רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-12 באוגוסט בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-12 באוגוסט (12.8) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "כשסיימנו להקליט את השיר LAYLA היינו כה מאושרים. לא יכולנו להאמין שזה היה כה טוב. ידענו שזה היה נהדר, אבל נראה שאחרים לא חשבו כמונו. בסוף צדקנו. פשוט היינו הרבה לפני שאר האנשים". (אריק קלפטון, בעיתון NME, בשנת 1975)

כשניל יאנג רצה קאנטרי והבוס תבע אותו. ב-12 באוגוסט בשנת 1985 יצא התקליט OLD WAYS של ניל יאנג. הוא הגיע (רק) למקום ה-75 במצעד האלבומים המובילים של הבילבורד.

כן, אנחנו בשנת 1985. בעולם המוזיקה, צלילי הסינטיסייזרים והתופים האלקטרוניים שולטים ביד רמה. מדונה, טיז פור פירז ולהקת א-הא מכתיבים את הטון במצעדים עם פופ חדשני ומהוקצע. ואז, כמו משום מקום, מגיע ניל יאנג, גיבור הרוק הנצחי, ומחליט לעשות את הדבר הכי ניל יאנגי שאפשר: ללכת בדיוק נגד הזרם. הוא משחרר את OLD WAYS, תקליט קאנטרי טהור, אקוסטי ונטול יומרות, שנתקע במקום ה-75 והמאכזב במצעד הבילבורד, והותיר את המבקרים והמעריצים מגרדים בראשם בתמיהה.

אבל כדי להבין את OLD WAYS, חייבים לחזור שנתיים אחורה, לדרמה שהתחוללה מאחורי הקלעים והפכה לאחד הסיפורים ההם בתולדות הרוק. יאנג, למעשה, תכנן להוציא תקליט קאנטרי בשם OLD WAYS כבר ב-1983. הוא הגיש אותו לחברת התקליטים החדשה שלו, GEFFEN RECORDS, בניהולו של טייקון המוזיקה דייוויד גפן. גפן, שחתם עם יאנג בציפייה לקבל עוד תקליטי רוק מחוספסים בסגנון HARVEST או RUST NEVER SLEEPS, נחרד מהתוצאה הכפרית. הוא דחה את התקליט על הסף ודרש מיאנג לספק לו "תקליט רוק'נ'רול".

יאנג, אמן עקשן ובלתי צפוי, החליט למלא את הבקשה באופן מילולי ומעט זדוני. הוא נכנס לאולפן והקליט את EVERYBODY'S ROCKIN, תקליט רוקבילי קופצני בסגנון שנות החמישים, קצרצר ומלא הומור. התגובה חסרת ההומור של גפן לא איחרה לבוא, והיא הייתה לא פחות ממדהימה: הוא תבע את ניל יאנג בסכום של 3.3 מיליון דולר בטענה שהאמן הוציא תקליט "לא ייצוגי" ו"בלתי אופייני", כזה שאינו נשמע כמו ניל יאנג. זו הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה שחברת תקליטים תבעה אמן על כך שלא היה "הוא עצמו" מספיק. בסופו של דבר, התביעה בוטלה ויאנג וגפן התפייסו, אבל הצלקת נותרה, והיא הובילה ישירות ליצירתו של OLD WAYS בגרסתו המוכרת מ-1985.

למעשה, האלמנט הכפרי תמיד פעם בשיריו של יאנג. ב-OLD WAYS הוא פשוט הוריד את כל המסכות והלך עד הסוף עם האהבה שלו לז'אנר. הוא לא עשה זאת לבד; כדי להעניק לתקליט חותמת של אותנטיות, הוא גייס שניים מהשמות הכבדים ביותר במוזיקת הקאנטרי של אותה תקופה, ענקי תנועת ה-OUTLAW שמרדה בממסד המלוטש של נאשוויל: וויילון ג'נינגס האגדי, שתרם את קולו ומיומנות הנגינה שלו לשישה מתוך עשרת שירי התקליט, וגם ווילי נלסון, שהוסיף את קולו המוכר בשיר אחר.

מגזין רולינג סטון התייחס בזמנו לתקליט בביקורת ממזרית, שנפתחה בציטוט משיר ישן של יאנג: "אתם מוכנים לקאנטרי? ניל יאנג שאל את זה כבר לפני שנים. עכשיו, שלוש עשרה שנים אחרי HARVEST, הוא שב על השאלה במלוא העוצמה". המבקר המשיך וציין כי "זהו התקליט המעוצב ביותר של יאנג מאז COMES A TIME, ואולי אפילו תקליט קונספט. אם תקשיבו רק לפני השטח המלוטשים של תרגיל הקאנטרי הזה, תפספסו את ההרהורים העמוקים יותר של יאנג. הוא טוען שהחזרה לשורשים אחרי תהילת הרוקנרול הייתה בלתי נמנעת. עכשיו הוא שר עם חיוך, ואנחנו נותרים לתהות באיזו רצינות עלינו לקחת אותו. האם הוא מרגיש את הגיל ומוצא בערכים הבוגרים של הקאנטרי מקום לעבד את הנושאים האלה? אבל בדיוק כשנדמה שהוא מוכן לעבור לבית האבות של הרוקרים, הוא מחשב מסלול מחדש".

ומה היה לגיבור הסיפור עצמו להגיד על היצירה יוצאת הדופן הזו? בארכיון האינטרנטי שלו, יאנג הציע הסבר קצר ומסתורי כהרגלו: "רציתי לבקר בנאשוויל ולראות איך זה להקליט שם תקליט. התקליט הזה מלא ברגעים שלעולם לא אשכח". נראה שגם יאנג עצמו לא מצא את המילים המדויקות להסביר את הפרויקט, שהיה כנראה תערובת של רצון אמנותי, מחאה שקטה נגד תעשיית המוזיקה ופשוט מסע אישי לשורשים.

בסופו של דבר, OLD WAYS הוא תקליט שמאלץ אותנו להקשיב, באמת להקשיב, ולנסות להבין את האיש המורכב שמאחורי הגיטרה. אז כל שנותר הוא להניח את המחט על החריצים ולצאת למסע הזה בעצמנו.

פייד טו בלאק: כשהאלבום של מטאליקה טרף את כל הקלפים. ב-12 באוגוסט בשנת 1991, יצא אלבומה החמישי של להקת מטאליקה. שמו הוא כשם הלהקה, עטיפתו שחורה ורבים גם רואים בו את תחילת הסוף. יכול להיות שהאלבום הזה הוא ה- BROTHERS IN ARMS של הת'ראש מטאל?

עבור רבים ממעריציה הוותיקים של הלהקה, אותם חסידים שגדלו על הריפים המסוכנים והמהירות שוברת המפרקת של אלבומים כמו KILL 'EM ALL ו-MASTER OF PUPPETS, האלבום הזה, שזכה במהרה לכינוי "האלבום השחור", היה לא פחות מבגידה. תחילתו של הסוף. עבור מיליוני אחרים, לעומת זאת, הוא היה שער הכניסה המושלם, הנשיקה המוזיקלית הראשונה עם הלהקה, זו שגרמה להם לצלול בראש שקט אל תוך הדיסקוגרפיה המוקדמת והאלימה יותר שלה.

כדי להבין את גודל המהפך, צריך לחזור אחורה בזמן. בשנת 1991, כחייל צעיר בבסיס מרוחק בצפון, הייתי מכור למטאליקה. ינקתי בצמא את צלילי הת'ראש הבועטים שלה, והתקליט MASTER OF PUPPETS היה עבורי התנ"ך של הז'אנר. משהו באלבום שבא אחריו, AND JUSTICE FOR ALL, הרגיש לי כבוי, חסר חיים. רק מאוחר יותר הבנתי את גודל החבלה: ראשי הלהקה, ג'יימס הטפילד ולארס אולריך, החליטו כמעט למחוק לגמרי את ערוץ הבס של הבסיסט החדש, ג'ייסון ניוסטד, מהמיקס הסופי. האם זו הייתה התעללות מכוונת בחבר החדש שהחליף את קליף ברטון המנוח? ייתכן מאוד.

בכל מקרה, כשהשמועה על אלבום חדש החלה להתפשט, ספרתי את הדקות עד שאוכל להגיע לחופשה בבית, לקפוץ החוצה מהמדים ולעלות על האוטובוס הראשון לתל אביב. הגעתי לחנות התקליטים, התחמשתי בעותק ויניל כפול ומבריק וחזרתי הביתה נסער מהמחשבה על הרגע שבו המחט תפגוש את הדבר השחור והמסתורי הזה.

והמחט נחתה. פתיחה מבטיחה, עם פריטת גיטרה מהפנטת ומצילת היי-האט עדינה. ואז, הרגע המכונן: לארס אולריך מתחיל להלום בתופי הטאם-טאם שלו, והסאונד שבוקע מהרמקולים הוא לא פחות מפיצוץ אטומי. לסתי פשוט נפלה. לראשונה, התופים נשמעו כמו פטישים של אל נורדי, ולצידם, הבס של ניוסטד – עמוק, ברור, ובועט בבטן. אבל אז הגיע השוק השני. חשבתי לעצמי, "רגע, מה זה? מטאליקה מנגנת שיר קליט? בקצב הליכה?". לא הייתי מוכן לזה. נשאבתי למסע חדש ומסעיר. כן, זה היה האלבום הכי קליט של מטאליקה עד אותו רגע, וזה בדיוק מה שהפך אותו לגדול כל כך.

כדי להבין את השינוי הדרמטי בסאונד, חייבים להזכיר שם אחד: בוב רוק. הלהקה שכרה את שירותיו של המפיק הקנדי, שהיה מוכר בעיקר מעבודתו עם להקות גלאם-מטאל מנופחות שיער של האייטיז כמו בון ג'ובי ומוטלי קרו. הבחירה נראתה תמוהה, והעבודה המשותפת הייתה קשה ומלאת מריבות, ונמשכה למעלה משמונה חודשים בשלושה אולפנים שונים בעלות של יותר ממיליון דולר. אבל התוצאה הפתיעה את כולם. "האלבום השחור" הוא אלבום כבד כאבן ריחיים. יש בו נוכחות, צליל חי, ענק ושונה לחלוטין מכל מה שהקליטה הלהקה לפניו.

הגיטרות של הטפילד וקירק האמט נשמעו פתאום מלאות, עשירות וחזקות יותר. לראשונה בתולדות הלהקה, חטיבת הקצב של אולריך וניוסטד הייתה מהודקת ואפקטיבית, והפכה למנוע אימתני שמניע כל שיר. מטאליקה הבינה פתאום שאפשר ליצור רוק כבד איכותי שיהיה גם להיט מסחרי אדיר. גם ג'יימס הטפילד עצמו עבר מהפך: הוא החל לקחת שיעורי פיתוח קול, והשירה שלו הפכה עשירה, מגוונת ומלאת ביטחון. תוסיפו לזה את המראה החדש של הלהקה – פחות ג'ינס קרועים ויותר ביגוד רוקי שחור ומבטים קשוחים – והחבילה הייתה מושלמת. האלבום לא יכול היה לצאת בתזמון טוב יותר, בדיוק כשסצנת הגראנג' מסיאטל החלה לכבוש את העולם והחזירה את הרוק הבועט למרכז הבמה.

אבל רגע, מה עם NOTHING ELSE MATTERS? מטאליקה עושה בלדה?! כזו שגם בחורות אוהבות?! למעריצי הת'ראש לקח זמן רב להתגבר על המכה הזו. זו כמעט בלדת מטאל קלילה של MTV, אבל ההרמוניות, יחסי הגומלין האקוסטיים וצלילי החשמליות העדינים בין הטפילד לקירק האמט, עם האופן שבו אולריך מתופף, גורמים לזה להיות בלדה משכנעת בכל זאת. המילים של הטפילד מציעות מפתח להיסחפות האישית והרגשית יותר של האלבום כשהוא שר: "מעולם לא פתחתי את עצמי ככה / החיים שלנו, אנחנו חיים את זה בדרך שלנו / כל המילים האלה אני לא סתם אומר / ושום דבר אחר משנה". זה פשוט יפהפה!

נראה כי כמה שירים במטאליקה נועדו להפוך לקלאסיקות של הארד-רוק. השיר WHENEVER I MAY ROAM פורח מתוך צליל דמוי סיטאר לתוך שיר רוק עוצמתי אך לירי. כשהטפילד שר, "הגוף שלי שוכב, אבל אני עדיין מסתובב", הוא מהדהד עוצמה.

הלהקה התלבטה רבות לגבי שם האלבום, ולבסוף החליטה ללכת על פשטות ולקרוא לו על שמה. העטיפה המינימליסטית כללה רק את לוגו הלהקה בפינה השמאלית העליונה, ובפינה הימנית התחתונה הוטבע נחש מפותל. מקור הנחש הוא בדגל גדסדן, דגל היסטורי מתקופת מלחמת העצמאות של ארצות הברית, שעליו מופיע אותו נחש ומתחתיו הכיתוב DON'T TREAD ON ME – שהוא גם שמו של אחד השירים באלבום. הלוגו והנחש הופיעו בגוון אפור כהה על הרקע השחור, מה שהקנה לו מיד את הכינוי "האלבום השחור" (ואיך אפשר שלא להיזכר בסצנה המבריקה על האלבום השחור בסרט הקאלט עם ספיינל טאפ?).

מגזין רולינג סטון קלט את גודל האירוע בזמן אמת. בביקורת שפורסמה אז, נכתב: "הדבר הראשון שמבחינים בו באלבום החדש של מטאליקה, הוא שהוא נשמע נהדר. האלבום הקודם שלהם נשמע כמעט דק; המרקם הקולי ועומק השמע של התקליט החדש הם תגלית. אבל זו לא רק עבודת סאונד מבריקה. הפירוט והדינמיקה הם קונספט מוזיקלי. קחו למשל את שיר הפתיחה, ENTER SANDMAN; הוא מתחיל בריף גיטרה שמוביל את הקצב, אך המרקם שלו עדין, כמעט כמו גיטרת 12 מיתרים. העדינות הזו מושכת את המאזין פנימה. ואז, כשהמתופף, לארס אולריך, נכנס, החבטה הראשונה שלו קופצת מהרמקולים היישר לאמצע החדר".

הביקורת המשיכה וניתחה את הגיוון הסגנוני, את המעבר מיצירות ארוכות ומורכבות לשירים מהודקים של ארבע עד שש דקות. היא הגדירה את ENTER SANDMAN כ"שיר הערש המתכתי הראשון", שיבחה את הבלדה NOTHING ELSE MATTERS על האינטימיות והתזמור המורכב שלה, וזיהתה את WHENEVER I MAY ROAM כהמנון רוק בהתהוות. אך לצד השבחים, המגזין לא חסך ביקורת קשה משיר אחד: "השיר החמוץ היחיד באלבום הוא DON'T TREAD ON ME, שמגיע כהלם אחרי המחאה הנחרצת של הלהקה נגד מלחמה ועוול חברתי באלבומה הקודם. הנה הודעה למטאליקה: לכו תילחמו בעצמכם במלחמה. רק אז תניפו את הדגל. השיר הזה מצלצל חלול במוזיקה שלו כמו גם במילים שלו. זהו השיר הרע היחיד באלבום מופתי של רוקנרול בוגר ובועט".

"האלבום השחור" והצלחתו המסחררת – עם מכירות של למעלה מ-30 מיליון עותקים ברחבי העולם – לא רק שינו את חייהם של חברי הלהקה, אלא גם הזניקו את תעשיית מוזיקת הרוק כולה. הנהירה ההמונית לחנויות התקליטים כדי לרכוש את האלבום, גרמה לאלפי צרכנים להוסיף לאוסף שלהם על הדרך עוד אלבום רוק שיהיה לצדו. להקות רבות, גם מחוץ לעולם המטאל, חבות למטאליקה תודה גדולה על כך.

כשהנביא זעם: בוב דילן יורה מטח של אהבה... ורוק'נ'רול. ב-12 באוגוסט בשנת 1981 יצא תקליטו של בוב דילן, SHOT OF LOVE.

אי שם ב-12 באוגוסט 1981, העולם קיבל צרור יריות מוזיקלי ישר ללב. זה לא היה עוד תקליט של בוב דילן, זה היה SHOT OF LOVE, שהבהיר לכולם: הפרק הנוצרי בחייו של דילן לא היה הברקה חולפת, אלא מלחמה של ממש. ובתקליט הזה, הוא יצא לקרב.

בואו נחזור רגע אחורה. שנתיים קודם לכן, דילן הדהים את מעריציו עם התקליט SLOW TRAIN COMING, הכרזה על אמונתו החדשה בנצרות. אחריו הגיע SAVED, תקליט גוספל טהור שגרם לרבים להרים גבה ולתהות האם מדובר בגחמה או בהתגלות אמיתית. המכירות היו עלובות והביקורות קשות. הקהל נותר מבולבל, חלקו אפילו עוין. ואז, כמו מכת ברק, נחת SHOT OF LOVE, הפרק השלישי והסוער בטרילוגיה.

"לאלו שאכפת להם היכן אני נמצא, מן הראוי שיקשיבו לתקליט הזה", אמר דילן בראיון נדיר באותה תקופה. "פה אני מסביר בבירור היכן אני נמצא מבחינה רוחנית, מוזיקלית, רומנטית וכל השאר. אינני מחביא דבר". והוא לא החביא. ניחוחות הגוספל המלטפים של התקליטים הקודמים פינו את מקומם לגיטרות חשמליות חורקות, תופים דוהרים וזעם שאי אפשר להתעלם ממנו.

כדי להבטיח שהמסר יעבור עם הווליום הנכון, גייס דילן את המפיק באמפס בלאקוול. אם השם לא מצלצל לכם מוכר, דעו שהוא האיש שאחראי לכמה מהלהיטים הגדולים המוקדמים של ריצ'רד הקטן. בלאקוול הביא איתו את כל הידע שלו ברוק'נ'רול שורשי ופראי, ונתן לדילן את הבמה המושלמת לירות את חיציו. וכשהוא ירה, הוא לא כיוון רק לאהבה.

שיר הנושא, SHOT OF LOVE, הוא דוגמה מושלמת. זו לא תפילה עדינה, זו זעקה אפוקליפטית. דילן שר במרירות: "מדוע שארצה לקחת את חייכם? רק רצחתם את אבי ואנסתם את רעייתי, קעקעתם את התינוקות שלי בעט המורעלת ולעגתם לאלוהיי והשפלתם את חבריי". פתאום, כולם הבינו. זו לא הייתה התקרבנות של אדם שיכור שמיד יתפכח. זה היה דילן במצב של תוכחה, משיב אש לכל המפקפקים והספקנים. נראה היה שהכישלון של התקליט הקודם, או אולי תחושת בושה מסוימת, העלו את רמת הכתיבה שלו בכמה דרגות. הוא הרגיש צורך להוכיח משהו.

אך מי שחשב שהתקליט כולו הוא מתקפה בלתי פוסקת, טעה. דווקא הסבלנות השתלמה. אלו שהצליחו לעבור את מטח האש הראשוני, הגיעו בסוף התקליט לפנינה נדירה ויפהפייה, אולי אחד השירים הגדולים שכתב אי פעם: EVERY GRAIN OF SAND. בבלדה השקטה והמהפנטת הזו, המלווה באחד מסולואי המפוחית המרגשים יותר שלו, דילן נשמע תוהה וחשוף. הוא מתחבט בשאלה האם הצלחותיו וכישלונותיו הם מעשה ידיו או חלק מתוכנית אלוהית גדולה יותר. כשהוא שר "אני שומע את הצעדים העתיקים כמו תנועת הים... אני נתלה באיזון מציאות האדם, כמו כל ציפור דרור שנופלת, כמו כל גרגר של חול", זהו רגע של גדולה אמיתית. יש הטוענים שהלחן מזכיר את SHELTER FROM THE STORM, אבל כאן יש לנו את דילן האמיתי, האיש המתחבט שלא מטיף גוספל שנראה מזויף.

התקליט כולו הוא תערובת מסקרנת. מצד אחד, בלדות יפות כמו IN THE SUMMERTIME שמחזירות אותנו לדילן הצנוע של פעם. מצד שני, התקליט רוקנ'רולי מתמיד. ב-HEART OF MINE תמצאו את רינגו סטאר בתופים ואת רוני ווד מהרולינג סטונס בגיטרה. DEAD MAN, DEAD MAN מפתיע עם קצב רגאיי, ו-THE GROOM'S STILL WAITING AT THE ALTAR הוא תרגיל בלוז-רוק אמין ומרשים. נראה שדילן חזר ליהנות, לעשות רוק אמיתי, לא הג'לי הכאילו-רוק'נ'רולי של SAVED.

אך בזמן אמת, הקהל והמבקרים לא ממש קנו את זה. הביקורות היו קטלניות. המגזין NME קבע נחרצות שזהו התקליט הגרוע ביותר של דילן. המכירות היו בהתאם. דילן, מצידו, האשים את חברת התקליטים קולומביה בשיווק רשלני ונכנס לשנת שתיקה. כשחזר, זה כבר היה דילן אחר, נגיש יותר, כזה שהתחיל את המסע שלו אל תוך שנות השמונים.

ובכל זאת, התקליט הזה מסמן חזרה ברורה לצורה. הוא נשמע כמו היורש הטבעי של SLOW TRAIN COMING, בעוד שהתקליט SAVED נראה כמו תאונה בלתי מוסברת ביניהם. ב-SHOT OF LOVE יש לחנים, יש עיבודים מעניינים, יש כנות כואבת, פרנויה ודיכאון שמחליפים את השמחה המזויפת. יש תחושה שדילן הבין שהשלווה האמיתית עוד רחוקה ממנו.

וישנה עוד תעלומה קטנה ומסקרנת. האם שמתם לב שבכל שלושת התקליטים של הטרילוגיה הנוצרית, פניו של דילן לא מופיעות על העטיפה הקדמית? איזו מין צניעות פתאומית נפלה עליו? או שאולי זו הייתה מבוכה? מה זה אומר?

אליס?! מי לעזאזל זו אליס?! ב-12 באוגוסט בשנת 1976 יצא התקליטון LIVING NEXT DOOR TO ALICE של להקת סמוקי - שיעור מוסיקלי בכאב לב.

היה זה יום קיץ רגיל בשנת 1976, אך באולפני ההקלטות משהו התבשל. חבורת צעירים ממחוז יורקשייר באנגליה, הידועה בשם סמוקי, שחררה לעולם תקליטון שעתיד היה להפוך לחלק בלתי נפרד מהפסקול של מיליונים. השיר, LIVING NEXT DOOR TO ALICE, לא היה סתם עוד שיר פופ, אלא מיני-אופרת רוק קורעת לב על אהבה שלא מומשה, על חלון שמביט אל חלון אחר במשך 24 שנים, ועל ההחמצה הגדולה של החיים.

אך כדי להבין את הסיפור במלואו, עלינו לחזור ארבע שנים אחורה. השיר כלל לא נכתב עבור סמוקי. הוא נולד במוחם הקודח של צמד מכונות הלהיטים, מייק צ'פמן וניקי צ'ין. הצמד הזה, שכונה "צ'יניצ'אפ", היה אחראי לכמה מהקטעים המזוהים ביותר עם הגלאם-רוק והפופ של התקופה. הם אלו שנתנו לסוזי קוואטרו את האנרגיה הפרועה שלה, להקת סוויט חבה להם את להיטי הענק שלה, והם אפילו עמדו מאחורי ההצלחה של גארי גליטר (הפדופיל המורשע בעתיד, יש לציין...). בשנת 1972, הם מסרו את השיר להרכב אוסטרלי בשם NEW WORLD, שהקליט אותו. התוצאה? כישלון חרוץ. השיר נפל לתהום הנשייה, ממתין בסבלנות לקול הנכון ולרגע המדויק שיפיח בו חיים.

הרגע הזה הגיע עם סמוקי. הלהקה, שהתאפיינה בסאונד ייחודי ששילב רוק רך עם הרמוניות קוליות מהודקות וריפי גיטרה ממכרים, הייתה הכלי המושלם לסיפורה של אליס. קולו המחוספס והנוגה של הסולן, כריס נורמן, העניק למילים את עומק הכאב הנדרש. פתאום, סיפור האהבה החד-צדדי הזה קיבל פנים ושם.

העלילה פשוטה וגאונית: הגיבור שלנו מגלה יום אחד לימוזינה מפוארת חונה מול ביתה של אליס, שכנתו הנצחית. הוא חי לצדה 24 שנים, חולק איתה גדר, נוף ואוויר, אך מעולם לא אזור אומץ לומר לה את שעל ליבו. כעת, כשהיא עוזבת, הוא נותר לבדו עם הזיכרונות והחרטה. ואז, ברגע של אירוניה קומית-טרגית, נכנסת לתמונה שכנה אחרת, סאלי. היא ניגשת אליו ואומרת לו בשקט, "רק שתדע, גם אני חיכיתי לך 24 שנים". אך הוא, שקוע ברחמיו העצמיים, בקושי מבחין בה וממשיך להתאבל על אליס.

ההפקה המוזיקלית של השיר היא שיעור מאלף ביעילות. היא לא מתחכמת. קצב התופים העדין מדמה את תקתוק השעון, את הזמן שחולף ואוזל. הגיטרות האקוסטיות בונות את המתח בבתים, שמתפרץ בפזמון הקליט והבלתי נשכח, זה שהפך כל כך הרבה נסיעות באוטו וערבי שבת מול הרדיו לחוויה נוסטלגית. השיר הזה היה התגלמות מושלמת של הרוק הרך של אמצע שנות השבעים, עידן שבו סיפור טוב היה חשוב לא פחות מלחן מנצח.

הצלחתו של התקליטון הייתה פנומנלית. הוא כבש את המצעדים ברחבי אירופה, הגיע למקום הראשון בגרמניה, אוסטריה, שוויץ ונורבגיה, והפך את סמוקי לכוכבי ענק. אבל הסיפור לא נגמר כאן. שנים לאחר מכן, קיבל השיר חיים חדשים ומפתיעים. במהלך הופעה באירלנד, קומיקאי מקומי שהיה ידוע בשם סמוקי ביל, צעק מהקהל בתגובה לשם "אליס" את השאלה הגסה והמפורסמת, שהפכה מאז לקריאת קרב קבועה בהופעות ובפאבים ברחבי העולם ("אליס?! הו דה פאק איז אליס?!). התוספת הלא-רשמית הזו הפכה לחלק מהפולקלור של השיר, בין אם נאהב זאת ובין אם לא, והובילה להקלטת גרסאות חדשות ומחוספסות יותר.

גם היום, עשורים אחרי שיצא, LIVING NEXT DOOR TO ALICE הוא יותר משיר. הוא מכונת זמן. הוא מזכיר לרבים מאיתנו את התקופה שבה הרדיו היה פתוח תמיד על תוכניות מוזיקה ולא על דיוני פוליטיקה מיותרים ובלתי נגמרים. זה המנון מתוק-מריר שמלמד אותנו שיעור חשוב: אם אתם גרים ליד אליס, אולי כדאי שתדפקו על הדלת שלה לפני שהלימוזינה תגיע.

הפלופ המפואר של פול סיימון שהקדים את זמנו. ב-12 באוגוסט בשנת 1980 יצא תקליט חדש לפול סיימון. שמו הוא ONE TRICK PONY.

חמש שנים אחרי תקליטו האחרון, העולם עצר את נשימתו כדי לראות מה יוציא פול סיימון מתחת לידיו. התוצאה הייתה פרויקט שאפתני, כמעט חסר תקדים: סרט קולנוע ותקליט פסקול שיצאו במקביל. השם: ONE TRICK PONY. מה שהיה אמור להיות חגיגה כפולה, הפך לאחד המאורעות המבלבלים והשנויים במחלוקת בקריירה של אחד מגדולי כותבי השירים במאה העשרים.

סוף שנות השבעים, תחילת השמונים. פול סיימון הוא כבר שם דבר, מוזיקאי שכל תקליט שלו נחטף מהמדפים. אחרי חמש שנות שתיקה יחסית מאז התקליט STILL CRAZY AFTER ALL THESE YEARS, הציפייה הייתה בשמיים. ואז הוא הנחית את הפצצה: לא רק תקליט חדש, אלא גם סרט באותו השם, שבו הוא לא רק כתב את התסריט אלא גם מככב בתפקיד הראשי.

הביטוי ONE TRICK PONY הוא כינוי גנאי, לעיתים קרובות מזלזל, שמתאר אדם או אמן שיודע לעשות היטב רק דבר אחד. זהו תיאור מדויק לדמות שסיימון מגלם בסרט, ג'ונה לוין. לוין הוא זמר-יוצר מתקופת פסטיבל וודסטוק, אייקון של שנות השישים שפעם היה על גג העולם, וכעת נאבק בשיניים כדי להישאר רלוונטי בעולם מוזיקלי חדש ומהיר, שנשלט על ידי הפאנק והגל החדש. הסיפור הזה הוא למעשה משל על חייהם של אמנים רבים, שמוצאים את עצמם מתמודדים עם הלחץ הבלתי פוסק של טרנדים חולפים, דרישות חברת התקליטים והפחד הקיומי להפוך ללא רלוונטיים.

בתקליט עצמו, סיימון מזקק את התחושות הללו לאוסף שירים מהורהר, המשלב התבוננות פנימית נוגעת ללב עם ביקורת חברתית חדה על עולם השעשועים. שיר הנושא, ONE TRICK PONY, הוא התמצית של המאבק הזה. המילים שלו חושפות את הקרע בין הרצון לשמור על יושרה אמנותית לבין הפיתוי של הצלחה מסחרית קלה. הפזמון החוזר, "הוא פוני עם טריק אחד", מדגיש את החרדה של הגיבור בסרט, ובעצם גם את זו של סיימון עצמו, מהתיוג המשפיל ומהרצון להוכיח שהוא אמן רב-גוני ומורכב.

מבחינה מוזיקלית, התקליט הוא תצוגת תכלית של הסגנון הייחודי שסיימון שכלל לאורך השנים, תערובת מתוחכמת של פולק, רוק וג'אז. על ההפקה המוזיקלית המלוטשת והמהודקת ניצחו סיימון והמפיק פיל ראמון, שיחד יצרו צליל שהוא גם נגיש וגם עשיר ברבדים. התקליט נפתח בסערה עם הלהיט הגדול והיחיד ממנו, LATE IN THE EVENING, קטע קצבי ותוסס עם מקצב לטיני סוחף ועיבוד כלי נשיפה בלתי נשכח. אך שיר זה הוא כמעט הטעיה. רוב התקליט חושף צד אחר לגמרי, מהורהר ומופנם, עם שירים שצוללים לעומקם של נושאים כמו בדידות, חרטה והזמן שחומק בין האצבעות. בכל זאת, זה פול סיימון, לא ציפיתם אז למשהו אחר, נכון?

כדי להגשים את חזונו, סיימון גייס נבחרת חלומות של נגני אולפן מהשורה הראשונה. קחו נשימה: הגיטריסט אריק גייל, הבסיסט טוני לוין, והמתופף סטיב גאד, שתרומתם פשוט מעיפה את היצירה למקומות אחרים והופכת את ההאזנה לחוויה מרתקת.

אך למרות כל הכוונות הטובות והכישרון המעורב, התקליט התקבל בביקורות פושרות למדי. חלק מהמבקרים היללו את העומק הלירי והאמנות המוזיקלית, אך אחרים טענו שהוא פחות סוחף ומרגש מעבודותיו הקודמות. מסתבר שהיה קשה לאהוב את התקליט הזה בזמן אמת. כדי להעריך באמת את השירים, היה צורך לראות את הסרט, שבעצמו היה חביב אך לא יצירת מופת. התקליט, למעשה, היה סוג של פסקול מבולבל: חלק מהשירים הופיעו בו אך לא בסרט, וחלק מהשירים שהופיעו בסרט, לא נכנסו לתקליט. נו, דברים כאלו קורים.

עד היום, התקליט הזה נחשב בעיני רבים לאחת הנקודות החלשות בקריירה של סיימון. אבל כאן, הרשו לי להציע נקודת מבט קצת אחרת. אני דווקא אוהב את התקליט הזה, גם אם אני לא משתגע עליו. הטענה המרכזית נגדו היא שסיימון היה עצלן ורשלני כלפי המלודיות. זה נכון חלקית, השירים כאן הם לא להיטים מיידיים. רובם נשמעים דומים למדי, סוג של ג'אז-פופ נינוח שהוא כבר חקר בעבר.

אבל באופן אירוני, דווקא הקטעים הקצביים יותר, כמו LATE IN THE EVENING או הרוקר ACE IN THE HOLE, נשמעים לי פחות טובים. הם מסיחים את הדעת מהאווירה המהפנטת של התקליט. LATE IN THE EVENING הוא רוקר לטיני נחמד, אבל הוא לא משתלב. הוא שובר את האחידות. הוא שיר אדיר בפני עצמו.

כל שאר התקליט הוא כמו שיר אחד ארוך ומתמשך. רך, מרדים, מהורהר וחולף. אין פה רעיונות חדשים, סיימון עשה את כל זה בעבר, הוא פשוט מעולם לא עשה את זה בצורה כל כך מוחלטת. וכשחושבים על כך שהוא בעצם מספר סיפור על אדם קטן עם בעיות קטנות, המילים והלחנים מתמזגים בצורה מושלמת וגורמים להרגיש בנוח. קחו לדוגמה את OH MARION, שיר נפלא עם ליקים מינימליסטיים, קצב רך וקטע פלצט מושלם. או את GOD BLESS THE ABSENTEE, וידוי כן של מוזיקאי נודד עם עבודת גיטרה שמיימית הראויה לקלפטון או נופפלר. והסיום, עם LONG LONG DAY, הוא פשוט מושלם. "אני שונא להשתמש בקלישאה ישנה, אבל זה היה יום ארוך, ארוך", הוא מודה, במודעות עצמית מקסימה. וכמובן, הקול. בואו נודה בזה, בבלדות השקטות והמהדהדות האלה, כשסיימון נותן לקול שלו להיות מופק היטב, ארט גרפונקל יכול לנוח בשקט. לסיימון יש את הסגנון האנושי הזה, שכל כך קל להתחבר אליו.

בסופו של דבר, ONE TRICK PONY הוא "תקליט מצב רוח" מובהק. הוא לא נועד לכבוש את המצעדים, אלא ליצור עולם פנימי. האומץ של סיימון לשחרר תקליט כל כך לא מסחרי, כל כך אישי, הוא זה שסלל את הדרך ליצירות המופת האמנותיות וחסרות הפשרות הבאות שלו, GRACELAND. הכישלון הזה היה צעד הכרחי במסעו, הוכחה לכך שהוא אמן שמסרב להיות עם טריק אחד בלבד.

ב-12 באוגוסט בשנת 1949 נולד מארק נופפלר, מנהיג להקת דייר סטרייטס.

הוא יליד גלזגו, סקוטלנד, בנו של אדריכל יהודי שאהדתו הקומוניסטית אילצה אותו לברוח מהמשטר הפשיסטי במולדתו הונגריה. מארק נופפלר: "אבי ואמי יכלו לשיר במדויק. אבי ניסה ללמד אותי פסנתר וכינור. הוא ניסה ללמד אותי לנגן בפסנתר כשהייתי בן שש, אבל לא טרחתי לקרוא את המוזיקה. הייתי מנגן רק לפי האוזן, וברגע שהיה לי קשה, הייתי בבעיה. אבל אז שמעתי את דודי קינגסלי מנגן בוגי-ווגי כשהייתי בערך בן שמונה. זה היה אחד הדברים היפים ששמעתי. שלושת האקורדים האלו, ההיגיון של זה. אז פשוט נהגתי להטיח בוגי-ווגי בפסנתר, לשגע את כולם".

כאשר מארק היה בן תשע בערך, עברה המשפחה לניוקאסל, בצפון אנגליה. "הייתי בן שלוש עשרה בערך כשלמדתי לנגן בכינור. יכולתי להוציא מזה תווים בעלי צליל נהדר, אבל אל תבקשו ממני לקרוא מוזיקה. ניסיתי את הסקסופון לפני כמה שנים, אבל זה כל כך קשור בקריאה שזה בלתי אפשרי עבורי. אני עובד לפי שמיעה. אני לא יכול לקשר מוזיקה לנקודות האלה שכתובות". בגיל 15 הוא קיבל את הגיטרה הראשונה שלו. זמן לא רב לאחר מכן, הוא הקליט את השיר הראשון שלו באולפן בלונדון, הקלטת דמו שלא שוחררה של שיר מקורי, SUMMER'S COMING MY WAY.

הלהקה הראשונה שלו הייתה עם חברים מבית הספר שניגנו בבית של מישהו. אחר כך ניגנו בכמה מסיבות ריקודים בבית הספר. "כשעזבתי את האוניברסיטה, עברתי ללונדון ונכנסתי ללהקה הזו שנקראת BREWER'S DROOP. הייתי איתם אולי חודשיים. הם היו סוג של הרכב רית'ם אנד בלוז עם אלמנט של CAJUN. שם הלהקה הוא משהו שסובלים ממנו כששותים ה יותר מדי ולא יכולים לקום.

נופפלר: "למעשה, הייתה ללהקה הזו עסקה עם חברת התקליטים RCA שפשוט נפלה כשהצטרפתי אליהם. אבל עשיתי איתם הרבה הופעות. הקלטתי מעט עם הלהקה באולפני רוקפילד. אני לא חושב שמשהו מזה יצא אי פעם. אחרי זה פשוט גוועתי ברעב, בעצם. זה נהיה די קשה עד שקיבלתי את עבודת ההוראה הזו שהצילה את חיי. אז הייתה לי להקה בשם CAFE RACERS, שזה היה שם של סוג של אופנוע, לא מותג מסוים, רק אופני רחוב מותאמים אישית. הופענו בפאבים ובמכללה שבה לימדתי".

נופפלר עבד במשך שנתיים ככתב ביורקשייר איבנינג פוסט. "בחורה שהכרתי, אחיה הגדול היה כתב עיתון, וחשבתי, "אוי, נראה שהוא נהנה מזה". התחלתי לעבוד תמורת שכר של תשעה פאונד, שמונה עשר שילינג ושלושה פני לשבוע. כתהתי על להקות מקומיות, כמה מהלהקות הגדולות שהגיעו גם לעיר. הסיפור האחרון שכתבתי אי פעם לעיתון - ביום שעזבתי - היה על מותו של ג'ימי הנדריקס. עורך החדשות נכנס ואמר, 'שלום, בחור, ג'ימי הנדרסון או ג'ימי הנדריקס או איך שלא קוראים לו לעזאזל, מת. הכרת אותו? ובכן, אין לנו זמן. אני מעלה אותך ישר לכתוב על זה'. הייתי המום. אני לא זוכר מה כתבתי. אמרתי כמה דברים, עזבתי את העיתון והשתכרתי".

נופפלר ניסה להיכנס ללהקות אך זה היה קשה. "זה מדהים מה שעשיתי כדי להיכנס ללהקות - לנסוע בטרמפים דרך ארוכה, עם גיטרה חשמלית כבדה, או לעלות לאוטובוסים עם שתי גיטרות כדי להגיע לאודישן. אני זוכר שפעם הייתי בטרמפים הביתה עד לניוקאסל ביום חג המולד מהקצה השני של המדינה, השלג מסביב, אף אחד לא על הכבישים, רק אני עם גיטרה ותיק, עומד באמצע שום מקום. אתה באמת צריך לרצות לעשות את זה".

לאחר שסיים את לימודיו באנגלית באוניברסיטת לידס, עבד נופפלר כמרצה בקולג' לוטון, באסקס. באפריל 1977 הוא עבר לדירה בלונדון בה גרו בשותפות אחיו הצעיר דיוויד והבסיסט ג'ון אילסלי. הם מצאו שפה משותפת ועם צירופו של המתופף, פיק ווית'רס, הם הפכו לדייר סטרייטס.

בשנת 1978 אמר נופפלר לעיתון מלודי מייקר, את דעתו על סצנת הרוק שמסביב: "אין טעם לשאול אותי מה דעתי על הסקס פיסטולס. זה ממש לא רלוונטי. באנגליה יש כרגע מצב מוטעה בו אנשים חושבים שאם מישהו ניצב עם פסנתר על הבמה אז הוא ודאי מבצע מוזיקה רגישה. כך חושבים על גילברט אוסאליבן או אלטון ג'ון. הכל נעשה מעוות ואנשים מקבלים תמונה לא נכונה על המוזיקה. כמו שמכונות עשן על הבמה יוצרות ישר תדמית של רוק כבד. אנגליה לא מעכלת בקלות מוזיקה שהיא נטו ונטולת אפקטים וגימיקים. הבריטים חייבים לקשר מוזיקה עם חפצים מסוימים".

המהפכן השקט של הגיטרה: לס פול, האיש שהמציא את הסאונד של הרוק'נ'רול, הלך לעולמו ב-12 באוגוסט בשנת 2009.

זה האיש שבזכותו כמעט כל תקליט רוק שאי פעם שמעתם נשמע כמו שהוא נשמע. לס פול, הגיטריסט המבריק והממציא שלא ידע שובע, מת בגיל 94 המופלג, כתוצאה מסיבוכים של דלקת ריאות. עולם המוזיקה כולו הרכין ראש, כי בלעדיו, הוא פשוט היה נשמע אחרת לגמרי.

לס פול לא היה רק מוזיקאי פנומנלי, שניגן ג'אז ופופ לצד ענקים כמו לואי ארמסטרונג ובינג קרוסבי. הוא היה גאון טכני, קוסם של אלקטרוניקה, שהחידושים שהביא לעולם הגיטרה החשמלית ואולפני ההקלטות חצבו מסלול חדש לגמרי למוזיקה הפופולרית במאה ה-20. הוא היה האבא הרוחני של הסאונד המודרני.

אבל בואו נחזור להתחלה. שמו המקורי היה לסטר וויליאם פולספוס, וכשהיה ילד, המורה שלו לפסנתר שלחה פתק לאימו ובו נכתב במשפט אחד חד משמעי: "הילד שלך, לסטר, לעולם לא ילמד מוזיקה". ובכן, מסתבר שהמורה טעתה, ובגדול. כנער, לסטר הצעיר כבר ניגן במפוחית, בגיטרה ובבנג'ו, והחל להופיע עם להקות קאנטרי.

הסקרנות הטכנולוגית בערה בו מגיל צעיר. בגיל 10, הוא כבר המציא מחזיק מפוחית ממתלה מעילים ישן כדי שיוכל לנגן במפוחית ובגיטרה בו זמנית. זמן קצר לאחר מכן, הוא ביצע את הניתוח הראשון שלו בגיטרה: הוא פירק את הגב של גיטרת ה-SEARS האקוסטית שלו, שלף פיק-אפ מפטיפון ישן ושתל אותו בתוך תיבת התהודה. כך, במו ידיו, הפך גיטרה אקוסטית לחשמלית. אבל זה היה רק קצה הקרחון. בהמשך הוא בנה פיק-אפים משלו מחלקי אוזניות ישנות, ואפילו הרכיב מכונת הקלטה פרטית בעזרת גלגל תנופה של רכב קדילאק וחגורה ממקדחה של רופא שיניים. כן, קראתם נכון.

פול עבר ממוזיקת קאנטרי לג'אז, תחת השפעתם של וירטואוזים כמו ג'אנגו ריינהרדט ואדי לאנג. בשנת 1936 הקים את "טריו לס פול" ועבר לניו יורק, שם הפך לכוכב קבוע בתוכנית הרדיו של פרד וורינג בין השנים 1938 ל-1941. ואז הגיעה פריצת הדרך הגדולה. בסביבות 1941, התאריך המדויק אבד בדפי ההיסטוריה, פול התמודד עם בעיה שהטרידה גיטריסטים רבים: הצליל של הגיטרה גווע מהר מדי. הוא רצה צליל שיימשך ויימשך. הפתרון שלו היה מהפכני וקצת משונה: הוא לקח קורת עץ פשוטה באורך של מטר, חיבר אליה צוואר של גיטרה, מיתרים ושני פיק-אפים. הוא קרא להמצאה THE LOG. התוצאה הייתה גיטרה חשמלית בעלת גוף מוצק, אולי הראשונה מסוגה, שיכלה להפיק צליל מתמשך כמעט אינסופי. "יכולת לצאת לאכול, לחזור, והצליל עדיין היה נשמע", הוא התגאה פעם. כשהופיע עם הכלי המוזר הזה לראשונה, הקהל צחק. אז פול, בחכמתו, הסתיר את ההמצאה שלו בתוך גוף של גיטרה רגילה. זו הייתה נקודת המפנה – תחילתה של טרנספורמציה קולית שתשנה את פני המוזיקה.

בשנת 1943, לאחר שירות צבאי קצר, הוא השתלב בתזמורת של רשת NBC בלוס אנג'לס. שלישייתו הופיעה עם האחיות אנדרו וליותה כוכבים כמו נט קינג קול ובינג קרוסבי, שאיתו הקליט את הלהיט הענק IT'S BEEN A LONG, LONG TIME בשנת 1945. קרוסבי, שהתרשם עמוקות מהיכולות של פול, עודד אותו לבנות אולפן הקלטות משלו. פול לא היסס והפך את המוסך הביתי שלו למעבדה מוזיקלית.

שם, במוסך, הוא המציא את הקסם הבא: הקלטה רב-ערוצית. הוא גילה שעל ידי שינוי מהירות ההקלטה ניתן לשנות את גובה וגוון הצליל, וליצור אשליה של נגינה במהירות על-אנושית. הוא הבין שאם יקליט את עצמו מנגן, ואז ינגן שוב יחד עם ההקלטה, הוא יוכל להפוך לתזמורת של איש אחד. הלהיט שלו LOVER משנת 1948, היה הדגמה מרהיבה לטכניקה הזו, כשפול ניגן בו שמונה תפקידי גיטרה שונים. בסוף שנות החמישים, הוא שכלל את השיטה ובנה את מכשיר ההקלטה הראשון בעל שמונה ערוצים נפרדים! מעתה, ניתן היה להקליט כל כלי בנפרד, לתקן טעויות ולשנות את המיקס מבלי להשפיע על שאר הערוצים. עידן ההקלטות המודרני נולד.

בשנת 1947, פגש לס פול זמרת בשם קולין סאמרס. הוא התאהב, שינה את שמה למרי פורד, והשאר היסטוריה. דרכם המשותפת כמעט ונקטעה באיבה בשנת 1948, כאשר מכוניתם החליקה על גשר קפוא והתרסקה. פול ספג פציעות קשות, ומרפקו הימני רוסק. הרופאים חששו שלעולם לא יוכל לנגן שוב. אך פול לא ויתר. הוא הורה למנתחים לקבע את זרועו בזווית של קצת פחות מ-90 מעלות, הזווית המדויקת שבה יוכל להמשיך ולפרוט על הגיטרה שלו.

הוא התחתן עם פורד ב-1949, והצמד הפך לסנסציה. תוכנית הטלוויזיה שלהם, "לס פול ומרי פורד בבית", שודרה ישירות מהסלון שלהם. יחד הם הקליטו שורה של להיטים בתחילת שנות החמישים, כשהם משתמשים בהמצאת ההקלטה הרב-ערוצית כדי ליצור הרמוניות קוליות עשירות וצלילים שלא נשמעו כמותם. חלק מההקלטות, באופן משעשע, נעשו כשמיקרופונים תלויים ברחבי הבית, כולל אחד מעל הכיור במטבח, כדי שמרי פורד תוכל להקליט את קולה בזמן שהיא רוחצת כלים.

ההצלחה המסחרית הובילה את חברת GIBSON לפנות לפול בתחילת שנות החמישים כדי שיעצב עבורה גיטרה. התוצאה: GIBSON LES PAUL, שהדגם הראשון שלה יצא ב-1952. הגיטרה הזו, על שלל גרסאותיה, הפכה לכלי המזוהה ביותר עם צליל הרוק'נ'רול. מפיט טאונסנד וג'ימי פייג', דרך סלאש ועד אינספור גיטריסטים אחרים – כולם חבים את הסאונד הייחודי שלהם לכלי שעיצב פול.

הצמד פול ופורד התגרש ב-1964, ופול נכנס למעין פרישה חלקית, במהלכה המשיך להמציא פטנטים לאולפנים. ב-1981 עבר ניתוח לב פתוח, ולאחר שהחלים, חזר לבמה. דלקת המפרקים שתקפה אותו אילצה אותו ללמוד מחדש כיצד לנגן. בשנת 1983 הוא החל להופיע מדי שבוע במועדון ג'אז קטן במנהטן בשם FAT TUESDAY, ומאוחר יותר במועדון ה-IRIDIUM. ההופעות הללו הפכו למוקד עלייה לרגל. כמעט מדי שבוע, גיטריסט מפורסם אחר – מפול מקרטני ועד קית' ריצ'רדס – היה מגיע למועדון ומבקש לעלות לבמה כדי לנגן עם המאסטר.

בשנותיו האחרונות, סיפר פול שהוא עובד על המצאה גדולה נוספת, אך סירב לחשוף את פרטיה. "בכנות, מעולם לא ניסיתי להיות אדיסון", אמר פעם. "הסיבה היחידה שהמצאתי את הדברים האלו היא כי הם לא היו קיימים, ולאף אחד אחר לא היו אותם. לא הייתה לי ברירה, באמת".

גם זה קרה ב- 12 באוגוסט. תחזיקו חזק, אנחנו יוצאים לדרך בין מועדונים אפופי עשן, פסטיבלים מפוצצים וחדרי חזרות קטנים שבהם נרקמו מהפכות.

הולדתם של ענקים: בכורות וחיבורים מכוננים

אי שם בשנת 1965, בסן פרנסיסקו התוססת, עלתה לבמה להקה חדשה בשם ג'פרסון איירפליין. הופעת הבכורה שלה התקיימה במועדון טרי וחם מהתנור שנקרא THE MATRIX, שהוקם על ידי לא אחר מאשר חבר הלהקה, מרטי באלין. איש לא ידע אז, אבל באותו ערב נורתה יריית הפתיחה של מהפכת הרוק הפסיכדלי שתשטוף את החוף המערבי ואת העולם כולו.

נקפוץ שנתיים קדימה לשנת 1967, ולפסטיבל הג'אז והבלוז של וינדזור באנגליה. קהל חובבי הבלוז זכה לחזות בהופעת בכורה של הרכב צעיר ומחוספס בשם פליטווד מאק. באותם ימים, הלהקה, בהנהגתו של הגיטריסט המבריק פיטר גרין, ניגנה בלוז בריטי שורשי ואותנטי. על אותה במה ממש, הופיעה גם להקה אחרת, צ'יקן שאק, שבשורותיה שרה קלידנית מוכשרת בשם כריסטין פרפקט. הגורל, כמו שקורה לעתים קרובות בסיפורי רוק, כבר רקם את מזימותיו. בשנת 1970, אותה פרפקט תצטרף לפליטווד מאק, תתחתן עם הבסיסט ג'ון מקווי, ותהפוך לחלק בלתי נפרד מהגלגול המצליח ביותר של הלהקה.

שנה לאחר מכן, ב-1968, התרחש רגע היסטורי נוסף, אם כי אינטימי הרבה יותר. מתחת לחנות תקליטים ברחוב ג'רארד מספר 22 בלונדון, בחדרון קטן ומאובק, נפגשו לראשונה ארבעה מוזיקאים לחזרה משותפת. ג'ימי פייג', רוברט פלאנט, ג'ון פול ג'ונס וג'ון בונהאם. השיר הראשון שהם ניגנו יחד היה TRAIN KEPT A ROLLIN. האנרגיה בחדר הייתה מחשמלת. ג'ונס הבסיסט נבהל מעוצמת קולו של פלאנט. באותו הרגע, נולדה לד זפלין. העולם עוד לא ידע איזה רעש מחריש אוזניים עומד לנחות עליו.

הרוחות של השינוי נשבו גם בשנת 1977, כאשר אנרי פדובאני, הגיטריסט של להקת פוליס, החליט לפרוש לאחר תשעה חודשים בלבד. מה שנראה אולי כמו משבר קטן, התברר כהחלטה שסללה את הדרך להצלחה הפנומנלית. עזיבתו של פדובאני אפשרה את הצטרפותו של אנדי סאמרס, והשאירה את הלהקה כשלישייה קטלנית שתכבוש את העולם. כן - לפעמים, חיסור הוא בעצם חיבור.

כסף, מחאה ופסטיבלים: הרוח והחומר

וודסטוק 1969 היה אירוע מכונן של שלום, אהבה ומוזיקה. 25 שנים לאחר מכן, בשנת 1994, ניסו לשחזר את הקסם בפסטיבל וודסטוק 2. למעלה מ-50 להקות התכנסו בחוות ווינסטון, אבל האווירה הייתה שונה בתכלית. המבקרים קבעו כי ערך השלום, שהיה נר לרגלי הפסטיבל המקורי, הוחלף במניע העיקרי למכירת כרטיסים: כסף. אם ב-1969 כרטיס עלה 18 דולר, הפעם המחיר זינק ל-135 דולר, והייתם חייבים לקנות אותם בזוגות. לא יכולתם להגיע? אין בעיה, שלמו 49 דולר וצפו בשידור ישיר בתשלום. אפילו האוכל עבר שדרוג תאגידי, כשענקיות כמו גלידות האגן דאז ונותנות חסות גדולות אחרות שלטו במתחם, לצד חברת המחשבים אפל.

עם תג מחיר של 30 מיליון דולר, האירוע הפך לסמל החמדנות התאגידית שההיפים המקוריים של וודסטוק יצאו נגדה. אמנים כמו פרל ג'אם וניל יאנג סירבו להופיע מסיבה זו בדיוק. "חששתי שזה יהיה סיוט תאגידי, עם לוגו של פפסי מאחורינו", אמר טרנט רזנור מניין אינץ' ניילס, "אבל כשאני כאן, אני מרגיש אווירה די טובה". בסופו של דבר, האירוע עבר בהצלחה יחסית. למרבה הצער, אי אפשר לומר את אותו הדבר על וודסטוק 99, שהפך לשם נרדף לאלימות קשה, מהומות וחמדנות מפיקים חסרת גבולות.

המחאה לא הייתה רק נגד תאגידים. בשנת 1971, ג'ון לנון ויוקו אונו, זוג שהפך את האקטיביזם לאמנות, צעדו בראש אלף מפגינים בלונדון. הם מחו נגד המדיניות הבריטית בצפון אירלנד הגועשת וגם נגד הרשעתם של עורכי העיתון המחתרתי והשערורייתי OZ, שהשניים תמכו בו.

גם בישראל היו נציגים על הבמות הגדולות. בשנת 1972, להקת ג'ריקו, גלגולה הבינלאומי של להקת הצ'רצ'ילים, הופיעה בפסטיבל הג'אז והבלוז ה-12 ברדינג, אנגליה. חברי הלהקה עלו לבמה בשש בערב, מיד אחרי להקתו של אדגר בראוטון ולפני להקת הג'אז-רוק IF, וקיבלו שכר צנוע של 25 ליש"ט על הופעתם. רק הייתה בעיה אחת קטנה - השמיים לא ריחמו וירד גשם זלעפות בעת ההופעה.

מאחורי הקלעים של הביטלס והסולנים

שנת 1960. הביטלס הם עדיין להקה צעירה מליברפול, רגע לפני הפריצה הגדולה. הם עומדים לנסוע לסדרת הופעות מפרכת בהמבורג וזקוקים נואשות למתופף קבוע. פול מקרטני מבחין במודעה קטנה בעיתון ליברפול אקו, שפורסמה ב-10 באוגוסט: "מתופף צעיר וזמין". אז הוא שלח אליו מכתב יומיים לאחר מכן: "אדון נכבד, בתגובה לפרסומת שלך, ברצוננו להציע לך אודישן לתפקיד המתופף בלהקה. עם זאת, תצטרך להיות פנוי בקרוב לטיול בהמבורג (הוצאות שישולמו 18 פאונד לשבוע (בערך) למשך חודשיים. אם מעוניין, תתקשר למועדון ג'קראנדה ותבקש שם חבר מהביטלס או את אלן וויליאמס, או תשאיר הודעה המציינת מתי תהיה זמין. בכבוד רב, פול מקרטני מהביטלס". ובכן, מה שקרה מיד לאחר מכן - הכל בהרחבה, כאמור, בספר שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!"

ב-1965, ג'ון לנון, תמיד סקרן וחדשן, הגיע במיוחד לאולפני IBC בלונדון כדי לבדוק כלי נגינה חדשני ומסקרן בשם מלוטרון, מעין סאמפלר מוקדם שהשתמש בסרטי הקלטה כדי להפיק צלילים. לנון התאהב מיד והכריז שהוא חייב אחד כזה.

שלוש שנים לאחר מכן, ב-1968, הקליטו חברי הביטלס את שירו של ג'ורג' האריסון, NOT GUILTY. בסשן ההקלטה הזה, ג'ורג' מרטין היה בחופשה, ומי שהחליף אותו היה המפיק הצעיר כריס ת'ומאס, שאף ניגן בצ'מבלו בהקלטה.

רגעים של שיא, שפל ופרידה

שנת 1966 הייתה שנה גדולה עבור ניל דיאמונד. הוא הוציא את תקליט הבכורה שלו, THE FEEL OF NEIL DIAMOND, ועשה את המעבר מכותב שירים מוכשר מאחורי הקלעים לאמן מבצע בקדמת הבמה. לפני שחתם על החוזה, הוא שקל ברצינות לשנות את שמו לשמות כמו נוח קמינסקי או אייס צ'רי, כי חשב ש"ניל דיאמונד" נשמע פשוט מדי. למרבה המזל, הוא נשאר עם שמו היהלומי, ושיריו החלו לכבוש את העולם. אמנים אחרים עמדו בתור להקליט את יצירותיו, כמו המאנקיז שהפכו את I'M A BELIEVER ללהיט ענק או דיפ פרפל שהקליטו את KENTUCKY WOMAN שלו. בזמן אמת, נכתב על התקליט הראשון של דיאמונד בעיתון "פוסט קרסנט" (מויסקונסין) כך: "לניל דיאמונד יש מרווח יצירה מוגבל ובתוכו קול שבקושי נע ונד. אבל זה לא באמת משנה. הוא כתב כמה שירים טובים, שכמה מהם נמצאים פה. שירים כמו MONDAY MONDAY ו- HANKY PANKY. את האחרון הוא לא אוהב והוא לא היסס להסגיר זאת. שני להיטיו הגדולים הם SOLITARY MAN ו- CHERRY CHERRY. ויש לו גם תקליטון חדש עם I GOT THE FEELING. אין ספק שאת שיריו הוא מבצע הכי טוב". בנוסף לשירים שבוצעו על ידי האמהות והאבות וטומי ג'יימס והשונדלס, דיאמונד מבצע בתקליטו גם את "לה במבה" של הזמר המנוח, ריצ'י ואלנס. זוהי מוזיקת ​​פופ טהורה ומקסימה. דיאמונד אמר לרולינג סטון על ימיו בחברת התקליטים באנג, שהניבה עוד תקליט לאחר מכן וזהו: "הם רצו בחברה אמן שיהיה כמו בוב דילן, ולכן דאגו להמציא סביבי סיפור שיווקי. אבל מה שהיה להם ביד זה בחור יהודי פשוט מברוקלין שהסיפור שלו לא ממש היה מעניין בעיניהם".

באותה שנה, 1966, שחררה להקת המי את התקליטון THE KIDS ARE ALRIGHT. השיר, יחד עם MY GENERATION, הפך להמנון של תנועת ה-MODS הבריטית, אותם צעירים מרדניים עם חליפות מחויטות וקטנועים. התיפוף הפראי והייחודי של קית' מון בשיר הזה הפך לאחד מסימני ההיכר הבולטים שלו.

קפיצה קדימה בזמן, לרגע עצוב הרבה יותר. בשנת 1970, באולם הוליווד בול, נערך מופע מחווה לזמר העם וודי גאת'רי, בהשתתפות אמנים כמו בוב דילן, פיט סיגר וריצ'י הייבנס. באותו יום של אותה שנה ממש, ג'ניס ג'ופלין הופיעה את הופעתה האחרונה ב-HARVARD. השיר האחרון שביצעה על הבמה היה SUMMERTIME. חודשיים לאחר מכן, קולה הייחודי והמחוספס נדם לנצח.

בשנת 1973 נערכה תחרות מכוניות בין אמני מוזיקה ידועים. התחרות נערכה ב- BRANDS HATCH, שליד SWANLEY, קנט. האמנים שהיתחרו ביניהם היו חברי להקת אמרסון לייק ופאלמר, בריאן גיבסון (מלהקת ג'ורדי), טוני נורטון (מלהקת JIGSAW), ג'ים קרייגן (לשעבר מלהקת פאמילי), איש הג'אז רוני סקוט והזמר לאבי סיפר. את הקהל שיעשע והלהיב נודי הולדר, סולן להקת סלייד. המקום הראשון במירוץ הגיע לרוני סקוט.

שנת 1977 תיזכר כשנה טראגית במיוחד. שלושה משומרי ראשו לשעבר של אלביס פרסלי, חברי ה"ממפיס מאפיה", הוציאו ספר חושפני בשם "אלביס: מה קרה?", שפירט לראשונה בפומבי את התמכרותו הקשה לסמים. ארבעה ימים בלבד לאחר יציאת הספר, נושא הספר הלך לעולמו.

לא כל השערוריות היו טראגיות. בשנת 1978, לאחר הופעה במישיגן, נתבעה להקת אי.אל.או על ידי המפיק המקומי. הטענה? שהלהקה כלל לא ניגנה באופן חי, אלא השתמשה בהקלטות מוכנות מראש בזמן שהנגנים רק העמידו פנים על הבמה. האם ספינת החלל של ELO באמת הונעה על ידי פלייבק? התביעה הזו בהחלט העלתה כמה שאלות.

נולדו ב-12 באוגוסט:

1945: רון מאאל, הקלידן בעל השפם המפורסם והמוח התיאטרלי מאחורי הצמד SPARKS.

1949: לו מרטין, קלידן בלהקת THE KILLING FLOOR שעבר לנגן עם הגיטריסט האירי רורי גאלאגר. הוא הלך לעולמו באוגוסט 2012.

1954: פאט מאת'יני, אחד מגיטריסטי הג'אז החדשניים והמשפיעים בעולם.

ב-12 באוגוסט בשנת 1968 יצא האלבום השני של ג'ניס ג'ופלין עם להקת BIG BROTHER AND THE HOLDING COMPANY, שנקרא CHEAP THRILLS.

ג'ניס ג'ופלין. אחת הדמויות הכי צבעוניות, מרהיבות, ייחודיות, וגם הטראגיות של הרוק. אאוטסיידרית כל חייה, מהילדות בטקסס, שם השונות שלה בדרום השמרני השניאה אותה על חבריה לכיתה, ועד לסן פרנסיסקו, שגם שם, במקום שאמור היה לחבק את השונה, היא תמיד נחשבה כעוף מוזר, דרומית לא שייכת, למרות שכיום היא נחשבת חלק אינטגרלי, בלתי נפרד מהסצנה הפסיכדלית של החוף המערבי בסוף שנות השישים.

אני מכיר כמה וכמה אנשים שלא מתחברים לג'ניס ג'ופלין. אומרים שהיא מנייריסטית, מזייפת, צעקנית ומוערכת יתר על המידה, אבל בשבילי היא אחת ויחידה. השירים שלה הם חלק מפסקול חיי, ומלווים אותי בתקופות קשות ומאושרות. אני מוצא במוזיקה שלה נחמה, ואני לא מתנצל על כך.

היא פרצה לתודעה עם הלהקה שליוותה אותה, בהופעה הנהדרת שלהם בפסטיבל הפופ במונטריי, ביוני 1967. הם ביצעו חמישה שירים בשבת אחר הצהריים לעיני קהל נדהם. אבל ההופעה הזו לא צולמה על ידי צוות הצילום של די. איי. פניבייקר שהיה שם כדי לתעד. המנהל של הלהקה לא הסכים שיצלמו אותם בלי לשלם ודרש לכבות את המצלמות בזמן ההופעה. מפיקי הפסטיבל לא האמינו שההופעה והתופעה הזו לא מתועדת וביקשו מהלהקה להופיע שוב למחרת כדי שיתאפשר לצלם אותם, ואכן למחרת הם עלו שוב, לאחר חתימה על חוזה הצילום וזריקת מנהלם בהתאם. אז הם ביצעו שני שירים – COMBINATION OF THE TWO, ואת BALL AND CHAIN. בסרט של פניבייקר, שיצא אחר כך, ניתן לראות את הפרצוף הנדהם של מאמא קאס מ"האמהות והאבות" מול הבחורה הלבנה הקטנה עם הקול הייחודי והאדיר. הלסת של קאס ממש נשמטת לרצפה.

בעקבות ההופעה במונטריי נוצר ביקוש אדיר למוזיקה של הלהקה, לחומרים מוקלטים ולהקלטות חדשות, וחברת קולומביה החליטה להחתים אותם בהקדם. העניין הוא שהם היו כבר חתומים על חוזה איום ונורא עם חברה קטנה יחסית, עם השם הממסדי "מיינסטרים רקורדס", חברה שהתמקדה בג'אז, וג'ניס וחבריה היו להקת הרוק הראשונה שלהם. הם כבר הוציאו אלבום בחברה הזו שנשא את שם הלהקה, אבל זה לא היה אלבום טוב מבחינה מסחרית, לא מבחינה טכנית ולא מבחינת הפקה מוזיקלית. תקליט זה גם לא שיקף את רוח הלהקה בהופעות. מיטב המוחות המשפטיים בחברת קולומביה ניגשו למשימה לא קלה כדי לשחרר את הלהקה מהחוזה ולהחתים אותה בחברה שלהם. לבסוף זה הצליח והדרך נסללה לתקליט שני ופורץ דרך, תחת ניהולו של מנהלה החדש, אלברט גרוסמן.

בתחילה הוא תוכנן כאלבום הופעה עם שירים מהאלבום הקודם ושירים חדשים בביצוע חי על הבמה. הוקלטו שתי הופעות בדטרויט אבל זה לא הניב את התוצאה הנחשקת. המפיק המוזיקלי, ג'ון סיימון, ואלברט גרוסמן הבינו שזה לא מספיק וכשהלהקה נכנסה לאולפן, התגלו קשיים כי היה קשה להעביר את האנרגיות החייתיות מהבמה לאולפן.

התהליך היה איטי וגרוסמן המנהל לחץ לסיים כבר ולצאת עם האלבום. גם הביקוש מהקהל היה מלחיץ. בסרט הדוקומנטרי JANIS שיצא ב- 1974, ניתן לראות כמה דקות מהעבודה באולפן על SUMMERTIME שבהן נערכו ויכוחים, ריכולים, ויכוחים, הקלטה ועוד ויכוחים. ג'ניס נראית שם מקסימה ובלתי נסבלת בו זמנית. בלהקה הרגישו שאולי ג'ון סיימון הוא לא המפיק הנכון, כי אינו מתחבר לרוח הגיטרות הפסיכדליות של הלהקה.

אבל אחרי שלושה חודשים אינטנסיביים באולפן, נוצר אלבום מופלא, מלא קסם, שנשמע חי, אותנטי, מרגש ומצליח מבחינה מסחרית. בגדול, נעשה בכל זאת ניסיון שהאלבום ישמע כהקלטה מהופעה חיה, ולפיכך נוספו הרבה אפקטים של קהל ואווירה.

שמו המקורי של האלבום היה SEX, DOPE AND CHEAP THRILLS, אבל חברת קולומביה המכובדת קיצרה (או צנזרה) את השם. בכל אופן, הוצע שעל עטיפת האלבום חברי הלהקה יצטלמו בחדר מלון כשהם עירומים. החברים הצטלמו, אבל לא היו מרוצים מהתוצאה. הם פנו לרוברט קראמב אמן הקומיקס, לעזרה, והוא ביצע עבודה מרהיבה. בסופו של דבר, מה שאמורה הייתה להיות העטיפה האחורית המצוירת הפכה להיות העטיפה הקדמית, וכיום נחשבת לאחת העטיפות האייקוניות אי פעם לתקליט.

על העטיפה האחורית היה צילום שחור לבן של ג'ניס ג'ופלין, בלי הלהקה. זה יצר התמרמרות בקרב שאר החברים. הם לא התנחמו בתמונה של כל הלהקה בעטיפה הפנימית הנפתחת כי שם ראו אותם באופן בו בקושי מזהים את פניהם.

האלבום נפתח עם קולו של ביל גרהאם, האמרגן האגדי בעל אולם הפילמור בסן פרנסיסקו, שמציג את ההרכב לתשואות הקהל המריע, שחוזר גם בסוף השיר. אבל השיר שפורץ מיד אחריו, COMBINATION OF THE TWO, לא הוקלט בהופעה, למרות שנשמע חי לגמרי. (השיר היחיד שהוקלט במלואו בהופעה חיה באלבום הוא השיר האחרון, שתיכף נגיע אליו). השיר הוא דואט של ג'ניס ג'ופלין עם הגיטריסט סאם אנדרו, שגם כתב אותו. מאוחר יותר, בסוף 1968, הוא יפרוש עם ג'ניס מהלהקה ויצטרף אליה ל"קוזמיק בלוז באנד".

השיר השני באלבום נקרא I NEED A MAN TO LOVE וגם הוא נכתב על ידי סאם אנדרו יחד עם ג'ניס ג'ופלין. ג'ניס היא הסולנית עם השתתפות פעילה של שאר חברי ההרכב כמקהלה – הגיטריסטים סאם אנדרו וג'יימס גורליי, הבסיסט פיטר אלבין והמתופף דייב גץ. זה בלוז רוק עוצמתי עם המוטיב החוזר אצל ג'ניס; הבדידות המייאשת והחיפוש המתמיד אחרי החיבה החיבוק והאהבה. בעניין הזה אפשר להזכיר את אחד הציטוטים המפורסמים של ג'ניס - שכשהיא מופיעה על הבמה היא בעצם עושה אהבה עם עשרות אלפי גברים, אבל חוזרת אחר כך לבד לבית הריק.

השיר השלישי הוא גרסת כיסוי מופלאה ל- SUMMERTIME, בלדת הבלוז של ג'ורג' ואיירה גרשווין, שיר הערש מתוך "פורגי ובס". השיר הזה זכה לאין ספור גרסאות, בין היתר של בילי הולידיי, ובאותה התקופה גם של LOVE SCULPTURE באנגליה, אבל הגרסה הזו היא אולי הכי מפורסמת. אני מכיר כמה אנשים שרואים בה חילול הקודש ולא מתחברים, אבל אותי היא מרגשת בכל פעם מחדש. ג'ניס נותנת את כל הנשמה, וצלילי שתי הגיטרות שמסתובבים זה סביב זה הם בנייה מוזיקלית מלאת חוכמה ומחשבה. סולו הגיטרה כאן הוא פשוט קלאסיקה.

השיר הבא, השיר שחותם את הצד הראשון היה גם הסינגל שיצא מהאלבום ושמו PIECE OF MY HEART. גם הוא גרסת כיסוי, הפעם לשיר שיצא רק שנה קודם לכן, ב- 1967 על ידי אירמה פרנקלין, אחותה הגדולה של ארית'ה. גם הפעם ג'ניס הפכה אותו לשיר שמזוהה לגמרי איתה. העיבוד היה שונה לחלוטין מהבלדה הרומנטית של פרנקלין, וכלל שלושה סולואים של גיטרה חשמלית שהפכו את השיר לבלוז פסיכדלי ג'ופליני מובהק. את הצד השני פותח שיר שג'ניס ג'ופלין כתבה. שיר בלוז אקוסטי בשם TURTLE BLUES. ברקע סאונד של מועדון ג'ז-בלוז חשוך, קולות של כוסות ואנשים שותים ומדברים, פסנתר וגיטרה אקוסטית, ושירה חשופה של ג'ניס. השיעול שלה בסוף השיר מוסיף לתחושה האותנטית. אחריו מגיע OH SWEET MARY. שוב דואט של ג'ניס עם סם אנדרו. קרדיט הכתיבה הוא של כל הלהקה.

השיר שמסיים את התקליט הוא BALL AND CHAIN, ובניגוד למה שכתוב על העטיפה, הוא לא הוקלט ב"פילמור" של ביל גראהאם, אלא ב"ווינטרלנד" בסן פרנסיסקו. זה קטע ארוך, ג'אם של יותר מתשע דקות של עונג צרוף.

נו, אז נכון שבא לכם עכשיו להקשיב לזה?

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.