רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-12 באוקטובר בעולם הרוק

הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

הציטוט היומי:

"עסקי המוסיקה הפכו להיות נשלטים על ידי שחיתות. זה מחליא אותי" (אלביס קוסטלו, בעיתון NME בשנת 1982).

אוקטובר הטעון של להקת יו 2

ב-12 באוקטובר בשנת 1981 יצא תקליט חדש ללהקת הרוק האירית, U2, ושמו OCTOBER. קבלו את הסיפור המרגש מאחורי התקליט שבו בונו התעמת עם הטרגדיה המשפחתית הכי כואבת בחייו.

שנת 1981. אני בכיתה ג' בזמן שלהקת רוק אירית צעירה ומבטיחה מדבלין בשם U2, אחרי תקליט בכורה שזכה לשבחים במגזינים כמו מלודי מייקר ורולינג סטון, נכנסת לאולפן WINDMILL LANE STUDIOS בדבלין להקליט את יצירתה השנייה. בדומה לתקליט הבכורה שלה, BOY, גם על התקליט הזה ניצח המפיק סטיב ליליווייט, שהיה אז אחד השמות החמים בתעשייה, ונודע בזכות עבודתו על צליל תופים מהפכני – אותו סאונד מתפוצץ ומהדהד שפיתח באולפני טאונהוס בלונדון יחד עם מהנדס הקול יו פדג'הם, שהפך לחותמת הקולית המובהקת ביותר של שנות השמונים.

על הנייר, זהו רגע מרגש של תנופה עבור ארבעת החברים הצעירים, שרק שנה קודם לכן כבשו את מועדוני בריטניה עם חוצפה אירית ואנרגיות פוסט-פאנק מחשמלות. במציאות, הלהקה עמדה בפני סערה פנימית כה עזה, שכמעט פירקה אותה לגמרי, והובילה לאחד התקליטים הכי חשופים ומלאי התמודדות שלה. כן, אני מדבר על OCTOBER.

ואני מבין לחלוטין את המטרה המדויקת של התקליט הזה. היא נאמרת במפורש כבר בשיר הפותח GLORIA, ונישאת לכל אורך התקליט כולו: והמטרה הזו היא לייצר הצהרה ענקית, מוחצת וטוטאלית של עוצמה רגשית שאין שנייה לה! כן! בדיוק בשביל זה הם היו זקוקים לסגנון ההפקה העצום ומעיף המוחות הזה. לפתע פתאום, הגיטרות המהדהדות שנמצאות בכל מקום, התופים ההולמים שנשמעים כמו סוף העולם, והשירה ההיסטרית והצווחנית – כולם מתחילים להיראות הגיוניים לחלוטין. חבל רק שהמלודיות קצת הלכו פה לצד – אם תצליחו לשנן בעל פה משהו מהשירים האלה אחרי שלוש האזנות ראשונות - שיחקתם אותה במזחק הזיכרון! אבל האמת היא שאני מהופנט מול העוצמה הטהורה הזו. כי במשך שנים הלהקה הזו הייתה בעיניי מנופחת מדי, צעקנית מדי, נוצצת מדי. אבל כמו שבוב דילן שר פעם - הזמנים משתנים.

התקליט הזה לא ממש נרשם בהיסטוריה כקלאסיקה, ולעיתים קרובות נחשב להמשך חלש ומזורז למדי ליצירת הבכורה BOY, אבל הוא בהחלט מנצח את BOY בכל מה שנוגע לדינמיקה ולמתח, גם אם הוא מפסיד לו במונחים של מלודיה. האלמנטים הבסיסיים של הסאונד של U2 עדיין שם, כמובן, אבל כאן הם נדחקים ממש עד לסף התפוצצות! וזה דבר נהדר – בתנאי שאתם באמת נהנים מההפקה של התקליט, שהיא אפילו גדולה ומסיבית יותר מזו של BOY: במובן שבו דה אדג' מנגן תו בודד על הגיטרה שלו וזה נשמע כאילו הוא מנגן את האקורד האוניברסלי, עם הד שמתפשט על פני כל העולם ופידבק מהפנט. ובונו? אלוהים אדירים, הוא פשוט תופעה.

הקונפליקט הרוחני: אמונה נוצרית מול חיי הרוק'נ'רול

בלב הדרמה עמד קונפליקט אדיר בין שני עולמות. שלושה מתוך ארבעת חברי הלהקה, הסולן בונו, הגיטריסט דה אדג' והמתופף לארי מולן ג'וניור, היו חברים בקבוצה נוצרית אדוקה מדבלין שנקראה SHALOM FELLOWSHIP. הבסיסט אדם קלייטון, לעומתם, נותר מחוץ למעגל האמונה הזה. בזמן שהשלושה התענו בלילות ארוכים בלימודי תנ"ך וייסורי מצפון דתיים, קלייטון ישב בנחת בפאב המקומי עם פיינט של גינס, הביט בחבריו החרדים ותהה אם הוא עומד לחפש לעצמו להקה שפויה יותר. החברות בקבוצה הציבה בפני השלושה דילמה קורעת: האם אורח החיים של כוכבי רוק, על כל המשתמע מכך, יכול בכלל להתקיים לצד אמונה דתית עמוקה?

במהלך העבודה על התקליט, אחד מחברי הקהילה טען שחווה חזון נבואי, שבו נאמר לו כי על U2 להתפרק. הנבואה הזו נפלה על אוזניים קשובות. השלושה לקחו את הדברים ללבם והחלו להטיל ספק רציני בדרכם. הם תהו האם אורח החיים של כוכבי רוק, על כל המשתמע מכך, עומד בסתירה לאמונתם הנוצרית. המתח בין הבמות הרועשות לתפילות השקטות איים לקרוע אותם מבפנים, והם שקלו ברצינות לפרק את הלהקה הצעירה ולבחור בדרך הרוחנית. הספקות הללו העיבו בצורה קשה על תהליך היצירה. האנרגיה, התשוקה והמחויבות הבלתי מתפשרת שאפיינו את U2, פשוט נעלמו. הם התקשו למצוא את הכוח וההצדקה להמשיך, והדבר ניכר היטב באווירה המלנכולית והמהוססת של התקליט.

זה אמנם לא בדיוק תקליט 'נוצרי' מוצהר או משהו כזה, אבל הנושאים הדתיים צצים כאן בכל פינה בתקליט (רק תעיפו מבט על שמות השירים: GLORIA או REJOICE וגם שמה של ירושלים נמצא שם. אז כן, המאבק הפנימי הזה זלג ישירות לתוך המוזיקה. התקליט OCTOBER כולו רווי ברמזים לתנ"ך ולברית החדשה. הטקסטים, שנכתבו בשיא המשבר, עוסקים בנושאים של אמונה, ספק וחיפוש רוחני. אחד השירים הבולטים, למשל, WITH A SHOUT (JERUSALEM), מתייחס באופן ישיר לצליבתו של ישו, ומשקף את הכאב וההתחבטות של חברי הלהקה – שיר שבו בונו זועק על ירושלים והר הצלוב, ואילו דה אדג' אפילו מניח לרגע את הגיטרה ונושף בחצוצרה כדי להעצים את הדרמה הטקסית. כל צליל בתקליט מספר את סיפור המאבק בין הרצון לשרת את אלוהים לבין התשוקה לנגן רוק. כדי להוסיף לתחושה המקומית והאותנטית, גייסה הלהקה את חטיבת כלי הנשיפה של הרכב דבלינאי אחר, SOME KIND OF WONDERFUL, שהוסיפו את הגוון הייחודי שלהם לאחד השירים.

תעלומת המזוודה האבודה: לכתוב מילים מול המיקרופון

ואם הקונפליקט הרוחני לא הספיק - אסון נוסף, ארצי לחלוטין, היכה בלהקה והפך את העבודה על התקליט למאתגרת עוד יותר. במהלך סיבוב הופעות בארצות הברית, לאחר הופעה בפורטלנד, אורגון, בשנת 1981, נגנב ממאחורי הקלעים תיק הג'יימס בונד של בונו – תעלומה שקרתה במועדון קטן בעיר כשהלהקה הייתה באמצע הטור האמריקאי המפרך שלה. זה לא היה סתם תיק – בפנים היו כל הרשימות, הטיוטות והמילים שכתב הזמר עבור התקליט החדש.

כך, בבת אחת, כל המטען הלירי של הלהקה פשוט נעלם. הלהקה נכנסה לפאניקה. עם לוח זמנים צפוף באולפן ולחץ מחברת התקליטים ISLAND RECORDS ובעליה כריס בלקוול, שדרשו להוציא מוצר מוגמר בזמן ולא ממש התעניינו באובדן השירים, לא הייתה ברירה אלא לאלתר. בונו נאלץ לכתוב מילים חדשות תחת לחץ עצום, לעיתים ממש תוך כדי הקלטה כשהמונה הכלכלי של האולפן דופק ללא רחם. חברי הלהקה תיארו את החוויה הזו כאחת הגרועות בקריירה שלהם, והיא ללא ספק השפיעה על התוצאה הסופית, שהייתה גולמית, פחות מלוטשת ואולי קצת מאולתרת. זה ניכר במיוחד בשיר הסוגר IS THAT ALL, שנבנה במהירות סביב ריף גיטרה מוכר מקטע מוקדם בשם THE CRY, כשבונו חוזר שוב ושוב על המשפט "האם זה הכל?" פשוט כי באמת נגמרו לו המילים והזמן.

ואז, בטוויסט עלילתי ששמור לסרטים, הסיפור קיבל סוף מפתיע. 23 שנים מאוחר יותר, בשנת 2004, התיק האבוד צץ מחדש. אישה בשם סינדי האריס, מעריצה של הלהקה, הבינה שמחברות ישנות שחברתה שמרה עבורה במוסך הן למעשה תכולת התיק הגנוב. התברר שהתיק נמצא בעליית גג של בית שכור בוושינגטון, שנים קודם לכן, על ידי הדייר הקודם שלא ידע איך להשיב את האבדה. לאחר מאמצים רבים של אותה מעריצה ליצור קשר עם הנהלת הלהקה, שיעורי הבית האבודים של בונו הושבו לו. כשהוא קיבל אותם לידיו, בונו תיאר את המעשה כ"מעשה של חסד" וגילה שהמחברות הכילו אפילו טיוטה מוקדמת לשיר שיהפוך מאוחר יותר ל-SUNDAY BLOODY SUNDAY. כך, אובדן התיק לא רק עיצב את התקליט OCTOBER, אלא שינה את מסלול היצירה של הלהקה כולה.

השיר TOMORROW: קינה אישית שקפצה מתוך תת-המודע

בעולם היצירה והמוזיקה, ישנם רגעים נדירים שבהם אמן מניח את העט, מסיים להקליט, ורק אז, במבט לאחור, מבין את המשמעות האמיתית והעמוקה של מה שזה עתה יצר. השיר TOMORROW, שפותח את הצד השני, הוא כזה בדיוק, שיר שהתחיל כהמנון פוליטי לכאורה והתגלה כקינה אישית וקורעת לב. כאשר בונו שרבט את המילים לשיר, התמונות שעלו בראשו היו ברורות וחדות: מכונית שחורה חונה בצד הדרך, דפיקה פתאומית על הדלת, תחושה של אסון הממשמש ובא. באופן טבעי, בהתחשב ברקע האירי של הלהקה ובתקופה הסוערת של "הצרות" בצפון אירלנד, הוא היה משוכנע שהוא כותב על הקורבנות התמימים של הסכסוך האלים, על משפחות שקיבלו את הבשורה המרה על מות יקיריהן.

זו הייתה פרשנות הגיונית, כמעט מתבקשת, והלהקה נכנסה לאולפן והקליטה את השיר מתוך הבנה זו. אך האמת, כפי שקורה לעיתים קרובות, הייתה אישית וכואבת הרבה יותר. רק לאחר שהשיר יצא לאור במסגרת התקליט הזה, משהו התחבר בנפשו של בונו. הוא הבין לפתע שהתמונות הללו לא נשלפו מכותרות החדשות, אלא מפינה אפלה וכואבת בזיכרונו שלו. המכונית השחורה לא הייתה סמל כללי לאבל, אלא מכונית הלוויה הספציפית שהמתינה לו בבוקר אחד גורלי. הדפיקה בדלת לא הייתה בשורה על קורבן אנונימי, אלא הרגע שבו נקרא לצאת ולהתמודד עם האובדן הנורא מכל. השיר הזה, כך הוא גילה, היה כולו על מותה של אמו, איריס, שנפטרה באופן טראגי כשהיה בן 14 בלבד.

היא התמוטטה כתוצאה ממפרצת במוח בהלוויה של אביה שלה, ומתה ימים ספורים לאחר מכן. השיר תיאר למעשה את בוקר הלווייתה, ואת רצונו העז כנער צעיר לסרב להיכנס לאותה מכונית שחורה ולהיות חלק מהטקס הנורא (האובדן המכונן הזה של אמו המשיך להדהד ביצירתו של בונו לאורך כל הקריירה. כדי להעניק לשיר את הגוון האירי העמוק שלו, צירפה הלהקה נגן אורח בשם ויני קילדאף, שניגן על חמת חלילים אירית מסורתית. שלא כמו חמת החלילים הסקוטית המוכרת, כלי נגינה זה מופעל באמצעות מפוח המוחזק מתחת לזרוע, מה שמעניק לו צליל מתוק ועדין יותר. קילדאף הוא מוזיקאי מוערך בסצנת המוזיקה האירית, שניגן עם אמנים והרכבים חשובים נוספים כמו THE WATERBOYS ו-CLANNAD הנגינה שלו הוסיפה מימד של אותנטיות וכאב לשיר.

המסע בברלין, מדע בדיוני ותחושת זרות עמוקה

פנינה בתקליט הזה היא השיר STRANGER IN A STRANGE LAND ששמו נלקח ישירות מספרו של סופר המדע הבדיוני רוברט היינליין משנת 1961. הספר מגולל את סיפורו של ולנטיין מייקל סמית', בן אנוש שגדל וחונך על ידי יצורים ממאדים, וכשהוא מגיע לבסוף לכדור הארץ, הוא מתקשה להבין את התרבות, המנהגים והמוזרויות של בני האדם. התחושה הזו, של להיות אאוטסיידר גמור בסביבה שלך, עתידה להפוך למוטיב מרכזי בחיי הלהקה באותה תקופה.

אבל ההשראה האמיתית למילים נחתה על הלהקה באופן הרבה פחות פילוסופי והרבה יותר מוחשי, באמצע הלילה, בנקודה הקרה והמתוחה ביותר באירופה של אותם ימים. זה קרה בפברואר 1981, במהלך סיבוב ההופעות התובעני שלהם לתקליט הבכורה. חברי הלהקה המותשים מהופעות ומנסיעות, ישנו שנת ישרים בחלק האחורי של וואן ההופעות שלהם, בזמן שהרכב התקרב למעבר הגבול בין מזרח גרמניה הקומוניסטית למערב ברלין.

דמיינו את הסיטואציה: שעת לילה מאוחרת, אווירה כבדה של המלחמה הקרה, ושומרים מזרח-גרמנים חשדניים שלא ממש ידועים בחוש ההומור שלהם. כשהם עצרו את הוואן ובחנו את הנהג, הם דרשו, באופן לא מפתיע, לפתוח את החלק האחורי כדי לראות איזו סחורה מוברחת מסתתרת שם. במקום נשק, סמים או מרגלים, מה שהתגלה לעיניהם הייתה ערימה מנומנמת של ארבעה צעירים אירים מבולבלים, שהתעוררו בבהלה היישר אל פנסיהם המסנוורים של השומרים. להקת רוק בהתהוות. בעוד חבריו עוד ניסו להבין איפה הם נמצאים, בונו ננעל על פניהם של החיילים הצעירים שעמדו מולו. הוא הופתע לגלות כמה צעירים הם היו, כמעט בני גילו, לכודים במדים, במלחמה שלא הם בחרו, שומרים על חומה מלאכותית.

הוא החל לדמיין איך נראים החיים שלהם, מה החלומות שלהם, ומה הם חושבים על החבורה המוזרה שהם בדיוק העירו. המפגש הקצר והטעון הזה הצית את דמיונו והוליד את מילות השיר, שמדברות על תחושת זרות ועל הסתכלות על עולם לא מוכר דרך עיניים חיצוניות. אך הסיפור לא נגמר בגבול הגרמני. לדברי בונו, השיר עסק גם בתחושת הניכור העמוקה שהלהקה עצמה חוותה באותה תקופה. "היינו להקת רוק, אבל לא חיינו כמו להקת רוק," הוא הסביר. "היינו כמו דגים מחוץ למים".

מזמורים רוחניים, צלילי פסנתר וסתיו קודר

ויש בצד השני קטע בשם SCARLET שבונו נשמע רק שר בו את המילה REJOICE. למעשה, SCARLET במקור היה אמור להיות גם שם התקליט. ההשראה לקטע הזה ניתנה לבונו בעקבות הקלטה של מזמורים גרגוריאניים שניתנה לו ממנהל הלהקה, פול מגינס. דה אדג' ניגן פה בפסנתר. ואם כבר הזכרתי את REJOICE, יש בתוכו את האמונה ששלושת חברי הלהקה הדתיים אז ראו בה את דרכם: "אני לא יכול לשנות את העולם, אבל אני יכול לשנות את העולם בתוכי אם אשמח".

שאלוהים יברך אותך ואת צליל הגיטרה שלך, מיסטר דה אדג'. ואלה אקורדים מינוריים, והקטע המצחיק הוא שהמוזיקה עצמה מדכאת עד אימה – ואז אתה מקבל את בונו צורח REJOICE ('תשמחו!') בכל הכוח ומלוא ריאותיו. אז איך לעזאזל אפשר בכלל 'לשמוח' כשהשיר מפחיד ומצמרר עד מוות?

על שיר הנושא של התקליט, שיר קצר, מינימליסטי ומרגש שבו דה אדג' מפתיע בנגינת פסנתר עדינה ונוגה שמרטיטה את הלב, אמר בונו: "הרעיון היה שנולדנו בשנות ה-60, תקופה שבה המטריאליזם היה בשיא פריחתו. היו לנו מקררים ומכוניות, שלחנו אנשים לירח וכולם חשבו כמה גדולה האנושות. אבל שנות ה-80 היו תקופה קרה יותר, מטריאליות בלי שום אידיאליזם, שמש בלי שום חום, חורף. זה היה אחרי הסתיו, אחרי הקציר".

חלונות מנופצים, מלחמת תופים ונפילות רומנטיות

ויש את I THREW A BRICK THROUGH A WINDOW. זה חשף מאבקים פנימיים עמוקים, הן ברמה הנפשית והן ברמה המקצועית, וכמעט שבר את רוחם של שניים מעמודי התווך של הלהקה. בונו חשף שנים מאוחר יותר שזהו לחלוטין "שיר על לא לחבב את עצמך". הוא תיאר תמונה חיה של הרגעים האפלים הללו, והסביר כי השיר עוסק במצב שבו אדם מביט בהשתקפות של עצמו בחלון וכל מה שהוא רוצה לעשות זה לנפץ אותה לרסיסים.

"אני לא ממש יודע מאיפה זה מגיע", הודה בונו. "אני משתדל לא להתמקד בתיעוב עצמי, אבל זה בהחלט מתגנב פנימה מדי פעם". בעוד בונו נאבק בשדים הליריים והפילוסופיים שלו, בפינה אחרת של האולפן, המתופף לארי מולן ג'וניור ניהל מלחמה מסוג אחר לגמרי – מלחמה פיזית נגד עייפות ותשישות. הלחץ להקליט את התקליט השני והציפיות הגבוהות נתנו את אותותיהם, ומולן מצא את עצמו מתקשה לעמוד בקצב, תרתי משמע. הוא סיפר על כך בגילוי לב, ותיאר איך העבודה על השיר הספציפי הזה הפכה עבורו לנקודת שבירה ובה בעת להתעוררות.

התסכול באולפן היה עצום, והמתופף הצעיר, שהיה ידוע בתיפוף המדויק והעוצמתי שלו, הרגיש שהוא פשוט לא מצליח לספק את הסחורה. נקודת המפנה הגיעה למחרת. "כשחזרתי לאולפן ביום הבא", סיפר, "גיליתי שדה אדג' הקליט בעצמו קטע תופים נהדר מעל הערוץ שלי. הייתי כל כך עצבני שהוא הצליח להמציא קטע תיפוף טוב יותר משלי". אותו רגע של כעס ותחרותיות בריאה היה בדיוק מה שמולן היה צריך. במקום לשקוע ברחמים עצמיים, התקרית הזו הציתה בו אש. "זאת הייתה הבעיטה בתחת שהייתי זקוק לה", הוא סיכם.

האירוע הזה המחיש את הדינמיקה הייחודית בתוך הלהקה: חברים שדוחפים זה את זה לקצה (לכן הוא קורא לעצמו דה אדג'?...), גם אם זה אומר לעצבן אחד את השני, והכל למען המטרה המשותפת של יצירת המוזיקה הטובה ביותר האפשרית. בסופו של דבר, האנרגיה המחודשת של מולן ניכרת היטב בתיפוף השבטי והנחוש שנשמע בגרסה הסופית של השיר, תיפוף שהפך לאחד מסימני ההיכר של הצליל המוקדם והמחוספס של U2.

ויש את I FALL DOWN שעוסק באופן בו זוגות אוהבים יכולים להסתבך זה עם זה, לעתים קרובות בדרכים לא בריאות. זה היה אחד הניסיונות המוקדמים הבודדים של הלהקה לכתוב שיר פופ-רוק במבנה מסורתי יותר, המתרחק מהנושאים הדתיים והפוליטיים הכבדים. הוא מספר את סיפורם של ג'ולי וג'ון. ג'ולי כותבת מכתב ובו היא אומרת שהיא עוזבת, אך בכל פעם שהיא מנסה לקום, היא נופלת. ג'ון מוצא את המכתב ודורש מג'ולי להסביר את עצמה ומזהיר אותה שעדיף לה לא לעזוב אותו. ג'ולי פשוט ממשיכה ליפול, ואז ג'ון נופל איתה. לסיפור אין סוף והם כל הזמן נופלים.

ראוי להזכיר גם את השיר FIRE, שיצא עוד ביולי 1981 כסינגל המוביל של התקליט והפך ללהיט הראשון של U2 שנכנס למצעד הבריטי (מקום 35). השיר הוקלט בכלל במהלך גיחה קצרה לאולפני COMPASS POINT STUDIOS באיי בהאמה – סביבה טרופית ומלאת שמש שהלהקה פשוט תיעבה, משום שהרגישה מנוכרת ומלאכותית לחלוטין מול החספוס והגשם האירי שלהם! השיר עסק במראות יום הדין והחורבן, אך למרות ההצלחה היחסית, חברי הלהקה לא רוו ממנו נחת והרגישו שהוא לא מייצג את עומק היצירה.

ויש את GLORIA: תפילה בלטינית, סולו בס נדיר וקליפ על דוברה קפואה

שם השיר, GLORIA, הוא מילה לטינית שפירושה "תהילה", אך הסיפור מאחורי המילים הלטיניות שבונו צורח בפזמון הוא משעשע למדי ומעיד על הספונטניות שאפיינה את הלהקה בימיה הראשונים. הפזמון IN TE DOMINE פירושו "בך, אלי", קטע שנלקח ישירות מתהילים ל"א ("בְּךָ ה' חָסִיתִי"), לצד שורות מתוך תפילת המגניפיקט מהברית החדשה, אך בניגוד לתדמית המלומדת שאולי דבקה בו, בונו כלל לא היה בקיא בשפה הלטינית. הידע שלו הסתכם בכמה מילים וביטויים ששמע בכנסייה בילדותו. אגב, גם שם הבמה שלו, בונו, נלקח מהביטוי הלטיני BONO VOX, שפירושו "קול טוב" (שם שנלקח במקור מחנות מכשירי שמיעה ברחוב או'קונל בדבלין, והודבק לזמר על ידי חברי נעוריו).

כשהלהקה הקליטה את השיר והסלילים רצו, בונו פשוט שר את מה שעלה לו לראש, בג'יבריש לטיני שנשמע לו נכון באותו הרגע. המשימה הבאה הייתה לפענח מה לעזאזל הוא שר. הוא יצא מהאולפן בחיפוש אחר מילון לטיני, אך מצא משהו טוב יותר: חבר שלמד את השפה ויכל לתרגם עבורו את זעקות הנשמה המאולתרות שלו.

הלחן של GLORIA הוא שילוב של פאנק-רוק נמרץ, והוא כולל רגע נדיר שבו אדם קלייטון פורץ לסולו בס דומיננטי, משהו שהוא כמעט ולא עשה בקריירה של הלהקה. למרות המקורות הרוחניים המובהקים, בונו תמיד אהב את העובדה שהשם GLORIA הוא גם שם של אישה. "אני ממש אוהב את המילים האלה. הן נכתבו מהר מאוד. וזה כל כך שערורייתי ללכת עד הסוף עם כל הקטע הלטיני בסוף. זה עדיין גורם לי לחייך. זה כל כך מטורף, אפי ואופראי. וכמובן, גלוריה היא על אישה, במובן של ואן מוריסון. כלהקה אירית, אתה מודע לזה. מה שקרה באותו רגע היה מעניין: אנשים ראו שאפשר לכתוב על אישה במובן הרוחני, ושאפשר לכתוב על אלוהים במובן המיני. זו הייתה פריצת דרך. פתאום יכולת לשיר לאלוהים, אבל אולי זו בעצם אישה?".

השיר זכה גם לאחד הקליפים המפורסמים והראשונים של U2, שבוים בידי מיירט אוויס וצולם באוקטובר 1981 בקור מקפיא עצמות על גבי דוברת משא במעגן תעלת גראנד קנאל בדבלין, מול קהל צעירים מקומיים שעמדו קפואים ברציפים. הקליפ הציג את הרוח הפראית שלהם, והפך ללהיט שידורים בערוץ המוזיקה החדש MTV שזה עתה עלה לאוויר בארצות הברית. בזמן יציאתו, GLORIA זכה להצלחה צנועה באירופה אך נכשל לחלוטין באמריקה, שם נוגן בעיקר בתחנות רדיו של קולג'ים ולא נכנס למצעדים. רוב הקהל האמריקאי שמע אותו לראשונה רק שנתיים מאוחר יותר, בתקליט ההופעה החיה UNDER A BLOOD RED SKY מ-1983. התקליט הזה, שיצא לאחר ההצלחה הגדולה של התקליט WAR, הפך את U2 לסנסציה.

הביקורת הקטלנית ברולינג סטון והניצחון של ההיסטוריה

מבקר הרולינג סטון העניק לתקליט זה רק שלושה כוכבים והסביר אז: "אי אפשר לקחת את U2 ברצינות כמו שהם לוקחים את עצמם. כשהסולן בונו שר שורות כמו 'אף אחד לא עיוור ממי שלא יראה' או 'פתח את הדלת, פתח את הדלת', אני רוצה להסיט אותו הצידה ולאחל לו החלמה מהירה מגיל ההתבגרות. כמובן, הוא מתכוון לכל מילה. אין ספק, אבל עד שבונו יתגבר על הדחף להמציא מחדש כל קלישאה מאפס ולצעוק את זה לעולם, הדרך ליהנות מ-U2 היא להתייחס לשירה שלו כאפקטים קוליים. להתרכז, כמו שהלהקה עושה, בצליל הגיטרה. התרומה של U2 להתקדמות הרוק היא שהם נפרדו מגיבורי גיטרה, מהרעיון של גיבור גיטרה מסנוור.

למרות שהם ממש סוגדים לצליל הסטרטוקאסטר הכבד והמהדהד של THE EDGE - צד שני של התקליט נפתח עם העניין שלו - הוא אשף טכני בערך כמו ניל יאנג. כאשר לשיר U2 יש יותר משני אקורדים (אחד מהם E מינור, הסולם של הקהל הרחב), זה הלם. עם זאת, הצליל ש- THE EDGE מקבל, בתמיכתו של המפיק סטיב ליליוויט, חזק כמו המילים המטופשות. אקורדי הכוח שלו יוצרים תהום שמיעתית אימתנית שבונו יכול לצלול לתוכה, והריפים הפשוטים שלו עם צליל בודד, שטוף הד ותהילה, מצביעים על מוצא. בניגוד לאלבום הבכורה של הלהקה, שנקרא BOY, הגיטרה נשמרת בקדמת הבמה. U2 כמובן מנסים לשנות את הסאונד שלהם, אבל אף אחת מהאסטרטגיות עדיין לא עובדת כמו הדינמיקה הבסיסית של הפאוואר-טריו. התקליט הזה בקושי קוהרנטי. התקליט הקודם היה מסמך מסקרן, חד פעמי בלבד - הסיפור הפנימי של ילדים על סף גבריות - והלחנים שלו נוצרו על ידי המתח בין נגינת הגיטרה המצליחה בעולם של THE EDGE לבין הגאווה המפחידה של בונו. תודה לאל של-U2 אין מספיק שואו-ביז בנשמה כדי לחזור על הרעיון בתקליט זה. לרוע המזל, כשהם מנסים להקיש על חוויות ראשוניות אחרות, הם נשמעים כל כך רגישים שזה כואב. עד התקליט הבא שלהם, אולי U2 יבינו מה לעשות עם החרדה שלהם".

מאז, כמובן, U2 דהרו קדימה וביקורת זו נראתה בעיניהם כבדיחה רחוקה – שכן דווקא מתוך הסדקים, האלתור וחוסר השלמות של OCTOBER, צמחה העוצמה הבלתי מתפשרת שהובילה ישירות ליצירות המופת WAR ו-THE JOSHUA TREE.

מה זה טאסק, לעזאזל? תשאלו את פליטווד מאק!

ב-12 באוקטובר בשנת 1979 יצא אלבום כפול ללהקת פליטווד מאק ושמו TUSK. זה היה היום שבו עולם הפופ-רוק עצר את נשימתו בציפייה דרוכה, שכן רבים ציפו לאלבום ההמשך הטבעי של האלבום המצליח RUMOURS, אותו תקליט מופת על-זמני שנמכר בעשרות מיליוני עותקים והפך לפסקול הרשמי של כל סלון על פני הגלובוס. ובכן, נכונה להם הפתעה רבה, הלם תרבותי של ממש, או אם תרצו – סטירת לחי מצלצלת ומלאת אנרגיית פאנק ישר לפרצוף המנומנם של חובבי ההרמוניות המתקתקות.

לאחר סיבוב הופעות עולמי ענק התכנסה פליטווד מאק מחדש, בשנת 1979, באולפן הקלטות יקר מאד בלוס אנג'לס כדי להכין את האלבום הבא שייצא אחרי רב המכר האדיר RUMOURS. החבורה הזו הגיעה למעמד אלוהי שבו כל תו שהם מנגנים שווה זהב טהור, ומסעות ההקלטה שהחלו למעשה כבר בקיץ 1978 נמתחו על פני חודשים ארוכים ומיוסרים. באופן טבעי, הציפיות מהקהל היו בשמיים. בסוף יצא האלבום TUSK... האם זהו האלבום הלבן של פליטווד מאק?

דינוזאורים מול נערי הפאנק: המרד של לינדסי בקינגהאם

"ההתפרצות של תנועת הפאנק שינתה את הנוף המוזיקלי, והתפיסה הרווחת הייתה שללהקות כמו שלנו, לד זפלין, הסטונס, אלטון ג'ון וכל שאר להקות מתקופתנו, היו חבורה של דינוזאורים שאיבדו קשר עם העולם האמיתי", כתב המתופף מיק פליטווד באוטוביוגרפיה שלו. "זה לא היה נכון, כמובן - היינו בקשר והיינו מודעים לכל השינויים האלה בתרבות, לינדסי יותר מכל. הוא היה מסוקרן מלהקות פאנק כמו הקלאש ומהרבה אמני ניו ווייב כמו טוקינג הדס ולורי אנדרסון, והוא רצה ללכת בעקבות המוזה הזו בצורה יצירתית. השאלה עבורו הייתה האם הוא יוכל לעשות זאת עם כולנו".

הם עשו זאת, כמובן, בצורה הכי פליטווד מאק שאפשר: עם הרבה דרמה והרבה קוקאין. ולינדסי בקינגהאם אכן היה אובססיבי לחלוטין. בזמן ששאר חבריו חלמו לשכפל בנוחות את הנוסחה המלוטשת שהפכה אותם למולטי-מיליונרים, הוא הסתובב עם מחנק אמנותי בגרון. הוא ראה את הנוער ברחובות לונדון וניו יורק וסירב להפוך למוצג מוזיאוני שבע. עבורו, התקליט הזה היה מכתב התאבדות מסחרי מחושב שנועד להציל את נשמתו המוזיקלית.

לינדסי הוא כמובן הגיבור הראשי של TUSK. בזמן שהבנות עוד חלמו בעולם הרומנטי והאידיאליסטי שלהן, וחטיבת הקצב הנאמנה כנראה פשוט השתכרה לה להנאתה, בקינגהאם עמד על המשמר, והקשיב בדריכות לסוגי המוזיקה השונים בעולם שבחוץ. הרי אלו היו ימי הזוהר של הפאנק והגל החדש, ומישהו היה חייב להיות עם האצבע על הדופק! בסופו של דבר הוא יצא עם אסופה ביזארית למדי של שירים חצי-אפויים, לצד כמה המנוני פופ לוהטים ומסעירים, שמעידים על מאסטר מוזיקלי פיקח, חד וזריז, שניסה להישאר מסחרי כדי לא להפסיד כסף – ובמקביל להפוך לנסיוני כדי לא לאבד את שמו הטוב, והכל בבת אחת!

לובסטרים, שמפניה וקוקאין: המבצר שהפך לבור ללא תחתית

באופן אירוני, המסע להקלטת האלבום החל דווקא מתוך מחשבה על חיסכון. חברי הלהקה, שהיו מותשים מההקלטות של RUMOURS אשר התנהלו תחת עננה כבדה של סמים, אלכוהול ודרמות אישיות, רצו להימנע מהוצאות האולפן האסטרונומיות שנלוו לעבודה תחת שעון מתקתק. הרעיון היה פשוט והגיוני: להשקיע חלק מהתמלוגים האדירים שזרמו מהמכירות של התקליט הקודם כדי לבנות אולפן הקלטות פרטי משלהם. הם בחרו חלל בלוס אנג'לס והחליטו להפוך אותו למבצר הפרטי שלהם. זה היה מתחם סטודיו די המפורסם ב'וילג' ריקורדר' במערב לוס אנג'לס, ששופץ מהיסוד על פי דרישותיהם הגרנדיוזיות. המקום עצמו היה בעל היסטוריה יוצאת דופן, שכן שימש בעבר כמקדש של הבונים החופשיים ובהמשך כמרכז המדיטציה של המהארישי מאהש יוגי, הגורו המפורסם ההוא.

התוכנית הייתה להקליט אלבום כפול, כזה שיאפשר לכל אחד משלושת כותבי השירים בלהקה, בקינגהאם, סטיבי ניקס וקריסטין מקווי, מרחב יצירתי רחב להתבטא בו. אבל אני חייב להתוודות שהדבר הגרוע ביותר באלבום הזה הוא האורך שלו! לדחוס אלבום כפול ככה? זה לא פעם מביא לי את תחושת העייפות עוד לפני שאני קם לעבר הפטיפון כדי להפוך את התקליט לצד הרביעי. נכון, היו אלבומים כפולים רבים בעולם הרוק שכן הצליחו להשאיר אותי מרותק להקשבה אחת מתמשכת. אבל TUSK אינו כזה. הוא ארוך, ארוך... ושוב פעם ארוך!

והתוכנית לחסוך כסף התפוצצה לחברים בפנים בקול תרועה רמה. בהתחשב בחוסר השליטה העצמית הקולקטיבי שהפגינו בעבר, אולי הם היו צריכים לדעת שזה לא יעבוד. נזכיר רק שבהקלטות התקליט הקודם, החמישייה שקלה ברצינות להוסיף תודה לסוחר הקוקאין שלהם ברשימת הקרדיטים, רעיון שנגנז רק לאחר שהוא נרצח באלימות של כנופיות. הריטיינר החודשי של הדילר היה בעיניהם סעיף הוצאות לגיטימי לחלוטין בתקציב ההפקה, וההרגל המגונה הזה לא נעצר, אלא רק הלך ותפח למימדים מפלצתיים.

מהר מאוד, האולפן הזה הפך לנווה מדבר ראוותני ומוזר, מגרש משחקים פרטי ויקר להחריד. במקום לחסוך, ההוצאות יצאו מכלל שליטה. הזמנות של ארוחות ערב מפוארות הכוללות לובסטרים הפכו לדבר שבשגרה, ותאי ההקלטה קושטו בפאר חסר תקדים. סטיבי ניקס תיארה את האווירה: "היינו נעולים באולפן במשך שנה וזה הרגיש כאילו אנחנו חיים בתוך אתר קבורה אפריקאי. האווירה הייתה כבדה, אינטנסיבית וכבדה". אפילו פיטר גרין, שהקים את הלהקה ופרש ממנה לאחר שנפגע בגלל אל.אס.די - הגיע לאולפן וניגן בשיר BROWN EYES. זה יכל להיות איחוד מרגש וגדול, נכון? ובכן, מסתבר שאיש מחברי הלהקה לא זכר אותו לפרטים.

הצלילים של גרין בשיר נשמעים בפייד אאוט בלבד - מאד סימבולי. קריסטין מקווי כתבה את השיר החושני והאיטי הזה, ומיק פליטווד היה זה שהזמין את גרין להצטרף לג'אם ספונטני באולפן. גרין ניגן בגיטרה בלי יותר מדי עניין, תרומתו כמעט נמחקה במיקס הסופי, ושמו כלל לא הוזכר בעטיפת התקליט המקורית. רק כעבור שנים אישר פליטווד שצלילי הגיטרה המרחפים בסיום השיר שייכים למייסד האגדי והאבוד של הלהקה.

קריסטין מקווי, הקלידנית והזמרת, כינתה את הבזבזנות "אבסורדית למדי" והוסיפה: "רשימת הדרישות שלנו לכיבוד באולפן הייתה ארוכה כמו ספר טלפונים. אוכל אקזוטי שהוזמן במיוחד, ארגזים של שמפניה. והכל היה חייב להיות מהסוג הטוב ביותר, בלי שום מחשבה על העלות. טיפשי, ממש טיפשי. מישהו אמר פעם שבכסף שהוצאנו על שמפניה בלילה אחד, אפשר היה להפיק תקליט שלם. וזה כנראה נכון". החשבונות המשיכו להיערם לגבהים מבהילים.

שכיבות שמיכה, קופסאות טישו ורוחות רפאים: הטירוף של בקינגהאם

בסופו של דבר, העלות הכוללת של הפקת TUSK חצתה את רף מיליון הדולר, סכום דמיוני לחלוטין לשנת 1979, מה שהפך אותו לאלבום הראשון בהיסטוריה שחצה את הסף הזה והתקרב לכ-1.4 מיליון דולר! קן קאלייט, טכנאי קול ומפיק שעבד צמוד עם הלהקה, סיפר: "אני זוכר שלינדסי היה מפיק בכוונה סאונד כל כך נוראי. הוא הגיע לאולפן עם שיער קצוץ ואיפור שכבות על פניו, מראה ששיקף את המהפך המוזיקלי שרצה לחולל. הוא היה מכריח אותי פיזית לעוות את צליל הגיטרה שלו עד שהיא נשמעה כמו ציפורניים ששורטות לוח גיר. בשיר אחר הוא הכריח אותי להקליט אותו שר בזמן שהוא עושה שכיבות שמיכה". "הרגשתי שאני מאבד חלק גדול מעצמי", בקינגהאם הודה. "המחשבה שלי הייתה, 'בואו נחתור תחת הנורמה המקובלת. בואו נאט את מכונת ההקלטה, או נאיץ אותה, או שנשים את המיקרופון על רצפת חדר האמבטיה ונשיר בזמן שאנחנו מתופפים על, ובכן, קופסת טישו!' המוח שלי פשוט דהר קדימה בלי לעצור".

בשירים כמו NOT THAT FUNNY ו-THAT'S ALL FOR EVERYONE (האחרון הוא שיר שאני מ-א-ד אוהב) הוא הקליט שירה וגיטרות כשהוא שרוע על רצפת חדר האמבטיה כדי לקבל הדהוד חלול ומנוכר. אולי הוא למד את השיטה הזו מג'ון לנון שהקליט כך את REVOLUTION 1 לאלבום הלבן? יכול להיות. את ערוצי ההקשה הוא יצר באמצעות תיפוף באצבעות על קופסאות טישו של קלינקס ועל כריות, תוך מניפולציות של מהירות הסליל בטייפ. בשיר הפרוע WHAT MAKES YOU THINK YOU'RE THE ONE, בקינגהאם דרש ממיק פליטווד לנגן תופים במלוא העוצמה בטייק חי אחד וללא שום תיקונים, עד שמיק כמעט התמוטט מאפיסת כוחות על המערכת.

שבטים אפריקאיים, תזמורת צועדת באצטדיון והסוד מאחורי השם

סטיבי ניקס: "ה'שמועות' עלינו היו מושלמות וזה הפך לתקליט מדהים. זה לא היה מתוכנן, אבל לא התכוונו לעשות את אותו התקליט שוב עם TUSK, שיצא אחרי כן. איש מאיתנו לא רצה לעשות את אותו הדבר בדיוק. לינדסי כל כך התעקש לעשות משהו שהוא ההפך הגמור מכל מה שהיה. הוא הודיע ​​על כך באופן כה בוטה, כל כך תובעני שלדעתי שהוא הפחיד את כולנו. היינו כמו, מה לעזאזל קורה כאן? מיק רצה לעשות תקליט עם אופי אפריקני. אז הוא אמר, 'בואו נקליט כלי הקשה מדהימים'. הסכמנו איתו וכולם עלו לרכבת הקצב. אז יצאנו לדרך המסע שנפרם בתהליך והפך למשהו שונה אני חושבת ש-TUSK הוא אלבום מרהיב אבל לינדסי השתלט על התהליך והפך אותו לכבד".

והמסע האפריקאי של מיק פליטווד לא היה רק גחמה חולפת: בתחילת 1979 הוא טס לגאנה עם ציוד הקלטה נייד כדי להקליט מתופפים מקומיים ולהטמיע את המקצבים הללו באלבום. שיא הגרנדיוזיות התרחש בהקלטת שיר הנושא המהמם TUSK. כדי להשיג את הצליל המהדהד, הלהקה שכרה את תזמורת הצעידה של אוניברסיטת דרום קליפורניה – 112 נגנים במדים! הם שכרו ליום שלם את אצטדיון הדודג'רס בלוס אנג'לס כדי להקליט אותם ולצלם את הקליפ הנודע. והנה קוריוז מושלם: הבסיסט ג'ון מקווי היה באותו זמן בחופשה בטהיטי וסירב לקטוע אותה, אז חברי הלהקה פשוט הציבו במקומו על הדשא דמות קרטון בגודל טבעי שלו! ואם תקשיבו בריכוז לשניות הסיום של השיר TUSK, תוכלו לשמוע נביחת כלב – זהו כלבו של ג'ון מקווי שנכנס במקרה למיקס.

שחרור הקטע הזה כסינגל הראשון מתוך האלבום העניק ללא ספק דיוקן מטעה לחלוטין של התקליט כולו, פשוט כי אף שיר אחר באלבום אינו נשמע כך! אני מניח שזה גם מסביר חלק משנאת המבקרים כלפיו. אבל מצד שני – זו הייתה ללא ספק החלטה אמיצה ונועזת בצורה בלתי רגילה מצידה של הלהקה: היה ברור שהם פשוט סירבו להיראות צפויים, ובשביל זה הם אפילו הקריבו חלק מהזוהר המסחרי המנצנץ שלהם.

וברור שגם פה הייתה דרמה אישית!

סטיבי ניקס: "הרומן שלי עם מיק פליטווד נמשך בשלושת החודשים הראשונים של הכנת האלבום. נפרדנו, החברה הכי טובה שלי, שרה, התאהבה בו וזה פשוט היה סיוט. היא עברה לגור עם מיק בן לילה והיה זה בעלה של שרה שסיפר לי את החדשות. השניים לא טרחו לספר לי. הלכתי והתיישבתי על הר במשך שלוש שעות וצפיתי בחיי עוברים לפני. אז הייתי צריכה לקום למחרת, להתלבש ולהיכנס לעבודה באולפן וכשבמשך חודשים לא יכולתי להסתכל על מיק. זה היה נורא להעביר כך את הזמן.

חודשים של ישיבה באולפן ההוא, חמישה ימים בשבוע, כל היום, וכל הלילה לפעמים, בישיבה על הספה שם. זו הייתה אווירה מאוד מוזרה. לא רציתי לדעת מה קורה. קיללתי את לינדסי על הרעיונות המוזיקליים החדשים שלו. קיללתי את מיק. ידעתי שאסמוך על כריסטין שתשמור איתי על הלהקה הזו מפני שני אלו שגוררים אותנו למקומות מוזרים. מה גם שלא הבנתי את משמעות השם TUSK. לא היה בו משהו יפה או אלגנטי בעיניי. לא ידעתי אז שזה קשור בגניבת שנהב מפילים שנמכר בשוק השחור. כשגיליתי בהמשך את משמעות השם, שנאתי את זה יותר".

וכאן מגיע הטוויסט המצחיק והביזארי ביותר בסיפור: סטיבי ניקס אמנם חשבה בכעס שמדובר בסחר אכזרי בשנהב של פילים, אבל האמת הייתה שונה בתכלית. המילה TUSK הייתה מילת סלנג פרטית, גסה ומטופשת של מיק פליטווד, שבה נהג לתאר את איבר מינו! זו הייתה בדיחה פנימית מתמשכת ומיק התעקש שזו מילה קצרה, גברית ופרימטיבית שמתאימה בול לאלבום. כשסטיבי גילתה בהמשך למה באמת הכוונה, הזעם שלה הרקיע שחקים.

הווידוי קורע הלב של SARA והרוחות של SMILE

בנוגע לאחד השירים שניקס הביאה, SARA - זה גרם לאי נוחות רבה בלהקה. מסתבר ששרה לא רק היה השם של החברה הטובה שלה שבגדה בה, אלא זה היה השם שהיא חשבה לקרוא לו הייתה יולדת את פרי אהבתה עם זמר-מתופף להקת איגלס, דון הנלי. אבל הגורל חשב אחרת ופרי הרומן נקטף בטרם עת. בינתיים בקינגהאם לא הפסיק לעבוד במרץ וכל הזמן חקר לעומק את הפרויקט הגרנדיוזי של בריאן וילסון, SMILE, כדי לקבל משם השראה.

השיר SARA הוא יצירת מופת מהפנטת באורך של מעל שש דקות (שקוצרה באופן אכזרי בגרסת הסינגל לרדיו). סטיבי נהגה לשכב על שטיח האולפן בחושך כמעט מוחלט, מכוסה בשמיכה ושרה לתוך המיקרופון ברגישות מצמררת. השיר נכתב כשילוב כואב בין האובדן הטראגי של ההריון מדון הנלי לבין העלבון הצורב משרה, החברה הטובה שלקחה ממנה את מיק פליטווד. לצד זה, סטיבי סיפקה לאלבום גם את STORMS – בלדה אקוסטית קורעת לב שבה היא מביטה בכאב על סיום הקשרים עם לינדסי ומיק ושרה "תמיד הייתי סערה", ואת SISTERS OF THE MOON המיסטי והאפל, שבו לינדסי שורף את המיתרים בסולו גיטרה פראי ומכשף. תאמינו לי - הוא אחד הגיטריסטים הטובים יותר שיש בעולם הרוק. חבל שרבים לא מציינים את זה.

מנהלי חברת התקליטים בוכים: בונוסים שמתעופפים מהחלון

המתופף מיק פליטווד: "אורח החיים שלנו ממש השתנה בעקבות הצלחת האלבום RUMOURS. זו הייתה הצלחה לא נורמלית. זה נראה כמו סצנה מסרט של פליני. והאולפן שהגענו אליו כדי להקליט את אלבום ההמשך היה משוכלל ומפנק ביותר. בכל זאת, עבדנו קשה מאד, זה היה הכסף שלנו והיה מותר לנו לממן את זה. מה שיצא משם זה אלבום כפול שבו יש הצלחה נסיונית ולצידה שיעור שלימד אותנו דבר חשוב בחיים - שחייבים לקחת סיכונים כדי להתקדם. האמת שזה האלבום האהוב עליי".

ובתוך כל הכאוס היצירתי הזה, אסור בשום אופן לקפח את תרומתה האדירה של קריסטין מקווי. בזמן שלינדסי התפרע וסטיבי שקעה במלנכוליה, קריסטין עגנה את האלבום עם שירי פופ מושלמים: שיר הפתיחה החלומי OVER & OVER, הלהיט הקצבי והסוחף THINK ABOUT ME שהפך ללהיט טופ 20 בארצות הברית, והשיר המרגש והעדין NEVER MAKE YOU CRY. אבל האמת? לדעתי, מה שהיא הביאה ל-RUMOURS היה פי כמה וכמה וכמה ממה שהיא הביאה לאלבום הזה. זה פשוט לא אותו חומר סוחף, עסיסי ומשובח.

מנהלי חברת התקליטים, שהיו צמאים לאלבום המשך מוצלח, היו ממש נרגשים כשנקראו להקשיב לתוצרת החדשה. הם התיישבו בכסאותיהם המרווחים במשרד - מוכנים לצהול. אבל כשהם עברו משיר לשיר - האימה אחזה בהם. הם ממש ראו איך הבונוסים שלהם לחג המולד מתעופפים מהחלון של משרדם לרחוב. הם לא מצאו אף שיר מהאלבום שיכל לצאת כסינגל ברור ויצאו חיוורים מרוב אימה. הם ציפו לעוד עשרה להיטי רדיו חלקלקים וממכרים בסגנון DREAMS או GO YOUR OWN WAY, וקיבלו במקום זאת פאזל מוזיקלי מתריס ומוזר.

המהפך של המבקרים וניצחון האומץ האמנותי

פליטווד: "בזמנו נחשב האלבום לגרוע ומבקרי מוזיקה אהבו לקטול אותו. אבל שנים לאחר מכן הם ביצעו תפנית חדה וחזרו אלינו ובפיהם ההודאה שהם אוהבים את זה. מגיע ללינדסי את כל הקרדיט לתעוזה הזו. לא רק על תקליט זה אלא בכלל. הוא עבד קשה להביא את השירים של סטיבי למקום הראוי וכך הפך אותה לדמות הגדולה מקדימה, בעוד הוא נשאר הסוס החרוץ מאחור. הוא בהחלט התמרמר על זה בראיונות לאורך השנים". למרות תחושת האכזבה היחסית של חברת התקליטים לעומת קודמו, TUSK מכר למעלה מארבעה מיליון עותקים, טיפס למקום הראשון במצעד הבריטי ולמקום הרביעי בארצות הברית, והוכיח שאומץ אמנותי שורד את מבחן הזמן.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת: "בעלות של שנתיים ויותר ממיליון דולר, האלבום של פליטווד מאק מייצג הן את המילה האחרונה בפופ האולפנים הקליפורני הראוותני והן זינוק אמיץ אך מהוסס קדימה של הלהקה היחידה משנות השבעים שיכולה לטעון לכימיה מוזיקלית נכונה באופן מסתורי – אם כי לא עוצמתית – כמו זו של הביטלס. בפרצי היצירה וההפוגות שלו ובשינויי הקצב חסרי המנוחה, זה מזכיר באופן בלתי נמנע את "האלבום הלבן" של הביטלס (1968), פאזל הרוק המוזר שהציג את ארבעת המופלאים בשיא אמנותיותם וחוסר החלטיותם.

כמו "האלבום הלבן", זה הוא פחות אוסף של שירים גמורים ויותר פסיפס של רסיסי פופ-רוק מאת יוצרים אינדיבידואליים. עשרים הרצועות של האלבום – תשע מאת לינדסי בקינגהאם, שש מאת כריסטין מקווי, וחמש מאת סטיבי ניקס – מהוות "טריפ" בן שני תקליטים המכסה טווח רחב, מיסודות הרוק'נ'רול ועד לפסיכדליה מצמררת המזכירה את אלבומיה המוקדמים יותר של הלהקה, כמו BARE TREES ו-FUTURE GAMES, ועד לקצוות הראוותניים. "האלבום הלבן" היה גם הוא טריפ, אך כזה ששיקף את הטלטלות החברתיות הסוערות של סוף שנות השישים. TUSK מעורפל הרבה יותר. הוא מוציא את שנות השבעים באנחה ארוכה ומלנכולית.

בבחינת שיר-שיר, החומרים פה חסרים את התמציתיות המבנית של הקטעים המשובחים ביותר בשני תקליטיה הקודמים של הלהקה. אף שאין בו יצירות בעלות ההומוגניות המהוקצעת של השירים מהעבר, ישנם רסיסים רבים שהם מרשימים לא פחות מהרגעים הטובים ביותר בכל אחד מהשירים הללו. אם כריסטין מקווי וסטיבי ניקס היו הקולות הזכורים ביותר בתקליטים הקודמים, הרי שלינדסי בקינגהאם הוא עמוד התווך האמנותי של TUSK. התודות המיוחדות המופנות אליו על גב התקליט מעידות על כך שהוא היה מעורב בהפקה פה יותר מכל חבר אחר בלהקה. זה מוצא את פליטווד מאק מבושמים קלות מיעפת ויין משובח, מתנודדים בשמש של אחר הצהריים המאוחרים ומנהלים שיחת חולין מעודנת. אין ספק, שכולם ודאי מודעים לארעיותו של רגע הזהב שהאלבום הזה לכד באופן כה מלכותי".

עדיין, למרות כל הבעייתיות של האלבום הזה - אי אפשר שלא להעריך את הלהקה הזו על התעוזה האדירה שלה. כי ככה זה צריך להיות באמנות - לא להיתקע במקום, לא? ומי זה הכלב שעל העטיפה? זה הוא סקוטר, שהיה באולפן עם בעליו, קן קאלייט.

אני עוזב במטוס ג'ט...

ב-12 באוקטובר בשנת 1997 נספה הזמר ג'ון דנבר. השדים האפלים, ההסתבכויות והטעות הקטלנית של אליל הפולק האמריקאי.

דנבר לא היה שמו האמיתי - אם תהיתם. שמו האמיתי היה הנרי ג'ון דאוצ'נדורף ג'וניור וכינוי הבמה שלו הומצא לאחר שחבריו המוזיקאים הסבירו לו ששם משפחה גרמני שובר-שיניים שכזה פשוט לא ייכנס לשום שלט חוצות באולמות המופעים, ודנבר בחר כמחווה את שמה של בירת קולורדו האהובה עליו. הוא ידע הצלחות רבות בחייו עם קול הטנור שלו וחזותו המלבבת. הוא היה קול הכנות הבריאה וההנאות הכפריות הפשוטות של שנות השבעים ובעוד שהמבקרים ביטלו את המוזיקה שלו כשמאלצית ודביקה כמו ממתק זול, הציבור אימץ אותה לחיקו. המוזיקה הזו תיעתעה בין זרמי מוזיקה שונים; האם זה פולק? האם זה פופ? האם זה קאנטרי? האמת היא שזה פשוט היה ג'ון דנבר בשיא תפארתו.

ההמנון שנולד במרילנד והדרך הביתה

מי לא מכירים את השיר TAKE ME HOME, COUNTRY ROADS שיצא בשנת 1971 באלבום המצליח POEMS, PRAYERS & PROMISES? דנבר שר את השיר בצורה כה משכנעת, שהיה נדמה שהוא מבקר כל יום במערב וירג'יניה, למרות שבתכל'ס - הוא לא היה שם מעולם עד הקלטת השיר. אחד מכותבי השיר, ביל דאנוף: "פשוט חיפשתי שם אקזוטי וזה מה שעלה בראשי. מבחינתי זה יכל להיות גם מקום באירופה". דאנוף ואשתו טאפי ניוורט החלו לכתוב את השיר בכלל בעת נסיעה לאורך כביש כפרי במדינת מרילנד; השם 'ווסט וירג'יניה' פשוט הסתדר מושלם מבחינת מקצב של ארבע הברות. הם בכלל ייעדו את השיר לזמר הקאנטרי ג'וני קאש, אך כאשר דנבר שמע אותם מבצעים סקיצה ראשונית במועדון בוושינגטון, הוא התלהב עד הגג, נשאר ער איתם עד שש בבוקר כדי לשפץ ולסיים את המילים – והתוצאה הפכה לקלאסיקת ענק שעד היום מהווה את אחד ההמנונים הרשמיים של מערב וירג'יניה.

את השיר המרגש ANNIE'S SONG, למשל, הוא כתב בעשר דקות בלבד בעת שנסע ברכבל סקי באספן קולורדו, מוצף רגשות לאחר ריב והתפייסות עם אשתו אנני. את השיר SUNSHINE ON MY SHOULDERS הוא כתב דווקא ביום חורפי אפור וקודר במיוחד במינסוטה מתוך געגוע לשמש החמימה, ואת ROCKY MOUNTAIN HIGH הוא חיבר בעקבות חוויה שמימית של צפייה במטר מטאורים במהלך מחנה אוהלים בהרים.

בין מטוס הסילון לשמיים הפתוחים

משנת 1976 הפך דנבר פעיל אקטיבי למען איכות הסביבה והקים קבוצת מחקר ללא מטרות רווח, כשהוא רותם את מעמדו הציבורי להגנה על הטבע והיערות הרבה לפני שזה נהפך לאופנה הוליוודית. להיטו הראשון שחשף אותו לקהל הרחב ככותב שירים מחונן בא עם המשפט "אני עוזב במטוס סילון / לא יודע מתי אחזור שוב", מתוך השיר LEAVING ON A JET PLANE שנכלל באלבומו RHYMES & REASONS משנת 1969, אך הפך לפני כן ללהיט ענק שכבש את המקום הראשון במצעד האמריקאי בביצוע שלישיית פיטר, פול ומרי. דנבר כתב את השיר כבר ב-1966 בחדר מלון בוושינגטון בעת שהמתין לשעות טיסה מייגעות, ושמו המקורי היה בכלל BABE, I HATE TO GO, עד שהמפיק שלו דרש לשנות את השם לשם קליט יותר. אבל לא היה זה מטוס סילון שגבה את חייו של הזמר האמריקני המצליח בן ה-53 כי אם מטוס זעיר מתוצרת עצמית, אותו הטיס ואיתו התרסק.

השדים מאחורי החיוך המפורסם

דנבר היה טייס חובב שצבר אלפי שעות טיסה במגוון כלי טיס, אך משנת 1996 נשלל רשיון הטיס שלו לאור שתי הרשעות בגין נהיגה בשכרות, בארבע השנים האחרונות. פניו היו תמיד חייכניים למצלמות, אך מאחוריהן השתררה לא מעט חשיכה; האיש ששידר תום וטוהר כפרי התמודד לאורך השנים עם משברים אישיים, גירושים כואבים והתמכרות לאלכוהול. בשנת 1993 הוא נעצר בעוון שכרות בעת נהיגה ונידון למאסר על תנאי וביצוע מופע צדקה נגד אלכוהוליזם. שנה לאחר מכן הוא התנגש עם רכב הפורשה שלו בעץ. ללא רשיון בתוקף בידו, עלה דנבר למטוס הדו-מושבי, שרכש באוקטובר 1997, והטיס אותו מעל מפרץ מונטריי שבקליפורניה. המטוס התרסק לים.

המלכודת בתא הטייס והצלילה לים

חקירה העלתה כי הוא לא הצליח להחליף בין שני מיכלי הדלק בעת הטיסה, הדלק אזל, המטוס איבד מהירות וצלל למטה. נורמן היקס, השריף ממחוז מונטריי שבקליפורניה, אמר לניו יורק טיימס שעדי ראייה ראו את המטוס מתעופף כ-100 מטר מחופי פסיפיק גרוב, כשהוא נמוך מדי. לפי דוח ה-NTSB הרשמי, הגובה שבו טס לפני הנפילה הוערך בכ-350 עד 500 רגל, כלומר כמאה וחמישים מטרים בלבד מעל פני המים. לפתע המנוע נעצר ובשעה 17:27 נפל היישר למים ולא הותיר לדנבר סיכוי להינצל. הוא זוהה על ידי טביעת אצבע בלבד.

בחקירת ההתרסקות נמצא כי דנבר ניסה לגשת למיכל הדלק הרזרבי, אבל הופתע כשלא הצליח לאתר את המתג שלו, שהועבר על ידי הבעלים הקודמים של המטוס אל מאחורי הכתף השמאלית. במטוס הניסיוני הזה מדגם RUTAN LONG-EZ, מיקומו של בורר הדלק היה שונה לחלוטין מהתכנון המקורי. כדי להגיע למתג, נאלץ דנבר לשחרר את חגורת הבטיחות ולהסתובב לאחור – מהלך שבמהלכו הפעיל ככל הנראה לחץ בלתי רצוני ברגלו על דוושת ההיגוי הימנית, דבר שגרם לאובדן שליטה מיידי ולצלילה ספירלית קטלנית. בהלווייה שלו, שנערכה חמישה ימים לאחר ההתרסקות, השתתפו אלפים רבים, ואפרו פוזר בהרי הרוקי האהובים עליו.

הקשר המצמרר לאסון מעבורת החלל

דנבר ניצל בעבר ממוות אווירי כשהיה נואש להיות האזרח ראשון בחלל, וניגש לבדיקה הפיזית והנפשית שערכה נאס"א. הוא עבר בצורה משכנעת וניגש לשדל את הממשל האמריקני לכלול אותו בסדרת ההכנות לשיגור מעבורת החלל הבאה, אך סורב ובמקומו נבחרה המורה כריסטה מקאוליף במסגרת פרויקט 'מורה בחלל'. המעבורת "צ'אלנג'ר" עלתה בלעדיו השמיימה, ב-28 בינואר 1986, ורגעים לאחר השיגור היא התפוצצה באוויר והותירה מיליונים רבים בתדהמה כואבת. כל שבעת אנשי הצוות נהרגו ודנבר כתב לזכרם את השיר FLYING FOR ME, שנכלל באלבומו ONE WORLD מאותה שנה. השמיים שהעניקו לו השראה כל חייו היו גם אלה שחרצו את גורלו בסופו של דבר.

פול מקרטני מת!

ב-12 באוקטובר בשנת 1969 שידר ראס גיב כהרגלו בתחנת הרדיו בדטרויט, WKNR-FM. אז הוא העלה לשידור שיחת טלפון ממאזין שאמר לו כי פול מקרטני מת.

בצהרי יום ראשון, ה-12 באוקטובר 1969, באולפני תחנת הרדיו המחתרתית WKNR-FM בדירבורן (סמוך לדטרויט, מישיגן), שדרן הרדיו ראס גיב ניהל את תוכניתו השבועית הרגועה. התחנה נודעה בקו מוזיקלי מתקדם וחופשי, אך איש לא שיער ששיחת טלפון ספונטנית אחת ממאזין תהפוך את אותו שידור למפץ הגדול של תיאוריית הקונספירציה המפורסמת ביותר בתולדות הרוק.

השיחה שהציתה את ההיסטריה

במהלך השידור התקשר לאולפן צעיר שהזדהה בשם טום (מאוחר יותר זוהה כטום זרסקי, סטודנט מאוניברסיטת איסטרן מישיגן). זרסקי לא התקשר כדי לבקש שיר רגיל, אלא כדי להפציר בגיב לבצע ניסוי בשידור חי עם "האלבום הלבן" של הביטלס שיצא כשנה קודם לכן.

חילופי הדברים המדויקים בין המאזין לראס גיב התנהלו כך:

טום: "ראס, שמעת פעם על השמועה שפול מקרטני מת?"ראס גיב: "פול מקרטני מת? לא. על מה לעזאזל אתה מדבר?"טום: "קח את האלבום הלבן של הביטלס, תשים את פתיחת הקטע REVOLUTION 9, אז תסובב את התקליט לאחור."ראס גיב: "לסובב אותו לאחור? למה שאעשה דבר כזה? מה יש שם?"

טום: "הקשב לקטע שבו הקול המוזר חוזר שוב ושוב על המילים NUMBER NINE, NUMBER NINE. אם תסובב את הפטיפון אחורה, תשמע מסר מוחבא". ראס גיב: "ומה המסר הזה אומר?" טום: "הוא אומר בבירור:TURN ME ON, DEAD MAN.

זרסקי המשיך וטען כי מקרטני נהרג בתאונת דרכים מסתורית עוד בנובמבר 1966, הוחלף בכפיל ושאר חברי הלהקה, מוכי אשמה, שותלים רמזים מוצפנים באלבומיהם עבור המעריצים הערניים.

גיב, שהיה ספקן ומשועשע, החליט לזרום עם הרעיון. הוא ניגש לפטיפון באולפן, הניח את המחט על תחילת הרצועה האוונגרדית ובאמצעות אגודלו החל לסובב את תקליט הוויניל לאחור כשהמיקרופון פתוח לרווחה אל גלי האתר. מבעד לרעשי החריקה והצלילים המעוותים, נשמע הביטוי החוזר NUMBER NINE כשהוא מתהפך לפונטיקה מצמררת וברורה באופן מטריד. באותו רגע השתנתה האווירה באולפן באחת. גיב נחרד, צעק בשידור חי: OH MY GOD ואיבד את העשתונות: "תורידו את זה מיד! תסגרו את זה! הולי שיט, תחזירו את הבחור הזה לקו מיד!"

התדהמה של גיב לא הייתה הצגה. השילוב בין המוזיקה הניסיונית של לנון לקול ההפוך שידר תחושת מסתורין אמיתית שהיממה את השדרן ואת המאזינים ברחבי אזור דטרויט.

המרכזייה קורסת: מצעד הרמזים

בתוך דקות ספורות קרסו קווי הטלפון של תחנת WKNR מעומס בלתי נתפס. שידור של שעתיים הפך למרתון שנמשך עמוק לתוך הלילה, כאשר מאות מאזינים עלו לשידור כדי להוסיף "ראיות" ורמזים משלהם.

השמועה אמנם החלה לצוץ חודשים ספורים קודם לכן בביטאוני סטודנטים קטנים באיווה, אך היה זה השידור החי של ראס גיב ב-12 באוקטובר 1969 שהעניק לה תנופה המונית. יומיים לאחר מכן, פרד לאבור, עיתונאי סטודנט מאוניברסיטת מישיגן שהאזין לתוכנית, פרסם מאמר סאטירי מפורט בעיתון מישיגן דיילי, שחיבר את כל הנקודות הללו לכדי סיפור קוהרנטי. והסיפור? מהומור הוא הפך להיות האמת לאמיתה והתפשט כמו אש בשדה קוצים לעיתונות הארצית.

הסיפור נמצא גם כן בספר שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!" - עם פרטי מידע אמיתיים מאז, כולל נדירים מ-א-ד שלא נכתבו באף ספר אחר של הביטלס אך פורסמו בזמן אמת.

גם זה קרה ב-12 באוקטובר. מאחורי הקלעים ועל הבמות התרחשו אינספור סיפורים קטנים, מוזרים ומדהימים, שהוסיפו צבע, דרמה וגם קורטוב של הומור שחור לפנתיאון של הרוק.

מפגש הענקים בליברפול

השנה היא 1962, והעולם עוד לא ממש יודע מי הם ארבעת הצעירים מליברפול שעתידים לשנות אותו לנצח. באותה שנה, חברי להקת הביטלס, עוד לפני הפריצה המטאורית שלהם, זכו לכבוד גדול כשנבחרו לחמם את אחד מאבות המזון של הרוק'נ'רול, הפסנתרן והזמר האנרגטי ריצ'ארד הקטן. המפגש ההיסטורי אירע במהלך הופעה בניו ברייטון, אנגליה. זה קרה באולם ה-TOWER BALLROOM במסגרת ערב ענקי שיזם בריאן אפשטיין. עבור ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו, לחלוק במה עם גיבור ילדותם, היה רגע מכונן. פול מקרטני בפרט ישב מהופנט ושתה בצמא כל תנועה: הצרחה הגבוהה והמפורסמת שפול שכלל לימים בביצוע ללהיט LONG TALL SALLY – ואחר כך המשיך איתה בחדווה לתוך I SAW HER STANDING THERE ו-SHE LOVES YOU – נולדה ישירות מהחיקוי האובססיבי שלו לסגנון הפראי של ריצ'ארד. 

ריצ'ארד, מצדו, התרשם מהבחורים הצעירים ואף העניק להם כמה עצות זהב על איך לכבוש את אמריקה. האירוניה הנפלאה היא שבדיוק שבוע אחד בלבד קודם לכן, ב-5 באוקטובר 1962, יצא לחנויות התקליטים בבריטניה סינגל הבכורה הצנוע שלהם, LOVE ME DO. איש מהנוכחים באולם לא שיער אז שהלהקה החימום הצנועה הזו תהפוך תוך זמן קצר לתופעה גדולה יותר מהאליל אותו העריצו.

כשהג'אז פגש את החוצפה הישראלית

נקפוץ קדימה בזמן לשנת 1974, אל אפיזודה ישראלית במיוחד. וירטואוז אורגון ההאמונד, ג'ימי סמית', מהדמויות המשפיעות ביותר בעולם הג'אז, נחת בישראל לסדרת הופעות מסקרנת. סמית' היה מאותם גאונים נדירים שהושיבו את אורגן ההאמונד B3 על כס המלכות של המוזיקה העולמית והשפיעו בעקיפין על כל קלידן רוק שמכבד את עצמו, מג'ון לורד ועד קית' אמרסון. יחד עם הגיטריסט הצמוד שלו, ריי קרופורד, הוא הופיע בבנייני האומה בירושלים, ולאחר מכן המשיך להיכל התרבות בתל אביב, לעין גב ולאודיטוריום בחיפה.

הקהל הישראלי ציפה בכיליון עיניים לחוות את הקסם של האיש שהפך את אורגן ההאמונד לכלי סולו מוביל. אלא שהרומן הלוהט הסתיים בטונים צורמים. לאחר אחת מהופעותיו, נתקל סמית' בביקורת קטלנית בעיתונות המקומית. לאחר שתירגמו לו את מה שכתוב (לא ציפיתם שהוא ייקרא בעברית, כן?) המוזיקאי, שלא היה רגיל ליחס שכזה, רתח מזעם, ארז את חפציו ועזב את הארץ בטריקת דלת, לא לפני שהצהיר בפני מקורביו שהקהל הישראלי פשוט אינו מבין דבר וחצי דבר בג'אז אמיתי. נו, כנראה שגם לאורגן האגדי ביותר יש גבול לסבלנות מול הפובליציסטיקה המקומית שלנו.

סוף עידן: רוד סטיוארט והפרידה הכואבת

שנה לאחר מכן, ב-1975, מעבר לאוקיינוס האטלנטי, התרחש סופו של עידן ברוק הבריטי. רוד סטיוארט, שהקריירה שלו כסולן נסקה לגבהים מסחררים, עלה לבמה בפעם האחרונה עם להקת האם שלו, THE FACES. הלהקה, שהייתה ידועה בהופעותיה הפרועות והספוגות באלכוהול וקוקאין, סימלה את הצד הבלגניסטי והמחוספס של הרוק. החבר'ה האלה ידעו לייצר רוק'נ'רול שורשי ומשוחרר, עם אלבומי מופת כמו OOH LA LA וגם A NOD IS AS GOOD AS A WINK... TO A BLIND HORSE, אבל האגו וההצלחה הנפרדת של רוד כבר מתחו את החבל עד הקצה. 

הופעת הפרידה נערכה בניו יורק, באולם המקורה המפורסם בלונג איילנד, NASSAU VETERANS MEMORIAL COLISEUM. כדי להפוך את הערב הזה למיתולוגי באמת, עלה לבמה בהפתעה חבר טוב של החבורה, קית' ריצ'רדס, והצטרף אליהם לג'אם לוהט של קלאסיקות כמו TWISTIN' THE NIGHT AWAY ו-SWEET LITTLE ROCK AND ROLLER – רגע לפני שרון ווד נחטף סופית והפך לחבר מן המניין ברולינג סטונס. והייתה רגע מתוק-מריר למעריצים שידעו שזהו סופה של אחת הלהקות הכריזמטיות והמהנות של התקופה.

לילה של דם, יזע ודמעות בלוס אנג'לס

האלימות, שלעיתים מרימה את ראשה המכוער בעולם הרוק, הגיעה לשיא מצמרר בשנת 1980. במהלך הופעה של להקת הג'אז-רוק המצליחה "דם, יזע ודמעות" בלוס אנג'לס, באמפיתיאטרון הפתוח היוקרתי THE GREEK THEATRE, התרחש אירוע מחריד. אדם מעורער בנפשו, שהיה חמוש בסכין, החל לדקור באופן אקראי אנשים בקהל. חברי הלהקה, שהרגילו את העולם לשילוב כלי נשיפה גאוני והרמוניות מפוארות בשירים כמו SPINNING WHEEL ו-YOU'VE MADE ME SO VERY HAPPY, מצאו את עצמם קופאים באימה על הבמה מול זעקות הקהל וצפירות האמבולנסים. במהומה שנוצרה נפצעו שמונה אנשים, וההופעה, שאמורה הייתה להיות חגיגה של מוזיקה, הפכה לזירת אימה. האירוע הטראומטי הותיר צלקת עמוקה בקרב חברי הלהקה והקהל כאחד.

ביי ביי ג'ין וינסנט

ב-12 באוקטובר בשנת 1971 מת ג'ין וינסנט - מחלוצי הרוק'נ'רול, עם הלהיט "בי בופ א לולה". סיפורו היה רע ומר. ג'ין וינסנט (יוג'ין וינסנט קראדוק) שייך לקבוצה קטנה משנות החמישים שעיצבה את ההיסטוריה המוקדמת של הרוק'נ'רול עם תדמית שלא נראתה כמותה לפני כן. בניגוד לאלביס פרסלי או באדי הולי, הצלחתו הבינלאומית של וינסנט נבנתה דווקא על תדמיתו הכועסת והמחוספסת שצעירים רבים הזדהו איתה. וינסנט ידע כאב כשבגיל 17 נדרס על ידי מכונית ורגלו נפגעה באופן חסר תקנה. הוא לא נתן למכשול זה לעצרו וביסס את מעמדו כילד הפרוע יותר של הרוק'נ'רול עם להיטו הגדול, "בי בופ א לולה". בתאונה עם אדי קוקראן הוא נפצע שוב באותה רגל והכאבים חזרו. בשנת 1964 כבר היו הכאבים ברגלו חזקים יותר והוא פנה לאלכוהול והפך לשתיין.

בסוף הסיקסטיז הוא כבר היה צל חיוור של עצמו והקריירה שלו צנחה לקרשים. כשהגיע להופיע באנגליה, הוא היה צל חיוור של עצמו וקיבל 35 ליש"ט בלבד עבור כל הופעה. הוא היה מכור לאספירין ובלע את התרופה ללא התייחסות למינונים רפואיים כשהוא מחליק אותה בגרון עם ג'ק דניאלס, להשכיח את כאבי רגלו שהייתה כבר גמורה. בדיילי מירור הבריטי ניסו אז להחיות את שמו: "תצביעו, כל האנשים שזוכרים את ג'ין וינסנט. בטח אין הרבה מכם, אבל זה מובן כי במשך שנים לא שמענו ממנו, אחד הכוכבים הגדולים של הרוק מפעם. מחוץ לבמה הוא היה איש של מצבי רוח משתנים. הוא לא תיקשר עם הסביבה אך זה לא היה בכוונה. הוא מיעט לדבר בקול שהיה חזק מלחישה. למרות שעל הבמה הוא עדיין ידע להופיע, הוא לא הצליח לסגל לעצמו פרסונה שכזו גם מחוצה לה. הייתי בטוח שהוא סיים את הקריירה שלו והנה הוא פה באנגליה, חתם בחברת התקליטים של השדרן ג'ון פיל ועומד להוציא אלבום. גרסתו החדשה ללהיט העבר, 'בי בופ א לולה', אמורה לזכותו בלהיט נוסף". ובכן, ההצלחה הזו לא הגיעה. כשחזר משם לביתו שבדרום קליפורניה, גילה שאשתו לקחה את ארבעת ילדיהם ויצאה ללא כוונה לחזור.

נסיונו לחזור בהופעה בפסטיבל רוק בטורונטו (בו הופיע לראשונה ג'ון לנון ללא הביטלס) נתקבל באכזבה והוא שב לבית מוזנח, דרישות לדמי מזונות מגרושתו ולוח זמנים ריק מעבודה ומלא באכזבות, כאב נפשי, אולקוס ותסכול. הוא לא הצליח לאכול, שתה ללא הרף ובטנו התנפחה באופן מבהיל. הוריו נבהלו ממצבו וביקשו לאסוף אותו לביתם. הוא הסכים, אך עם כניסתו לבית חטף לפתע שבץ, נפל לרצפה, ראשו נחבט בחוזקה ופיו התמלא בדם. לפי הדיווחים, מילותיו האחרונות היו, בעת ההמתנה לאמבולנס: "אם אצא מזה, אהיה אדם טוב יותר". לאחר מספר שעות נקבע מותו, בבית החולים, בגיל 36.

סיד וישס מסובך כהוגן!

ב-12 באוקטובר בשנת 1978 נעצר בסיסט להקת הסקס פיסטולס, סיד וישס, והואשם בדקירה למוות את חברתו, ננסי ספאנג'ן, במלון צ'לסי. גופתה, כשהיא לבושה רק בתחתונים וחזיה, נמצאה באמבטיה שבחדרם בקומה הראשונה של המלון עם פצע דקירה בודד וקטלני בבטנה. סכין גדולה, חדה ומגואלת בדם נמצאה בחדר השינה. מדובר היה בסכין ציד מתקפלת מדגם JAGUAR K-11 שווישס רכש ימים ספורים קודם לכן ברחוב 42. חבריו של וישס לסצנת הפאנק מיהרו לספר כי השניים רצו למות יחדיו וכי היה ביניהם הסכם שכזה. אחרים טענו שיכול להיות שדווקא היא זו שדקרה את עצמה או שמא מישהו אחר פרץ לחדר וביצע זאת. וישס טען שלא זכר כלל את מה שקרה – "ישנתי במהלך התקרית", הוא אמר לחבר שבא לבקרו בכלא.

חמישה ימים לאחר מכן הוא הוצא מהכלא בערבות, בסך 25,000 דולרים שהפקידה חברת התקליטים וירג'ין. אז הוא ניסה להתאבד, כשהוא צועק בכאב כי לא קיים את הבטחתו לננסי. אמו של וישס מיהרה לטוס מלונדון לניו יורק והשמועות התעקשו אז כי חתמה על חוזה עם הניו יורק פוסט, שישלם לה 10,000 דולרים תמורת קבלת הסיפור שלה. בינתיים ליבה העיתון את האש היוקדת נגד וישס, בדיווחים יומיים ושליליים ביותר עליו.

וישס נותר חופשי עד ה-7 בדצמבר, כשנכלא שוב לאחר שתקף בפאב במנהטן את טוד סמית', אחיה של הזמרת פאטי סמית'. בויכוח בין השניים נטל וישס לידו כוס בירה וניפץ אותה בפניו של סמית', שנזקק לחמישה תפרים מעל עינו. וישס הגיע למחרת לבית המשפט כשידו חבושה וניסה להסביר לתקשורת, "אם מישהו בא לתקוף אותך,לא תתקפהו בחזרה?". הוא הושלך בחזרה לכלא עד היום הראשון של פברואר 1979, כששוחרר בערבות בסך 50,000 דולר, בעוד עורך דינו עמל לבטל את האישום ברצח ננסי.

למחרת נמצא וישס בן ה-21 שרוע ללא רוח חיים במיטה, בדירה שהייתה שייכת לידידתו, מישל רובינסון, שגילתה אותו כך בשעה 12:30. במשטרה מיהרו להצהיר כי סיבת מותו נבעה ממנת יתר של הרואין טהור. לפי הטרגדיה המזעזעת שנחשפה לימים, הייתה זו אמו שלו עצמו שסיפקה לו את מנת ההרואין הקטלנית כדי לחגוג את שחרורו ממעצר. עורך דינו מסר לתקשורת: "אני בטוח שהיה לו טיעון מוצלח לחפותו במשפט. אנחנו היינו מוכנים לעמוד במשפט ולטעון לחפותו במקום שנכריז על הגנה פסיכיאטרית. הוא כבר לא היה מכור להרואין בתקופה האחרונה. הוא פשוט היה בחור צעיר ומבולבל. אתמול, כשדיברתי איתו, הוא היה חד כתער".

הסופרימס - להיט חדש וענק!

ב-12 באוקטובר בשנת 1966 יצא בארה"ב תקליטון חדש לשלישיית הסופרימס, עם השיר שיהיה להיט, YOU KEEP ME HANGING ON. זה היה מאמץ מודע של צוות כותבי השירים בריאן הולנד, למונט דוזייר ואדי הולנד ליצור שיר רוק עם רית'ם אנד בלוז עבור שלישיית הסופרימס. אחד המרכיבים שנשאר קבוע במהלך שנות ה-60 עם שירים כמו זה היה להקת נגני הסשן שהיו אחראיים על הסאונד של מוטאון. אמנים שחתמו בחברה הזו נהנו מאור הזרקורים, אבל הגברים שניגנו את המוזיקה נשארו אנונימיים למעט המעריצים האדוקים שהיה אכפת להם מספיק לגלות מי האנשים שמאחורי הלהיטים.

הליבה של להקת האולפן של מוטאון הייתה קבוצה הידועה בשם THE FUNK BROTHERS. "החבר'ה האלה היו צריכים להיות הכי טובים אי פעם," הודה דוזייר. בתוכם היו הבסיסט ג'יימס ג'מרסון, המתופפים בני בנג'מין ואוריאל ג'ונס, הגיטריסט רוברט ווייט והקלידן ג'וני גריפית'.

"אפשר להשוות את הקצב שלנו לכל דבר אחר שקרה בזמן ההוא ולגלות שהיינו פשוט טובים יותר", גריפית' סיפר בראיון. "הדבר היה הרבה יותר הדוק. ידענו להינעל על גרוב. העיקר היה שכולנו גדלנו יחד".

עוד אחד מהאלמנטים בהצלחה של הסופרימס היה ששתי נשים שרו בעיקר רקע ותפקיד השירה הראשי הוענק לדיאנה רוס, אם כי מרי ווילסון אמרה שהיא מעולם לא הרגישה כמו זמרת רקע עד לרגע בו שונה שם ההרכב לדיאנה רוס והסופרימס. "זה תמיד הפריע לי כשאנשים התייחסו אליי כאל זמרת רקע. היינו להקה וכל תפקיד היה חשוב. אז מעולם לא ראיתי את עצמי רק ברקע. כשאנשים שואלים על זה, אני אומרת להם שאני כוכבת ברקע". אבל זמרת אחרת בלהקה, פלורנס באלארד, לא אהבה את המצב הזה. היא ניסתה להתמרד והועפה כשבמקומה הובאה סינדי בירדסונג.

ובנוגע לשיר, שיצא בשנת 1966 ושמו שונה מהשם PAY BACK, הוא עוסק באישה שיודעת שהחבר שלה לא אוהב אותה, אבל אינו מספיק גבר כדי להיפרד ממנה. כל מה שהיא יכולה לעשות זה להפציר בו שישחרר אותה לחופשי. דוזייר הסביר: "לעיתים קרובות נפרדתי מחברה לשבוע רק כדי להיות מסוגל לקבל את התחושה האמיתית של פגיעה כדי שאוכל לכתוב את מה שאני כותב מניסיון. אני צריך להוסיף שאני תמיד דואג שנתקן את היחסים שוב אחרי שהשבוע נגמר, אבל אני כל הזמן עובד ליד הפסנתר - זה מקור השחרור שלי, כמו כדור הרגעה.

דוזייר גם יצר את ליין הגיטרה המגמגם, שבתחילת הישר ואשר נוצר בהשראת אות הרדיו עבור מבזקי חדשות. הוא נוגן על ידי רוברט ווייט, שהיה אחד הגיטריסטים של להקת האולפן של מוטאון.

כשהבנות שרות כבדרך אגב, "אין לי שום דבר שאני יכולה לעשות בקשר לזה" זה נשמעת כמו משהו ספונטני, אבל זה היה מאוד מתוכנן. דוזייר אמר: "רצינו לעשות את זה אמין, להוסיף קצת דיבורים יומיומיים, כאילו הבחורה באמת עברה את המצוקה הזו. כשאתה מגיע לנקודה מסוימת עם סיטואציה, אתה מבין, 'היי, אין שום דבר שאני יכול לעשות בקשר לזה'. פשוט תתמודד עם זה הכי טוב שאתה יכול".

להקה חדשה מניו יורק, ונילה פאדג', הקליטה גרסת כיסוי מצליחה שהגיעה למקום ה-6 בארה"ב בשנת 1968. מתופף הלהקה, כרמין אפיס, הסביר בראיון: "בשנת 1966, כשהצטרפתי ללהקה, היה דבר שהסתובב באזור ניו יורק ולונג איילנד שהיה בעצם הקטע של האטת שירים. אני חושב שכולנו חיפשנו שירים שהיו להיטים וניתן היה להאט אותם עם רגשות. סוג של שיר. כשהסופרימס עשו את זה, זה היה כמו שיר שמח אז ניסינו להאט את השיר ולהכניס בו את הרגש שצריך להיות לו עם התחושה הכואבת. הקלטנו את זה באולפן בטייק אחד - במונו".

תיזהר - היא זוללת גברים!

ב-12 באוקטובר בשנת 1982 יצא תקליטון חדש לצמד הול ואוטס, עם השיר MANEATER. זה מסוג הלהיטים שהושמעו היטב ברדיו באותם ימים, כשרבים לא ידעו שלצמד הזה, דאריל הול וג'ון אוטס, הייתה היסטוריה ארוכה כבר מתחילת הסבנטיז. השנים, שהושפעו רבות מהמוזיקה השחורה, יצרו פה עוד שיר שנשמע כאילו הועתק היישר מהקטלוג של חברת מוטאון.

ג'ון אוטס, הגיטריסט והשפם מהשניים, אמר: "ההצלחה שלנו באייטיז לא הייתה כל כך כייפית כמו שאתם חושבים. הדרישות היו כל כך גדולות. נהניתי משנות השבעים הרבה יותר. היה לי יותר כיף. זה היה זמן חופשי לגמרי, כשאתה בלהקת רוק ונוסע בטנדר. הרבה יותר כיף מלטוס במטוס פרטי ולתהות מה קורה איתך".

השיר MANEATER עוסק באישה מאוד מפתה ובעלת טעמים יקרים שמשתמשת בגברים כדי לספק את גחמותיה. המילים בשיר זה משתמשות במותג יוקרתי כדי לפתח את הדמות כפי שהיא מתוארת כ"חתולה פראית שנרגעת מגרגור של יגואר", בהתייחס לרכב היוקרתי.

זה אחד מכמה שירים של הול ואוטס שחברתו של הזמר, דאריל הול (שרה אלן) עזרה לכתוב וזכתה בקרדיט. לפי הול, לשיר המקורי היו מילים נוספות בפזמון אחרי "היא טורפת גברים". אלן שכנעה אותו לסיים את השירה שם, ולדברי הול זה גרם לשיר לקבל צורה. הול: "היא הייתה ממש טובה בקפיצה למחשבות שלי ולעזור לי לאחד אותן".

למרות מה שרבים חשבו, השיר בכלל לא עוסק בבחורה. ג'ון אוטס אמר בעבר שזה על העיר ניו יורק בשנות ה-80 וכיצד דברים כמו חמדנות וקמצנות יכולים לאכול אדם חי. הוא גם סיפר שכתב את הפזמון ("אוווווווווו הנה היא באה.... תזהר ילד, היא תלעס אותך") כשיר רגאיי. הוא אמר שדאריל הול אהב את המילים אבל לא אהב את המנגינה וצעק, "הול ואוטס לא עושים רגאיי!". אז הזמר שינה את המנגינה והשלים את שאר המילים עם שרה אלן.

הסרטון לשיר הזה היה עניין מבולבל, שהיה אופייני לשנת 1982 בראשית ימי MTV. הול ואוטס התעניינו מעט בסרטונים שלהם, כך שבמאים שנשכרו על ידי חברת התקליטים שלהם יכלו לעשות כמעט כל דבר שרצו. בסרטון השיר הוא בעיקר צילומים של הלהקה עם צילומים מדי פעם של בחורה לצד פנתר. הול: "מישהו החליט שהסרטון לא יהיה שלם אלא אם כן יהיה לנו פנתר אמיתי, כחיה אוכלת אדם. החיה הופיעה לשנייה וחצי בסרטון וזה כנראה עלה 10,000 דולר". בינואר 1983 הגיע השיר למקום הראשון ברשת ג'.

אהבה קוצנית במיוחד

לעיתים, גם מחוות של אהבה מצד מעריצים עלולות להסתיים באופן כואב, תרתי משמע. תשאלו את איאן אנדרסון, הסולן והחלילן המפורסם של להקת ג'ת'רו טול. בשנת 1979, במהלך הופעה באולם היוקרתי מדיסון סקוור גארדן, הושלך לעבר הבמה ורד על ידי מעריץ נלהב. אלא שלרוע המזל, בגבעול הוורד נותר קוץ חד, והפרח פגע ישירות בפניו של אנדרסון. הקוץ שרט את עינו הימנית ופצע אותה. אנדרסון, מקצוען אמיתי, המשיך בהופעה על אף הפציעה. אך בעקבות השריטה החמורה בקרנית נאלצה הלהקה לדחות שתי הופעות עוקבות כדי לאפשר לעינו להחלים. ככה זה ברוק: לפעמים גם הרומנטיקה הכי יפה נגמרת בחדר מיון.

פצצות פופ משנות השמונים

הצד הקליל יותר של ההיסטוריה המשיך להתנגן, ובשנת 1984, צמד הפופ המצליח הול ואוטס, שהיה בשיא כוחו, שחרר תקליט חדש וקצבי בשם BIG BAM BOOM. התקליט, שהיה חדשני לסאונד של התקופה ושילב סינטיסייזרים ומכונות תופים, הניב את הלהיט OUT OF TOUCH וביסס את מעמדם של השניים כאדריכלי פופ מהשורה הראשונה.

פרידה מחלוצים ושקטים

הזמן, כידוע, אינו עוצר מלכת, וגם עולם המוזיקה נפרד מכוכביו. בשנת 2009, הלך לעולמו בגיל 63 דיקי פיטרסון, הבסיסט והזמר של להקת BLUE CHEER. הלהקה, שפעלה בסוף שנות השישים, נחשבת לאחת מחלוצות ההבי מטאל והרוק הכבד הרועשות באמת. עם צליל מחוספס ועוצמתי שהקדים את זמנו, הם סללו את הדרך לאינספור להקות שבאו אחריהם. פיטרסון מת לאחר מאבק במחלת סרטן הכבד.

שבע שנים קודם לכן, בשנת 2002, נפרד העולם ממוזיקאי בעל סגנון שונה לחלוטין. ריי קוניף, אחד ממובילי ז'אנר ה"איזי ליסנינג", מת בגיל 85 לאחר שהחליק באמבטיה בביתו שבקליפורניה. קוניף, עם התזמורות הגדולות והעיבודים המלטפים שלו, היה אמן המכירות של שנות השישים והשבעים. הוא התמחה בלקיחת להיטי התקופה והפיכתם לקטעים אינסטרומנטליים עשירים וקלים לעיכול, ובכך שמר על רלוונטיות מתמדת וחשבון בנק מרופד. עבור דור שלם, צליל התקליטים של ריי קוניף היה חלק בלתי נפרד מהאווירה בסלון המשפחתי, והעיבודים המוקפדים שלו סייעו בעיצוב הצליל של מוזיקת הפופ של אמצע המאה העשרים. סוף אירוני לאיש שהמוזיקה שלו הייתה המרגיעה מכולן.

בונוס: החודש, אוקטובר (לא ידוע באיזה יום בדיוק) יצא אלבום כפול של להקת סנטנה ושמו MOONFLOWER.

קרלוס סנטנה בספרו: "עד 1977 נמכר האלבום LOTUS (אלבום הופעה משולש משנת 1974) מספיק עותקים כיבוא כדי לגרום לחברת התקליטים קולומביה לעשות אלבום חי - זה היה חלק מההשראה של MOONFLOWER. האלבום היה חציו עם הקלטות בהופעות חיות וחצי שירים מהאולפן. ביל גרהאם קיבל קרדיט באלבום על ה'בימוי' שלו, והוא זה שרצה שנקליט שיר של הזומביס. הוא המשיך להתעקש, וביקש מאיתנו לבחור -TIME OF THE SEASON או SHE'S NOT THERE. ביל היה מעורב יותר ישירות הפעם - לפעמים הוא אפילו היה באולפן... העטיפה היא תמונה שצולמה מהחלק העליון של הר שאהבתי, עם הזהב של השקיעה פרוש על פני העננים. מצאתי את זה בספר תמונות על הרי ההימלאיה". בסוף הם בחרו בשיר השני של הזומביס וקרלוס ניגן בהקלטה בפנדר סטרטוקאסטר. איך אני יודע? כי כך מצאתי שהוא סיפר אז למגזין הגיטריסטים, GUITAR PLAYER.

טכנאי שיכור וקאבר שהתפוצץ במצעדים

והקאבר ההוא לזומביס? הכוונה כמובן לביצוע המחשמל לקלאסיקה SHE'S NOT THERE. זו הייתה בחירה נועזת לכסות קלאסיקה של להקה בריטית, אבל סנטנה רקחה את זה מחדש, עם מקצבים לטינים תוססים ועבודת הגיטרה המיוחדת של קרלוס, שהפיחו חיים חדשים בשיר. השיר המקורי של THE ZOMBIES מ-1964 נולד לאחר שהלהקה זכתה בתחרות כישרונות צעירים בית-ספרית באנגליה, כשהפרס היה סשן הקלטות באולפן מקצועי. הקלידן רוד ארג'נט כתב את השיר במיוחד לאותו מעמד והציב בחזית פסנתר חשמלי – כלי שנחשב אז לחידוש פורץ דרך בעולם הפופ הבריטי.

אלא שבאולפן חיכתה להם דרמה מהסרטים: טכנאי ההקלטה הגיע שיכור כלוט מחתונה, צרח עליהם באוזניות בקללות ואיים להרוס את הסשן. למרבה המזל, כעבור כחצי שעה הוא פשוט התעלף על הרצפה! חברי הלהקה סחבו אותו החוצה, העלו אותו על מונית שחורה, ועוזר הטכנאי הצעיר – גאס דאדג'ן (שלימים הפיק את אלבומי המופת של אלטון ג'ון) – תפס את הפיקוד והקליט את השיר. בגרסה של סנטנה, השיר קיבל זריקת מרקם אפרו-קובני רותח עם השירה הקטיפתית של גרג ווקר וסולו גיטרה טיפוסי של קרלוס שממיס את הרמקולים.   

האלבום הציג הרכב שכלל את קרלוס סנטנה בגיטרה, טום קוסטר בקלידים, גרג ווקר בשירה, דיוויד מרגן בבס באולפן (לצד פבלו טלס שהפליא בבס בהקלטות החיות), גרהאם ליר בתופים ונגני כלי ההקשה פיט אסקודו וארמנדו פרזה יחד עם ראול רקאו על הקונגס וחוסה "צ'פיטו" אריאס הוותיק בטימבלס בהופעות. היה זה הרכב לוהט (נו טוב - עדיין, לדעתי, לא כמו ההרכב הרותח של ימי ABRAXAS, ששם הרגשתי לבה מוזיקלית אמיתית שמתפרצת מכל תו ותו).

אלכימיה מאחורי הקלעים: לרתך אש חיה עם שלמות אולפנית   

הכנת האלבום לא הייתה חפה מקשיים. איזון ההקלטות החיות עם חומרי האולפן דרש שיקול דעת מדוקדק. היו חששות לגבי שמירה על צליל עקבי בכל הרצועות השונות. להקלטות החיות הייתה איכות גולמית וספונטנית, בעוד שרצועות האולפן היו מלוטשות ומרובדות יותר. כדי להתמודד עם זה, סנטנה וקוסטר עבדו רבות על המיקס והרצף של האלבום, והבטיחו זרימה שתשמור על איזון. חלק מההקלטות החיות עברו עריכה מינימלית כדי לשמור על האותנטיות שלהן, בעוד שרצועות אולפן מסוימות עברו רמיקס כדי להשתלב טוב יותר עם הסאונד החי, כשהמפיק דייוויד רובינסון מפקח על התפירה העדינה הזו כדי שהמעבר בין שאגות הקהל האירופי לקירות האולפן המבודדים לא יישמע כמו תאונת דרכים אקוסטית.   

בנוסף, השינויים בהרכב הלהקה במהלך תקופת ההקלטות הוסיפו שכבה נוספת של מורכבות. להיות חבר קבוע אצל קרלוס באותן שנים היה בערך כמו לנסות לבנות בית על חול טובעני – מעל שמונים מוזיקאים התחלפו אצלו לאורך השנים! מוזיקאים באו והלכו, מה שהוביל להתאמות בכימיה של הלהקה. למרות האתגרים הללו, חברי הליבה הצליחו לשמור על סאונד מגובש שזכה לתהודה בקרב הקהל.   

הגאון שעמד בצילו של הענק: הקרע השקט עם טום קוסטר

כמו לרוב עם סנטנה, הצלחתו העצומה של האלבום הייתה נגועה בצער כשהפעם זה סימן את סוף הדרך בלהקה עבור טום קוסטר, שלמרות תפקידו המרכזי כמעבד וכותב שירים - הוא ידע שלעולם לא יקבל את הכבוד המגיע לו בלהקה עם צל ענק כמו קרלוס סנטנה. קוסטר חתום על כמה מרגעי השיא הגדולים ביותר כאן, ובראשם קטע הנושא האינסטרומנטלי הקסום FLOR D'LUNA (MOONFLOWER), שנכתב בהשראת אותו פרח לילי נדיר שנפתח רק בחושך ומפיץ ניחוח משכר.

הוא גם שותף בכיר ליצירת המופת EUROPA (EARTH'S CRY HEAVEN'S SMILE), שגרסת ההופעה שלה באלבום הזה פשוט מרטיטה כל לב. סנטנה החל להלחין את המלודיה של EUROPA עוד ב-1968 כדי לעזור לחבר להירגע מטריפ רע, אבל רק כשקוסטר הוסיף את מהלכי האקורדים המבריקים שלו שנים לאחר מכן, היא הפכה להמנון המרגש שאנחנו מכירים. האלבום הזה הציג לראווה את הנגינה שלו (אם כי אני לא מבין מדוע הוא בחר לשנות קצת את צלילי פתיחת BLACK MAGIC WOMAN עם ההאמונד שלו - זה תמיד צורם לי... הפתיח המקורי של גרג רולי בימי ABRAXAS היה מושלם ומדויק, אז למה לגעת במה שכבר היה מושלם?!). עם זאת, קוסטר היה מתאמץ וקרלוס היה מקבל את המחמאות. זה היה, אחרי הכל, השם שלו על עטיפת האלבום.   

כשהציניות של חברות התקליטים דרסה את הנשמה: תחילת המדרון   

ההצלחה של MOONFLOWER הוכיחה היטב את המשיכה העולמית של הלהקה וזה מכר מיליוני עותקים ברחבי העולם, כשהאלבום זוכה במעמד פלטינה כפולה בארצות הברית ומגיע למקום העשירי במצעד האלבומים של בילבורד – הישג שסנטנה לא ישחזר עד האלבום SUPERNATURAL ב-1999. עם זאת, חברת התקליטים קולומביה לא התרשמה מזה ממש ואנשי השיווק חיפשו כדי להתאים את סנטנה לאופנות המוזיקליות האחרונות שמילאו את אולמות ההופעות - כלומר דיסקו ומוזיקה מסוג AOR (ADULT ORIENTED ROCK).

הקושי של קרלוס סנטנה הוא שהוא לא חשב כמו עסקים אמריקאים, הוא לא באמת התעניין במכירת משהו לכל אחד. בטח, הוא הרוויח הון מנגינת מוזיקה, אבל זה אף פעם לא היה המניע העיקרי שלו. מבחינתו המוזיקה תמיד הייתה מסע רוחני של נשמה, מקצב ואנרגיה טהורה, ולא מוצר פלסטיק שמיועד לקלוע לנוסחאות רדיו. עד סוף שנות ה-70 הייתה תעשיית הרוק כמפלצת כזו שסנטנה כמעט לא זיהה בה את אותו עסק אליו נכנס בסוף הסיקסטיז. למרות מכירות מרשימות של MOONFLOWER - קולומביה הצליחה לשכנע את עצמה ואת סנטנה שזו לא נקראת הצלחה וצריך להתקדם לעבר משהו מסחרי יותר. פה, כנראה, החלה ההחלקה למטה, שבה הלהקה הלכה שולל אחרי הפקות מלוטשות מדי ופחות הרפתקניות. 

בונוס: הסיפור המרתק מאחורי התקליט הנדיר של פיט בראון ולהקת פיבלוקטו.

באוקטובר 1970 יצא התקליט THOUSANDS ON A RAFT של פיט בראון ולהקת PIBLOKTO בלייבל הפרוגרסיבי הנפלא HARVEST. אגב, למקרה שתהיתם מאיפה נולד השם המוזר הזה של התקליט – מדובר בסלנג בריטי עממי מעולם הצבא שמתאר, בהומור טיפוסי, אלפי גרגירי שעועית אפויה ברוטב עגבניות שצפים על צנים כמו "אלפים על גבי רפסודה".

התקליט הראשון שלהם יצא קודם לכן באותה שנה ונשא את השם הארוך, THINGS MAY COME AND THINGS MAY GO BUT THE ART SCHOOL DANCE GOES ON FOREVER – כותרת מפותלת שהבהירה היטב שבראון לא מתכוון לעשות שום הנחות מסחריות לחברות התקליטים. ובכן, בתקליט השני יש פתיחה מוחצת שפשוט חובה להקשיב לה בווליום גבוה. אני מדבר על השיר AEROPLANE HEAD WOMAN. יש בו מהריפים שקשה לא להתמסר להם – פצצת אנרגיה עם עבודת גיטרה מחוספסת של ג'ים מולן ואורגן רועם, שמכינים את הקרקע לשירה הטוטאלית והסוריאליסטית של בראון. חגיגה מוחלטת לאוזניים.

בין גאונות עתידנית לנמרחות פרוגרסיבית: מסע בין שירי האלבום

אוקי, זה אינו תקליט מושלם לטעמי, כי יש בו קטע ארוך מדי בשם HIGHLAND SONG, שנמתח על פני יותר מ-16 דקות ותופס כמעט צד שלם בוויניל. עם כל הכבוד לסולו הגיטרה שמדמה סאונד של חמת חלילים סקוטית, אפילו לאוהב מוזיקה מושבע כמוני יש גבול לכמה אפשר למתוח יצירה אחת לפני שמציצים בשעון, אבל יש בו שירים אחרים שבהחלט מפצים על כך, כדוגמת השיר שציינתי, או GOT A LETTER FROM A COMPUTER הגרובי או שיר הנושא הנהדר.

הקטע GOT A LETTER FROM A COMPUTER הוא פשוט יציאה גאונית שהקדימה את זמנה בעשרות שנים: בראון כתב שם טקסט סרקסטי קורע על מכתב פרידה מנוכר שנשלח ממחשב, עוד בעידן שבו מחשבים היו מפלצות מתכת שתפסו חדרים שלמים ואף אחד לא חלם על רשתות חברתיות. ושיר הנושא, THOUSANDS ON A RAFT, הוא פשוט רוק בלוזי כבד, קצבי ומשובח. 

פיט בראון היה משורר ביט בוהמי שחבר לברוס בימי להקת העל CREAM, ויחד הם יצרו קלאסיקות אלמותיות כמו WHITE ROOM (שנולד מפואמה בת שמונה עמודים שבראון כתב על חדר מגורים מוזנח בלונדון), SUNSHINE OF YOUR LOVE, SWLABR וגם I FEEL FREE. שיתוף הפעולה הפורה ביניהם המשיך גם באלבום המופת של ברוס, SONGS FOR A TAILOR. משם הוא עבר לסצנת הפופ כזמר מוביל עם להקת BATTERED ORNAMENTS. אלא שההרפתקה הזו הסתיימה בצורה צורמת במיוחד: חברי הלהקה החליטו להדיח אותו מתפקיד הזמר יום אחד בלבד לפני הופעת החינם המפורסמת של הרולינג סטונס בהייד פארק ביולי 1969, והשאירו אותו המום ופגוע. משם הוא המשיך לקונספט שונה והפעם עם שליטה מלאה שלו – כזה שבו אף אחד לא יוכל להראות לו את הדלת.

ההארה בטלוויזיה, הטירוף הארקטי והקמת הלהקה

מה שגרם לרצון שלו לשינוי היה צפייה בתוכנית הטלוויזיה FREE FOR ALL של רשת BBC, בה התארח עם להקתו הקודמת. אז הוא הבין שאינו מקבל את התמיכה המוסיקלית הנכונה לשירתו. לא היו שם קלידים והגיטרה והבס בקושי ניגנו מלודיות. לבראון, שלא היה זמר מיומן, זה היה מאוד קשה לשיר עם הג'אז החופשי שמסביבו. אז הוקמה להקת פיבלוקטו – ששמה נלקח מתופעה פסיכולוגית של היסטריה בקרב שבטי האינואיט בקוטב הצפוני – עם הגיטריסט ג'ים מולן, הקלידן רוי שרלנד שהביא ללהקה את אורגן ההאמונד מדגם B2 שלו, המתופף לורי אלן והבסיסט רוג'ר באן. ההרכב הזה הקליט יחד את אלבום הבכורה, אבל עד שהחבורה התכנסה להקליט את THOUSANDS ON A RAFT, הבסיסט רוג'ר באן עזב (למעט תרומה מוקדמת בשיר אחד), ומי שמנגן את הבס ברוב האלבום השני הוא סטיב גלובר. מולן, מצדו, הבריק שם עם טכניקת פריטה ייחודית באגודל בלבד (בהשראת ווס מונטגומרי), שהעניקה לצליל הגיטרה נפח חם ושמן במיוחד.

המבקרים בזמן אמת: התלהבות גדולה מול הרמת גבה

אז מה נכתב בזמנו בביקורות על התקליט? ובכן... בעיתון MUSIC BUSINESS WEEKLY נכתב: "ציפינו שהתקליט החדש של בראון יהיה מיוחד, אבל קיבלנו משהו לא כזה מיוחד. יש פה כמה מילים מיוחדות ונגינה טובה של להקת פיבלוקטו, אבל שני המחנות לא ממש נפגשים. קשה לשמוע את המילים ששר בראון. המזל הוא שהן מודפסות על העטיפה וכך אנחנו יודעים שהן טובות. זה לא תקליט שיימכר היטב". בעיתון מלודי מייקר נכתב: "זה ללא ספק התקליט הטוב ביותר של בראון והוא מוסיקלי בהרבה מקודמיו. יש פה בלדות חזקות לצד רוק אנרגטי ומקורי". בעיתון דיסק אנד מיוזיק אקו נכתב: "הנה התוצאה של שנה שלמה של פעילות יחדיו. המוסיקה מהודקת יותר ועם יותר ביטחון. השירה של בראון השתנתה מאד וזה נהדר לשמוע כך מישהו שמחשיב את עצמו קודם כל כמשורר. הקול שלו הפך להיות עשיר וטוב. יש פה מספיק מילים עתירות משמעות למעריציו". בעיתון SOUNDS נכתב: "למרות דיווחים לא מחמיאים על ההופעות החיות של פיבלוקטו, התקליט הזה טוב ולא נופל למלכודת של חשיבות עצמית".

הסוף הבלתי נמנע ברגע השיא

עם זאת, הביקורת של עיתון MUSIC NOW גילתה את מצבה של הלהקה עם צאת התקליט: "הלהקה התפרקה לפני כמה שבועות, בדיוק כשהחלה לקבל כמה דברים מועילים, כמו התקליט הזה. קולו של פיט בראון, שתמיד חשדנו בו עד כה, נשמע טבעי. הצד האינסטרומנטלי בתקליט חזק, כולל הגיטריסט ג'ים מולן (עכשיו עם בריאן אוגר האורגניסט) שמעניק עבודת גיטרה יוצאת מן הכלל". כמה אופייני לרוק הבריטי של ראשית שנות השבעים – דווקא כשהכימיה המוזיקלית התגבשה לכדי יצירה משובחת, החבילה כולה התפרקה. ג'ים מולן המשיך משם היישר ללהקתו של האורגניסט בריאן אוגר (ששמה OBLIVION EXPRESS) ולקריירה מזהירה כגיטריסט ג'אז ופיוז'ן מוערך, לורי אלן הצטרף להרכב GONG, ופיט בראון הוכיח שוב שלפעמים בשביל להשאיר חותם ברוק לא צריך קול של זמיר אופראי, אלא שירה טוטאלית, כתיבה חדה ומגברים שפועלים בעוצמה מקסימלית.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים