רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-11 בדצמבר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-11 בדצמבר (11.12) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"למעשה שרתי עם המתזמר גיל אוונס, באחד הקונצרטים האחרונים שלו באיטליה. הוא עיבד כמה מהשירים שלי בפסטיבל האיטלקי הגדול הזה, והוא הפך עבורי לסוג של דמות אב במובן מסוים. הוא היה נוכח במהלך הקלטת התקליט האחרון שלי, עזר לי, נתן לי עצות. האובדן שלו גדול. הוא היה הגבר הצעיר ביותר בן שבעים ושש שפגשתי אי פעם. הלכתי לראות את הלהקה שלו ערב אחד, ואזרתי מספיק אומץ ללכת מאחורי הקלעים ולהציג את עצמי. אמרתי, 'אני זמר רוק שנקרא סטינג' והוא אמר, 'כן, שמעתי עליך'. לא האמנתי. הוא אמר שהוא אוהב את השיר WALKING ON THE MOON ואת ליין הבס בו. הייתי המום לגמרי. הערצתי את הבחור הזה מגיל חמש עשרה, והנה הוא הכיר את אחד הקטעים שלי" (סטינג)

התקליט בו ג'ון לנון פירק את הביטלס לגורמים והרכיב את עצמו מחדש. ב-11 בדצמבר בשנת 1970 יצא אלבום הסולו הראשון של ג'ון לנון, שנקרא PLASTIC ONO BAND.

העולם עוד ליקק את הפצעים מפירוקה של הלהקה המפורסמת ביותר בהיסטוריה, אבל ג'ון לנון לא התכוון לתת לאף אחד זמן להתאבל. הוא שחרר לעולם את תקליט הסולו הרשמי הראשון שלו, PLASTIC ONO BAND, יצירה שהגיעה בעטיפה מטעה של רוגע כפרי אך הסתירה בתוכה את אחת החוויות המוזיקליות המטלטלות ביותר שידע עולם הרוק. התקליט הזה הוא TIMELESS במלוא מובן המילה. הוא אמנם משמש כקפסולת זמן מדויקת למצבו הנפשי המעורער של איש הביטלס לשעבר באותם ימים טרופים, אך הוא נשמע רענן, חשוף ופוגע ישר בבטן הרכה גם יותר מחמישים שנה לאחר שהמחט נגעה בו לראשונה.

הביטל לשעבר הגיב כאן נגד כל העולם ואשתו (ומצד שני הגיב כאן בעד אשתו...), ובמיוחד נגד עברו. הוא יצא למסע צלב מוזיקלי נגד הכל - החל מהשותף לשעבר פול מקרטני ועד אמו המתה, מאלוהים ועד הצליל השופע והמלוטש של התקליט ABBEY ROAD. המטרה הייתה ברורה: להפשיט את הכל עד העצם. המילים היו מכוונות מטרה ונועזות כמו חץ מורעל, הנגינה הייתה דלילה עד כדי סגפנות, והיומרות האמנותיות של יוקו אונו, שפעמים רבות השתלטו על הסשנים, נעדרו כמעט לחלוטין מהתוצר הסופי. העטיפה של התקליט, שצולמה על ידי הצלם דן ריכטר בשטח האחוזה של הזוג באסקוט, מטעה ביותר; למרות הרוגע והפסטורליה שבתמונה, בה נראים ג'ון ויוקו נשענים על עץ אלון עתיק - לנון רחוק ממנוחה. הוא מריר, כועס, פגוע, פצוע וחשוף כמו עצב פתוח.

מעניין לדעת שהתמונה הפסטורלית הזו התבססה על רעיון שצייר לנון עוד לפני כן וקרא לו A FAMILY TREE, סוג של אירוניה מרירה בהתחשב בכך שרוב התקליט עוסק במשפחתו המרוסקת. התקליט הזה לא ניסה להתחנף. שם האמן או שם התקליט לא מופיעים על העטיפה הקדמית, וגם שמות השירים לא מופיעים בעטיפה האחורית. במקומם, תמונה מוגדלת של ג'ון בילדותו מתנוססת שם, עם שם התקליט שנכתב באותיות קטנות וצנועות בצד התחתון (אקט אמנותי אך אנטי שיווקי, כמובן), כאילו לומר שהילד הזה הוא המהות של הכל. הנייר שעטף את הוויניל עצמו הכיל את מילות השירים, רשימת הנגנים וקרדיט ההפקה, כמו גם מסר אישי ונוגע ללב בכתב ידו של ג'ון: ליוקו באהבה מג'ון 9.10.1970, תאריך יום הולדתו השלושים.

הרבה נאמר על המילים בתקליט הזה שפיארו שירים שבחלקם באו עם שמות שהורכבו ממילה אחת חדה וברורה. תחושת ההאזנה לתקליט נותנת תחושה של סקרנות אדירה לצד מבוכה, כאילו אנחנו מציצים ליומן אישי שאסור היה לנו לקרוא. אבל כך בדיוק רצה לנון, שמגיש לנו מנת מזון מוזיקלית עם שברי זכוכית בתוכה. באופן מפתיע, פיל ספקטור, מלך חומת הסאונד וההפקות הגרנדיוזיות, הפיק את זה בשיתוף עם ג'ון ויוקו. אבל לעולם לא היינו יודעים זאת לולא הקרדיט בעטיפה. המעטפת של התקליט רזה מאד, כמעט אנורקטית. כמעט ואין שכבת שומן בעיבודים והקונספט הבסיסי של גיטרה-בס-תופים (ופה ושם קלידים) נוגע ישר בעצבים וחושף כאב טהור.

ספקטור, שבדרך כלל אהב להעמיס עשרות נגנים באולפן, קיבל הוראה מפורשת מג'ון להפיק לו תקליט ישיר יותר ופחות מופק, והתוצאה הייתה מדהימה בצלילותה. יחד איתו באולפן נמצאים חברים נאמנים: רינגו סטאר בתופים שמספק את אחד הביצועים המרגשים בקריירה שלו, קלאוס פורמן בבס ששומר על מינימליזם מדויק, וגם פסנתרן אורח ושמו בילי פרסטון שמגיח לרגעים של חסד.

ג'ון לנון אמר בזמנו בעוקצנות אופיינית לרולינג סטון: "יכול להיות שהתקליט שעשיתי תחת תזמורת אונו הפלסטית יפחיד את פול ויגרום לו להקליט משהו סביר. קשה לי לראותו עושה שוב את מה שעשה בתקליט הראשון שלו". העקיצה הזו כלפי מקרטני הייתה חלק מהאווירה הכללית של התקופה, שבה כל אחד מהביטלס ניסה למצוא את מקומו מחדש.

האווירה באולפני EMI (שלימים ייקראו אבי רואד) בספטמבר ואוקטובר 1970 הייתה מתוחה וחשמלית. פורמן תיאר זאת היטב: "ברגע שהגענו לאולפני EMI, ראינו כי משהו עבר על ג'ון והוא רוצה למהר ולהקליט איתנו לפני שזה ישתנה. אופן הנגינה פחות הפריע לו. הוא רצה לתפוס תחושה. יש המון טעויות בנגינה ובמהירויות הביצועים אבל ג'ון אהב את זה. הוא היה נכנס לאולפן בתחילת סשן ורץ מיד אל הפסנתר. הוא אפילו לא אמר לנו שלום. הוא התיישב מול הפסנתר, עם יוקו לצדו, ושר את השיר הבא שעלינו להקליט. הוא חילק לנו דפים עם מילות השיר, כדי שנדע על מה הוא שר בזמן שאנחנו מנגנים. בדף הוא הוסיף מולנו, בעפרון, את האקורדים".

הרקע ליצירת התקליט היה דרמטי לא פחות מהמוזיקה עצמה. לנון השלים, לקראת הקלטתו, ארבעה חודשים אינטנסיביים בהם עבר בקליפורניה טיפול בשיטה שנקראת "פריימל סקרים" אצל דוקטור ארתור ג'יינוב. הטיפול הזה נועד להוציא ממטופליו דברים שהודחקו בעבר, תוך עידודו לשפוך אותם החוצה בצרחות עד לב השמיים. החוויה הזו, שג'ון לא הצליח להגיע לסוף התהליך שלה, הובילה אותו לשפוך לתקליט זה דברים שהדחיק במשך שנים, כולל הכאב הגדול שקינן בו על מותה של אמו ג'וליה בתאונת דרכים, ויחסיו הרעים והמנוכרים עם אביו, פרד, שנטש אותו בילדותו. המוסיקה הוגשה למאזין באופן עירום ונטול מסכות לרוב. השירים הוקלטו באופן חי, כמו בהופעה, עם תוספות מועטות בהמשך, כדי לשמר את האותנטיות.

התקליט נפתח בצורה שאי אפשר להתעלם ממנה: צליל פעמון לוויות כבד. מהירות הקלטתו הואטה כדי להעצים את האפקט הדרמטי והמצמרר. את הרעיון לצליל פעמון זה קיבל ג'ון בעת שראה תכנית טלוויזיה דוקומנטרית ב-BBC. הפעמון הזה פותח את השיר על הוריו שנטשו אותו ומשמש כהקדמה מושלמת. ארבעת צלילי הפעמון פותחים את הדלת לכניסת המאזין לעולם לא נינוח ברובו. עולמו של ג'ון לנון. בסוף שיר הפתיחה, MOTHER, נשמע הוא צורח כאילו נמצא בעוד סשן של פריימל סקרים ולא באולפן ההקלטות. הצרחות האלו, MAMA DON'T GO, DADDY COME HOME, הן מהרגעים הכואבים יותר שהוקלטו אי פעם על ידי כוכב פופ.

משם אנחנו מובלים לשיר השני, HOLD ON, שבא כסוכריית הרגעה מתוקה אחרי פתיחה כה מצמררת. ג'ון מסביר בו ליוקו ולנו שהכל יהיה בסדר ונשיג נצחון בקרב. מבקרים חדי אוזן ציינו כי באמצע המילים המרגיעות, ישנו רגע של הומור פנימי: חיקוי מגניב של מפלצת העוגיות COOKIE MONSTER מתוך התוכנית רחוב סומסום, כשלנון צועק COOKIE. רחוב סומסום החלה לעלות לשידור בשנת 1969 ולנון הפך לצופה נלהב שלה - כמו גם רינגו, שתופף פה. אך הרוגע הזה הוא זמני והשיר הבא, I FOUND OUT, מביא לנו שוב את ג'ון החודרני והחשדן, שמציג בפנינו את דעתו על האנשים בהם האמין בעבר אך גילה מי הם, כולל ספקי סמים וגורואים מזויפים למיניהם.

אחרי המפגן הרוקי והמחוספס הזה מוביל אותנו ג'ון לביצוע אקוסטי אישי ואינטימי לשיר ושמו WORKING CLASS HERO. בשיר זה הוא מביע את דעתו החברתית החריפה על שיטת המעמדות הבריטית, כשפריטת הגיטרה שלו מזכירה שירי פולק ישנים, בסגנון שנהג בוב דילן לעשות בתחילת דרכו. ג'ון לא עצר והשחיל, פעמיים, את המילה הגסה FUCKING, מהלך נועז שגרם לזעזוע אצל הצנזורים ומנעה את השמעתו אז בתחנות רדיו רבות, ובארצות הברית השיר הוחרם או הושמע עם 'ביפ'. צד א' מסתיים עם ISOLATION. מסתבר שהגרסה שאנו שומעים פה היא למעשה סוג של סקיצה משודרגת. ג'ון סיפר שהוא פשוט עשה מיקס מהיר לשיר הזה ולשיר HOLD ON באותו הלילה שבו הם הוקלטו רק כדי שהוא יוכל לקחת קלטת הביתה ולהשמיע לעצמו. הוא התאהב בצליל ששמע. אז הוא אמר לעיתונאים שהוא גילה שלפעמים עדיף לא לגעת יותר מדי. בדיוק כמו שקרה לו עם הלהיט INSTANT KARMA - הוא הבין שהקסם קורה כשלא מנסים לתקן אותו אחר כך.

"אנחנו עשירים אבל מפוחדים" - כשג'ון נשאל על המילים הוא הסביר שהשיר מתאר את המצב האבסורדי שבו הוא ורעייתו YOKO ONO היו באותה תקופה. כולם חשבו שהם זוג מיליונרים שיש להם הכל אבל בפועל הם הרגישו כמו שני ילדים קטנים ומפוחדים מול כל העולם. המילים JUST A BOY AND A LITTLE GIRL לא היו סתם חרוז אלא תיאור מדויק של ההרגשה שלהם מול התקשורת הבריטית שצלבה אותם באותם ימים. פרט פיקנטי נוסף הוא שג'ון הודה בעקיפין שהשורות על כך שהוא לא מאשים את מי שפגע בו הושפעו משיר ישן של זמר הבלוז, בארט סטרונג. זה רק מראה שגם כשהוא היה בשיא הטיפול הפסיכולוגי ההוא, הוא עדיין נשאר רוקר בנשמה ששואב רעיונות מהאמריקאים.

לאחר שניקינו את הצד השני מאבק (כי בכל זאת, מדובר בתקליט ויניל) והנחנו את המחט בזהירות על פתיחת הרצועה הראשונה, מתגלה לנו השיר REMEMBER המהיר והקופצני, שמסתיים גם הוא בדרמטיות עם אפקט של פיצוץ שמחריד את הרמקולים. האפקט הזה לא סתם הושם שם, אלא הוא חלק ממשחק היסטורי של ג'ון. הוא שר לפניו את המשפט זוכרים את החמישי בנובמבר. בתאריך זה, בשנת 1605, התגלה בחור בשם גאי פוקס, כשהוא מתחבא מתחת לבניין הפרלמנט הבריטי ולצדו חביות אבק שריפה ולפיד בידו בניסיון להתנקש במלך ג'יימס הראשון. הוא נלקח משם ועבר חקירות עינויים עד שמסר את שמות האנשים עמם שיתף פעולה. מאז הפך תאריך זה ליום חג בו הוצל הפרלמנט הבריטי. חגיגות אלו נעשות עם מפגן זיקוקי דינור ומדורות, בהן נשרפת בובתו של גאי פוקס. ג'ון השחיל בספונטניות את התאריך, בעת ההקלטה, ופרץ מיד לאחר מכן בצחוק פרוע, כשהוא ממשיך את טייק ההקלטה לעוד כשמונה דקות של ג'אם סשן, שעברו קיצוץ אכזרי בעריכה לטובת הפיצוץ המסכם.

ג'ון היה מאוהב ביוקו עד כלות, גם בשנת 1970, והשיר הבא הוא שיר אהבה עדין ושברירי שכתב לכבודה ושמו LOVE. פיל ספקטור נשמע מנגן את צלילי הפתיחה בפסנתר, שחוזרים גם בסוף השיר לאחר שג'ון מביע את הבעתו הכנה, כשהוא מלווה את עצמו בגיטרה אקוסטית. שיר זה סומן במקור לצאת כתקליטון המוביל, אך ג'ון העדיף בסוף את MOTHER הקשה והלא-מסחרי במקומו, החלטה שהראתה את חוסר נכונותו להתפשר. האווירה המרגיעה של LOVE מתנפצת לרסיסים עם השיר הבא, ששמו WELL WELL WELL, שמכיל בתוכו גם ג'אם מאולתר ורועש מצד הנגנים הנוכחים, בו ג'ון צורח את נשמתו על אהבתו ליוקו ועל המהפכה המינית שלהם.

לאחר מכן מגיע זמן רגיעה נוסף עם השיר LOOK AT ME, בלדה עדינה שנכתבה עוד בהודו בשנת 1968 בתקופת ההכנות לתקליט הלבן של הביטלס. ג'ון פורט בגיטרה בסגנון פריטה ייחודי (FINGERPICKING) שלמד מהזמר דונובן והציב אז בשירים קלאסיים כמו JULIA ו- DEAR PRUDENCE. ואז מגיע הרגע ששבר את ליבם של מעריצים רבים של הביטלס וסימן את הסוף הסופי, עם השיר GOD. לקראת סוף השיר מציין ג'ון דברים רבים ואייקונים תרבותיים שאינו מאמין בהם, כשגם שם להקת הביטלס נמצא שם ברשימת הכפירה.

כך שר ג'ון בשיר GOD ונשמע כי הוא האמין לכל מילה שיוצאת פה מפיו: אני לא מאמין בקסם. אני לא מאמין באי-צ'ינג. אני לא מאמין בתנ"ך. אני לא מאמין בטארוט. אני לא מאמין בהיטלר. אני לא מאמין בישו. אני לא מאמין בקנדי. אני לא מאמין בבודהה. אני לא מאמין במנטרה. אני לא מאמין בגיטה. אני לא מאמין ביוגה. אני לא מאמין במלכים. אני לא מאמין באלביס. אני לא מאמין בצימרמן (בוב דילן). אני לא מאמין בביטלס... אז המוזיקה לפתע נפסקת, יש שקט מתוח, וג'ון פונה להסביר ש"אני רק מאמין בעצמי. ביוקו ובי. זו המציאות. החלום נגמר. מה עוד נותר לי לומר? החלום נגמר, אתמול. הייתי טווה החלום, אך אתה נולדתי מחדש. הייתי ארי הים, אך עתה אני ג'ון. אז חברים יקרים, תצטרכו להמשיך הלאה. החלום נגמר".

במחנה הלהקה היה ידוע מזה זמן רב כי ג'ון כבר לא מעוניין בלהקה, אך לקהל המעריצים הרחב, שכמה חודשים לפני כן איבד את הלהקה היקרה לו מכל, היה זה דבר קשה מנשוא. ג'ון מוטט את החלום במו ידיו ובא להסביר כי הוא מאמין אך ורק בו וביוקו. הקלידן, בילי פרסטון, נשמע מנגן פה בפסנתר דרמטי בסגנון גוספל ופיל מקדונלד, טכנאי ההקלטה, סיפר על הרגע המיוחד הזה: "בשיר הזה הוא רצה שאוריד לגמרי את האפקט המהדהד שהוצמד לקולו, ברגע בו הוא שר I JUST BELIEVE IN ME. הוא רצה להיות הוא עצמו שם, ללא אפקטים".

ועדיין, עם כל זה - המאזין לא היה מוכן למכה נוספת שהונחתה עליו לפני שהמחט תעלה מהוויניל ותחזור למקומה. השיר הסוגר, MY MUMMY'S DEAD, הוא קטע קצר ומצמרר באיכות ירודה (LO-FI) שהוקלט על ידי ג'ון בטייפ קטן וביתי, בעת ששהה בקליפורניה בטיפול ה'פריימל סקרים'. את לחן השיר הוא לקח משיר הערש המפורסם לילדים שלושה עכברים עיוורים, כשהמילים משקפות בצמרמורת את העובדה כי לג'ון לא הייתה את אימו שתשיר לו שיר ערש שכזה. זאת כי הוא הועבר, בגיל צעיר מאד, להתגורר עם אחותה הגדולה והקפדנית, מימי סמית'. לראשונה חש ג'ון כי אין לצידו את פול שינסה להניאו מלהוציא את רגשותיו החוצה או "לייפות" את המציאות, וכך סיפר לרולינג סטון: התקליט מציאותי ואמיתי מבחינתי. בעבר נהגתי להתחבא מאחורי שיריי אבל הפעם כתבתי ישירות על עצמי ובגלל זה אני ממש אוהב את התקליט. כי זה אני.

ג'ון סיכם את החוויה: "אני חושב שזה הדבר הטוב ביותר שעשיתי. אני אוהב שירים שנכתבים בגוף ראשון ולא יכולתי לעשות כך כל הזמן בעבר. כעת נכתבו כל השירים רק עליי. לכן אני אוהב את התקליט הזה כי זה אני ולא מישהו אחר".

ארת'ור ג'יינוב, שג'ון ויוקו עברו אצלו סדנת טיפול (שלא הסתיימה כפי שצריך בגלל בעיות ויזה לארה"ב) בשם פריימל סקרים, סיפר על השפעת התקליט: "ג'ון שלח אליי עותק מהתקליט והיה לי סשן קבוצתי באותו יום בו קיבלתי את זה. אז השמעתי את זה לחמישים המטופלים שפרצו מיד בבכי, כי הדבר ממש נגע בהם". לאחר שג'ון יצא מהטיפול הבלתי פתור לחלוטין עם ג'יינוב, הוא היה כעצב חשוף. והוא רצה להביא את התחושה הזו לתקליט, מבלי לייפות דבר. יוקו אף קיבלה קרדיט אמנותי בתקליט עם המילה רוח, תפקיד מוזר למדי, כשג'ון הסביר לרולינג סטון בשיא הרצינות כי יוקו מנגנת ברוח. היא יוצרת את האווירה.

למרות הביקורות החיוביות מאוד שקיבל מהמבקרים שהעריכו את הכנות, לא נמכר התקליט של ג'ון כמצופה בשווקים. תקליט הסולו של פול מקרטני, שיצא מוקדם יותר באותה שנה, עקף אותו מבחינה מסחרית, ואלבומו המשולש והענק של ג'ורג' האריסון, ALL THINGS MUST PASS, היה המצליח מכולם אז ומכר כמו לחמניות חמות. אבל במבחן הזמן, תקליטו של ג'ון מאתגר יותר להקשבה ונחשב ליצירת מופת גדולה יותר משני התקליטים האחרים שציינתי עכשיו.

בעיתון STEREO REVIEW האמריקני נכתב אז בביקורת מעורבת אך מרתקת על התקליט: "ג'ון זוכה בקלות בסיבוב הראשון בתחרות אלבומי סולו מאת חברים לשעבר של הביטלס, כפי שאני רואה זאת, ובכל זאת התקליט הזה מאכזב במובנים מסוימים כמעט כמו ההבלחות הראשונות שלאחר הביטלס של פול מקרטני וג'ורג' האריסון. הדבר שהכי מפריע לי הוא הנושא הכללי שעובר ברוב המילים - על איך זה שג'ון ויוקו נגד העולם הקר וחסר הרגישות. אם הוא צוטט נכון, ג'ון הגדיר את עצמו לאחרונה בתור הסמל שיפוצץ את אגדת הביטלס לרסיסים. זה בסדר, אבל קחו בחשבון שבמקביל הוא עושה עבודה ששבעה אנשי יחסי ציבור לא יכלו לעשות ביצירת האגדה של ג'ון ויוקו".

המבקר המשיך וכתב: "בנוסף, קצת נמאס לשמוע את ג'ון שר על עצמו ועל אשתו, אני מוצא שחלק מהשירים האלה הם דרשניים מדי, וחלקם מסתכם כמעט בשום דבר מבחינה מוזיקלית. אף על פי כן, זה הוא אלבום חזק. כסולן, ג'ון אינו פול מקרטני, וכגיטריסט ג'ון אינו ג'ורג' האריסון, אבל כאמן הוא מצויד היטב וכמעט עושה הרגל בלהתעלות מעל מגבלות טכניות. ובכל מקרה, האינסטינקט שלו חד כתמיד. גם כשלנון כמעט נסחף בגאות של פראנויה, חוש ההומור שלו טוב ומחזיק את העסק. באמצע כמה מילים שוביניסטיות ב- HOLD ON JOHN, יש חיקוי מגניב של מפלצת העוגיות של רחוב סומסום שאומרת עוגייה! האלבום, למרות שהוא טוב, היה צריך להיות טוב יותר, אבל איך אפשר להתעצבן עם בחור כזה?"

בסופו של דבר, PLASTIC ONO BAND נשאר מסמך דוקומנטרי מצמרר על אדם שמנסה למצוא את עצמו מחדש אחרי שהיה חלק מהדבר הכי גדול בעולם. זהו תקליט חובה לכל חובב מוזיקה שרוצה להבין את המחיר הנפשי של התהילה, ואת הכוח המרפא של הצעקה.

ב-11 בדצמבר בשנת 1964 נורה למוות זמר הנשמה, סאם קוק.

זמר הנשמה, סאם קוק, היה מאבני היסוד של מוזיקת הנשמה. היה לו מוניטין יקר כזמר שירי תפילה שחורים וגם רוק'נ'רול, עם קולו עתיר הרגש והעוצמה. מצעדי הפזמונים האמריקנים איכלסו רבים משיריו, אך חייו לא תמיד היו סוגים בשושנים; בשנת 1958, ושנה לאחר הצלחתו הראשונה עם הבלדה YOU SEND ME, הוא נסע במכונית עם הזמר לו ראולס, כשנקלעו לתאונה ובה נהרג הנהג שלהם, אדי קאנינגהאם. כמה חודשים לאחר מכן התאבדה אשתו הראשונה, דולורס, במכוניתה ובשנת 1963 טבע למוות בנו בן הארבע, בבריכת השחייה הפרטית.

בחייו המקצועיים הוא היה כוכב ואין ספק שזה היה רק עניין של זמן לפני שקוק היה אמור לעלות לליגת האמנים האמריקנים המובילים, לצד פרנק סינטרה, סמי דייוויס ג'וניור והשאר. קוק ראה את עצמו כשליח שנועד גם למגר גזענות נגד שחורים וסירב להופיע במקומות בהם לא ניתן לשחורים לשבת במקומות נכבדים מקדימה או לרקוד מולו.

ובכל זאת, סאם קוק היה יהיר מדי ויהירות זו היא שהובילה למותו. הנה העובדות הידועות: רבים שמחו לראותו במצב רוח מרומם ב-10 בדצמבר 1964, כשבילה במסעדה האיטלקית הגדולה, מארטוני'ס, עם המפיק שלו, אל שמידט, ואשתו ג'ואן. הם לגמו קוקטיילים להנאתם ודיברו על אלבום בלוז שיעשו ביחד. קוק לגם את המרטיני האהוב עליו והם חיכו להגעת המנות העיקריות והטעימות שהזמינו לשולחן. לפתע ראתה ג'ואן את קוק כשהוא מנפנף בידו בחופן שטרות יקרים ומנקרים. היא יעצה לו לחדול מכך ומיד. קוק עשה כך וניגש לבר המשקאות, שם ישבה אליסה בויאר החושנית בת ה-22 ממוצא אירופאי-סיני. מד ההתאהבות של קוק התחמם במהרה והוא ביקש להרשימה עם מילים מתוקות ובתשלום החשבון שלה.

לאחר חצות פנו השניים לבילוי לילי במועדון פי-ג'ייז. לאחר כמה ריקודים ולגימות אלכוהול נכנסו השניים למכונית הפרארי שלו והוא סחט ברגלו את דוושת הדלק, כשהגלגלים הסתובבו בצייתנות ובמהירות רבה למלון הסיינדה הזול, שאיפשר ללקוחות שחורים להתאסן בו, בימים של אפליה גזעית קשה. פרוצות רבות הפכו אותו למלון המועדף עליהן לעבודה. קוק רשם אותו ואת זוגתו החדשה לאחד החדרים והמארחת שחומת העור, ברטה לי פרנקלין, חייכה לעברם ובירכה אותם בשהייה נעימה.

לאחר מכן הפכו הנתונים מעורפלים, שכבויאר סיפרה כי קוק דחף אותה לחדר, הצמיד אותה לקיר וניסה להפשיטה בכוח. כך העידה בויאר בהמשך בבית המשפט: "הוא גרר אותי לחדר ההוא, אז התחלתי לדבר בקול גבוה ואמרתי לו, 'בבקשה, קח אותי הביתה'. אבל הוא נעל את הבריח ודחף אותי על המיטה. הוא אמר, 'ובכן, אנחנו רק נדבר', אבל ידעתי שהוא יאנוס אותי. אז בזמן שהוא היה במקלחת לקחתי את הנעליים, הבגדים והתיק שלי. פתחתי את הבריח וברחתי החוצה".

כשיצא קוק מהמקלחת, הוא הבין מיד כי רומה. על גופו עטה חלוק רחצה ורץ לחדרה של פרנקלין, כי חשד שבויאר מסתתרת בו. פרנקלין בת ה-55 לא הסכימה להכניס פנימה את הזמר הרותח מזעם צעק ללא הרף ופרץ פנימה. פרנקלין בעדותה: "הוא פרץ את הדלת שלי ומיד תפס את שתי ידיי. הוא התחיל לסובב אותן ושאל איפה הבחורה. התחלתי לבעוט בו ואולי יש עליו נשיכה ממני, אני לא יודעת. ניסיתי לנשוך אותו דרך החלוק שלו. נלחמתי, שרטתי, נשכתי והכל. לבסוף קמתי ותפסתי אקדח. התחלתי לירות שלוש פעמים".

שלוש יריות נורו, כשהקליעים פוגעים בליבו ובריאותיו. קוק הספיק למלמל, לפי עדותה של פרנקלין, "ליידי, את ירית בי!", לפני שקולו היקר נדם לגמרי. המשטרה קיבלה שתי שיחות במקביל; הראשונה של בויאר, ששהתה מבוהלת ברחוב ולא ידעה את מה שקרה בינתיים במלון. השיחה השנייה באה מבעלת המלון, אוולין קאר.

עבור השוטרים שהגיעו לזירה זה לא היה מוות של כוכב ידוע אלא של עוד איש שחור. בעיניהם, כל השחורים היו הדבר וכל האסייתיים היו אותו הדבר. סאם קוק היה עבורם עוד כושי שסיים את חייו עם קליעים בגופו. עם עלות השחר קיבלה גם ברברה, אשתו של קוק, הודעה על מות בעלה והתמוטטה.

ב-16 בדצמבר 1964 החליט חבר מושבעים שהירי נועד להגנה עצמית והתיק נסגר. המשטרה קבעה שהגרסאות של פרנקלין ובויאר נבדקו במכונת אמת והשתיים יצאו דוברות אמת. אלמנתו של קוק ישבה שם חיוורת וקפואה. סיפור מותו של קוק, בן ה-33, נותר עדיין עם חורים בעלילה שמקשים על יצירת התמונה ההחלטית. חבריו הקרובים טענו שאין זה מתאים לאופיו של המנוח. מנהלו, אלן קליין (אותו תכנן קוק לפטר בשל התנהגות עסקית לא הולמת כלפיו, שגנבה במרמה את זכויותיו על שיריו), מיהר לשכור את שירותיו של בלש פרטי. זה גילה כי בויאר היא פרוצת צמרת שהשתמשה במלון הסיינדה בקביעות כדי לעשוק את לקוחותיה ובאותה שיטה – להציע להם להתקלח לפני קיום יחסי המין - ובעודם מסתבנים היא סיבנה אותם כהוגן וברחה עם כספם ובגדיהם.

גם את חופן השטרות שקוק התרברב בו במסעדת מארטוני'ס דאגה בויאר לאסוף אליה. נטען כי גם המאפיה הייתה קשורה לקנוניה זו; כנראה סאם קוק הפך לדמות חזקה מדי בעולם המוזיקה ומישהו חש צורך לסדר אותו עם מטרת פיתוי נוחה ולעצור את זה. ברברה קוק מיהרה למכור לקליין את כל הזכויות לשיריו של קוק, תמורת סכום זעום. כך אהב קליין לפעול נגד לקוחותיו; לקבל את אהבתם ולגזול את כספם. בגלל שלא נעשתה בזמנו חקירה משטרתית רצינית ומאז היה טיוח – נותרה סיבת מותו של קוק בתוך ערפל סמיך.

המוני אנשים הגיעו ביום קר לחלוק כבוד אחרון לקוק בשיקגו. הם היו המומים ומבולבלים – כיצד אחד מכוכבי הפופ הגדולים שלך אמריקה מת עירום במלון מפוקפק בלוס אנג'לס? המתאגרף הידוע, קסיוס קליי, היה חבר קרוב של קוק ומיהר לתקוף בזעם בתקשורת: "אם סאם קוק היה פרנק סינטרה, הביטלס או ריקי נלסון - האף.בי.איי היה חוקר את המקרה והאישה הזו הייתה נשלחת לכלא!". ובכן, לא רק שפרנקלין לא נכנסה לכלא, אלא שבמאי 1967 היא קיבלה פיצויים מיורשיו של קוק בסך 30,000 דולר כי, לטענתה, הוא פצע אותה.

לאחר מותו של קוק יצא שיר חדש שלו – "שינוי עומד להגיע", שבא לתאר את הקרע של חיי האנשים השחורים בארה"ב. "היו זמנים בהם חשבתי / שלא אוכל לשרוד זמן רב / אבל עכשיו אני מסוגל להמשיך".

כך הוא שר בשיר שנשמע כמסר אופטימי שלו לחברה שלמה מדוכאת. סאם קוק לא זכה לראות את השינוי.

ה-11 בדצמבר בשנת 1980... והרצח של ג'ון לנון משפיע על רבים.

רק שלושה ימים חלפו מאז אותן יריות מחרידות בפתח בניין הדקוטה בניו יורק, והעולם, איך לומר בעדינות? פשוט ירד מהפסים. אם חשבתם שההלם הראשוני יעבור ושקט יחזור לרחובות, טעיתם ובגדול. גלי ההדף של הרצח המיותר הזה המשיכו להכות בכל פינה בגלובוס, והיום הזה סיפק כותרות שגרמו אפילו לכתבים הציניים ביותר להזיל דמעה (או סתם להזדקק למשקה חריף).

הטרגדיה הגדולה של ג'ון לנון איימה להפוך למגפה של ממש. הדיווחים שהגיעו למערכות העיתונים היו מצמררים: נערה צעירה בת 16 החליטה שאין טעם להמשיך בעולם נטול לנון וניסתה לשים קץ לחייה בבליעת כדורים. במקביל, בחור מיוטה לקח את האבל צעד אחד רחוק מדי וירה בעצמו. המכנה המשותף? שניהם, ברגעי ההכרה שלהם לאחר מכן, מלמלו שהצער על מותו של ג'ון היה פשוט כבד מנשוא. גל ההתאבדויות הזה איים לצאת משליטה.

מי שנאלצה להתמודד עם המצב הבלתי אפשרי הזה, בתוך כל האבל האישי שלה, הייתה יוקו אונו. האלמנה הטרייה, שבוודאי היה לה מספיק על הראש באותו רגע, נאלצה לתפקד כמבוגר האחראי של העולם כולו. היא הרימה טלפון בהול למערכת עיתון NEW YORK DAILY NEWS (כן, היא אשכרה התקשרה לשם בעצמה) וביקשה לפרסם הצהרה מיוחדת. המטרה הייתה ברורה: לעצור את הטירוף. יוקו קיוותה שמילים חמות ממנה ימנעו מקרים טרגיים נוספים בהמשך, כשהיא מזכירה למעריצים השבורים שג'ון היה רוצה שהם יחיו.

אבל בזמן שיוקו ניסתה להציל חיים, בתוך בניין הדקוטה עצמו התרחשה דרמה קטנה ומלוכלכת שרק בדיעבד נבין את גודלה. פרד סימן, העוזר האישי של ג'ון ויוקו, פנה למעסיקתו השבורה וביקש להשתחרר באופן זמני מעבודתו. הסיבה הרשמית? כנראה עייפות או צער. אבל הו, כמה שהתמימות חגגה שם. בהמשך נגלה שמר סימן ניצל את הכאוס כדי, לכאורה, "לסחוב" יומנים אישיים, מסמכים ופריטים של ג'ון, בפרשה שתפרנס עורכי דין לעוד שנים רבות. הוא עולל שם מעשים שהיו גורמים לכל מעריץ להחוויר, אבל באותו יום חמישי הוא פשוט נראה כמו עוד עובד עצוב שצריך חופש.

ומה בגזרת הרוצח? הו, שם הקרקס היה בשיאו. הכתב האמריקני החרוץ, פיליפ פין, היה בשטח כדי לדווח על המהומה המשפטית. וכך הוא תיאר את המחזה הסוריאליסטי: "מארק צ'אפמן, האיש שירה בג'ון לנון, נלקח היום אל בית המשפט כשהוא לובש עליו אפוד נגד קליעים. זאת במטרה לאפשר לעורך דינו לרדת מהתיק הזה. הרברט אדלברג, האיש שנשכר להגן על צ'פמאן, שלל כי יש איומים על חייו אך הודה שהתיק הזה רובץ על צווארו".

מסתבר שלא כולם רוצים את הפרסום שמגיע עם ייצוג האיש השנוא ביותר בעולם באותו רגע. אדלברג, עורך הדין המסכן שנפל בחלקו התפוח הלוהט הזה, נשמע כמי שרק מחפש את יציאת החירום הקרובה ביותר. הוא דיווח גם הוא: "טלפונים ללא הרף קוטעים את הניסיון שלי להגן על הלקוח שלי כמו שצריך. האם אני מפחד? אני לא יכול להגיד זאת, אבל בטיפול בתיק שכזה, אתה חייב להיתקל באנשים מוזרים. הבנתי שהאיש שמכר למארק את האקדח כבר קיבל איומים על חייו". כן, מתברר שהזעם הציבורי לא פסח על אף חוליה בשרשרת, ומוכר האקדחים מהוואי גילה שלקפיטליזם יש לפעמים מחיר כבד.

ובינתיים, הרחק מההמולה הניו יורקית המיוזעת, באחוזה בריטית גדולה בשם FRIAR PARK, ישב ג'ורג' האריסון. החיפושית השקטה היה בעיצומן של עבודות על תקליט חדש בשם SOMEWHERE IN ENGLAND. התוכנית המקורית הייתה להמשיך להקליט באולפן הביתי המפואר שלו באותו יום, עסקים כרגיל. אבל המוזיקה פשוט לא רצתה לצאת. ג'ורג', שמטבעו לא היה איש של מילים מיותרות, מצא שאינו מסוגל להביא את עצמו לכך נפשית. הגיטרות נשארו דוממות, המיקרופונים כבו, והוא ביטל את סשן ההקלטה. חדי העין יבחינו שמאוחר יותר, הטראומה הזו תוביל אותו לשכתב לחלוטין שיר שיועד במקור לרינגו סטאר, ולהפוך אותו לשיר ההצדעה המרגש ALL THOSE YEARS AGO, שבו יארח את פול ורינגו. אבל באותו יום חמישי בדצמבר? היה רק שקט רועם.

ב-11 בדצמבר בשנת 1970 יצא התקליט השלישי של קינג קרימזון - LIZARD.

אם חשבתם שתולדות הרוק רצופות דרמות, ריבים, אגואים מתנגשים ורגעים ביזאריים באולפן, חכו שתשמעו את הסיפור על האלבום השלישי של קינג קרימזון, LIZARD. זהו סיפור על להקה שהתפרקה עוד לפני שהתחברה, על סולן ששנא את המילים שהוא שר, על מתופף שחי על קצה העצבים, ועל מנהיג אחד – רוברט פריפ – שניסה לנווט את הספינה הזו דרך ים של ג'אז, רוק וטירוף קרקסי מוחלט ורדוף שדים.

השנה היא 1970. העולם המוזיקלי מתאושש מההנגאובר של שנות השישים, וקינג קרימזון, הלהקה שהפכה את עולם הפרוג-רוק על פיו רק שנה קודם לכן, נמצאת במצב צבירה נזיל, אם לומר בעדינות. אחרי ההצלחה של האלבום הראשון והעזיבה הדרמטית של חברי הלהקה המקוריים, רוברט פריפ ופיט סינפילד (התמלילן) מצאו את עצמם בצומת דרכים. האלבום השני, IN THE WAKE OF POSEIDON, היה סוג של הצלחה, אבל הלהקה עצמה? היא הייתה בגדר שמועה. וכך, בקיץ 1970, כשבאוויר עומד הלחץ לייצר עוד אלבום מופת, מתחיל הסיפור המוזר של LIZARD.

תארו לעצמכם את הסיטואציה הבאה: רוברט פריפ, האיש והגיטרה, הגיע למצב של ייאוש כה עמוק מניסיונות לגייס נגנים חדשים, עד שהוא פשוט ויתר. מל קולינס, הסקסופוניסט המוכשר שהצטרף כנגן סשן באלבום הקודם והפך לחבר די קבוע, מצא את עצמו בסיטואציה הזויה. "כל מה שאני זוכר זה שרוברט ויתר לגמרי, אמר שאין תקווה", שיחזר קולינס. "זה היה כל כך טראומטי שבשלב מסוים רוברט לא יכל להתמודד עם זה יותר ואמר לי שאם אני רוצה להמשיך עם קרימזון ולהקים את הלהקה, אני צריך לעשות את האודישנים".

וכך, קולינס הצעיר, סקסופוניסט שבעצמו בקושי הכיר את היצירות, מצא את עצמו לבד בחדר חזרות קטן, בוחן מתופפים ובסיסטים. "זה היה מטורף לגמרי", הוא נזכר. "הגיעו כל מיני חסרי סיכוי שניסו לפלס את דרכם פנימה, ורוברט השתמש בי כדי לסנן אותם. הוא לא היה טיפש!". רק כשקולינס מצא מישהו ראוי, פריפ היה מקבל "גל אנרגיה חדש" ומצטרף לתהליך. מתוך הכאוס הזה נשלפו שני שמות שיהפכו את IZARD למה שהוא: המתופף אנדי מקולוק והבסיסט/זמר גורדון האסקל.

מקולוק, ששכר באותה תקופה חדר בביתו של קית' אמרסון (מלהקת ELP), הגיע דרך המלצה של אמרסון עצמו. דרך אגב, מקולוק ניגן בעברו עם גרג לייק בלהקה בשם THE SHY LIMBS. אבל הסיפור המעניין באמת הוא של גורדון האסקל. חבר ילדות של פריפ מבית הספר, האסקל היה בכלל זמר מהסוג שלא נמשך לקינג קרימזון - למרות שהוא שר בתקליט השני את הבלדה CADENCE AND CASCADE (נו, בכל זאת היו שם כמה מצלצלים שנוספו לכיס שלו). והוא עמד בפני דילמה: להצטרף ללהקת הפופ המסחרית "מישורים לבנים" או ללכת עם הבקשה של חבר הילדות שלו שזקוק לעזרה ולהצטרף לקרימזון כחבר אמיתי.

התגובה הראשונית של האסקל להצעה של פריפ הייתה סירוב מנומס. המוזיקה של קרימזון הייתה "קרה מדי" לטעמו האישי. אבל פריפ לא ויתר. הוא נסע עד לקוטג' של האסקל ליד גילדפורד כדי לשכנע אותו אישית. "אמרתי שאעשה את זה רק אם יורשה לי להיות אני", סיפר האסקל. פריפ הבטיח לו: "אני רוצה אותך, יש לך טיימינג מצוין כבסיסט ואני רוצה מישהו עם הקטע הזה של מוטאון. תוכל לעשות מה שאתה רוצה". הבטחה שכידוע, לא ממש החזיקה מים.

ההרכב החדש נכנס למרתף החזרות ברחוב פולהאם פאלאס, והאווירה הפכה במהרה לטעונה. האסקל ומקולוק עבדו שעות נוספות על יצירות חדשות של פריפ, כשהם בעצם מנגנים "בחושך", בלי לדעת מה תהיה הצורה הסופית של השירים. האסקל, שהיה רגיל לנגן מוזיקה עם גרוב ונשמה, מצא את עצמו מתוסכל מהגישה השכלתנית של פריפ. "בשלב מסוים, רוברט תפס אותי אומר לאנדי: 'תשמע אנדי, זה הגרוב, וכל מה שהוא עשה זה להסיר את הגרוב. אתה חייב לשמור את הגרוב בראש שלך ולנגן ערימה של שטויות במקום'", סיפר האסקל. במקרה אחר, פריפ תפס את האסקל מנגן גרסת פ'אנק לשיר CIRKUS, והיה, במילותיו של האסקל, "רותח מזעם".

מקולוק המסכן היה יוצא מהחזרות ומביע את חוסר הביטחון שלו בפני חבר שלו, המתופף איאן וואלאס (שבהמשך יהיה זה שיחליף אותו בקרימזון...). הוא היה תחת לחץ עצום. האסקל, מצדו, היה חוזר הביתה כל ערב ופורק את תסכוליו בפני בת זוגו. הוא הרגיש מבודד, מנוכר מהכיוון המוזיקלי, ובעיקר – הוא שנא את המילים של פיט סינפילד. שנאה יוקדת, כמעט פיזית. הוא חשב שהן יומרניות, חסרות משמעות ובסגנון "בגדי המלך החדשים".

אבל השיא הגיע באולפני WESSEX. כשההקלטות החלו. היום הראשון היה, איך לומר, קטסטרופה. פריפ וסינפילד לא היו מרוצים מסאונד התופים. הם בילו 12 שעות בניסיון למצוא את הסאונד הנכון, כשמקולוק נדרש להכות שוב ושוב בתופים שונים בעוד המיקרופונים זזים מילימטר לפה ומילימטר לשם. האסקל, מוזיקאי סשן מנוסה שהיה רגיל לעבוד יעיל, היה המום. "זה היה מגוחך, מעולם לא ראיתי דבר כל כך מטופש – הם לקחו 12 שעות להשיג סאונד תופים – וזה עדיין נשמע חרא", הוא אמר בבוטות האופיינית לו. "ללהקה של אוטיס רדינג לקח שתי דקות להשיג סאונד תופים וזה היה מושלם. פריפ וסינפילד לא ידעו מה הם מחפשים. התופים שלהם לא יכלו להישמע כמו DOCK OF THE BAY כי זה נשמע יותר מדי כמו תוף – זה היה חייב להישמע 'חדשני'".

המתח בין החברים הגיע לרמות של קומדיה שחורה. באחד הרגעים, כשהאסקל העז להטיל ספק בנקודת הפקה מסוימת, פריפ ענה לו בעוקצנות: "טוב, וכמה להיטים היו לך?". מל קולינס, שצפה מהצד, הופתע לגלות שהשניים היו פעם חברים ללימודים, שכן לא הייתה ביניהם שום חמימות.

ברוכים הבאים לקרקס. האלבום נפתח בקטע חרישי שבו צלילי פסנתר חשמלי מהדהדים כטפטופי מים וקולו של האסקל מגיח מרחוק ולאט לאט מתקרב אלינו עד שהוא נמצא ממש לידנו וכמה צלילי מלוטרון-חליל מובילים אל התרועה הסוחפת. זו נהמת צליל BRASS מאיימת של המלוטרון וזוהי יריית הפתיחה שמגדירה את האלבום כולו – שילוב של יופי עדין ואגרוף לפנים. לא אשכח לעולם את הפעם הראשונה ששמעתי את היצירה הזו כבן עשרה. פי היה פעור.

המילים של סינפילד, שמתארות סצנות מוזרות בתוך האוהל הגדול, שאבו השראה מילדותו. עוזרת הבית הגרמניה של אמו הייתה בעברה חברה בלהקת "הוולנדים המעופפים" המפורסמת, ולקחה את פיט הצעיר לקרקס ברטרם מילס. "הוצגתי בפני מאלפי חיות, אקרובטים, ומנהל הזירה הקשוח... וקוקו הליצן!", נזכר סינפילד שהפך את כל זה לטקסט הזוי ואפקטיבי. אבל עבור פריפ, בהסתכלות לאחור, הביצוע היה בעייתי. "גורדון האסקל נאבק בגבורה להיות זמר בהקשר שבו המאמץ הזה הוא בלתי אפשרי מבחינה תפקודית. לא פלא שגורדון מעדיף את מוטאון על פני קרימזון כדוגמה לכתיבת שירים טובה. גורדון לא היה במקום בקרימזון, וסבל ממצוקה במשך כמעט 30 שנה כתוצאה מכך". שימו לב לתפקידי הגיטרה המיוחדים של פריפ. הוא השתמש כאן בגיטרה של חברת MARTIN ועושה בה קסמים.

השיר הבא, INDOOR GAMES, נשמע כמו להקת ריקודים של בית מלון שיצאה מאיזון. כמה שזה מבולגן ומסודר בו זמנית - פשוט גאוני! אבל הרגע הכי בולט בשיר הוא ללא ספק הצחוק המטורף בסופו. ישנה טענה שסינפילד הצחיק את האסקל כדי לגרום לו להירגע, אבל האסקל מכחיש זאת בתוקף ומציג גרסה הרבה יותר צינית. "הייתי בתוך תא השירה, לבד עם דף המילים לפניי, והשיר נגמר ב-HEY HO. כשראיתי את השורה הזו מגיעה חשבתי 'אני לא יודע איך לשיר את זה'. חשבתי שזה פשוט לא שפוי אז אמרתי את זה ופשוט פרצתי בצחוק. לא האמנתי שהם לוקחים את כל זה כל כך ברצינות. זו הייתה פשוט בדיחה. זה היה הדבר הגרוע ביותר ששמעתי עד אותה נקודה, והנה אני אשכרה עושה את זה". בין אם זה היה צחוק של שחרור או לעג, פריפ וסינפילד אהבו את האיכות הסוריאליסטית של הרגע, והשאירו אותו שם, מרחף ומצמרר, לנצח. האם הם תכננו שה-HEY HO הזה יהיה כמו צעקת ה-HEY HO של ג'ון לנון כשהמחט עוברת באלבום הלבן מיד לשיר על הגיטרה המתייפחת ברכות של האריסון? כנראה שכן - כי השיר הבא מדבר על... הביטלס.

בשיר HAPPY FAMILY, סינפילד מתאר את התפרקות הביטלס במילים יבשות ומושחזות. כדי להוסיף עוד שכבה של מסתורין (או אולי כדי להסוות ביצוע קולי מהוסס), קולו של האסקל עבר דרך מעבדי צליל של סינטיסייזר ה-VCS3. השיר הוא ניסוי אמיץ של ג'אז-רוק כאוטי, עם פסנתר חשמלי דוקרני של הקלידן קית' טיפט. שוב, הכאוס חוגג - וזה מופלא!

רגע של נחת מגיע עם השיר שחותם את הצד הראשון של התקליט - LADY OF THE DANCING WATER. שיר פולק עדין, שמדגיש את קולו הרך של האסקל ואת החליל המופלא של מל קולינס. זהו שיר על אהבה אבודה וזמנים שעברו. טרומבוניסט הג'אז ניק אוונס, שהתארח בשיר, זוכר אותו בחיבה: "זה אחד הפייבוריטים האישיים שלי. זה לא קל לפרק אלבום כמו LIZARD לרצועות בודדות – הוא יצירה אחת בפני עצמה".

פריפ וסינפילד גייסו להקלטות שני נגני ג'אז צעירים: מארק צ'אריג בקורנית וניק אוונס. השניים הקליטו את תפקידיהם במשך שני ערבים והתהליך היה לא קל בכלל. שניהם התמקמו בתוך תא באמצע אולפן ההקלטות, כשהפלייבק מנוגן להם באוזניות. מה שהפך את התהליך לקשה הוא שהם אולצו לנגן בכל פעם רק כמה תיבות ולעצור כדי שפריפ יעבור על נגינתם בחדר הבקרה ויבדוק אם הטייק של כמה התיבות הנוספות שהוקלטו מתאים לו. שני הג'אזיסטים מצאו בתהליך הזה טירחה רבה שהייתה מנוגדת לגישתם הספונטנית יותר. מל קולינס נכח בכל הסשנים אך את תרומתו הוא הקליט רק אחרי שכל האחרים סיימו.

ואז, אחרי שנרגעים קצת (אלא אם אתם לא אנשי תקליטים, אלא סטרימינג), מגיע הזמן לצלול אל הצד השני של התקליט שמוקדש כולו ליצירת הנושא. אפוס שנפרש על פני יותר מ-20 דקות.

החלק הראשון, PRINCE RUPERT AWAKES, מציג אורח מפתיע: ג'ון אנדרסון מלהקת יס (שבאותם ימים טרם ידעה הצלחה גדולה). פריפ וסינפילד ידעו מראש שקולו של האסקל לא יתאים לחלק הזה, ולכן הזמינו את אנדרסון. השיר מלא בהוד והדר, עם מפלי מלוטרון שוצפים, הפסנתר המדלג של טיפט והקול המלאכי של הסולן החיובי הזה. פריפ, בציניות האופיינית לו שנים רבות אחרי, העיר בזמן עריכה מחודשת של האלבום: "פרינס רופרט (שהיה קצין צבא מהמאה ה-17) היה עושה טוב יותר לו היה נשאר במיטה באותו יום".

ואז מגיע BOLERO - THE PEACOCK'S TALE. כאן, השיפוט המחמיר של פריפ מתרכך. זהו קטע יפהפה המשלב ג'אז ומוזיקה קלאסית, עם סולו אבוב מרגש של רובין מילר (אחיה של סטפני רובן, זוגתו של סינפילד באותה תקופה). פריפ משמש כאן כמעין מנצח, מספק את המלוטרון העדין שמתחת לנושא הראשי. אבל השקט לא נמשך זמן רב. THE BATTLE OF GLASS TEARS זורק אותנו לשדה קרב ימי הביניים. האסקל מספק כאן את אחד הביצועים הקוליים המשכנעים ביותר שלו, בקול נמוך ומלא חשש, שמתאים בול לתיאור קרב דמעות הזכוכית של סינפילד.

הקרב המוזיקלי באולפן, לעומת זאת, היה אמיתי לגמרי. בקטע LAST SKIRMISH, הכלים דוחפים ודוחקים זה את זה בטירוף. עבור גורדון האסקל, ההקלטה של החלק הזה הייתה סיוט. הוא מודה שאיבד לחלוטין את דרכו במהלך הנגינה. "אני מגיע לסוף והם אומרים 'זה נהדר!' ואני חושב לעצמי 'ובכן, זה בטח טוב כמו סאונד התופים שלכם. אין לכם מושג מה אתם עושים. תודה לאל שזה נגמר!' שמונה דקות של בחור שמסתובב בתוך התחת של עצמו. יופי. זוהי אמנות". בניגוד להאסקל - מבחינתי זה מרגעי הפרוג הגדולים. האלבום נחתם ב-BIG TOP, סיומת קרקסית מואצת ומשעשעת, כאילו כל הטירוף הזה היה רק הזיה בלונה-פארק.

עם סיום ההקלטות בספטמבר 1970, נראה היה שהמזל סוף סוף מאיר פנים לקינג קרימזון. האלבום היה מוכן, והלהקה התכוננה לחזרות לקראת סיבוב הופעות.אז אורגנה מסיבת עיתונאים באולפן ההקלטות על מנת להציג את ההרכב החדש של קרימזון. הלהקה ניצבה בכמה פוזות בזמן שהמצלמות תיקתקו את מה שאמור להיות ההרכב החדש. לאחר מכן הושמע כל האלבום לנוכחים, אך האסקל חש מבודד וכועס. הוא הרגיש רע עם עצמו כחבר בלהקה הזו וגם מבוייש מהמוזיקה שנוצרה לאלבום LIZARD. מתחת לפני השטח, הר געש עמד להתפרץ. האסקל, שבילה שלושה חודשים בהקלטות, נדרש עכשיו ללמוד את הרפרטואר הישן של הלהקה. הוא ידע שבסתר ליבו, השירים הישנים יקבלו קדימות על פני החומרים שלו. הוא הרגיש בודד ומבודד. ביום השלישי לחזרות, ביום שני ה-2 בנובמבר, האסקל ביקש לשנות את הסולם של השיר 21ST CENTURY SCHIZOID MAN, כדי שיתאים לקולו הנמוך יותר. התשובה של פריפ? "תשיר בסולם המקורי. נעביר את הקול דרך מעבד צלילים". זה היה הקש ששבר את גב הגמל. ויכוח לוהט התפתח.

"אז אמרתי 'אני לא עולה לבמה לעשות מעצמי אידיוט'", שיחזר האסקל. "אז פריפ אמר 'אתה רוצה לעזוב?' ואמרתי 'אני רוצה. אני לא הולך לעלות לבמה ולשיר משהו שאני לא מאמין בו. זה בולשיט'. פשוט כך. אז ארזתי את הציוד שלי, וכשהגעתי לדלת של המרתף, פיט סינפילד היה משמאל, מל מימין, רוברט היה שם והוא אמר בציניות 'אל תדאג, אתה עדיין תקבל את התמלוגים שלך מהתקליט' וזה היה זה". מיד הכותרת בעיתון מלודי מייקר זעקה: "HASKELL QUITS CRIMSON". פריפ צוטט באומרו: "אני מניח שקרימזון זו דרך חיים. זה דבר מאוד אינטנסיבי ואני חושב שגורדון הבין את זה".

האסקל זעם כשראה את הכותרת. הוא היה משוכנע שהמהלך הראשון של הלהקה היה לרוץ לעיתונות כדי להשיג יחסי ציבור, במקום לנסות לפתור את הבעיה. "העיתון יצא ביום חמישי ואני עזבתי ביום שני בערב. הדבר הראשון שאני הייתי חושב עליו היה 'בואו נסדר את זה'. אבל לא, זה היה 'בואו נשיג קצת עיתונות'. הם חכמים והם אף פעם לא מפספסים טריק. זה 100% ביזנס עם החבר'ה האלה". בעקבות האסקל, גם המתופף אנדי מקולוק, שמעולם לא היה מאושר ב-100%, הגיש את התפטרותו. קינג קרימזון שוב נותרה ללא להקה.

במשך שנים, גורדון האסקל נשא עמו טינה עמוקה. הוא טען שרומה מבחינת תמלוגים מכיוון שהוגדר כנגן סשן ולא כחבר להקה מלא (הטענה הרשמית הייתה שחברות מלאה מתחילה רק בסיבוב ההופעות - שלא קרה). הוא אפילו כתב מכתבים זועמים להנהלת הלהקה, שאחד מהם נפתח במילים "חזירים שמרנים יקרים". האסקל המשיך לתאר בכאב: "נאלצתי להתמודד עם הרבה השפלה. הייתי בנורווגיה פעם בשירותים עם חורים בנעליים ומישהו ניגש אליי ואומר 'לא היית פעם בקינג קרימזון?'"

רוברט פריפ עצמו, במשך שנים, לא מצא הרבה נחת באלבום הזה. הוא תיאר אותו כ"הרבה רעיונות, שרובם מוצגים בו-זמנית ומעט מאוד מהם עובדים. עבודה ועמל, לרוב חסרי שמחה". ועדיין, למרות (ואולי בגלל) הכאוס, התיעוב ההדדי והדרמה, LIZARD נשאר יצירה מרתקת. הוא עומד שם, מוזר וגאה. רגע בזמן שבו להקת רוק אחת ניסתה למתוח את הגבולות עד הקצה, ועל הדרך קרעה את עצמה לגזרים. ג'אז, קלאסי, רוק, קרקס וטירוף – הכל מעורבב בתוך עטיפה אחת יפהפייה ומטרידה. בדיוק כמו שקרימזון יודעים לעשות.

ואפרופו עטיפה. עטיפת האלבום הזה אוירה על ידי ג'יני באריס ווייד (שהייתה אז בת 19). ווייד הייתה סטודנטית לאמנות בלונדון וסיימה שם, בשנת 1969, עם התמחות בגרפיקה. זמן קצר לאחר מכן קיבלה את אחת ממשימותיה הראשונות כמעצבת - לצייר עטיפה ללהקת קינג קרימזון. ווייד: "זו הייתה עבודה חלומית וגם שילמו לי עליה יפה. פיט סינפילד אמר לי להביא להם איזה רעיון שעולה ברוחי. אז צץ בראשי הרעיון לעצב ציורים עם כיתוב מימי הביניים. אהבתי אז מאד את הכיתוב מהתקופה ההיא כמו גם מיניאטורות פרסיות". סינפילד, בראיון שנערך עמו בשנת 2008, לקח את קרדיט רעיון תקופת הימי ביניים לעצמו.

ווייד חיפשה בזמנו עבודה ושמעה שסינפילד מחפש מעצב. היא הכירה אותו דרך חבר משותף והלכה לפגוש אותו בביתו. הוא העניק לה דפים עם מילות השירים ועם זה היא ניגשה למשימה. את המוזיקה היא שמעה רק בשלב הרבה יותר מאוחר. את הציור היא עשתה עם צבעי גואש כשצד העטיפה, עם המילה CRIMSON בו, מתייחס לשירי הצד הראשון שבאלבום. ווייד: "ציירתי שם אמני קרקס, לפי השיר הראשון (CIRKUS) ויש שם את הביטלס, כי השיר HAPPY FAMILY מדבר על פירוק הלהקה. שתלתי בפנים גם בדיחה פרטית שלי, על להקת החלומות שלי. שמתי בה את ג'ימי הנדריקס, המתופף ג'ינג'ר בייקר ואת החבר שלי, דייב ווייד בחליל, כשהם מנגנים ביחד. מאד אהבתי אז את הנדריקס ואת CREAM. מעליהם, מנופף בידו מתוך מטוס, זה הוא רופרט הדב, שהיה דמות מצוירת לילדים ומאד פופולרית. למה שמתי את זה שם? כי התחשק לי". דרך אגב: ווייד התבלבלה וציירה את הנדריקס כגיטריסט ימני. אבל העיקר הכוונה, נכון?

הביקורות בעיתונים גרסו כי "התקליט הזה יכול בקלות להיחשב כיומרני ומנופח, אך האמת היא שהוא לא כזה. היומרנות נמצאת בתמליליו של פיט סינפילד, שאם אינכם אוהבים כתיבת שירה - תמצאו אותם חסרי משמעות. המגוון המוסיקלי פה גדול ודורש האזנה מרוכזת, אך נראה לי שכל אחד יכול למצוא כאן משהו שיגרום לו להנאה" ( עיתון 'דיסק אנד מיוזיק אקו').

ביקורת אחרת טענה כי "התחשוה הפרנואידית שהפגינה הלהקה באלבומה הראשון נעלמה. המילים מחזירות מדי פעם לשם אך המוסיקה פחות נאיבית ובטוחה בהרבה יותר. רק שניים מחברי הלהקה המקורית נמצאים פה, כך שהקשר של הלהקה הנוכחית לזו שבעבר הוא מרוחק מאד. למוסיקה עצמה יש אלמנטים עדינים לצד מוסיקה אפלה ואלימה". (עיתון 'רקורד מירור')

העיתון EVENING STANDART הבריטי פרסם, ב-12 בדצמבר 1970, את ביקורתו על תקליט זה: "התקליט רדוד באופן תהומי. זו המתנה המושלמת למישהו שאתם הכי שונאים בעולם אך מכריחים אתכם לקנות לו, מסיבה זו או אחרת, מתנה".

גם זה קרה ב-11 בדצמבר. קבלו ענייני רוק'נ'רול, דרמות משפחתיות ויין כשר שקרו ביום הזה פעם.

התאריך הוא ה-11 בדצמבר, וההיסטוריה של המוזיקה רועשת וגועשת. היום אנו מציינים את יום הולדתו של האיש שהביא לנו את הרכות במוסיקה, דייויד גייטס. גייטס נולד בטולסה, אוקלהומה, בשנת 1940, והפך לימים לסולן, הבסיסט, המפיק והמנהיג הבלתי מעורער של להקת BREAD. האיש ידע בדיוק איך לאפות להיטי סופט-רוק מושלמים, ועם שירים כמו IF ו-MAKE IT WITH YOU, הוא ידע בדיוק באיזה צד למרוח את הריבה על הלחם שלו והבטיח את מקומו בפנתאון המוסיקה הרכה והאיכותית של הסבנטיז.

ונעבור משקט ורוך אל עוצמה גולמית: בדיוק עשרים שנה לאחר לידת גייטס, בשנת 1960, העולם זכה לקבל את הטעימה האמיתית הראשונה ממי שתהפוך למלכה הבלתי מעורערת. ארית'ה פרנקלין, אז רק בת 18, ערכה את הופעת הבכורה הרשמית שלה במועדון הג'אז הנחשב VILLAGE VANGUARD בניו יורק. זו הייתה יריית הפתיחה בקריירה שתעביר אותה מעולם הגוספל הכנסייתי אל לב המיינסטרים האמריקאי, כשהיא מחשמלת את הקהל הניו-יורקי המתוחכם.

קופצים לשנת 1968, שנה סוערת במיוחד. עיתון THE TIMES פרסם כתבה מרתקת מאת שילה מור תחת הכותרת המסקרנת "הדור חסר המנוחה". הזרקור הופנה שם אל הרכב מסקרן בשם FEATHERS, שהובל על ידי בחור צעיר ואניגמטי בשם דייויד בואי. בואי היה אז עוף מוזר בסצנה, והכתבה סיפקה הצצה נדירה לדינמיקה בינו לבין בת זוגו דאז, הרמיון פארת'ינגייל (שהשפיעה עליו רבות ואף זכתה לשיר על שמה). נכתב שם כך: "דייויד בואי, בן 21, והרמיון פארת'ינגייל, בת 19, כותבים ומבצעים את החומר המיוחד שלהם, שמשלב שירה, פנטומימה, שירי עם ומוזיקה לריקודים. הוא מתעניין בבודהיזם והיא בעלת הכשרה כרקדנית באלט קלאסי. 'אבא שלי התאמץ מאד', סיפר בואי, 'אבל הצורה בה גידל אותי גרמה לכך שאיננו יכולים לתקשר בינינו. הוא וחבריו היו בצבא, דבר שאני לא יכול לדמיין, ולכן הוא נמשך למשמעת ברזל'". למרבה הצער, הדרמה המשפחתית הזו קיבלה תפנית טראגית זמן קצר לאחר מכן. בשנת 1969 מת אביו של דייויד, הייווד סטנטון ג'ונס, מדלקת ריאות. בואי לקח את הדבר קשה מאוד לליבו בגלל שלא הצליח לתקן את היחסים ביניהם ונותר עם משקע גדול, נושא שילווה אותו ביצירתו שנים קדימה.

באותה שנה ממש, 1968, התרחש אירוע שכמעט ונעלם מעיני הציבור למשך עשורים. זה היה יום הצילומים השני של הספיישל הטלוויזיוני שאירגנה להקת הרולינג סטונס תחת השם המבטיח ROCK AND ROLL CIRCUS. האירוע התקיים באולפני אינטרטל בלונדון ומשך אליו את כל המי ומי. ג'ון לנון התייצב שם בפעם הראשונה כאמן עצמאי מחוץ למסגרת הביטלס, משוחרר ופרוע. הוא שר את YER BLUES עם הרכב ספונטני וחד פעמי שזכה לשם THE DIRTY MAC ('מאק המלוכלך', שהוא קריצה של לנון על פליטווד מאק). ואיזה הרכב זה היה! לצד לנון ניגנו אריק קלפטון בגיטרה, קית ריצ'רדס נטש את הגיטרה לטובת הבס, ומיץ' מיטשל מלהקתו של ג'ימי הנדריקס היה בתופים. אם זה לא הספיק, לאחר מכן עלתה לבמה יוקו אונו ולצידה נעמד הכנר הישראלי הווירטואוז איברי גיטליס לביצוע אוונגרדי במיוחד. הסיפור המלא והמצחיק של מה שקרה על הבמה מחכה לכם בספר שכתבתי על הביטלס, 'ביטלמאניה!'. אבל הדרמה האמיתית התרחשה מאחורי הקלעים: הסטונס עלו לנגן רק בסביבות השעה שתיים לפנות בוקר, אחרי תשע שעות צילום מתישות. הקהל, שהורכב מקוראי עיתון המוסיקה NME שהגרילו כרטיסים ועטו שכמיות צבעוניות, כבר היה גמור מעייפות ולא הגיב בהתלהבות להופעה של הלהקה המארחת. מיק ג'אגר, שחשש שההופעה האנרגטית של להקת המי מוקדם יותר באותו יום גנבה את ההצגה, החליט לגנוז את הסרט למשך זמן רב, והוא שוחרר רשמית רק ב-1996.

ואם כבר הזכרנו את לנון, הבה נדלג קדימה בזמן, מהקרקס של הסטונס לשנת 1983, אל ימי המלחמה הקרה. במוסקבה נערך קרב סוריאליסטי של לנון מול לנין. זה היה כשמשטרת מוסקבה הקשוחה 'לא נתנה צ'אנס לשלום' בצעדה שנערכה לציון השנה השלישית לרצח ג'ון לנון. ברית המועצות ראתה במוזיקת הרוק השפעה מערבית משחיתה, ולכן זו הייתה צעדה קטנה ואמיצה. כתריסר אנשים בלבד נאספו בגבעת לנין, נקודת תצפית מפורסמת ממש מחוץ למוסקבה, והתכוונו לצעוד לזכרו. המשטרה הגיעה לשם במהרה והרסה את השלט שהם הניפו ובו מסר נגד מלחמה גרעינית. השוטרים חמורי הסבר הורו לאנשים להתפזר. המוחים לא הסכימו והובלו בברוטליות לתחנת המשטרה, שם כנראה למדו שברוסיה הסובייטית, השירים כותבים אותך.

עוד בגזרת הביטלס והשפעותיהם: בשנת 2012 העולם נפרד מדמות ענקית. מת מאסטר הסיטאר, ראבי שנקאר, שהיה הדמות המשפיעה ביותר על קירוב ג'ורג' האריסון לתרבות ההודית ודרכו את המוזיקה המערבית כולה לצלילי המזרח. שנקאר, אביה של הזמרת נורה ג'ונס, היה בן 92 במותו בבית חולים בסן דייגו. הוא עבר ניתוח לב להחלפת מסתם, אך גופו לא עמד במעמסה. מורשתו חיה וקיימת.

בחזרה לגיטרות הכבדות: בשנת 1990 הוכתר בארה"ב התקליט הרביעי של להקת לד זפלין (זה עם 'מדרגות לגן עדן' וסמלי חברי הלהקה על העטיפה, כן?) בתואר 'תקליט יהלום' יוקרתי. המשמעות? מכירות של עשרה מיליון עותקים באמריקה בלבד. הישג בלתי נתפס שמיצב רשמית את הזפלינים כמפלצות רוק נצחיות.

ובזווית הישראלית שלנו, בשנת 2018 נפרדנו בצער ממאיר אשל, האיש שבלעדיו לא היו קיימות הקלטות של קלאסיקות ישראליות רבות ומי שנחשב לאחד מחלוצי הסאונד בישראל. הוא הקליט את השלישייה הבלתי נשכחת, החלונות הגבוהים (הוא סיפר לי בדיוק איך הוא עשה את זה!), והקים אולפן בשם ישראקול שבו הקליטו בסיקסטיז והסבנטיז מיטב האמנים. יצא לי לראיין את מאיר באריכות לספר השני שלי, "רוק ישראלי 1973-1967", והוא סיפר לי דברים מדהימים מאז. מזל שהספקתי לתעד את דבריו לפני שהיו נעלמים לנצח מבלי שאיש היה יודע!

דרמות בימתיות היו מנת חלקה של להקת הביץ' בויז בשנת 1970. הלהקה הופיעה בתיאטרון אסטוריה שבצפון לונדון, והמתח היה בשיאו. כתב עיתון DISC, מייק לדג'רווד, נכח שם (כמו גם המתופף המשוגע ומעריץ הלהקה, קית' מון מלהקת המי) ומיהר לדווח על הקרקס שהתחולל מול עיניו: "זה היה ברור שהזמרים בלהקה הזו רבים על הבמה כדי לקבל סולו. מייק לאב הוא הזמר הראשי של הלהקה וזה ברור, אך בהופעה זו התחרו נגדו דניס וילסון וברוס ג'ונסטון. וילסון ביצע שלושה שירי סולו ונראה כי הוא מתאמץ לבצעם כראוי. היה מספיק לנו שיר אחד בלבד ממנו. והדהים אותי לראות כיצד ג'ונסטון התחיל לנגן בפסנתר והעיף את השאר מהבמה. מספיק היה לראות את פרצופיהם כדי להבין כי זה לא היה חלק מתוכנן מהמופע". נראה שגלי האגוזי (המצאה לשונית שלי בענייני אגו קשה לפיצוח) היו גבוהים יותר מהגלים בקליפורניה באותו ערב.

ואם בצרות של עשירים עסקינן, בשנת 1968 הוצע ביתם הגדול של ג'ון וסינת'יה לנון, אחוזת קנווד בוייברידג', למכירה. המהלך קרה לאחר תהליך גירושין מכוער ומתוקשר, בעקבות הרומן של ג'ון עם יוקו אונו. הבית, שבו נכתבו שירים רבים של הביטלס, נמכר בסופו של דבר במחיר שנראה היום מצחיק, כ-40,000 ליש"ט, וסימל את סוף עידן התמימות בחייו של ג'ון.

עוד בשנת 1970, להקת פליטווד מאק חוותה ערב מהגיהנום ביוסטון, טקסס. ציוד ההגברה המקצועי של הלהקה לא הגיע במועד, וחבריה נאלצו לנגן בציוד מאולתר ששכרו במקום. הסאונד היה מחריד וגרם לכתב עיתון בריטי, ניק לוגאן, לדווח לאחר מכן כי היה זה המופע הגרוע ביותר של הלהקה וכי המתופף שלה, מיק פליטווד, מצא נחמה קטנה בבקבוק יין כשר שנלגם עד תומו מאחורי הקלעים. לא ברור איך יין כשר הגיע לשם, אבל כנראה שכל דבר עזר באותו רגע כדי להשכיח את הבושה.

שנתיים מאוחר יותר, בשנת 1972, להקת ג'נסיס חצתה את האוקיינוס והופיעה בפעם הראשונה בארה"ב. ההופעה נערכה במסצ'וסטס באוניברסיטה בשם BRANDEIS. הלהקה סבלה מהלם תרבות טכנולוגי: בגלל חוסר הנסיון של הלהקה עם חילופי מתח החשמל בין אנגליה (50 הרץ) לארה"ב (60 הרץ), הם גילו לחרדתם שאורגן ההאמונד מדגם L-122 של קלידן הלהקה, טוני באנקס, לא מנגן בטונים הנכונים ומזייף בענק. הוא נאלץ לנגן יצירות מורכבות של הלהקה כשהוא מבצע טרנספוזיציה קשה למדי בזמן אמת כדי להתאים את הצלילים. אני, בתור אורגניסט שמנגן בכלים בהם הוא ניגן אז, יודע שזה היה בשבילו סיוט מהגיהנום בערב ההוא, אבל הקהל האמריקאי, למרבה המזל, התרשם מהתיאטרליות של פיטר גבריאל ופחות שם לב לזיופים.

ובפינת "לפני שהם היו מפורסמים": בשנת 1966 להקת סול-בלוז בשם BLUESOLOGY חיממה את הפסנתרן המשוגע והאפקטיבי, ריצ'רד הקטן, בתיאטרון סאביל בלונדון. הפסנתרן השמנמן והביישן של להקת החימום, בחור בשם רג'ינלד דווייט, עמד מהצד המום. הוא סיפר אחר כך כי המופע של ריצ'רד הקטן, שגם נעמד על הפסנתר וצרח את נשמתו, גרם לו להבין כי ברצונו להיות פסנתרן רוק בעצמו. בהמשך ישנה דווייט את שמו לאלטון ג'ון ואכן יהיה פסנתרן רוק ענק בזכות עצמו וגם יעשה לוליינות משלו על הפסנתר. ואפרופו ריצ'רד הקטן, באותו יום ממש בשנת 1966 לאחר המופע ניגש אליו מנהל הביטלס, בריאן אפשטיין, שהיה הבעלים של התיאטרון, והציע לו לחתום איתו בחוזה ניהולי נוצץ. ריצ'רד דחה את ההצעה ולנוכח מותו של אפשטיין בשנה שלאחר מכן - אולי הודה לעצמו על האינטואיציה.

עוד בלונדון של 1970, נערכה פרמיירה חגיגית לסרט THE MAGIC CHRISTIAN, בכיכובו של פיטר סלרס ורינגו סטאר, בבית הקולנוע ODEON שבקנסינגטון. הסרט היה סאטירה פרועה, אך מה שזכור במיוחד הוא הפסקול. את פסקול הסרט הקליטה להקת BADFINGER (או 'אצבע פצועה', כפי שתורגם שמה בזמנו בארצנו), עם הלהיט הגדול COME AND GET IT שנכתב והופק עבורם על ידי לא אחר מאשר פול מקרטני, שרצה לעזור לחברים החדשים בלייבל אפל.

ולסיום, נחזור להתחלה של אחת הלהקות המשפיעות ביותר בהיסטוריה. בשנת 1965 הופיעה להקת THE VELVET UNDERGROUND את הופעתה הראשונה אי פעם. זה קרה במקום הכי לא צפוי: אולם אודיטוריום בבית ספר תיכון סאמיט בניו ג'רסי. הלהקה נשכרה ב-75 דולר בלבד כשהיא מחממת להקה מקומית אחרת ושמה 'המעמד הבינוני'. בהופעת המחתרת נוגנו שלושה שירים בלבד - THERE SHE GOES AGAIN, HEROIN ו-VENUS IN FURS. אפשר רק לדמיין את הפרצופים של ההורים והמורים בתיכון כשהם שמעו את הטקסטים הקשים והצלילים החורקים של הלהקה הניו-יורקית, חוויה שהייתה רחוקה שנות אור ממה שהם רגילים לשמוע במסיבות כיתה.

ב-11 בדצמבר בשנת 1977 היה אירוע מדליק של רוק ישראלי בבית החייל בתל אביב.

בית החייל, בתל אביב, כבר ידע קרבות מוסיקליים עוד לפני סוף שנת 1977 אך גם מנהליו הופתעו הפעם לגלות עגבניות שהושלכו מהקהל כמו שאר חפצים שאינם כלי נגינה. זה היה חג חנוכה וכמו שכד קטן נתן שמן למשך שמונה ימים, כך עלו לבמה, ב-11 בדצמבר 1977, שמונה להקות (טוב, כך לפי המודעה - במציאות, לא ממש היה כך).

קהל רב הגיע למקום ומאות אנשים נותרו בחוץ ללא כרטיסים. רחוב וייצמן התל אביבי שמח לאכלסם, אם כי הם היו מאוכזבים למדי. כמובן שהיו מהם כאלו שלא אמרו נואש וביקשו לפלס את דרכם פנימה ללא כרטיס בידם. הכאוס היה רב והסדרנים נותרו המומים. השעון שנועד להביא את זמן תחילת ההופעה התעקם לפתע כשעון בציור סוריאליסטי של סלבדור דאלי. ההפנינג החל שעה מאוחר יותר ממה שנקבע.

המנחה הייתה שדרנית הרדיו, עיינה אילון, וראשונים עלו לבמה חברי להקת גן עדן. את המיקרופון אחז בדיו מני בגר, שהחליף בלהקה את אלברט צרפתי, אחרי שעלה לבמה בהופעה בנצרת והצטרף לשירה. החבורה הפגיזה בבית החייל עם שירים של לד זפלין. כמובן שהיה גם STAIRWAY TO HEAVEN עם סולו גיטרה של דני ממן. לצדו היו אלו הבסיסט מיקי גל והמתופף מישל עמר שסיפקו את הקצב.

אחרי גן עדן הגיע התור של אנסמבל הרוק החדש. מי אלו היו? ובכן, מדובר בהרכב של הבסיסט מוטי דיכנה. יחד עם עדי רנרט, איקי לוי (שניהם ינגנו בהמשך הערב עם להקה אחרת) יגאל מאירוב וארנון סמית. הם ביצעו גם שירים של הביטלס. גם חיים רומנו היה שם ועלה אחר כך לבמה עם להקת "חברים טובים". הם ניגנו גרובים של פ'אנק והרקידו את הקהל.

בחלקו השני של הערב עלתה להקה חדשה וחמה ביותר - "מים חמים" (לשעבר להקת "זבוב"). מנהיג הלהקה היה רמי פורטיס, שכינה את עצמו "פורטיס המגעיל". רבים בקהל באו במיוחד כדי לצפות בו ובלהקתו. הוא היה מבחינתם הדובדבן שבקצפת, או ליתר דיוק - סיכת הביטחון שבאף. חברי הלהקה עלו לבמה, ללא פורטיס, וניגנו קטע פתיחה שכלל גם זריקת עגבניות לעבר הקהל. כשפורטיס עלה לבמה - הקהל השתולל והמקום דמה להר געש שהתפרץ. פורטיס לא אכזב ופתח את הופעתו עם "רד מעל מסך הטלוויזיה שלי". פורטיס, כאמור לא אכזב - הוא קפץ, השתולל, השליך חפצים והמטיר גם מילים בגרמנית (האם קללות?)

באמצע ההופעה עלה לבמה בחור גדול שענה לשם "שולץ האיום" (או בשמו האמיתי - דורון אייל). כשרטייה על עינו, מגפי עור לרגליו, מעיל עור לגופו וחבל תליה סביב צווארו, הוא השתולל, ירק, קילל וגם חשף פלחי ישבן. הוא לא נתן מנוח גם כשעשה תנועות חניקה לפורטיס והשתלח בשאר חברי הלהקה. אחרי שלהקת "מים חמים" סגרה את הברז וירדה מהבמה, עלתה שוב להקת גן עדן וביצעה כמה שירים מקוריים משלה. הפעם גם היה ביצוע לשיר של הביטלס WITH A LITTLE HELP FROM MY FRIENDS, בעיבוד של ג'ו קוקר.

הבאה בתור הייתה להקת הרוק המתקדם, אטמוספרה, שביצעה את יצירתה הארוכה LADY OF SHALOTT. הגיטריסט מוטי פונסקה (שמאז שינה את שמו להד) הפליא בצליליו שדמו, למי שעצם עיניים, לנגינתו של סטיב האו מלהקת יס. סולן הלהקה, אפרים ברק, שר בקול גבוה ממש כמו ג'ון אנדרסון (הזמר של יס). הבסיסט, אלון נאדל, והמתופף, עמי ליפנר (ששינה מאז את שמו למי), הידקו חגורות ריתמיות מורכבות. קלידן הלהקה, יובל ריבלין, העניק צבעים פרוגרסיביים בסינטיסייזר שלו. הקהל השיב במחיאות כפיים סוערות.

הלהקה האחרונה באותו ערב הייתה להקת ששת, שכבר התפרקה אך הסכימה להגיע באופן חד פעמי לערב זה. שם טוב לוי וחבריו ללהקה (הזמרת יהודית רביץ, הגיטריסט שמוליק בודגוב, המתופף איקי לוי, הבסיסט שמוליק ארוך והקלידן עדי רנרט) הראו לקהל כי מדובר בחבורת מוסיקאים משכמם ומעלה.

תקליטה היחיד של הלהקה בדיוק יצא אז וזה היה אחרי שהלהקה כבר לא הייתה שם כדי לשווק אותו. אותו מקרה שהיה, לפני כן, ללהקת אחרית הימים. להקת ששת ניסתה להתקדם עם המנהל, שאול גרוסברג. אחריו ניסה להניע המפיק איתן גפני. הניסיונות לא צלחו וההבטחה התפוררה. יהודית רביץ אמרה אז: "היינו רוצים להופיע יותר אך משהו חורק. אם הארגון היה טוב יותר, אולי היו יותר הופעות. בינתיים הפיצוי אינו ממשי. אני יודעת שיש קהל למוזיקה שלנו למרות שקיבלנו כבר את הכינוי להקת מחתרת".

בית החייל הפיץ באותו ערב אור גדול. חנוכה חנוכה - חג יפה כל כך...

ב-11 בדצמבר בשנת 1957 התחתן ג'רי לי לואיס עם בת דודתו בת ה-13, מיירה...

החתונה של השניים נערכה במיסיסיפי, במקום בו היה אפשר להתחתן מבלי לקבל את אישור ההורים, במידה ומדובר בקטינים. הכלה לבשה שמלה אדומה איתה נהגה ללכת לבית הספר. הטקס נגמר במהרה ונחתם בנשיקה של הזוג ומשם בחזרה הביתה לבית הוריה. מיירה הייתה מתוחה ביותר ובארוחת הצהריים לא העזו היא ובעלה הטרי לספר את שעשו באותו יום. לאחר הארוחה יצא ג'רי לי לואיס מהבית לאולפן וקיווה שאשתו תספר להוריה והסערה כבר תישכח כשבני המשפחה יישבו לאכול ארוחת ערב. אך כשחזר לשם, הבית היה באווירה רגועה. מיירה לא סיפרה להם. הם לא סיפרו לאף אחד, כי מיירה פחדה ממה שהוריה יגידו. לג'רי לי לא היה אכפת אם הם ידעו או לא, אבל הוא הסכים להמתין, לפחות זמן מה, לפני שיגיד לדודו, ג'יי וו, שעכשיו הוא גם חותנו. הסוד נמשך כשבוע עד שעוזרת הבית של הוריה של מיירה ראתה תעודת במגירה והצביעה על כך למעסיקיה. כאן הסיפורים שונים באופן דרסטי, אבל הרוב מצביעים על רצונו של אב הכלה הקטינה להרוג את כוכב הרוק.

ג'רי לי לואיס תמיד קיבל את מה שהוא רצה, והוא רצה את מיירה. הוא לא שאל את עצמו מה זה אומר על מקומו בהיררכיה של הרוק'נ'רול או בהיסטוריה, וגם לא שאל את עצמו מה החברה תחשוב או תדרוש בחזרה - איזה עונש הוא ישלם על שלא היה אכפת לו שהוא פגע ברגישויות של נשים וגברים זהירים יותר. "לא דאגתי לקריירה שלי", הוא אמר. "אם רציתי לעשות משהו, פשוט עשיתי אותו. מיירה נראתה בעיניי כאישה אמיתית".

בינתיים, ביומן ההופעות שלו היה כתוב שבקרוב מאד יגיע ג'רי לי לואיס לסיבוב הופעות באנגליה, בתור המתחרה הלוהט ביותר מול אלביס פרסלי.

כשהוא נחת בלונדון, נצמדה אליו מיירה ואנשי התקשורת גילו מיד כי התחתן והכלה שאיתו צעירה מדי. בעודם מנסים לעכל נתון זה, נחתה עליהם הידיעה כי היא בת דודתו. אם זה לא מספיק, הוא טרם התגרש מאשתו השניה, ג'יין, עמה התחתן רק אחרי שאחיה הגיעו אליו ובידיהם אקדחים ושוטים, כשגילו כי הכניס את אחותם להריון. העיתונאים יצאו משדה התעופה מזועזעים עד עמקי נשמתם וכותרות העיתונים הקשות לא איחרו להגיע. סיבוב ההופעות הבריטי היה אמור להכיל 71 הופעות, אבל לאחר שלוש הופעות בלבד הוא גורש.

הכותרות בעיתונים הבריטית החלו לבעור – "חוטף התינוקות פורש".

כשנחת בניו יורק, ניגש לואיס, עם מסטיק גדול ונלעס בפיו, לדבר אל התקשורת: "הפסקתי את הסיבוב כי אני זקוק למנוחה טובה. כלתי בת 13 ואתם יכולים לרשום זאת אצלכם. היא אישה. הרבה אנשים מתחתנים בגיל 13. לא עשיתי שום דבר רע".

הפתרון המיידי עבורו היה להגיע לממפיס, שם עוד הייתה סוג של הבנה כלפי נישואים מהסוג הזה, אבל הזמנים קצת השתנו והשערורייה רדפה אחריו גם שם עם שדרני רדיו שהחרימו את שיריו ורשתות טלוויזיה שלא היו מוכנות להזמינו כלל. בינתיים דאגה גרושתו הראשונה, דורות'י, להכריז שהוא לא יזכה יותר לראות את בנם ואילו הוריה של מיירה דאגו שהחתונה הזו אינה ברת תוקף ומיהרו לקבוע תאריך לטקס נוסף, ב-4 ביוני 1958. חמישה ימים לאחר הטקס החליט לואיס לפרסם בעיתון הבילבורד האמריקני, ב-9 ביוני 1958, הודעה בלשונו: "כל הסיפור החל בגלל שאמרתי את האמת. אני מקווה שאם אמחק כאמן, זה לא יהיה בגלל הפרסום הרע, שנובע מהצורך של מערכות עיתונים למכור מתוצרתם על חשבוני". גם הקהל האמריקני הצטרף לגל המתנגדים ולהופעה, שנערכה יומיים לאחר פרסום הצהרתו, נאלץ לואיס לגלות שרק קומץ אנשים הגיע להופעתו בניו יורק. נראה היה שכדורי האש הענקיים כבו לנצח ושם תקליטונו האחרון בשנה ההיא, "אפליג לבד בספינתי", שיקף היטב את המצב.

לואיס ומיירה המשיכו לחיות בזוגיות, כשבשנת 1962 אירעה טרגדיה; בנם בן השלוש, סטיבן אלן לואיס, יצא מהבית ללא השגחה, ניגש לבריכה הפרטית, לקח צינור בידו, פתח את הברז והשפריץ מים אל תוך הבריכה. לפתע הוא החליק ונפל פנימה. לאחר זמן קצר כבר לא היו סימני חיים בתוך הבריכה. לאחר זמן קצר ביקשה מיירה לגלות היכן מתחבא בנה אך ככל שהדקות חלפו, היא מצאה את עצמה מתרוצצת בבית וקוראת בשמו בקול היסטרי. כשיצאה החוצה, עיניה ראו שהצינור משפריץ מים לתוך הבריכה. היא ניגשה לשם וראתה בתחתית הבריכה את המחזה הנורא שהוציא ממנה צרחה אדירה. שכן שמע את הצרחה ורץ לביתה, קפץ לבריכה והוציא את הילד. לאחר מכן הוא ניסה להנשים אותו עד שקהל התאסף ובתוכו גם רופא שמיהר לטפל בעניין. "הוא נושם", צעק מישהו לעבר מיירה שברחה לאחור. היא נשמה לרווחה ובכתה. אך מיד לאחר מכן ניגש אליה הרופא ואמר, "לא יכולתי לעשות דבר כדי להצילו".

זה היה חמישה ימים לפני שלואיס היה אמור לצאת לסיבוב הופעות באנגליה שהיה אמור להחזיר לו את כתר ההצלחה. הוא לא ויתר ומיד לאחר ההלווייה התארגן וטס להופעות. בשנים לאחר מכן חוותה מיירה כמה קשים היו נישואיה לבן דודה.

יום אחד היא קמה משנתה וגילתה בביתה את בעלה וחברי להקתו כשהם שותים ומדברים בקול רם מדי. מריבה פרצה בין בני הזוג והיא קראה למשטרה. הוא ראה כי כך והפיל אותה באגרוף לרצפה. "אני אהרוג אותך אם תבצעי את אותה הטעות שוב!", הוא אמר לה בקול מקפיא.

בפעם אחרת הוא בישר שלא יחזור באותו לילה, אך הפתיע כשחזר באמצע הלילה וגילה כי מיירה ישנה במיטה ואין ארוחת ערב שמחכה לו. בזעמו הרב חבט שלוש פעמים בגולגולתה כשהוא צורח על תקלתה באופן שירות המאסטר שלה. מיירה קמה חבולה מהמיטה וניסתה להכות בו באגרופיה, אך הוא תפס את שתי ידיה והיכה בפניה באגרופיה הקמוצים. ג'רי לי לואיס ג'וניור, בנם בן השבע, עמד בצד ובכה בעוד אביו אמר לו: "תראה את אמא שלך. היא השתגעה לגמרי. היא מכה את עצמה בפנים". מיירה לא יכלה לצאת ימים מהבית בגלל החבלות שהיו על פניה. ג'רי לי לואיס אהב נשים צייתניות ואוי ואבוי למי שהמרתה את פיו. כך הפך מסלול חייו של הפסנתרן למסכת אלימות וצרות.

רעיון הגירושין רץ בראשה של מיירה עד אוגוסט 1970, אז התקשרה "האישה השנייה". מיירה היססה להאמין לדיווח, אבל אם זה היה נכון, תהיה לה דרך לצאת מהנישואים האומללים האלה מבלי להרגיש אשמה. היא יכלה לסבול את השתייה, הסמים ושיחות הטלפון המאיימות, אפילו יכלה להתמודד עם התעללות פיזית, אבל ניאוף היה הקש האחרון הבלתי נסלח. היא כעסה והושיבה את ג'רי במאמץ לגרום לו להיפתח בפניה. התקשורת הייתה קשה, כמו תמיד. היא החליטה להתגרש וזהו.

לואיס ג'וניור תמיד רצה להיות מתופף בלהקה של אביו והוא הגשים את חלומו כשהחליף את טראפ טרנט, כשה נאלץ להיות מאושפז בבית חולים. עם חזרתו של טרנט לפעילות, לואיס ג'וניור נשאר בהרכב כנגן כלי הקשה. אבל הוא לא היה יציב בנפשו ואישפוזיו בבתי משוגעים וקליניקות גמילה היו תכופים. חייו הסבוכים נקטעו ב-13 בנובמבר 1973 כשרכב הג'יפ בו נהג התהפך והוא שבר את מפרקתו ומת בגיל 19.

ב-11 בדצמבר בשנת 1968 יצא אחד התקליטים הלוהטים ביותר מאותה תקופה. זה הוא אלבומה השני של להקת BLOOD SWEAT AND TEARS והוא כלל שלל נהדר של להיטים והצגת תכלית של סולן חדש (במקום אל קופר, מייסד הלהקה שפוטר ממנה) ושמו דייויד קלייטון ת'ומאס הקנדי.

הגלגול השני של הלהקה הציג חזית חדשה ומסקרנת: חמישה חברים ששרדו מההרכב המייסד חברו לארבעה מוזיקאים חדשים ורעבים. היו מבקרים חמוצי פנים שגרסו כי ההרכב החדש הזה נשמע פחות הרפתקני ונועז מזה שהקליט את תקליט הבכורה המופתי שנה קודם לכן. לעומתם, רבים אחרים טענו בלהט כי מדובר כאן באחד הגלגולים החשובים והמשפיעים ביותר של זרם הג'אז-רוק שהחל לפרוח באותן שנים. הנוסחה הייתה מנצחת: שילוב יוצא דופן של מוזיקה קלאסית – שצליליה המעודנים פתחו את התקליט ביצירה של המלחין הצרפתי אריק סאטי – יחד עם ג'אז מורכב, מוזיקת נשמה חמה, בלוז מחוספס ורוק בועט. כל אלו יצרו תמהיל עשיר שריפד שירים נפלאים והפך את התקליט לחובת שמיעה בכל בית.

אחד היהלומים הנוצצים בתקליט היה ללא ספק הלהיט הענק SPINNING WHEEL. את השיר כתב הסולן הנכנס, קלייטון ת'ומאס, שסיפר על הרקע לכתיבה: "כולם היו מאד רציניים אז בעניין המהפכה ששלטה בכל מקום. אז כתבתי שיר שבא להגיד להם להירגע ולהיות קלילים יותר, כי הכל מסתובב בחיים. והנה, עשר שנים אחרי המהפכה קיבלנו את רונלד רייגן". השיר לא רק כבש את המצעדים אלא גם היה מועמד לשלושה פרסי גראמי בשנת 1970 וקטף את הפרס בקטגוריית העיבוד האינסטרומנטלי, כשהוא משאיר אבק למתחרים.

אלא שהדרך של השיר הזה אל התהילה הייתה רצופה במכשולים בירוקרטיים ואטימות ניהולית משעשעת למדי. בספרו האוטוביוגרפי חשף קלייטון ת'ומאס את הסיפור המלא: "הקלטתי את השיר הזה עבור חברת תקליטים בטורונטו בשם ARC RECORDS. אבל פשוט לא היה כסף בקנדה. פשוט לא היו מספיק אנשים במדינה העצומה הזו לתמוך בתעשיית תקליטים אמיתית, ולכן גם דאף רומן, שניהל את החברה הזו, נאלץ לוותר על החלום שלו להחזיק חברת תקליטים. אני תמיד אהיה אסיר תודה לדאף רומן. בחורים כמוהו, שהיו מוכנים למשכן את בתיהם ולוו כסף מחברים כדי לתמוך באמנים שהם האמינו בהם, קשה למצוא בביזנס הזה. בכל מקרה, אותה חברת תקליטים החתימה אותי בחוזה ונתנה לי תקציב של חמש מאות דולר. הזמנתי אולפן והקלטתי את השיר הזה. כשהבאתי להם את המאסטר המוגמר, הם לא היו מרוצים. 'מה זה?' הם אמרו. 'זה נשמע כמו ג'אז, אנחנו לא יכולים למכור ג'אז. הם דחו את השיר, עשו הצגה של קריעת החוזה שלי והראו לי את הדלת החוצה".

כמו בסיפור סינדרלה של עולם הרוק, הגלגל אכן הסתובב. שלוש שנים מאוחר יותר, כשהגרסה החדשה והנוצצת של BLOOD SWEAT AND TEARS לשיר הזה נמכרה ביותר מעשרה מיליון עותקים והפכה להימנון, המציאות דפקה בדלת. קלייטון ת'ומאס נזכר: "זומנתי למשרדו של נשיא חברת התקליטים שלנו, קלייב דייויס, בניו יורק. שם מצאתי את החבר'ה מחברת התקליטים ARC. הם התפתלו באי נוחות בכיסאותיהם. הם לא יכלו להסתכל לי בעיניים ואפילו לא היה להם נוח ללחוץ את ידי. הם באו לטעון לבעלות קודמת על השיר כי החוזה שחתמתי איתם פעם נתן להם זכויות פרסום והם רצו את מה שמגיע להם. הם עשו הצגה של קריעת החוזה שלי, אבל כמובן שהיה להם עותק נוסף. תביעה משפטית הייתה עולה הרבה כסף והרבה זמן, אז קלייב שילם להם. הוסדרה עסקה לפיצול תמלוגים בין שתי החברות. לא היה אכפת לי - זה לא יצא מהכיס שלי. אבל במשך שנים החברה הקטנה והמגושמת הזו שדחתה את השיר שלי, קיבלה חלק מתמלוגי ההוצאה לאור של הלהיט. בסופו של דבר, כשחברת ARC נשברה, הצלחתי לקנות את זכויות הפרסום לשיר, אבל למדתי כמה שיעורים יקרי ערך. ראשית, לבקש מעורך דין לקרוא הכל לפני שאתה חותם עליו, ושנית, אין בושה בעסקי התקליטים".

אבל SPINNING WHEEL לא היה הסוכרייה היחידה בקופסה. להיט ענק נוסף בתקליט הגיע דווקא מחידוש לשיר YOU'VE MADE ME SO VERY HAPPY. המקור יצא בשנת 1967 בחברת מוטאון המפורסמת בביצועה של ברנדה הולוואי (שאף הייתה שותפה לכתיבתו יחד עם ברי גורדי, הבוס הגדול של מוטאון), אך הגרסה של הלהקה לקחה אותו למחוזות חדשים לגמרי והפכה אותו למזוהה איתם כמעט לחלוטין. האירוניה הגדולה היא שמי שהביא את הרעיון לביצוע השיר היה לא אחר מאשר אל קופר, המייסד שבינתיים מצא את עצמו מחוץ ללהקה.

פנינה נוספת בתקליט הייתה השיר AND WHEN I DIE. את הטקסט הבוגר והעמוק הזה כתבה היוצרת המוכשרת לורה נירו כשהייתה בת 17 בלבד! הקשר שלה ללהקה לא היה מוזיקלי גרידא; היא הייתה בת הזוג של בסיסט הלהקה, ג'ים פילדר. קלייטון ת'ומאס שיתף זכרונות חמימים מאותה תקופה: "לורה נהגה להגיע לחזרות שלנו ובילתה איתנו. היא גם הביאה לחזרות פיצה. הכרנו את השירים שלה ועוד לפני שהיא קיבלה חוזה הקלטה, היא הייתה חלק ממעגל החברים הפנימי שלנו".

סיפור משעשע הקשור לשיר הזה מגיע מכיוונו של המוזיקאי אלן מריל (מי שבשנות השבעים יכתוב את הלהיט הענק I LOVE ROCK'N'ROLL שיהפוך לסימן ההיכר של ג'ואן ג'ט). מריל היה קרוב משפחה של נירו – דודתו התחתנה עם דודה של נירו, והוא היה שם בזמן אמת. מריל נזכר: "הייתי בחדר כשלורה כתבה את השיר הזה ואמרתי לה לזרוק אותו לפח. אמרתי לה שזה שיר חולני. הייתי בן 15. המוות היה אז מאוד רחוק ממני ומפחיד. אבל היא לא שמעה בעצתי וזה היה הלהיט הראשון שלה, עבור פיטר פול ומרי. נו, מה ידעתי אז בחיים?". השיר, אגב, הגיע למקום השני במצעד האמריקאי, הישג מרשים לשיר שעוסק בנושא כה כבד.

הוורסטיליות של הלהקה באה לידי ביטוי גם בטיפול בסטנדרטים. הקלאסיקה של בילי הולידיי, GOD BLESS THE CHILD, קיבלה בתקליט זה עיבוד מורכב, מתקדם ועשיר בניחוח לטיני מפתיע. לצד זה, הופיעה גרסה מהירה ואנרגטית לשיר SMILING PHASES של להקת טראפיק הבריטית. צליל כלי הנשיפה בתקליט זה הפך למוצר חם ומבוקש ביותר בעולם המוזיקה, מה שהציב את BLOOD SWEAT AND TEARS – יחד עם להקת העל "שיקגו" שפעלה במקביל – בחוד החנית של ז'אנר חדש ומלהיב שזכה לשם BRASS ROCK. ההשפעה הייתה כה גדולה, שנגני כלי נשיפה הפכו לפתע לכוכבי רוק לכל דבר.

ההצלחה המסחרית הייתה מסחררת. התקליט, שזכה בטקס הגראמי של שנת 1970 בתואר הנחשק "תקליט השנה" (עבור שנת 1969) – כשהוא גובר על מתחרים "צנועים" כמו ABBEY ROAD של הביטלס – הפך למפלצת מכירות. הוא נמכר בכמויות אדירות (למעלה מארבעה מיליון עותקים בארה"ב לבדה), למגינת ליבו של המייסד המודח אל קופר.

ואם כבר מדברים על קופר, סיפור עזיבתו הוא טלנובלה בפני עצמה, והאשמה בפיטוריו, כך מתברר, הייתה לא מעט שלו. כשהיה בלהקה, אימץ קופר גישה של "ריחוק פיקודי"; הוא השתדל להימנע מהתרועעות יתר עם חברי להקתו ודאג לראותם אך ורק בחזרות או בהופעות. את שאר הזמן העדיף לבלות בביתו החמים עם אשתו השנייה, ג'ואן. המחשבה ההגיונית שעמדה מאחורי האסטרטגיה הזו הייתה ששמירת דיסטנס תסייע לשמור על קשרים תקינים, מפני שפגישות תכופות מדי וחיכוך מתמיד יכולים להביא לפיצוץ מהיר, בדיוק כפי שחווה בלהקתו הקודמת, BLUES PROJECT.

אך התוכנית התפוצצה לו בפנים. קופר לא ידע כי בזמן היעדרותו ממפגשי הלהקה החברתיים, נוצרו מתחת לאפו קואליציות ומחנות שונים. הפיצוץ הגדול והבלתי נמנע החל בחזרה אחת גורלית, בה תוכנן לנגן עיבוד שקופר עמל עליו והכין זמן מה קודם לכן עבור הלהקה. זה היה עיבוד לשיר DEAR MR FANTASY של להקת טראפיק. כשהגיע קופר לחזרה, הוא גילה לחרדתו שבובי קולומבי המתופף החליט "לשפר" את היצירה וערך שינויים רבים בעיבוד מבלי להתייעץ עמו כלל. קופר, שהיה ידוע בפתיל הקצר שלו, יצא נזעם מחדר החזרות.

המתח לא נעצר שם. קופר לא הסתיר את חוסר שביעות רצונו מסטיב כץ כגיטריסט. הוא סבר שכץ מהווה משקולת על הלהקה ועוצר את התקדמותה בשל מגבלותיו הטכניות בנגינה. הוא אף הגדיל לעשות והציע להחליף את כץ בגיטריסט אחר. כשכץ גילה את המזימה, הוא יצא מכליו מרוב זעם. למחרת היום נקבעה פגישת חירום אצל עורך הדין של הלהקה. הפרט הפיקנטי? אותו עורך דין היה, במקרה או שלא, גם אחיו של סטיב כץ. אפשר לנחש לטובת מי נטתה הכף.

עוד לפני שהחלו המהלומות המילוליות והצעקות במשרד, הנחית החצוצרן רנדי ברקר פצצה משלו והודיע שהוא פורש מהלהקה לטובת הרכב הג'אז של הפסנתרן הוראס סילבר. קולומבי המתופף, שנדהם מההודעה הפתאומית של ברקר בעיצומה של הדרמה, ניסה לשכנע אותו להישאר אך ללא הצלחה. ואז, כמו בכיכר העיר, נשלפו הסכינים. קולומבי המשיך וטען שיש להביא זמר חדש ללהקה בגלל שקולו של קופר מוגבל מדי לטעמו. קופר הפגוע, שהבין שאיבד את השליטה על הבייבי שלו, עזב את הישיבה בהרגשה שהחלום שלו, עם הלהקה שייסד, נשבר לרסיסים. הוא החליט לפרוש ולהמשיך הלאה (מה שהתברר כצעד נבון לקריירה עשירה כמפיק מוזיקלי).

למרות ההצלחה האדירה בקרב הקהל, לא כולם אהבו את התוצאה הסופית. היו מבקרים שראו בתקליט זה בזמנו "הדבקות מרושלות" של סגנונות מוזיקליים רבים מדי, שלא אמורים לנוע בטבעיות שכזו יחדיו. בעיתון רולינג סטון, שלא חסך שבטו, גרסו כי 'המאזין מגיב לאשליה כי הוא מקשיב למשהו חדש כשלמעשה מאכילים אותו ברוק בינוני וג'אז פשטני'. השימוש ביצירה "גימנופדיות" של סאטי לפתיחת התקליט וסגירתו יצר אווירה מיוחדת, אך היו שראו בה גישה יומרנית ופלצנית.

למרות הביקורות הללו, אין ספק כי הלהקה הזו הפכה כל שיר בתקליט לשלה, כשהתבנית הכללית הפכה אותו אולי לטוב ולשלם שבתקליטיה. הלהקה נשמעה מהודקת להפליא, הביצועים היו מקסימים ושירים נוגים כמו SOMETIMES IN WINTER, עם קולו המחמם לבבות של סטיב כץ (כן, אותו גיטריסט שקופר רצה לפטר), מתאימים מאד לחימום הלב ביום חורף סגרירי. קולו הרך של כץ שימש כאתנחתא נכונה ומאוזנת מול האגרסיביות הבלוזיסטית והעוצמתית של קלייטון ת'ומאס.

כדי להבין עד כמה המבקרים של אותה תקופה לא ידעו לעכל את החדשנות, שווה לקרוא את מה שנכתב ברולינג סטון בזמנו בביקורת קטלנית על התקליט הזה: "האלבום החדש הוא דוגמה מושלמת לתקליט רוק שמתאמץ יותר מדי. בעוד שבנקודות מסוימות בתקליט הסגנון הבסיסי של הקבוצה דומה לרוק'נ'רול, לעתים קרובות יותר המאזין מופגז בעיבוד לא רוקיים, סולואים לא רוקיים וחומרים לא רוקיים, כל אלה אומרים לו שמשהו אחר הולך פה. התגובה הברורה היא שאנחנו שומעים משהו חדש: רוק מעורבב עם ג'אז, רוק מעורבב עם נשמה וכו'. בסופו של דבר, מישהו בחברת התקליטים קולומביה ימציא לזה שם: 'ג'אז-פולק-נשמה-בארוק-קאנטרי- לטיני-שואו-מנגינה-רוק'. ולפעם אחת התיוג המקיף יהיה מתאים כי הלהקה מנגנת מוזיקה מגוונת. קודם הם מנגנים פולק, אחר כך הם מנגנים ג'אז, אחר כך הם מנגנים לטיני וכו'. סגנונות קיימים בכמויות בתקליט שלהם, אבל לעולם לא מתמזגים לאחד".

המבקר המשיך ושפך ארס: "יש סיבה מובנת מדוע הלהקה אימצה גישה זו. רוב המאמצים של מוזיקאים למזג סגנונות שונים היו לא יותר מעגומים. אולי הם חשבו שעדיף לשמור על שלמות של כל סגנון ולשלב ביניהם מבלי לערבב ביניהם. למרבה הצער, התוצאה היחידה של גישה כזו יכולה להיות סלט של סגנונות שמתאימים זה לזה בצורה מלאכותית. למרכיבי העיבודים שלהם יש לעתים קרובות יחסים מוזיקליים מועטים אחד עם השני. המאזין מגיב לאשליה שהוא שומע משהו חדש כשלמעשה הוא שומע רוק בינוני, ג'אז בינוני וכו', שנזרקים יחדיו בצורה מתוכננת וחסרת תכלית. באלבומם הראשון, ניהלו חברי הלהקה את החומר שלהם (שהיה בצורת השירים של אל קופר) טוב משמעותית מהחומרים החדשים פה".

הוא לא עצר שם וסיכם: "אני מבין שמדובר בביקורות קשות אבל אני חושב שהאזנה קפדנית לכמה שירים מוכיחה את טענתי. אפילו בשיר כל כך נוקב ורהוט כמו 'אלוהים ברך את הילד' הם לא מסוגלים להכיל את עצמם או לאפשר למשהו יפה לדבר בעד עצמו. באמצע ביצוע בסדר גמור של השיר, אנו מקבלים חדירה של סולו קרן בסגנון לטיני שהוא כל כך שפל ומגעיל, וכל כך חסר טעם, עד שקשה להאמין שאותם מוחות אחראים לשני חלקי השיר. מחשב היה יכול לעבד את השיר הזה עם יותר רגישות".

עם זאת, אפילו המבקר הקשוח נאלץ לזרוק מילה טובה: "יש שני מוזיקאים בתקליט הזה שפטורים מההערות הקשות. דייוויד קלייטון ת'ומאס הוא סולן מוכשר ביותר שיש לו יותר עומק מרובה. ג'ים פילדר היה אחד הבסיסטים הטובים ביותר בסצנה. באלבום הזה הוא מראה שהוא יכול לנגן כל דבר. אבל מעבר לזה, הוא מפגין תחושה מצוינת של מה הולך לאן, כלומר איך להשתמש בידע שלו בצורה אפקטיבית מוזיקלית. התקליט הזה יכל היה להיות הרבה יותר טוב לו כמה מעמיתיו היו בעלי אותו ידע".

מעניין לגלות שעם כל ההצלחה בארצות שונות, באנגליה הקהל נשאר קריר למדי. האלבום לא הצליח כלל במכירות בממלכה המאוחדת והגיע שם למקום ה-15 בלבד, כשבשאר השבועות זחל במקומות הנמוכים יותר. בארה"ב, לעומת זאת, המצב היה שונה לחלוטין – התקליט ניצב בצמרת מצעד הבילבורד במשך שבעה שבועות רצופים (שיא מדהים לאותה תקופה), הגיע למעמד של פלטינה מרובעת והוכיח שלפעמים הקהל מבין קצת יותר טוב מהמבקרים בנוגע למה שנשמע טוב בשטח. הלהקה אף הופיעה בפסטיבל וודסטוק המפורסם ב-1969, אך בשל סכסוך כספי ומחלוקות על זכויות צילום, הופעתם הושמטה מהסרט הדוקומנטרי הרשמי ומהפסקול המקורי, מה שגרם לכך שרבים שכחו שהם בכלל היו שם – בדיוק בשיא הצלחת התקליט הזה.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים