רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-11 בפברואר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-11 בפברואר (11.2) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"התקליטים הראשונים שהיו לי היו PLEASE PLEASE ME של הביטלס ו-THE FOLKSINGER של ג'ון לייטון. היה לי יתרון קטן כי אבי עדיין ניגן עם ג'ו לוס, אז הוא נהג לקבל די הרבה תקליטים כדי להכיר את להיטי התקופה. לעתים קרובות היו לו עותקי דמו, ואפילו תקליטי אצטט. עד 1966, חברת ההוצאה לאור של הביטלס, NORTHERN SONGS, עדיין שלחה תקליטי אצטט לתזמורות כדי לעודד ביצועי קאברים שלהן ברדיו ולקבל תמלוגים. יש לי אותם בבית.

אבא שלי היה המגוון ביותר מבין שלושת הזמרים בלהקה של ג'ו לוס, ולמזלי – הוא קיבל את התקליטים ופשוט העביר אותם אליי. פשוט התחברתי לסינגלים, למה שהושמע ברדיו – הקינקס, המי, מוטאון. זה היה מרגש... הייתי חבר במועדון המעריצים של הביטלס כשהייתי בן אחת עשרה; נהגתי לקנות את המגזינים שיצאו משם.

סוג המוזיקה היחיד שלא אהבתי היה רוק'נ'רול – כסגנון מובחן. השכנה אהבה את הצלליות ואת קליף ריצ'רד. חשבתי שזה ממש מיושן. מישהי שגרה מול סבתא שלי אהבה את באדי הולי – חשבתי שזה נורא מיושן, ולא יכולתי להבין למה שמישהו יאהב את זה. מעולם לא עלה בדעתי שמישהו ארכאי כמו צ'אק ברי יכול היה לכתוב את ROLL OVER BEETHOVEN – הייתי משוכנע שג'ורג' האריסון כתב את זה, פשוט כי הביטלס ביצעו את זה" (אלביס קוסטלו, בשנת 1982)

המרתון המטורף של הביטלס! ב-11 בפברואר בשנת 1963 הקליטו חברי הביטלס עשרה שירים לאלבום הבכורה שלהם, באולפני EMI.

זה היה יום שני, ה-11 בפברואר בשנת 1963, יום שנכנס להיסטוריה כאחד הימים הפרודוקטיביים יותר בתולדות המוזיקה. לונדון הייתה קפואה תחת מעטה שלג כבד, במה שהוגדר כאחד החורפים הקרים ביותר שידעה הממלכה המאוחדת מזה עשרות שנים. אך בתוך אולפני EMI (שלימים יקראו אולפני אבי רואד), הטמפרטורות עמדו לנסוק. חברי הביטלס התייצבו למשימה בלתי אפשרית: להקליט עשרה שירים שלמים ביום אחד בלבד כדי להשלים את תקליט הבכורה שלהם, PLEASE PLEASE ME.

תהליך ההקלטות נחלק לשלושה סשנים אינטנסיביים עם הפסקות קצרות ביניהם, תחת ניצוחו של המפיק ג'ורג' מרטין. לקראת לילה של יום מפרך, בשעה 22:45, יצאו משם הביטלס, מנהלם בריאן אפשטיין וטכנאי ההקלטה מותשים אך מרוצים עד הגג. הם ידעו שיש להם ביד משהו מיוחד.

עוזר ההקלטה הצעיר, ריצ'רד לנגהאם, סיפר על המפגש הראשוני: "זה התחיל כבוקר קר מאד בו הגעתי לעבודה באולפן ולא הכרתי אף אחד מהארבעה שבאו לנגן. טכנאי ההקלטה, נורמן סמית', ערך לי היכרות עימם. הם הגיעו לסשן היישר מהופעה שהייתה להם בתיאטרון 'אמפייר' שבסאנדרלנד. אבל הם היו בסדר גמור ולא הראו עייפות. כמו כל להקה אחרת שבאה להקליט באולפן הזה. עזרנו להם להכניס את כל הציוד פנימה ולמקם אותו בחדר. המגברים שלהם היו במצב לא טוב. כנראה מרוב נסיעות בדרכים, בהם המגברים ספגו חבטות וטלטלות - לא היו להם מכסים אחוריים. מה גם שאותם מגברים היו מלוכלכים מאד בתוכם. בין כל הליכלוכים נחו בפנים פתקים מגולגלים רבים. פתחתי כמה מהם וגיליתי שהם מבחורות שבאו להופעות הלהקה והשאירו מספרי טלפון. הביטלס כנראה קראו את הפתקים וזרקו אותם לתוך המגברים שלהם לשימוש עתידי".

הסשן הראשון יצא לדרך בדיוק בעשר בבוקר, כשג'ון לנון סובל מהצטננות קשה ומגרון כואב, כשהוא נעזר כל העת בטבליות מציצה וסיגריות כדי לשרוד. הם פתחו בסערה עם עשרה טייקים של השיר THERE'S A PLACE. השיר הזה היה הניסיון של ג'ון לנון לכתוב שיר בסגנון מוטאון שחור, בהשראת להקות כמו המארוולטס. ג'ון קיבל את הרעיון לשיר מאוסף התקליטים של פול מקרטני, ובמיוחד מהשיר SOMEWHERE מתוך המחזמר סיפור הפרברים, בו מופיעה השורה THERE'S A PLACE FOR US. בניגוד למחזמר, המקום עליו ג'ון שר היה בתוך המחשבה שלו ולא מקום פיזי להתחבק בו.

מיד לאחר מכן עברו להקליט תשעה טייקים של הלהיט I SAW HER STANDING THERE, שהביטלס עדיין קראו לו באותו יום בשם העבודה SEVENTEEN. פול מקרטני הודה בגלוי שהוא גנב את תפקיד הבס בשיר הזה ישירות מהשיר I'M TALKING ABOUT YOU של צ'אק ברי. פול סיפר שהוא ניגן בדיוק את אותם תווים וזה התאים בול. עוד פרט פיקנטי הוא שג'ון לנון שינה את המילים המקוריות של פול, שהיו NEVER BEEN A BEAUTY QUEEN, למילים המוכרות YOU KNOW WHAT I MEAN, כי הוא חשב שהשורה המקורית הייתה קיטשית מדי. הסשן הראשון נמשך עד אחת בצהריים, ואז קרה משהו שהפתיע את הצוות הטכני.

צוות ההקלטה יצא להפסקת צהריים והביטלס עסקו בדברים אחרים. ריצ'רד לנגהאם: "אמרנו לביטלס שאנחנו הולכים לאכול. הם ענו לנו שהם רוצים להישאר בחדר ולערוך בינתיים חזרה מוזיקלית עד שנחזור. וכך היה. אנחנו הלכנו לאכול פשטידה ולשתות בירה והם נשארו. כשחזרנו, הם המשיכו לנגן. זה היה מדהים עבורנו לראות את זה. עד אז לא ראינו להקה שמוותרת על ארוחת הצהריים שלה כדי לנגן טוב יותר".

הסשן השני החל בשתיים וחצי בצהריים והסתיים בשש לפנות ערב. במהלכו הוקלט השיר A TASTE OF HONEY. הטייק החמישי הוכרז כטוב ביותר לשיר זה. מדובר במקור בקטע אינסטרומנטלי ממחזה שנכתב בשנת 1960. פול מקרטני אהב מאד את השיר כי הוא הזכיר לו סטנדרטים ישנים, אבל ג'ון לנון נהג ללעוג לשיר הזה בכל הזדמנות ואף כינה אותו בלעג A WASTE OF MONEY (בזבוז של כסף). בהקלטה הזו פול השתמש בטכניקה של הכפלת קול (דאבל טראקינג) כדי לעבות את השירה שלו.

לאחר מכן הוקלט השיר DO YOU WANT TO KNOW A SECRET, עם שירתו של ג'ורג' האריסון. ההשראה לשיר הגיעה ממקום מפתיע: הסרט שלגיה ושבעת הגמדים של דיסני. אמא של ג'ון נהגה לשיר לו בילדותו את השיר I'M WISHING מתוך הסרט, שמתחיל בשאלה, רוצה לדעת סוד? לאחר מכן ניגש ג'ון לנון להקליט מחיאות כפיים כתוספת לשיר SEVENTEEN. השיר האחרון שהוקלט בסשן השני היה MISERY. זה היה שיר מקורי שלנון ומקרטני כתבו וחשבו לתת לזמרת הלן שפירו. הם כתבו את השיר מאחורי הקלעים בזמן שהיו בסיבוב הופעות עם שפירו, אך המנהל שלה דחה את השיר בטענה שהוא לא מספיק טוב עבורה. ההפסד היה כולו שלה, והביטלס זכו בעוד רצועה נהדרת לתקליט שלהם. היא בטח התחרטה על זה מאז.

הסשן השלישי והמכריע החל בשעה שבע וחצי בערב ותוכנן עד לשעה עשר בלילה. אבל עם הגיע זמן הסיום, נשאר לביטלס עוד שיר אחד להקלטה כדי להשלים את מכסת השירים לתקליט. החבורה פרשה למזנון האולפן כדי לדון באיזה שיר זה יהיה. השעון תקתק, והאנרגיות היו גבוליות. טכנאי ההקלטה, נורמן סמית', סיפר: "מישהו הציע לביטלס לעשות את TWIST AND SHOUT, של האחים אייזלי. אבל הגרונות של חברי הלהקה כבר היו גמורים מרוב שירה באולפן. ידענו שצריך רק טייק אחד כדי להפוך את העסק למושלם. ג'ון בלע כמה טבליות להקלת הגרון, עם כוס חלב, וניגש למלאכה".

ואכן, הבחירה נפלה על הלהיט המרסק TWIST AND SHOUT. השיר נכתב בכלל על ידי ברט ברנס ופיל מדלי, והוקלט במקור על ידי להקה בשם הטופ נוטס בגרסה שלא הצליחה, לפני שהאחים אייזלי הפכו אותו ללהיט. ג'ון לנון, שידע שקולו עומד לבגוד בו בכל רגע, צרח את נשמתו אל תוך המיקרופון בביצוע פראי וחד פעמי. ג'ון לנון סיפר ב-1976: "השיר האחרון בסשן הזה כמעט והרג אותי. הקול שלי היה גמור זמן רב לאחר היום הזה. בכל פעם שבלעתי משהו, הייתה לי תחושה כאילו אני בולע נייר זכוכית. חשבתי שאני יכול לשיר את זה טוב יותר בהקלטה וחשתי מבויש ממנה. אפשר לשמוע שם בחור מבוהל שמנסה להציג את הטייק היחיד והטוב ביותר שלו".

עם סיום ההקלטה טיפסו חברי הביטלס במדרגות לחדר הבקרה, כדי להקשיב לתוצאת היום. המתח התפוגג והוחלף בתחושת ניצחון. ריצ'רד לנגהאם: "הסשנים באולפן הזה לא חרגו מהזמן שנקבע. זה היה החוק. הביטלס רצו לשמוע את ההקלטה ואני ידעתי שאם זה יקרה, לא אצליח להגיע הביתה בזמן. בריאן אפשטיין, שהבין את המצב, הציע להקפיץ אותי לאחר מכן לביתי. אז השמעתי להם את התוצאה והוא אכן הסיע אותי לאחר מכן לביתי שבקאמדן טאון".

וכאילו כדי לסגור מעגל קוסמי של תאריכים, ב-11 בפברואר בשנת 1965, בדיוק שנתיים לאחר אותו יום הקלטות היסטורי, התחתן המתופף רינגו סטאר עם אשתו הראשונה, מורין קוקס - פחות מחודש לאחר שהציע לה להתחתן עמו. האורחים בחתונה כללו את ג'ון לנון וג'ורג' האריסון, כשבריאן אפשטיין - מנהל הלהקה - היה השושבין. פול מקרטני היה בחופשה בפורטוגל באותו יום, ולכן לא יכל להשתתף. רינגו ומורין יתגרשו בשנת 1975.

ובדיוק שנה לאחר ההקלטה האולפנית לתקליט הבכורה - הביטלס עמדו על הבמה בוושינגטון קוליסאום ויצרו היסטוריה והיסטריה. מה קרה שם? סיפור הביטלס השלם - עם המון פרטי מידע נדירים שנחשפים לראשונה ובעברית - בספר שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!"

הכול חשוך: הלילה שבו פינק פלויד השאירו את מנצ'סטר בחושך (תרתי משמע). ב-11 בפברואר בשנת 1972 הופסקה הופעה של פינק פלויד ב- FREE TRADE HALL במנצ'סטר, אחרי 25 דקות, עקב הפסקת חשמל.

פינק פלויד, שכבר אז ביססה את מעמדה כאחת המובילות בסצנת הרוק הפסיכדלי והמתקדם, הגיעה לעיר הפועלים מנצ'סטר כדי להופיע באולם ה-FREE TRADE HALL. הציפיות היו בשמיים, והקהל המקומי רכש כרטיסים בהתלהבות, מצפה למסע מוזיקלי חוצה תודעה כפי שרק רוג'ר ווטרס, דייוויד גילמור, ריק רייט וניק מייסון ידעו לספק.

באותה תקופה, הלהקה הייתה בעיצומו של סיבוב הופעות שבו בחנה חומרים חדשים ומהפכניים שעתידים היו להפוך ליצירת המופת שלהם, התקליט THE DARK SIDE OF THE MOON. הקהל ישב מרותק. האווירה באולם הייתה מחשמלת, אך למרבה האירוניה, החשמל עצמו החליט לא לשתף פעולה באותו ערב גורלי.

המופע התחיל והלהקה החלה לנגן את הקטע האינסטרומנטלי המהפנט CAREFUL WITH THAT AXE EUGENE. מדובר ביצירה אפלה ומורכבת, שהפכה לאחד מנכסי צאן הברזל בהופעות החיות של הלהקה באותן שנים. הקטע הזה, שהופיע במקור כבי-סייד של הסינגל POINT ME AT THE SKY בשנת 1968 וגם באוסף RELICS ובתקליט UMMAGUMMA, הוא דוגמה מצוינת ליכולת של הלהקה לייצר מתח מצמרר.

השעון הראה שחלפו בסך הכל 25 דקות מתחילת המופע. הלהקה הייתה בעיצומו של הביצוע הסוחף ל-CAREFUL WITH THAT AXE EUGENE, כשלפתע, ברגע אחד של אנטי-קליימקס מוחלט, האולם הוחשך והמגברים השתתקו. הפסקת חשמל פתאומית גדעה את הצלילים והותירה את הלהקה והקהל בהלם מוחלט.

השניות הראשונות היו מלוות בבלבול, שהתחלף מהר מאוד בתקווה. הקהל, שלא רצה לוותר על הערב המבטיח, החל לצעוק לעבר הבמה ולדרוש מהלהקה לנגן באופן אקוסטי. הרי למי צריך חשמל כשיש כישרון, נכון? אך למרבה האכזבה של האלפים באולם, לפינק פלויד היו תוכניות אחרות. הארבעה, שכנראה הבינו שאי אפשר לשחזר את הקסם הפסיכדלי ללא הטכנולוגיה והאפקטים, לא שבו לבמה.

האירוע הסתיים במפח נפש, כשהוא מותיר רבים מאוכזבים וכועסים על כך שקיבלו רק טעימה קצרה של פחות מחצי שעה מהלהקה האהובה עליהם - תזכורת כואבת לכך שגם בעידן הרוק והקדמה, בסופו של דבר, הכול תלוי בנתיך אחד קטן בארון החשמל.

הג'אם המהמם! ב-11 בפברואר בשנת 1970 הופיע הצמד דלייני ובוני (ביחד עם אריק קלפטון) באולם ELECTRIC FACTORY בפילדלפיה. אמן החימום באותו ערב היה בי. בי. קינג, שגם עלה לג'מג'ם עם החברים בהופעה הראשית.

לאחר שנים רבות בהן בי.בי קינג היה ידוע בעיקר לקהל שוחר הרית'ם אנד בלוז, הוא הצליח באותה שנה לחצות את הגבול ולהגיע גם לעולם הפופולרי יותר, עם שירו THE THRILL IS GONE, שהגיע למקום ה-15 במצעד הבילבורד האמריקאי.

קלפטון דיבר על הופעה זו, כמה ימים לאחר מכן, לעיתונאי האמריקני פרד סטוקי: "בי.בי. עלה לבמה וג'ימג'ם איתנו! אני כמובן ישבתי בהופעותיו שם והתענגתי. הוא פוצץ את מוחי שם. הוא טוב יותר מאי פעם. הוא תמיד היה טוב, אבל עכשיו, כשבאמתחתו הצלחה גדולה יותר, ברור שבטחונו האישי גבר מבחינת נגינה מול קהל לבן. הבחור הזה יודע לנגן כאילו אין מחר".

ב-11 בפברואר בשנת 1970 היה ג'אם נהדר של הגרייטפול דד עם פליטווד מאק והאחים אולמן. מה קרה שם? בואו לקרוא.

הכל התחיל בשינוי תוכניות פתאומי. חברי להקת פליטווד מאק, שנתבשרו כי הופעתם הבאה בקנדה התבטלה, בחרו לטוס מיד מבוסטון לניו יורק. במקום לנוח במלון או לצאת לשופינג בשדרה החמישית, הם נמשכו כמו פרפרים לאש אל הפילמור איסט. שם פגשו הם שוב את חברי הגרייטפול דד, שנקבעו לנגן שם שלוש הופעות, באולם הפילמור איסט. האווירה מאחורי הקלעים הייתה מחשמלת עוד לפני שהתו הראשון נוגן. ביל גרהאם, האמרגן הקפדן של האולם, סידר ערב עמוס כל טוב. להקות החימום של הדד באולם ההוא היו LOVE, בהנהגתו של ארתור לי והרכב דרומי צעיר ומבטיח – להקת האחים אולמן.

צריך להבין את ההקשר ההיסטורי: האחים אולמן היו הדבר החם הבא. תקליט הבכורה שלהם יצא לפני מספר חודשים והם החלו למשוך קהל לכיוונם. סגנון הנגינה שלהם היה ייחודי ופורץ דרך. האולמנים לקחו את עבודת הגיטרות של פיטר גרין ודני קירוון (מפליטווד מאק) ושיפצו אותה לדבר מחשמל משלהם (כשהם לא פעם מנגנים, עם שתי חשמליות, במרווחי טרצות או סקסטות). דוואן אולמן, הגיטריסט הגאון של הלהקה, העריץ את ג'רי גרסיה ואת פיטר גרין, והמפגש המשולש הזה היה רק עניין של זמן.

ואז הגיע הרגע הגדול. גרין, קירוואן והמתופף מיק פליטווד הוזמנו לג'מג'ם עם הגרייטפול דד בהופעתם השניה שם. הקהל, שכבר היה באקסטזה מההופעה הרגילה, לא הבין מה נופל עליו. אל הבמה הצטרפו גם גרג ודוואן אולמן ביחד עם הבסיסט שלהם, ברי אוקלי. פתאום, הבמה הקטנה יחסית של הפילמור הכילה כמות כישרון שיכולה להאיר עיר שלמה. כולם יצרו על הבמה מוזיקה ספונטנית, שארכה כשעה ונראתה לנוכחים בקהל כחלום.

הבסיס של הג'אם הזה היה עם הקטע הקלאסי של הדד, DARK STAR. השיר הזה לא היה סתם שיר, אלא המנון של ממש עבור המעריצים. אבל החבורה לא עצרה שם. בהמשכו גם צוטט הקטע SMOKESTACK LIGHTNING, של איש הבלוז האוולין וולף. המוזיקאים על הבמה הרגישו חופשיים לחלוטין לשוטט בין סגנונות. הם אפילו ציטטו על הבמה כמה אלמנטים מהתקליט SKETCHES OF SPAIN, שהקליטו מיילס דייויס וגיל אוונס. תקליט זה, שיצא עשור קודם לכן, נחשב ליצירת מופת המשלבת ג'אז עם מוזיקה קלאסית וספרדית, והעובדה שחבורת רוקרים הצליחה לשלב אותו בתוך ג'אם פרוע מעידה על הרמה המוזיקלית הגבוהה שהופגנה שם.

הג'אם הסתיים עם הקטע TURN ON YOUR LOVELIGHT, ששר בתשוקה רבה קלידן הדד, רון 'פיגפן' מקרנן. השיר הזה היה הממלכה הבלעדית של פיגפן. הוא נהג לקחת את המיקרופון ולבצע אלתורים ווקאליים ארוכים, לפעמים במשך 15 או 20 דקות, כשהוא משלהב את הקהל. באותו ערב, עם תמיכה של גרג אולמן על הקלידים וסוללת גיטריסטים מאחוריו, הביצוע היה חזק מתמיד.

בסיסט הגרייטפול דד, פיל לש, תיאר את הלילה הזה בספרו האוטוביוגרפי: "פיטר גרין התחבר עם הגיטרה שלו בדיוק כשהתחלתי לנגן משהו מינורי. הוא ודוואן אולמן חשו בנינוחות עם זה. פיטר לקח בהמשך את הג'אם לכיוון הקטע של האוולין וולף. ג'רי גרסיה אירח למופת את הגיטריסטים וצעד לאחור, כשהוא מספק גיטרת קצב בלבד. דוואן אולמן ניגן בסלייד. בינתיים התיישב גרג אולמן מאחורי אורגן ההאמונד וניגן אקורדים ארוכים. בהמשך הפך הג'אם למקום חופשי לחלוטין, עם חמישה גיטריסטים, ארבעה מתופפים, בס, אורגן ופיגפן שרועם מעל הכל".

כשירד המסך על הלילה הזה, היה ברור לכל מי שנכח באולם שהם היו עדים למשהו חד פעמי. הקלטות פיראטיות של אותו ערב הפכו לפריט אספנים מבוקש בקרב מעריצי כל הלהקות המעורבות.

זמרת הנשמה שהרסה את עצמה. ב-11 בפברואר בשנת 2012, מתה הזמרת וויטני יוסטון.

העולם רעד ב-11 בספטמבר 2001. אומת ארצות הברית טולטלה עד עמקי נשמתה כאשר טרוריסטים מארגון אל קאעידה חטפו מטוסים בעודם באוויר, והתרסקו איתם אל תוך מגדלי התאומים בניו יורק ובניין הפנטגון. בתוך הכאוס המוחלט, האבק וההיסטריה, החלה להתגלגל שמועה עקשנית בין ההריסות שגם זמרת הפופ והנשמה הגדולה מכולן, וויטני יוסטון, נספתה באסון. עולם הבידור עצר את נשימתו לרגע קט, אך יוסטון מיהרה לשחרר הודעה לתקשורת והבהירה שהיא עדיין בחיים. האירוניה המרה היא שבאותה תקופה, ההרס העצמי שלה כבר היה בעיצומו, גם אם לא באמצעות מטוסים.

בשנות השמונים היא לא הייתה סתם זמרת; היא הייתה "הקול". היא הייתה אחד הקולות הגדולים והנדירים בדור שלה, עם מנעד ווקאלי שהוגדר על ידי מבקרים כמפואר, תוסס ומרהיב. כבתה של זמרת הליווי סיסי יוסטון ובת דודתה של דיון וורוויק, היא גדלה לתוך המוסיקה. בתחילה טיפחה וויטני תדמית של ילדה טובה, נלהבת וכזו שאפשר להביא לארוחת שישי אצל ההורים, דוגמנית שהפכה לזמרת-על. שמה גדל לממדים מפלצתיים כשכיכבה לצד השחקן קווין קוסטנר בסרט שובר הקופות "שומר הראש" בשנת 1992.

הפסקול של הסרט הפך לאלבום נמכר ביותר ומתוך אותו אלבום יצא הלהיט ששינה את חוקי המשחק, I WILL ALWAYS LOVE YOU. השיר הזה בכלל לא היה מיועד להיות שיר הנושא. הכוונה המקורית הייתה שוויטני תקליט גרסת כיסוי לשיר WHAT BECOMES OF THE BROKENHEARTED, אך כשגילו שהשיר כבר משמש בסרט אחר, התוכנית השתנתה. קווין קוסטנר היה זה שהשמיע לוויטני את השיר של דולי פרטון, בגרסה של לינדה רונסטדט משנת 1975. דולי פרטון עצמה, שכתבה את השיר במקור כשיר פרידה מהשותף העסקי שלה פורטר ווגונר, סיפרה שהיא כמעט עשתה תאונה ברכב כששמעה לראשונה את הגרסה של וויטני ברדיו, מרוב שהביצוע היה עוצמתי. אלביס פרסלי רצה להקליט את השיר הזה בזמנו, אך המנהל שלו, קולונל טום פארקר, התעקש על מחצית מזכויות היוצרים, ודולי סירבה בתוקף.

אבל בזמן שהעולם התענג על הסלסולים הגבוהים, וויטני כבר השתמשה לרוב בקוקאין. המדרגות הזוהרות למעלה הפכו למדרון חלקלק, תלול ומסוכן למטה. בראיון טלוויזיוני חושפני ובלתי נשכח למלכת הטוק-שואו אופרה ווינפרי בשנת 2009, יוסטון הסירה את המסכות. היא הודתה בפה מלא כי היא משתמשת כבדה במריחואנה וקוקאין, ואף ציינה שימים שלמים עברו עליה ועל בעלה כשהם יושבים בפיג'מות ומעשנים סמים.

תקליטיה של יוסטון עדיין נמכרו במיליונים רבים ברחבי הגלובוס, הודות לחסד נעורים וללהיטים על-זמניים, אבל המציאות הייתה עגומה. משנה לשנה הפך קולה החד-פעמי לקטן יותר, צרוד ושבור, והופעותיה היו בלתי יציבות, כשהיא לעיתים לא מצליחה להגיע לטונים שפעם היו עבורה משחק ילדים. העיתונים הצהובים חגגו; הסיקורים על הקריירה שלה כללו לרוב אייטמים עסיסיים ומטרידים על נישואים פוגעניים, רעילים ואלימים עם הראפר בובי בראון, וכתבי אישום משפטיים בגין השימוש המבהיל בסמים. בובי נתפס כ"ילד הרע" שדרדר את "הנסיכה", למרות שוויטני טענה לא פעם שהיא הייתה אחראית למעשיה לא פחות ממנו.

אנשים תהו מה לעזאזל קרה לזמרת האהובה שפעם שרה את ההמנון האמריקאי בסופרבול בצורה כה מושלמת שגרמה לגברים קשוחים לבכות. הטרגדיה הגיעה לשיאה כשב-11 בפברואר 2012 התכוננה תעשיית המוסיקה בלוס אנג׳לס לקראת החגיגה השנתית הנוצצת מכולן – טקס פרסי הגראמי ה-54. יוסטון הגיעה לעיר כדי להשתתף במסיבה המסורתית של המנטור שלה, קלייב דייויס, במלון בוורלי הילטון. היא הייתה, למרות כל קשייה, אחת המלכות הבלתי מעורערות של הטקס והתעשייה כולה.

אבל החגיגה נגמרה עוד לפני שהתחילה. בשעה 15:55 היא נמצאה מוטלת בחדרה בבית המלון, סוויטה מספר 434. הפרמדיקים שהוזעקו למקום בילו קרוב ל-20 דקות בניסיון נואש להחיותה, אך ללא הצלחה. העולם הוכה בתדהמה. היו שאמרו שהיא טבעה באמבטיה, שמועות רצו כמו אש בשדה קוצים, עד שהבדיקה הפתולוגית הרשמית גילתה את האמת המרה: מחלת לב טרשתית ושימוש בקוקאין היו הגורמים שתרמו לטביעה. כמה סוגי סמים סיימו את חייה של הדיווה בת ה-48, אישה שהיה לה הכל ולא נשאר לה כלום.

ההצגה, כפי שמקובל בעולם השואו ביזנס, חייבת להימשך. הידיעה על מותה של יוסטון לא פגעה בטקס הגראמי, שנמשך כמתוכנן יום למחרת. המארגנים אילתרו במהירות מחווה לזכרה, וג'ניפר הדסון עלתה לבמה כדי לשיר, איך לא, את I WILL ALWAYS LOVE YOU מול אולם דומע, בעוד גופתה של יוסטון עדיין המתינה לשחרור מהמכון הפתולוגי.

למרבה הזוועה, הסיפור הטרגי של משפחת יוסטון לא הסתיים פה, כאילו קללה רבצה על המשפחה. שלוש שנים בלבד לאחר מכן, ההיסטוריה חזרה על עצמה בשידור חוזר מחריד. ביולי 2015 נמצאה בתה היחידה, בובי קריסטינה בראון בת ה-22, ללא רוח חיים. גם היא, בדיוק כמו אמה המפורסמת, נמצאה באמבטיה בביתה שבג'ורג'יה, כשהיא מחוסרת הכרה. היא הוחזקה בתרדמת מלאכותית במשך חודשים עד שמתה. בדו״ח הנתיחה נמסר כי סמים (שילוב של מריחואנה, אלכוהול ותרופות מרשם) וטביעה היו הגורם לזה. הטרגדיה הכפולה השאירה את עולם המוסיקה המום, סוגרת מעגל עצוב של כישרון ענק שטבע, תרתי משמע, בתוך החיים של עצמו.

ב-11 בפברואר בשנת 1947 נולד דרק שולמן, הזמר של להקת הרוק המתקדם הבריטית, ג'נטל ג'יאנט.

ב-11 בפברואר בשנת 1947, בעיר גלזגו הקפואה שבסקוטלנד, נשמעה זעקה ראשונה שבקעה מגרונו של מי שעתיד היה להפוך לאחד הקולות המורכבים והמשפיעים יותר בתולדות המוזיקה הפרוגרסיבית. זה היה היום שבו נולד דרק שולמן, האיש, המולטי-אינסטרומנטליסט והמוח המבריק, שהתפרסם בעיקר כזמר של להקת ג'נטל ג'יאנט. אך אם חשבתם שדרכו של שולמן הסתכמה בלעמוד על במה ולשיר במקצבים שבורים שאף אחד לא יכול לרקוד לצליליהם, הרי שסיפור חייו סיפק תפניות חדות יותר.

דרק גדל בבית מוזיקלי להפליא בעיר פורטסמות', לשם עברה משפחתו היהודית. אביו, שהיה חצוצרן ג'אז, דחף את דרק ואת שני אחיו, ריי ופיל, ללמוד לנגן על כל כלי הבא ליד כבר מגיל צעיר. הכישרון התפרץ החוצה בשנות השישים העליזות, כאשר האחים הקימו את להקת סיימון דופרי והביג סאונד. הם זכו להצלחה מסחררת ואפילו כבשו את המצעדים עם הלהיט הפסיכדלי KITES בשנת 1967. הקהל השתגע, הבנות צרחו, אבל דרק ושני האחים שלו הרגישו שהם נחנקים בתוך חליפות הפופ הנוצצות. הם רצו לעשות אמנות אמיתית, כזו שתאתגר את המוח ולא רק תנענע את האגן.

בשנת 1970 החליט דרק לשבור את הכלים, פשוטו כמשמעו. הוא פירק את להקת הפופ המצליחה והקים עם שני אחיו את המפלצת המוזיקלית שזכתה לשם ג'נטל ג'יאנט. הלהקה הזו לא דמתה לשום דבר אחר שהתנגן ברדיו באותה תקופה. דרק, שעמד בחזית הבמה, לא היה רק זמר כריזמטי עם קול שידע ללטף ולשאוג בו זמנית; הוא גם ניגן בווירטואוזיות על כמה כלים. המוזיקה שהוא וחבריו (ואחיו) יצרו שילבה רוק כבד עם מוזיקה קלאסית, ג'אז ופולק ימי-ביניימי, והכל נארז במעטפת של מילים אינטליגנטיות ולחנים שהצריכו תואר במתמטיקה כדי להבין אותם.

במהלך העשור שבו פעלו, דרק וחבריו הוציאו סדרה של תקליטים שנחשבים עד היום לאבני יסוד בז'אנר ובלתי נפרדים בפסקול האישי שלי. כל תקליט היה עולם ומלואו של יצירתיות חסרת מעצורים. הם הופיעו מול קהלים כשהם משאירים לרוב את המאזינים בפה פעור לנוכח היכולת הטכנית והתיאום המושלם בין חברי הלהקה. דרק שולמן הפך לאייקון של הרוק המתקדם, דמות נערצת שהובילה הרכב שלא פחד ללכת נגד הזרם המסחרי.

בשנת 1976 אמר שולמן לעיתון מלודי מייקר: "האמת היא שהזנחנו את אנגליה. עכשיו אנחנו מבינים שזה היה צעד שגוי ביותר מבחינתנו. אנגליה נשארה המדינה החשובה ביותר לפריצת אמנים. אנשים פה עדיין עוקבים אחרי המצעדים ומודדים הצלחה של אמן לפי מה שהולך שם". אז הענק העדין החל לפזול למחוזות המיינסטרים. דרק וחבריו הביטו בקנאה על להקות כמו ג'נסיס, שעברו בהצלחה מהרוק המתקדם אל המיינסטרים. גם הם רצו ככה - אבל הנסיונות לא הצליחו.

עד שבשנת 1980, לאחר עשור של יצירה אינטנסיבית, הלהקה התפרקה. בעוד שמוזיקאים רבים אחרים היו שוקעים בדיכאון או מנסים למחזר את תהילת העבר בפאבים אפלוליים, דרק שולמן ביצע את המהפך המפתיע ביותר בקריירה שלו. הוא תלה את המיקרופון, הוריד את בגדי הרוקר, לבש חליפה מחויטת ונכנס למשרדים הממוזגים של חברות התקליטים הגדולות. הוא הפך לאחד המנהלים החריפים והמצליחים יותר בתעשיית המוזיקה העולמית.

החוש המוזיקלי החד של שולמן, זה שעזר לו להלחין יצירות מורכבות, התגלה ככלי נשק קטלני באיתור כישרונות חדשים. הוא החל לעבוד בחברת התקליטים פוליגרם, שם היה האחראי הישיר לגילוי ולהחתמה של להקת רוק אלמונית מניו ג'רזי בשם בון ג'ובי. כן, קראתם נכון. האייקון של הרוק המתקדם המתוחכם הוא זה שזיהה את הפוטנציאל המסחרי העצום של ג'ון בון ג'ובי ולהיטי השיער שלו. שולמן לא עצר שם; הוא המשיך וגילה את להקת סינדרלה, החתים את דרים ת'יאטר שראו בו ובלהקתו מודל לחיקוי, ואפילו היה מעורב בקריירה של להקת המטאל פנטרה.

בהמשך הדרך מונה שולמן לתפקיד נשיא חברת התקליטים רודראנר רקורדס. תחת שרביטו, החברה הפכה לאימפריה של רוק ומטאל, כשהיא מחתימה הרכבים כמו ניקלבק וסליפנוט. היה זה אירוני ומשעשע לראות כיצד המוזיקאי שסלד מהפופ המסחרי בתחילת דרכו, הפך לאיש העסקים שמייצר את הלהיטים הגדולים יותר בעולם, וכל זאת מבלי לאבד את התשוקה שלו למוזיקה איכותית.

דרק שולמן הוכיח שוב ושוב שהוא יודע להמציא את עצמו מחדש. מהילד היהודי בסקוטלנד, דרך כוכב הפופ המתוסכל, עבור במנהיג להקת הרוק המתקדם המוערכת, ועד לטייקון מוזיקה שמזיז עניינים מאחורי הקלעים – הוא תמיד נשאר דמות מרתקת. גם שנים רבות אחרי שירד מהבמה, חובבי המוזיקה המשיכו לחזור אל כל תקליט ותקליט של ג'נטל ג'יאנט ולגלות שם רבדים חדשים, בזמן שדרק עצמו המשיך לעצב את הפסקול של מיליוני אנשים ברחבי העולם, הפעם מכיסא המנכ"ל.

הזמר שהטיל כישוף על שיר מיוחד במינו! ב-11 בפברואר בשנת 1956 הקליט הזמר האמריקני SCREAMING JAY HAWKINS שיר מקורי שכתב בשם I PUT A SPELL ON YOU. חתיכת כישוף יש פה!

זה קרה בניו יורק, בדיוק ב-11 בפברואר בשנת 1956. באולפן הקלטות מעושן עמד ג'לסי הוקינס, זמר בלוז מוכשר אך מתוסכל, שהיה לפני כן מתאגרף מצליח למדי ואף החזיק בתואר אלוף אלסקה במשקל בינוני בשנת 1949, ובנוסף היה נגן פסנתר מקצועי שחלם בכלל להיות זמר אופרה. ביום ההוא הוא ניסה להקליט שיר אהבה שקט ורומנטי שכתב בשם I PUT A SPELL ON YOU. התוכנית המקורית הייתה פשוטה למדי: לייצר בלדה נוגעת ללב, שיר המקונן על אובדן אישה אהובה בניסיון נואש להחזיר אותה אליו. אבל לגורל, ולכמויות מסחריות של אלכוהול, היו תוכניות אחרות לגמרי עבור הוקינס.

הוקינס, שהקליט באותה תקופה לחברת התקליטים גראנד רקורדס, נתקל בקשיים לשכנע את מנהליו לשחרר את השיר בגרסתו הראשונית והאיטית. שנה לאחר מכן, הוא עבר לחברה אחרת ושם התרחש המפנה. המפיק ארנולד מקסין, שחש שהאווירה בהקלטה הייתה רצינית מדי, החליט לנקוט בגישה יצירתית במיוחד. הוא הביא לאולפן כמות נדיבה של עוף, צלעות, והרבה מאוד משקאות חריפים כדי לשחרר את האווירה. התוצאה הייתה כאוס מוחלט ויצירתיות מתפרצת. הוקינס והלהקה השתכרו לחלוטין, והבלדה העדינה הפכה לזעקה פראית ומפחידה.

הוקינס כלל לא זכר את האירוע למחרת. "אני אפילו לא זוכר שעשיתי את התקליטון. לפני כן הייתי רק זמר בלוז רגיל. הייתי רק ג'יי הוקינס. הכל פשוט הסתדר במקום. גיליתי שאני יכול לעשות יותר על ידי הריסת שיר וצרחות עד מוות". הגרסה החדשה הפכה את השיר לסיפור אימים על הטלת קללה על הבחורה, מלא בנהמות, גניחות וקולות שנשמעו כאילו בקעו מהגיהנום עצמו.

התגובה הציבורית הייתה מיידית ומבוהלת. הגרסה, עם קולות הרקע המוזרים והצרחות, נאסרה לשידור על ידי רוב תחנות הרדיו בארצות הברית, שחששו שהשיר נשמע קניבליסטי או מיני מדי. אולם כמו תמיד, האיסור רק הגביר את הסקרנות. גרסה ערוכה ומקוצרת הפכה ללהיט ענק בקרב בני נוער שאהבו את הצליל האסור והמרושע.

ההצלחה הובילה את הוקינס לאמץ דמות בימתית קיצונית שהלכה והקצינה. הוא ביצע את השיר בפעם הראשונה בקונצרט חג המולד שהעלה השדרן הידוע אלן פריד, בשנת 1956. הוא קיבל תגובה נלהבת מאד מהשיר, ופריד הזמין אותו לבצע אותו בתוכנית הטלוויזיה שלו. הוקינס פיתח מופע בימתי מוזר סביב זה, כשהוא יוצא מארון מתים בוער ונושא גולגולת על מקל אותה כינה בשם הנרי.

השיר עצמו המשיך לחיות ולכשף עם לא מעט גירסאות כיסוי, כשהידועה מכולן היא זו של להקת קרידנס קלירווטר רווייבל, משנת 1968, שהפכה אותו להמנון רוק מחוספס. גם נינה סימון ואמנים רבים אחרים העניקו לשיר פרשנות משלהם, אך הביצוע של הוקינס נותר המצמרר מכולם.

חייו האישיים של הוקינס היו סוערים לא פחות מהופעותיו. השמועות טענו שהיו לו לפחות 50 ילדים, ומספרים מסוימים אף דיברו על 75 צאצאים מנשים שונות ברחבי העולם. לאחר מותו, הנושא הפך למבצע בילוש בינלאומי. אפילו היה אתר אינטרנט שהוקם לאחר מותו כדי לעזור לאתר את כל ילדיו ולנסות לאחד אותם לכנס משפחתי הזוי ומרגש.

ואם כבר - אז כבר: ביום זה בדיוק בשנת 2001 הוא מת בגיל 70, משאיר אחריו צרחות, גולגולות, וכישוף אחד שלא יפוג לעולם.

ב-11 בפברואר בשנת 1967 פורסמו גם הדברים הבאים בעיתוני הפופ הבריטיים:

הקליפ החדש של הביטלס, עם השירים STRAWBERRY FIELDS FOREVER ו-PENNY LANE, ישודר ב-16 בפברואר בתוכנית הטלוויזיה TOP OF THE POPS, יום אחד לפני יציאת התקליט. כמו כן נודע כי הביטלס חידשו את חוזה ההקלטות שלהם עם חברת EMI לעוד תשע שנים.

בלונדון אמר השבוע מיקי דולנז מהמאנקיז למלודי מייקר: "עכשיו אנחנו מנגנים בהכל – בתקליטים, בתוכנית הטלוויזיה ובהופעות הבמה שלנו. לא היינו מרוצים מהדרך שבה הדברים התנהלו, ועכשיו אנחנו מתעקשים לנגן את הכל בעצמנו. כמובן שאנחנו שרים בתקליטים ובהופעה".

ברכות למיק ג'אגר על הופעתו המצוינת בתוכנית הטלוויזיה של אימון אנדרו. הוא ספג שם ביקורות רבות ועמד מולן באומץ ותחת לחץ. הוא ניצח כשדיבר שם ברוגע ובבגרות. חבל שלא יכולנו לשמוע ממנו יותר בגלל ההמולה שיצרו שאר חברי הפאנל. ועכשיו הערה שלי: הריאיון שם קיבל תפנית מביכה וקצת קרבית. באותו זמן, ג'אגר היה תחת בדיקה תקשורתית אינטנסיבית עקב מעצרו ומשפטו הקשורים לסמים. אימון אנדרו, הידוע בסגנון הראיונות המהוקצע אך לעיתים מתעמת, חקר את ג'אגר שוב ושוב על השימוש שלו בסמים ועל ההשפעה המוסרית של הרולינג סטונס על הנוער. ג'אגר, שנראה בבירור לא בנוח אך רגוע, הסתייג מההשלכות, התגונן והביע תסכול מהאופן שבו העיתונות התייחסה אליו. הריאיון התפרסם בזכות האווירה המתוחה שבו, והדגיש את עייפותו הגוברת של ג'אגר מהצגתו בתקשורת המיינסטרים כבעל השפעה מסוכנת. זה היה אחד מני מקרים רבים בסוף שנות ה-60 שבהם מוזיקאי רוק מצאו עצמם בעימות עם מנחי טלוויזיה מסורתיים, שהתקשו להבין את תרבות הנגד.

בינתיים ג'אגר עסק בתביעה נגד עיתון NEWS OF THE WORLD שהאשים אותו בענייני סמים. ג'אגר מסר בהצהרה: "אני בהלם שעיתון אחראי כזה יכול לפרסם מאמר כה מכפיש עלי. ברצוני להבהיר באופן חד-משמעי שהתמונה הזו שלי מטעה ולא נכונה, ולכן הדרך היחידה שנותרה לי לעצור את הוצאת הדיבה הזו היא לבקש מעורך הדין שלי לנקוט צעדים משפטיים".

הזמר כריס פארלו עומד לפתוח חנות למזכרות צבאיות. והזמר אריק ברדן מהאנימלס, הכחיש שמועות בדבר חתונה עם הדוגמנית אנג'י קינג. "אנחנו רק חברים", הוא הסביר.

ג'ימי הנדריקס ופיט טאונסנד הלכו לראות הופעה של אריק קלפטון בתיאטרון סאביל בלונדון. פול מקרטני הגיע גם הוא לשם במכונית מיני כתומה.

הצמד פיטר וגורדון התפרק אחרי שלוש שנים של עבודה משותפת.

כריס בריטון, הגיטריסט של להקת הטרוגס, אמר על אלביס פרסלי: "פעם הייתי מעריץ גדול של אלביס פרסלי ואפילו הסתפרתי כמוהו, אבל זה לא התקבל טוב בבית הספר. יש לי עדיין את תקליטי ה-78 סל"ד הישנים שלו. הוא השתנה לאחר JAILHOUSE ROCK. זה היה דבר שהוא היה חייב לעשות; הוא לא יכול היה להמשיך באותו קו לשארית חייו. הוא עשה את הדבר הנכון. אנשים שנשארו אותו דבר נעלמו, מלבד ג'רי לי לואיס שעדיין בשטח – אבל אפילו הוא השתנה. במקום לזנק על הפסנתר, הוא מטפס עליו במעין מלכותיות". על הזמר של להקתו, רג' פרסלי (אין קשר לאלביס...), הוא אמר: "הוא מאוד ידידותי. הוא האדם הכי חביב שאני מכיר, אבל הוא יכול להיות עקשן מאוד. הוא חשוב מאוד ללהקה. הוא חלק מהותי ממנה, ויש לו קול ייחודי מאוד".

הנה דברים שסטיב וינווד סיפר על עצמו: "אני האח הצעיר במשפחה. יש לי אח שגדול ממני בחמש שנים, קוראים לו מאף והוא הבסיסט בלהקה שבה אני חבר. אני אוהב אוכל הודי ואוהב לשתות קולה וחלב. אני לא נוגע באלכוהול! אני לא אוהב כלבים. אני לא קונה תקליטים מסוימים, אלא מקשיב להכל. לא צריך להיות צרי אופקים. אני אוהב הכל – אם זה באך או מוזיקת הרים. אני מפחד מרוחות רפאים. אני לא מתעניין בפוליטיקה; אולי אתחיל להתעניין כשזה ייגע בי. הצבע האהוב עליי הוא אדום".

ב-11 בפברואר בשנת 1977 יצא התקליט SONGS FROM THE WOOD של להקת ג'ת'רו טול.

בשנת 1977, בעוד לונדון רעדה מהצלילים המחוספסים של הפאנק, להקת ג'ת'רו טול החליטה לעשות בדיוק את ההפך. החבורה האקלקטית הזו, שהייתה מאז ומעולם עוף מוזר בנוף המוזיקלי, בחרה להפנות את הגב לרעש העירוני ולחזור לשורשים הבריטיים הכי עמוקים שיש. התוצאה הייתה התקליט SONGS FROM THE WOOD, יצירה שהפיחה חיים חדשים ביערות ובמסורות של האי הבריטי.

השינוי התחיל בראש ובראשונה אצל המוח שמאחורי הלהקה, איאן אנדרסון, שחמש שנים לאחר מכן סיפר לעיתון TROUSERS PRESS: "בזמן ההוא קניתי בית באזור כפרי. אבל השירים נשפכו ממני לא כשאני יושב ליד האח הבוערת בביתי אלא דווקא במטוסים, במלונות ובמה שביניהם באמריקה. כשאתה נמצא במקומות כאלו, אתה נוטה להעריך את חייך מחדש ולכתוב עליהם". אנדרסון עבר להתגורר בחווה פעילה בבקינגהמשייר, באחוזה מהמאה ה 16 שנקראה POPHLEYS. המעבר הזה לא היה רק שינוי בכתובת, אלא שינוי תודעתי מוחלט שהוביל ליצירת תקליט שהביא את אנדרסון וחבריו ללהקה בחזרה לניחוח הבריטי ובצורה בולטת. להקה זו הייתה בסוף שנות השישים ותחילת השבעים אטרקציה מוזיקלית ששילבה באופן מופלא מוזיקת רוק עם מוטיבי-עם בריטיים. אך משנת 1972 נכנסו הם למסע בנבכי הרוק המתקדם (והמשובח מאד לטעמי), שממנו יצאו בתקליט זה.

אנדרסון הסביר את המיקום הייחודי של הלהקה בנוף המוזיקלי: "תמיד טענתי שג'ת'רו טול לא יכולה להיות להקת רוק כבד כמו לד זפלין. כי זפלין הם הכי טובים בעולם בתחום הזה. אנחנו לא יכולים להיות להקה אווירתית עם צלילי סינטיסייזר מרחפים כי פינק פלויד היא הלהקה הכי טובה לכך בעולם. אז מה נשאר? ובכן, זה מה שבדיוק עשינו תמיד. אנחנו ממלאים את החלל".

החברים שמילאו את החלל הזה היו חבורה של טיפוסים שונים בתכלית. אמנם מתייחסים אל ג'ת'רו טול תמיד כלהקה אך למעשה מדובר פה בקבוצת אנשים שונים מאד זה מזה שלא ממש התחברו חברתית ובעלי טעמים שונים במוזיקה. אך השוני ביניהם הביא תבשיל מיוחד וטעים ובעל סגנונות שונים. אלו הם אנדרסון, הגיטריסט מרטין באר, הקלידן ג'ון אוון, הקלידן-מתזמר דייויד פאלמר, הבסיסט ג'ון גלאסקוק והמתופף בארימור בארלו. הדינמיקה הזו הייתה מרתקת.

אז כיצד הגיבו חברי להקה אלו לנוכח השינוי לכיוון פולקי יותר במוזיקה? "לא כל כך קיבלתי בברכה את הדבר הפולקי-רוקי שהתחלנו בתקליט הזה, אבל אפשר לומר שנדחפתי לזה", אמרה די פאלמר (לשעבר דייויד). "מעולם לא הרגשנו אחריות לעשות את הדבר הכי ברור, הכי מסחרי, הדבר הכי הגיוני", אמר מרטין באר. "הסיבה למה ג'תרו טול תמיד עבדה הייתה שאף אחד לא ידע מה אנחנו הולכים לעשות הלאה, כולל עצמנו. זה הפך את זה למרגש עבור הלהקה ומרגש עבור הקהל. וזה גרם לקהל שלנו להיות מאוד רחב אופקים". "אני לא פולקי בלב", אמר בארימור בארלו, "אבל אי אפשר להתעלם מהריפים האקוסטיים באלבום הזה. מהגיטרות והמנדולינות והעיבודים המורכבים. בשבילי, זה היה מאתגר להשתמש במגוון תופים וכלי הקשה שונים, כולל גלוקנשפיל ומרימבה, מלבד מערכת התופים הרגילה שלי". בארלו אפילו חיפש תופים תקופתיים כמו NAKERS ו TABOR כדי להעניק לתקליט את הצליל הימי ביניימי המבוקש.

עם הלהקה כעת על הסיפון עם הכיוון החדש, ג'ת'רו טול החלה לעבוד על האלבום בספטמבר 1976. מה שהקל על המעבר לטריטוריה חדשה היה לחזור, לראשונה מזה שלוש שנים, להקליט תקליט בלונדון, שרתחה אז מזרם חדש ושמו פאנק. אנדרסון נזכר בחזרה לאווירה הבריטית: "זה היה מגוחך לנסות לשלב את עצמך עם הקהל של אותו זמן משתנה בשנת 1977. זאת למרות שהעניין של הפאנק היה משהו שהתחיל כבר עם להקת MC5 ושירה KICK OUT THE JAMS. אני יודע, כי עמדתי על הבמה וחיממתי אותה בסיאטל בשנת 1969. אז חזרנו לאולפני מורגן, שם עבדנו מאז 1968 עם שירים כמו LOVE STORY ו- CHRISTMAS SONG ולאחר מכן, בשנת 1969, עם התקליט STAND UP. אז הייתה לנו היסטוריה ארוכה של עבודה באולפן הזה שכנראה אז כבר לא היה בדיוק מהמשוכללים, אבל בכל זאת זו הייתה סביבה מוכרת ומקום נוח. אז הייתה אווירה יותר נינוחה והרמונית בלהקה".

האווירה באולפן הזה בצפון מערב לונדון הולידה רגעים מוזיקליים יוצאי דופן. דיוויד פאלמר הבחין במקרה בכלי שנשאר מאחור מהקלטה קודמת באולפן. היה זה כלי שימלא תפקיד מרכזי בתקליט הזה. "כשהתחלנו להקליט את האלבום במורגן, היה עוגב קטן שהושאר באולפן. זה הזכיר לי את העוגב בסרט שלגיה ושבעת הגמדים. אז שאלתי את טכנאי ההקלטה אם אני יכול להפעיל אותו וגיליתי שהיה לו הצליל המקסים הזה שהגיע מצינורות העץ שלו. זה נראה כמו אקווריום. היה לו מאוורר קטן שהעיף את האוויר דרך הצינורות".

קשריו של אנדרסון לסצנת הפולק-רוק הבריטית היו מבוססים היטב. "אני חושב שמוזיקה עממית אנגלית תמיד טובה יותר כאשר היא לא נשענת מדי על העבר המסוגנן מאוד שלה. הייתי מעריץ של מוזיקת ​​העם האנגלית, הסקוטית והאירית המודרנית יותר. אנשים כמו ברט יאנש ורוי הארפר היו אז בראש הרשימה שלי. ואין פה חוסר כבוד כלשהו ללהקת סטיליי ספאן, שהפקתי ותמיד נהניתי ממנה, אבל היו חבר או שניים בלהקה שהגזימו עם הראיה העממית, באורח חייהם".

המציאות העגומה ביותר של התקופה לא יכלה שלא לחדור אליהם. "אני זוכר שיצאתי מאולפני מורגן כל לילה ובדקתי מתחת למכוניתו של מרטין לבדוק אם יש פצצות", נזכר אנדרסון. "אלו היו הימים שהטרור של הצבא האירי הרפובליקני התרחב והפוליטיקאים, הצבא והמשטרה היו יעדים ברורים. הייתה דאגה מסוימת שאנשים בעין הציבור, כמו כוכבי רוק ופופ, עשויים להיות הבאים ברשימה". הפחד הזה עמד בניגוד גמור לתוכן השירים שנכתבו באותה עת.

לרולינג סטון הוא סיפר: "כתבתי את האלבום על אלמנטים של פולקלור וסיפורי פנטזיה ומסורות של הסביבה הכפרית הבריטית. איש יחסי הציבור שלנו, ג'ו לוסטיג, נתן לי ספר על פולקלור אנגלי כמתנת חג המולד, ודפדפתי בו ומצאתי הרבה רעיונות קטנים ודמויות מעניינות וסיפורים ודברים שהחלטתי לפתח לסדרה של שירים. אפשר לתאר זאת כאלבום פולק-רוק עכשווי, במובן זה שהוא אלבום רוק אבל יש לו איזושהי תחושה פולקית, והוא לא חייב באמת כלום לבלוז או לג'אז או למוזיקה אמריקאית שחורה כלשהי. שיר הנושא הוא די נחמד, כי יש בו הרבה הרמוניות מתוכננות בקפידה ששרתי בעצמי באולפן. אבל כנראה יותר מכל אלבום אחר של הלהקה, החברים בה תרמו אלמנטים לעיבוד שלדעתי היו יצירתיים. אחד או שניים מהם היו מחבריהם של חלק מהשירים ואכן הם קיבלו תשלום עבור חלקם המתאים". הספר המדובר היה FOLKLORE, MYTHS AND LEGENDS OF BRITAIN והוא הפך למעין תנ"ך עבור אנדרסון בתקופת היצירה.

אנדרסון לקח על עצמו להקלטת האלבום גם את תפקיד המפיק. על פי הודאתו הוא כפה לרוב את רצונו על האחרים. כך הוא חתר לצורת דיקטטורה מיטיבה, שעודדה את חבריו ללהקה למלא את החללים של שיריו. "באופן כללי, השארתי פערים בין קטעי קול או פזמון, שם הייתה הזדמנות לחברים האחרים להמציא פיסות מוזיקה משלהם. לעתים קרובות הייתי עוזב את החדר כדי לתת להם לדון ברעיונות. זה עזר להפוך את האלבום למה שהוא, עם דייויד פאלמר שהביא רעיונות שאני לא הייתי כלל חושב עליהם. התקליט הזה הוא אוסף של שירים, לא יותר. זה אינו אלבום קונספט. זה כמו סרג'נט פפר, כשהשירים באים יחד לעצב אווירה. כך היה גם באלבום הבכורה של פינק פלויד. התקליטים האלו היו שלמים ושימשו לי דוגמאות כשהתחלתי לכתוב מוזיקה. זה ניכר במה שעשיתי מ'אקוואלונג' ואילך".

מאחורי הקלעים התרחשה דרמה סביב השיר RING OUT SOLSTICE BELLS. חברת התקליטים CHRYSALIS חששה שהמשקל של 7/4 לא יהיה מסחרי מספיק לחג המולד. הם שלחו את מייק באט, האיש שמאחורי הלהיט הבריטי העשווי אז, ה-WOMBLES, לנסות לייצר גרסת 4/4 קליטה יותר שזכתה לשם MAGIC BELLS. אנדרסון סיפר על הניסיון: "הלהקה הייתה קצת עוינת כלפי מייק באט. החברים לא היו מרוצים במיוחד מהרעיון של להקליט מחדש את השיר. אמרתי ללהקה, תקשיבו חבר'ה, אם אנחנו הולכים לעשות את זה אנחנו חייבים לעשות מה שהוא אומר. הם רטנו והתלוננו אבל נרתמו למשימה והקלטנו מחדש את השיר". בסופו של דבר, לאחר הצבעה דמוקרטית בין עובדי המשרד ופקידת הקבלה, הוחלט להישאר עם הגרסה המקורית והמורכבת.

ההופעה של השיר בתוכנית TOP OF THE POP הייתה כמעט נס. הלהקה לא הייתה אמורה להופיע, אך ביטול של רוד סטיוארט פינה להם מקום. התחילה פאניקה של איתור חברי הלהקה: בארי בארלו אותר בהלוויה של דודו בברמינגהם לאחר שה-BBC התקשרו לכל משפחות בארלו בספר הטלפונים. הודעה על הצורך בו שודרה ברדיו ומישהו דאג להביא לו אותה. כך זה היה בימים לפני בוא הפלאפונים.

גם עטיפת התקליט עברה תלאות. הצילום המקורי של אנדרסון ביער עם כלבו לופוס, גרוננדל בלגי נמרץ, היה אמור להיות מאחור, בעוד שבחזית תוכננה תמונה של זרוע פטיפון על גדם עץ. ברגע האחרון התמונות הוחלפו. התוצאה הסופית הפכה לאחד הדימויים המזוהים יותר של הלהקה.

"היה וייב," נזכרה די פאלמר, "כל האלבום הזה הוקלט באווירה של חברות ושמחה גדולה. כולם היו חברים, כולם היו מאושרים. דבר אחד לגבי הלהקה היה שכולם היו אינטליגנטיים מאוד – אפילו המתופף!". ג'ת'רו טול הוכיחו שאפשר להיות כפריים, מתוחכמים ורוקיים בעת ובעונה אחת. אז פשוט תעצמו עיניים ותנו למוזיקה של הלהקה לקחת אתכם לאן שרק אפשר. זה הרבה יותר גדול מכל מונח אחר כמו רוק מתקדם, מוזיקת-עם, בלוז ועוד. כן, אני מוכן כל יום לטייל ביער הזה. אז גבירותיי ורבותיי - ג'ת'רו טול מביאה לכם תקליט מעץ אמיתי.

בונוס: גיטריסט להקת באדפינגר רק קוטל וקוטל!

החודש, פברואר בשנת 1971, בעיתון דיסק הבריטי, ג'ואי מולאנד (מלהקת באדפינגר) מגיב על להיטי המצעדים ולא מתאפק מלקטול:

"כמובן, אני אוהב את MY SWEET LORD של ג'ורג' האריסון. ניגנו בהקלטה וזה תקליטון נחמד מאוד שנוצר בשלושה או ארבעה טייקים... אבל השיר WEATHER MEN של ג'ונתן קינג נשמע חסר נשמה. פשוט אין מאמץ בזה!... הסופרימס לא נשמעות שונה בהרבה בלי דיאנה. הן לא הפסידו בגדול עם לכתה. עכשיו הכל תלוי אם השיר יימכר...

אני ממש לא מבין את אלביס פרסלי. הוא יכל לעשות את החומר הכי טוב שיש אבל הוא עושה אולדיז. הוא נשמע מיושן... אני חש צער כלפי אלטון ג'ון. תדמיינו את המצב שהוא נמצא בו - כשאומרים לו כל הזמן כמה הוא גדול. יהיה לו קשה מאד להוכיח את זה בהמשך!... טום ג'ונס מתחיל לשעמם אנשים בארה"ב וזה גם מקבל תחושה פה שכזו פה באנגליה".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459