רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-12 באוגוסט בעולם הרוק

הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-12 באוגוסט (12.8) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "כשסיימנו להקליט את השיר LAYLA היינו כה מאושרים. לא יכולנו להאמין שזה היה כה טוב. ידענו שזה היה נהדר, אבל נראה שאחרים לא חשבו כמונו. בסוף צדקנו. פשוט היינו הרבה לפני שאר האנשים". (אריק קלפטון, בעיתון NME, בשנת 1975)

כשניל יאנג רצה קאנטרי והבוס תבע אותו. ב-12 באוגוסט בשנת 1985 יצא התקליט OLD WAYS של ניל יאנג. הוא הגיע (רק) למקום ה-75 במצעד האלבומים המובילים של הבילבורד.

כן, אנחנו בשנת 1985. הקריירה של יאנג כבר הייתה בעיצומה של קריסה מסחרית דרמטית. בין הצהרות מוזרות שדחו את קהל הרוק שהפך אותו למיליונר, לבין אימוץ העמדה הימנית הנוקשה של רונלד רייגן – סביר להניח החטא האולטימטיבי מצד רוקר ההיפים לשעבר משנות השישים שכתב פעם על "חיילי בדיל וניקסון באים" בשיר OHIO – יאנג בהחלט לא עשה לעצמו שום טובות מבחינה מסחרית. קהל הקאנטרי – למרות תמיכתם של תותחים כבדים כמו וילי נלסון, ויילון ג'נינגס וקריס קריסטופרסון – מעולם לא חיבק אותו לחלוטין כאמן אמין, והקהל המקורי של הרוק משך בכתפיו באדישות או פשוט המשיך הלאה לחלוטין.

בעולם המוזיקה, צלילי הסינטיסייזרים והתופים האלקטרוניים שלטו אז ביד רמה. אמנים כמו מדונה, דמעות לפחדים ולהקת א-הא הכתיבו את הטון במצעדים עם פופ חדשני ומהוקצע. ואז, כמו משום מקום, הגיע ניל יאנג, גיבור הרוק הנצחי, והחליט לעשות את הדבר הכי ניל יאנגי שאפשר: ללכת בדיוק נגד הזרם. הוא משחרר את OLD WAYS, תקליט קאנטרי טהור, אקוסטי ונטול יומרות, שנתקע במקום ה-75 והמאכזב במצעד הבילבורד, והותיר את המבקרים והמעריצים מגרדים בראשם בתמיהה. הבחירה של יאנג, לשחרר אלבום קאנטרי מסורתי באמצע שנות השמונים, לא הייתה רק החלטה סגנונית תמוהה בעיני הציבור, אלא הצהרה אומנותית חריפה נגד התיעוש והליטוש של תעשיית המוזיקה באותה תקופה. כן, זה לא סתם בא כך. היה בלגאן.

כדי להבין את OLD WAYS, חייבים לחזור שנתיים אחורה, לדרמה שהתחוללה מאחורי הקלעים והפכה לאחד הסיפורים ההם בתולדות הרוק. יאנג, למעשה, תכנן להוציא תקליט קאנטרי בשם OLD WAYS כבר ב-1983. הוא הגיש אותו לחברת התקליטים החדשה שלו, GEFFEN RECORDS, בניהולו של טייקון המוזיקה דייוויד גפן. גפן, שחתם עם יאנג בציפייה לקבל עוד תקליטי רוק בסגנון ניל יאנג המסחרי והטוב, נחרד מהתוצאה הכפרית. הוא דחה את התקליט על הסף ודרש מיאנג לספק לו תקליט רוק'נ'רול. הרקע למתח הוחמר עוד קודם לכן: ב-1982 הוציא יאנג תחת גפן את האלבום TRANS, אלבום אלקטרוני ניסיוני שהתבסס על סינטיסייזרים ומכשיר ווקודר לעיוות הקול, שנוצר בהשפעת הטיפולים התקשורתיים בבנו בן, שנולד עם שיתוק מוחין.

גפן, שקיבל תחילה אלבום אלקטרוני תמוה ואחריו אלבום קאנטרי, הרגיש שהאמן שחתם אצלו מכשיל מסחרית באופן מכוון. אז יאנג, אמן עקשן ובלתי צפוי, החליט למלא את הבקשה לתקליט רוק באופן מילולי ומעט זדוני. הוא נכנס לאולפן והקליט את EVERYBODY'S ROCKIN, תקליט רוקבילי קופצני בסגנון שנות החמישים, קצרצר (כ-25 דקות בלבד) ומלא הומור. התגובה חסרת ההומור של גפן לא איחרה לבוא, והיא הייתה לא פחות ממדהימה: הוא תבע את ניל יאנג בסכום של 3.3 מיליון דולר בטענה שהאמן הוציא תקליט "לא ייצוגי" ו"בלתי אופייני" - כזה שאינו נשמע כמו ניל יאנג. זו הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה שחברת תקליטים תבעה אמן על כך שלא היה "הוא עצמו" מספיק. בסופו של דבר, התביעה בוטלה ויאנג וגפן התפייסו (לאחר שיאנג הגיש תביעה נגדית על הפרת חופש היצירה), אבל הצלקת נותרה, והיא הובילה ישירות ליצירתו של OLD WAYS בגרסתו המוכרת מ-1985. יאנג נכנס מחדש לאולפן כדי לעבד ולהקליט מחדש חלק מהחומרים, כשהוא משלב בין ההקלטות המקוריות מ-1983 להקלטות חדשות מ-1985.

למעשה, האלמנט הכפרי תמיד פעם בשיריו של יאנג. החל מימי להקת בופאלו ספרינגפילד, דרך אלבומי מופת כגון AFTER THE GOLDRUSH או HARVEST או COMES A TIME. יאנג שילב פולק, בלוז וקאנטרי כחלק בלתי נפרד מהדנ"א המוזיקלי שלו. ב-OLD WAYS הוא פשוט הוריד את כל המסכות והלך עד הסוף עם האהבה שלו לז'אנר. הוא לא עשה זאת לבד; כדי להעניק לתקליט חותמת של אותנטיות, הוא גייס שניים מהשמות הכבדים ביותר במוזיקת הקאנטרי של אותה תקופה, ענקי תנועת ה-OUTLAW שמרדה בממסד המלוטש של נאשוויל: וויילון ג'נינגס שתרם את קולו ומיומנות הנגינה שלו בגיטרה לשישה מתוך עשרת שירי התקליט. גם ווילי נלסון הוסיף את קולו המוכר והייחודי בדואט בשיר ARE THERE ANY MORE REAL COWBOYS. לצד נלסון וג'נינגס, העמיד יאנג הרכב נגנים ראשון במעלה שנקרא THE INTERNATIONAL HARVESTERS. ההרכב כלל מוזיקאים מוערכים כמו בן קית' בגיטרת פדאל-סטיל, רופוס תיבודו בכינור, קארל הימל בתופים, הארגוס "פיג" רובינס וספונר אולדהם בפסנתר, וג'ו אלן וטים דראמונד בבס. הנגינה של הלהקה העניקה לאלבום צליל חי, חם ועשיר, שהתרחק מכל טכנולוגיית הפקה אלקטרונית שאפיינה את האייטיז.

אבל התגובות לאלבום בזמן אמת היו מעורבות עד צוננות, בעיקר מצד מבקרי רוק שלא עיכלו את המעבר של יאנג למוזיקת קאנטרי מלוטשת ברוחה של נאשוויל. עם זאת, היו מי שזיהו את העומק והתחכום שמתחת למעטפת הכפרית. מגזין רולינג סטון התייחס בזמנו לתקליט בביקורת ממזרית, שנפתחה בציטוט משיר ישן של יאנג: "אתם מוכנים לקאנטרי? ניל יאנג שאל את זה כבר לפני שנים. עכשיו, שלוש עשרה שנים אחרי HARVEST, הוא שב על השאלה במלוא העוצמה. זהו התקליט המעוצב ביותר של יאנג מאז COMES A TIME, ואולי אפילו תקליט קונספט. אם תקשיבו רק לפני השטח המלוטשים של תרגיל הקאנטרי הזה, תפספסו את ההרהורים העמוקים יותר של יאנג. הוא טוען שהחזרה לשורשים אחרי תהילת הרוק'נ'רול הייתה בלתי נמנעת. עכשיו הוא שר עם חיוך, ואנחנו נותרים לתהות באיזו רצינות עלינו לקחת אותו. האם הוא מרגיש את הגיל ומוצא בערכים הבוגרים של הקאנטרי מקום לעבד את הנושאים האלה? אבל בדיוק כשנדמה שהוא מוכן לעבור לבית האבות של הרוקרים, הוא מחשב מסלול מחדש".

ומה היה לגיבור הסיפור עצמו להגיד על היצירה יוצאת הדופן הזו? בארכיון האינטרנטי שלו, יאנג הציע הסבר קצר ומסתורי כהרגלו: "רציתי לבקר בנאשוויל ולראות איך זה להקליט שם תקליט. התקליט הזה מלא ברגעים שלעולם לא אשכח". נראה שגם יאנג עצמו לא מצא את המילים המדויקות להסביר את הפרויקט, שהיה כנראה תערובת של רצון אמנותי, מחאה שקטה נגד תעשיית המוזיקה ופשוט מסע אישי בדרכים צדדיות.

פייד טו בלאק: כשהאלבום של מטאליקה טרף את כל הקלפים. ב-12 באוגוסט בשנת 1991, יצא אלבומה החמישי של להקת מטאליקה. שמו הוא כשם הלהקה, עטיפתו שחורה ורבים גם רואים בו את תחילת הסוף. יכול להיות שהאלבום הזה הוא ה- BROTHERS IN ARMS של הת'ראש מטאל?

עבור רבים ממעריציה הוותיקים של הלהקה, אותם חסידים שגדלו על הריפים המסוכנים והמהירות שוברת המפרקת של אלבומים כמו KILL 'EM ALL ו-MASTER OF PUPPETS, האלבום הזה, שזכה במהרה לכינוי "האלבום השחור", היה לא פחות מבגידה. תחילתו של הסוף. עבור מיליוני אחרים, לעומת זאת, הוא היה שער הכניסה המושלם, הנשיקה המוזיקלית הראשונה עם הלהקה, זו שגרמה להם לצלול בראש שקט אל תוך הדיסקוגרפיה המוקדמת והאלימה יותר שלה.

כדי להבין את גודל המהפך, צריך לחזור אחורה בזמן. בשנת 1991, כחייל צעיר בבסיס מרוחק בצפון, הייתי מכור למטאליקה. ינקתי בצמא את צלילי הת'ראש הבועטים שלה, והתקליט MASTER OF PUPPETS מ-1986 היה עבורי התנ"ך של הז'אנר. משהו באלבום שבא אחריו, ...AND JUSTICE FOR ALL, הרגיש לי כבוי, חסר חיים. רק מאוחר יותר הבנתי את גודל החבלה: ראשי הלהקה, ג'יימס הטפילד ולארס אולריך, החליטו כמעט למחוק לגמרי את ערוץ הבס של הבסיסט החדש, ג'ייסון ניוסטד, מהמיקס הסופי. האם זו הייתה התעללות מכוונת בחבר החדש שהחליף את קליף ברטון המנוח שנהרג בתאונת האוטובוס הטרגית ב-1986? ייתכן מאוד.

בכל מקרה, כשהשמועה על אלבום חדש החלה להתפשט, ספרתי את הדקות עד שאוכל להגיע לחופשה בבית, לקפוץ החוצה מהמדים ולעלות על האוטובוס הראשון לתל אביב. הגעתי לחנות התקליטים, התחמשתי בעותק ויניל כפול ומבריק וחזרתי הביתה נסער מהמחשבה על הרגע שבו המחט תפגוש את הדבר השחור והמסתורי הזה.

והמחט נחתה. פתיחה מבטיחה עם שיר הפתיחה והסינגל המוביל ENTER SANDMAN, עם פריטת גיטרה מהפנטת ומצילת היי-האט עדינה. ואז, הרגע המכונן: לארס אולריך מתחיל להלום בתופי הטאם-טאם שלו, והסאונד שבוקע מהרמקולים הוא לא פחות מפיצוץ אטומי. לסתי פשוט נפלה. לראשונה, התופים נשמעו כמו פטישים של אל נורדי, ולצידם, הבס של ניוסטד – עמוק, ברור, ובועט בבטן. אבל אז הגיע השוק השני. חשבתי לעצמי, "רגע, מה זה? מטאליקה מנגנת שיר קליט? בקצב הליכה?". לא הייתי מוכן לזה. נשאבתי למסע חדש ומסעיר. כן, זה היה האלבום הכי קליט של מטאליקה עד אותו רגע, וזה בדיוק מה שהפך אותו לגדול כל כך.

כדי להבין את השינוי הדרמטי בסאונד, חייבים להזכיר שם אחד: בוב רוק.

הלהקה שכרה את שירותיו של המפיק הקנדי, שהיה מוכר בעיקר מעבודתו עם להקות גלאם-מטאל מנופחות שיער של האייטיז כמו בון ג'ובי ומוטלי קרו (לאחר שלארס וג'יימס התרשמו מעבודתו באלבום DR. FEELGOOD מ-1989). הבחירה נראתה תמוהה, והעבודה המשותפת הייתה קשה ומלאת מריבות, ונמשכה למעלה משמונה חודשים בשלושה אולפנים שונים (בעיקר באולפני ONE ON ONE בלוס אנג'לס) בעלות של יותר ממיליון דולר. אבל התוצאה הפתיעה את כולם. "האלבום השחור" הוא אלבום כבד כאבן ריחיים. יש בו נוכחות, צליל חי, ענק ושונה לחלוטין מכל מה שהקליטה הלהקה לפניו.

הגיטרות של הטפילד וקירק האמט נשמעו פתאום מלאות, עשירות וחזקות יותר (כתוצאה מטכניקת הקלטה של שכבות גיטרה מרובות). לראשונה בתולדות הלהקה, חטיבת הקצב של אולריך וניוסטד הייתה מהודקת ואפקטיבית, והפכה למנוע אימתני שמניע כל שיר. מטאליקה הבינה פתאום שאפשר ליצור רוק כבד איכותי שיהיה גם להיט מסחרי אדיר. גם ג'יימס הטפילד עצמו עבר מהפך: הוא החל לקחת שיעורי פיתוח קול (בהמלצת בוב רוק, לאחר שקרע את מיתרי הקול שלו), והשירה שלו הפכה עשירה, מגוונת ומלאת ביטחון. תוסיפו לזה את המראה החדש של הלהקה – פחות ג'ינס קרועים ויותר ביגוד רוקי שחור ומבטים קשוחים – והחבילה הייתה מושלמת. האלבום לא יכול היה לצאת בתזמון טוב יותר, בדיוק כשסצנת הגראנג' מסיאטל (בהובלת NIRVANA ו-PEARL JAM) החלה לכבוש את העולם והחזירה את הרוק הבועט למרכז הבמה.

אבל רגע, מה עם NOTHING ELSE MATTERS? מטאליקה עושה בלדה?! כזו שגם בחורות אוהבות?!

למעריצי הת'ראש לקח זמן רב להתגבר על המכה הזו. זו כמעט בלדת מטאל קלילה של MTV, אבל ההרמוניות, יחסי הגומלין האקוסטיים וצלילי החשמליות העדינים (הטפילד הקליט בעצמו את כל הגיטרות והסולו בשיר הזה), עם האופן שבו אולריך מתופף והעיבוד התזמורתי של מייקל קיימן , גורמים לזה להיות בלדה משכנעת בכל זאת. המילים של הטפילד (שנכתבו במקור כטקסט אישי עבור חברתו קריסטן ולא יועדו כלל לצאת באלבום) מציעות מפתח להיסחפות האישית והרגשית יותר של האלבום כשהוא שר: "מעולם לא פתחתי את עצמי ככה / החיים שלנו, אנחנו חיים את זה בדרך שלנו / כל המילים האלה אני לא סתם אומר / ושום דבר אחר משנה". זה פשוט יפהפה!

נראה כי כמה שירים במטאליקה נועדו להפוך לקלאסיקות של הארד-רוק. השיר WHEREVER I MAY ROAM פורח מתוך צליל סיטאר חשמלי שבו ניגן הטפילד בפתיח לתוך שיר רוק עוצמתי אך לירי. כשהטפילד שר, "הגוף שלי שוכב, אבל אני עדיין מסתובב", הוא מהדהד עוצמה.

הלהקה התלבטה רבות לגבי שם האלבום, ולבסוף החליטה ללכת על פשטות ולקרוא לו על שמה. העטיפה המינימליסטית כללה רק את לוגו הלהקה בפינה השמאלית העליונה, ובפינה הימנית התחתונה הוטבע נחש מפותל. מקור הנחש הוא בדגל גדסדן, דגל היסטורי מתקופת מלחמת העצמאות של ארצות הברית, שעליו מופיע אותו נחש ומתחתיו הכיתוב DON'T TREAD ON ME – שהוא גם שמו של אחד השירים באלבום. הלוגו והנחש הופיעו בגוון אפור כהה על הרקע השחור.

מגזין רולינג סטון קלט את גודל האירוע בזמן אמת. בביקורת שפורסמה אז מאת מבקר המוזיקה רוברט פאלמר, נכתב: "הדבר הראשון שמבחינים בו באלבום החדש של מטאליקה, הוא שהוא נשמע נהדר. האלבום הקודם שלהם נשמע כמעט דק; המרקם הקולי ועומק השמע של התקליט החדש הם תגלית. אבל זו לא רק עבודת סאונד מבריקה. הפירוט והדינמיקה הם קונספט מוזיקלי. קחו למשל את שיר הפתיחה, ENTER SANDMAN; הוא מתחיל בריף גיטרה שמוביל את הקצב, אך המרקם שלו עדין, כמעט כמו גיטרת 12 מיתרים. העדינות הזו מושכת את המאזין פנימה. ואז, כשהמתופף, לארס אולריך, נכנס, החבטה הראשונה שלו קופצת מהרמקולים היישר לאמצע החדר".

הביקורת המשיכה וניתחה את הגיוון הסגנוני, את המעבר מיצירות ארוכות ומורכבות לשירים מהודקים של ארבע עד שש דקות. היא הגדירה את ENTER SANDMAN כ"שיר הערש המתכתי הראשון", שיבחה את הבלדה NOTHING ELSE MATTERS על האינטימיות והתזמור המורכב שלה, וזיהתה את WHEREVER I MAY ROAM כהמנון רוק בהתהוות. אך לצד השבחים, המגזין לא חסך ביקורת קשה משיר אחד: "השיר החמוץ היחיד באלבום הוא DON'T TREAD ON ME, שמגיע כהלם אחרי המחאה הנחרצת של הלהקה נגד מלחמה ועוול חברתי באלבומה הקודם. הנה הודעה למטאליקה: לכו תילחמו בעצמכם במלחמה. רק אז תניפו את הדגל. השיר הזה מצלצל חלול במוזיקה שלו כמו גם במילים שלו. זהו השיר הרע היחיד באלבום מופתי של רוק'נ'רול בוגר ובועט".

"האלבום השחור" והצלחתו המסחררת לא רק שינו את חייהם של חברי הלהקה, אלא גם הזניקו את תעשיית מוזיקת הרוק כולה. הנהירה ההמונית לחנויות התקליטים כדי לרכוש את האלבום, גרמה לאלפי צרכנים להוסיף לאוסף שלהם על הדרך עוד אלבום רוק שיהיה לצדו. לכן להקות רבות, גם מחוץ לעולם המטאל, חבות למטאליקה תודה גדולה על כך.

חוץ מזה, איזה שיר פגז זה SAD BUT TRUE, נכון?

כשהנביא זעם: בוב דילן יורה מטח של אהבה... ורוק'נ'רול. ב-12 באוגוסט בשנת 1981 יצא תקליטו של בוב דילן, SHOT OF LOVE.

בשנת 1979 הדהים דילן את עולם המוזיקה כאשר הכריז על המרת דתו לנצרות והוציא את SLOW TRAIN COMING. האלבום, שהופק על ידי ג'רי וקסלר ובארי בילקוט, שילב מוזיקת פ'אנק דילנית עם מסרים דתיים חד-משמעיים, וזכה להצלחה מסחרית וביקורתית מתונה. אולם, כשהופיע האלבום הבא, SAVED, שהוקדש כולו למזמורי גוספל נוצריים אורתודוקסיים, התגובה הציבורית והביקורתית הייתה צוננת בהרבה. הלחנים והתכנים של SAVED נתפסו על ידי רבים מהמעריצים והמבקרים כהטפה וכחוסר ניכר במורכבות הטקסטואלית שאיפיינה את יצירתו של דילן בעבר. הירידה במכירות והעוינות הגוברת מצד הקהל הותירו את דילן בעמדת מגננה, אך גם הניעו אותו לשנות את גיסתו האמנותית.

אז האלבום SHOT OF LOVE נולד מתוך תחושת דחיפות ותסכול מהביקורת, וסימן מעבר חריף מניחוחות הגוספל המלטפים של התקליטים הקודמים אל סאונד רוק'נ'רול מחוספס, זועם וישיר. הגיטרות החשמליות החורקות, מקצבי התופים הרהוטים והגישה הקולית התוקפנית המחישו כי דילן אינו מתכוון לסוג מאמונתו, אלא להשיב מלחמה שערה.

סשני ההקלטות לאלבום התפרסו בין סתיו 1980 לאביב 1981, והתרחשו במספר אולפנים באזור לוס אנג'לס. תהליך העבודה על האלבום התאפיין בחיפוש מתמיד אחר כיוון הפקתי מתאים. דילן ניסה תחילה לעבוד עם המפיק ג'ימי איובין, אך הניסיון לא צלח, והוא חזר לעבוד באופן עצמאי עם להקתו. נקודת מפנה הפקתית אירעה בשלהי אפריל 1981, כאשר רוברט "באמפס" בלאקוול – המפיק הוותיק שנודע בעבודתו ההיסטורית עם ליטל ריצ'רד – ביקר באולפן. בלאקוול פיקח על הקלטת שיר הנושא וכן על הרצועות TROUBLE ו-MAGIC. בלאקוול הביא עמו את גישת הרוק'נ'רול והרית'ם אנד בלוז השורשית של שנות החמישים, והעניק לדילן את האנרגיה הפראית שחיפש. בהמשך, גויס המפיק צ'אק פלוטקין להוביל את הסשנים. במסגרת סשנים אלו נורו היסודות לרוב רצועות האלבום, תוך דגש על נגינה חיה וספונטנית.

עם יציאתו בקיץ 1981, נתקל התקליט בחקירה ביקורתית צוננת במיוחד. עיתונות המוזיקה המרכזית, שהייתה עייפה מהטקסטים המשיחיים של דילן, סירבה ברובה להבחין במפנה המוזיקלי והטקסטואלי שהציע האלבום. המבקר ניק קנט מהמגזין הבריטי NME קבע נחרצות כי מדובר ב"אלבום הגרוע ביותר של דילן עד כה". במגזין רולינג סטון, המבקר פול נלסון העניק לאלבום דירוג נמוך, תוך שהוא מציין כי דילן נשמע בו פחות כמו אדם מבוגר שמצא את שרביט האמת, ויותר כמו ילד נרגן שזה עתה חטף מכות. עם זאת, נלסון הודה בייחודו של השיר EVERY GRAIN OF SAND והגדיר אותו כפנינה בודדת בתוך אלבום בעייתי. הביקורות הקשות השתקפו גם בנתוני המכירות.

דילן מצידו הגיב בכעס רב לקבלת הפנים הצוננת והאשים את חברת התקליטים קולומביה בשיווק רשלני ובחוסר הבנה של היצירה. בעקבות אכזבתו, נכנס דילן לתקופה ממושכת של שתיקה תקשורתית והפסקת הקלטות באולפן. כאשר חזר לאולפנים בשנת 1983 להקליט את האלבום INFIDELS, הוא זנח את הרטוריקה האוונגליסטית הישירה וחזר לכתיבה חילונית ומורכבת יותר, הנגישה לקהל הרחב.

תופעה מסקרנת ובעלת משמעות סמלית עמוקה הבולטת בעיצוב החזותי של הטרילוגיה הנוצרית היא היעדרם המוחלט של פניו של בוב דילן מהעטיפות הקדמיות של שלושת התקליטים. בעוד שבאלבומיו הקודמים שימשו פניו של דילן מרכיב מרכזי בזהות החזותית של התקליט. היעלמותו החזותית של דילן – אחד האייקונים המוכרים ביותר בתרבות הפופולרית של המאה ה-20 – מעטיפות אלבומיו באותה תקופה זכתה לפרשנויות תרבותיות רבות. תפיסה אחת גורסת כי מדובר בביטוי של צניעות תאולוגית וענווה דתית. בהתאם לתפיסה האוונגליסטית שאימץ, ביקש דילן להסיט את תשומת הלב מהאמן בשר ודם אל הבשורה הרוחנית, מתוך תפיסה שהצגת פניו בחזית האלבום מהווה האדרה העצמית וגאווה מיותרת.

פרשנות נוספת רואה בהימנעות זו המשך ישיר למאבקו המתמשך של דילן במעמד ה"נביא" או "דובר הדור" שנכפה עליו על ידי התקשורת והמעריצים מאז שנות השישים. הסרת דמותו מהעטיפות אפשרה לו להתנער מתפקיד האייקון ולהתמקד בערך האמנותי והאמוני של היצירה. כמו כן, הניכור והמבוכה שחש דילן אל מול תגובותיהם השליליות של מבקריו והקהל הוותיק תרמו ככל נראה לרצונו לתפוס מרחק פיזי וחזותי מהמוצר המסחרי שהוציא לשוק.

אליס?! מי לעזאזל זו אליס?! ב-12 באוגוסט בשנת 1976 יצא התקליטון LIVING NEXT DOOR TO ALICE של להקת סמוקי - שיעור מוסיקלי בכאב לב.

להקת סמוקי - שהייתה גם בארצנו שם לוהט במחצית השניה של הסבנטיז - צמחה מתוך הסצנה המוזיקלית הצעירה של מחוז יורקשייר באנגליה, בעיקר מאזור העיר בראדפורד. הלהקה פעלה מראשית דרכה תחת שמות שונים כגון KINDNESS, עד אשר אימצה את השם SMOKEY ולאחר מכן שינתה אותו ל-SMOKIE, כדי למנוע סכסוך משפטי ובלבול עם זמר הנשמה האמריקאי סמוקי רובינסון. הלהקה התאפיינה בסאונד ייחודי ששילב רוק רך, פופ מלודי, הרמוניות קוליות מהודקות וריפי גיטרה אקוסטיים ומחשמלים. קולו המחוספס, הצרוד והנוגה של הסולן כריס נורמן העניק למילים את עומק הכאב הנדרש, והפך את סיפור האהבה החד-צדדי הזה כלפי אליס לדרמה אנושית עם ניחוח נינוח שכזה.

אבל רגע... השיר כלל לא נכתב במקור עבור סמוקי, אלא נולד במוחם הקודח של צמד מכונות הלהיטים, המפיקים והכותבים מייק צ'פמן וניקי צ'ין. הצמד הזה, שכונה בתעשייה "צ'יניצ'אפ", היה אחראי לכמה מהקטעים המזוהים ביותר עם הגלאם-רוק והפופ של התקופה. הם אלו שנתנו לסוזי קוואטרו (הו, סוזי קיו!) את האנרגיה הפרועה שלה עם להיטים כמו CAN THE CAN, ולהקת סוויט חבה להם את להיטי הענק שלה כגון BLOCKBUSTER ו-BALLROOM BLITZ. אז בשנת 1972 מסרו צ'ין וצ'פמן את השיר על אליס להרכב הפופ-פולק האוסטרלי NEW WORLD. זה זכה להצלחה צנועה והגיע למקום ה-35 במצעד הסינגלים האוסטרלי, אך נכשל בפריצה לשווקים הבינלאומיים בבריטניה ובארצות הברית ונפל לתהום הנשייה. השיר המתין בסבלנות ארבע שנים עד למציאת המבצעים והעיבוד המדויק שיפיחו בו חיים בינלאומיים.

ההפקה המוזיקלית של השיר בגרסת סמוקי, ששולבה באלבומם MIDNIGHT CAFE מ-1976, מהווה שיעור מאלף ביעילות ובפשטות מוזיקלית. ההפקה לא מתחכמת: קצב התופים העדין והמאופק מדמה את תקתוק השעון, את הזמן שחולף ואוזל ללא שוב. הגיטרה האקוסטי והרמוניות השירה בונות את המתח בבתים, מתח שמתפרץ בפזמון הקליט והבלתי נשכח – זה שהפך נסיעות רבות באוטו וערבי שבת מול הרדיו לחוויה. זו הייתה התגלמות מושלמת של הרוק הרך באמצע שנות השבעים, עידן שבו סיפור טוב היה חשוב לא פחות מלחן מנצח.

עלילת השיר פשוטה וגאונית במבנה הדרמטי שלה: הגיבור מגלה יום אחד לימוזינה מפוארת שחונה מול ביתה של אליס, שכנתו הנצחית, ומבין כי היא עוזבת את השכונה לתמיד. הוא חי לצדה 24 שנים, חולק איתה גדר, נוף ואוויר, אך מעולם לא אזר אומץ לומר לה את שעל ליבו. כעת, כשהיא עוזבת, הוא נותר לבדו עם הזיכרונות והחרטה. דמות משנית בשם סאלי, חברה וגורם מתווך בעלילה, ניגשת אליו ואומרת לו בשקט כי בעוד הוא אכול חרטה על אליס, היא עצמה המתינה 24 שנים להזדמנות להיות איתו. הגיבור, השקוע ברחמיו העצמיים ובאבלו על אליס, בקושי מבחין בווידוי של סאלי וממשיך להתאבל על האהבה שהחמיץ. והצלחתו של התקליטון בביצוע סמוקי הייתה פנומנלית, והיא ביססה את מעמדה של הלהקה ככוכבי ענק ברחבי העולם. השיר כבש את צמרות המצעדים באירופה והגיע למקום הראשון במדינות רבות. גם אצלנו הוא כיכב היטב.

אבל שנים לאחר יציאתו המקורית, קיבל השיר חיים חדשים ומפתיעים בתרבות הפופולרית. הקהל בהופעות חיות ובפאבים החל להוסיף קריאת תגובה מחוספסת וגסה לפזמון השיר: ALICE? WHOTHE FUCK IS ALICE. אף שישנם נרטיבים עממיים המייחסים את תחילת הצעקה לקומיקאי בשם "סמוקי ביל" במהלך הופעה באירלנד, מצביעים גם על מקור מוגדר היטב: מועדון ופאב בשם CAFE GOMPIE בעיר ניימכן שבהולנד. הדיג'יי המקומי, אונו פלסר, נהג להנמיך את עוצמת השמע של השיר בפאב ברגע שבו הושר השם "אליס", והקהל השיב בצעקה הבוטה.

מפיק תקליטים בשם רוב פיטרס שנכח במקום זיהה את הלהיט הפוטנציאלי, ויחד עם הזמר פטר קולוויין הקליט ב-1995 גרסת פרודיה תחת השם GOMPIE.הגרסה של GOMPIE הפכה ללהיט ענק, הגיעה למקום הראשון בהולנד ובבלגיה, ונכנסה למקום ה-17 במצעד הסינגלים הבריטי. לא יאמן, אה? במקביל, להקת סמוקי עצמה – שזיהתה את הפופולריות של הקריאה בעת סיבובי ההופעות שלה באירלנד ובבריטניה – החליטה להקליט גרסה מחודשת ורשמית של השיר בשנת 1995 יחד עם הקומיקאי הבוטה רוי 'צ'אבי' בראון.ההקלטה של סמוקי ורוי 'צ'אבי' בראון קיבלה משמעות רגשית נוספת: במרץ 1995 נהרג סולן הלהקה באותה עת, אלן בארטון, בתאונת דרכים קטלנית של אוטובוס הלהקה בגרמניה. חברי הלהקה החליטו לשחרר את הסינגל המשותף כאשר כל הכנסותיו הוקדשו לתמיכה במשפחתו של בארטון. הסינגל זכה להצלחה אדירה והגיע למקום השלישי במצעד הסינגלים הבריטי באוקטובר 1995, כשהוא מוכר כחצי מיליון עותקים. עדיין, מבחינתי זה חילול קודש. זה סתמי, זה אידיוטי וזה הורס את היופי של השיר המקורי, סורי.

אז אם יצא לכם לגור 24 שנים ליד שכנה בשם אליס (או עליזה) והיא עומדת לעזוב את הבניין שלכם ויש לכם רגש כלפיה - קודם כל תוודאו שהיא רווקה ואז אל תהססו - תפנו אליה ותגידו לה את מה שאתם מרגישים. כי מי שמהסס - מפספס. אם היא לא תתרגש ממה שיש לכם להגיד - רק אז תגיד, "אליס? הו דה פאק איז אליס?"

הפלופ המפואר של פול סיימון שהקדים את זמנו. ב-12 באוגוסט בשנת 1980 יצא תקליט חדש לפול סיימון. שמו הוא ONE TRICK PONY.

היצירה הגיעה כחמש שנים לאחר תקליטו המצליח STILL CRAZY AFTER ALL THESE YEARS משנת 1975, שהביא את סיימון לשיא מסחרי ואמנותי וזכה בפרס גראמי לאלבום השנה. במהלך שנות השתיקה היחסית שבין האלבומים, עקב עולם המוזיקה בציפייה דרוכה אחר הצעד הבא של סיימון, שהיה כבר אז אחד מכותבי השירים המוערכים והמצליחים ביותר במחצית השנייה של המאה העשרים. בינתיים הוא הוציא תקליט אוסף להיטים, תקליטון שהפך ללהיט חלקלק וגם הגיע להופיע בארצנו. והתוצאה של שנות ההמתנה הללו הייתה פרויקט שאפתני וחסר תקדים בקריירה של סיימון: סרט קולנוע באורך מלא לצד תקליט פסקול שיצאו במקביל תחת אותו השם.

אבל מה שהיה אמור להוות חגיגה כפולה ופסגה אמנותית הפך לאחד המאורעות המבלבלים והשנויים במחלוקת בדיסקוגרפיה שלו. מה קרה אז? קודם כל, סיימון נפרד מחברת התקליטים שבה פעל מאז ימי סיימון וגרפונקל, ועבר לחברה אחרת. המעבר לווה בסכסוך משפטי ואישי חריף מול נשיא CBS, וולטר יטניקוף, אשר ראה בעזיבתו של סיימון מעשה של חוסר נאמנות. תאגיד וורנר, שהחזיק באותה עת הן בחברת תקליטים מובילה והן בזרוע הפקת סרטים קולנועיים, סיפק לסיימון את הפלטפורמה המושלמת למימוש שאיפתו להרחיב את גבולות היצירה שלו מעבר לעולם המוזיקה בלבד. כן, זה היה מפתה.

הביטוי האנגלי ONE TRICK PONY הוא כינוי גנאי מזלזל, שמתאר אמן או בעל מקצוע היודע לבצע היטב פעולה אחת בלבד. ביטוי זה משמש כבסיס הרעיוני לדמות שמגלם סיימון בסרט – ג'ונה לוין. לוין הוא זמר-יוצר שפרץ לתודעה בתקופת פסטיבל וודסטוק בשנות השישים, וכעת, בפתח שנות השמונים, מוצא את עצמו נאבק בשיניים כדי לשמור על רלוונטיות בעולם מוזיקלי משתנה, הנשלט על ידי סגנונות חדשים כמו הפאנק והגל החדש. וסיפור המעשה בסרט משמש כמשל נוקב על חייהם של אמנים רבים בתעשיית הבידור. הדמות של לוין מתמודדת עם הלחץ הבלתי פוסק להתאים את עצמה לטרנדים מסחריים חולפים, עם תכתיבים של מפיקי אולפן ציניים (שאחד מהם מגולם בסרט על ידי לו ריד), ועם הפחד הקיומי מהפיכה למוצג מוזיאוני בלתי רלוונטי.

אף שהסרט אינו אוטוביוגרפיה ישירה, סיימון השתמש בניסיונו האישי בתעשייה ובמחקר שערך על אמני פולק משנות השישים, כדוגמת דייב ואן רונק, כדי לבחון את החרדות שלו מפני קיפאון אמנותי ותיוג מקבע. בתקליט מביא לנו סיימון אוסף שירים מהורהר כשהשיר המרכזי והפותח את הצד הראשון, ONE TRICK PONY, חושף את הקרע הפנימי בין השמירה על יושרה אמנותית לבין הפיתוי המסחרי. מבחינה סגנונית, התקליט מהווה תצוגת תכלית של העיבוד וההפקה שסיימון שכלל לאורך שנות השבעים: מיזוג מתוחכם בין פולק, רוק רך ואלמנטים של ג'אז. על ההפקה המוזיקלית הופקדו סיימון עצמו והמפיק פיל ראמון שיצרו צליל עשיר, מלוטש ונגיש. דבר שכיום ממש כיף לי להאזין לו בפטיפון - ולא סתם. כי יש פה נגנים מהשורה הראשונה כמו אריק גייל בגיטרה חשמלית ואקוסטית, טוני לוין בגיטרה בס, סטיב (הו, מיי) גאד בתופים, ריצ'רד טי בפנדר רודס ושירה, ראף מקדונלד בכלי הקשה ודייב גרוסין בעיבודי כלי נשיפה ומיתרים.

והאלבום נפתח בלהיט הגדול והמצליח ביותר מתוכו, LATE IN THE EVENING. הקטע מתאפיין במקצב לטיני תוסס שמבוסס על מקצב המוזמביק האפרו-קובני, בשילוב עיבוד כלי נשיפה בלתי נשכח. תרומתו של המתופף סטיב גאד בשיר הזה היא מלאכת מחשבת. גאד יישם בשיר טכניקה ייחודית של אחיזת ארבעה מקלות תופים בו-זמנית (שני מקלות בכל יד). הוא ניגן את המקצב המרכזי כשהוא מכה עם המקלות ביד ימין על חישוק תוף הדוד שנמצא בצד, תוך שילוב מכות מתוזמנות ביד שמאל בין תוף הסנר ל-HIGH TOM, מה שיצר צליל עץ עמוק, מהיר ועשיר. שני קטעים באלבום – שיר הנושא והרוקר ACE IN THE HOLE – הוקלטו בהופעה חיה במועדון אגורה בקליבלנד, אוהיו, בספטמבר 1979, ולאחר מכן עובדו באולפן, דבר שהעניק להם אנרגיה בימתית ישירה.

ובכן, אחת הסיבות המרכזיות לבלבול של הקהל והמבקרים בזמן אמת הייתה חוסר החפיפה המלא בין אלבום הפסקול לבין הסרט הקולנועי. במקום לספק פסקול סטנדרטי, נוצר פער מבני וטקסטואלי בין שני המדיומים: בעוד שהתקליט יצא באוגוסט, הסרט יצא רק באוקטובר. בעוד שהתקליט מכר מעל 500,000 עותקים (אלבום זהב בארה"ב) - הסרט קיבל הכנסות דלות בקופות. בעוד שהתקליט הגיע למקום 12 בארה"ב ומקום 17 בבריטניה - הסרט ירד מאולמות הקולנוע תוך שבועות ספורים. והשיר SOFT PARACHUTES, אשר מתואר בתסריט כלהיט היחיד של הגיבור ג'ונה לוין משנות השישים, הופיע בסרט אך הושמט לחלוטין מאלבום הוויניל המקורי מ-1980, ונוסף רק כרצועת בונוס בהוצאת הדיסק המחודשת בשנת 2004. כמו כן, השיר JONAH הופיע בסרט במיקס שונה שכלל סולו מפוחית (ככל הנראה בביצוע טוטס טילמנס), אשר נחתך מגרסת האלבום. דיסוננס זה יצר תחושה של פסקול מבולבל ולא אחיד עבור מאזינים שלא צפו בסרט, ועבור צופי הסרט שחיפשו בתקליט את השירים ששמעו בקולנוע. עדיין - אחלה של מוסיקה!!!

והאומץ של סיימון לשחרר פרויקט כל כך לא מסחרי, אישי וחשוף, הוכח בטווח הארוך כצעד נחוץ בהתפתחותו. הניסויים הריתמיים שערך ב-LATE IN THE EVENING סללו את הדרך לחקירה המוזיקלית הרחבה יותר של מקצבים גלובליים, שהובילה כעבור שש שנים ליצירת המופת "גרייסלנד". הכישלון הקולנועי והביקורת הצנועה של 1980 לא היו סוף הדרך, אלא שלב הכרחי במסעו של אמן שסירב להישאר מתוייג כפוני עם טריק אחד בלבד.

ב-12 באוגוסט בשנת 1949 נולד מארק נופפלר, מנהיג להקת דייר סטרייטס.

הוא יליד גלזגו, סקוטלנד, בנו של אדריכל יהודי הונגרי (ארווין נופפלר) שאהדתו הקומוניסטית אילצה אותו לברוח מהמשטר הפשיסטי במולדתו הונגריה בשנת 1939, ואם אנגלייה (לואיז). מארק נופפלר: "אבי ואמי יכלו לשיר במדויק. אבי ניסה ללמד אותי פסנתר וכינור. הוא ניסה ללמד אותי לנגן בפסנתר כשהייתי בן שש, אבל לא טרחתי לקרוא את המוזיקה. הייתי מנגן רק לפי האוזן, וברגע שהיה לי קשה, הייתי בבעיה. אבל אז שמעתי את דודי קינגסלי מנגן בוגי-ווגי כשהייתי בערך בן שמונה. זה היה אחד הדברים היפים ששמעתי. שלושת האקורדים האלו, ההיגיון של זה. אז פשוט נהגתי להטיח בוגי-ווגי בפסנתר, לשגע את כולם".

כאשר מארק היה בן תשע בערך, עברה המשפחה לניוקאסל, בצפון אנגליה. "הייתי בן שלוש עשרה בערך כשלמדתי לנגן בכינור. יכולתי להוציא מזה תווים בעלי צליל נהדר, אבל אל תבקשו ממני לקרוא מוזיקה. ניסיתי את הסקסופון לפני כמה שנים, אבל זה כל כך קשור בקריאה שזה בלתי אפשרי עבורי. אני עובד לפי שמיעה. אני לא יכול לקשר מוזיקה לנקודות האלה שכתובות". בגיל 15 הוא קיבל את הגיטרה הראשונה שלו (גיטרת HOFNER SUPER SOLID אדומה בשווי 50 ליש"ט, שעליה החל לפתח את סגנון הנגינה הייחודי שלו באצבעות ללא מפרט). זמן לא רב לאחר מכן, הוא הקליט את השיר הראשון שלו באולפן בלונדון, הקלטת דמו שלא שוחררה של שיר מקורי, SUMMER'S COMING MY WAY.

הלהקה הראשונה שלו הייתה ה-GLOBETROTTERS עם חברים מבית הספר שניגנו בבית של מישהו. אחר כך ניגנו בכמה מסיבות ריקודים בבית הספר. "כשעזבתי את האוניברסיטה, עברתי ללונדון ונכנסתי ללהקה הזו שנקראת BREWER'S DROOP. הייתי איתם אולי חודשיים. הם היו סוג של הרכב רית'ם אנד בלוז עם אלמנט של CAJUN. שם הלהקה הוא משהו שסובלים ממנו כששותים יותר מדי ולא יכולים לקום (סלנג בריטי לאין-אונות עקב השתכרות).

נופפלר: "למעשה, הייתה ללהקה הזו עסקה עם חברת התקליטים RCA שפשוט נפלה כשהצטרפתי אליהם. אבל עשיתי איתם הרבה הופעות. הקלטתי מעט עם הלהקה באולפני רוקפילד (הקלטות שהופקו בחלקן על ידי דייב אדמונדס ויצאו לאור רק ב-1993 באלבום THE WHOLE WORLD'S SHAKIN). אני לא חושב שמשהו מזה יצא אי פעם. אחרי זה פשוט גוועתי ברעב, בעצם. זה נהיה די קשה עד שקיבלתי את עבודת ההוראה הזו שהצילה את חיי. אז הייתה לי להקה בשם CAFE RACERS, שזה היה שם של סוג של אופנוע, לא מותג מסוים, רק אופני רחוב מותאמים אישית. הופענו בפאבים ובמכללה שבה לימדתי".

נופפלר עבד במשך שנתיים (1968–1970) ככתב ביורקשייר איבנינג פוסט. "בחורה שהכרתי, אחיה הגדול היה כתב עיתון, וחשבתי, "אוי, נראה שהוא נהנה מזה". התחלתי לעבוד תמורת שכר של תשעה פאונד, שמונה עשר שילינג ושלושה פני לשבוע. כתבתי על להקות מקומיות, כמה מהלהקות הגדולות שהגיעו גם לעיר. הסיפור האחרון שכתבתי אי פעם לעיתון - ביום שעזבתי- היה על מותו של ג'ימי הנדריקס. עורך החדשות נכנס ואמר, 'שלום, בחור, ג'ימי הנדרסון או ג'ימי הנדריקס או איך שלא קוראים לו לעזאזל, מת. הכרת אותו? ובכן, אין לנו זמן. אני מעלה אותך ישר לכתוב על זה'. הייתי המום. אני לא זוכר מה כתבתי. אמרתי כמה דברים, עזבתי את העיתון והשתכרתי".

נופפלר ניסה להיכנס ללהקות אך זה היה קשה. "זה מדהים מה שעשיתי כדי להיכנס ללהקות - לנסוע בטרמפים דרך ארוכה, עם גיטרה חשמלית כבדה, או לעלות לאוטובוסים עם שתי גיטרות כדי להגיע לאודישן. אני זוכר שפעם הייתי בטרמפים הביתה עד לניוקאסל ביום חג המולד מהקצה השני של המדינה, השלג מסביב, אף אחד לא על הכבישים, רק אני עם גיטרה ותיק, עומד באמצע שום מקום. אתה באמת צריך לרצות לעשות את זה".

לאחר שסיים את לימודיו באנגלית באוניברסיטת לידס בשנת 1973, עבד נופפלר כמרצה בקולג' לואוטון באסקס. באפריל 1977 הוא עבר לדירה בלונדון בה גרו בשותפות אחיו הצעיר דיוויד והבסיסט ג'ון אילסלי. הם מצאו שפה משותפת ועם צירופו של המתופף, פיק ווית'רס, הם הפכו לדייר סטרייטס (שם שהציע שותפו לדירה של ווית'רס, בהשראת מצבם הכלכלי הלוחץ – פירוש הביטוי בגרמנית/אנגלית הוא "צרות צרורות"). ביולי 1977 הקליטו דמו שכלל את השיר SULTANS OF SWING, שהושמע ברדיו על ידי השדרן צ'ארלי גילט והוביל לחוזה ההקלטות הראשון שלהם ולשחרור אלבום הבכורה DIRE STRAITS ב-1978.

בשנת 1978 אמר נופפלר לעיתון מלודי מייקר, את דעתו על סצנת הרוק שמסביב: "אין טעם לשאול אותי מה דעתי על הסקס פיסטולס. זה ממש לא רלוונטי. באנגליה יש כרגע מצב מוטעה בו אנשים חושבים שאם מישהו ניצב עם פסנתר על הבמה אז הוא ודאי מבצע מוזיקה רגישה. כך חושבים על גילברט אוסאליבן או אלטון ג'ון. הכל נעשה מעוות ואנשים מקבלים תמונה לא נכונה על המוזיקה. כמו שמכונות עשן על הבמה יוצרות ישר תדמית של רוק כבד. אנגליה לא מעכלת בקלות מוזיקה שהיא נטו ונטולת אפקטים וגימיקים. הבריטים חייבים לקשר מוזיקה עם חפצים מסוימים".

הוא המהפכן השקט של הגיטרה. לס פול, האיש שהמציא את הסאונד של הרוק'נ'רול, הלך לעולמו ב-12 באוגוסט בשנת 2009.

זה האיש שבזכותו כמעט כל תקליט רוק שאי פעם שמעתם נשמע כמו שהוא נשמע. לס פול, הגיטריסט המבריק והממציא שלא ידע שובע, מת בגיל 94 המופלג, כתוצאה מסיבוכים של דלקת ריאות. עולם המוזיקה כולו הרכין ראש, כי בלעדיו, הוא פשוט היה נשמע אחרת לגמרי. הוא גם אחד האנשים היחידים בהיסטוריה שנכנסו גם להיכל התהילה של הרוק'נ'רול וגם להיכל התהילה הלאומי לממציאים.

לס פול לא היה רק מוזיקאי פנומנלי, שניגן ג'אז ופופ לצד ענקים כמו לואי ארמסטרונג ובינג קרוסבי. הוא היה גאון טכני, קוסם של אלקטרוניקה, שהחידושים שהביא לעולם הגיטרה החשמלית ואולפני ההקלטות חצבו מסלול חדש לגמרי למוזיקה הפופולרית במאה ה-20. הוא היה האבא הרוחני של הסאונד המודרני.

אבל בואו נחזור להתחלה. שמו המקורי היה לסטר וויליאם פולספוס, וכשהיה ילד, המורה שלו לפסנתר שלחה פתק לאימו ובו נכתב במשפט אחד חד משמעי: "הילד שלך, לסטר, לעולם לא ילמד מוזיקה". ובכן, מסתבר שהמורה טעתה, ובגדול. כנער, לסטר הצעיר כבר ניגן במפוחית, בגיטרה ובבנג'ו, והחל להופיע עם להקות קאנטרי תחת שם הבמה RED HOT RED.

הסקרנות הטכנולוגית בערה בו מגיל צעיר. בגיל 10, הוא כבר המציא מחזיק מפוחית ממתלה מעילים ישן כדי שיוכל לנגן במפוחית ובגיטרה בו זמנית. זמן קצר לאחר מכן, הוא ביצע את הניתוח הראשון שלו בגיטרה: הוא פירק את הגב של גיטרת ה-SEARS האקוסטית שלו, שלף פיק-אפ מפטיפון ישן ושתל אותו בתוך תיבת התהודה. כך, במו ידיו, הפך גיטרה אקוסטית לחשמלית. אבל זה היה רק קצה הקרחון. בהמשך הוא בנה פיק-אפים משלו מחלקי אוזניות ישנות, ואפילו הרכיב מכונת הקלטה פרטית בעזרת גלגל תנופה של רכב קדילאק וחגורה ממקדחה של רופא שיניים. כן, קראתם נכון.

פול עבר ממוזיקת קאנטרי לג'אז, תחת השפעתם של וירטואוזים כמו ג'אנגו ריינהרדט ואדי לאנג. בשנת 1936 הקים את "טריו לס פול" ועבר לניו יורק, שם הפך לכוכב קבוע בתוכנית הרדיו של פרד וורינג בין השנים 1938 ל-1941. ואז הגיעה פריצת הדרך הגדולה. בסביבות 1941, התאריך המדויק אבד בדפי ההיסטוריה, פול התמודד עם בעיה שהטרידה גיטריסטים רבים: הצליל של הגיטרה גווע מהר מדי. הוא רצה צליל שיימשך ויימשך. הפתרון שלו היה מהפכני וקצת משונה: הוא לקח קורת עץ פשוטה באורך של מטר, חיבר אליה צוואר של גיטרה, מיתרים ושני פיק-אפים. הוא קרא להמצאה THE LOG. התוצאה הייתה גיטרה חשמלית בעלת גוף מוצק, אולי הראשונה מסוגה, שיכלה להפיק צליל מתמשך כמעט אינסופי. "יכולת לצאת לאכול, לחזור, והצליל עדיין היה נשמע", הוא התגאה פעם. כשהופיע עם הכלי המוזר הזה לראשונה, הקהל צחק. אז פול, בחכמתו, הסתיר את ההמצאה שלו בתוך גוף של גיטרה רגילה. זו הייתה נקודת המפנה – תחילתה של טרנספורמציה קולית שתשנה את פני המוזיקה. כשפול הציג את המכשיר למנהלי חברת GIBSON באותה תקופה, הם דחו אותו בבוז וכינו את ההמצאה "מקל מטאטא עם פיק-אפים".

בשנת 1943, לאחר שירות צבאי קצר, הוא השתלב בתזמורת של רשת NBC בלוס אנג'לס. שלישייתו הופיעה עם האחיות אנדרו וליותה כוכבים כמו נט קינג קול ובינג קרוסבי, שאיתו הקליט את הלהיט הענק IT'S BEEN A LONG, LONG TIME בשנת 1945. קרוסבי, שהתרשם עמוקות מהיכולות של פול, עודד אותו לבנות אולפן הקלטות משלו. פול לא היסס והפך את המוסך הביתי שלו למעבדה מוזיקלית.

שם, במוסך, הוא המציא את הקסם הבא: הקלטה רב-ערוצית. הוא גילה שעל ידי שינוי מהירות ההקלטה ניתן לשנות את גובה וגוון הצליל, וליצור אשליה של נגינה במהירות על-אנושית. הוא הבין שאם יקליט את עצמו מנגן, ואז ינגן שוב יחד עם ההקלטה, הוא יוכל להפוך לתזמורת של איש אחד. הלהיט שלו LOVER משנת 1948, היה הדגמה מרהיבה לטכניקה הזו, כשפול ניגן בו שמונה תפקידי גיטרה שונים. בסוף שנות החמישים, הוא שכלל את השיטה ובנה את מכשיר ההקלטה הראשון בעל שמונה ערוצים נפרדים (בשיתוף חברת AMPEX, שכינתה את המכשיר THE OCTOPUS). מעתה, ניתן היה להקליט כל כלי בנפרד, לתקן טעויות ולשנות את המיקס מבלי להשפיע על שאר הערוצים. עידן ההקלטות המודרני נולד.

בשנת 1947, פגש לס פול זמרת בשם קולין סאמרס. הוא התאהב, שינה את שמה למרי פורד, והשאר היסטוריה. דרכם המשותפת כמעט ונקטעה באיבה בשנת 1948, כאשר מכוניתם החליקה על גשר קפוא בכביש ROUTE 66 באוקלהומה ונפלה לנחל מגובה של כשישה מטרים. פול ספג פציעות קשות, ומרפקו הימני רוסק. הרופאים חששו שלעולם לא יוכל לנגן שוב. אך פול לא ויתר. הוא הורה למנתחים לקבע את זרועו בזווית של קצת פחות מ-90 מעלות, הזווית המדויקת שבה יוכל להמשיך ולפרוט על הגיטרה שלו.

הוא התחתן עם פורד ב-1949, והצמד הפך לסנסציה. תוכנית הטלוויזיה שלהם, "לס פול ומרי פורד בבית", שודרה ישירות מהסלון שלהם. יחד הם הקליטו שורה של להיטים בתחילת שנות החמישים כמו HOW HIGH THE MOON ו-VAYA CON DIOS, שהעפילו לראש מצעדי המכירות, כשהם משתמשים בהמצאת ההקלטה הרב-ערוצית כדי ליצור הרמוניות קוליות עשירות וצלילים שלא נשמעו כמותם. חלק מההקלטות, באופן משעשע, נעשו כשמיקרופונים תלויים ברחבי הבית, כולל אחד מעל הכיור במטבח, כדי שמרי פורד תוכל להקליט את קולה בזמן שהיא רוחצת כלים.

ההצלחה המסחרית לצד פריצתה של הגיטרה החשמלית המסחרית המתחרה מאת ליאו פנדר, הובילה את חברת GIBSON לפנות לפול בתחילת שנות החמישים כדי שיעצב עבורה גיטרה. התוצאה: GIBSON LES PAUL, שהדגם הראשון שלה (ה-GOLDTOP) יצא ב-1952. הגיטרה הזו, על שלל גרסאותיה, הפכה לכלי מזוהה ביותר עם צליל הרוק'נ'רול. לא פחות!

הצמד פול ופורד התגרש ב-1964, ופול נכנס למעין פרישה חלקית, במהלכה המשיך להמציא פטנטים לאולפנים. ב-1981 עבר ניתוח לב פתוח, ולאחר שהחלים, חזר לבמה. דלקת המפרקים שתקפה אותו אילצה אותו ללמוד מחדש כיצד לנגן. בשנת 1983 הוא החל להופיע מדי שבוע במועדון ג'אז קטן במנהטן בשם FAT TUESDAY, ומאוחר יותר במועדון ה-IRIDIUM. ההופעות הללו הפכו למוקד עלייה לרגל. כמעט מדי שבוע, גיטריסט מפורסם אחר – מפול מקרטני ועד קית' ריצ'רדס – היה מגיע למועדון ומבקש לעלות לבמה כדי לנגן עם המאסטר.

בשנותיו האחרונות, סיפר פול שהוא עובד על המצאה גדולה נוספת, אך סירב לחשוף את פרטיה. "בכנות, מעולם לא ניסיתי להיות אדיסון", אמר פול. "הסיבה היחידה שהמצאתי את הדברים האלו היא כי הם לא היו קיימים, ולאף אחד אחר לא היו אותם. לא הייתה לי ברירה, באמת".

גם זה קרה ב- 12 באוגוסט. תחזיקו חזק, אנחנו יוצאים לדרך בין מועדונים אפופי עשן, פסטיבלים מפוצצים וחדרי חזרות קטנים שבהם נרקמו מהפכות.

הולדתם של ענקים: בכורות וחיבורים מכוננים

אי שם בשנת 1965, בסן פרנסיסקו התוססת, עלתה לבמה להקה חדשה בשם ג'פרסון איירפליין. הופעת הבכורה שלה התקיימה במועדון טרי וחם מהתנור שנקרא THE MATRIX, שהוקם על ידי לא אחר מאשר חבר הלהקה, מרטי באלין (בחלל שהיה בעברו פיצריה ברחוב פילמור 3138). איש לא ידע אז, אבל באותו ערב נורתה יריית הפתיחה של מהפכת הרוק הפסיכדלי שתשטוף את החוף המערבי ואת העולם כולו.

נקפוץ שנתיים קדימה לשנת 1967, ולפסטיבל הג'אז והבלוז של וינדזור באנגליה (הפסטיבל הלאומי השביעי לג'אז ובלוז). קהל חובבי הבלוז זכה לחזות בהופעת בכורה של הרכב צעיר ומחוספס בשם פליטווד מאק (שהופיע באותו ערב תחת השם PETER GREEN'S FLEETWOOD MAC FEATURING JEREMY SPENCER). באותם ימים, הלהקה, בהנהגתו של הגיטריסט המבריק פיטר גרין, ניגנה בלוז בריטי שורשי ואותנטי. על אותה במה ממש, הופיעה גם להקה אחרת, צ'יקן שאק, שבשורותיה שרה קלידנית מוכשרת בשם כריסטין פרפקט. הגורל, כמו שקורה לעתים קרובות בסיפורי רוק, כבר רקם את מזימותיו. בשנת 1970, אותה פרפקט תצטרף לפליטווד מאק, תתחתן עם הבסיסט ג'ון מקווי, ותהפוך לחלק בלתי נפרד מהגלגול המצליח ביותר של הלהקה.

שנה לאחר מכן, ב-1968, התרחש רגע היסטורי נוסף, אם כי אינטימי הרבה יותר. מתחת לחנות תקליטים ברחוב ג'רארד מספר 22 בלונדון, בחדרון קטן ומאובק, נפגשו לראשונה ארבעה מוזיקאים לחזרה משותפת: ג'ימי פייג', רוברט פלאנט, ג'ון פול ג'ונס וג'ון בונהאם (שפעלו באותם ימים תחת השם הזמני THE NEW YARDBIRDS). השיר הראשון שהם ניגנו יחד היה TRAIN KEPT A ROLLIN. האנרגיה בחדר הייתה מחשמלת. ג'ונס הבסיסט נבהל מעוצמת קולו של פלאנט. באותו הרגע, נולדה לד זפלין. העולם עוד לא ידע איזה רעש מחריש אוזניים עומד לנחות עליו.

הרוחות של השינוי נשבו גם בשנת 1977, כאשר הנרי פדובאני, הגיטריסט של להקת פוליס, החליט לפרוש לאחר תשעה חודשים בלבד. מה שנראה אולי כמו משבר קטן, התברר כהחלטה שסללה את הדרך להצלחה הפנומנלית. עזיבתו של פדובאני אפשרה את הצטרפותו של אנדי סאמרס (שהתנה את הצטרפותו בכך שיהיה הגיטריסט היחיד בהרכב), והשאירה את הלהקה כשלישייה קטלנית שתכבוש את העולם. כן - לפעמים, חיסור הוא בעצם חיבור.

בלאקמור חזר לדיפ פרפל!!!

בשנת 2026 נערכה הופעה של דיפ פרפל בניו יורק. כמה שעות לפני כן כתב גיטריסט הלהקה המייסד, ריצ'י בלאקמור, באינסטרגם שלו - "ובכן, זה סוד ואני לא רוצה שאף אחד ידע, אבל אני כנראה אקום ואנגן הדרן עם להקת דיפ פרפל. אבל אתם לא יכולים לספר לאף אחד, ואני יודע שזה יישמר בסוד. והאם זה יישמר? אני מניח שכן".

הקהל היה בהלם. הרי בלאקמור והסגולים האחרים ידועים מזה שנים כצ'ילבות. הריב ביניהם היה כה מר שאיש לא שיער שזה ייפתר מתישהו. אבל הגיהנום קפא כשבלאקמור אכן עלה לבמה. נכון, המוסיקה שהם ניגנו ביחד עם SMOKE ON THE WATER הייתה ממש לא טובה. בלאקמור ניגן את הריף החריף באופן חסר מעוף. גם סולו הגיטרה שלו, באמצע השיר, היה קשה להאזנה. אבל סף הריגוש היה בשמיים.

"אני חייב להגיד משהו. לפני כמה ימים קיבלתי הודעה", הסביר הזמר איאן גילאן, בעודו מחבק את בלקמור בזרועו. "קיבלתי מכתב מהאיש הזה שאומר, 'אני גר ממש מעבר לפינה. אכפת לך אם אבוא ואנגן איתך ג'אם?' וזה היה תענוג מוחלט לראות שוב על הבמה את חבר המייסד, האגדה הגדולה, האלמותי, ריצ'י בלקמור!"

כסף, מחאה ופסטיבלים: הרוח והחומר

וודסטוק 1969 היה אירוע מכונן של שלום, אהבה ומוזיקה. 25 שנים לאחר מכן, בשנת 1994 (החל מ-12 באוגוסט), ניסו לשחזר את הקסם בפסטיבל וודסטוק 2 (הידוע כ-WOODSTOCK '94). למעלה מ-50 להקות התכנסו בחוות ווינסטון בסאוגרטיס, ניו יורק, אבל האווירה הייתה שונה בתכלית. המבקרים קבעו כי ערך השלום, שהיה נר לרגלי הפסטיבל המקורי, הוחלף במניע העיקרי למכירת כרטיסים: כסף. אם ב-1969 כרטיס עלה 18 דולר (והפך לפסטיבל חינמי בפועל מול כחצי מיליון איש לאחר שפרצו את הגדרות), הפעם המחיר זינק ל-135 דולר, והייתם חייבים לקנות אותם בזוגות. לא יכולתם להגיע? אין בעיה, שלמו 49 דולר וצפו בשידור ישיר בתשלום. אפילו האוכל עבר שדרוג תאגידי, כשענקיות כמו גלידות האגן דאז ונותנות חסות גדולות אחרות שלטו במתחם, לצד חברת המחשבים אפל (שהציעה מתחם טכנולוגיה ואינטרנט ראשוני לקהל).

עם תג מחיר של 30 מיליון דולר, האירוע הפך לסמל החמדנות התאגידית שההיפים המקוריים של וודסטוק יצאו נגדה. אמנים כמו פרל ג'אם וניל יאנג סירבו להופיע מסיבה זו בדיוק. "חששתי שזה יהיה סיוט תאגידי, עם לוגו של פפסי מאחורינו", אמר טרנט רזנור מניין אינץ' ניילס (שעלו לבמה כשהם מכוסים כולם בבוץ והעניקו הופעה אגדית, כולל ביצועים ל-HEAD LIKE A HOLE ול-CLOSER, שהעניקו לאירוע את הכינוי MUDSTOCK), "אבל כשאני כאן, אני מרגיש אווירה די טובה". בסופו של דבר, האירוע עבר בהצלחה יחסית. למרבה הצער, אי אפשר לומר את אותו הדבר על וודסטוק 99, שהפך לשם נרדף לאלימות קשה, מהומות וחמדנות מפיקים חסרת גבולות.

המחאה לא הייתה רק נגד תאגידים. בשנת 1971 (ב-12 באוגוסט בדיוק), ג'ון לנון ויוקו אונו, זוג שהפך את האקטיביזם לאמנות, צעדו בראש אלף מפגינים בלונדון. הם מחו נגד המדיניות הבריטית בצפון אירלנד הגועשת (אירועים שהניעו את לנון לכתוב בהמשך את השירים SUNDAY BLOODY SUNDAY ו-THE LUCK OF THE IRISH באלבום SOME TIME IN NEW YORK CITY) וגם נגד הרשעתם של עורכי העיתון המחתרתי והשערורייתי OZ, שהשניים תמכו בו (ואף הקליטו את סינגל התרומה GOD SAVE US למענם).

גם בישראל היו נציגים על הבמות הגדולות. בשנת 1972 (שוב, ב-12 באוגוסט), להקת ג'ריקו, גלגולה הבינלאומי של להקת הצ'רצ'ילים (בעקבות יציאת אלבום הבכורה הבינלאומי שלהם JERICHO), הופיעה בפסטיבל הג'אז והבלוז ה-12 ברדינג, אנגליה. חברי הלהקה עלו לבמה בשש בערב, מיד אחרי להקתו של אדגר בראוטון ולפני להקת הג'אז-רוק IF, וקיבלו שכר צנוע של 25 ליש"ט על הופעתם. רק הייתה בעיה אחת קטנה - השמיים לא ריחמו וירד גשם זלעפות בעת ההופעה.

מאחורי הקלעים של הביטלס והסולנים

שנת 1960. הביטלס הם עדיין להקה צעירה מליברפול, רגע לפני הפריצה הגדולה. הם עומדים לנסוע לסדרת הופעות מפרכת בהמבורג וזקוקים נואשות למתופף קבוע. פול מקרטני מבחין במודעה קטנה בעיתון ליברפול אקו, שפורסמה ב-10 באוגוסט: "מתופף צעיר וזמין". אז הוא שלח אליו מכתב יומיים לאחר מכן (ב-12 באוגוסט): "אדון נכבד, בתגובה לפרסומת שלך, ברצוננו להציע לך אודישן לתפקיד המתופף בלהקה. עם זאת, תצטרך להיות פנוי בקרוב לטיול בהמבורג (הוצאות שישולמו 18 פאונד לשבוע (בערך) למשך חודשיים. אם מעוניין, תתקשר למועדון ג'קראנדה ותבקש שם חבר מהביטלס או את אלן וויליאמס, או תשאיר הודעה המציינת מתי תהיה זמין. בכבוד רב, פול מקרטני מהביטלס". באותו יום ממש נערך במועדון הג'קראנדה האודישן של פיט בסט, שזכה בתפקיד והפך למתופף הלהקה רגע לפני היציאה המתוכננת לגרמניה ב-15 באוגוסט. ובכן, מה שקרה מיד לאחר מכן - הכל בהרחבה, כאמור, בספר שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!"

ב-1965, ג'ון לנון, תמיד סקרן וחדשן, הגיע במיוחד לאולפני IBC בלונדון כדי לבדוק כלי נגינה חדשני ומסקרן בשם מלוטרון (דגם MELLOTRON MARK II), מעין סאמפלר מוקדם שהשתמש בסרטי הקלטה כדי להפיק צלילים. לנון התאהב מיד והכריז שהוא חייב אחד כזה והזמין אותו בו ביום לביתו. הכלי המהפכני הזה הפך למרכיב מרכזי בסאונד הפסיכדלי של הביטלס, והוא מזוהה יותר מכל עם פתיח החלילים האייקוני שפתח את השיר STRAWBERRY FIELDS FOREVER.

שלוש שנים לאחר מכן, ב-1968, הקליטו חברי הביטלס את שירו של ג'ורג' האריסון, NOT GUILTY. זה קרה במהלך הסשנים המפרכים של האלבום הכפול THE BEATLES (הידוע כ-THE WHITE ALBUM) – הלהקה הקליטה לא פחות מ-102 טייקים של השיר, והעבודה עליו באולפן הגיעה לשיאה ב-12 באוגוסט. בסשן ההקלטה הזה, ג'ורג' מרטין היה בחופשה, ומי שהחליף אותו היה המפיק הצעיר כריס ת'ומאס, שאף ניגן בצ'מבלו בהקלטה. למרות ההשקעה העצומה, השיר נגנז ברגע האחרון ונשאר מחוץ לאלבום. הוא יצא לאור רק כעבור שנים – תחילה בגרסת סולו של האריסון באלבומו GEORGE HARRISON ב-1979, ומאוחר יותר בגרסת הביטלס המקורית באוסף ANTHOLOGY 3 ב-1996.

רגעים של שיא, שפל ופרידה

שנת 1966 הייתה שנה גדולה עבור ניל דיאמונד. הוא הוציא את תקליט הבכורה שלו, THE FEEL OF NEIL DIAMOND, הכולל להיטי ענק שהפכו לנכס צאן ברזל, ועשה את המעבר מכותב שירים מוכשר מאחורי הקלעים לאמן מבצע בקדמת הבמה. לפני שחתם על החוזה, הוא שקל ברצינות לשנות את שמו לשמות כמו נוח קמינסקי או אייס צ'רי, כי חשב ש"ניל דיאמונד" נשמע פשוט מדי. למרבה המזל, הוא נשאר עם שמו היהלומי, ושיריו החלו לכבוש את העולם. אמנים אחרים עמדו בתור להקליט את יצירותיו, כמו המאנקיז שהפכו את I'M A BELIEVER ללהיט ענק בינלאומי ששהה במקום הראשון במצעד הבילבורד במשך שבעה שבועות, או דיפ פרפל שהקליטו את KENTUCKY WOMAN שלו. בזמן אמת, נכתב על התקליט הראשון של דיאמונד בעיתון "פוסט קרסנט" (מויסקונסין) כך: "לניל דיאמונד יש מרווח יצירה מוגבל ובתוכו קול שבקושי נע ונד. אבל זה לא באמת משנה. הוא כתב כמה שירים טובים, שכמה מהם נמצאים פה. שני להיטיו הגדולים הם SOLITARY MAN ו- CHERRY CHERRY. ויש לו גם תקליטון חדש עם I GOT THE FEELING. אין ספק שאת שיריו הוא מבצע הכי טוב". בנוסף לשירים שבוצעו על ידי האמהות והאבות וטומי ג'יימס והשונדלס, דיאמונד מבצע בתקליטו גם את LA BAMBA של הזמר המנוח, ריצ'י ואלנס. זוהי מוזיקת ​​פופ טהורה ומקסימה. דיאמונד אמר לרולינג סטון על ימיו בחברת התקליטים באנג, שהניבה עוד תקליט לאחר מכן וזהו: "הם רצו בחברה אמן שיהיה כמו בוב דילן, ולכן דאגו להמציא סביבי סיפור שיווקי. אבל מה שהיה להם ביד זה בחור יהודי פשוט מברוקלין שהסיפור שלו לא ממש היה מעניין בעיניהם".

באותה שנה, 1966, שחררה להקת המי את התקליטון THE KIDS ARE ALRIGHT. השיר, יחד עם MY GENERATION, הפך להמנון של תנועת ה-MODS הבריטית, אותם צעירים מרדניים עם חליפות מחויטות וקטנועים. התיפוף הפראי והייחודי של קית' מון בשיר הזה הפך לאחד מסימני ההיכר הבולטים שלו.

קפיצה קדימה בזמן, לרגע עצוב הרבה יותר. בשנת 1970, באולם הוליווד בול, נערך מופע מחווה לזמר העם וודי גאת'רי, בהשתתפות אמנים כמו בוב דילן, פיט סיגר וריצ'י הייבנס. באותו יום של אותה שנה ממש, ג'ניס ג'ופלין הופיעה את הופעתה האחרונה ב-HARVARD. השיר האחרון שביצעה על הבמה היה SUMMERTIME. חודשיים לאחר מכן, קולה הייחודי והמחוספס נדם לנצח.

בשנת 1973 נערכה תחרות מכוניות בין אמני מוזיקה ידועים. התחרות נערכה ב- BRANDS HATCH, שליד SWANLEY, קנט. האמנים שהיתחרו ביניהם היו חברי להקת אמרסון לייק ופאלמר, בריאן גיבסון (מלהקת ג'ורדי), טוני נורטון (מלהקת JIGSAW), ג'ים קרייגן (לשעבר מלהקת פאמילי), איש הג'אז רוני סקוט והזמר לאבי סיפר. את הקהל שיעשע והלהיב נודי הולדר, סולן להקת סלייד. המקום הראשון במירוץ הגיע לרוני סקוט.

שנת 1977 תיזכר כשנה טראגית במיוחד. שלושה משומרי ראשו לשעבר של אלביס פרסלי, חברי ה"ממפיס מאפיה", הוציאו ספר חושפני בשם ELVIS: WHAT HAPPENED? שפירט לראשונה בפומבי את התמכרותו הקשה לסמים. שלושה עשר ימים בלבד לאחר יציאת הספר, נושא הספר הלך לעולמו, אירוע שהכה שוק על רגל אחת את מעריציו בכל העולם.

לא כל השערוריות היו טראגיות. בשנת 1978, לאחר הופעה במישיגן, נתבעה להקת אי.אל.או על ידי המפיק המקומי. הטענה? שהלהקה כלל לא ניגנה באופן חי, אלא השתמשה בהקלטות מוכנות מראש בזמן שהנגנים רק העמידו פנים על הבמה. האם ספינת החלל של ELO באמת הונעה על ידי פלייבק? התביעה הזו בהחלט העלתה כמה שאלות.

נולדו ב-12 באוגוסט:

1945: רון מאאל, הקלידן בעל השפם המפורסם והמוח התיאטרלי מאחורי הצמד SPARKS.

1949: לו מרטין, קלידן בלהקת THE KILLING FLOOR שעבר לנגן עם הגיטריסט האירי רורי גאלאגר. הוא הלך לעולמו באוגוסט 2012.

1954: פאט מאת'יני, אחד מגיטריסטי הג'אז החדשניים והמשפיעים בעולם.

הריגושים הזולים של ג'ניס ג'ופלין. ב-12 באוגוסט בשנת 1968 יצא האלבום השני של ג'ניס ג'ופלין עם להקת BIG BROTHER AND THE HOLDING COMPANY, שנקרא CHEAP THRILLS.

ג'ניס ג'ופלין... אחת הדמויות הכי צבעוניות, מרהיבות, ייחודיות, וגם הטראגיות של הרוק. אאוטסיידרית כל חייה, מהילדות בעיירה פורט ארתור שבטקסס, שם השונות שלה בדרום השמרני השניאה אותה על חבריה לכיתה (שבאוניברסיטה אף בחרו בה ברוב רשעות כ"גבר המכוער בקמפוס"), ועד לסן פרנסיסקו, שגם שם, במקום שאמור היה לחבק את השונה, היא תמיד נחשבה כעוף מוזר, דרומית לא שייכת, למרות שכיום היא נחשבת חלק אינטגרלי, בלתי נפרד מהסצנה הפסיכדלית של החוף המערבי בסוף שנות השישים.

אני מכיר כמה וכמה אנשים שלא מתחברים לג'ניס ג'ופלין. אומרים שהיא מנייריסטית, מזייפת, צעקנית ומוערכת יתר על המידה, אבל בשבילי היא אחת ויחידה. השירים שלה הם חלק מפסקול חיי, ומלווים אותי בתקופות קשות ומאושרות. אני מוצא במוזיקה שלה נחמה, ואני לא מתנצל על כך.

היא פרצה לתודעה עם הלהקה שליוותה אותה, BIG BROTHER AND THE HOLDING COMPANY, בהופעה הנהדרת שלהם בפסטיבל הפופ במונטריי, ביוני 1967. הם ביצעו חמישה שירים בשבת אחר הצהריים לעיני קהל נדהם. אבל ההופעה הזו לא צולמה על ידי צוות הצילום של די. איי. פניבייקר שהיה שם כדי לתעד. המנהל הראשון של הלהקה, ג'וליוס קרפן, לא הסכים שיצלמו אותם בלי לשלם ודרש לכבות את המצלמות בזמן ההופעה. מפיקי הפסטיבל לא האמינו שההופעה והתופעה הזו לא מתועדת וביקשו מהלהקה להופיע שוב למחרת כדי שיתאפשר לצלם אותם, ואכן למחרת הם עלו שוב, לאחר חתימה על חוזה הצילום וזריקת מנהלם בהתאם. אז הם ביצעו שני שירים – COMBINATION OF THE TWO, ואת BALL AND CHAIN. בסרט של פניבייקר, שיצא אחר כך ב-1968 (MONTEREY POP), ניתן לראות את הפרצוף הנדהם של מאמא קאס מ"האמהות והאבות" מול הבחורה הלבנה הקטנה עם הקול הייחודי והאדיר כששפתיה ממלמלות "!WOW, THAT'S HEAVY". הלסת של קאס ממש נשמטת לרצפה.

בעקבות ההופעה במונטריי נוצר ביקוש אדיר למוזיקה של הלהקה, לחומרים מוקלטים ולהקלטות חדשות, וחברת קולומביה ונשיאה הנמרץ קלייב דייוויס החליטה להחתים אותם בהקדם. העניין הוא שהם היו כבר חתומים על חוזה איום ונורא עם חברה קטנה יחסית, עם השם הממסדי "מיינסטרים רקורדס", חברה שהתמקדה בג'אז, וג'ניס וחבריה היו להקת הרוק הראשונה שלהם. הם כבר הוציאו אלבום בחברה הזו שנשא את שם הלהקה BIG BROTHER AND THE HOLDING COMPANY (ששוחרר באוגוסט 1967, מיד לאחר פסטיבל מונטריי), אבל זה לא היה אלבום טוב מבחינה מסחרית, לא מבחינה טכנית ולא מבחינת הפקה מוזיקלית. תקליט זה גם לא שיקף את רוח הלהקה בהופעות. מיטב המוחות המשפטיים בחברת קולומביה ניגשו למשימה לא קלה כדי לשחרר את הלהקה מהחוזה ולהחתים אותה בחברה שלהם תמורת פיצוי כספי ניכר. לבסוף זה הצליח והדרך נסללה לתקליט שני ופורץ דרך, תחת ניהולו של מנהלה החדש, אלברט גרוסמן (שניהל בין היתר גם את בוב דילן).

בתחילה הוא תוכנן כאלבום הופעה עם שירים מהאלבום הקודם ושירים חדשים בביצוע חי על הבמה. הוקלטו שתי הופעות בדטרויט באולם ה"גראנד בולרום" (GRANDE BALLROOM) אבל זה לא הניב את התוצאה הנחשקת. המפיק המוזיקלי, ג'ון סיימון, ואלברט גרוסמן הבינו שזה לא מספיק וכשהלהקה נכנסה לאולפן קולומביה בניו יורק, התגלו קשיים כי היה קשה להעביר את האנרגיות החייתיות מהבמה לאולפן.

התהליך היה איטי וגרוסמן המנהל לחץ לסיים כבר ולצאת עם האלבום. גם הביקוש מהקהל היה מלחיץ. בסרט הדוקומנטרי JANIS שיצא ב-1974, ניתן לראות כמה דקות מהעבודה באולפן על SUMMERTIME שבהן נערכו ויכוחים, ריכולים, ויכוחים, הקלטה ועוד ויכוחים. ג'ניס נראית שם מקסימה ובלתי נסבלת בו זמנית. בלהקה הרגישות שאולי ג'ון סיימון הוא לא המפיק הנכון, כי אינו מתחבר לרוח הגיטרות הפסיכדליות של הלהקה.

אבל אחרי שלושה חודשים אינטנסיביים באולפן, נוצר אלבום מופלא, מלא קסם, שנשמע חי, אותנטי, מרגש ומצליח מבחינה מסחרית. בגדול, נעשה בכל זאת ניסיון שהאלבום ישמע כהקלטה מהופעה חיה, ולפיכך נוספו הרבה אפקטים של קהל ואווירה משויפים באולפן.

שמו המקורי של האלבום היה SEX, DOPE AND CHEAP THRILLS, אבל חברת קולומביה המכובדת קיצרה (או צנזרה) את השם ל-CHEAP THRILLS. בכל אופן, הוצע שעל עטיפת האלבום חברי הלהקה יצטלמו בחדר מלון כשהם עירומים. החברים הצטלמו, אבל לא היו מרוצים מהתוצאה. הם פנו לרוברט קראמב, אמן הקומיקס המחתרתי הנערץ, לעזרה, והוא ביצע עבודה מרהיבה (תמורת 600 דולר בלבד). בסופו של דבר, מה שאמורה הייתה להיות העטיפה האחורית המצוירת הפכה להיות העטיפה הקדמית, וכיום נחשבת לאחת העטיפות האייקוניות אי פעם לתקליט.

על העטיפה האחורית היה צילום שחור לבן של הצלם דניאל גרייפילד של ג'ניס ג'ופלין, בלי הלהקה. כמובן שזה יצר התמרמרות בקרב שאר החברים. הם לא התנחמו בתמונה של כל הלהקה בעטיפה הפנימית הנפתחת כי שם ראו אותם באופן בו בקושי מזהים את פניהם.

האלבום נפתח עם קולו של ביל גרהאם, האמרגן האגדי בעל אולם הפילמור בסן פרנסיסקו, שמציג את ההרכב לתשואות הקהל המריע, שחוזר גם בסוף השיר. אבל השיר שפורץ מיד אחריו, COMBINATION OF THE TWO, לא הוקלט בהופעה, למרות שנשמע חי לגמרי. (השיר היחיד שהוקלט במלואו בהופעה חיה באלבום הוא השיר האחרון, שתיכף נגיע אליו). השיר הוא דואט של ג'ניס ג'ופלין עם הגיטריסט סאם אנדרו, שגם כתב אותו. מאוחר יותר, בסוף 1968, הוא יפרוש עם ג'ניס מהלהקה ויצטרף אליה ל-KOZMIC BLUES BAND.

השיר השני באלבום נקרא I NEED A MAN TO LOVE וגם הוא נכתב על ידי סאם אנדרו יחד עם ג'ניס ג'ופלין. ג'ניס היא הסולנית עם השתתפות פעילה של שאר חברי ההרכב כמקהלה – הגיטריסטים סאם אנדרו וג'יימס גורליי, הבסיסט פיטר אלבין והמתופף דייב גץ. זה בלוז רוק עוצמתי עם המוטיב החוזר אצל ג'ניס; הבדידות המייאשת והחיפוש המתמיד אחרי החיבה, החיבוק והאהבה. בעניין הזה אפשר להזכיר את אחד הציטוטים המפורסמים של ג'ניס - שכשהיא מופיעה על הבמה היא בעצם עושה אהבה עם עשרות אלפי גברים, אבל חוזרת אחר כך לבד לבית הריק.

השיר השלישי הוא גרסת כיסוי מופלאה ל-SUMMERTIME, בלדת הבלוז של ג'ורג' ואיירה גרשווין (יחד עם דו-בוז הייווארד), שיר הערש מתוך "פורגי ובס". השיר הזה זכה לאין ספור גרסאות, בין היתר של בילי הולידיי, ובאותה התקופה גם של LOVE SCULPTURE באנגליה, אבל הגרסה הזו היא אולי הכי מפורסמת. אני מכיר כמה אנשים שרואים בה חילול הקודש ולא מתחברים, אבל אותי היא מרגשת בכל פעם מחדש. ג'ניס נותנת את כל הנשמה, וצלילי שתי הגיטרות שמסתובבים זה סביב זה הם בנייה מוזיקלית מלאת חוכמה ומחשבה בניצוחו של סאם אנדרו שכתב את עיבוד הגיטרות הכפול. סולו הגיטרה כאן הוא פשוט קלאסיקה.

השיר הבא, השיר שחותם את הצד הראשון היה גם הסינגל שיצא מהאלבום ושמו PIECE OF MY HEART (שנכתב על ידי ג'רי ראגובוי וברט ברנס). גם הוא גרסת כיסוי, הפעם לשיר שיצא רק שנה קודם לכן, ב-1967 על ידי אירמה פרנקלין, אחותה הגדולה של ארית'ה. גם הפעם ג'ניס הפכה אותו לשיר שמזוהה לגמרי איתה. העיבוד היה שונה לחלוטין מהבלדה הרומנטית של פרנקלין, וכלל שלושה סולואים של גיטרה חשמלית של ג'יימס גורליי שהפכו את השיר לבלוז פסיכדלי ג'ופליני מובהק. את הצד השני פותח שיר שג'ניס ג'ופלין כתבה. שיר בלוז אקוסטי בשם TURTLE BLUES. ברקע סאונד של מועדון ג'ז-בלוז חשוך, קולות של כוסות ואנשים שותים ומדברים, פסנתר (שניגן המפיק ג'ון סיימון בעצמו) וגיטרה אקוסטית, ושירה חשופה של ג'ניס. השיעול שלה בסוף השיר מוסיף לתחושה האותנטית. אחריו מגיע OH, SWEET MARY. שוב דואט של ג'ניס עם סם אנדרו. קרדיט הכתיבה הוא של כל הלהקה.

השיר שמסיים את התקליט הוא BALL AND CHAIN שנכתב במקור על ידי זמרת הבלוז האגדית ביג מאמא ת'ורנטון, ובניגוד למה שכתוב על העטיפה, הוא לא הוקלט ב"פילמור" של ביל גראהאם, אלא באולם ה"ווינטרלנד" בסן פרנסיסקו ב-8 במרץ 1968. זה קטע ארוך, ג'אם של יותר מתשע דקות של עונג צרוף. ככה עושים את זה!

נו, אז נכון שבא לכם עכשיו להקשיב לזה?

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.