רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-11 בנובמבר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-11 בנובמבר (11.11) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "לניל סדקה הייתה השפעה מאוד גדולה עליי. בשנה האחרונה שלי למדתי בתיכון לינקולן, וסדקה היה בלינקולן, והוא היה זמר מקצועי. היו לו תקליטים ואפשר היה לשמוע אותם ברדיו. אז, שפטתי את עצמי מול סדקה. בראשי, אני מניח שחשבתי שאני יכול לשיר טוב בתור סדקה. אחרת, לא הייתי מתאמץ להיפגש עם חברי, ג'ו פאקר, שגר מעבר לפינה והיה זמר אופרה מיומן. היינו עושים חזרות במרתף שלי ומנסים להיות האלילים שלי, האחים אוורלי, מה שקשה לעשות אם אתה מברוקלין... אני לא יודע כמה פורה הייתי, ולא תמיד הייתי לוהט במהלך הקריירה שלי, אבל כשאתה מקבל את הטעם הראשון שלך של הצלחה, אתה לא רוצה להפיל את הכדור. אז הסוכן שלי התקשר אלי - הוא אפילו לא היה הסוכן שלי, הוא היה חבר שלי - והוא אומר שיש לו שלושה דייטים בשבילי בפלורידה. הוא אמר שהם ישלמו לי 750 דולר כדי להגיע ולהופיע בסוף השבוע. 'אלוהים אדירים', אמרתי, "'750!' כמובן, לא הבנתי שהמטוס עומד לעלות כל כך הרבה, או שאצטרך לקנות חליפה חדשה בגריניץ' וילג', ורצועה חדשה לגיטרה שלי. או שאני אצטרך לרדת לשם ולעשות חזרות עם להקה ואז לסחוב אותה איתי לשישה מקומות שונים. פיתוח טכניקת במה במהלך כל זה היה קשה. אני לא חקיין טוב במיוחד. הבנתי אחרי כמה פעמים שאני לא יודע מי אני. ניסיתי להיות סמי דייויס, ועד מהרה הבנתי שאני לא סמי דייויס. ניסיתי את אלביס. ובכן, אלביס הוא מאוד ייחודי, אתה לא יכול להיות אלביס. ניסיתי את הארי בלפונטה. הבנתי שאני לא יכול לחקות אף אחד. הייתי צריך להבין מי אני, ואז לקוות שהם יאהבו אותי. גיליתי את עצמי על הבמה, גיליתי את עצמי כאדם. וזה כל מה שעשיתי מאז. כל מה שעשיתי על הבמה מאז שנותיי הראשונות הוא פיתוח עצמי. אני זוכר הרבה הופעות, ורוב אלה שאני זוכר הן המוקדמות" (ניל דיאמונד).

ג'נסיס לא יודעת לרקוד? ב-11 בנובמבר בשנת 1991 יצא האלבום האולפני האחרון של להקת ג'נסיס עם פיל קולינס. שמו הוא WE CAN'T DANCE.

אחרי סיבוב ההופעות לקידום האלבום הקודם של ג'נסיס, INVISIBLE TOUCH, פנו חברי הלהקה לכיוונים שונים כדי להמשיך בקריירות סולו. ההפסקה הזו של ג'נסיס הייתה ארוכה יותר ממה שהיה עד אז בה. פיל קולינס, בעיקר, נהנה מקריירת סולו ענפה אז. הוא היה סופרסטאר ומאמן מוסיקה הוא הסתעף למשחק קולנועי כשגילם את התפקיד הראשי בסרט BUSTER מ-1988 (שלפסקול שלו הוא תרם שירים) והופעת אורח ב-HOOK מ-1991. הוא גם הספיק לכתוב ולהקליט את אלבום הסולו הרביעי שלו שנקרא BUT SERIOUSLY שהיה מצליח מאד.

גם הבסיסט-גיטריסט, מייק ראת'רפורד, נהנה אז מעלייה בפופולריות של דברים שעשה מחוץ לג'נסיס - במיוחד עם להקת מייק והמכונאים. הקלידן, טוני בנקס, ניסה לחקות את הצלחתו של ראת'רפורד על ידי נקיטת גישה של להקה תוך שימוש בזמרים אליסטר גורדון וג'ייני קלימק להוצאתו BANKSTATEMENT באוגוסט 1989. כשהאלבום הזה לא הצליח במצעד, בנקס חזר להיות אמן סולו והוציא את STILL באפריל 1991. כאן הוא השתמש במגוון זמרים כולל פיש, ניק קרשאו, אנדי טיילור ושוב ג'ייני קלימק, אבל גם האלבום הזה לא הצליח להגיע למצעדים. היעדר נקודת מיקוד והרתיעה הטבעית של בנקס מאור הזרקורים לא עזרו לאלבומיו להימכר.

ג'נסיס התאחדה לזמן קצר ב-14 במאי 1988, כשביצעה שילוב של עשרים דקות מלהיטיה, כולל כמה חומרי סולו, במופע לציון ארבעים שנה לחברת התקליטים אטלנטיק. ב-30 ביוני 1990 התאחדה הלהקה להופעה בפסטיבל KNEBWORTH והתכנסה לבסוף ב-13 במרץ 1991 כדי להתחיל לכתוב ולהקליט את מה שעתיד להיות אלבום האולפן האחרון שלהם עם פיל קולינס. בנקס ציין, "כשחוזרים להיות ביחד שוב, אנחנו לא ממש אותם אנשים כמו כשעזבנו ולכן נכנסים אלמנטים חדשים ללהקה". ג'נסיס הייתה קצת חלודה בתחילת הסשנים, אבל נכנסה מהר לתלם. עם כניסתו של פורמט הקומפקט דיסק לשוק המוסיקה, הלהקה הבינה שהיא יכולים לנצל עד 73 דקות של חומר במקום להיות מוגבלת לכ-50 הדקות שהוויניל מאפשר. במהלך החודשיים וחצי הבאים עבדה השלישייה על חמישה עשר שירים חדשים והקליטה ארבעה עשר מהם.

עבור הפרויקט הזה, ג'נסיס העסיקה את המפיק / טכנאי, ניק דייוויס בן ה-28, שעבד בעבר גם עם ראת'רפורד וגם עם בנקס, שהודה שנאלץ לעמוד באתגר שדייוויס הציב בפניו. ראת'רפורד נמנע מישומוש בגיטרת סינטיסייזר ובמקום זאת נצמד לפנדר סטרטוקאסטר שלו כדי לקבל צליל אורגני יותר. קולינס בחר לוותר על מערכת התופים האלקטרונית השנויה במחלוקת של סימונס, שבשלב זה כבר החלה להישמע מיושנת עם הסאונד הסינתטי מדי שלה, והשתמש במערכות התופים האקוסטיות שלו.

מפגשי ההקלטה צולמו גם לסרט תיעודי לטלוויזיה באורך 46 דקות ונוכחותו של צוות צילום באולפן הוכיחה את עצמה כמחניקה עבור הלהקה. בנקס: "בכל פעם שהם היו בסביבה, לא עשינו עבודה יצירתית בכלל. כי אתה פשוט לא יכול. זה פשוט לא איך שאנחנו עובדים. ברגע שהם היו שם, סגרנו את העסק". ושם האלבום בא כתגובה של הלהקה להתפשטות מוסיקת ​​הריקודים במצעדים באותה תקופה.

לא אפרט פה את כל שירי האלבום (בכל זאת, צריך פה מקום גם לאייטמים אחרים) אך אתמקד בשני שירים בולטים בו. אפתח עם הקטע הפותח, NO SON OF MINE. זה שיר קורע לב על בחור צעיר שנאלץ לעזוב את הבית, בגלל האלימות במשפחה שהוא סובל מידי אביו המתעלל, ובעקבותיו ניסיונו לפיוס. ההגשה הווקאלית של קולינס עוצמתית ומרגשת כאחד. הוא מפגין את יכולתו להביא אותנטיות רגשית למילים והסביר את מקורו של משפט שם השיר: "כשעבדנו על הלחן, לא ידעתי מה אני שר בשלב מסוים. המצאתי דברים על המקום אבל מייק אמר, 'זה נשמע כאילו אתה שר NO SON OF MINE. למעשה, לא שרתי את זה, אבל ככה זה נשמע. ישר היה קצה חוט לכתוב את מילות השיר". מאותו ביטוי ספונטני, קולינס ניגש ליצור עלילה והתוצאה היא מהיותר מרשימות של ג'נסיס בתקופת פיל קולינס כזמר.

השיר שבא אחריו לוקח אותנו לאווירה משעשעת יותר - JESUS HE KNOWS ME, עם ביקורת ברורה בתוכו, עם ההומור הציני והגישה האופטימית שלו. השיר הסאטירי הזה, שהפך לחביב ההמונים בזכות הפזמון הקליט והמילים ההומוריסטיות שלו, בא להגחיך את אוונגליסטי הטלוויזיה השולטים בכל יום ראשון במסכים במשקי בית אמריקאים, ודורשים כסף כדי לשמור על אורח החיים היוקרתי שלהם. מילות השיר של קולינס פותחו שוב במהלך ג'אם סשן. הוא חקר את נושא אוונגליסטי הטלוויזיה לאחר שהלהקה נותרה המומה מחוצפה של המטיפים שביקשו מהקהל שלהם לתרום סכומי כסף עצומים למנהגים שלהם. בזמן שהם היו בסיבוב הופעות במדינות הדרום של ארה"ב, חברי הלהקה היו עדים לדומיננטיות של האוונגליסטים בערוצי הטלוויזיה בחגורת התנ"ך. קולינס עיצב את הדמות בשיר סביב אוונגליסט ספציפי אחד - ארנסט אנגלי. קולינס הסביר, "בכל פעם, ביום ראשון הייתי מזפזפ בטלוויזיה ואם אי פעם הייתי מוצא אותו, הייתי צופה בו באדיקות. הייתה לו הפאה הכי גרועה שראיתי, והמבטא שלו היה הדבר הכי שערורייתי שתשמעו אי פעם. הוא היה דמות שלמה ואהבתי אותו. זה היה הוא שאליו התחזיתי בקליפ".

וכמה מילים על העטיפה; ראת'רפורד: "האנשים הקטנים על הירח. זה ממש מזכיר לי את 'הנסיך הקטן'. יש לזה עיצוב דומה. אני חושב שהעטיפה הזו מצליחה כי יש בה משהו שאינו דומם". בנקס: "חשבתי שזו העטיפה הטובה ביותר שהייתה לנו בכלל. בהחלט העטיפה הטובה ביותר מאז DUKE. יש פה אווירה חזקה ורומנטית יותר מבעבר. גם הלוגו שמעוצב פה נהדר".

לסיום העניין, הנה פיל קולינס בספרו: "ההצלחה המסחרית היא כמובן נחמדה, אבל השיר הכי חשוב באלבום בעיני הוא לא אחד מהסינגלים המצליחים. כתבתי את המילים של SINCE I LOST YOU בשביל אריק קלפטון. זה על מותו של בנו בן הארבע, קונור. ילד קטן ומקסים שראיתי אצלו. היינו בשלבים הראשונים של יצירת האלבום כשקיבלתי את שיחת הטלפון שבישרה לי שקונור מת לאחר שנפל מהחלון של אמו בדירה בקומה חמישים ושלוש במנהטן. אריק היה גמול מאלכוהול באותו זמן ואמרתי לו את אחת הדאגות שלי: שהכי קל, אחרי הדבר הנורא הזה, להתחיל לשתות שוב. הוא אמר לי, 'לא, זה יהיה הדבר הכי קשה'. באולפן למחרת, מייק, טוני ואני, כולנו חברים טובים של אריק, דיברנו על הטרגדיה הבלתי נתפסת הזו. עבדנו על יצירה חדשה והתחלתי לשיר מילים: 'הלב שלי נשבר לרסיסים...' לילי, הבת שלי, הייתה בת שנתיים מוקדם יותר באותו שבוע, וחשבתי על כל הפעמים שאני נפרד ממנה. כתבתי מנקודת מבט של אבא שלעתים קרובות רחוק מילדיו וצריך להפקיד את הטיפול בהם בידי אחרים. זו תחושה שתמיד הטריפה אותי. השמעתי את זה לאריק, כדי לקבל את אישורו. הוא ממש הודה לי והשמיע גם שיר חדש שהוא כתב בשם TEARS IN HEAVEN".

עוד קאמבק של המלך אלביס! ב-11 בנובמבר בשנת 1970 יצא אלבום-פסקול חדש לאלביס פרסלי, THAT'S THE WAY IT IS.

ב-11 בנובמבר 1970, כשעידן ילדי הפרחים פינה את מקומו לעידן הפוליאסטר, מצא את עצמו אלביס פרסלי בעיצומו של גל מחודש. אחרי הקאמבק הטלוויזיוני המסחרר של 1968 ושובו לבמות ב-1969, הוא הוציא אלבום-פסקול חדש, THAT'S THE WAY IT IS. הפסקול ליווה סרט דוקומנטרי שתיעד את "פסטיבל הקיץ" שלו במלון האינטרנשיונל בלאס וגאס, ובזמן יציאתו, התעשייה התייחסה אליו כאל עוד אחד בסדרת ניסיונות הקאמבק של המלך.

אבל לא כולם מיהרו לפתוח את השמפניות. מגזין הרולינג סטון, למשל, היה רחוק מלהתלהב. בביקורת שפורסמה אז נכתב: "היה היה פעם תקליטון עם השירים HOUND DOG ו- DONT BE CRUEL שבצליל בלבד הצליח להגדיר את הרוק'נ'רול יותר מכל מה שהרולינג סטונס עשו. אבל מה שהתבשל במטבח של אלביס לאחרונה הוא אלבום-פסקול לא רלוונטי חוץ מתחושה של מוצר. ציפיתי מאלביס להישמע כפי שנשמע מזה שנים - מאז שהוא כבר לא היה מוצף בחומרים טובים (בסביבות ימי השיר TEDDY BEAR) ונאלץ ליפול לאחור כזמר בלבד שמנסה להרים דברים. עוד לפני שניגשתי להקשיב לאלבום הזה, תיארתי לי שאלביס בא פה רק לשמר את הדברים על פני הקרקע. ברור שהוא עובד קשה ומגיעה לו תשומת לב עבור כל הזיעה שלו, אבל האם זה האיש שמתחרה בטום ג'ונס? השיר הטוב היחיד פה הוא PATCH IT UP, שהיה צד ב' בתקליטון של אלביס לפני כמה חודשים. בזמנו, חבל שהשיר לא הושמע יותר אבל זה הגיוני לאור מחסור בדרישה בימינו אחר שירי צד ב' של אלביס. אבל בשאר האלבום אלביס תקוע וזה עצוב".

אוקיי, זה אכן היה קולו הנוקב של העבר. אלא שבמבט לאחור, נראה שהמבקרים אולי מיהרו קצת להספיד את המלך. מי שצפה בסרט הנלווה, שתיעד את פרסלי בפעולה, קיבל תמונה שונה לחלוטין. הסרט לא הציג אמן "תקוע", אלא תיעוד חשמלי של התפוצצות מחודשת. הכל התחיל שנה קודם לכן; ב-31 ביולי 1969, באותו מלון אינטרנשיונל בלאס וגאס, אלביס עלה לבמה להופעה חיה מלאה, לראשונה מזה כמעט עשור. סדרת הקונצרטים ההיא שברה את כל שיאי הקופות בעיר החטאים והזניקה מחדש את הקריירה שלו למסלול המראה.

הסרט והפסקול של THAT'S THE WAY IT IS הגיעו ב-1970 ותיעדו את אלביס בשיא כוחו. הצילומים כללו קטעי חזרות ורגעים נדירים מאחורי הקלעים, והציגו מלך בכושר פנומנלי. שנת 1970 הייתה בהחלט שנה מצוינת עבורו. הוא נראה נהדר (עם פאות הלחיים המפורסמות וחליפות ההופעה הלבנות שהפכו לסימן ההיכר שלו), וחשוב מכך, הוא שר נהדר. הוא לא רק היה בכושר גופני משובח שאפשר לו לבצע תנועות קראטה אנרגטיות על הבמה, הוא התבגר לכדי זמר שהצליח לחבר בין הכוח הווקאלי האדיר שלו לבין עדינות ורגישות, ומצא את קולו משכנע בסדרה של שירים בעלי גוון שונה.

חלק גדול מהקסם הזה נבע מהאינטראקציה של אלביס עם חברי הלהקה שלו. זה היה אנסמבל קטלני, שזכה לכינוי TCB (קיצור של TAKING CARE OF BUSINESS). הוא כלל נגני-על כמו הגיטריסט ג'יימס ברטן, המתופף האנרגטי רוני טוט, הבסיסט ג'רי שף ואת גלן די. הרדין בפסנתר. "הם עמוד השדרה של כל ההופעה שלי", הוא כינה את המוזיקאים שלו ברגעים של ענווה. כי בסופו של יום, אלביס - למרות תדמית אליל הרוק - היה ידוע כאיש צנוע ומנומס בקרב מכריו. את התמונה הקולית העשירה השלימו הרכבי הליווי התוססים, רביעיית הגוספל THE IMPERIALS והנשים האדירות של THE SWEET INSPIRATIONS (שבטקסט המקורי כונו בטעות THE THREE INSPIRATIONS).

מדובר היה בתיעוד שהציג אמן בשיאו, מסוג ההפקות שגורמות למעריצים ותיקים להיאנח בגעגוע ולמלמל ש"הלוואי שהיום היו מוציאים אלבומים כמו זה!". בארץ, אגב, סרט ההופעה הזה לא הסתבך עם השם הארוך ונקרא אז בפשטות "המופע הגדול של אלביס פרסלי". ובצדק, זה אכן היה מופע גדול.

איזה רורי אדיר הוא זה! ב-11 בנובמבר בשנת 1973 יצא האלבום TATTOO של הגיטריסט האירי המופלא, רורי גאלאגהר.

עצרו הכול! ב-11 בנובמבר 1973, לוח השנה הראה תאריך היסטורי עבור חובבי הגיטרה. הגיטריסט האירי המופלא, רורי גאלאגהר, האיש והפנדר החבוטה, שחרר לאוויר העולם את התקליט TATTOO. זה היה רגע מכונן, צעד קדימה בקריירה של אמן שכבר הספיק לפרק את הלהקה המצוינת שלו, TASTE, ולהוציא כמה תקליטי סולו שסחטו את בלוטות הבלוז עד תום.

אבל עם TATTOO, משהו השתנה. רורי, אולי בהמלצת מנהלו ואחיו, דונאל, החליט שהגיע הזמן לנסות ולפנות גם למחוזות מסחריים יותר, כאלה שיכולים להכניס אותו למצעדים. האם זה אומר שהוא מכר את נשמתו לשטן הפופ? ממש לא! התוצאה, שהוקלטה באולפני ADVISION בלונדון בהפקתו של גאלאגהר עצמו, הייתה פשוט מסחררת: השירים הפכו נגישים יותר, קליטים יותר, אבל הצליל המחשמל והנשמה הבלוזית הבוערת, אלו שהפכו את הופעותיו למבוקשות כל כך, נשארו שם בכל הכוח.

התקליט הזה גם הציג לראשונה באולפן את ההרכב החדש והמהודק שלו, שכלל את הבסיסט הנאמן גרי מקאווי, המתופף רוד דיאת', ולראשונה את הקלידן (החדש יחסית) לו מרטין. התוספת של מרטין הייתה קריטית, והכניסה לפלטת הצבעים של רורי גוונים חדשים של פסנתר ואורגן האמונד.

המחט נחתה על הוויניל, והתקליט נפתח בסערה עם TATTOO'D LADY. איזה פתיחה! שיר שהביא לידי ביטוי את הכישרון הכמעט פלאי של גאלאגהר לכתוב שיר רוק קליט, לתת סולו גיטרה מהחלומות, וכל זה כשהוא נשען על נגנים מעולים שתיפקדו יחד בהידוק מושלם. לימים סיפר רורי שההשראה לשיר הגיעה מזיכרונות הילדות שלו מדמויות מקועקעות שראה בקרקסים ובירידים.

אבל החשמל לא עצר שם. מיד התחיל השיר השני, CRADEL ROCK, עם מקצב "בו דידלי" קלאסי שאי אפשר לעמוד בפניו, כשמסביב אורגן ההאמונד הנהדר של מרטין עושה שמח. ומה נגיד על הגיטרה של גאלאגהר? הפנדר סטרטוקסטר החבוטה מודל 1961 הזו, שכבר איבדה כמעט את כל הצבע הפיזי שלה (ולא את צבע הצליל!), פשוט צרחה את הבלוז.

בואו נשים את הקלפים על השולחן: רורי גאלאגהר מעולם לא היה זמר גדול במובן הקלאסי. זה היה ברור. אבל, וזה אבל גדול, היה ברור גם שאין אף אדם עלי אדמות שיכול היה לשיר את השירים שלו טוב יותר ממנו. הייתה לו הגשה כל כך כנה וישירה, שזה פשוט כבש.

אחרי שתי פצצות הרוק'נ'רול האלו, השיר השלישי, 20:20 VISION, הרגיע את העניינים. פתאום מצאנו את עצמנו בקטע אקוסטי ובלוזי יותר, עם גיטרה אקוסטית, פסנתר אקוסטי וגם מפוחית שהגיעה היישר מפיו וליבו של המאסטרו גאלאגהר. ומשם? הלהקה לקחה אותנו לקטע סווינג קליט ומשעשע בשם THEY DON'T MAKE THEM LIKE YOU ANYMORE. הצד הראשון של התקליט נחתם בקטע רוק מחוספס ושמו LIVIN' LIKE A TRUCKER, המנון דרכים שבו גאלאגהר הפעיל את פדאל הווא-ווא שלו בדיוק לפי הקצב. תענוג ב-ת' הידיעה!

הפכנו צד. צד ב' נפתח בסגנון שגאלאגהר היה כל כך טוב בו: שאפל. השיר היה SLEEP ON A CLOTHES-LINE. למען האמת, זה היה אחלה שיר, אבל בעיני כמה מאזינים הוא היה קצת פחות חזק מהחומרים המבריקים שהיו בצד הראשון. לא נורא, בהחלט מותר היה לו.

הוא פיצה את המאזינים מיד לאחר מכן בנגינת סלייד אדירה בשיר WHO'S THAT COMING, הוכחה נוספת לשליטתו המוחלטת בטכניקה הזו. אחת ההפתעות הגדולות בתקליט הגיעה עם השיר הבא, בלדה יפהפייה ושמה A MILLION MILES AWAY. השיר הזה הפך לאחד האהובים על המעריצים, אבל אי אפשר היה להתעלם מכך שתפקיד הבס שבו נשמע דומה (באופן מחשיד משהו) לשיר MADMAN ACROSS THE WATER של אלטון ג'ון. ועדיין, במסגרת הצליל של גאלאגהר וחבורתו, זה נשמע נהדר.

אחרי כן הגיע השיר ADMIT IT, שלדעת חלק מהמבקרים הרגיש קצת מיותר. עניין של טעם אישי, אתם יודעים. חבל היה מבחינתם שדווקא השיר הזה הוא זה שסגר את התקליט הנהדר הזה, שהגיע למקום ה-34 המכובד במצעד הבריטי.

למרות ההצלחה היחסית והכיוון הנגיש, אחיו ומנהלו של רורי, דונאל גאלאגהר, הרגיש שהיה פה פספוס שיווקי. דונאל אמר: "אני לא חושב שחברת התקליטים פולידור שיווקה היטב את התקליט הזה. ההבדל בין מכירת הכרטיסים להופעותיו מול מכירות תקליטיו היה ברור לעין. יכול להיות כי רורי לא אהב להופיע במקומות גדולים מדי. 4,000 איש מקסימום במקום אחד. הוא אהב את קשר העין עם הקהל. הוא לא רצה להיות 'גדול' מדי".

אז TATTOO נשאר בהיסטוריה לא רק כתקליט מצוין, אלא גם כעדות לאמן שהתקרב למיינסטרים, אבל רק עד הגבול שבו הוא עדיין יכול היה לראות את הזיעה על הפנים של הקהל שלו.

אני בן 18! הצעקה ששיגרה את אליס קופר לפסגה. ב-11 בנובמבר בשנת 1970 יצא בארה"ב התקליטון EIGHTEEN של להקת אליס קופר.

השיר הזה לא היה סתם עוד קטע רוק. הוא זיקק באופן מושלם את התסכול העצום של נערים צעירים באמריקה של אותה תקופה. גיבור השיר הרגיש שהוא באמצע שום מקום – לא ילד, אבל גם לא גבר. ואיך אפשר שלא להזדהות? גיל 18 באותם ימים היה גיל מוזר ביותר בארה"ב. מצד אחד, הדוד סם היה שמח לשלוח אותך להילחם בג'ונגלים של וייטנאם, אבל מצד שני, במרבית המדינות, נאסר עליך אפילו להצביע בבחירות או ללגום כוס בירה באופן חוקי (בשביל זה היית צריך לחכות לגיל 21).

מתופף הלהקה, ניל סמית', סיפר על כך מאוחר יותר: "זה היה שיר על התבגרות בשנות ה-60, עם שורות כמו שאתה יכול לצאת למלחמה אבל אתה לא יכול להצביע. לא היה לנו מושג שזה יהפוך להמנון; רק חשבנו שזה יהיה שיר מגניב". כמה מגניב? ובכן, ההיסטוריה הוכיחה שהשיר קלע בול למטרה. באופן אירוני ומדהים, שנה בלבד לאחר צאת השיר, ב-1971, עבר התיקון ה-26 לחוקת ארה"ב, שהוריד רשמית את גיל ההצבעה הפדרלי ל-18. אולי מישהו בוושינגטון הקשיב לתקליטון? היי, אבל מה עם שתיית הבירה?

שורשי הלהיט נטועים בקיץ הלח של 1970. חברי הלהקה מצאו את עצמם גרים יחד בבית מעונות שכור בסינסינטי, אוהיו. "קיבלנו הרבה עבודה באוהיו ובמישיגן; עבדנו וכתבנו כל הזמן", נזכר סמית'. "הייתה לנו גישה למועדון ועשינו שם חזרות".

הרעיון הראשוני הגיע מהגיטריסט מייק ברוס, שהציג לחברים ריף עם השם הזמני I'M EIGHTEEN. אבל אל תדמיינו את ההמנון המחוספס שאתם מכירים. סמית' הודה: "בהתחלה זה היה כמעט כמו משהו של פינק פלויד. תמיד היינו עם שתי גיטרות, בס, תופים וזמר שידע לנגן בקלידים. אז השגנו אורגן תוצרת פרפיסה והאינטרו היה סוג של מנגינה מלודית שנבנתה ונבנתה".

היצירה הזו, בצורתה המקורית, ארכה לא פחות משמונה דקות! הלהקה אהבה שירים ארוכים, כי זה נתן לה זמן לפתח את התיאטרליות המטורפת שלה על הבמה ולבנות סיפור ויזואלי שלם. אבל היה פה קאץ' רציני: אף אחד לא רצה לשמוע אותם.

חייבים להבין, מצבם של אליס קופר היה בכי רע. הם היו זקוקים ללהיט כמו אוויר לנשימה. התקליט הראשון שלהם, PRETTIES FOR YOU מ-1969, בקושי גירד את המקום ה-199 במצעד. התקליט השני, EASY ACTION מ-1970, פשוט נכשל לחלוטין ואפילו לא נכנס למצעדים.

הם היו חתומים בלייבל המוזר STRAIGHT RECORDS של המוזיקאי פרנק זאפה, שאהב את הביזאריות שלהם, אבל גם הוא איבד בהם עניין די מהר. כשזה קרה, חברת האם של הלייבל, הענקית וורנר, השתלטה על החוזה שלהם. המנהלים בוורנר לא התרשמו מהאיפור, התרנגולות והבלאגן, והציבו אולטימטום: תספקו לנו הקלטת דמו של 4 שירים שמוכיחה שאתם שווים משהו, או שאתם מקבלים בעיטה בישבן החוצה מהתעשייה.

בייאושם, פנו חברי הלהקה למפיק הנחשב ג'ק ריצ'רדסון, שהיה חתום על הלהיטים של להקת GUESS WHO. ריצ'רדסון שמע את שמם ופשוט לא רצה שום קשר לחבורת המוזרים הזו. אבל, במהלך שהתברר כגורלי, הוא החליט "לזרוק" אותם על מפיק צעיר וחסר ניסיון שעבד תחתיו באולפן, בחור קנדי צעיר בשם בוב אזרין.

אזרין הצעיר (בקושי בן 20) נסע לניו יורק כדי לראות את הלהקה הזו בהופעה חיה במועדון המיתולוגי MAX'S KANSAS CITY. מה שהוא ראה הימם אותו. הלהקה הייתה גולמית, רועשת, והסאונד היה, בלשון המעטה, בוצי. למעשה, ההופעה הייתה כל כך לא ברורה, שאזרין היה בטוח שאליס שר I'M EDGY (אני עצבני/קופצני) במקום I'M EIGHTEEN. אבל אזרין זיהה משהו שאחרים פספסו: היה שם פוטנציאל אדיר. הוא ראה את התיאטרון, את הכריזמה, את הטירוף המבוקר. הוא החליט לקחת את ההימור.

הלהקה נכנסה עם אזרין לאולפני RCA בשיקגו כדי להקליט את הדמו הגורלי בן ארבעת השירים. EIGHTEEN היה ללא ספק היהלום שבחבורה. אזרין, בחושיו המחודדים, הבין שהקטע הפסיכדלי בן שמונה הדקות חייב להפוך לפצצת רוק קומפקטית. הוא שייף, חתך, הידק, וזיקק את השיר לאורך מושלם של 2 דקות ו-56 שניות. כשהדמו הגיע למנהלים בוורנר, הם כמעט נפלו מהכיסאות. זה היה זה! התקליטון שוחרר והפך ללהיט המפתיע של השנה. הוא טיפס עד למקום ה-21 במצעד הבילבורד האמריקאי, ובקנדה (מולדתו של אזרין) הוא הרקיע עד למקום ה-7. זה היה הלהיט הראשון שפרץ עבור הלהקה.

בוב אזרין לא עזב אותם מאז. הוא המשיך להפיק את תקליט הפריצה הגדול שלהם LOVE IT TO DEATH (שכלל את EIGHTEEN) ועזר להם לעצב סאונד רוק קליט וידידותי לרדיו, מבלי לאבד גרם אחד מהתדמית המפחידה והתיאטרלית שלהם. ניל סמית' סיכם זאת היטב: "ניגנו כל ערב על הבמה. ידענו איך לרגש קהל. היינו כמו סיר מוכן לרתיחה. אבל החום עדיין לא היה חם מספיק. תמיד עבדנו במאמץ, כולם משתפים פעולה, כולם מציעים הצעות אבל בוב הפך להיות החבר השישי של הלהקה".

אה, ופרט אחרון ומשעשע לסיום: אליס קופר עצמו, הזמר (ששמו האמיתי היה בכלל וינסנט פורנייה), ממש לא היה בן 18 כששר את ההמנון הזה. הוא היה גברבר בן 23. נו, שוין, העיקר הכוונה.

הקצב של המודי בלוז נדם. ב-11 בנובמבר בשנת 2021 מת גריים אדג', המתופף הוותיק של להקת מודי בלוז. בן 80 במותו.

זה היה יום עצוב במיוחד עבור חובבי הרוק המתקדם והסאונד הפסיכדלי המהורהר. ב-11 בנובמבר 2021, בגיל 80, נדם קול התופים של גריים אדג', המתופף המייסד, המשורר ו"חדר המכונות" של להקת המודי בלוז. אדג', שמת בביתו בברדנטון, פלורידה, לאחר מאבק במחלת סרטן גרורתית, היה הרבה יותר מסתם האיש ששמר על הקצב; הוא היה הדבק הרוחני והמעשי של ההרכב במשך יותר מחמישה עשורים.

מעריצים ותיקים ידעו תמיד שאדג' החזיק בשני תפקידים: הוא לא רק תיפף, הוא גם היה המשורר הרשמי של הלהקה. קטעי השירה המלנכוליים והעמוקים שפתחו וסגרו רבים מתקליטי הקונספט הגדולים של הלהקה, נכתבו על ידו וגם דוקלמו בקולו הרדיופוני.

עוד בימי הזוהר של הלהקה, בשנת 1973, ניסח אדג' את הפילוסופיה של הלהקה בראיון נדיר למגזין ROCK SCENE: "אנו מאמינים שהמוזיקה היא הדרך הטובה ביותר לתקשורת. מוזיקה היא קסם ובאפשרותנו ליצור את הקסם הזה עם המודיז. הלהקה שלנו היא בורג קטן במערכת הגדולה שמטרתה להביא שלום והבנה בעולם כה מתוסבך".

המודי בלוז לא היו רק להקה רוחנית, הם היו גם חלוצים טכנולוגיים. ביולי 1974, הלהקה חנכה בלונדון בגאווה גדולה את אולפן ההקלטות הפרטי והמשוכלל שבנתה, THRESHOLD STUDIOS (על שם חברת התקליטים העצמאית שלהם). זו לא הייתה סתם מכולת; הם התפארו במערכת הקלטה חדישה בת 32 ערוצים ובאפשרות לבצע מיקס קוואדרפוני (סראונד של ארבעה רמקולים). זה היה ציוד שהקדים את זמנו, הצעצוע הכי חדיש בעולם באותה תקופה, והיה נראה שהם בדרך לכבוש את הגלקסיה. אך התמונה התגלתה כעגומה יותר, ומהר מאוד.

חודשיים בלבד לאחר חנוכת האולפן הנוצץ, בספטמבר 1974, הוכה קהל המעריצים בתדהמה מוחלטת: המודי בלוז הודיעו על הפסקת פעילות. הלהקה פשוט התפרקה. גריים אדג', בתפקיד הדובר הלא רשמי, הסביר את האמת הכואבת למגזין RECORD MIRROR: "אנחנו לא מסוגלים יותר ליצור מוזיקה חדשה ביחד. אין כאן כעס או מתיחות. פשוט בכל פעם שנכנסנו לאולפן וניסינו ליצור, מצאנו את עצמנו עם דבר שנשמע העתק למה שכבר עשינו בעבר". הוא אף חשף כי ללהקה היו חומרים שנגנזו: "הקלטנו כתשעים דקות עם שירים שאין ברצוננו כלל לשחררם, בגלל הסיבה שציינתי. החלטנו שכל עוד אין באפשרותנו להעניק לקהל שלנו את הטוב ביותר - אין לנו מה להמשיך יחדיו".

בראיון נוסף, הפעם למגזין רולינג סטון, אדג' השתמש בדימוי קשה עוד יותר כדי לתאר את המצב: "אני משער שיצרנו מפלצת דמויית פרנקנשטיין. הדבר הזה גדל מעל כולנו". הוא ניתח בכנות נדירה כיצד התדמית המיסטית שהלהקה בנתה לעצמה הפכה למלכודת: "אנחנו יודעים בבירור מה הקהל מצפה מאיתנו להביא לו. זה יצר גם איסורים ביצירתנו. אנשים ראו בנו דמויות אווריריות שאמורות לספק פנינים של חוכמה". הלחץ הזה, לדבריו, הרג את כל הכיף: "הריגוש שלנו כלהקה נעלם. הפסקתי להתרגש מלראות תקליט שלנו בצמרת המצעד".

כמובן, ההיסטוריה הוכיחה שההפסקה הזו הייתה זמנית. הלהקה חזרה לפעילות ענפה בהמשך, ואדג' המשיך לתופף במרץ רב עד שפרש רשמית בשנת 2018, כשהוא מבין שללא האנרגיה שלו, הלהקה לא תוכל להמשיך.

עם היוודע דבר מותו, חבריו ללהקה ספדו לו. ג'ון לודג', הבסיסט, צייץ בטוויטר, תוך שימוש בשורה משיריו של אדג' עצמו: "...כשהנשר הלבן של הצפון עף מעל הראש'... למרבה הצער גריים עזב אותנו היום". לודג' הוסיף: "בשבילי, הוא היה הנשר הלבן של הצפון עם כתיבת השירה היפה שלו, הידידות שלו, אהבת החיים שלו. וסגנון התיפוף הייחודי שלו שהיה חדר המכונות של המודי בלוז".

לודג' גם שיתף זיכרון נוסטלגי מימי הנעורים: "ריי תומאס ואני, כשהיינו בני 15 או 16, היינו רואים את גריים מנגן. הייתה לו הופעה בשבת אחר הצהריים במקום הטוב ביותר בברמינגהם". אכן, עוד לפני המודיז, אדג' היה דמות מוכרת בסצנת הבלוז המקומית והוביל הרכב בשם GERRY LEVENE AND THE AVENGERS. לודג' סיכם: "פעם ראיתי את גריים מנגן בתופים וחשבתי, 'כן, יום אחד, נהיה יחד בלהקה'. ארבע שנים מאוחר יותר, היינו יחד באותה להקה וזה היה מדהים".

גם ג'סטין הייווארד, הסולן והגיטריסט, נפרד: "זה יום עצוב מאוד. הצליל והאישיות של גריים נוכחים בכל מה שעשינו יחד ולמרבה המזל זה ימשיך לחיות. כשגריים אמר לי שהוא פורש, ידעתי שבלעדיו זה לא יכול להיות המודי בלוז יותר - וזה מה שקרה. נכון להגיד שהוא שמר על הלהקה לאורך כל השנים, כי הוא אהב את זה".

איך חמת חלילים, בקבוק וויסקי, ערפל סקוטי ופול מקרטני כבשו את בריטניה (ובלבלו את אמריקה)? ב-11 בנובמבר בשנת 1977 יצא תקליטון חדש לפול מקרטני ולהקת כנפיים ושמו MULL OF KINTYRE.

טוב, לא היה זה השיר המורכב ביותר שמקרטני הוציא תחת ידיו, ובוודאי שלא היה זה הרוק'נ'רול הסוער שרבים ציפו לו. במקום זאת, קיבל הקהל ואלס עממי ונינוח, ספוג בניחוחות סקוטיים כבדים שהגיעו ישירות מלהקת חמת חלילים מקומית. היו שגיחכו, אך כפי שהתברר עד מהרה, מי שצחק אחרון היה מקרטני, כל הדרך אל הבנק.

בעוד המבקרים תהו אם פול איבד את זה, הקהל הבריטי פשוט יצא מדעתו. MULL OF KINTYRE לא סתם הצליח; הוא ריסק את המצעדים. התקליטון הפך ללהיט חג המולד הרשמי של 1977 ונשאר דבוק למקום הראשון במשך תשעה שבועות ארוכים. ההזמנות המוקדמות לבדן הגיעו לשני מיליון עותקים, נתון פסיכי לחלוטין. זה היה הסינגל הראשון אי פעם שמכר למעלה משני מיליון עותקים בבריטניה בלבד, ובכך עקף את שיא המכירות הקודם שהיה שייך, תחזיקו חזק, ללהקה ישנה של מקרטני שנקראה הביטלס. גם שנים אחר כך, בדו"ח סיכום מכירות היסטורי שפורסם ב-2012, השיר הזה עדיין התברג במקום הרביעי המכובד ביותר.

אבל... וזה אבל גדול... מעבר לאוקיינוס האטלנטי, הסיפור היה שונה לחלוטין. בארצות הברית, התקליטון קיבל כתף קרה. חברת התקליטים האמריקאית, CAPITOL RECORDS, החליטה שהשיר הסקוטי הזה מוזר מדי עבור הקהל האמריקאי. הם הפכו את התקליטון, והכריזו על שיר הרוק הקצבי GIRLS' SCHOOL, שהיה בצד השני, בתור ה-A-SIDE הרשמי. התוצאה? הקהל האמריקאי לא התלהב מ-GIRLS' SCHOOL (שהגיע בקושי למקום 33), ו-MULL OF KINTYRE, שהוחבא כ-B-SIDE, פשוט נעלם.

אז מה היה הסוד של השיר הזה? הכול התחיל בבית החווה המבודד של פול ולינדה מקרטני בסקוטלנד. MULL OF KINTYRE הוא שמו של חצי האי שבו שכנה החווה, מקום שנודע בנופיו עוצרי הנשימה ובאווירה המרגיעה שאפשרה לפול לברוח מההמולה.

מקרטני החליט שהוא רוצה לכתוב המנון סקוטי חדש, והוא גייס למשימה את חברו ללהקה, דני ליין. ליין סיפר על הרגע הזה: "פול ואני כתבנו את השיר הזה לאחר שהוא ניגש אליי ואמר שברצונו לכתוב שיר בסגנון סקוטי. הוא פחד, האם אנשים יקבלו אותו שר דבר שכזה. אז לקחנו בקבוק של וויסקי, שתי גיטרות והתחלנו לכתוב את זה".

הוויסקי עזר, אבל אז הגיעה הבעיה הטכנית. כדי להשיג אותנטיות, הם הזמינו את להקת חמת החלילים המקומית, ה-CAMPBELTOWN PIPE BAND. וכאן העניינים הסתבכו, כפי שנזכר ליין: "הבעיה הגיעה כשהאנסמבל הסקוטי נכנס לתמונה. את השיר כתבנו בסולם A (לה) אבל חמת חלילים יכולה להגיע רק עד בשני סולמות שונים לזה. אז אינני יודע כיצד הצלחנו לסנכרן בין ההקלטה שלנו לתוספת הסקוטית ההיא. האם האצנו את סליל ההקלטה? או אולי האטנו אותו? אני לא זוכר".

מקרטני, בספרו THE LYRICS, סיפק את גרסתו: "השיר הוקלט בסקוטלנד בסטודיו קטן בחווה, יחידה ניידת שהקמנו. למרבה הצער, זה היה מקום קטן מדי להכניס להקת נשפנים שלמה. השיר הזה היה דרך חיבור לתחושה הגאה הזו באזור הזה שבו גרתי. יום אחד עלה בדעתי שאין שירים סקוטים חדשים; היו הרבה שירים ישנים נהדרים שלהקות חלילים ניגנו, אבל לאף אחד לא היה כל דבר חדש. אז זו הייתה הזדמנות לראות אם אני יכול לכתוב כזה. אני מאוד אוהב להיזכר מאיפה באתי; לא רק שזה מכבד את המקום, אבל זה מזכיר לי כמה רחוק הגעתי".

על ההקלטה עצמה, הוא פירט: "כשהגיע הזמן להקליט, ביקשתי את ראש תזמורת חמת החלילים המקומי להגיע אל הבית שלי עם חמת החלילים שלו. זה היה ג'נטלמן בשם טוני ווילסון. כשהוא ניגן זה היה כל כך חזק וצצו לי כמה רעיונות. הבנתי אילו אקורדים יעבדו עם מה שהוא מנגן - באיזה סולם הוא היה, כי אתה לא יכול לשנות את המפתח בכלי כזה. קיימנו סשן הקלטה בערב עם הרבה בירה לכל הבחורים בלהקה, למרות שאסור היה להם לשתות אותה עד אחרי ההקלטה כי כמה מהם היו צעירים למדי וזה יכול היה להשתבש בצורה נוראית".

כדי לקבל את הסאונד הטבעי והמהדהד, הלהקה הסקוטית הוקלטה באוויר הפתוח, מחוץ לאולפן הנייד. מקרטני הבטיח לנגנים משקאות על חשבון הבית, אבל רק אחרי שיספקו את הטייק המושלם. "כולם היו לבושים בתלבושות האחידות שלהם. זה היה יפה רגשית, לשמוע את הלהקה מנגנת; זה היה כל כך חזק, והם עשו את זה תוך כמה טייקים. זה היה ערב מהנה מאוד, והם אהבו את זה. 'אה, כן, זה להיט למקום הראשון!', הם אמרו".

הם צדקו. החגיגה הייתה גדולה, אבל היא לא נמשכה לנצח. להקת כנפיים התפרקה סופית ב-1980 (לאחר תקרית הסמים המפורסמת של פול ביפן). עבור דני ליין, השותף לכתיבה, סוף החגיגה היה צורם במיוחד. בשנת 1986, כשהוא עמד בפני פשיטת רגל, ליין נאלץ למכור בצער רב את זכויותיו בשיר הרווחי הזה בחזרה למקרטני.

הקללה של האחים אולמן: המוות השני. ב-11 בנובמבר בשנת 1972 נהרג ברי אוקלי, בסיסט להקת האחים אולמן.

ב-11 בנובמבר 1972, הגורל האכזר שוב הקיש בדלת של להקת האחים אולמן. הבסיסט ריימונד ברי אוקלי השלישי נהרג, באופן מצמרר, כמעט באותה צורה ובאותו גיל כמו חברו ללהקה, הגיטריסט דוואן אולמן, שנספה בתאונת אופנוע קצת יותר משנה לפני כן. חברי הלהקה עוד ליקקו את הפצעים ממותו של דוואן באוקטובר 1971, אבל החליטו לאסוף את השברים, לשנס מותניים ולהמשיך הלאה כחמישייה. הם לא תיארו לעצמם שהטרגדיה תחזור על עצמה כל כך מהר, ובאותו מקום בדיוק.

האירוניה היא שרגע לפני כן, העסקים סוף סוף נראו מבטיחים. רק עשרה ימים קודם לכן, ב-1 בנובמבר, הלהקה חתמה על חוזה תקליטים חדש ושמן. הם קיבלו מקדמה נאה של 100,000 דולר (סכום שאמור היה להיות מנוכה ממכירות התקליטים העתידיות - לא להתבלבל...). במצב רוח מרומם, כל החבורה טסה לניו יורק כדי להשתתף בתכנית טלוויזיה, ומשם חזרו לבסיס האם שלהם במייקון, ג'ורג'יה, כדי להמשיך לעבוד במרץ על התקליט הבא, שלימים יהפוך ל-BROTHERS AND SISTERS.

אוקלי, שהיה ידוע כמי ששקע בדכדוך מאז מותו של חברו הטוב דוואן, היה טיפוס שלא ידע מנוחה. הוא היה חייב להיות כל הזמן בתנועה. סיבובי הופעות היו הדלק שלו. את זמנו הפנוי הוא מילא ברכיבה על האופנוע האהוב עליו, טריומף TR5T ADVENTURER משנת 1967. באותו יום שבת, תשעה חודשים לאחר מכן, אוקלי היה במצב רוח טוב. הוא החליט לארגן ג'אם ספונטני וכיפי במועדון המקומי THE AD LIB, והעניק להרכב החד-פעמי את השם הבלתי אפשרי: THE BERRY OAKLY JIVE-ASS REVUE, FEATURING THE ROWDY ROADIES AND THE SHADY LADIES. זה שם כל כך טוב באנגלית שחבל לתרגמו לעברית.

"אבל לפני כן נערוך חזרה", התעקש אוקלי וקבע עם חבריו לשעה שלוש בצהריים. לפני החזרה, הוא יצא לרכיבה שגרתית עם קים פיין, האחראי על ציוד הלהקה, שרכב על אופנוע כבד משלו. הם עצרו לבקר בביתו של טאפי פיליפס, נהג משאית הציוד, ועזבו משם בסביבות שתיים בצהריים. אוקלי ופיין רכבו בשדרת NAPIER ועשו קצת "שטויות" עם האופנועים, כפי שנהגים צעירים אוהבים לעשות. כשהגיעו לצומת עם שדרות BARTLETT, הגורל התערב. פיין עקף מכונית מצדה הימני, ואוקלי בחר לעקוף אותה משמאל. פיין הגביר מהירות, אך האט כשהגיע לצומת בה הדרך התעקלה ימינה. בעודו מנווט ימינה, אוטובוס עירוני חלף על פניו בנתיב הנגדי.

נהג האוטובוס ראה את שני האופנועים מגיעים, ובאופן אינסטינקטיבי זיהה שאחד מהם – אוקלי – רוכב מהר מדי ולא יצליח להשלים את הפנייה החדה. הנהג סובב את ההגה בחוזקה ימינה ובלם בחוזקה כדי למנוע התנגשות חזיתית. זה לא עזר. האופנוע של אוקלי התנגש בעוצמה אדירה במרכז צדו של גוף האוטובוס. פיין שמע את רעש הפגיעה, סובב את ראשו וצפה בתדהמה במחזה המזעזע. "ידעתי שהוא כנראה מגביר מהירות כדי להדביק אותי", סיפר פיין מאוחר יותר. "סובבתי ראשי לאחור כדי לראות מה שלומו, כי ידעתי שהוא לא נהג כה מיומן במהירות".

האופנוע של אוקלי עוד הספיק לפגוע גם בצדו האחורי של האוטובוס, ואז אוקלי נזרק ממנו והחליק בגופו על הכביש. האופנוע המשיך להחליק גם הוא, פגע בגופו של אוקלי וריסק את קסדתו לשתיים. פיין לחץ בחוזקה על הבלמים ובמוחו הדהדה מחשבה אחת נוראית: "הו, שיט! לא עוד פעם!". באופן מצמרר, התאונה התרחשה במרחק שלושה רחובות בלבד מהמקום המדויק בו נהרג דוואן אולמן שנה קודם לכן.

פיין רץ לכיוון חברו. אוקלי היה מחוסר הכרה לרגע, אבל אז, באופן מדהים, פקח את עיניו. פיין נזכר: "אז הוא קם והחל ללכת כאילו לא קרה דבר. אמרתי לו לשכב שם אבל הוא קם. הוא דיבר בבהירות ונראה שהכל בסדר". אוקלי דימם מאפו ומפיו, אך הדימום פסק במהרה. הוא ניגש לאופנועו ההרוס ובדק את הנזק. כשהמשטרה והאמבולנס הגיעו, אוקלי היה שקט באופן מטריד. "אני בסדר ואני רוצה ללכת הביתה", הוא אמר להם. למרות שהחובש במקום הזהיר שדימום מהאף עלול להצביע על פגיעת ראש חמורה, אוקלי התעקש, סירב להתפנות, ותפס טרמפ ל"בית הגדול", הבית הקהילתי בו התגוררו חלק מחברי הלהקה.

כשהגיע לשם, פגש אותו הקלידן החדש של הלהקה, צ'אק ליוול. ליוול סיפר: "כשנכנסתי לבית, כמה מאנשי צוות הלהקה סחבו את ברי. הוא נראה מעורפל. שאלתי מה קרה וברי קם ויצא משם כדי ללכת לביתו. הלכנו איתו ושם הוא התערפל יותר, היה חיוור כסיד והחל לדבר באופן לא ברור". החברים המבועתים הבינו שמשהו איום קורה. "הוא לא רצה ללכת לבית החולים אבל הוא נלקח לשם בכוח, ישר למכוניתי ודהרתי לחדר המיון".

אך זה היה מאוחר מדי. אוקלי הגיע לבית החולים בשעה 14:55, כשהוא כבר מחוסר הכרה. ליוול קיבל את הבשורה המרה מהצוות הרפואי: "הרופאים אמרו לי שלא היו מצליחים להציל אותו גם אם היה מגיע אליהם מיד לאחר התאונה. הוא שבר את גולגלתו ודימם כל הזמן שם בפנים". בשעה 15:40, הוכרז מותו של ריימונד ברי אוקלי השלישי. הוא היה בן 24, בדיוק באותו הגיל של חברו הטוב, דוואן אולמן. הוא הותיר אחריו אישה וילדה קטנה בשם בריטני.

טקס ההלוויה נערך בבית הקברות ROSE HILL, לא הרחק מחלקת הקבר של דוואן. שוב, הלהקה נאלצה לנגן בכאב אדיר בהלוויה של אח נוסף, כשג'וני סנדלין ממלא זמנית את עמדת הבס. המכה הזו הייתה קשה פי כמה, כיוון שהגיעה בדיוק כשהלהקה החלה להתרומם מהאסון הקודם. מנהל הלהקה, פיל וולדן, מיהר להודיע כי להקת האחים אולמן תחפש בסיסט חדש. כפי שהם עצמם שרו בשירם MIDNIGHT RIDER: "והדרך נמשכת לנצח...".

המחליף של אוקלי היה לאמאר וויליאמס, חבר של המתופף ג'יימי ג'והנסון. וויליאמס, לוחם לשעבר בווייטנאם ומומחה ברית'ם אנד בלוז, נכנס ללהקה היישר להקלטות התקליט BROTHERS AND SISTERS. הלהקה המשיכה לפעול עוד כמה שנים, אך התפרקה לבסוף בעקבות התכתשויות פנימיות. כשחבריה יישרו את ההדורים ורצו לחזור לפעילות, וויליאמס סירב. זמן קצר לאחר מכן, הטרגדיה הכתה שוב. אצל וויליאמס התגלה סרטן ריאות קטלני, שיוחס לחשיפתו לחומר המנשיר וקוטל הצמחים הידוע לשמצה AGENT ORANGE, בו עשה הצבא האמריקני שימוש נרחב בווייטנאם. למרות ניתוח בו הוסר שליש מריאתו ושתי צלעות נגועות, הסרטן הכניע אותו בשנת 1983. הוא היה רק בן 34.

אבל הגורל עוד לא סיים עם חברי הלהקה. ב-24 בינואר 2017, המתופף המקורי של הלהקה, בוץ' טראקס, ירה בראשו בביתו בפלורידה. הוא היה בן 69 והיה מוטרד מבעיות כלכליות חמורות. את המעשה הנורא הוא ביצע מול אשתו, שמיהרה להתקשר בהיסטריה למשטרה. כשהשוטרים הגיעו, הם מצאו את המתופף נושם את נשימותיו האחרונות. עוד פרק עגום בסיפור של להקה ענקית שידעה יותר מדי צער.

גם זה קרה ב-11 בנובמבר. ההיסטוריה מלאה ברגעים דרמטיים, מצחיקים ומוזרים לחלוטין. בואו נצלול אחורה בזמן ונראה מה התרחש ביומן הרוקנ'רול ביום זה ממש, אבל בשנים עברו.

דרמה משפטית בוורוד: פלויד נגד ווטרס

בשנת 1986, עולם הרוק עצר את נשימתו. דיוויד גילמור, ניק מייסון וריצ'רד רייט הכריזו חגיגית שהם עובדים על תקליט חדש של פינק פלויד. הבעיה? רוג'ר ווטרס, הבסיסט, התמלילן והכוח הקונספטואלי הראשי לשעבר, ממש לא אהב את הרעיון. ווטרס, שפרש מהלהקה וניסה לפרק את כל העסק, הגיש נגדם תביעה משפטית חריפה. הוא טען שהלהקה היא "כוח מבוזבז" יצירתית ושהמשך הפעילות תחת השם המפורסם הוא לא פחות מ"זיוף". השלושה, מצידם, לא התכוונו לוותר. הם המשיכו לעבוד על מה שיהפוך לתקליט A MOMENTARY LAPSE OF REASON, והקרב המשפטי המר הזה נמשך והסעיר את המעריצים.

איחוד השבת השחורה (עם כוכבית)

קפיצה מהירה לשנת 2011, והפעם חדשות מרעישות מכיוון אחר. חברי להקת בלאק סאבאת' הודיעו שהם מאחדים כוחות! כן, ההרכב הקלאסי המקורי שכלל את ארבעת המופלאים מברמינגהם: אוזי אוסבורן, טוני איומי, גיזר באטלר וביל וורד. ההתרגשות בקרב חובבי המטאל הרקיעה שחקים, אך כידוע, היא הייתה מעט מוקדמת. זמן קצר לאחר ההכרזה, המתופף ביל וורד נשר מהאיחוד בסערה, תוך טענות על "חוזה בלתי ניתן לחתימה". בסופו של דבר, הלהקה הקליטה את התקליט '13' בלעדיו, עם בראד וילק מ-RAGE AGAINST THE MACHINE בתופים. נו, בלי ביל וורד זו לא באמת סאבאת', סורי.

ג'ון ויוקו חושפים הכל

נחזור אחורה בזמן לשנת 1968, אז יצא בארצות הברית תקליטם הראשון המשותף של ג'ון לנון ויוקו אונו, שנקרא TWO VIRGINS. מי שציפה לעוד להיטי ביטלס קיבל הלם תרבותי. התקליט הכיל מוזיקת אוונגרד תובענית, קולאז'ים של סאונד ולופים. אבל מה שעורר הדים חזקים הרבה יותר מהמוזיקה הייתה העטיפה. ג'ון ויוקו הופיעו עליה בעירום מלא, מלפנים ומאחור. זה היה סקנדל עצום. חברת EMI סירבה להפיץ את התקליט, והוא נמכר בחנויות רבות כשהוא עטוף בשקית נייר חומה כדי להסתיר את התמונה הפרובוקטיבית.

ג'ורג' האריסון והקהל המת

בשנת 1974, ג'ורג' הריסון יצא לסיבוב הופעות סולו באמריקה, שזכה לכינוי המפוקפק "סיבוב הסוס הצרוד" (DARK HOARSE TOUR) בגלל הדלקת הגרון החריפה שלקה בה. כשהופיע ב"פורום" בלוס אנג'לס, זה היה המופע הראשון מבין שלושה, והאווירה הייתה מתוחה. כשג'ורג' הציג את השיר MAYA LOVE, התגובה מהקהל הייתה פושרת, בלשון המעטה. ג'ורג', שעצבנותו גברה, פנה לקהל הבלתי מתרגש ואמר: "אני לא יודע איך זה מרגיש שם למטה, אבל מכאן, אתם נראים די מתים". מאוחר יותר, כשאחד המעריצים צרח בקשה שישיר את "בנגלה דש", ג'ורג' איבד את הסבלנות וענה: "אני חייב לשכתב את השיר. אבל, אל תצעק סתם 'בנגלה דש'; תן להם משהו שיעזור. אתה יכול לשיר את קרישנה, קרישנה, קרישנה ואולי תרגיש טוב יותר. אבל, אם רק תצעק בנגלה דש, בנגלה דש, בנגלה דש - זה לא יעזור לאף אחד".

רוברט קמניץ, מעיתון הראלד, סיקר את המופע ודיווח: "ג'ורג' פתח עם WHILE MY GUITAR GENTLY WEEPS והלהקה התחממה כל כך מהר וחזק עד שהקול של האריסון השתלב בפנים. אבל כשהוא הלך לשיר את SOMETHING, הוא צעק את המילים של בלדה עדינה ביותר, כמו איזה בוב דילן אחוז דיבוק. אז היה מובן שהקול שלו כמעט נעלם". הקלידן בילי פרסטון, שניגן בסיבוב ההופעות, חשף מאוחר יותר את מאחורי הקלעים: "ג'ורג' לא רצה לעשות בכלל את השיר הזה. ידעתי שהוא יצטרך לעשות את זה, והוא התחיל למרוד בזה בכך שעשה את זה בדרך אחרת, עם שכתוב המילים. אבל, לפחות הוא עשה את השיר".

ג'ים מוריסון והטיסה הסוערת

צרות, צרות, צרות. בשנת 1969, סולן הדלתות, ג'ים מוריסון, שוב מצא את עצמו מסתבך עם החוק, והפעם בגדול. זה קרה בדרך לפיניקס, אריזונה, לשם טס כדי לראות הופעה של הרולינג סטונס. מוריסון וחברו השחקן, תומס בייקר, נעצרו על ידי ה-FBI מיד עם נחיתתם. האשמות: שכרות בפומבי והפרעה בוטה למהלך התקין של טיסה מלוס אנג'לס. דיילת שעבדה במטוס האשימה את השניים בתקיפתה ובהטרדה מינית. קפטן המטוס, קרייג צ'אפמן, נאלץ לעזוב את תא הטייס שלוש פעמים כדי לגשת לאזור בו שני השיכורים הטרידו את הצוות, ולבסוף הודיע בקשר שיש צורך בכוח משטרתי שימתין למטוס על הקרקע.

השניים בילו את הלילה בכלא המקומי. למחרת התייצבו בבית המשפט וטענו לחפותם. המשך המשפט נדחה, וכל אחד מהם שוחרר בערבות של 66 דולר (שווה ערך לכ-468 דולרים בשנת 2020). אבל החגיגה הייתה קצרה. מיד עם שחרורם, הם נעצרו שוב באשמה פדרלית חמורה הרבה יותר: איום על דיילת בעת טיסה. הפעם, הערבות נקבעה על 2,500 דולרים לכל אחד (כ-17,730 דולרים ב-2020). ב-24 בנובמבר, מול השופט וויליאם קופל, הם שוב הצהירו שאינם אשמים. השופט קופל הבהיר להם את חומרת המצב והודיע שהם בסכנת כליאה לעשרים שנה וקנס בסך 10,000 דולרים על כל אחד מהם ועל כל האשמה בנפרד.

המשפט נדחה למרץ 1970. ב-26 במרץ הגיע תורה של הדיילת להעיד. היא סיפרה שהשניים היו "שיכורים לחלוטין ומעוררי גועל מהרגע בו לא הורשה יותר למכור להם אלכוהול במשך הטיסה". אלא שאז הגיעה נוסעת נוספת להעיד, ופה העסק הסתבך לטובת מוריסון. העדה התבלבלה בפרטים ולא ידעה לזהות מי מהשניים הוא מוריסון. הסנגור, קרייג מהרנס, קפץ על המציאה וטען לזכות את לקוחותיו לאלתר. ב-20 באפריל 1970, בזכות אותה טעות גורלית בזיהוי, שוחררו מוריסון ובייקר מכל אשמה.

ה'טאראנטולה' של דילן רואה אור

בשנת 1970 יצא סוף סוף לאור ספרו הראשון של בוב דילן, 'טאראנטולה'. הספר, שנכתב למעשה ב-1966 בשיא תקופת BLONDE ON BLONDE הפרועה שלו, היה אמור לצאת כבר ב-1967. אלא שאז הגיעה תאונת האופנוע המפורסמת ששינתה את חייו, והוצאת הספר נדחתה. במשך שנים הוא הופץ רק כבוטלג מחתרתי. כשיצא רשמית, הביקורות לא יצאו מגדרן.

במגזין רולינג סטון נכתב אז: "הספר הזה היה אמור לצאת באוגוסט 1967 אבל הוא עבר מיד ליד ואיכות ההפקה נשחקה בהתאם, עד שיצא סופסוף לאור. בשנת 1968 היה עיתון מחתרת אחד בוונקובר שהדפיס שמונה עמודים מהספר בין דפיו, כשלפתע הגיחו עורכי דינו של דילן ואיימו. מאז עברו שינויים על הספר ומה שתקבלו עכשיו, עם רכישתכם עותק, הוא את היצירה לאחר שהתעללו בה. יש השמטה ברורה של משפטים שלמים ובכמה עותקים שראיתי חסר העמוד הרביעי לגמרי. לפחות זה נותן את התמונה למה שהספר היה אמור להיות. כל פרק בספר הזה אינו קשור לאחרים. הקו היחיד שמקשר ביניהם הוא צורת הסיפור של דילן בגוף ראשון. הפרק הראשון בספר הוא מבט סוריאליסטי ויפהפה על דמותה של ארית'ה פרנקלין. יש הטוענים שלו היה הספר הזה יוצא בתאריך המיועד, הוא היה מאבד במהרה את ערכו והופך להיות מה ששני ספריו של ג'ון לנון הפכו. הספר הזה מייצג את דילן ההוא שהיה ארבע שנים לפני היום הזה, לפני תאונת האופנוע ששינתה את אופן יצירתו. עדיין, הוא חשוב למי שרוצה להבין כיצד פעל ראשו היצירתי של דילן בתקופת האלבום BLONDE ON BLONDE".

פיל המלוכלך עוזב את הבניין

בשנת 2015, עולם הרוק הכבד הרכין את ראשו. פיל "FILTHY ANIMAL" טיילור, המתופף רב הפעלים של להקת מוטורהד, הלך לעולמו בגיל 61. סיבת המוות, באופן אירוני וכואב, הייתה כבד גמור. הגיטריסט אדי קלארק, שניגן איתו בלהקה, ספד לו בפייסבוק: "חברי ואחי היקר מת אתמול בלילה. הוא היה חולה במשך זמן מה, אבל זה לא מקל על זה כשסוף סוף מגיע הזמן. אני מכיר את פיל מאז שהיה בן 21 והוא היה דמות מטורפת. למרבה המזל, עשינו מוזיקה פנטסטית יחד ויש לי הרבה הרבה זיכרונות יפים מהזמן שלנו ביחד. נוח על משכבך בשלום, פיל!"

טיילור לא היה המתופף המקורי של מוטורהד, אך הוא הצטרף בזמן כדי לנגן בתקליט הבכורה שלהם ונותר עד 1983. הוא שמר על קצב מסחרר והעניק למנהיג-סולן-בסיסט, למי קילמיסטר, את הפלטפורמה לשיר בצרידות משכנעת את הלהיט הגדול ביותר שלהם, ACE OF SPADES. למי סיפר פעם שטיילור התקבל ללהקה בעיקר כי היה לו אוטו, מה שפתר את בעיית הניידות של המתופף המקורי, לוקאס פוקס, שהיה נטול גלגלים. טיילור עזב ב-1984, חזר ב-1987, ונפרד סופית ב-1992 (תלוי את מי שואלים, הוא עזב או פוטר). לאחר מכן, הוא לא מצא את מקומו. "ניסיתי לג'מג'ם עם אנשים, פה ושם", אמר טיילור בסרט דוקומנטרי על הלהקה. "תמיד הייתה לי הרגשה שעשיתי את זה קודם. אני פשוט לא יכול להביא את עצמי לנגן אם אני רק עובר על העניינים ולא עמוק בתוכם. אני מעדיף, אם כך, לא לתופף".

למי עצמו כתב עם היוודע דבר מותו: "אני מרגיש מאוד עצוב כרגע, למעשה הרוס בגלל שאחד החברים הכי טובים שלי מת אתמול. אני כבר מתגעגע אליו. שמו היה פיל טיילור, או FILTHY ANIMAL, והוא היה המתופף שלנו פעמיים בקריירה שלנו. עכשיו הוא מת וזה ממש מעצבן אותי שהם לוקחים מישהו כמוהו ומשאירים את ג'ורג' בוש בחיים. אני חושב שעסק הרוק'נ'רול הזה בהחלט מזיק לחיי האדם".

השמנת של קלפטון לא נחה

בשנת 1967, עיתון הפופ הבריטי 'דיסק' פרסם ידיעה לפיה שלושת חברי להקת 'קרים' לא יוציאו יותר תקליטונים ומעתה יתמקדו רק בתקליטים ארוכי נגן. מתופף הלהקה, ג'ינג'ר בייקר, הסביר: "אין לנו את היכולת להפיק מעצמנו תקליטון באורך שלוש דקות. חוץ מזה אנו עובדים ללא הרף, כך שאין לנו צורך בתקליטון. להקה כמו שלנו נכנסת לחרדה ברגע שנודע לנו כי עלינו להיכנס לאולפן ולעשות דבר מכאני שכזה. אנו מתפקדים טוב יותר בהקלטת אריך נגן". ובכן, ההצהרה הזו לא ממש החזיקה מים, ובהמשך הדרך צצו עוד תקליטונים מהלהקה, כמו WHITE ROOM ו-ANYONE FOR TENNIS.

בדיוק שנה לאחר מכן, באותו יום, יצאה ידיעה רשמית ממשרדו של האמרגן רוברט סטיגווד: להקת קרים תעשה תקליט אחד נוסף ואז תתפרק. התכנון המקורי היה להקליט את שירי האולפן בניו יורק, אך התוכנית בוטלה. ההקלטות נעשו לבסוף בלונדון, ושאר התקליט, שנקרא GOODBYE CREAM, הכיל שלושה קטעים מהופעה חיה.

נשמה מגומי ברגע האחרון

היה זה יום לחוץ במיוחד בחיי הביטלס, כאילו היו חסרים להם ימים כאלה. הלחץ להוציא תקליט חדש לכבוד חג המולד היה אדיר. ארבעת חברי הלהקה הגיעו בשעה שש בערב לאולפני EMI לסשן מרתוני שנמשך עד שבע בבוקר למחרת, במטרה לסיים את התקליט שייקרא RUBBER SOUL. ג'ון לנון ופול מקרטני הגיעו כשכל אחד מהם אוחז בשיר חדש שכתב. הראשון שהוקלט היה YOU WON'T SEE ME של פול. מאל אוונס, עוזר הלהקה הנאמן, אפילו "ניגן" בשיר. הוא פשוט לחץ על קליד אחד באורגן ההאמונד והחזיק אותו לכל אורך הפזמון האחרון. הבדיחה הפנימית הזו זיכתה אותו בקרדיט על עטיפת התקליט.

לאחר מכן הוקלט שירו החדש של ג'ון, GIRL, שהיה השיר האחרון שהוקלט במיוחד עבור התקליט. אבל עדיין היה חסר שיר אחד כדי למלא את המכסה. בלחץ זמן, ניגשו הביטלס לשיר שהקליטו חודשים קודם לכן עבור התקליט HELP אך נגנז ברגע האחרון. זה היה השיר WAIT. ג'ורג' האריסון הוסיף לו במהירות עוד כמה צלילי גיטרה, וזהו. עם עלות השחר, התקליט השישי של הביטלס היה מוכן לאריזה.

נילסן שצוחק אחרון

בשנת 1971 יצא התקליט NILSSON SCHMILSSON של הארי נילסן. המבקרים לא ידעו איך לאכול אותו. ברולינג סטון נכתב אז: "האם נילסן הוא זמר בלדות מיושן בשמלה חדשה? האם הוא כותב שירי ילדים שרוצה להרחיב את מנעד יצירתו? ולמה בחור שרוצה להעמיק את עיסוקיו בתחום הרוק כותב תסריט לסרט טלוויזיה ואפילו שר בו את שיר הנושא? כל השאלות מקבלות תשובה בתקליט החדש שלו. אבל התשובות מוחבאות שם ואולי הן גם לא הנכונות. בכל אופן, אחרי שבעה אלבומים כבר אפשר להבין שהכי צפוי אצל הארי נילסן הוא הבלתי צפוי. הוא מסרב להיות כלוא בז'אנר אחד. יש בגרעין שלו מסתוריות לצד פתיחות כמו של ילד. הוא מעניק למאזין את התחושה שהוא לא בדיוק כמו מה שנדמה". מה שהמבקר אולי לא הבין באותו רגע הוא שהתקליט הזה יהפוך להצלחה המסחרית הגדולה ביותר של נילסן, ויניב להיטי ענק כמו הבלדה קורעת הלב WITHOUT YOU, השיר המקפיץ JUMP INTO THE FIRE, והקלאסיקה המשעשעת COCONUT.

חדשות קצרות ומהירות

2005: הפסנתרן חזר. בילי ג'ואל שב לסיבוב הופעות עולמי, אחרי שמונה שנים ארוכות בהן לא עלה על במה.

2003: לא מבטלים לוואן מוריסון. הבעלים של פאב בווילטשייר, אנגליה (מלון 'הברבור'), זכה בפיצויים שמנמנים של 40,000 פאונד. הוא תבע את ואן מוריסון על כך שפרש מהופעה מתוכננת בפאב בקיץ 2002 ברגע האחרון.

1980: שיחה מצמררת. מארק צ'אפמן התקשר מדירתו השכורה בניו יורק לאשתו גלוריה, שהייתה בהוואי. הוא הודיע לה בקור רוח: "אני מתכנן להרוג את ג'ון לנון!". היא התחננה בפניו שיחזור הביתה, אך הוא לא הקשיב לה. היא חשבה שאלו רק מילים ריקות. הוא, למרבה הטרגדיה, התכוון לכל מילה.

מי נולד ומי מת ביום הזה

1945: נולד כריס דרג'ה, שהיה הגיטריסט (ואחר כך בסיסט) בלהקת היארדבירדס. כשהלהקה התפרקה, דרג'ה נותר הבעלים של השם. כשג'ימי פייג' הקים להקה חדשה וקרא לה THE NEW YARDBIRDS, דרג'ה ביקש ממנו (דרך עורך דין) לשנות את השם. פייג' נכנע וקרא ללהקתו החדשה לד זפלין. דרג'ה, שרצה להתמקד בצילום, אף צילם את העטיפה האחורית המפורסמת של תקליט הבכורה של זפלין. דרג'ה הלך לעולמו בשנת 2024.

1945: נולד וינס מארטל, הגיטריסט של להקת VANILLA FUDGE, שנודעה בעיבודי הרוק הפסיכדלי-סימפוני שלה.

1950: נולד ג'ים פטריק, כותב להיטים ואיש להקות IDES OF MARCH (שלה כתב את VEHICLE) ו-SURVIVOR (שלה היה שותף לכתיבת EYE OF THE TIGER).

1953: נולד אנדי פרטרידג', המוח היצירתי והקול המוביל מאחורי להקת הפופ-גל חדש הבריטית XTC.

2016: מת ויקטור ביילי, נגן הבס המוכשר שנכנס לנעליים העצומות של ג'קו פסטוריוס בלהקת WEATHER REPORT וניגן בה במשך ארבע שנים. הוא מת בגיל 56, כתוצאה מסיבוכים של מחלת שארקו-מארי-טות, מחלה ניוונית של מערכת העצבים.

גם זה קרה החודש (נובמבר) בשנת 1968 - ללא תאריך מדויק.

להקת הבי ג'יז אישרה באופן רשמי שהגיטריסט שלה, וינס מאלוני, עוזב אותה. מנהל הלהקה, רוברט סטיגווד: "מזה זמן יש מחלוקת מוזיקלית בין האחים גיב לבין וינס. הוא רצה לנגן יותר מהבלוז, אז החלטנו שעדיף שיעזוב". ההופעה האחרונה שלו עם הלהקה נערכה ב-1 בדצמבר, בסוף סיבוב הופעות בגרמניה. הלהקה לא תחפש גיטריסט במקומו. בגלל עזיבתו של מאלוני הוחלט להקפיא את תהליך הפקת הסרט של הלהקה, "המתופפים הקטנים של לורד קיצ'נר", כי יש צורך להוציא מהתסריט את תפקידו של מאלוני. בינתיים מתכננת הלהקה להקליט אלבום כפול שייקרא MASTERPEACE. בהמשך יוחלט לשנות את שם האלבום ל- ODESSA.

הזמרת מאמה קאס עומדת בפני אי ודאות בעניין עתידה המקצועי. הופעותיה במלון CEASAR'S PALACE היוקרתי שבלאס וגאס לא נחלו הצלחה גדולה. כעת היא מחכה לניתוח במיתרי גרונה בגלל המאמץ באותן שש הופעות לא מוצלחות. בשלב זה היא לא מסוגלת לדבר כלל או לשיר והיא תיאלץ לנוח לחלוטין במשך חודשים לפני שתוכל לחזור להקליט או להופיע. חשש רב היה שהניתוח לא יצליח וקולה יינזק ללא תקנה.

להקת ההוליס הולכת לאבד את גרהאם נאש שהודיע כי הוא מתכוון להפסיק את חברותו בה החל מה-8 בדצמבר, לאחר שיופיע איתה במסגרת המופע SAVE RAVE, בלונדון פאלאדיום, שנועד להציל את עיתון הפופ RAVE. נאש עייף מהופעות חיות וברצונו לבדוק אפיקים מוזיקליים חדשים, בתחום כתיבת שירים והפקה. דובר מטעם ההוליס מסר לעיתון NME: ,אנחנו מחפשים מחליף לגרהאם. יש ברשימה שלנו שניים או שלושה שמות. בינתיים מקליטים ההוליס שירים חדשים שיושלמו כשהמחליף ייכנס לעניינים". גיטריסט הלהקה, טוני היקס, הסגיר את העניין בראיון עמו למלודי מייקר: "גרהאם מעדיף להתקדם למקום שונה משלנו, אבל גרהאם גם יודע לשנות את הדעה שלו בכל רגע נתון. אנחנו צריכים מישהו שיידע לשיר היטב בקול גבוה, אך לא צריך את הקול הגבוה שגרהאם נהג לעשות". הזמר אלן קלארק: "גרהאם לא היה מרוצה לאחרונה ממה שעשינו יחדיו. הוא חושב שהוא יכול לעשות טוב יותר מזה לבדו. אנחנו מאחלים לו המון הצלחה. הוא כתב יותר מדי שירים שלא התאימו לנו. כל השירים שלו היו איטיים ודי משעממים. המטרה שלו היא להיות רק אמנותי ויפהפה. אנחנו רוצים להישאר כלהקת ההוליס, כפי שמכירים אותנו. אז החלטנו לשחרר אותו. אין לנו עניין להתחיל להשתנות ולהכניס כל מיני אלמנטים של מהארישי וכאלו לשירים שלנו. אין לי מושג מה התוכניות של גרהאם. אנחנו כבר מחפשים מישהו שיחליף אותו. אנחנו יכולים להמשיך כרביעיה, אך זה לא יהיה הוגן למעריצים שלנו, שיראו אותנו כך על הבמה. אנחנו רוצים לשחזר את הצליל המוקלט שלנו על הבמה. מי שנמצא יהיה חייב לדעת לשיר היטב ולנגן בגיטרה". המתופף, בובי אליוט, הוסיף: "העניין עם גרהאם נמשך כבר זמן רב והגיע לנקודת רתיחה. גרהאם רוצה לכתוב שירים והוא רוצה לעשות זאת רק לבדו. אין בינינו מריבה ואנחנו נפרדים כידידים. אנחנו לא מצטערים על כך וזה כנראה יהיה טוב לכולם".

נודע לתקשורת שהרווחים של להקת CREAM מסיבוב ההופעות האחרון שלה בארה"ב עומד על 100,000 דולר (שזה 748,240 דולר כיום). אריק קלפטון לרולינג סטון: "כל סיפור ההקמה של הלהקה הזו היה מלאכותי. זו הייתה להקה של כוכבים ופה הייתה הטעות הגדולה. זה כמו רעיון של פנטזיה. להקה צריכה לקום ממשהו טבעי שקורה. ממש כמו שהביטלס קמו. אי אפשר לבחור אנשים ממגזינים מובחרים ולומר שאיתם אפשר להרכיב להקה נהדרת".

זמרת הנשמה ארית'ה פרנקלין שברה את רגלה כשנפלה במלון בהונלולו. את הופעותיה היא מעבירה בינתיים עם גבס ובכסא גלגלים. תנו לה כבוד!

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים