת לסיבוב אחרון על האופנוע הישן שלו, 'דוריס', אך מתרסק ומגיע לבית החולים. כשהוא משתחרר, הוא מגלה שהנוסטלגיה הפכה לאופנה העכשווית, והסגנון הישן שלו חזר להיות רלוונטי. הסיפור אינו מקורי או מעניין במיוחד, אך בשילוב עם הלחנים של אנדרסון, הגיטרה של מרטין באר והפסנתר של ג'ון אוון, הוא הופך ליצירה שהיא מעין אופרה – לא בדיוק רוק ולא מוזיקה קלאסית, אלא פשוט ג'ת'רו טול במיטבה".

גם זה קרה ב- 23 באפריל:

- בשנת 1947 נולד גלן קורניק, הבסיסט המקורי של ג'ת'רו טול. הוא פוטר מהלהקה בסוף 1970 (לאחר שהשתתף בהקלטת שלושה אלבומים), כשנטען כי הדבר נבע מאורח חייו הנהנתני בסיבובי ההופעות – דבר שהתנגש עם אופיו הקפדן של מנהיג הלהקה, איאן אנדרסון. בתום אחד מסיבובי ההופעות, בעודו עומד לטוס הביתה עם שאר חברי הלהקה, ניגש אליו המנהל טרי אליס ובישר לו כי לא יעלה על הטיסה מאחר שהוא כבר אינו חלק מהלהקה, וכי כרטיס הטיסה שלו תקף רק למחרת. קורניק היה המום וסיפר כי לא ניתן לו הסבר אמיתי להדחתו. זמן קצר לאחר מכן הקים הרכב משלו בשם WILD TURKEY.הוא מת ב-28 באוגוסט 2014. כך הוא סיפר בשנת 1970 על עצמו לעיתון פופ בריטי: להקה אהובה - גרייטפול דד, זמר אהוב - מייק האריסון (מלהקת ספוקו תות'), סרט אהוב - מילכוד 22, שחקן אהוב - לי מרווין, מכוניות - וולוו ספורט, אוכל אהוב - מקסיקני, שאיפות - להמשיך להצליח, לחזור לאוניברסיטה.

- בשנת 1976 יצא תקליטה השביעי של להקת קראוואן הבריטית. שם האלבום הוא BLIND DOG AT ST. DUSTANS וגישתו המוזיקלית קלילה יותר מהאלבומים הקודמים.

- בשנת 2012 התחתן ניל דיאמונד בן ה-71 עם המנהלת שלו, קאטי מקניל בת ה-42.

- בשנת 1950 נולד הזמר והיוצר ג'ון מיילס, שהלך לעולמו בדצמבר 2021. הוא זכה להצלחה גדולה באמצע שנות השבעים עם הלהיטים MUSIC ו-HIGHFLY. השיר MUSIC נכתב כמחווה בסגנון פופ קלאסי: "מוזיקה הייתה האהבה הראשונה שלי והיא תהיה האחרונה שלי / המוזיקה של מחר, המוזיקה של העבר". מיילס טען כי כתיבת השיר ארכה חצי שעה בלבד. אלן פרסונס, שהפיק את השיר, אמר עליו: "זוהי אבן דרך בהיסטוריה של המוזיקה הפופולרית; ג'ון מיילס הוא אחד הזמרים האהובים עליי, ואני גאה בכך שהצלחתי להטביע את חותמי על יצירתו הנהדרת".

- בשנת 1970 צולם בטלוויזיה הבריטית פרק מתוכנית האירוח של זמרת הפולק ג'ולי פליקס, שבו התארח ג'ימי פייג' (גיטריסט להקת לד זפלין) וביצע קטע סולו בגיטרה אקוסטית. בפרק זה, ששודר שלושה ימים לאחר מכן, התארחה גם להקת ההוליס. פייג' הגיע לתוכנית הודות לקשרים ההדוקים שהיו למנהל לד זפלין, פיטר גראנט, עם מפיק המוזיקה מיקי מוסט; מוסט ניהל באותה עת את פליקס האמריקנית, שהייתה חברה קרובה של בסיסט זפלין, ג'ון פול ג'ונס.

כך הציגה פליקס את פייג' בתוכניתה: "האורח הבא שלי לערב זה בא מהלהקה המצליחה ביותר שצמחה באנגליה בשנים האחרונות. האלבומים של לד זפלין מככבים בצמרת המצעדים באנגליה ובארה"ב, והגיטריסט המוביל של הלהקה הוא מוזיקאי מוכשר ומיוחד ביותר. גבירותיי ורבותיי – ג'ימי פייג'". ג'ימי ביצע לאחר מכן קטע אקוסטי בשם WHITE SUMMER, ששולב עם BLACK MOUNTAIN SIDE – קטע שהיה חלק קבוע מהרפרטואר של זפלין. עם זאת, הופעתו בתוכנית של פליקס הייתה הפעם האחרונה שבה ביצע את הקטע הזה בציבור, עד שהחזיר אותו להופעות בשנת 1977.

פייג' נראה בטוח בביצועו באולפן הטלוויזיה בעודו פורט על מיתרי הגיטרה האקוסטית. פרק זה נחשב במשך שנים רבות לתיעוד שאבד לחלוטין, עד שנמצא בארכיוני ה-BBC (באיכות שאינה מושלמת, עם פסים החוצים את התמונה) והוצג לראשונה במפגש מעריצים של הלהקה בשנת 1992. פליקס סיפרה: "ביקשתי בזמנו ממפיק התוכנית לארח את ג'ימי בתוכנית שלי, שהייתה בעלת אופי אקוסטי. התארחו בה אמנים כמו לאונרד כהן, טים באקלי ועוד. ניגשנו לג'ימי וביקשנו ממנו לבוא ולבצע קטע אקוסטי. יכול להיות שהקשרים שלי עם ג'ון פול ג'ונס סייעו להבאתו".

- בשנת 1970 יצא התקליטון עם השיר YELLOW RIVER של להקת כריסטי. את השיר הזה כתב מנהיג הלהקה, ג'ף כריסטי, עם פסנתר שהיה בבית הוריו. האהבה שלו את סיפורי המערב הפרוע הם שהציתו את דמיונו ליצור את השיר הזה שלו. השיר עסק בחזרתו הביתה של חייל הלום קרב בסיום מלחמת האזרחים, אבל בתקופה בה הוא יצא - הוא אומץ במהרה כשיר על מלחמת וייטנאם בארה"ב. וברור שבשנת 1971, כששלישיית כריבטי ביקרה בארצנו כדי להופיע פה, במסגרת אירועי יום העצמאות - החבר'ה ביצעו גם את השיר הזה. היה נדמה לכם אחרת?

- בשנת 1974 התמוטטה הזמרת מאמא קאס מאחורי הקלעים של תוכנית הטלוויזיה THE TONIGHT SHOW, אותה הייתה אמורה להנחות. הסיבה לכך: תשישות.

- בשנת 2016 העניק ברוס ספרינגסטין מחווה משלו לפרינס המנוח, כשביצע על הבמה בברוקלין את השיר "גשם סגול". חברי להקת האי סטריט באנד לבשו כולם בגדים סגולים.

- בשנת 1976 יצא תקליטון חדש לקליף ריצ'רד שנשא את השם DEVIL WOMAN. זה היה להיט גדול שנטחן בזמנו היטב גם בתחנות הרדיו בארצנו. בשיר, שהוא לא שיר טיפוסי של קליף, מדובר בגבר שנפגע מבחורה שחורה עם עיניים צהובות ומרושעות, והוא הולך למגיד עתידות, סוג של מכשפהמכשפה, כדי לשבור את הכישוף. אבל מה מסתבר? שהיא הטילה עליו את הכישוף מלכתחילה.

- בשנת 1987 תבעה קרול קינג את מנהל חברת התקליטים שלה לשעבר, לו אדלר, בסכום של 400,000 דולר שלטענתה הוא חייב לה כמתמלוגים, וכן דרשה את העברת הזכויות על שיריה מסוף שנות השישים לידיה.

- בשנת 1982 יצא תקליט אוסף הלהיטים של להקת מאדנס ושמו COMPLETE MADNESS. מדובר פה בשופרא דשופרא עתיר הלהיטים של הלהקה עד אז.

- בשנת 1973 יצא תקליט סולו של נגן הקלידים ניקי הופקינס. הוא ניגן קלידים עבור אמנים רבים בעולם הרוק והפופ - הביטלס, הסטונס, ג'ון לנו, הקינקס ורבים אחרים. אז בסופו של דבר הוא החליט להוציא תקליט סולו ששמו THE TIN MAN WAS A DREAMER. ובכן, זה תקליט יפה מאד ומהנה - אבל אל תצפו פה למאסטרפיס.

- בשנת 1956 החל אלביס פרסלי להופיע בלאס וגאס כאמן חימום לקומיקאי שקי גרין. ההופעה נערכה במלון FRONTIER והייתה כישלון עבור כוכב הרוק העולה. זאת משום שרוב הקהל הורכב מאנשים בגיל מתקדם, שלא קיבלו באהדה את זמר הרוק'נ'רול שנענע את אגנו מולם בהתרסה. פרסלי סיפר בהמשך: "אחרי ההופעה הראשונה יצאתי מהאולם והלכתי בחשיכה. זה היה נוראי. לא הצלחתי ליצור חיבור עם הקהל".

חוזה ההופעות שלו הסתיים מוקדם מהצפוי (אך אל תדאגו לו, בהמשך הוא עוד יופיע רבות בלאס וגאס). עם זאת, דבר חיובי אחד בכל זאת קרה לו שם: הוא ראה הרכב בשם FREDDIE BELL AND THE BELLBOYS מבצע את הלהיט של ביג מאמה ת'ורנטון, HOUND DOG. אלביס התלהב מהשיר והבין שזהו שיר שיכול "להקפיץ" את הופעותיו. הוא לא טעה. קלאסיקה נולדה.

- בשנת 1976 יצא תקליט הבכורה של להקת הפאנק, ראמונס.

- בשנת 1979 יצא אלבום ההופעה של בוב דילן באולם בודוקאן שביפן. דילן הופיע שם שנה וקצת לפני כן.

- בשנת 1995 פרסם ה"סאנדיי טיימס" הלונדוני סקופ, ולפיו רתך מליברפול בשם פיטר הודסון מצא בעליית הגג שלו סליל הקלטה ובו חומרים של הביטלס. ההקלטות התבררו כאותנטיות, שכן אביו של הודסון השאיל בעבר את מכשיר ההקלטה שלו לפול מקרטני. לאחר שמקרטני שמע את ההקלטות, הוא מיהר לרכוש את הסליל ושילב חלק מהחומרים שבו בפרויקט ה"אנתולוגיה" של הביטלס. השירים כוללים את HELLO LITTLE GIRL המקורי של לנון ומקרטני, ואת גרסת הכיסוי שלהם לשירו של ריי צ'ארלס, HALLELUJAH I LOVE HER SO.

- בשנת 2001 החלה להקת מטאליקה להקליט את אלבומה 'סיינט אנגר', אך התהליך נתקע במהרה עם כניסתו של הסולן, ג'יימס הטפילד, למכון גמילה. הלהקה הצליחה להשלים את האלבום רק בעזרת פסיכולוג ששוחח עם חברי הלהקה על בעיותיהם במסגרת טיפול קבוצתי. התהליך תועד בסרט בשם SOME KIND OF MONSTER.

- בשנת 1960 הופיעו ג'ון לנון ופול מקרטני כצמד ב- BERKSHIRE. הם קראו לעצמם בהופעה הזו בשם THE NERK TWINS. ההופעה הזו התרחשה בפאב THE FOX AND HOUND שהיה שייך לקרובת משפחה של מקרטני.

- בשנת 1941 נולד מרדכי 'פופיק' ארנון. הוא הלך מאיתנו בשנת 2020. כשכתבתי את ספרי השני, על הרוק הישראלי, לקחתי על עצמי משימה לתעד גם את הסיפור מאחורי תקליט הסולו שלו, 'כל אחד', אותו עשה עם הצ'רצ'ילים ושלמה גרוניך בשנת 1971. הפכתי כל אבן כדי להגיע לכמה שיותר פרטים עליו. אז גם הגעתי לפופיק עצמו שאמר לי כי "זה רחוק ממני שנות אור אבל אענה לך על מה שתרצה כי אני רואה שזה מאד חשוב לך". והוא בהחלט קיים את הבטחתו וענה על כל שאלה שנשאל. ובשנת 1944 נולד דני בן ישראל, שיצר בסוף הסיקסטיז ובתחילת הסבנטיז מוסיקה מחתרתית ומתקדמת. הוא הלך מאיתנו בשנת 2019. גם אותו חקרתי לעומק בראיונות ואת הסיפור על, למשל, התקליט "חנטריש שלוש ורבע", שיצא בשנת 1970 ביחד עם להקת הבמה החשמלית. הסיפור הבלעדי הזה מופיע אך ורק בספר שכתבתי והוצאתי - "רוק ישראלי 1973-1967".

- בשנת 1979 יצא התקליט VOULEZ-VOUS של להקת אבבא. הוא כלל להיטים בלתי נשכחים כמו שיר הנושא המרקיד, I HAVE A DREAM החולמני, צ'יקיטיטה הממיס, DOES YOUR MOTHER KNOW הרוקי ועוד. האמת? תקליט שהוא פשוט גוד טיים!

ב-23 באפריל בשנת 1973 יצא אלבום שני ללהקתו של סטיבן סטילס. שם הלהקה MANASSAS ושם האלבום DOWN THE ROAD.

לדעתי, הלוואי שגם היום היו מוציאים תקליטים כאלו, אך בזמנו ספגו יוצריו ביקורת נוקבת על המוצר הזה והלהקה התפרקה מיד לאחר מכן. אז מה בדיוק קרה שם?

אתחיל דווקא עם הביקורת שפרסם הרולינג סטון אז על התקליט: "לעטוף כאב של מישהו ולמכור אותו לקהל הרחב זה אקט שדורש ביקורת בהתאם. ממש לא נעים להקשיב לתקליט הזה, שמוצף ברחמים עצמיים של האמן הראשי בו. סטיבן סטילס שר פה שהשוטה הגדול ביותר הוא הוא עצמו – אדם שמנגן מוזיקה בשביל המוזיקה ועושה יחצ"נות בשביל הכסף. הוא מוסיף שהוא קונה גיטרות ובונה לעצמו אולפן גדול ויקר, וכל זאת כדי למצוא מפתח (או סולם, בעגה מוזיקלית) מתאים. נראה לי שיש מישהו אחר, שסטילס בטח לא יאהב לשמוע את שמו, שיכול ליצור מוזיקה כזו ולצאת גדול: ניל יאנג. אצל סטילס, לעומת זאת, יש רישול בהגשה; המילים שלו לא פוגעות. עצוב לי לחשוב שהאנשים שיצרו את התקליט הזה לא פעלו מתוך לחץ מצד חברת התקליטים, אלא עשו זאת מרצון להוציא מוזיקה שהם גאים בה. כנראה שהגיע זמנם לערוך חשבון נפש".

השנה היא 1973, כמובן, ומעטים הם אמני הרוק שעברו כתישה, שנאה ורמיסה מצד הציבור באופן בוטה יותר מסטיבן סטילס – מי שזמן קצר לפני כן היה אחד הכוכבים הגדולים ביותר בתעשיית המוזיקה. לא מדובר בציבור שקנה את תקליטיו, אלא באלו שסבבו את סטילס באופן אישי ונאלצו לסבול את אישיותו הבעייתית, שהתהדרה אז בעושר מופלג ובצריכה מבהילה של סמים (בעיקר קוקאין, שעלה לו כ-18,000 דולר בחודש!). הוא גם היה ידוע כאדם שנוהג ללגום יותר מדי אלכוהול על הבמה ומחוצה לה. אך הוא ניסה לצאת מהמעגל השחור כשהביט לתוך עצמו ונבהל; הוא החליט להשתנות, והתקליט הזה שיקף את רצונו בשינוי לטובה. חלק מהרצון הזה נבע מנישואיו הטריים לזמרת ורוניק סאנסון. היו שטענו כי סטילס תמיד התנהג טוב יותר ברגעים שבהם היה מאוהב – כך היה, למשל, כשאהב את זמרת הפולק ג'ודי קולינס. אהבה זו גם הולידה קלאסיקות לשלישיית קרוסבי, סטילס ונאש עם הקמתה, אי שם בסוף הסיקסטיז.

אבל סטילס לא היה היחיד עם בעיות בלהקה הזו. גם המתופף, דאלאס טיילור, נחלש בעקבות שימוש בסמים, ובמקומו הגיע המתופף ג'וני ברבאטה, שהוטס במיוחד מקליפורניה כדי לאפשר להקלטות האלבום להימשך. לבסוף תופף ברבאטה בשיר אחד בלבד בתקליט, כי שלא הכיר את השירים. סטילס הבין שאין ברירה אלא להחזיר את טיילור לאולפן כדי לסיים את העבודה – ולא משנה כמה בעייתי המתופף. הצרה עם טיילור הייתה פשוטה: הוא בדיוק ניסה להיגמל אז מהרואין, תהליך שהותיר אותו חלש ומעורפל. הכל החל כשידידה שלו הציגה בפניו אבקה חדשה; טיילור לא היסס וניסה, ואז ניסה שוב ושוב, עד שהגיע למצב שבו לא נותרה ברירה אלא לצאת לדרך הקשה של הגמילה, או לסיים כמו רבים מחבריו.

סטילס מצדו פחד מאוד מהסם הזה והצהיר על כך בהזדמנויות שונות. הפחד נבע מכך שהסם ארב לו בכל פינה בתעשיית המוזיקה של אותם ימים. הוא ראה כיצד חבר קרוב מת מהסם, ושמע פעמים רבות את ניל יאנג שר על "המחט והנזק שנעשה". היה קשה מאוד לנפנף את סוחרי הסמים; הם נדבקו לכל כוכב רוק וחיפשו כל דרך להכניס אותו למנהרה שבה האור היחיד שיזכה לו המשתמש הוא האור שאחרי החיים עצמם.

סטילס היה מכור לקוקאין והוא ידע שאיכזב אנשים רבים כששקע בהתמכרות. לכן החליט להשתנות. חבל רק שהאלבום שבו ביקש להראות לעולם שהוא אדם שונה, הפך לנתיב שהמוצא היחיד ממנו היה איחוד מחודש של רביעיית קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג - במקום להתקדם בנתיב בו הוא הרגיש יותר כאמן חופשי.

הבסיסט כריס הילמן בספרו: "התקליט לא היה אחיד, והביקורות היו מעורבות. המשכנו להופיע, אך הלהקה התחילה להתפרק בשל בעיות אישיות שונות, כמו גם הלחץ הגובר על סטיבן להצטרף מחדש לקרוסבי, נאש ויאנג. סדרת ההופעות האחרונה שלנו נמשכה מספטמבר ועד אמצע אוקטובר, וכללה הופעה באולם ווינטרלנד שבה דייוויד קרוסבי וניל יאנג הצטרפו אלינו על הבמה. ההופעה האחרונה שלנו נערכה ב-14 באוקטובר 1973, במארקט, מישיגן. לא היה פיצוץ גדול או שום דבר דרמטי שהוביל לסופה של הלהקה. פשוט דעכנו בשקט והבנו שהגיע הזמן לסיים את זה. אהבתי את הלהקה ואהבתי לעבוד עם מוזיקאים כל כך מוכשרים. זה היה הרכב ייחודי, ולמדתי המון מסטילס, הן כגיטריסט והן ככותב שירים. הוא היה מנטור עבורי, והחברות בלהקה הזו חיספסה אותי לקראת מה שציפה לי בהמשך. אחרי כל השנים האלו, אני עדיין רוחש לסטיבן הערכה רבה, הן כאמן והן כחבר טוב".

אז כן, שפע החומרים שנותרו מהאלבום הראשון והנהדר של הלהקה הוביל את כולם למחשבה שהקלטה מהירה של אלבום שני היא רעיון טוב. אך נראה היה שהפרויקט קרטע כבר מההתחלה. ללא קשר לאיכות המוזיקה באותו שלב, אהמט ארטגון - נשיא חברת התקליטים אטלנטיק - הרגיש שלסטילס צריכה להיות נוכחות משמעותית יותר באלבום ולכן דרש יותר מבן טיפוחיו. בשל הוספת שירים נוספים משלו והחיפזון לעמוד בלוחות זמנים, סטילס לא התקרב לסטנדרטים הגבוהים של האלבום הקודם. סטילס הודה בהמשך: "השתגעתי קצת. יותר מדי שתייה, יותר מדי סמים. מה אני יכול להגיד?"

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459