רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-21 באפריל בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-21 באפריל (21.4) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"דוואן ואני רבנו כל יום כשהיינו קטנים, כמו אחים טיפוסיים. הוא לא אהב את בית הספר, אבל הוא אהב לקרוא; הוא תמיד קרא משהו, פשוט כל דבר שבא ליד. הוא אהב סיפורי הרפתקאות אמיתיים וכדומה. מבחינת גיטריסטים, הוא אהב את כולם – מצ'אק ברי ועד קני בורל – אבל המועדפים עליו היו בי.בי. קינג ורוברט ג'ונסון. הוא פשוט אהב כל סוג של נגינה בגיטרה. הוא לא לקח שיעורי נגינה מסודרים, והשיעורים היחידים שלו היו בבית, שם למד באופן טבעי. באותה תקופה היה לו חבר בשם ג'ים שפלי, שהיה מבוגר ממנו בשנתיים, והוא זה ש'הדליק' אותנו על התקליטים של ג'ימי ריד. הם היו יושבים יחד כל הזמן. לפני שדוואן עזב את הלימודים, שניהם היו מבריזים מבית הספר כדי לשחק ביליארד ולנגן בגיטרה. הוא למד המון משפלי, שהיה כנראה החבר הכי טוב שלו באותם ימים" (גרג אולמן על אחיו, דוואן, בשנת 1981)

איגי פופ נולד! ב-21 באפריל בשנת 1947 נולד איגי פופ (שם אמיתי: ג'יימס ניוול אוסטרברג ג'וניור). לא תאמינו מה קרה לו בסיפור האמיתי הבא, שאני קורא לו "עלילות איגי והחיתול".

להקת הסטוג'ס, בראשותו של איגי פופ (שבאותם ימים עוד כינה את עצמו איגי סטוג'), התגלתה לאחר שחברי להקת ה-MC5 – שכינו את הלהקה הפרועה ההיא "להקת האחים הקטנים שלנו" – פנו לאחד מעובדי חברת התקליטים ELEKTRA והמליצו לו להחתים אותם. אותו עובד היה דני פילדס; הוא הקשיב להמלצה והגיע לראות את הלהקה ביום הסטודנט שנערך בדטרויט, שם הופיעו תחת השם THE PSYCHEDELIC STOOGES.

פילדס הגיע ולא האמין למראה עיניו: איגי פופ התגלה לפניו כפרפורמר הטוב ביותר שראה על במה עד אז. פופ היה כה גמיש ויצירתי בתנועותיו, שפילדס גמר בדעתו להחתים אותו ואת חבריו לאלתר. בתום המופע ניגש לפופ, הציג את עצמו והצליח לצאת משם עם הבטחה להחתמה תמורת 5,000 דולר בלבד. פילדס חזר למשרדי החברה והציע את הלהקה למנהל, ג'ק הולצמן. הולצמן לא גילה התלהבות בתחילה, אך לאחר שראה אותם במועדון ה-ELECTRIC CIRCUS דעתו השתנתה, והוא הבין איזו מציאה נדירה נפלה לידיו.

איגי היה מהפנט באותה הופעה. היו לו פנים מעוררי יראה עם העיניים הכחולות, העצובות והגדולות ביותר שהולצמן ראה מעודו. הוא נהג ליפול מהבמה תוך שהוא מורח את עצמו בנצנצים ובחמאת בוטנים שדלה באצבעותיו מתוך קופסה. במצב הזה נהג לקפוץ אל הקהל, שלא תמיד מיהר לתפוס אותו. הולצמן הבין שיש לו עסק עם דמות אנרגטית אף יותר מג'ים מוריסון, שבאותה תקופה כבר העלה משמעותית במשקלו והפך מסורבל בתנועותיו. מה שהולצמן לא ידע הוא שאיגי מתנהג בחייו הרגילים בדיוק כפי שהוא מתנהג על הבמה.

דוגמה מובהקת לכך התרחשה כאשר סטיב האריס, נהג בחברת "אלקטרה" שנהג להסיע את אמני החברה לסידוריהם, הגיע לראות את הסטוג'ס בפעולה במועדון MAX'S KANSAS CITY שבניו יורק. במהלך ההופעה ראה האריס כיצד איגי מעולל לגופו דברים משונים, כולל חשיפת איבר מינו והפנייתו לעבר המגברים. בקהל לא נרשמה תדהמה; האנשים שם כבר היו רגילים לגימיקים של איגי. עבור האריס זו הייתה חוויה יוצאת דופן. איגי נתפס בעיניו כדמות שטנית, בלתי צפויה לחלוטין ונגועה בגאונות. הוא היה הפסיכודרמה במלוא תעוזתה; הוא נהג לשבור מקלות תיפוף ולנעוץ את קצותיהם המחודדים לתוך חזהו.

עם סיום ההופעה, בסביבות שלוש לפנות בוקר, פנה איגי להאריס ושאל אותו לאן מועדות פניו. האריס השיב שהוא נוסע לביתו, ואיגי ראה בכך הזדמנות לתפוס טרמפ אל ביתה של בחורה שאצלה רצה לבלות את הלילה, שהתגוררה בקרבת ביתו של האריס. השיחה בין השניים התנהלה מאחורי הקלעים, כשאיגי לבוש בחיתול גדול בלבד וגופו מכוסה חתכים מדממים שגרם לעצמו במהלך המופע. האריס היה בטוח שאיגי עומד להתנקות ולהחליף את החיתול בבגדים רגילים, אך איגי חשב אחרת; הוא היה נחוש להגיע לביתה של הבחורה במצבו הנוכחי – מדמם מהאגן ומעלה ולגופו חיתול.

כשהגיעו ליעד, הציע איגי להאריס לעלות איתו לדירה כדי לשתות משהו. השניים נכנסו ללובי המפואר של הבניין וניגשו לשוער הכניסה, שהיה לבוש מדים מהודרים. איגי ביקש ממנו את מספר הדירה של הבחורה, והשוער הביט בו בתימהון, כאילו ניצב לפניו אדם שזה עתה נמלט ממוסד לחולי נפש. "איזה שם למסור לדיירת?" שאל השוער המבועת. "תגיד לה שאיגי הגיע", ענה הזמר המחותל. כעבור כמה שניות אישרה הדיירת לשוער לאפשר לאיגי לעלות. לכל אורך הדרך במעלה הבניין, הביט נער המעלית באיגי המדמם ולא האמין למראה עיניו.

כשהגיעו לקומה הנכונה, נכנסו איגי והאריס לדירה מרהיבה. גם הבחורה שקיבלה את פניהם הייתה יפהפייה באופן מדהים, ומראה הזכיר את השחקנית לורן באקול. השלושה שתו כמה משקאות, ואז פרש האריס העייף לביתו. איגי נשאר שם, ולמחרת התקשר להאריס ואמר: "אני לא יכול להופיע היום, כי הבוקר נאלצתי לקבל 32 תפרים בגלל החתכים שלי".

אבבא? תקליט סבבה! ב-21 באפריל בשנת 1975 יצא אלבומה השלישי (והשני הבינלאומי) של להקת הפופ השבדית, אבבא. לאלבום קוראים כשם הלהקה והוא מכיל גם את הלהיטים MAMMA MIA ו- SOS.

אוקי - חברות וחברים. הנה בית ספר משמעותי ביותר לכתיבת מוסיקת פופ. כבר מהתו הראשון, האלבום הזה הוא חלון ראווה מסנוור לכישרון יוצא הדופן ולאנרגיה המדבקת של להקת-העל הזו. כן, מבחינתי אבבא היא להקה יוצאת דופן. והשיר MAMMA MIA? זה שפותח את התקליט עם המרימבה האפקטיבית הזו שבו, מהווה פתיחה מהממת ושיעור של ממש בהפקה מוזיקלית. לא משנה כמה פעמים אשמע את השיר הזה, הוא לעולם לא יימאס עליי. עד כדי כך.

ובכן, סוף סוף, אחרי שני תקליטי אולפן לא מזהירים, הגיעו ארבעת השבדים עם תקליט פגז. זוהי מבחינתי יצירה של להקה שהצליחה להוכיח שיש בה הרבה יותר מ-WATERLOO ו-RING RING (שהם נהדרים - אך מסביבם היו לא מעט שירים שהיו... הממממ... קצת פחות...). כמעט כל שיר בתקליט השלישי של אבבא הוא מלא תחכום, עם תפקידים כליים או ווקאליים ערמומיים. השירים האלו היו יכולים להיות טובים למדי גם ללא שירה, אבל הקולות של אנייטה ופרידה כובשים מיד; נראה שהשתיים מצאו כאן את מקומן האמיתי. אני מאוהב!

יש פה גם את השיר ההורס ששמו SOS (יצא לי חרוז...), שלדעתי הוא אחד השירים היפים ביותר שנכתבו. כן, להקת אבבא ידעה לשיר היטב על רגשות ולא להיות רק בובות של פופ. השיר הזה לבדו שווה את מחיר הכניסה למופע התקליט הזה, אבל האוצרות אינם עוצרים כאן. אשמח להפנות אתכם גם לכמה שירים יפים ופחות מוכרים, כמו TROPICAL LOVELAND (שבו אבבא מנסים לעשות רגאיי) ו-I'VE BEEN WAITING FOR YOU האוורירי.

כשהייתי ילד, היה לי תקליטון ובו שני שירים של אבבא: BANG A BOOMERANG (עם מלודיה שהיא פשוט פגזית) ו-I DO I DO I DO I DO I DO השמאלצי-נוסטלגי והנהדר. אלו שני שירים שטחנתי ללא הרף בפטיפון והם כה שונים זה מזה. וכן, שניהם נמצאים בתקליט הזה: הבומרנג חותם את הצד הראשון וה-I DO פותח את הצד השני. כך, חוויית החלפת הצד שזכורה לי מנעוריי עם התקליטון, נשמרה גם באלבום המלא הזה.

יש כאן גם ניסיונות לעשות רוק, כמו בשירים HEY HEY HELEN או ROCK ME, שלדעתי נשמעים מאומצים מדי. מצד שני, השיר MAN IN THE MIDDLE ששר ביורן אולבאוס הוא מדליק. האמת? גם השירים המאומצים שציינתי הם GUILTY PLEASURE שלי. הדבר היחיד שבאמת מציק לי כאן בתקליט הוא הניסיון של הקלידן בני אנדרסון להפגין את יכולות הנגינה הקלאסיות שלו עם INTERMEZZO NO. 1 שנשמע יותר כמו מוזיקה לסצנת מרדף בסרט קומדיה דל תקציב. נו, לפחות בני הוציא את זה מהסיסטם שלו כאן, ובתקליטים הבאים של הלהקה כבר לא היה דבר דומה לזה. והשיר שחותם את התקליט - SO LONG? פגזזזז!

ועכשיו - קבלו את הסיפור: כשהגיע האלבום הזה לבסוף אל חנויות התקליטים, היה ברור לכל שלהקת אבבא אינה עוד "קוריוז אירוויזיוני" חולף, אלא להקת פופ אמיתית – בטוחה בעצמה ומקצוענית לעילא. הלהיטים שיצאו מתקליט זה היו השירים שסייעו לבסס את מעמדה של אבבא כיצרנית להיטים בשורה אחת עם הגדולים ביותר. למעט קומץ שירים, ואולי מילים משונות פה ושם, האלבום נזכר לטובה בפי ביורן אולבאוס: "לו הייתי שומע את האלבום הזה אז בפעם הראשונה כמישהו מחוץ ללהקה, הייתי חושב שהוא באמת נהדר". בני אנדרסון תיאר את האלבום כנקודה שבה "זה מתחיל להיות טוב".

ההקלטות לאלבום החלו ב-22 באוגוסט 1974. הם נערכו באולפן צנוע למדי בבעלותו של המוזיקאי, המעבד והמפיק ברונו גלנמרק, בעלה של הזמרת אן-לואיז הנסון (מהזמרות הפופולריות בשבדיה באותה עת). לברונו היה רעיון לבנות אולפן הקלטות משלו. "התעניינתי בסאונד ובנינו אולפן שיתאים לביתנו דאז, שהיה בית גדול למדי בפרבר של שטוקהולם", סיפר. מרתף הבית, ששימש עד אז כחדר כביסה ומשחקים, הוסב לאולפן מקצועי (אף כי קטן) שזכה לשם GLEN STUDIO.

למרות שעל פניו המקום לא נראה כחלל הקלטה אידיאלי – "ניתן היה להכניס רק ארבעה או חמישה נגנים לחדר האולפן", אמר בני – האווירה הביתית פיצתה על המגבלות הפיזיות. בעוד שרבים מבני דורם בלוס אנג'לס ובניו יורק היו שקועים במרתון הקלטות של כוכבי רוק, מתודלקים בקוקאין, חברי אבבא מצאו עצמם מרותקים ל"סם" אחר לגמרי. "אמא של אן-לואיז נהגה להתארח אצלנו הרבה ואפתה לחמניות ללא הפסקה", נזכר ברונו גלנמרק. "בכל יום כשאבבא הגיעו לאולפן, הדבר הראשון שהם שאלו היה: 'יש לחמניות?'. אני לא מאמין שבאולפנים אחרים הגישו לחמניות טריות כאלה". מאז ביורן – שהחליט אז להפחית ממשקלו לאחר שבקושי הצליח להשתחל לתלבושת הבמה שלו באירוויזיון – זכר את פיתויי המאפים של גברת הנסון: "אי אפשר היה לעמוד בפניהם, וכל זאת בתקופה שבה נאבקתי לשמור על משקל שמתאים לאליל פופ...".

האולפן הציע יתרון משמעותי: זמינות. באולפן "מטרונום" המוביל בשטוקהולם, שבו הוקלט אלבומם הקודם, הוקצה לכל חברת תקליטים יום אחד בלבד בשבוע לביצוע כל הקלטותיה. סידור זה התאים אולי לעידן העיבודים שנכתבו מראש, אז ניתן היה להספיק מספר רב של הקלטות ביום אחד. אולם עבור להקת פופ מודרנית שהשתמשה באולפן כמעבדה – ועבדה בקפידה על סגנונות, עיבודים ואווירה – הגישה המוגבלת לא הייתה אידיאלית. "ניסינו לנדנד לחברות תקליטים אחרות כדי לקבל מהן ימים נוספים", סיפר בני. "היינו מתקשרים לכולם ושואלים: 'אתם באמת צריכים את יום שלישי? אפשר לקבל אותו במקומכם?'". המצוקה נפתרה רק ב-1978, עם פתיחת אולפני POLAR של הלהקה. עד אז, האולפן של ברונו סיפק להם את השקט הדרוש לעבודה שאפתנית וממושכת. עם זאת, ההקלטות המרתוניות לא תמיד שימחו את דיירי הבית. "האולפן היה ממש מתחת לחדרי השינה שלנו", סיפר ברונו. "אם לביורן ולבני היה רעיון מצוין, הם פשוט לא הרפו ממנו. קרה שהילדים נכנסו לחדרנו בלילה והתלוננו: 'אמא, הם לא יכולים להפסיק לנגן?'...".

טכנאי ההקלטות, מייקל טרטוב, תפקד על תקן "הפרופסור המטורף" ומצא דרכים יצירתיות לייצור אפקטים. ברונו נזכר: "הייתה לנו בריכת שחייה מקורה, ויום אחד מייקל נכנס לחדר הבריכה, מחא כפיים ואמר: 'וואו, איזה הד!'. תוך זמן קצר הוא כבר משך לשם כבלים, הציב רמקול בקצה אחד ומיקרופון בקצה השני כדי להשתמש בהד הזה בהקלטות". האפקט נוצל היטב בשיר SO LONG, שבו נגינת הגיטרה של יאן שפר זכתה לאקוסטיקה הייחודית של חדר הבריכה. מייקל היה גם זה שהגה את רעיון הוספת החצוצרה בסיום השיר.

האלבום הכיל ניחוחות של גלאם-רוק בשיר החותם SO LONG, ניסיון פ'אנקי בשיר MAN IN THE MIDDLE ושירים שסומנו כלהיטים אך זכו להצלחה פחותה בתחילה, כמו BANG A BOOMERANG הקופצני ו-I DO, I DO, I DO, I DO, I DO הרומנטי. על השיר האחרון סיפר ביורן: "אני זוכר בבירור כשכתבנו אותו. היינו באי הנופש שלנו, בביתם של בני ופרידה, בעיצומו של החורף. המילה הגרמנית 'שלאגר' פירושה 'שיר להיט', אך היא מתארת סוג מסוים של מוזיקה אירופאית ממוקדת מלודיה, לעיתים סכרינית ללא בושה. שלאגר מתקופת הזהב כמעט ולא כלל השפעות של ג'אז או R&B, אלא היה נטוע במסורת האירופאית. בשיר הזה שלנו הייתה השפעה ישירה של מנהיג התזמורת בילי ווהן וצליל הסקסופון שלו".

הלהיט הגדול ביותר מהאלבום היה גם השיר האחרון שהוקלט עבורו, במרץ 1975. MAMMA MIA נכתב בספריית ביתם של ביורן ואנייטה, והיה פופ טהור במיטבו. עבור בני, השיר היה אבן דרך במסע להענקת המסגרת האולפנית הטובה ביותר ליצירותיהם: "זה היה רגע ה'יוריקה' הראשון שלי. השיר מעובד בצורה הדוקה מאוד: כולם מנגנים בדיוק את מה שהם אמורים לנגן. במיוחד כשפיצחנו את הפזמון – במקום להוסיף שכבות, הסרנו מהמיקס את הבס והתופים. באותו רגע חשבנו: 'עכשיו באמת עשינו משהו טוב!'".

עם צאת התקליט, הפכה אבבא להצלחה גדולה בכמה מדינות באירופה. בבריטניה הם עדיין נתפסו כ"תופעה חולפת" (במיוחד כשלהקת TEACH-IN, זוכת האירוויזיון הטרייה, שלטה במצעדים), אך אז קרה דבר בלתי צפוי: דווקא באוסטרליה החל עניין עצום בלהקה. משם, נסללה הדרך להצלחה בינלאומית שחוצה יבשות ודורות.

אוי רינגו, מה יהיה איתך? ב-21 באפריל בשנת 1978 יצא התקליט BAD BOY של רינגו סטאר. זה לא משנה כמה הלהקה שליוותה אותו באולפן הייתה טובה; כשהחומר לא משהו, העשן שיוצא ממנו לא מרשים.

קודם כל - מבט על העטיפה. כשאני מביט על העטיפה הזו, אני רואה שלושה דברים - שתי ידיים, שלוש טבעות וכוס אלכוהול. ושם התקליט הוא "ילד רע". אוקי, אז מה אני אמור להבין מזה? ששתי הידיים האלו, שפעם אחזו במקלות באופן שגרם לעולם לרעוד - מעדיפות עכשיו לנוח בכסא המנעמים המרופד ועם עוד כוס אלכוהול כחלק מתקופת האלכוהוליזם שלו אז? זו לא אמורה בדיוק להיות עטיפה מזמינה. אבל נכנסתי, בכל זאת, לצלילי התקליט הזה - ומה אגיד לכם? ברור שרינגו נמצא אז בצרות צרורות.

קריירת הסולו של רינגו החלה לדעוך בדיוק כשדיבורים על איחוד של הביטלס הגיעו לשיאם. הוא ניסה להדוף את השמועות חסרות הבסיס הללו ככל יכולתו באמצעות המשך עבודתו, אך השאלות מעולם לא פסקו, בעוד מכירות תקליטיו הוסיפו לרדת. הוא צלל להתמכרות לאלכוהול ונראה אבוד, הן במישור האישי והן בזה המוזיקלי. על אותם ימים אמר שנים לאחר מכן: "גלשתי מטה. לא התעניינתי מספיק, ולא שכל יום היה בהכרח יום רע, פשוט לא עשיתי כלום. ככל שהשנים עברו - עשיתי פחות ופחות, ואם כבר עשיתי משהו, זה נעשה במעט מאוד מחשבה". היה ברור שבאותם ימים, היותו חבר לשעבר בביטלס לא היה דבר שהוא התגאה בו במיוחד. למעשה, זה רבץ על צווארו כמשקולת כבדה מאד.

תקליטו הקודם, הרביעי במספר, היה כישלון חרוץ. רינגו ניסה לעשות שם דיסקו ונפל על רחבת הריקודים. וגם חייו האישיים היו רחוקים מלהיות פיקניק. ועם התחושה הזו הוא ניגש לעשות תקליט חדש. גישת הדלת המסתובבת – במסגרתה גויסו נגנים אורחים ידועים לשירים ספציפיים בתקליטיו – נעלמה, ובקו הביצורים ניצבה כעת יחידה אחת שליוותה את כל שירי התקליט. בכל זאת, עדיין היה מדובר בפרויקט עטור כוכבים יחסית: בנוסף לסטאר שישב מאחורי מערכת התופים שלו, ג'ימי ווב היה אחד משני הגיטריסטים היחידים שקיבלו קרדיט; הקלידים של ד"ר ג'ון הבטיחו אווירת מסיבות טובה, והבסיסט היה די מאריי (שקודם לכן היה הבסיסט הקבוע של אלטון ג'ון אך פוטר משם לפתע פתאום). ליד שולחן הבקרה ישב המפיק ויני פונציה. ככל הנראה, רינגו פשוט רצה להיות מגניב שכזה. הוא ניסה לזנוח כל סוג של יומרנות ופשוט לצאת עם חופן של להיטי פופ הגונים, אך נמוכי פרופיל בכוונה, כאלה שיבטיחו את מעמדו ככוכב פופ פשוט, אך בעל טעם. נו, האם הוא הצליח במשימה הצנועה הזו? התשובה היא חד-משמעית לא.

השירים הנהדרים שנכתבו בעבר על ידי אורחים מפורסמים (כמו חבריו לשעבר בביטלס) הוחלפו כאן בשירים קלילים ובנאליים של פופ מודרני או בשירים ישנים עתירי קלישאות. פעם נוספת, רינגו שילב פנימה כמה שירים מפרי עטו, אך הפעם נדמה היה שהם נופלים לתוך האווירה הכללית והנשכחת מבלי לזכות בשום ייחוד מיוחד. רק השיר הפותח את התקליט, WHO NEEDS A HEART, נחשב לחזק יחסית. יש בו מהווייב הישן של רינגו. עם זאת, זה פשוט פופ-רוק חסר דמיון, ללא אותה נימה שהפכה את מנגינותיו הישנות של רינגו למיוחדות כל כך. ומיד אחריו בא שיר הנושא שמפיל את כל העסק. כמו שרינגו שר בשיר עצמו - אוי יוי יוי יוי... זה ממש עלבון למאזין, תסלחו לי. השיר MONKEY SEE MONKEY DO? נו, באמת. והשיר שמסיים את התקליט, A MAN LIKE ME. הוא מתוזמר בכבדות, אבל בניגוד לשיר GOOD NIGHT שהוא שר באלבום הלבן של הביטלס - הפעם מדובר בשיר שבאמת מרדים.

ובאשר לשאר החומרים, המנעד נע בין הנסבל לבין המזעזע. לאורך כל התקליט, הלהקה חתרה לסאונד של גיטרות מוחלשות, סינטיסייזרים רכים וקולות ליווי נשיים גנריים. השירים היו ברובם קליטים וניתנים לזמזום אבל העיבודים השגרתיים, הטקסט הנדוש והמחסור הכמעט מוחלט בכיף אמיתי ובדמיון - חיבלו בהם חזק. והלהקה עצמה הייתה חסרת פנים לחלוטין. לא ניתן היה למצוא שם קטע פסנתר או גיטרה מיוחד. למעשה, הקריטים של הנגנים בעטיפת התקליט המקורית היו פיקטיביים. מה קרה? הנגנים התביישו במה שהם ניגנו וביקשו להישאר בעילום שם? מי לעזאזל זה פוש-א-לון שמנגן בגיטרה המובילה? ומי זה אותו גיט-טאר שמנגן בגיטרה שניה? ורגע - מי זה דיזל שמנגן בבס? בלי שם משפחה - רק דיזל. בקיצור, אם זו בדיחה - עדיף שהיא הייתה מודפסת בתקליט מנצח ולא בתקליט מפדח.

רוב הביקורות שקיבל התקליט היו קשות, וחלקן אף הרחיקו לכת בקיצוניותן השלילית. ברולינג סטון תיארו את התקליט כ"מוזיקת קוקטייל בלתי נסבלת". רינגו העניק מעט מאוד ראיונות לקידום התקליט (למרות שההיסטוריה אינה מתעדת כמה פניות הוא בכלל קיבל), אך במהלך הופעה בתוכנית האירוח האמריקאית של פיל דונהיו, ניסה להסביר את הרעיון שמאחורי העטיפה – המציגה צילום של ידיו אוחזות בכוס שמפניה: "אתה צריך להיות ילד רע כדי להשיג את הזהב".

בעיתון NME, לעומת זאת, דווקא אהבו את התקליט וציינו בביקורת שהוא טוב יותר מהתקליט LONDON TOWN של פול מקרטני (השוואה שכבר גורמת לי לשער שהמבקר הזה חירש): "יש פה אווירה של פופ בגיל הביניים, אך רינגו עושה זאת בחמימות, בכנות ובהומור כובשים. משהו מרוח הביטלס ממשיך לחיות בין השירים הללו". אבל שום רוח ביטלס לא באמת נשהב פה. התקליט נכשל במכירות – וזה היה כישלון מחפיר עבור מוזיקאי במעמדו של רינגו, שבעטיפה האחרוית של התקליט נראה הכי מנותק מאיתנו שרק אפשר, עם משקפי שמש והבעת פנים רצינית עד כאב. לא רק שרינגו לא התקרב פה לרוח של הביטלס - הוא גם לא התקרב פה לרוח של רינגו מתחילת הסבנטיז.

התקליט של בואי שאכזב מאד את מעריציו. ב-21 באפריל בשנת 1987 יצא תקליט חדש לדייויד בואי - NEVER LET ME DOWN. בואי ביקש בשם התקליט שלא יאכזבו אותו - אבל הקהל חש שהוא זה שאכזב.

האמת? זה די אירוני לראות כמה הדעות על התקליט הזה – ועל קודמו, TONIGHT – חלוקות בקרב המבקרים והמעריצים. מצד אחד, יש מי שפוטרים אותו כשיפור חסר משמעות אמיתית ל-TONIGHT; מהצד השני, יש מי שרואים בו אכזבה ונפילה כואבת אחרי אותו TONIGHT. אז מה יותר מדויק משתי הזוויות, לטעמי? לא תאמינו - אבל אני חושב ששתי הזוויות צודקות. כמו שטענתי - זה די אירוני, לא?

ולא, שני התקליטים האלה לא דומים. להפך, אין ביניהם כמעט דבר במשותף. עד שנת 1987, ניווט דיוויד בואי בין ההשלכות המורכבות של היותו כוכב-על עולמי. ההצלחה הפנומנלית של האלבום LET'S DANCE משנת 1983 הזניקה אותו לשיא חדש של תהילה, אך בד בבד הציבה בפניו דילמה אמנותית. האלבום שבא בעקבותיו, TONIGHT, אמנם נחל הצלחה מסחרית, אך נתפס בעיקר כפספוס יצירתי; הוא נשען במידה רבה על גרסאות כיסוי והיה חסר בו ניצוץ. אז בואי נכנס לאולפן כדי להקליט את אלבומו NEVER LET ME DOWN מתוך רצון לבצע תיקון מסלול ולחזור לשורשי הרוק. האלבום זכה להצלחה מסחרית משמעותית, אך במהרה נתקל בביקורות קטלניות כמעט מקיר לקיר. לימים, הפך האלבום ליצירה שבואי התכחש אליה ואף כינה אותה "נקודת השפל" בקריירה שלו. כן, עד כדי כך!

החדשות הגרועות הן שכאשר יוצר כל כך מבריק בלחנים כמו דייוויד בואי מוציא תקליט שמופק בסגנון שנות השמונים, השירים כמעט ולא יכולים להינצל: ההפקה היא אחידה לחלוטין, והתוכן המלודי לא חזק. עם זאת, תודה לאל שהתקליט הזה לא הונדס להיות פופ לבני הנעורים. אבל... אוף! השירים פה ממש סובלים מהפקת האייטיז הזו - אלא אם כן אתם ממש, אבל ממש, אוהבים את הטעם הזה. אני פחות מתחבר לזה. עם זאת, אני לא בטוח אם זה התקליט הכי גרוע של בואי, כפי שהוא עצמו העיד. זה לא שממש אי אפשר להקשיב לו. אבל כנראה שבואי הציב סטנדרטים כה גבוהים ביצירותיו, שלקבל ממנו תקליט פופ אייטיזי שכזה הוא דבר שקשה לקבל על הדעת. מעניין איך התקליט הזה היה מתקבל לו היה יוצא תחת שם של אמן פופ אייטיזי אחר וקצת פחות מוכר ונערץ. קטע פסיכולוגי שכזה.

כבר מפתיחת התקליט, עם הלהיט (בסדר, סוג של להיט...) DAY IN DAY OUT נשמע בואי שר מעל הפקה שיכלה לרפד כלשיר של תאומי תומפסון או פול קינג. וגם השיר שבא אחריו, TIME WILL CRAWL, לא משפר את ההרגשה. דווקא השיר השלישי BEAT OF THE DRUM מחזיר אותי לבואי הישן והטוב יותר - עם הטוויסטים המלודיים וההפתעות. כלומר - לא כל התקליט הזה רע. אבל אז בא שיר הנושא ומחזיר אותי אחורה. שיר נושא של תקליט צריך להיות, בדרך כלל, משהו חזק שנושא את שם כל העסק. אבל פה זה לא קורה. גם בואי שר פה בקול די מאולץ. אני מבין שהוא שחקן שיכול להשתחל להרבה דמויות - אבל משהו פה מאומץ מדי. הצד הראשון של התקליט נחתם עם השיר ZEROES. ברור שהשם דורש השוואה לשיר HEROES. קול הקהל בפתיחה עובר מניפולציה אולפנית מוזרה. אוקי - אני ניגש לשיר עצמו. מה קורה פה? המלודיה נשמעת פשטנית מדי. מבולגנת מדי. רעיונות מודבקים פה באופן מכני מדי וחבל - כי כל רעיון היה יכול לעבוד נהדר במתכונת שונה.

צד ב' נפתח עם GLASS SPIDER הניסיוני יותר. אני אוהב את בואי כשהוא ניסיוני. זה אומץ של אמן וזה כנראה שיר שכבר סימנתי לי כמשהו שאני לוקח איתי החוצה מהתקליט והיישר אל הלב שלי. אחריו בא SHINING STAR וזה שוב גורם לי לפהק. אוף! אחרי השיר הזה בא NEW YORK'S IN LOVE. שוב פעם, המלודיה שדופה וההפקה מנופחת וסינתטית. ואחר כך באים עוד שני שירים שלא משפרים את העניין. לא יודע, אני לא אוהב את זה. אבל ברור שזו עוד תחנה במסע הרכבת הארוך של דייויד בואי.

בכל אופן, העבודה על התקליט החלה באמצע 1986 בביתו שבשוויץ, שם הוא כתב חומרים חדשים, חלקם בשיתוף פעולה עם חברו הקרוב, איגי פופ. הוא יצר הקלטות דמו ביתיות בשיתוף פעולה הדוק עם המולטי-אינסטרומנטליסט ארדל קיזילצ'אי, שהרקע המוזיקלי המגוון שלו (בעיקר בג'אז) זכה להערכה רבה מצד בואי. קיזילצ'אי סיפק קלידים, סינטיסייזרים וצלילים שונים שעוררו את סקרנותה של זיקית הרוק שלנו. מפגשי ההקלטה הרשמיים התקיימו בין ספטמבר לנובמבר 1986, בעיקר באולפני MOUNTAIN במונטרו שבשוויץ, עם השלמות בניו יורק. בואי הפיק את האלבום יחד עם דיוויד ריצ'רדס.

משתף פעולה מרכזי שגויס לפרויקט היה הגיטריסט פיטר פרמפטון, חבר ילדות של בואי, שנוכחותו סימנה רצון לפנות לעבר צליל רוקי יותר. אגב, אביו של פיטר, אוון פרמפטון, היה המורה לאמנות של בואי בבית הספר. גם הגיטריסט קרלוס אלומר, שעבד עם בואי רבות בעבר, תרם להקלטות, אם כי מאוחר יותר הביע תסכול מהתהליך וטען כי התבקש לחקות את תפקידי הגיטרה מהקלטות הדמו במקום ליצור באופן חופשי. למרות שאיפתו של בואי לחזור לרוק, תהליך ההקלטה חשף את הקונפליקט האמנותי שבו הוא היה שרוי: לאחר שזכה להצלחה אדירה במיינסטרים, הוא נקרע בין דחפיו היצירתיים לבין הציפיות של קהל המעריצים החדש והרחב שלו – מצב שהוביל להטלת ספק עצמי ולפחד מכישלון מסחרי ואמנותי כאחד.

במגזין הרולינג סטון נכתב אז בביקורת: "פעם זה היה קל. בערך פעם בשנה, דיוויד בואי היה בוחר פרסונה חדשה, אוסף נקודות התייחסות מתרבות הפופ, שואל סגנון מוזיקלי חדש ומוציא אלבום. ואז כולנו היינו יושבים ומנסים להבין מי הוא הפעם: זיגי סטארדאסט? אלאדין שיין? הדוכס הלבן והרזה? הדייר? אין ספק, האלבום עשוי להיות להיט גדול: בואי יוצא לסיבוב הופעות, וההופעות שלו הן 'אירועים', ואירועים מוכרים תקליטים. הוא כבר הפך בעבר תקליטים חסרי ברק ללהיטים; למעשה, הוא הגיע למעמד של השפעה אדירה תוך יצירת מספר מועט של אלבומים פורצי דרך באמת. הוא עזר להנגיש את הגלאם-רוק, הפילי-סול והטכנו-פופ האירופי לקהל הרחב, אך על כל תקליט בולט, הוא הוציא כמה חלשים. הניצחון של בואי טמון ביצירת גלריה בלתי נמחית של דימויים, מראות ודמויות בתולדות הפופ, אבל האלבום החדש סובל מטירוף גרנדיוזי ובלתי ממוקד".

למרות שבואי הביע התלהבות ראשונית מהאלבום עם צאתו, נקודת המבט שלו, כאמור, השתנתה מקצה לקצה בעקבות הביקורות השליליות. עם השנים הוא הפך למבקר החריף ביותר של עצמו והתרחק מהיצירה בפומבי. בראיון בשנת 1995 הצהיר: "התקליט הזה היה נקודת השפל שלי. זה היה אלבום כל כך נורא. באמת לא הייתי צריך לטרוח להיכנס לאולפן כדי להקליט אותו". הוא הוסיף כי בעוד ש-TONIGHT היה כישלון אמנותי, NEVER LET ME DOWN הפריע לו הרבה יותר, במיוחד בשל העיבוד וההפקה (כמו השימוש בתופים אלקטרוניים). הסלידה שלו הגיעה עד כדי הסרת השיר TOO DIZZY מההוצאות המחודשות של האלבום.

בשנת 2018, כשנתיים לאחר מותו, יצא המארז LOVING THE ALIEN, שכלל גרסה מחודשת של האלבום כפי שבואי שאף לעשות בחייו. המטרה הייתה "לקלף" את עודפי ההפקה של שנות ה-80: מכונות התופים והסינטיסייזרים הוחלפו בכלי נשיפה, תופים אמיתיים ועיבודי כלי מיתר עשירים. עבודת הגיטרות הפכה לכבדה ומחוספסת יותר, מה שעורר השוואות לעבודתו המאוחרת עם להקת טין מאשין. המבקרים והמעריצים ראו בגרסה זו שיפור משמעותי, שכן העיבודים החדשים חשפו את איכות כתיבת השירים שהוסתרה תחת ההפקה המקורית העמוסה. עם זאת, הגרסה המקורית מ-1987 נותרה כמסמך שמשקף תקופה של חיפוש עצמי בקריירה של אחד האמנים הגדולים בהיסטוריה. עדיין, אני לא מוצא את עצמי חוזר להקשיב לתקליט הזה בשקיקה גדולה. חוץ מהשיר GLASS SPIDER.

הנסיך הגדול הלך. ב-21 באפריל בשנת 2016 מת הזמר / יוצר / גיטריסט / מפיק פרינס, בגיל 57.

כן, פרינס היה חתיכת גאון. וההודעה הרשמית הגיעה אל העולם כמו מכת חשמל. "בעצב עמוק אני מאשר שהפרפורמר האגדי והאייקוני, פרינס רוג'רס נלסון, מת הבוקר במעונו בפייסלי פארק בגיל 57", אמר נציג לתחנת הטלוויזיה KTLA בלוס אנג'לס. פייסלי פארק, הקומפלקס העצום שלו ליד מיניאפוליס, שהיה שילוב של אחוזה פרטית ואולפני הקלטה מיוחדים, הפך פתאום למוקד של אסון.

הדיווח המשטרתי הרשמי חשף את פרטי הרגעים המבהילים בתוך המבנה המאובטח. "השריף של מחוז קארבר, ג'ים אולסון, מדווח שב-21 באפריל 2016, בסביבות השעה 9:43 בבוקר, סגניו הגיבו לשיחה מאולפני פייזלי פארק", כתב משרד השריף בהצהרה הרשמית שהטילה פצצה. "כשהגיעו נציגים וצוות רפואי, הם מצאו במעלית הבניין גבר שאינו מגיב. הם ניסו לספק החייאה מצילת חיים, אך לא הצליחו להחיות את הקורבן. מותו נקבע בשעה 10:07 בבוקר". מה שנראה כמו סצנה מסרט עצוב הפך למציאות המרה של המוזיקה העולמית. הנסיך הגדול מת.

מסתבר שהיו נורות אזהרה דרמטיות, אם כי כולם העדיפו להאמין שמדובר בעייפות החומר בלבד של מכונת עבודה משומנת. פרינס ביטל כמה תאריכים מבוקשים של סיבוב ההופעות האינטימי שלו בתחילת חודש אפריל, כשהתירוץ הרשמי היה שפעת חריפה. כשבוע בלבד לפני מותו הדרמטי, הוא אושפז בבהילות לאחר שמטוסו הפרטי נאלץ לבצע נחיתת חירום מפתיעה לאחר הופעה באילינוי. דיווחים שונים שהתרוצצו אז בתקשורת טענו בתוקף שהוא סבל מהתייבשות חמורה ושפעת שהסתבכה. הוא שוחרר מבית החולים לאחר שלוש שעות בלבד וטס בחזרה לביתו הבטוח במיניאפוליס, מה שגרם למעריצים לנשום לרווחה – ומוקדם מדי.

אי אפשר להמעיט בחשיבותו של הנסיך. האמת שמעטים הם המוזיקאים שהצליחו להגדיר מחדש, במו ידיהם המוכשרות, ז'אנרים שלמים כמו פופ, רוק, פ'אנק, מוזיקת נשמה וכמעט כל סגנון מוזיקלי אחר שניתן להעלות על הדעת. האיש היה זיקית מוזיקלית. וכן, הוא גרר אחריו המון מחלוקות סוערות, אם בגלל המילים המיניות בתקליטיו, ואם בהופעתו המוחצנת והאנדרוגינית שערערה על כל מוסכמה מגדרית אפשרית. רבים מתקליטי הקטלוג העשיר שלו נחשבים כפנינות מאסטרפיס על-זמניות. סרטו הקולנועי, PURPLE RAIN, ששוחרר ב-1984, לא רק שהתחיל קריירה קולנועית מרשימה ומפתיעה, אלא גם הציג להיטים בלתי נשכחים שהפכו להמנונים.

אז כן, הכישרון שלו היה בלתי נתפס. ככוח יחיד, הוא ביצע, הפיק וכתב כמעט את כל השירים שלו בתחילת הקריירה המסחררת שלו, מה שהיה נדיר בתעשייה באותה תקופה. הוא המשיך לבנות אימפריה מוזיקלית משומנת ישירות מביתו, תוך כדי הרחבת אוצר המילים המוזיקלי שלו ללא הרף. אומרים שהכספת המפורסמת שלו בפייסלי פארק מכילה אלפי שירים שמעולם לא ראו אור. אם זה נכון - זה מטורף.

פרינס לא היה אחד שהולך בתלם. הוא יצא בגלוי ובבוטות נגד תעשיית המוזיקה המנצלת, ובעיקר נגד חברת האחים וורנר. בסופו של דבר, הוא שינה את שמו לסמל בלתי ניתן לביטוי כפעולת מחאה קיצונית וסירב בתוקף להשתחוות לפורמטים מתפתחים שהשתלטו על העולם, כמו מוזיקה מקוונת להמונים. הוא הקדים את זמנו גם בשיווק; הוא חילק תקליטים בחינם לאלו שבאו להופעותיו, כשזה עוד היה רעיון חדשני ומבריק שזעזע את התעשייה. בנוסף, הוא תכנן הופעות בדחיפות של הרגע, ללא הודעה מוקדמת כמעט, כשהוא כינה אותם בשם הקליט והמדויק HIT AND RUN.

אוקי, הבנו שהוא פאקינג גאון - אבל מי הוא באמת היה? ובכן, הסיפור שלו התחיל בצניעות במיניאפוליס. פרינס נולד בשם פרינס רוג'רס נלסון ב-7 ביוני 1958. המוזיקה הייתה בדמו מהרגע הראשון. אביו, ג'ון נלסון, היה מנהיג להקת ג'אז מוכרת באזור, ואמו, מאטי, הייתה הסולנית של ההרכב. "קראתי לבן שלי פרינס כי רציתי שהוא יעשה את כל מה שרציתי לעשות", אמר פעם אביו בציטוט מפורסם שחוזה את העתיד. פרינס, שהיה אוטודידקט מלמד את עצמו מחונן, החל לנגן בפסנתר כבר בגיל שבע, גיטרה בגיל 13 ותופים בשנה שלאחר מכן. הוא הצטרף ללהקה מקומית בשם גרנד סנטרל, שבסופו של דבר שינתה את שמה לשמפיין, כשהיה רק בן 14.

בגיל 18, כשרוב הצעירים עדיין מחפשים את עצמם, הוא כבר עשה קלטת דמו. איש העסקים המקומי, אוון הוסני, שמע אותה בשנת 1978, והבין מיד שיש כאן זהב טהור. הוא עזר לנהל משא ומתן על חוזה ההקלטות הראשון והחשוב של פרינס, עם ענקית התקליטים חברת האחים וורנר, חוזה שהיה חסר תקדים בכך שהעניק לנער הצעיר אוטונומיה אמנותית מוחלטת על כל צליל ומילה. משם חצב פרינס את דרכו הייחודית לתהילה.

חייו האישיים היו תמיד תעלומה אפופה בעשן. פרינס מיעט לערוך ראיונות עומק, במיוחד בשנים האחרונות בחייו, ושמר בקנאות על חייו הפרטיים. אולם, אלה לא היו חפים מדרמות. היו שם אהבות רבות וסוערות, ובצד הטרגדיה, בנו היחיד מת שבוע בלבד לאחר לידתו בשנת 1996 כתוצאה מתסמונת נדירה – פצע פתוח שכנראה מעולם לא הגליד לחלוטין. והיו לו תוכניות לספר את הסיפור שלו בעצמו. בשנה שבה מת, הוא הודיע ​​בדרמטיות שהחל לעבוד במרץ על ספר זיכרונותיו. "אנחנו מתחילים ממש בהתחלה מהזיכרון הראשון שלי, ובתקווה שנוכל לעבור את כל הדרך. רק התחלנו ואנחנו עובדים הכי מהר שאנחנו יכולים", הוא סיפר בהתלהבות. השם הזמני שניתן לספר המסקרן היה THE BEAUTIFUL ONES. לצערנו, הספר נשאר לא גמור.

ההופעה הפומבית האחרונה של פרינס הייתה במסיבה בפייזלי פארק. שם הוא התייחס לשמועות על מצב בריאותו הירוד ואמר, "חכו כמה ימים לפני שתבזבזו תפילות". המעריצים קיוו שהמסר הזה אומר שהכול בסדר, אבל זה לא היה המקרה. ביוני 2016 פורסם דוח הנתיחה המלא והמזעזע. פורסם כי פרינס נאבק בכאבי ירכיים מתישים ומייסרים במהלך הקריירה שלו – תוצאה של עשורים של הופעות אנרגטיות שכללו ריקודים וקפיצות בנעלי עקב גבוהות. הוא מת ממנת יתר בשוגג של תרופת פנטניל. הידיעה המטלטלת סיימה שבועות של ספקולציות לגבי מותו הפתאומי של מי שהיה לו מוניטין של חיים נקיים, ללא סמים ואלכוהול, אך נראה שפיתח תלות מוחלטת בתרופות מרשם חזקות לטיפול בכאביו הכרוניים. פנטניל הוא משכך כאבים חזק אך מסוכן בצורה קיצונית, ועל פי הערכות הוא חזק פי כמה וכמה מהרואין. הדו"ח בזמנו לא פירט כמה פנטניל נמצא בדמו של פרינס, כשבשנה הקודמת פרסמו גופים פדרליים התראה לפיה תקריות ומנות יתר של פנטניל התרחשו בקצב מדאיג ברחבי ארצות הברית. הגאון נפל קורבן לכאב שהוא עצמו לא יכול היה לרפא.

וכשהוא מת - המון דמעות ירדו. דמעות של גשם. גשם סגול.

ב-21 באפריל בשנת 1998 יצא אלבום שני ואחרון לרוברט פלאנט וג'ימי פייג' (שניהם אקס לד זפלין) ושמו WALKING INTO CLARKSDALE.

זה היה כמעט שני עשורים לאחר שהקליטו את אלבום האולפן האחרון שלהם תחת המותג לד זפלין, שיתפו ג'ימי פייג' ורוברט פלאנט פעולה באלבום שכולו מוזיקה מקורית חדשה. האלבום שילב מוזיקת עולם ואלמנטים של רוק אלטרנטיבי יחד עם טכניקות הפקה מודרניות. חשוב לציין: זהו אינו אלבום של זפלין בשום מובן, והוא גם לא נועד להיות כזה. במקום זאת, ניצב האלבום כיצירה ייחודית בתוך הקטלוג הענקי של השניים. אז אם אתם באים להקשיב ליצירה, בפעם הראשונה, עם ציפייה ל-STAIRWAY TO HEAVEN או WHOLE LOTTA LOVE או KASHMIR - חבל על הזמן. תנקו את הראש. תבואו לפה עם ראש צלול. ראש אחר.

פייג' ופלאנט התאחדו מחדש בשנת 1993 בעקבות דיונים על הופעה בסדרת הטלוויזיה הפופולרית MTV UUNPLUGGED, שזכתה להצלחה מסחררת בקרב אמנים שונים. באוגוסט 1994 יצאה ההפקה לדרך ונחלה הצלחה אדירה. 14 שנים לאחר פירוק לד זפלין בעקבות מותו של המתופף ג'ון בונהאם, יצרו פייג' ופלאנט מיזם שנבדל בכוונה מאיחוד מלא של הלהקה; הבסיסט ג'ון פול ג'ונס לא הוזמן לפרויקט, דבר שנותר כנקודת מחלוקת ובלבול שנמשכו שנים אחדות. חטיבת הקצב לפרויקט זה הגיעה מצדו של פלאנט, שגייס מקריירת הסולו שלו את הבסיסט צ'רלי ג'ונס (חתנו באותה תקופה) ואת המתופף מייקל לי. היחידה המהודקת הזו, שהכירה מקרוב את הרגישויות המוזיקליות של פלאנט, היוותה את חדר המכונות למסע החדש. פייר? התוצאה שם ריגשה אותי. מאד.

אז לאחר סיבוב הופעות מצליח לקידום האלבום שיצא מזה, NO QUARTER - UNLEDDED, הוחלט להקליט אלבום אולפן חדש. זה היה תהליך שארך חמישה חודשים באולפני אבי רואד בלונדון. הבחירה בסטיב אלביני כמפיק-שותף הייתה משמעותית ומפתיעה למדי, שכן הוא נודע בעבודתו עם אמני רוק אלטרנטיבי כגון נירוונה, הפיקסיז ופי.ג'יי הארווי. אלביני נודע בפילוסופיית הקלטה מינימליסטית, ועל פי הדיווחים, פלאנט העריץ מזה זמן רב את המוזיקה שלו ואת טכניקות ההקלטה שלו.

בהתאם לגישתו של אלביני, רוב השירים הוקלטו בטייקים בודדים כאשר הלהקה כולה מנגנת יחד בחלל אחד. אלביני ראה את תפקידו כמסייע למימוש חזון הלהקה ולא כמי שכופה את דעתו, מתוך אמונה שעל האמנים להוביל את היצירה. הוא תיאר את תהליך העבודה כ"ענייני מאוד, אולד-סקול", וציין כי הם לא ניסו ליצור אלבום עכשווי במובן המאולץ של המילה. עבורו, העבודה עם אייקונים כמו פייג' ופלאנט הייתה מעוררת יראה במידה מסוימת, ודרשה איזון בין הערכה לניסיונם העשיר לבין שמירה על גישת הטכנית הייחודית שלו.

תהליך כתיבת השירים לאלבום היה ספונטני במיוחד, וחלק ניכר מהחומרים פותח במהלך מפגשי ההקלטה עצמם. פלאנט ציין כי אף שחלק מהשירים נכתבו מראש באופן חלקי, לעיתים קרובות היו בידיו רק כ-60% מהמילים כאשר הוא נכנס לאולפן, מה שאילץ אותו להתמודד עם הטקסטים במהירות תוך כדי הקלטת הטייקים. המיידיות הזו הייתה מכוונת, גם במחיר של ויתור על ליטושים פוטנציאליים. פייג' תיאר את התוצאה כ"אלבום כנה מאוד בכל הנוגע להיבט הנגינה".

האמת? לקראת צאת האלבום הזה ציפיתי להמשך ישיר של UNLEDDED (זוכרים שהזהרתי אתכם כבר בתחילת המאמר על ציפיות מראש?) וכשניגשתי בשקיקה לאלבום הזה (שיצא אז בדיסק) - חשתי שלא קיבלתי את מבוקשי. שם האלבום התייחס לענייני בלוז שורשי. הרי זו העיר קלארקסדייל שבמיסיסיפי, הנחשבת למקום הולדת הבלוז ולמקום שבו נמצא ה-צומת המפורסם שכל חובבי בלוז אמיתי חייבים להכיר. אבל היצירה עצמה נמנעה במידה רבה ממבני בלוז קונבנציונליים. בכלל, השם המקורי ש האלבום היה אמור להיות MOST HIGH. אז האלבום הציג שילוב של רוק אלטרנטיבי עכשווי, מוזיקת עולם, נגיעות פולקלור ומרקמים אווירתיים, לצד עבודת הגיטרה המזוהה של פייג'. אני מודה ומתוודה שלקח לי זמן לנער מעליי את הציפיות ולגשת לאלבום הזה נקי ככל האפשר. כשהצלחתי - רק אז הרווחתי פה.

למרות הכוונה לגבש זהות חדשה, הצל העצום של לד זפלין המשיך לרחף מעל הפרויקט ועורר בלבול בקרב הציבור. בעוד שחלק מהמבקרים שיבחו את הלהקה על הנגינה החיה באולפן, אחרים חשו כי ההפקה נעדרת את העוצמה והפאר המזוהים עם מורשתם של השניים. אף שהאלבום הגיע למקומות גבוהים במצעדי המכירות, הוא נחשב לאכזבה מסחרית יחסית לקודמו. אני בטוח שרבים, כמוני, ביקשו משהו אחד וקיבלו משהו אחר.

ופייג' קיווה להמשיך ליצור יחד, אך שיתוף הפעולה הסתיים עם תום סיבוב ההופעות בשנת 1998. קיצור סיבוב ההופעות העיד על בעיות בסיסיות, כאשר המניע העיקרי לפירוק היה החלטתו של פלאנט כי אינו מעוניין להמשיך בזה. בראיונות הסביר הזמר כי הוא חש בלבול נוכח הציפיות הגבוהות והמנגנון הכבד של הופעות באצטדיוני ענק. הוא הביע רצון לחזור לחללים קטנים יותר ולחקור אפיקים מוזיקליים שהרגישו לו אותנטיים יותר באותו שלב בחייו. במילים פשוטות: הוא מאס בתפקיד הסולן של לד זפלין וביקש להיות שוב רוברט פלאנט האמן.

אז דרכיהם התפצלו במהירות. פייג' עבד לזמן קצר על חומרים חדשים עם המתופף מייקל לי בתחילת 1999, בטרם יצא לשיתוף פעולה מוצלח ולסיבוב הופעות עם THE BLACK CROWES (שבמסגרתו הוציאו אלבום עם גרסאות כיסוי לשירי לד זפלין - בלי שום דבר חדש מחיבור שדווקא היה יכול להיות מעניין מאד עם חומר מקורי משותף). פלאנט פנה מיד לכיוון החדש שהצהיר עליו והקים את להקת הפולק-רוק PRIORY OF BRION, שהופיעה בפאבים ובמועדונים קטנים תוך התרחקות מכוונת ממרכז הבמה של עולם הרוק.

אף שפייג' ופלאנט התאחדו להופעה חד-פעמית בשנת 2001, WALKING INTO CLARKSDALE נותר אלבום האולפן המקורי היחיד שהקליטו השניים כצמד לאחר עידן לד זפלין. במגזין רולינג סטון העניקו בזמנו לאלבום שלושה כוכבים וחצי, ובביקורת נכתב: "מורשת זפלין מתנשאת לאורך ההיסטוריה של הרוק'נ'רול, ואיש אינו מואר יותר מהבוהק הלוהט שלה – או מאפיל בגלל הצל שלה – מג'ימי פייג' ורוברט פלאנט. מאז שהלהקה התפרקה ב-1980... שני הגברים ביקשו לסירוגין לברוח מעברם או לאמץ אותו, בתוצאות מעורבות.

בסופו של דבר, פייג' ופלאנט השלימו עם הבלתי נמנע ב-1994 והתאחדו למסע שהיה פסיכולוגי לא פחות משהיה מוזיקלי. הם היו צריכים להאמין שהם מותירים את העבר מאחור, גם אם המציאות הייתה מורכבת יותר. הצמד סירב לאפשרות הרווחית להחריד להתאחד תחת השם "לד זפלין" ואף לא הזמין את ג'ון פול ג'ונס להצטרף אליהם. באלבום זה הם הצליחו לעורר את התחושה שגם במקומות שבהם נדמה שהכל כבר ידוע, עדיין נותר מסתורין רב".

שתיקה ששווה זהב! ב-21 באפריל בשנת 1967 יצא התקליטון SILENCE IS GOLDEN של הטרמלוס.

ואווו... ההיסטוריה של הפופ מלאה ברגעים של "מה היה קורה אילו" – החלטות של רגע שיכלו לשנות את פני המוזיקה כולה. אך סיפור מפורסם מאד הוא כנראה זה שהתרחש ביום קפוא אחד בלונדון, במשרדי חברת התקליטים DECCA. באותו יום ממש, הגיעו שתי להקות צעירות ומלאות תקווה לאודישן גורלי: לאחת קראו הביטלס, ולשנייה – "בריאן פול והטרמלוס". בסוף היום קיבלו מנהלי DECCA החלטה היסטורית: הם החתימו את הטרמלוס ושלחו את "ארבעת המופלאים" מליברפול הביתה. כן, הטרמלוס היו הלהקה שנבחרה על פני הביטלס. ומה התירוץ שנטען כי ניתן למנהל הביטלס, בריאן אפשטיין? - להקות עם גיטרות לא נחוצות יותר. הסיבה המדויקת יותר הייתה שהטרמלוס גרו קרוב יותר לאולפן ההקלטות. נו, סוג של יעילות.

בראשית דרכה, כשהסולן בריאן פול בחזית, הפיקה הלהקה שורה של להיטי ביט-פופ שהשתלבו היטב בנוף המצעדים של התקופה. אך בשנת 1966 החליט פול שהגיעה העת לקריירת סולו זוהרת. כידוע, תעשיית המוזיקה היא גלגל אכזר; קריירת הסולו שלו לא המריאה, ובסופו של דבר הוא מצא את עצמו חוזר לעסק המשפחתי, הנוצץ הרבה פחות: האטליז המשפחתי. ומה עלה בגורל להקת הליווי שלו? ובכן, באופן אירוני למדי, הם הסתדרו הרבה יותר טוב בלעדיו. כעת, תחת השם המקוצר "הטרמלוס", הם המשיכו לייצר להיטים.

הלהיט הגדול מכולם, כרטיס הביקור הנצחי שלהם, היה ללא ספק השיר SILENCE IS GOLDEN. למרבה ההפתעה, לא היה מדובר בשיר מקורי שלהם, אלא בפנינה נסתרת שהוקלטה במקור בשנת 1964 על ידי להקת "ארבע העונות", כצד ב' הצנוע של להיט הענק שלהם RAG DOLL. הטרמלוס לקחו את השיר והפכו אותו ליצירת מופת של פופ הרמוני, עדין ומתוק. הסאונד החמים והמלודי הסווה מילים אפלות וביקורתיות בהרבה ממה שקלטה האוזן בהאזנה ראשונה. "דיבור הוא כסף, אנשים הולכים כעדר / למרות שאין לאן ללכת", שר הסולן לן 'צ'יפ' הוקס בקולו הצלול, וחשף אמת צינית על טבע האדם.

הסיבה שהשיר נכנס לרפרטואר הלהקה הייתה פרקטית לחלוטין: הוא נועד להציג לראווה את יכולות הפלצט המרשימות של הגיטריסט ריק ווסט. צ'יפ הוקס נזכר: "היינו בסיבוב הופעות עם ה'הוליס', וזכינו לתשואות סוערות בכל פעם שביצענו את השיר. הקלטנו אותו מיד, ועד סוף סיבוב ההופעות הוא כבר צעד במצעדים. טוני היקס מההוליס אמר לי: 'טוב שעשיתם את זה, כי אנחנו בדיוק התכוונו להקליט אותו בעצמנו'". היה זה מרוץ של ממש אל האולפן.

אך עולם הפופ, כאמור, הפכפך. בתוך שנים ספורות השתנה הטעם המוזיקלי של הקהל, ולפתע נראה היה שלטרמלוס כבר אין לאן ללכת. חברי הלהקה, שמאסו בתדמית הפופ הנקייה והמתוקה שלהם, עשו את הטעות הקלאסית: הם החליטו "להתבגר" אמנותית. במהלך שנועד לזעזע, הם התנערו בפומבי מלהיטיהם הישנים והכריזו על פנייה לכיוון פרוגרסיבי. המהלך נכשל כישלון מהדהד; המעריצים הוותיקים הרגישו נבגדים, והקהל החדש וה"רציני" שקיוו למשוך לא גילה עניין. כשהבינו את גודל הטעות, הם עשו פניית פרסה מהירה, אימצו מחדש ובאהבה את להיטי העבר, ופנו למסלול הבטוח של מועדוני הקברט ומופעי הנוסטלגיה. עד היום, הרכב כזה או אחר של הלהקה עדיין מופיע בפני קהל נאמן. מבחינתי, זה כבר לא הטרמלוס.

והביטוי עצמו, "שתיקה היא זהב", מקורו בפתגם עתיק שזכה לפרסום רב בזכות הפילוסוף תומס קרלייל: "הדיבור הוא כסף, השתיקה היא זהב". במקרה של הטרמלוס, השתיקה הזו הייתה שווה זהב טהור.

גם זה קרה ב-21 באפריל:

- בשנת 1969 חתמה להקת CANNED HEAT (שבארצנו נקראה אז בשם "חום משומר") על החוזה שלה להופעה בפסטיבל וודסטוק. השכר שהוסכם עליו עבור הלהקה היה 13,000 דולר.

- בשנת 1958 נולד מייק בארסון, הקלידן של להקת מאדנס. ושנה אחריו נולד רוברט סמית', מנהיג להקת הקיור, שחגג את יום הולדתו, בשנת 1992, עם צאת התקליט WISH ובו הלהיט "ביום שישי אני מאוהב".

- בשנת 1969 שלח מיק ג'אגר מכתב לאנדי וורהול ובו ביקש ממנו לעצב את עטיפת האלבום הבא של הרולינג סטונס. וורהול יחשוב על כך וישלח לו בהמשך רעיון לעטיפה עם מכנסיים ובהם רוכסן אמיתי.

- בשנת 2003 תבעו חברות EMI ויוניברסל את אתר שיתוף הקבצים, נאפסטר, בגין הפרת זכויות יוצרים.

- בשנת 1972 יצא תקליטון לביל וית'רס עם השיר המצליח LEAN ON ME.

- בשנת 1970 הופיע אלטון ג'ון בפעם הראשונה כאמן סולן. זה קרה במועדון ROUNDHOUSE בלונדון. הוא חימם את הקהל להופעות של SPOOKY TOOTH, טי רקס והזמר ג'קי לומקס.

- בשנת 2003 מתה מסרטן הזמרת / פסנתרנית נינה סימון, בגיל 70.

- בשנת 1968, שודרה בבי.בי.סי הבריטי (בעשר וחמישה בלילה) התוכנית THE BIG SHOW. החלונות הגבוהים שלנו הופיעו שם לצד פרנק אייפילד, דאסטי ספרינגפילד ועוד. הביקורת בעיתון THE STAGE גרסה כך: "החלונות הגבוהים, שלישייה ישראלית רועשת, שרה בתשוקה אך לא באופן יוצא מהכלל". מנחה התכנית היה דייב אלן.

- בשנת 1969 הופיעה ג'ניס ג'ופלין לראשונה באנגליה. ההופעה התקיימה ברויאל אלברט הול שבלונדון. להקת החימום שלה הייתה יס, וג'ניס אף "לקחה" באותו ערב את אורגניסט הלהקה, טוני קיי, וביצעה בו את זממה (לפי עדותו). במלודי מייקר נכתב על ההופעה מספר ימים לאחר מכן, תחת הכותרת "ג'ניס פורצת את השמרנות הבריטית": "...'עשינו את זה!', הכריזה ג'ניס ג'ופלין הנלהבת כשירדה מהבמה לאחר הופעת הבכורה שלה ברויאל אלברט הול בלונדון, ביום שני בלילה. במשך שעה שלמה, כשהיא לבושה בחליפת מכנסיים כחולה כנוצות הטווס, ג'ניס שאגה והתפרעה לאורך סט כבד ועתיר נשמה שהקים את הקהל ממקומו. עד סוף הערב, רבים עזבו את מושביהם ועמדו מול הבמה, בעוד אחרים רקדו במעברים ובמרפסות למעלה.

בשלב מסוים לגמה ג'ניס שמפניה משני בקבוקים שהוגשו לבמה על ידי מעריצים. 'אתם נראים טוב', היא אמרה לקהל שהגיב בפראות. ג'ניס ג'ופלין היא זמרת עוצמתית ורגשית מאוד; היא גולמית, אינטנסיבית ושורשית, אחת שסוחטת וטוחנת את המילים של כל שיר. מלווה אותה להקה בת שישה נגנים, הכוללת סקסופון, חצוצרה, אורגן, גיטרה, בס ותופים – זוהי יחידה מגובשת להפליא. המוזיקה שלהם היא תערובת של מוזיקת נשמה ורית'ם אנד בלוז עם נגיעות של ג'אז. ג'ניס שחררה את הקהל, ניערה אותו, פתחה והדליקה אותו. ג'ניס ג'ופלין היא תופעה. היא התגלמות ה'נשמה הלבנה', ומעטים האמנים הלבנים האחרים שיכלו להשפיע כפי שהיא השפיעה באותו ערב. את הערב השלימה להקת 'יס', שנתנה הופעה ראויה להערכה עם חומרים טובים, מנוגנים ומושרים היטב".

- בשנת 1967 יצא באנגליה תקליטון חדש ללהקת המי, עם השיר PICTURES OF LILY שמדבר על אוננות. זהו סיפורו של אב שנותן לבנו תמונות גסות, כולל תמונות של כוכב קולנוע מימים עברו. הבן מתאהב במיוחד בתמונה של כוכבת הקולנוע לילי, והכל מתנהל כשורה עד שהוא מגלה שהיא מתה.

- בשנת 2001 נעצר פיטר באק, הגיטריסט של להקת REM, לאחר ששתה 15 כוסות יין במהלך טיסה והתנהג באופן מטריד. הגיטריסט טען כי השילוב בין היין לכדורי השינה ערער את מצבו. התקרית אירעה בעת שטס מסיאטל ללונדון, אז תקף לכאורה שני אנשי צוות של חברת בריטיש איירווייס. מלבד שני סעיפי התקיפה, הואשם באק גם בגרימת נזק פלילי, אי-ציות להוראה חוקית של קברניט המטוס וכן בשכרות בטיסה. באק נעצר בנמל התעופה הית'רו עם נחיתת המטוס בלונדון ועוכב בתחנת המשטרה. לאחר ששוחרר בערבות, התייצב בבית משפט השלום באוקסברידג' שבלונדון, והדיון בעניינו נדחה ל-18 ביוני. מחוץ לבית המשפט הקריא מנהל הלהקה את הצהרתו של באק: "אני מצטער על התקרית וכמובן נבוך מהעניין כולו. עם זאת, הומלץ לי לא להוסיף ולדבר על כך".

- בשנת 1980 יצא אלבום הסולו השני של פיט טאונסנד (מלהקת המי), ושמו EMPTY GLASS. טאונסנד לא היה פיכח ברוב שלבי יצירת האלבום, שהוקלט בין סוף 1979 לתחילת 1980 – תקופה שבה התמודד הגיטריסט והזמר עם אתגרים אישיים משמעותיים, ובהם אלכוהוליזם, שימוש בסמים והתמודדות עם מותו של חברו ללהקה, המתופף קית' מון. בהתאם לכך, תכני התקליט משקפים את מאבקיו של טאונסנד באותה עת, עם שירים העוסקים בנושאים כגון התמכרות, אובדן וטלטלה אישית.

הוא סיפר אז למגזין רולינג סטון: "התקופה האחרונה הייתה קשה עבורי. לפני שקית' מת, החלטתי שכל הבעיות האישיות שלי – תהיינה אשר תהיינה, בין אם מדובר בשתייה ובין אם בקשיים משפחתיים – נבעו מסיבובי ההופעות הבלתי פוסקים של להקת 'המי'. כשהפסקנו להופיע, עברו עליי שנתיים וחצי ללא סיבוב הופעות תחת לחץ כבד מהלהקה לצאת לדרך, אך התנגדתי ואמרתי: 'לא, אני רוצה לנסות ולראות מה יקרה'. כשהגעתי לסוף אותה תקופה, גיליתי שכל הבעיות שלי עדיין שם, וחלקן אף החמירו. אך מה שמוזר הוא שהתקופה הזו הצליחה איכשהו לפתוח אותי. שם התקליט שאוב ישירות מהשירה הסופית הפרסית. חאפיז – משורר מהמאה ה-14 – נהג לומר שאהבת אלוהים היא יין, שאנו לומדים להשתכר ממנה, ושהלב הוא כמו כוס ריקה. אתה מרים את הלב ומקווה שחסדו של אלוהים ימלא את כוסך ביין שלו".

- בשנת 2004 הואשם מייקל ג'קסון רשמית בהתעללות בילדים, לאחר שחבר מושבעים גדול בקליפורניה קבע כי קיימות מספיק ראיות נגדו בגין מעשים שהתרחשו בין כותלי חוות "נוורלנד" שלו. כתב האישום, שכלל עשרה סעיפים, הקיף האשמות בדבר התעללות מינית בילדים, מתן חומר משכר לקטין וקשירת קשר שכללה חטיפת ילדים, כליאת שווא וסחיטה. באותה עת שהה ג'קסון באחוזה שכורה באורלנדו, פלורידה. במהלך משפטו, שנפתח ב-30 באפריל, כפר ג'קסון בכל האישומים נגדו. כתב אישום זה סימן רגע מכריע במאבקים המשפטיים שלו, והוביל למשפט מתוקשר שהסתיים ביוני 2005 בזיכויו מכל הסעיפים. עם זאת, חלק מהמתלוננים לא הרפו מהעניין; משבגרו, הם יצאו נגד הכרעת הדין וחשפו את סיפורם בסרטים תיעודיים.

- בשנת 1967 חתמו חברי הביטלס את הקלטת האלבום "להקת מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר" בהכנת קטע ג'יבריש קצרצר המופיע בסופו. באותו היום הציע ג'ון לנון להוסיף לפני הקטע הזה צליל בתדר גבוה מאוד, שרק כלבים יכולים לשמוע. יום העבודה על הקטע החל בהכנת מיקס מונו לשיר של ג'ורג' האריסון שהוצא מהאלבום עוד קודם לכן, ושמו ONLY A NORTHERN SONG. המשימה לא הייתה קלה בשל ריבוי האפקטים בשיר; עם סיומה, התפנו כולם להכנת האפקט שחתם את "סרג'נט פפר".

בארי מיילס, שהיה מקורב לביטלס ונכח במקום, סיפר: "הקלטת האפקט הזה ארכה זמן רב. למעשה, נדרשו שלושה סשנים בני שלוש שעות כל אחד כדי להשלימו, והעבודה הסתיימה בשעה ארבע לפנות בוקר. ארבעת חברי הביטלס נעמדו מול שני מיקרופונים וצעקו, שרו וזמזמו כל שיר שעלה בדעתם. עמדנו מסביב ולא האמנו למראה עינינו. בשלב מסוים צעק רינגו שהוא 'מסטול' מכדי להמשיך, ומאל אוונס, עוזר הלהקה, רץ מיד כדי לתפוס אותו ולהושיבו בבטחה על כיסא. לאחר מכן, בחדר הבקרה, נערך מיקס לערמת הקולות הזו".

שיבוץ האפקט במקום המתאים בתקליט לא היה משימה קלה. הארי מוס, שביצע את המלאכה, שיתף: "אמרו לי שהרעיון לשלב רעשים בחריץ שנועל את התקליט הוא טריק ישן שנהגו להשתמש בו עוד בתקליטים של 78 סיבובים לדקה. הבעיה הייתה שלא יכולתי לדעת אם עשיתי עבודה טובה עד שקיבלתי לידיי את תקליט הדוגמה. זה היה מסוג הדברים שנהגתי לקלל בגללם; ג'ורג' מרטין הפיל עליי את המשימה הזו". היו שסובבו את התקליט לאחור ושמעו בקטע זה את המסר: WE'LL FUCK YOU LIKE SUPERMEN. גם פול מקרטני סובב את האלבום לאחור ונדהם לגלות שכך זה אכן נשמע.

- בשנת 1987 יצא אלבום חדש לטום פטי ולהקתו, ה-HEARTBREAKERS, ששמו LET ME UP (I'VE HAD ENOUGH). זהו אלבומם האולפני השביעי, והוא נוצר במהלך סיבוב הופעות של ההרכב עם בוב דילן. הקלידן בנמונט טנץ': "הנגינה עם בוב דילן באותה תקופה הייתה מדהימה ומתסכלת לסירוגין, ולעיתים אף באותו הלילה. אני חושב שזה חולל פלאים לנגינה של הלהקה; זה גיבש אותנו והפך אותנו למשוחחרים יותר. היית חייב לאלתר, וזה היה שווה את הכול. במהלך התקופה הזו הקלטנו את LET ME UP, לפחות את החלק ה'רוקי' של האלבום."

טום פטי: "היו לנו החומרים שמייק קמפבל כתב, שהופקו ברמה גבוהה יותר כי הוא עבד עליהם רבות, ולצידם החומר שכתבתי לבדי, שכמעט כולו אולתר באולפן – אלתור מוחלט. חלק מהם היו טייקים ראשונים, כשעוד המשכתי לכתוב את השיר בזמן שהקלטנו. פשוט המצאתי תוך כדי תנועה – אם זה נשמע טוב, זה מה שנבחר. כנראה הייתי בהלך הרוח הזה בזכות תחושת השחרור שחשתי בזמן שעבדנו עם דילן. זה הדליק אותי. זה לא תמיד עבד; חלק מהתהליך שלי הוא לדמיין מוזיקה בראש – אני יכול לראות משהו ולהוציא אותו אל הפועל, וזה לא תמיד קל. השירים שמייק הביא כבר היו די שלמים, למעט השירה. מאחר שהגישה שלו הייתה שונה מאוד משלי, אפשר לשמוע שני עולמות שונים בתקליט הזה, אבל אני מרגיש שמצאנו כאן משהו שחיבר בין הכול. זו בהחלט הייתה תקופה שבה הקשר שלי עם מייק המשיך לצמוח; האלבום הזה היה הפעם היחידה שבה היינו רשומים כמפיקים-שותפים."

הגיטריסט מייק קמפבל: "בנמונט שונא את השיר MY LIFE - YOUR WORLD. הוא טען שזה נשמע כמו מייקל ג'קסון." טום פטי: "למייק ולי יש הרבה השפעות משותפות ואותו הטעם. גדלנו יחד. הייתי אומר ששמונים אחוז מכל מה שאני יודע על גיטרה הוא לימד אותי; למדתי ממנו הכול. הוא נגן טבעי. הוא לא נוהג לקדם את עצמו, אבל אני בטוח שהוא יכול להתעלות על רוב 'גיבורי הגיטרה'. כבוד הדדי מחזק את מערכת היחסים שלנו. כתבנו יחד הרבה שירים שהיו ממש טובים."

- בשנת 1963 הגיע אנדרו לוג אולדהאם כדי להתרשם מלהקה חדשה בשם "הרולינג סטונס". תוך זמן קצר הוא הפך למנהלה והיה מי שהציב אותה על המפה הבינלאומית. באותם ימים כבר נחשב אולדהאם לכוכב עולה בעולם האמרגנות, עוד לפני שפגש בלהקה. הוא עבד כיחצ"ן של הביטלס וחש כי הגיע זמנו להתקדם ולממש את שאיפותיו. הוא היה צעיר, דינמי ונלהב; היה לו חזון ברור לגבי ניהול להקה, וההזדמנות שחיפש הגיעה ביום שבו המליץ לו פיטר ג'ונס, כתב הרקורד מירור, לבחון להקה המנגנת מוזיקת בלוז. שמה של הלהקה היה THE ROLLIN' STONES. למחרת (21 באפריל 1963), הגיע אולדהאם למועדון הבלוז הקטן CRAWDADDY, ששכן בחדר בבית המלון STATION שבריצ'מונד. הלהקה הממה אותו; הוא ראה מולו חבורת צעירים שיכול היה לטפח. בסיסט הלהקה, ביל ווימן, עמד קפוא על הבמה והבעת פניו לא השתנתה לאורך כל הנגינה. המתופף צ'רלי ווטס נראה כמי שצנח לשם היישר ממועדון ג'אז, והגיטריסטים קית' ריצ'רדס ובריאן ג'ונס נראו כהפכים גמורים, אך יחדיו יצרו תמונה מלהיבה. לצדם בלט הזמר מיק ג'אגר, ואליהם נלווה הפסנתרן ומייסד הלהקה, איאן סטיוארט.

לאחר ההופעה הציג אולדהאם את עצמו בפני החברים והלך הביתה. הוא היה חייב לסדר את מחשבותיו לפני שימשיך הלאה לכיוונם. לאחר שבוע נערכה פגישה במשרדו שאליה הגיעו רק ג'אגר וג'ונס. "מה אתה רואה בלהקה שלנו?", שאל ג'ונס. אולדהאם לא היסס והשיב, "כל להקה של גיבורים, כמו הביטלס, חייב להיות מולה משהו אחר - ואתם הדבר האחר". הפגישה הסתיימה ובתחילת מאי חתם בריאן ג'ונס, שהיה אז מנהיג הלהקה, על מסמך ובו הוא מאשר שאולדהאם יהיה מנהל הלהקה. הצעדים הראשונים שאולדהאם יעשה הם להעיף את סטיוארט כחבר להקה (כי מראה פניו לא התאים לתדמית שרקח בראשו) ולהציבו כעוזר שלה, כמו גם לשנות את שם הלהקה ל- THE ROLLING STONES. הגיע הזמן להתגלגל קדימה ולשנות את החיים של כל הנוגעים בדבר.

- בשנת 1973 נערכה בניו יורק הופעה של להקת בק, בוגרט ואפיס. להלן ביקורת שמצאתי על המופע כפי שפורסמה אז בעיתון המוזיקה הבריטי, NME: "שלושת המוזיקאים הללו פילסו את דרכם בעוצמה במהלך שני קונצרטים בפורום FELT השבוע, מול קהל של תיכוניסטים – כולם נראו עלובים למדי וכולם פריקים נלהבים של ג'ף בק. הפורום הריח כמו 'כוכב הקופים', כשבכל מקום פזורות גופות (של מעריצים) מתחת לרגליים. לא ביקרתי בפורום כחודש, ושוב השתעשעתי למראה ניגודי אורחות החיים: דוכן המזון הטבעי, המוכר סיידר תפוחים, תה צמחים וקוקוס, עדיין תיפעל עסקים משגשגים ממש לצד הדוכן 'הבלתי טבעי' של מוכרי הנקניקיות נוטפות השומן והקולה האמריקאית הטובה. להקת החימום הייתה WET WILLIE, חמישה גברים מאלבמה המנגנים מוזיקה מקפיצה, ושתקליטם השלישי יצא כאן השבוע. חברי הלהקה כותבים חלק ניכר מהחומר שלהם, אך גם חולקים כבוד לאמנים שחורים כמו ריצ'רד הקטן ואלמור ג'יימס. זה לא היה מרגש במיוחד, אך הם מוזיקאים טובים. שלישיית בק, בוגרט ואפיס (הגיטריסט ג'ף בק, הבסיסט טים בוגרט והמתופף כרמין אפיס) הגישה סט מקצועי ביותר ללא הפתעות יוצאות דופן – פשוט מוזיקה טובה ומוצקה. הם פתחו את ההופעה עם SUPERSTITION של סטיבי וונדר.

תאורה מיוחדת שכללה עשן ורוד, נוכחות של גונג גדול ושני דגלי ענק של בריטניה וארה"ב, גרמו לבמת הפורום להידמות במעט לבמה של 'רדיו סיטי'. נראה שכולם עוסקים בשימוש באפקטים לאחרונה. בוגרט זכה למחיאות כפיים כשאמר בהתלהבות: 'אני אומר לכם, טוב להיות בבית!'. זה נשמע לי די בריטי וקצת מרושע, אבל האמריקאים אוהבים שמתלהבים מהם. בק ניגן בסלייד עם אפקט הד (Echo) בסגנון ה'יארדבירדס' בשירם השני – הפעם הראשונה מבין שתיים שבהן הבסיסט בוגרט שבר מיתר. קשה להאמין שהם לא מחזיקים כלי נגינה רזרביים בהישג יד למקרי חירום כאלה, אך עובדה היא שהם לא עשו זאת. השיר היה MORNING DEW, שביצע בק עוד עם להקתו משנות השישים, וכעת זכה לעיבוד מחודש ומהיר יותר.

בק הציג כמה טריקים, כמו נגינה בגיטרה ביד אחת (כפי שהנדריקס נהג לעשות כשהעמיד פנים שהוא מנגן בשיניים), או גימיק אחר שכלל הפעלה וכיבוי מהירים של הפיקאפ ליצירת אפקט סטקטו. סולו התופים של אפיס התארך מכיוון שבוגרט שבר מיתר בס נוסף. לאפיס היה ארסנל של פעלולים משלו, כולל אפקט של 'מנהרת רוח' שיצר בתיפופו. לאחר מכן הסיר בק את הסוודר חסר השרוולים שלו וחשף חזה חלק. במהלך LOSE MYSELF WITH YOU הוא פיתח מה שנראה כסיבוכים פיזיים ונעלם במהירות מהבמה, בזמן שבוגרט ניגן סולו בס כבד ונטול רעיונות. ישנם הרבה בסיסטים טובים מבוגרט. כולם אמרו שזו להקה טובה, שלא תמיד נשמעה במיטבה בתקליט החדש. אם הם יקצצו חלק מסולו הבס והתופים ויהדקו את ההרמוניות הקוליות היפות שלהם, הם בהחלט יתברגו בצמרת של היבול המוזיקלי הנוכחי".

הליידי של הפולק-רוק מתה! ה-21 באפריל הוא תאריך עצוב לחובבי הפולק הבריטי, עם מותה של הזמרת סנדי דני, בשנת 1978.

אוי, איזו זמרת! סנדי דני! המלכה של הפולק-רוק הבריטי. הקול שידע להמיס היטב את הלב. כשאני מקשיב לתקליטים איתה - לא יודע איך להסביר לכם את זה. יש משהו בקול שלה שהוא מעבר למילים. היא נודעה בעיקר כזמרת של להקת פיירפורט קונבנשן. בשנת 1970 היא הקימה להקה קצרת מועד אך נהדרת בשם FOTHERINGAY, ושנה לאחר מכן זכתה לכבוד לשיר באלבום הרביעי של להקת לד זפלין. באותה תקופה נדמה היה שהיא חסינה ובלתי ניתנת לעצירה בזכות מעמדה הרם כדמות מוזיקלית משפיעה וזכייתה בפרסים מטעם קוראי עיתוני המוזיקה הבריטיים. בהמשך שנות השבעים היא ניסתה לפרוץ בקריירת סולו, אך לא זכתה להצלחה מסחרית רבה, ובשנת 1974 חזרה לשיר בפיירפורט קונבנשן. סוג של קריירה פתלתלה.

אבל בשנת 1976 נקלעה הלהקה למשבר כלכלי וסנדי עזבה אותה בשנית. צריכת האלכוהול שלה גברה ומצבי הרוח הקשים שלה החמירו. היא החלה לעבוד על אלבום סולו נוסף עם בעלה, טרבור לוקאס, במטרה להגיע לצליל עכשווי יותר, אך קולה כבר לא הופק באותה הקלות שאפיינה אותה בעבר. לעיתים קרובות הגיעה לאולפן באיחור, אם בכלל. היא השלימה את האלבום, לו קראה GOLD DUST (כינוי לקוקאין), ומסרה את המאסטר הסופי לחברת התקליטים שמיהרה לגנוז אותו. בשנת 1977 כבר שלט זרם הפאנק בזירה הבריטית וחברת התקליטים לא מצאה עוד עניין שיווקי בסנדי דני, שהפכה לבלתי יציבה, הייתה בהיריון ואיבדה את הרלוונטיות שלה בעיניהם.

באמצע 1977 היא סיפרה לעיתון מלודי מייקר: "למען האמת, נהניתי מכל רגע בתקופת המנוחה הזו. הייתי זקוקה לפסק זמן מעסקי המוזיקה. הייתי שקועה בהם עשר שנים ללא הפסקה. אנשים לא יודעים זאת כי אני לא מייצרת כותרות רבות, אבל אפשר לומר שאיבדתי את שפיותי בגלל כל זה. רק לאחרונה חזרתי לעצמי, ורק אז הבנתי כמה רחוק הלכתי. עכשיו אני מרגישה שאני יכולה לרענן את ההתלהבות שלי. למשל, בשבוע שעבר ניגנתי בפסנתר שלוש שעות ברציפות – כל מיני דברים, רק בשביל ההנאה שלי. הרגשתי נפלא. זו הפעם הראשונה שעשיתי זאת מתוך הנאה צרופה ולא מתוך כורח. אני מרגישה שאני רוצה לחזור להופיע. ברור שיש את עניין התינוקת, אך אני מוכנה. אם אתמקד רק במוזיקה – אהיה שמחה בהרבה משהייתי. מבקרי מוזיקה רבים חשו שאני שרה שירי קינה, ואני בהחלט לא רוצה לכתוב שירים אומללים. אם יוצא לי שיר עצוב, זה משפיע עליי מאוד. נראה שהכאב שהיה חלק מחיי נעלם".

אולם לא רק המוזיקה מילאה את חייה, אלא גם האלכוהול והסמים שצרכה, גם בזמן הריונה. אלו הובילו ללידה מוקדמת (שלושה חודשים לפני הזמן) של בתה, ג'ורג'יה, שנשארה בפגייה ונאלצה לעבור תהליך גמילה. הגיטריסט ריצ'רד תומפסון סיפר: "בשלב הזה היא שתתה יותר, צרכה יותר סמים, והייתה לי הרגשה רעה מאוד שתוצאה טראגית עומדת בפתח. סנדי הייתה בשפל המדרגה". בנובמבר 1977 היא קיימה סיבוב הופעות אחרון בבריטניה, שלא נחל הצלחה. במרץ שלאחר מכן לקחה את ג'ורג'יה לבקר את הוריה בבית הנופש שלהם בקורנוול.

בסוף אותו חודש נפצעה סנדי כשמעדה בגרם מדרגות. היא נפלה וחבטה את ראשה בעוצמה ברצפה. מאז סבלה מכאבי ראש מתמשכים ונטלה משככי כאבים, שאותם שילבה עם אלכוהול – שילוב שהוביל לתוצאות הרסניות. היא סיפרה לחבריה שאמה סירבה לקחת אותה לבית החולים משום שלא רצתה להיראות בציבור עם בת שיכורה. בעלה, לוקאס, שחשש מהתנהגותה הקשה, לקח את ג'ורג'יה בבוקר ה-14 באפריל 1978 ועלה על מטוס למלבורן שבאוסטרליה, מבלי ליידע את סנדי על כוונתו שלא לשוב. באותו ערב התקשרה סנדי המבולבלת והכאובה לחברתה, מירנדה וורד, שאספה אותה והסיעה אותה חזרה ללונדון.

השתיים בילו את סוף השבוע בדירתה של וורד. בבוקר יום שני יצאה וורד לעבודה וביקשה מידיד, ג'ון קול, להשגיח על סנדי. כשקול הגיע לדירה, הוא מצא את הזמרת מחוסרת הכרה למרגלות המדרגות. נטען כי נפלה במדרגות, אך מבנה המדרגות המפותל והספרים שהיו מונחים עליהן ולא זזו ממקומם, עוררו ספקות לגבי גרסה זו. היא הובהלה לבית החולים כשהיא בתרדמת. כשמצבה לא השתפר, היא הועברה לטיפולו של מומחה לפגיעות מוח, שהודיע למשפחה כי אין עוד תקווה וביקש את רשותם לנתקה ממכשיר ההנשמה. לבסוף סוכם בכאב רב כי הדבר ייעשה בשעה שמונה בערב, ביום שישי ה-21 באפריל. עם זאת, היא נפטרה בשלווה בשנתה בגיל 31, עשר דקות בלבד לפני המועד שבו תוכנן להפסיק את פעולת המכשירים.

בדו"ח חוקר מקרי המוות נקבע כי סיבת המוות היא "דימום טראומטי במוח". התרחיש הסביר ביותר הוא שסנדי דני סבלה מדימום פנימי במשך כמה שבועות בעקבות הנפילה הקשה בבית הוריה – דבר שהסביר את כאבי הראש ואת ההתמוטטות הקטלנית. נראה כי שעון חייה החל לתקתק לאחור מאז שאימה סירבה ללוות אותה לבדיקת רנטגן, שאולי הייתה מצילה את חייה. הלווייתה נערכה ביום חמישי שלאחר מכן, תחת רוח קרה שהצליפה בבית הקברות, כשהנוכחים רועדים מקור ומצער. לוקאס חזר לאנגליה כשהוא מוכה חרטה. ריצ'רד תומפסון ניסה לנחם את הנוכחים אך הפתיע רבים כשאמר: "היא נועדה למות צעירה. קיבלנו אותה בהשאלה". לאחר מכן הסביר: "אני מרגיש שהחיים הפכו ליותר מדי עבור סנדי. בין אם במקרה ובין אם לאו, אני לא יודע איך היא הייתה יכולה להמשיך מעבר לנקודה הזו. איכשהו, היא פשוט לא יכלה להתמודד עוד עם העולם. במובן מסוים, זו הייתה התחנה הסופית שלה מבחינה יצירתית".

הכיתוב שבחר לוקאס למצבתה של סנדי היה פשוט: "הליידי, אלכסנדרה אלן מקלין לוקאס (סנדי דני), 6.1.47 – 21.4.78"

הוריה של סנדי האשימו את לוקאס במותה; באמצעות עורך דינו, הוא הודיע להם שלא יתקשר עמם ישירות עוד. זה היה סוף עגום לאחת הזמרות הגדולות ביותר שצמחו מהפולק הבריטי, וקולה נותר חי, מענג ומרגש עד עצם היום הזה בקטלוג העשיר שהותירה אחריה.

עוד מאסטרפיס של האיש והשפם! ב-21 באפריל בשנת 1969 יצא האלבום הכפול השני של פרנק זאפה ולהקת MOTHERS OF INVENTION, שהוא סוג של פסקול של סרט שנקרא UNCLE MEAT. האמת? הסרט לא משהו לטעמי, אבל האלבום? מאסטרפיס!

זה, חברות וחברים, אחד האלבום האהובים עליי ביותר של פרנק זאפה! לגמרי! והוא נושא את כותרת המשנה הארוכה והמשונה: "רוב המוסיקה מהסרט של ה-MOTHERS עם אותו שם שלא היה לנו מספיק כסף כדי לסיים עדיין". באותם ימים לא היה ברור אם לפרנק זאפה באמת הייתה תוכנית רצינית להוציא סרט כבר אז, למרות שצולמו כמה סצנות שמעולם לא הושלמו. רק בשנות השמונים, כשפרנק זאפה מצא סוף סוף קצת זמן פנוי, הוא התפנה להעניק את הנגיעות האחרונות למוצר הקולנועי. מה אגיד לכם? לא משהו. אולי לא הבנתי אותו? יכול להיות. מה שבטוח - אני ממליץ לכם להקשיב לזה בגרסת הרימסטר של התקליט ולא בהוצאת הדיסק המורחבת והמבולגנת. יש משהו מאד טעים בסאונד של התקליט הזה שיש בו כמעט את הכל - רוק, ג'אז, דיאלוגים, אוונגארד, פיפטיז סלואו ועוד. סלט דליקטס! פרנק זאפה: "אינני חושב שיש באלבום הזה השפעות מעולם הג'אז. אם קיימת השפעה כלשהי, היא מגיעה מקונלון ננקארו, שכותב יצירות לפסנתר שבלתי אפשרי לנגן. הוא כתב את כל הקנונים המוזרים הללו, על מבניהם החריגים".

אין ספק שפרנק זאפה ולהקתו היו כוח יצירתי פורה והרפתקני, שנפל על ציבור שלעיתים קרובות נותר מבולבל ממנו. על גבי המעטפת המוזיקלית הזו כתב זאפה מילים גדושות בסאטירה חברתית חדה, הומור אבסורדי והתרסה נגד תרבות המיינסטרים. איך לא? והלהקה פעלה תחת הפילוסופיה של זאפה, שהוא קרא לה "פרויקט/אובייקט" – קונספט שבו כל היבט של תפוקתו היצירתית (תקליטים, הופעות, ראיונות ועבודות אמנות) נחשב לחלק מאמירה אמנותית אחת רחבת היקף. כמו סוג של תו אחד ענקי שבתוכו יש המון דברים.

בתקופה פורייה זו נזרעו זרעיו של UNCLE MEAT. האלבום התגלה כחלק ממכלול גדול ושאפתני יותר שזאפה כינה, באירוניה אופיינית: "נטול פוטנציאל מסחרי". הפרויקט קישר רעיונית בין כמה אלבומים שהוקלטו באותה עת: הניסויים התזמורתיים של התקליט LUMPY GRAVY, הסאטירה החריפה של התקליט WE'RE ONLY IN IT FOR THE MONEY, פארודיית הדו-וופ של התקליט CRUISING WITH RUBEN AND THE JETS, ו-UNCLE MEAT עצמו, שהיה האלבום הרשמי החמישי של הלהקה והאלבום הכפול השני שלה תוך שלוש שנים בלבד (הראשון היה אלבום הבכורה, FREAK OUT).

והמשיכה של זאפה למדיום הקולנועי לא הייתה פנטזיה חולפת; היא ליוותה אותו עוד מימי התיכון. הוא תיאר את הסרט המתוכנן כ"סרט פנטזיה בעל גוון פוליטי וסוציולוגי", המציע רבדים עמוקים מעבר לתעלולי להקה גרידא. "זה בהחלט אפשרי ליצור סרט שיתאים למוזיקה", הוא הצהיר בראיון מ-1969, "אז כתבתי קצת מוזיקה והמצאתי את קו העלילה סביבה". עם זאת, שאיפותיו הקולנועיות התנגשו במהרה במציאות הכלכלית. כן, הרצוי התנגש עם המצוי. והעובדה שהסרט לא הושלם ב-1969 הייתה, לטענת מי שיצר אותו, השפיעה השפעה מכרעת על האופן שבו האלבום התקבל והובן. המוזיקה נאלצה לעמוד בזכות עצמה - אבל איזו מוזיקה נפלאה! הקטעים האינסטרומנטליים המורכבים, השינויים הסגנוניים הפתאומיים וקטעי הדיאלוג האקראיים – שנועדו במקור להשלים דימויים ויזואליים או לעמוד בניגוד אליהם – הפכו לחידות מוזיקליות. אינני יודע מה איתכם, אבל אני אוהב את זה בדיוק כך! עם עריכות אולפניות שמותירות אותי נדהם כשאני חושב איך עבדו פעם, באופן אנלוגי, באולפני הקלטות.

האלבום הורכב (הקלטות ועריכה) בעיקר במהלך תקופה אינטנסיבית של חמישה חודשים, מאוקטובר 1967 ועד פברואר 1968. מוקד הפעילות העיקרי היה אולפני APOSTOLIC שבמנהטן, ניו יורק, כשכלי הקשה נוספו מאוחר יותר באולפני SUNSET SOUND בלוס אנג'לס. התקציב הטיפוסי שהקצתה חברת האחים וורנר לאלבומים שהופצו בלייבל של זאפה, BIZARRE, נע בין 22,500 ל-27,500 דולר – זה היה סכום זעום להפליא בהתחשב במורכבות היצירה. תקופת ההקלטות התאפיינה גם בחוסר יציבות בהרכב הלהקה. המתופף בילי מונדי תרם לכמה שירים מוקדמים לפני שעזב לטובת להקת RHINOCEROS. הזמר ריי קולינס פרש לקראת סיום העבודה, מה שהוביל לסימון "איקס" על תמונתו בחלק מגרסאות עטיפת האלבום. לקראת סוף התהליך הצטרף לזמן קצר הגיטריסט לואל ג'ורג' (לימים מנהיג להקת LITTLE FEAT). בקיצור - בלגאן.

זאפה הפך את אולפן ההקלטות למגרש משחקים פרטי, כשהוא דוחק ללא הרף את גבולות הטכנולוגיה וטכניקות ההקלטה של התקופה. היצירתיות שלו הייתה נועזת, והוא ידע להפיק את המרב ממספר ערוצי הקלטה מצומצם. הוא ציין כי הפקת שניות בודדות של מוזיקה בדרך זו עשויה הייתה לארוך ימים. אתם קולטים את זה?! טכניקת מפתח חדשנית שבה השתמש הייתה מניפולציה של מהירות סלילי ההקלטה, מה שאיפשר לו לשנות את גובה הצליל ואת הגוון שלו בדרכים לא שגרתיות. והתוצאה? מדהימה בעיניי!

הביקורות על האלבום בזמן אמת היו ברובן חיוביות מאוד. מגזין CREEM הכתיר אותו ביוני 1969 כמושלם וכ"שיא תפוקתם של ה-MOTHERS". עם זאת, זאפה עצמו חש תסכול ממה שתפס כביקורות שטחיות ומחוסר הנכונות של הקהל לקבל את האלמנטים הקלאסיים והאלתוריים שהוצגו בהופעות. הוא אמר למגזין רולינג סטון: "נמאס לי לנגן עבור אנשים שמוחאים כפיים מהסיבות הלא נכונות". בביקורת שפרסם הרולינג סטון במאי 1969 נכתב: "זה לא משנה אם הסרט ייצא או לא; התקליט הוא יצירה מרשימה בפני עצמה. ארבעת צדדיו מורכבים משברי מוזיקה רבים. המונולוגים מפתיעים, הקטעים הארוכים מורכבים באופן גאוני, והשירים הקצרים מזכירים פה ושם את האלבום הקודם... מדובר ביצירה רצינית ביותר. חשוב להאזין לה בריכוז רב".

עיתון הג'אז DOWN BEAT הכתיר את האלבום ביוני 1969 כבידור גאוני: "סאטיריקן אמיתי רוצה להעביר את המסר שלו, ולא אכפת לו אם יאהבו אותו או לא. אך נראה שלזאפה אכפת מהמורכבות המוזיקלית לפחות כפי שאכפת לו מהסאטירה. הדבר בא לידי ביטוי בעוצמה באלבום הזה. הסט הכפול הוא ברובו אינסטרומנטלי, וכמיטב המסורת של הלהקה, יש בו משהו לכל אחד – ג'אז עם עיטורים אלקטרוניים, סאטירה מושחזת ומנה גדושה של מוזיקה מופשטת שצמחה על גבי הסאטירה של זאפה כמו פניצילין. חלק מהרצועות הן ליווי פונקציונלי וחלקן פרודיה פראית, אך כישרונו של זאפה הופך את רובן לבעלות ערך אמנותי סגולי. זהו סוג העיבוד שאנו שומעים לאורך הקטעים האינסטרומנטליים שאינם ג'אז (מרבית הסט). זאפה כמובן הקשיב היטב למלחינים קלאסיים מהמאה ה-20. נראה כי הטווח הרגשי של המוזיקה מוגבל למסתורין, הומור, אלימות והנאה ממבנים צורניים מופשטים. זהו טווח רחב, אך מוזיקה יכולה לגעת ברגשות רבים נוספים. זה מה שזאפה והאמהות עושים בצורה מעולה, ואף שאני מצפה ממוזיקה ליותר ממה שיש להם להציע כרגע, הסט הזה הוא בידור מבריק".

במגזין STEREO REVIEW נכתב אז: "זהו סט כפול המציג אוסף ווקאלי מאופק של אמהות ההמצאה, שבחרו להציב את כישרונם האינסטרומנטלי בחזית בסדרה של אלתורים ארוכים ופרועים – חלקם טובים יותר וחלקם פחות, אך תמיד מעניינים. השימוש באפקטים שונים על כלי הנשיפה מוסיף אלמנטים מרתקים לסולואי ג'אז סטנדרטיים למדי. אך הכישרון האמיתי שייך לזאפה. הוא כותב נפלא וצולל למגוון עצום של סגנונות – קלאסי, אוונגרד, ג'אז, רוק משנות ה-50 וכל דבר אחר שעולה במוחו המיוחד. בסך הכל, מדובר בהישג מעולה של מלחין מהשורה הראשונה, שהוא ללא ספק אחד הכישרונות המוזיקליים הבולטים של העשור".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459