רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-12 באוקטובר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-12 באוקטובר (12.10) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "עסקי המוסיקה הפכו להיות נשלטים על ידי שחיתות. זה מחליא אותי" (אלביס קוסטלו, בעיתון NME בשנת 1982).

ב-12 באוקטובר בשנת 1981 יצא תקליט חדש ללהקת הרוק האירית, U2, ושמו OCTOBER.

שנת 1981. להקת רוק אירית צעירה ומבטיחה מדבלין בשם U2, אחרי תקליט בכורה שזכה לשבחים במגזינים כמו מלודי מייקר ורולינג סטון, נכנסת לאולפן להקליט את יצירתה השנייה. בדומה לתקליט הבכורה שלה, BOY, גם על תקליט זה ניצח המפיק סטיב ליליווייט. ליליווייט היה אז אחד השמות החמים בתעשייה, ונודע בזכות עבודתו על צליל תופים מהפכני. במקביל לעבודתו עם U2, הוא עבד גם עם אמנים משפיעים כמו פיטר גבריאל ולהקת XTC. על הנייר, זהו רגע מרגש של תנופה. במציאות, הלהקה עמדה בפני סערה פנימית כה עזה, שכמעט פירקה אותה לגמרי, והובילה לאחד התקליטים הכי חשופים ומלאי התמודדות שלה – OCTOBER.

בלב הדרמה עמד קונפליקט אדיר בין שני עולמות. שלושה מתוך ארבעת חברי הלהקה, הסולן בונו, הגיטריסט דה אדג' והמתופף לארי מולן ג'וניור, היו חברים בקבוצה נוצרית אדוקה מדבלין שנקראה SHALOM FELLOWSHIP. הבסיסט אדם קלייטון, לעומתם, נותר מחוץ למעגל האמונה הזה. החברות בקבוצה הציבה בפני השלושה דילמה קורעת: האם אורח החיים של כוכבי רוק, על כל המשתמע מכך, יכול בכלל להתקיים לצד אמונה דתית עמוקה?  במהלך העבודה על התקליט, אחד מחברי הקהילה טען שחווה חזון נבואי, שבו נאמר לו כי על U2 להתפרק. הנבואה הזו נפלה על אוזניים קשובות. השלושה לקחו את הדברים ללבם והחלו להטיל ספק רציני בדרכם. הם תהו האם אורח החיים של כוכבי רוק, על כל המשתמע מכך, עומד בסתירה לאמונתם הנוצרית. המתח בין הבמות הרועשות לתפילות השקטות איים לקרוע אותם מבפנים, והם שקלו ברצינות לפרק את הלהקה הצעירה ולבחור בדרך הרוחנית. הספקות הללו העיבו בצורה קשה על תהליך היצירה. האנרגיה, התשוקה והמחויבות הבלתי מתפשרת שאפיינו את U2, פשוט נעלמו. הם התקשו למצוא את הכוח וההצדקה להמשיך, והדבר ניכר היטב באווירה המלנכולית והמהוססת של התקליט.

המאבק הפנימי הזה זלג ישירות לתוך המוזיקה. התקליט OCTOBER כולו רווי ברמזים לתנ"ך ולברית החדשה. הטקסטים, שנכתבו בשיא המשבר, עוסקים בנושאים של אמונה, ספק וחיפוש רוחני. אחד השירים הבולטים, למשל, מתייחס באופן ישיר לצליבתו של ישו, ומשקף את הכאב וההתחבטות של חברי הלהקה. כל צליל בתקליט מספר את סיפור המאבק בין הרצון לשרת את אלוהים לבין התשוקה לנגן רוק. כדי להוסיף לתחושה המקומית והאותנטית, גייסה הלהקה את חטיבת כלי הנשיפה של הרכב דבלינאי אחר, SOME KIND OF WONDERFUL, שהוסיפו את הגוון הייחודי שלהם לאחד השירים.

אך כאילו לא די בקונפליקט הרוחני, אסון נוסף, ארצי לחלוטין, היכה בלהקה והפך את העבודה על התקליט למאתגרת עוד יותר. במהלך סיבוב הופעות בארצות הברית, לאחר הופעה בפורטלנד, אורגון, בשנת 1981, נגנב ממאחורי הקלעים תיק הג'יימס בונד של בונו. זה לא היה סתם תיק – בפנים היו כל הרשימות, הטיוטות והמילים שכתב הזמר עבור התקליט החדש. כל המטען הלירי של הלהקה פשוט נעלם.

הלהקה נכנסה לפאניקה. עם לוח זמנים צפוף באולפן ולחץ מחברת התקליטים, לא הייתה ברירה אלא לאלתר. בונו נאלץ לכתוב מילים חדשות תחת לחץ עצום, לעיתים ממש תוך כדי הקלטה. חברי הלהקה תיארו את החוויה הזו כאחת הגרועות בקריירה שלהם, והיא ללא ספק השפיעה על התוצאה הסופית, שהייתה גולמית, פחות מלוטשת ואולי קצת מאולתרת לדעת מבקרים מסוימים.

ואז, בטוויסט עלילתי ששמור לסרטים, הסיפור קיבל סוף מפתיע. 23 שנים מאוחר יותר, בשנת 2004, התיק האבוד צץ מחדש. אישה בשם סינדי האריס, מעריצה של הלהקה, הבינה שמחברות ישנות שחברתה שמרה עבורה במוסך הן למעשה תכולת התיק הגנוב. התברר שהתיק נמצא בעליית גג של בית שכור בוושינגטון, שנים קודם לכן, על ידי הדייר הקודם שלא ידע איך להשיב את האבדה. לאחר מאמצים רבים של אותה מעריצה ליצור קשר עם הנהלת הלהקה, שיעורי הבית האבודים של בונו הושבו לו. כשהוא קיבל אותם לידיו, בונו תיאר את המעשה כ"מעשה של חסד" וגילה שהמחברות הכילו אפילו טיוטה מוקדמת לשיר שיהפוך מאוחר יותר ל-SUNDAY BLOODY SUNDAY. כך, אובדן התיק לא רק עיצב את התקליט OCTOBER, אלא שינה את מסלול היצירה של הלהקה כולה.

בעולם היצירה והמוזיקה, ישנם רגעים נדירים שבהם אמן מניח את העט, מסיים להקליט, ורק אז, במבט לאחור, מבין את המשמעות האמיתית והעמוקה של מה שזה עתה יצר. השיר TOMORROW, שפותח את הצד השני, הוא כזה בדיוק, שיר שהתחיל כהמנון פוליטי לכאורה והתגלה כקינה אישית וקורעת לב.

כאשר בונו שרבט את המילים לשיר, התמונות שעלו בראשו היו ברורות וחדות: מכונית שחורה חונה בצד הדרך, דפיקה פתאומית על הדלת, תחושה של אסון הממשמש ובא. באופן טבעי, בהתחשב ברקע האירי של הלהקה ובתקופה הסוערת של "הצרות" בצפון אירלנד, הוא היה משוכנע שהוא כותב על הקורבנות התמימים של הסכסוך האלים, על משפחות שקיבלו את הבשורה המרה על מות יקיריהן. זו הייתה פרשנות הגיונית, כמעט מתבקשת, והלהקה נכנסה לאולפן והקליטה את השיר מתוך הבנה זו.

אך האמת, כפי שקורה לעיתים קרובות, הייתה אישית וכואבת הרבה יותר. רק לאחר שהשיר יצא לאור במסגרת התקליט הזה, משהו התחבר בנפשו של בונו. הוא הבין לפתע שהתמונות הללו לא נשלפו מכותרות החדשות, אלא מפינה אפלה וכואבת בזיכרונו שלו. המכונית השחורה לא הייתה סמל כללי לאבל, אלא מכונית הלוויה הספציפית שהמתינה לו בבוקר אחד גורלי. הדפיקה בדלת לא הייתה בשורה על קורבן אנונימי, אלא הרגע שבו נקרא לצאת ולהתמודד עם האובדן הנורא מכל. השיר הזה, כך הוא גילה, היה כולו על מותה של אמו, איריס, שנפטרה באופן טראגי כשהיה בן 14 בלבד. היא התמוטטה כתוצאה ממפרצת במוח בהלוויה של אביה שלה, ומתה ימים ספורים לאחר מכן. השיר תיאר למעשה את בוקר הלווייתה, ואת רצונו העז כנער צעיר לסרב להיכנס לאותה מכונית שחורה ולהיות חלק מהטקס הנורא.

כדי להעניק לשיר את הגוון האירי העמוק שלו, צירפה הלהקה נגן אורח בשם ויני קילדאף, שניגן על חמת חלילים אירית מסורתית. שלא כמו חמת החלילים הסקוטית המוכרת, כלי נגינה זה מופעל באמצעות מפוח המוחזק מתחת לזרוע, מה שמעניק לו צליל מתוק ועדין יותר. קילדאף הוא מוזיקאי מוערך בסצנת המוזיקה האירית, שניגן עם אמנים והרכבים חשובים נוספים כמו THE WATERBOYS ו-CLANNAD הנגינה שלו הוסיפה מימד של אותנטיות וכאב לשיר.

מאחורי השיר הזה מסתתר סיפור כל כך עמוס, משעשע ומותח, שהוא יכול היה לפרנס סרט שלם על להקה צעירה על סף תהום, תרתי משמע.

פנינה בתקליט הזה היא השיר STRANGER IN A STRANGE LAND ששמו נלקח ישירות מספרו של סופר המדע הבדיוני רוברט היינליין משנת 1961. הספר מגולל את סיפורו של ולנטיין מייקל סמית', בן אנוש שגדל וחונך על ידי יצורים ממאדים, וכשהוא מגיע לבסוף לכדור הארץ, הוא מתקשה להבין את התרבות, המנהגים והמוזרויות של בני האדם. התחושה הזו, של להיות אאוטסיידר גמור בסביבה שלך, עתידה להפוך למוטיב מרכזי בחיי הלהקה באותה תקופה.

אבל ההשראה האמיתית למילים נחתה על הלהקה באופן הרבה פחות פילוסופי והרבה יותר מוחשי, באמצע הלילה, בנקודה הקרה והמתוחה ביותר באירופה של אותם ימים. זה קרה בפברואר 1981, במהלך סיבוב ההופעות התובעני שלהם לתקליט הבכורה. חברי הלהקה המותשים מהופעות ומנסיעות, ישנו שנת ישרים בחלק האחורי של וואן הסיורים שלהם, בזמן שהרכב התקרב למעבר הגבול בין מזרח גרמניה הקומוניסטית למערב ברלין.

דמיינו את הסיטואציה: שעת לילה מאוחרת, אווירה כבדה של המלחמה הקרה, ושומרים מזרח-גרמנים חשדניים שלא ממש ידועים בחוש ההומור שלהם. כשהם עצרו את הוואן ובחנו את הנהג, הם דרשו, באופן לא מפתיע, לפתוח את החלק האחורי כדי לראות איזו סחורה מוברחת מסתתרת שם. במקום נשק, סמים או מרגלים, מה שהתגלה לעיניהם הייתה ערימה מנומנמת של ארבעה צעירים אירים מבולבלים, שהתעוררו בבהלה היישר אל פנסיהם המסנוורים של השומרים. להקת רוק בהתהוות.

בעוד חבריו עוד ניסו להבין איפה הם נמצאים, בונו ננעל על פניהם של החיילים הצעירים שעמדו מולו. הוא הופתע לגלות כמה צעירים הם היו, כמעט בני גילו, לכודים במדים, במלחמה שלא הם בחרו, שומרים על חומה מלאכותית. הוא החל לדמיין איך נראים החיים שלהם, מה החלומות שלהם, ומה הם חושבים על החבורה המוזרה שהם בדיוק העירו. המפגש הקצר והטעון הזה הצית את דמיונו והוליד את מילות השיר, שמדברות על תחושת זרות ועל הסתכלות על עולם לא מוכר דרך עיניים חיצוניות. אך הסיפור לא נגמר בגבול הגרמני. לדברי בונו, השיר עסק גם בתחושת הניכור העמוקה שהלהקה עצמה חוותה באותה תקופה. "היינו להקת רוק, אבל לא חיינו כמו להקת רוק," הוא הסביר. "היינו כמו דגים מחוץ למים".

ויש בצד השני קטע בשם SCARLET שבונו נשמע רק שר בו את המילה REJOICE. למעשה, SCARLET במקור היה אמור להיות גם שם התקליט. ההשראה לקטע הזה ניתנה לבונו בעקבות הקלטה של מזמורים גרגוריאניים שניתנה לו ממנהל הלהקה, פול מגינס. האדג' ניגן פה בפסנתר. ואם כבר הזכרתי את REJOICE, יש בתוכו את האמונה ששלושת חברי הלהקה הדתיים אז ראו בה את דרכם: "אני לא יכול לשנות את העולם, אבל אני יכול לשנות את העולם בתוכי אם אשמח". על שיר הנושא של התקליט אמר בונו: "הרעיון היה שנולדנו בשנות ה-60, תקופה שבה המטריאליזם היה בשיא פריחתו. היו לנו מקררים ומכוניות, שלחנו אנשים לירח וכולם חשבו כמה גדולה האנושות. אבל שנות ה-80 היו תקופה קרה יותר, מטריאליות בלי שום אידיאליזם, שמש בלי שום חום, חורף. זה היה אחרי הסתיו, אחרי הקציר".

ויש את I THREW A BRICK THROUGH A WINDOW. זה חשף מאבקים פנימיים עמוקים, הן ברמה הנפשית והן ברמה המקצועית, וכמעט שבר את רוחם של שניים מעמודי התווך של הלהקה. בונו חשף שנים מאוחר יותר שזהו לחלוטין "שיר על לא לחבב את עצמך". הוא תיאר תמונה חיה של הרגעים האפלים הללו, והסביר כי השיר עוסק במצב שבו אדם מביט בהשתקפות של עצמו בחלון וכל מה שהוא רוצה לעשות זה לנפץ אותה לרסיסים. "אני לא ממש יודע מאיפה זה מגיע", הודה בונו. "אני משתדל לא להתמקד בתיעוב עצמי, אבל זה בהחלט מתגנב פנימה מדי פעם".

בעוד בונו נאבק בשדים הליריים והפילוסופיים שלו, בפינה אחרת של האולפן, המתופף לארי מולן ג'וניור ניהל מלחמה מסוג אחר לגמרי – מלחמה פיזית נגד עייפות ותשישות. הלחץ להקליט את התקליט השני והציפיות הגבוהות נתנו את אותותיהם, ומולן מצא את עצמו מתקשה לעמוד בקצב, תרתי משמע. הוא סיפר על כך בגילוי לב, ותיאר איך העבודה על השיר הספציפי הזה הפכה עבורו לנקודת שבירה ובה בעת להתעוררות. התסכול באולפן היה עצום, והמתופף הצעיר, שהיה ידוע בתיפוף המדויק והעוצמתי שלו, הרגיש שהוא פשוט לא מצליח לספק את הסחורה. נקודת המפנה הגיעה למחרת. "כשחזרתי לאולפן ביום הבא", סיפר, "גיליתי שדה אדג' הקליט בעצמו קטע תופים נהדר מעל הערוץ שלי. הייתי כל כך עצבני שהוא הצליח להמציא קטע תיפוף טוב יותר משלי".

אותו רגע של כעס ותחרותיות בריאה היה בדיוק מה שמולן היה צריך. במקום לשקוע ברחמים עצמיים, התקרית הזו הציתה בו אש. "זאת הייתה הבעיטה בתחת שהייתי זקוק לה", הוא סיכם. האירוע הזה המחיש את הדינמיקה הייחודית בתוך הלהקה: חברים שדוחפים זה את זה לקצה, גם אם זה אומר לעצבן אחד את השני, והכל למען המטרה המשותפת של יצירת המוזיקה הטובה ביותר האפשרית. בסופו של דבר, האנרגיה המחודשת של מולן ניכרת היטב בתיפוף השבטי והנחוש שנשמע בגרסה הסופית של השיר, תיפוף שהפך לאחד מסימני ההיכר של הצליל המוקדם והמחוספס של U2. ויש את I FALL DOWN שעוסק באופן בו זוגות אוהבים יכולים להסתבך זה עם זה, לעתים קרובות בדרכים לא בריאות. הוא מספר את סיפורם של ג'ולי וג'ון. ג'ולי כותבת מכתב ובו היא אומרת שהיא עוזבת, אך בכל פעם שהיא מנסה לקום, היא נופלת. ג'ון מוצא את המכתב ודורש מג'ולי להסביר את עצמה ומזהיר אותה שעדיף לה לא לעזוב אותו. ג'ולי פשוט ממשיכה ליפול, ואז ג'ון נופל איתה. לסיפור אין סוף והם כל הזמן נופלים.

ויש כמובן את GLORIA, שפותח את התקליט - התפילה שהפכה להמנון רוק. שם השיר, GLORIA, הוא מילה לטינית שפירושה "תהילה", אך הסיפור מאחורי המילים הלטיניות שבונו צורח בפזמון הוא משעשע למדי ומעיד על הספונטניות שאפיינה את הלהקה בימיה הראשונים. הפזמון IN TE DOMINE פירושו "בך, אלי", אך בניגוד לתדמית המלומדת שאולי דבקה בו, בונו כלל לא היה בקיא בשפה הלטינית. הידע שלו הסתכם בכמה מילים וביטויים ששמע בכנסייה בילדותו. אגב, גם שם הבמה שלו, בונו, נלקח מהביטוי הלטיני BONO VOX, שפירושו "קול טוב". כשהלהקה הקליטה את השיר והסלילים רצו, בונו פשוט שר את מה שעלה לו לראש, בג'יבריש לטיני שנשמע לו נכון באותו הרגע. המשימה הבאה הייתה לפענח מה לעזאזל הוא שר. הוא יצא מהאולפן בחיפוש אחר מילון לטיני, אך מצא משהו טוב יותר: חבר שלמד את השפה ויכל לתרגם עבורו את זעקות הנשמה המאולתרות שלו.

הלחן של GLORIA הוא שילוב של פאנק-רוק נמרץ, והוא כולל רגע נדיר שבו אדם קלייטון פורץ לסולו בס דומיננטי, משהו שהוא כמעט ולא עשה בקריירה של הלהקה. למרות המקורות הרוחניים המובהקים, בונו תמיד אהב את העובדה שהשם GLORIA הוא גם שם של אישה. "אני ממש אוהב את המילים האלה. הן נכתבו מהר מאוד. וזה כל כך שערורייתי ללכת עד הסוף עם כל הקטע הלטיני בסוף. זה עדיין גורם לי לחייך. זה כל כך מטורף, אפי ואופראי. וכמובן, גלוריה היא על אישה, במובן של ואן מוריסון. כלהקה אירית, אתה מודע לזה. מה שקרה באותו רגע היה מעניין: אנשים ראו שאפשר לכתוב על אישה במובן הרוחני, ושאפשר לכתוב על אלוהים במובן המיני. זו הייתה פריצת דרך. פתאום יכולת לשיר לאלוהים, אבל אולי זו בעצם אישה?".

בזמן יציאתו, GLORIA זכה להצלחה צנועה באירופה אך נכשל לחלוטין באמריקה, שם נוגן בעיקר בתחנות רדיו של קולג'ים ולא נכנס למצעדים. רוב הקהל האמריקאי שמע אותו לראשונה רק שנתיים מאוחר יותר, בתקליט ההופעה החיה UNDER A BLOOD RED SKY מ-1983. התקליט הזה, שיצא לאחר ההצלחה הגדולה של התקליט WAR, הפך את U2 לסנסציה.

מבקר הרולינג סטון העניק לתקליט זה רק שלושה כוכבים והסביר אז: "אי אפשר לקחת את U2 ברצינות כמו שהם לוקחים את עצמם. כשהסולן בונו שר שורות כמו 'אף אחד לא עיוור ממי שלא יראה' או 'פתח את הדלת, פתח את הדלת', אני רוצה להסיט אותו הצידה ולאחל לו החלמה מהירה מגיל ההתבגרות. כמובן, הוא מתכוון לכל מילה. אין ספק, אבל עד שבונו יתגבר על הדחף להמציא מחדש כל קלישאה מאפס ולצעוק את זה לעולם, הדרך ליהנות מ-U2 היא להתייחס לשירה שלו כאפקטים קוליים. להתרכז, כמו שהלהקה עושה, בצליל הגיטרה.

התרומה של U2 להתקדמות הרוק היא שהם נפרדו מגיבורי גיטרה, מהרעיון של גיבור גיטרה מסנוור. למרות שהם ממש סוגדים לצליל הסטרטוקאסטר הכבד והמהדהד של THE EDGE - צד שני של התקליט נפתח עם העניין שלו - הוא אשף טכני בערך כמו ניל יאנג. כאשר לשיר U2 יש יותר משני אקורדים (אחד מהם E מינור, הסולם של הקהל הרחב), זה הלם. עם זאת, הצליל ש- THE EDGE מקבל, בתמיכתו של המפיק סטיב ליליוויט, חזק כמו המילים המטופשות. אקורדי הכוח שלו יוצרים תהום שמיעתית אימתנית שבונו יכול לצלול לתוכה, והריפים הפשוטים שלו עם צליל בודד, שטוף הד ותהילה, מצביעים על מוצא.

בניגוד לאלבום הבכורה של הלהקה, שנקרא BOY, הגיטרה נשמרת בקדמת הבמה. U2 כמובן מנסים לשנות את הסאונד שלהם, אבל אף אחת מהאסטרטגיות עדיין לא עובדת כמו הדינמיקה הבסיסית של הפאוואר-טריו.

התקליט הזה בקושי קוהרנטי. התקליט הקודם היה מסמך מסקרן, חד פעמי בלבד - הסיפור הפנימי של ילדים על סף גבריות - והלחנים שלו נוצרו על ידי המתח בין נגינת הגיטרה המצליחה בעולם של THE EDGE לבין הגאווה המפחידה של בונו. תודה לאל של-U2 אין מספיק שואו-ביז בנשמה כדי לחזור על הרעיון בתקליט זה. לרוע המזל, כשהם מנסים להקיש על חוויות ראשוניות אחרות, הם נשמעים כל כך רגישים שזה כואב. עד התקליט הבא שלהם, אולי U2 יבינו מה לעשות עם החרדה שלהם".

מאז, כמובן, U2 דהרו קדימה וביקורת זו נראתה בעיניהם כבדיחה רחוקה.

מה זה טאסק, לעזאזל? ב-12 באוקטובר בשנת 1979 יצא אלבום כפול ללהקת פליטווד מאק ושמו TUSK (ובתרגום - ניב). רבים ציפו לאלבום ההמשך הטבעי של האלבום המצליח RUMOURS. ובכן, נכונה להם הפתעה רבה.

לאחר סיבוב הופעות עולמי ענק התכנסה פליטווד מאק מחדש, בשנת 1979, באולפן הקלטות יקר מאד בלוס אנג'לס כדי להכין את האלבום הבא שייצא אחרי רב המכר האדיר RUMOURS. הציפיות מהקהל היו בשמיים. בסוף יצא האלבום TUSK שקיפל בתוכו נסיונות מוזיקליים חדשים לצד צרות חדשות.

"ההתפרצות של תנועת הפאנק שינתה את הנוף המוזיקלי, והתפיסה הרווחת הייתה שללהקות כמו שלנו, לד זפלין, הסטונס, אלטון ג'ון וכל שאר להקות מתקופתנו, היו חבורה של דינוזאורים שאיבדו קשר עם העולם האמיתי", כתב המתופף מיק פליטווד באוטוביוגרפיה שלו. "זה לא היה נכון, כמובן - היינו בקשר והיינו מודעים לכל השינויים האלה בתרבות, לינדסי יותר מכל. הוא היה מסוקרן מלהקות פאנק כמו הקלאש ומהרבה אמני ניו ווייב כמו טוקינג הדס ולורי אנדרסון, והוא רצה ללכת בעקבות המוזה הזו בצורה יצירתית. השאלה עבורו הייתה האם הוא יוכל לעשות זאת עם כולנו". הם עשו זאת, כמובן, בצורה הכי פליטווד מאק שאפשר: עם הרבה דרמה והרבה קוקאין.

באופן אירוני, המסע להקלטת האלבום החל דווקא מתוך מחשבה על חיסכון. חברי הלהקה, שהיו מותשים מההקלטות של RUMOURS אשר התנהלו תחת עננה כבדה של סמים, אלכוהול ודרמות אישיות, רצו להימנע מהוצאות האולפן האסטרונומיות שנלוו לעבודה תחת שעון מתקתק. הרעיון היה פשוט והגיוני: להשקיע חלק מהתמלוגים האדירים שזרמו מהמכירות של התקליט הקודם כדי לבנות אולפן הקלטות פרטי משלהם. הם בחרו חלל בלוס אנג'לס והחליטו להפוך אותו למבצר הפרטי שלהם. המקום עצמו היה בעל היסטוריה יוצאת דופן, שכן שימש בעבר כמקדש של הבונים החופשיים ובהמשך כמרכז המדיטציה של המהרישי מאהש יוגי, הגורו המפורסם שאירח את הביטלס.

התוכנית הייתה להקליט אלבום כפול, כזה שיאפשר לכל אחד משלושת כותבי השירים בלהקה, בקינגהאם, סטיבי ניקס וקריסטין מקווי, מרחב יצירתי רחב להתבטא בו. אלא שהתוכנית לחסוך כסף התפוצצה להם בפנים בקול תרועה רמה. בהתחשב בחוסר השליטה העצמית הקולקטיבי שהפגינו בעבר, אולי הם היו צריכים לדעת שזה לא יעבוד. נזכיר רק שבהקלטות התקליט הקודם, החמישייה שקלה ברצינות להוסיף תודה לסוחר הקוקאין שלהם ברשימת הקרדיטים, רעיון שנגנז רק לאחר שהוא נרצח באלימות כנופיות.

מהר מאוד, אולפן זה הפך לנווה מדבר ראוותני ומוזר, מגרש משחקים פרטי ויקר להחריד. במקום לחסוך, ההוצאות יצאו מכלל שליטה. הזמנות של ארוחות ערב מפוארות הכוללות לובסטרים הפכו לדבר שבשגרה, ותאי ההקלטה קושטו בפאר חסר תקדים. סטיבי ניקס תיארה את האווירה: "היינו נעולים באולפן במשך שנה וזה הרגיש כאילו אנחנו חיים בתוך אתר קבורה אפריקאי. האווירה הייתה כבדה, אינטנסיבית וכבדה". אפילו פיטר גרין, שהקים את הלהקה ופרש ממנה לאחר שנפגע בגלל אל.אס.די - הגיע לאולפן וניגן בשיר BROWN EYES. זה יכל להיות איחוד מרגש וגדול, נכון? ובכן, מסתבר שאיש מחברי הלהקה לא זכר אותו לפרטים. הצלילים של גרין בשיר נשמעים בפייד אאוט בלבד - מאד סימבולי.

קריסטין מקווי, הקלידנית והזמרת, כינתה את הבזבזנות "אבסורדית למדי" והוסיפה: "רשימת הדרישות שלנו לכיבוד באולפן הייתה ארוכה כמו ספר טלפונים. אוכל אקזוטי שהוזמן במיוחד, ארגזים של שמפניה. והכל היה חייב להיות מהסוג הטוב ביותר, בלי שום מחשבה על העלות. טיפשי, ממש טיפשי. מישהו אמר פעם שבכסף שהוצאנו על שמפניה בלילה אחד, אפשר היה להפיק תקליט שלם. וזה כנראה נכון".

בסופו של דבר, העלות הכוללת של הפקת TUSK חצתה את רף מיליון הדולר, סכום דמיוני לחלוטין לשנת 1979, מה שהפך אותו לתקליט הראשון בהיסטוריה שחצה את הסף הזה. קן קאליי, טכנאי קול ומפיק שעבד צמוד עם הלהקה, סיפר: "אני זוכר שלינדסי היה מפיק בכוונה סאונד כל כך נוראי. הוא הגיע לאולפן עם שיער קצוץ ואיפור שכבות על פניו, מראה ששיקף את המהפך המוזיקלי שרצה לחולל. הוא היה מכריח אותי פיזית לעוות את צליל הגיטרה שלו עד שהיא נשמעה כמו ציפורניים ששורטות לוח גיר. בשיר אחר הוא הכריח אותי להקליט אותו שר בזמן שהוא עושה שכיבות שמיכה". "הרגשתי שאני מאבד חלק גדול מעצמי", בקינגהאם הודה. "המחשבה שלי הייתה, 'בואו נחתור תחת הנורמה המקובלת. בואו נאט את מכונת ההקלטה, או נאיץ אותה, או שנשים את המיקרופון על רצפת חדר האמבטיה ונשיר בזמן שאנחנו מתופפים על, ובכן, קופסת טישו!' המוח שלי פשוט דהר קדימה בלי לעצור".

זמרת הלהקה, סטיבי ניקס: "ה'שמועות' עלינו היו מושלמות וזה הפך לתקליט מדהים. זה לא היה מתוכנן, אבל לא התכוונו לעשות את אותו התקליט שוב עם TUSK, שיצא אחרי כן. איש מאיתנו לא רצה לעשות את אותו הדבר בדיוק. לינדסי באקינגהם (הזמר / גיטריסט בלהקה) כל כך התעקש לעשות משהו שהוא ההפך הגמור מכל מה שהיה. הוא הודיע ​​על כך באופן כה בוטה, כל כך תובעני שלדעתי שהוא הפחיד את כולנו. היינו כמו, מה לעזאזל קורה כאן? מיק (פליטווד המתופף) רצה לעשות תקליט עם אופי אפריקני. אז הוא אמר, 'בואו נקליט כלי הקשה מדהימים'. הסכמנו איתו וכולם עלו לרכבת הקצב. אז יצאנו לדרך המסע שנפרם בתהליך והפך למשהו שונה אני חושבת ש-TUSK הוא אלבום מרהיב אבל לינדסי השתלט על התהליך והפך אותו לכבד.

השתרכנו אחריו במעלה ההר. הרומן שלי עם מיק פליטווד נמשך בשלושת החודשים הראשונים של הכנת האלבום. נפרדנו, החברה הכי טובה שלי, שרה, התאהבה בו וזה פשוט היה סיוט. היא עברה לגור עם מיק בן לילה והיה זה בעלה של שרה שסיפר לי את החדשות. השניים לא טרחו לספר לי. הלכתי והתיישבתי על הר במשך שלוש שעות וצפיתי בחיי עוברים לפני. אז הייתי צריכה לקום למחרת, להתלבש ולהיכנס לעבודה באולפן וכשבמשך חודשים לא יכולתי להסתכל על מיק. זה היה נורא להעביר כך את הזמן.

חודשים של ישיבה באולפן ההוא, חמישה ימים בשבוע, כל היום, וכל הלילה לפעמים, בישיבה על הספה שם. זו הייתה אווירה מאוד מוזרה. לא רציתי לדעת מה קורה. קיללתי את לינדסי על הרעיונות המוזיקליים החדשים שלו. קיללתי את מיק. ידעתי שאסמוך על כריסטין (מקווי הקלידנית) שתשמור איתי על הלהקה הזו מפני שני אלו שגוררים אותנו למקומות מוזרים. מה גם שלא הבנתי את משמעות השם TUSK. לא היה בו משהו יפה או אלגנטי בעיניי. לא ידעתי אז שזה קשור בגניבת שנהב מפילים שנמכר בשוק השחור. כשגיליתי בהמשך את משמעות השם, שנאתי את זה יותר".

בנוגע לאחר השירים שהיא הביאה, SARA - זה גרם לאי נוחות רבה בלהקה. מסתבר ששרה היה השם שהיא חשבה לקרוא לו הייתה יולדת את פרי אהבתה עם זמר-מתופף האיגלס, דון הנלי. אבל הגורל חשב אחרת ופרי הרומן נקטף בטרם עת. בינתיים בקינגהאם לא הפסיק לעבוד במרץ וכל הזמן חקר לעומק את הפרויקט הגרנדיוזי של בריאן וילסון, SMILE, כדי לקבל משם השראה.

המתופף מיק פליטווד: "אורח החיים שלנו ממש השתנה בעקבות הצלחת האלבום RUMOURS. זו הייתה הצלחה לא נורמלית. זה נראה כמו סצנה מסרט של פליני. והאולפן שהגענו אליו כדי להקליט את אלבום ההמשך היה משוכלל ומפנק ביותר. בכל זאת, עבדנו קשה מאד, זה היה הכסף שלנו והיה מותר לנו לממן את זה. מה שיצא משם זה אלבום כפול שבו יש הצלחה נסיונית ולצידה שיעור שלימד אותנו דבר חשוב בחיים - שחייבים לקחת סיכונים כדי להתקדם. האמת שזה האלבום האהוב עליי".

חלק מאגדה שגדלה עם השנים מספר על מנהלי חברת התקליטים, שהיו צמאים לאלבום המשך מוצלח, הקשיבו למוצר החדש וראו איך הבונוסים שלהם לחג המולד מתעופפים מהחלון של משרדם לרחוב. הם לא מצאו אף שיר מהאלבום שיכל לצאת כסינגל ברור.

פליטווד: "בזמנו נחשב האלבום לגרוע ומבקרי מוזיקה אהבו לקטול אותו. אבל שנים לאחר מכן הם ביצעו תפנית חדה וחזרו אלינו ובפיהם ההודאה שהם אוהבים את זה. מגיע ללינדסי את כל הקרדיט לתעוזה הזו. לא רק על תקליט זה אלא בכלל. הוא עבד קשה להביא את השירים של סטיבי למקום הראוי וכך הפך אותה לדמות הגדולה מקדימה, בעוד הוא נשאר הסוס החרוץ מאחור. הוא בהחלט התמרמר על זה בראיונות לאורך השנים".

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת: "בעלות של שנתיים ויותר ממיליון דולר, האלבום של פליטווד מאק מייצג הן את המילה האחרונה בפופ האולפנים הקליפורני הראוותני והן זינוק אמיץ אך מהוסס קדימה של הלהקה היחידה משנות השבעים שיכולה לטעון לכימיה מוזיקלית נכונה באופן מסתורי – אם כי לא עוצמתית – כמו זו של הביטלס. בפרצי היצירה וההפוגות שלו ובשינויי הקצב חסרי המנוחה, זה מזכיר באופן בלתי נמנע את "האלבום הלבן" של הביטלס (1968), פאזל הרוק המוזר שהציג את ארבעת המופלאים בשיא אמנותיותם וחוסר החלטיותם.

כמו "האלבום הלבן", זה הוא פחות אוסף של שירים גמורים ויותר פסיפס של רסיסי פופ-רוק מאת יוצרים אינדיבידואליים. עשרים הרצועות של האלבום – תשע מאת לינדסי בקינגהאם, שש מאת כריסטין מקווי, וחמש מאת סטיבי ניקס – מהוות "טריפ" בן שני תקליטים המכסה טווח רחב, מיסודות הרוק'נ'רול ועד לפסיכדליה מצמררת המזכירה את אלבומיה המוקדמים יותר של הלהקה, כמו BARE TREES ו-FUTURE GAMES, ועד לקצוות הראוותניים. "האלבום הלבן" היה גם הוא טריפ, אך כזה ששיקף את הטלטלות החברתיות הסוערות של סוף שנות השישים. TUSK מעורפל הרבה יותר. הוא מוציא את שנות השבעים באנחה ארוכה ומלנכולית.

בבחינת שיר-שיר, החומרים פה חסרים את התמציתיות המבנית של הקטעים המשובחים ביותר בשני תקליטיה הקודמים של הלהקה. אף שאין בו יצירות בעלות ההומוגניות המהוקצעת של השירים מהעבר, ישנם רסיסים רבים שהם מרשימים לא פחות מהרגעים הטובים ביותר בכל אחד מהשירים הללו. אם כריסטין מקווי וסטיבי ניקס היו הקולות הזכורים ביותר בתקליטים הקודמים, הרי שלינדסי בקינגהאם הוא עמוד התווך האמנותי של TUSK. התודות המיוחדות המופנות אליו על גב התקליט מעידות על כך שהוא היה מעורב בהפקה פה יותר מכל חבר אחר בלהקה. זה מוצא את פליטווד מאק מבושמים קלות מיעפת ויין משובח, מתנודדים בשמש של אחר הצהריים המאוחרים ומנהלים שיחת חולין מעודנת. אין ספק, שכולם ודאי מודעים לארעיותו של רגע הזהב שהאלבום הזה לכד באופן כה מלכותי".

אני עוזב במטוס ג'ט... ב-12 באוקטובר בשנת 1997 נספה הזמר ג'ון דנבר.

דנבר (או בשמו האמיתי הנרי ג'ון דאוצ'נדורף ג'וניור), ידע הצלחות רבות בחייו עם קול הטנור שלו וחזותו המלבבת. הוא היה קול הכנות הבריאה וההנאות הכפריות הפשוטות של שנות השבעים ובעוד שהמבקרים ביטלו את המוזיקה שלו כשמאלצית, הציבור אימץ אותה לחיקו. המוזיקה הזו תיעתעה בין זרמי מוזיקה שונים; האם זה פולק? האם זה פופ? האם זה קאנטרי?

מי לא מכיר את השיר COUNTRY ROADS TAKE ME HOME, שיצא בשנת 1971? דנבר שר את השיר בצורה כה משכנעת, שהיה נדמה שהוא מבקר כל יום במערב וירג'יניה, למרות שלא היה שם מעולם עד הקלטת השיר. אחד מכותבי השיר, ביל דאנוף: "פשוט חיפשתי שם אקזוטי וזה מה שעלה בראשי. מבחינתי זה יכל להיות גם מקום באירופה".

משנת 1976 הפך דנבר פעיל אקטיבי למען איכות הסביבה והקים קבוצת מחקר ללא מטרות רווח. להיטו הראשון בא עם המשפט "אני עוזב במטוס סילון / לא יודע מתי אחזור שוב", אבל לא היה זה מטוס סילון שגבה את חייו של הזמר האמריקני המצליח בן ה-53 כי אם מטוס זעיר מתוצרת עצמית, אותו הטיס ואיתו התרסק.

דנבר היה טייס חובב אך משנת 1996 נשלל רשיון הטיס שלו לאור שתי הרשעות בגין נהיגה בשכרות, בארבע השנים האחרונות. פניו היו תמיד חייכניים למצלמות, אך מאחוריהן השתררה לא מעט חשיכה; בשנת 1993 הוא נעצר בעוון שכרות בעת נהיגה ונידון למאסר על תנאי וביצוע מופע צדקה נגד אלכוהוליזם. שנה לאחר מכן הוא התנגש עם רכב הפורשה שלו בעץ. ללא רשיון בתוקף בידו, עלה דנבר למטוס הדו-מושבי, שרכש באוקטובר 1997, והטיס אותו מעל מפרץ מונטריי שבקליפורניה. המטוס התרסק לים.

חקירה העלתה כי הוא לא הצליח להחליף בין שני מיכלי הדלק בעת הטיסה, הדלק אזל, המטוס איבד מהירות וצלל למטה. נורמן היקס, השריף ממחוז מונטריי שבקליפורניה, אמר לניו יורק טיימס שעדי ראייה ראו את המטוס מתעופף כ-100 מטר מחופי פסיפיק גרוב, בגובה של כ-500 מטר. לפתע המנוע נעצר ובשעה 17:27 נפל היישר למים ולא הותיר לדנבר סיכוי להינצל. הוא זוהה על ידי טביעת אצבע בלבד.

בחקירת ההתרסקות נמצא כי דנבר ניסה לגשת למיכל הדלק הרזרבי, אבל הופתע כשלא הצליח לאתר את המתג שלו, שהועבר על ידי הבעלים הקודמים של המטוס אל מאחורי הכתף השמאלית. בהלווייה שלו, שנערכה חמישה ימים לאחר ההתרסקות, השתתפו אלפים רבים.

דנבר ניצל בעבר ממוות אווירי כשהיה נואש להיות האזרח ראשון בחלל, וניגש לבדיקה הפיזית והנפשית שערכה נאס"א. הוא עבר בצורה משכנעת וניגש לשדל את הממשל האמריקני לכלול אותו בסדרת ההכנות לשיגור מעבורת החלל הבאה, אך סורב. המעבורת "צ'אלנג'ר" עלתה בלעדיו השמיימה, ב-28 בינואר 1986, ורגעים לאחר השיגור היא התפוצצה באוויר והותירה מיליונים רבים בתדהמה כואבת. כל שבעת אנשי הצוות נהרגו ודנבר כתב לזכרם את השיר FLYING FOR ME.

תיזהר - היא זוללת גברים! ב-12 באוקטובר בשנת 1982 יצא תקליטון חדש לצמד הול ואוטס, עם השיר MANEATER.

זה מסוג הלהיטים שהושמעו היטב ברדיו באותם ימים, כשרבים לא ידעו שלצמד הזה, דאריל הול וג'ון אוטס, הייתה היסטוריה ארוכה כבר מתחילת הסבנטיז. השנים, שהושפעו רבות מהמוזיקה השחורה, יצרו פה עוד שיר שנשמע כאילו הועתק היישר מהקטלוג של חברת מוטאון.

ג'ון אוטס, הגיטריסט והשפם מהשניים, אמר: "ההצלחה שלנו באייטיז לא הייתה כל כך כייפית כמו שאתם חושבים. הדרישות היו כל כך גדולות. נהניתי משנות השבעים הרבה יותר. היה לי יותר כיף. זה היה זמן חופשי לגמרי, כשאתה בלהקת רוק ונוסע בטנדר. הרבה יותר כיף מלטוס במטוס פרטי ולתהות מה קורה איתך".

השיר MANEATER עוסק באישה מאוד מפתה ובעלת טעמים יקרים שמשתמשת בגברים כדי לספק את גחמותיה. המילים בשיר זה משתמשות במותג יוקרתי כדי לפתח את הדמות כפי שהיא מתוארת כ"חתולה פראית שנרגעת מגרגור של יגואר", בהתייחס לרכב היוקרתי.

זה אחד מכמה שירים של הול ואוטס שחברתו של הזמר, דאריל הול (שרה אלן) עזרה לכתוב וזכתה בקרדיט. לפי הול, לשיר המקורי היו מילים נוספות בפזמון אחרי "היא טורפת גברים". אלן שכנעה אותו לסיים את השירה שם, ולדברי הול זה גרם לשיר לקבל צורה. הול: "היא הייתה ממש טובה בקפיצה למחשבות שלי ולעזור לי לאחד אותן".

למרות מה שרבים חשבו, השיר בכלל לא עוסק בבחורה. ג'ון אוטס אמר בעבר שזה על העיר ניו יורק בשנות ה-80 וכיצד דברים כמו חמדנות וקמצנות יכולים לאכול אדם חי. הוא גם סיפר שכתב את הפזמון ("אוווווווווו הנה היא באה.... תזהר ילד, היא תלעס אותך") כשיר רגאיי. הוא אמר שדאריל הול אהב את המילים אבל לא אהב את המנגינה וצעק, "הול ואוטס לא עושים רגאיי!". אז הזמר שינה את המנגינה והשלים את שאר המילים עם שרה אלן.

הסרטון לשיר הזה היה עניין מבולבל, שהיה אופייני לשנת 1982 בראשית ימי MTV. הול ואוטס התעניינו מעט בסרטונים שלהם, כך שבמאים שנשכרו על ידי חברת התקליטים שלהם יכלו לעשות כמעט כל דבר שרצו. בסרטון השיר הוא בעיקר צילומים של הלהקה עם צילומים מדי פעם של בחורה לצד פנתר. הול: "מישהו החליט שהסרטון לא יהיה שלם אלא אם כן יהיה לנו פנתר אמיתי, כחיה אוכלת אדם. החיה הופיעה לשנייה וחצי בסרטון וזה כנראה עלה 10,000 דולר".

בינואר 1983 הגיע השיר למקום הראשון ברשת ג'.

ב-12 באוקטובר בשנת 1966 יצא בארה"ב תקליטון חדש לשלישיית הסופרימס, עם השיר שיהיה להיט, YOU KEEP ME HANGING ON.

זה היה מאמץ מודע של צוות כותבי השירים בריאן הולנד, למונט דוזייר ואדי הולנד ליצור שיר רוק עם רית'ם אנד בלוז עבור שלישיית הסופרימס. אחד המרכיבים שנשאר קבוע במהלך שנות ה-60 עם שירים כמו זה היה להקת נגני הסשן שהיו אחראיים על הסאונד של מוטאון. אמנים שחתמו בחברה הזו נהנו מאור הזרקורים, אבל הגברים שניגנו את המוזיקה נשארו אנונימיים למעט המעריצים האדוקים שהיה אכפת להם מספיק לגלות מי האנשים שמאחורי הלהיטים.

הליבה של להקת האולפן של מוטאון הייתה קבוצה הידועה בשם THE FUNK BROTHERS. "החבר'ה האלה היו צריכים להיות הכי טובים אי פעם," הודה דוזייר. בתוכם היו הבסיסט ג'יימס ג'מרסון, המתופפים בני בנג'מין ואוריאל ג'ונס, הגיטריסט רוברט ווייט והקלידן ג'וני גריפית'.

"אפשר להשוות את הקצב שלנו לכל דבר אחר שקרה בזמן ההוא ולגלות שהיינו פשוט טובים יותר", גריפית' סיפר בראיון. "הדבר היה הרבה יותר הדוק. ידענו להינעל על גרוב. העיקר היה שכולנו גדלנו יחד".

עוד אחד מהאלמנטים בהצלחה של הסופרימס היה ששתי נשים שרו בעיקר רקע ותפקיד השירה הראשי הוענק לדיאנה רוס, אם כי מרי ווילסון אמרה שהיא מעולם לא הרגישה כמו זמרת רקע עד לרגע בו שונה שם ההרכב לדיאנה רוס והסופרימס. "זה תמיד הפריע לי כשאנשים התייחסו אליי כאל זמרת רקע. היינו להקה וכל תפקיד היה חשוב. אז מעולם לא ראיתי את עצמי רק ברקע. כשאנשים שואלים על זה, אני אומרת להם שאני כוכבת ברקע". אבל זמרת אחרת בלהקה, פלורנס באלארד, לא אהבה את המצב הזה. היא ניסתה להתמרד והועפה כשבמקומה הובאה סינדי בירדסונג.

ובנוגע לשיר, שיצא בשנת 1966 ושמו שונה מהשם PAY BACK, הוא עוסק באישה שיודעת שהחבר שלה לא אוהב אותה, אבל אינו מספיק גבר כדי להיפרד ממנה. כל מה שהיא יכולה לעשות זה להפציר בו שישחרר אותה לחופשי. דוזייר הסביר: "לעיתים קרובות נפרדתי מחברה לשבוע רק כדי להיות מסוגל לקבל את התחושה האמיתית של פגיעה כדי שאוכל לכתוב את מה שאני כותב מניסיון. אני צריך להוסיף שאני תמיד דואג שנתקן את היחסים שוב אחרי שהשבוע נגמר, אבל אני כל הזמן עובד ליד הפסנתר - זה מקור השחרור שלי, כמו כדור הרגעה.

דוזייר גם יצר את ליין הגיטרה המגמגם, שבתחילת הישר ואשר נוצר בהשראת אות הרדיו עבור מבזקי חדשות. הוא נוגן על ידי רוברט ווייט, שהיה אחד הגיטריסטים של להקת האולפן של מוטאון.

כשהבנות שרות כבדרך אגב, "אין לי שום דבר שאני יכולה לעשות בקשר לזה" זה נשמעת כמו משהו ספונטני, אבל זה היה מאוד מתוכנן. דוזייר אמר: "רצינו לעשות את זה אמין, להוסיף קצת דיבורים יומיומיים, כאילו הבחורה באמת עברה את המצוקה הזו. כשאתה מגיע לנקודה מסוימת עם סיטואציה, אתה מבין, 'היי, אין שום דבר שאני יכול לעשות בקשר לזה'. פשוט תתמודד עם זה הכי טוב שאתה יכול".

להקה חדשה מניו יורק, ונילה פאדג', הקליטה גרסת כיסוי מצליחה שהגיעה למקום ה-6 בארה"ב בשנת 1968. מתופף הלהקה, כרמין אפיס, הסביר בראיון: "בשנת 1966, כשהצטרפתי ללהקה, היה דבר שהסתובב באזור ניו יורק ולונג איילנד שהיה בעצם הקטע של האטת שירים. אני חושב שכולנו חיפשנו שירים שהיו להיטים וניתן היה להאט אותם עם רגשות. סוג של שיר. כשהסופרימס עשו את זה, זה היה כמו שיר שמח אז ניסינו להאט את השיר ולהכניס בו את הרגש שצריך להיות לו עם התחושה הכואבת. הקלטנו את זה באולפן בטייק אחד - במונו".

ב-12 באוקטובר בשנת 1978 נעצר בסיסט להקת הסקס פיסטולס, סיד וישס, והואשם בדקירה למוות את חברתו, ננסי ספאנג'ן, במלון צ'לסי.

גופתה, כשהיא לבושה רק בתחתונים וחזיה, נמצאה באמבטיה שבחדרם בקומה הראשונה של המלון עם פצע דקירה בודד וקטלני בבטנה. סכין גדולה, חדה ומגואלת בדם נמצאה בחדר השינה. חבריו של וישס לסצנת הפאנק מיהרו לספר כי השניים רצו למות יחדיו וכי היה ביניהם הסכם שכזה. אחרים טענו שיכול להיות שדווקא היא זו שדקרה את עצמה או שמא מישהו אחר פרץ לחדר וביצע זאת. וישס טען שלא זכר כלל את מה שקרה – "ישנתי במהלך התקרית", הוא אמר לחבר שבא לבקרו בכלא.

חמישה ימים לאחר מכן הוא הוצא מהכלא בערבות, בסך 25,000 דולרים שהפקידה חברת התקליטים וירג'ין. אז הוא ניסה להתאבד, כשהוא צועק בכאב כי לא קיים את הבטחתו לננסי. אמו של וישס מיהרה לטוס מלונדון לניו יורק והשמועות התעקשו אז כי חתמה על חוזה עם הניו יורק פוסט, שישלם לה 10,000 דולרים תמורת קבלת הסיפור שלה. בינתיים ליבה העיתון את האש היוקדת נגד וישס, בדיווחים יומיים ושליליים ביותר עליו.

וישס נותר חופשי עד ה-7 בדצמבר, כשנכלא שוב לאחר שתקף בפאב במנהטן את טוד סמית', אחיה של הזמרת פאטי סמית'. בויכוח בין השניים נטל וישס לידו כוס בירה וניפץ אותה בפניו של סמית', שנזקק לחמישה תפרים מעל עינו. וישס הגיע למחרת לבית המשפט כשידו חבושה וניסה להסביר לתקשורת, "אם מישהו בא לתקוף אותך,לא תתקפהו בחזרה?". הוא הושלך בחזרה לכלא עד היום הראשון של פברואר 1979, כששוחרר בערבות בסך 50,000 דולר, בעוד עורך דינו עמל לבטל את האישום ברצח ננסי.

למחרת נמצא וישס בן ה-21 שרוע ללא רוח חיים במיטה, בדירה שהייתה שייכת לידידתו, מישל רובינסון, שגילתה אותו כך בשעה 12:30. במשטרה מיהרו להצהיר כי סיבת מותו נבעה ממנת יתר של הרואין טהור. עורך דינו מסר לתקשורת: "אני בטוח שהיה לו טיעון מוצלח לחפותו במשפט. אנחנו היינו מוכנים לעמוד במשפט ולטעון לחפותו במקום שנכריז על הגנה פסיכיאטרית. הוא כבר לא היה מכור להרואין בתקופה האחרונה. הוא פשוט היה בחור צעיר ומבולבל. אתמול, כשדיברתי איתו, הוא היה חד כתער".

ב-12 באוקטובר בשנת 1969 שידר ראס גיב כהרגלו בתחנת הרדיו בדטרויט, WKNR-FM. אז הוא העלה לשידור שיחת טלפון ממאזין שאמר לו כי פול מקרטני מת.

גיב הביע ספק גדול ואותו בחור הורה לו לקחת את האלבום הלבן ולסובב אתו לאחור בפטיפון. גיב עשה כנתבקש ונדהם לגלות את מה שנאמר לו שם. סכר השמועות נפרץ. האגדה החלה להתגלגל.

הסיפור נמצא גם כן בספר על הביטלס, "ביטלמאניה!" - עם פרטי מידע אמיתיים מאז, שאין באף מקום אחר.

ב-12 באוקטובר בשנת 1971 מת ג'ין וינסנט - מחלוצי הרוק'נ'רול, עם הלהיט "בי בופ א לולה". סיפורו היה רע ומר.

ג'ין וינסנט (יוג'ין וינסנט קראדוק) שייך לקבוצה קטנה משנות החמישים שעיצבה את ההיסטוריה המוקדמת של הרוק'נ'רול עם תדמית שלא נראתה כמותה לפני כן. בניגוד לאלביס פרסלי או באדי הולי, הצלחתו הבינלאומית של וינסנט נבנתה דווקא על תדמיתו הכועסת והמחוספסת שצעירים רבים הזדהו איתה. וינסנט ידע כאב כשבגיל 17 נדרס על ידי מכונית ורגלו נפגעה באופן חסר תקנה. הוא לא נתן למכשול זה לעצרו וביסס את מעמדו כילד הפרוע יותר של הרוק'נ'רול עם להיטו הגדול, "בי בופ א לולה". בתאונה עם אדי קוקראן הוא נפצע שוב באותה רגל והכאבים חזרו. בשנת 1964 כבר היו הכאבים ברגלו חזקים יותר והוא פנה לאלכוהול והפך לשתיין.

בסוף הסיקסטיז הוא כבר היה צל חיוור של עצמו והקריירה שלו צנחה לקרשים. כשהגיע להופיע באנגליה, הוא היה צל חיוור של עצמו וקיבל 35 ליש"ט בלבד עבור כל הופעה. הוא היה מכור לאספירין ובלע את התרופה ללא התייחסות למינונים רפואיים כשהוא מחליק אותה בגרון עם ג'ק דניאלס, להשכיח את כאבי רגלו שהייתה כבר גמורה. בדיילי מירור הבריטי ניסו אז להחיות את שמו: "תצביעו, כל האנשים שזוכרים את ג'ין וינסנט. בטח אין הרבה מכם, אבל זה מובן כי במשך שנים לא שמענו ממנו, אחד הכוכבים הגדולים של הרוק מפעם. מחוץ לבמה הוא היה איש של מצבי רוח משתנים. הוא לא תיקשר עם הסביבה אך זה לא היה בכוונה. הוא מיעט לדבר בקול שהיה חזק מלחישה. למרות שעל הבמה הוא עדיין ידע להופיע, הוא לא הצליח לסגל לעצמו פרסונה שכזו גם מחוצה לה. הייתי בטוח שהוא סיים את הקריירה שלו והנה הוא פה באנגליה, חתם בחברת התקליטים של השדרן ג'ון פיל ועומד להוציא אלבום. גרסתו החדשה ללהיט העבר, 'בי בופ א לולה', אמורה לזכותו בלהיט נוסף". ובכן, ההצלחה הזו לא הגיעה.

כשחזר משם לביתו שבדרום קליפורניה, גילה שאשתו לקחה את ארבעת ילדיהם ויצאה ללא כוונה לחזור.

נסיונו לחזור בהופעה בפסטיבל רוק בטורונטו (בו הופיע לראשונה ג'ון לנון ללא הביטלס) נתקבל באכזבה והוא שב לבית מוזנח, דרישות לדמי מזונות מגרושתו ולוח זמנים ריק מעבודה ומלא באכזבות, כאב נפשי, אולקוס ותסכול. הוא לא הצליח לאכול, שתה ללא הרף ובטנו התנפחה באופן מבהיל. הוריו נבהלו ממצבו וביקשו לאסוף אותו לביתם. הוא הסכים, אך עם כניסתו לבית חטף לפתע שבץ, נפל לרצפה, ראשו נחבט בחוזקה ופיו התמלא בדם. לפי הדיווחים, מילותיו האחרונות היו, בעת ההמתנה לאמבולנס: "אם אצא מזה, אהיה אדם טוב יותר". לאחר מספר שעות נקבע מותו, בבית החולים, בגיל 36.

גם זה קרה ב-12 באוקטובר. מאחורי הקלעים ועל הבמות התרחשו אינספור סיפורים קטנים, מוזרים ומדהימים, שהוסיפו צבע, דרמה וגם קורטוב של הומור שחור לפנתיאון של הרוק.

מפגש הענקים בליברפול

השנה היא 1962, והעולם עוד לא ממש יודע מי הם ארבעת הצעירים מליברפול שעתידים לשנות אותו לנצח. באותה שנה, חברי להקת הביטלס, עוד לפני הפריצה המטאורית שלהם, זכו לכבוד גדול כשנבחרו לחמם את אחד מאבות המזון של הרוק'נ'רול, הפסנתרן והזמר האנרגטי ריצ'ארד הקטן. המפגש ההיסטורי אירע במהלך הופעה בניו ברייטון, אנגליה. עבור ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו, לחלוק במה עם גיבור ילדותם, היה רגע מכונן. ריצ'ארד, מצדו, התרשם מהבחורים הצעירים ואף העניק להם כמה עצות זהב על איך לכבוש את אמריקה. איש מהנוכחים באולם לא שיער אז שהלהקה החימום הצנועה הזו תהפוך תוך זמן קצר לתופעה גדולה יותר מהאליל אותו העריצו.

כשהג'אז פגש את החוצפה הישראלית

נקפוץ קדימה בזמן לשנת 1974, אל אפיזודה ישראלית במיוחד. וירטואוז אורגון ההאמונד, ג'ימי סמית', מהדמויות המשפיעות ביותר בעולם הג'אז, נחת בישראל לסדרת הופעות מסקרנת. יחד עם הגיטריסט הצמוד שלו, ריי קרופורד, הוא הופיע בבנייני האומה בירושלים, ולאחר מכן המשיך להיכל התרבות בתל אביב, לעין גב ולאודיטוריום בחיפה. הקהל הישראלי ציפה בכיליון עיניים לחוות את הקסם של האיש שהפך את אורגן ההאמונד לכלי סולו מוביל. אלא שהרומן הלוהט הסתיים בטונים צורמים. לאחר אחת מהופעותיו, נתקל סמית' בביקורת קטלנית בעיתונות המקומית. המוזיקאי, שלא היה רגיל ליחס שכזה, רתח מזעם, ארז את חפציו ועזב את הארץ בטריקת דלת, לא לפני שהצהיר בפני מקורביו שהקהל הישראלי פשוט אינו מבין דבר וחצי דבר בג'אז אמיתי.

סוף עידן: רוד סטיוארט והפרידה הכואבת

שנה לאחר מכן, ב-1975, מעבר לאוקיינוס האטלנטי, התרחש סופו של עידן ברוק הבריטי. רוד סטיוארט, שהקריירה שלו כסולן נסקה לגבהים מסחררים, עלה לבמה בפעם האחרונה עם להקת האם שלו, THE FACES. הלהקה, שהייתה ידועה בהופעותיה הפרועות והספוגות באלכוהול וקוקאין, סימלה את הצד הבלגניסטי והמחוספס של הרוק. הופעת הפרידה נערכה באיצטדיון NASSAU COLISEUM בניו יורק, והייתה רגע מתוק-מריר למעריצים שידעו שזהו סופה של אחת הלהקות הכריזמטיות והמהנות של התקופה.

לילה של דם, יזע ודמעות בלוס אנג'לס

האלימות, שלעיתים מרימה את ראשה המכוער בעולם הרוק, הגיעה לשיא מצמרר בשנת 1980. במהלך הופעה של להקת הג'אז-רוק המצליחה "דם, יזע ודמעות" בלוס אנג'לס, התרחש אירוע מחריד. אדם מעורער בנפשו, שהיה חמוש בסכין, החל לדקור באופן אקראי אנשים בקהל. במהומה שנוצרה נפצעו שמונה אנשים, וההופעה, שאמורה הייתה להיות חגיגה של מוזיקה, הפכה לזירת אימה. האירוע הטראומטי הותיר צלקת עמוקה בקרב חברי הלהקה והקהל כאחד.

אהבה קוצנית במיוחד

לעיתים, גם מחוות של אהבה מצד מעריצים עלולות להסתיים באופן כואב, תרתי משמע. תשאלו את איאן אנדרסון, הסולן והחלילן המפורסם של להקת ג'ת'רו טול. בשנת 1979, במהלך הופעה באולם היוקרתי מדיסון סקוור גארדן, הושלך לעבר הבמה ורד על ידי מעריץ נלהב. אלא שלרוע המזל, בגבעול הוורד נותר קוץ חד, והפרח פגע ישירות בפניו של אנדרסון. הקוץ שרט את עינו הימנית ופצע אותה. אנדרסון, מקצוען אמיתי, המשיך בהופעה על אף הפציעה.

פצצות פופ משנות השמונים

הצד הקליל יותר של ההיסטוריה המשיך להתנגן, ובשנת 1984, צמד הפופ המצליח הול ואוטס, שהיה בשיא כוחו, שחרר תקליט חדש וקצבי בשם BIG BAM BOOM. התקליט, שהיה חדשני לסאונד של התקופה ושילב סינטיסייזרים ומכונות תופים, הניב את הלהיט OUT OF TOUCH וביסס את מעמדם של השניים כאדריכלי פופ מהשורה הראשונה.

פרידה מחלוצים ושקטים

הזמן, כידוע, אינו עוצר מלכת, וגם עולם המוזיקה נפרד מכוכביו. בשנת 2009, הלך לעולמו בגיל 63 דיקי פיטרסון, הבסיסט והזמר של להקת BLUE CHEER. הלהקה, שפעלה בסוף שנות השישים, נחשבת לאחת מחלוצות ההבי מטאל והרוק הכבד הרועשות באמת. עם צליל מחוספס ועוצמתי שהקדים את זמנו, הם סללו את הדרך לאינספור להקות שבאו אחריהם. פיטרסון מת לאחר מאבק במחלת סרטן הכבד.

שבע שנים קודם לכן, בשנת 2002, נפרד העולם ממוזיקאי בעל סגנון שונה לחלוטין. ריי קוניף, אחד ממובילי ז'אנר ה"איזי ליסנינג", מת בגיל 85 לאחר שהחליק באמבטיה בביתו שבקליפורניה. קוניף, עם התזמורות הגדולות והעיבודים המלטפים שלו, היה אמן המכירות של שנות השישים והשבעים. הוא התמחה בלקיחת להיטי התקופה והפיכתם לקטעים אינסטרומנטליים עשירים וקלים לעיכול, ובכך שמר על רלוונטיות מתמדת וחשבון בנק מרופד. עבור דור שלם, צליל התקליטים של ריי קוניף היה חלק בלתי נפרד מהאווירה בסלון המשפחתי, והעיבודים המוקפדים שלו סייעו בעיצוב הצליל של מוזיקת הפופ של אמצע המאה העשרים. סוף אירוני לאיש שהמוזיקה שלו הייתה המרגיעה מכולן.

בונוס: החודש, אוקטובר (לא ידוע באיזה יום בדיוק) יצא אלבום כפול של להקת סנטנה ושמו MOONFLOWER.

קרלוס סנטנה בספרו: "עד 1977 נמכר האלבום LOTUS (אלבום הופעה משולש משנת 1974) מספיק עותקים כיבוא כדי לגרום לחברת התקליטים קולומביה לעשות אלבום חי - זה היה חלק מההשראה של MOONFLOWER. האלבום היה חציו עם הקלטות בהופעות חיות וחצי שירים מהאולפן. ביל גרהאם קיבל קרדיט באלבום על ה'בימוי' שלו, והוא זה שרצה שנקליט שיר של הזומביס. הוא המשיך להתעקש, וביקש מאיתנו לבחור -TIME OF THE SEASON או SHE'S NOT THERE. ביל היה מעורב יותר ישירות הפעם - לפעמים הוא אפילו היה באולפן... העטיפה היא תמונה שצולמה מהחלק העליון של הר שאהבתי, עם הזהב של השקיעה פרוש על פני העננים. מצאתי את זה בספר תמונות על הרי ההימלאיה". בסוף הם בחרו בשיר השני של הזומביס וקרלוס ניגן בהקלטה בפנדר סטרטוקאסטר. איך אני יודע? כי כך מצאתי שהוא סיפר אז למגזין הגיטריסטים, GUITAR PLAYER.

ההקלטות החיות שהופיעו באלבום נלקחו בעיקר מסיבוב ההופעות של הלהקה באירופה בשנת 1976 ובתחילת 1977. הקלטות האולפן נערכו במקומות שונים. והקאבר ההוא לזומביס? זה הפך ללהיט מפתיע, והגיע לטופ 40 בארה"ב. זו הייתה בחירה נועזת לכסות קלאסיקה של להקה בריטית, אבל סנטנה רקחה את זה מחדש, עם מקצבים לטינים תוססים ועבודת הגיטרה המיוחדת של קרלוס, שהפיחו חיים חדשים בשיר. האלבום הציג הרכב שכלל את קרלוס סנטנה בגיטרה, טום קוסטר בקלידים, גרג ווקר בשירה, דיוויד מורגן בבס, גרהאם ליר בתופים, ונגני כלי ההקשה פיט אסקודו וארמנדו פרזה. היה זה הרכב לוהט (עדיין, לדעתי, לא כמו ההרכב הרותח של ימי אברקסס).

הכנת האלבום לא הייתה חפה מקשיים. איזון ההקלטות החיות עם חומרי האולפן דרש שיקול דעת מדוקדק. היו חששות לגבי שמירה על צליל עקבי בכל הרצועות השונות. להקלטות החיות הייתה איכות גולמית וספונטנית, בעוד שרצועות האולפן היו מלוטשות ומרובדות יותר. כדי להתמודד עם זה, סנטנה וקוסטר עבדו רבות על המיקס והרצף של האלבום, והבטיחו זרימה שתשמור על איזון. חלק מההקלטות החיות עברו עריכה מינימלית כדי לשמור על האותנטיות שלהן, בעוד שרצועות אולפן מסוימות עברו רמיקס כדי להשתלב טוב יותר עם הסאונד החי.

בנוסף, השינויים בהרכב הלהקה במהלך תקופת ההקלטות הוסיפו שכבה נוספת של מורכבות. מוזיקאים באו והלכו, מה שהוביל להתאמות בכימיה של הלהקה. למרות האתגרים הללו, חברי הליבה הצליחו לשמור על סאונד מגובש שזכה לתהודה בקרב הקהל.

כמו לרוב עם סנטנה, הצלחתו העצומה של האלבום הייתה נגועה בצער כשהפעם זה סימן את סוף הדרך בלהקה עבור טום קוסטר, שלמרות תפקידו המרכזי כמעבד וכותב שירים - הוא ידע שלעולם לא יקבל את הכבוד המגיע לו בלהקה עם צל ענק כמו קרלוס סנטנה. האלבום הזה הציג לראווה את הנגינה שלו (אם כי אני לא מבין מדוע הוא בחר לשנות קצת את צלילי פתיחת BLACK MAGIC WOMAN עם ההאמונד שלו - זה תמיד צורם לי...). עם זאת, קוסטר היה מתאמץ וקרלוס היה מקבל את המחמאות. זה היה, אחרי הכל, השם שלו על עטיפת האלבום.

ההצלחה של MOONFLOWER הוכיחה היטב את המשיכה העולמית של הלהקה וזה מכר מיליוני עותקים ברחבי העולם. עם זאת, חברת התקליטים קולומביה לא התרשמה מזה ממש ואנשי השיווק חיפשו כדי להתאים את סנטנה לאופנות המוזיקליות האחרונות שמילאו את אולמות ההופעות - כלומר דיסקו ומוזיקה מסוג AOR (ADULT ORIENTED ROCK). הקושי של קרלוס סנטנה הוא שהוא לא חשב כמו עסקים אמריקאים, הוא לא באמת התעניין במכירת משהו לכל אחד. בטח, הוא הרוויח הון מנגינת מוזיקה, אבל זה אף פעם לא היה המניע העיקרי שלו. עד סוף שנות ה-70 הייתה תעשיית הרוק כמפלצת כזו שסנטנה כמעט לא זיהה בה את אותו עסק אליו נכנס בסוף הסיקסטיז. למרות מכירות מרשימות של MOONFLOWER - קולומביה הצליחה לשכנע את עצמה ואת סנטנה שזו לא נקראת הצלחה וצריך להתקדם לעבר משהו מסחרי יותר. פה, כנראה, החלה ההחלקה למטה.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים