רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-12 באפריל בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-12 באפריל (12.4) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"אני לא האבא הכי טוב עלי אדמות. אני אדם מאוד עצבני, ואני נוטה להיכנס לדיכאון. יש לי עליות ומורדות, שוב ושוב, וזה משהו ששון נאלץ להתמודד איתו. כולנו אנוכיים, אבל אני חושב שאמנים הם אנוכיים לחלוטין. נכון, כתבתי שיר על שון באלבום, אבל מוטב היה אילו הייתי מבלה את הזמן שבו כתבתי את השיר במשחק איתו. הדבר שהכי קשה לי לעשות הוא לשחק. אני יכול לעשות את כל השאר; אני מנסה להמציא דברים, אני יכול לצייר, אני יכול לצפות איתו בטלוויזיה – בזה אני מעולה" (ג'ון לנון, בשנת 1980)

להקת ראש חורקת שיניים בתקליט חדש? ב-12 באפריל בשנת 1984 יצא אלבומה העשירי של להקת RUSH שנקרא GRACE UNDER PRESSURE.

וואו... אני זוכר היטב את ההסתייגות שלי מהתקליט הזה במשך שנים רבות. תראו, הכרתי את RUSH דרך 2112. משם המשכתי ל-PERMANENT WAVES ול-MOVING PICTURES. אחרי שני אלה חזרתי קצת לאחור ואימצתי לחיקי את A FAREWELL TO KINGS ואת HEMISPHERES. בין כל אלה התאהבתי גם באלבום ובסרט ההופעה EXIT STAGE LEFT. וכן, ברור שכמו רבים אחרים, גם אני תופפתי באוויר בהתלהבות לצלילי YYZ. ואז הלכתי אחורה עוד יותר ונחשפתי ל-CARESS OF STEEL ול-FLY BY NIGHT. ידעתי שללהקה יש אלבום בכורה, אבל במשך זמן רב נמנעתי ממנו – כי ניל פירת לא היה שם. אחר כך ניסיתי את SIGNALS ו... באותו זמן, כשהייתי בחור לקראת גיוס, לא התלהבתי ממנו. פתאום בקעו ממנו צלילי סינטיסייזרים שבאותה תקופה פחות הערכתי (היום זה כבר סיפור אחר). בכל אופן, כשראיתי אז בחנות את התקליט GRACE UNDER PRESSURE, הספיק לי מבט אחד בתמונה של שלושת החברים על העטיפה האחורית כדי לקבוע: "מה זה?! איפה הלהקה המגניבה ההיא?"... וכך זכה התקליט להתעלמות ממני במשך שנים. עד ש...

ובכן, השנה הייתה 1984, ובעולם המוזיקה נשבו רוחות קרות של שינוי שהגיעו היישר מקנדה הרחוקה. מסץבר שלא רק אני הייתי מבולבל מול התקליט הזה. גם המעריצים אז נתקלו בסיטואציה מבלבלת למדי כשניסו לעכל את היצירה החדשה של שלישיית הפרוג-רוק הנפלאה הזו.הם לא ידעו אם הם אוהבים את זה או לא. מסתבר שכך היה גם בתוך מחנה הלהקה.

הגיטריסט, אלכס לייפסון: "התקליט שהוצאנו בשנת 1982, SIGNALS, היה נקודת מפנה. זה התקליט האחרון שעשינו עם המפיק טרי בראון, והרגשנו צורך להמשיך הלאה ולראות איך זה לעבוד עם אנשים אחרים. תכננו להקליט את GRACE UNDER PRESSURE עם סטיב ליליוויט, והוא הסכים לעשות את התקליט. נפגשנו איתו והכול היה בסדר. ואז, ברגע האחרון, המנהל שלו התקשר ואמר: 'אני ממש מצטער אבל סטיב לא זמין יותר'. וזה היה הרסני, כי כבר היינו ערוכים להקלטה, כתבנו חומרים ובאמת ציפינו לכך מאוד. באותם ימים, מפיקים הוזמנו חודשים רבים מראש לפרויקטים. לכן פנינו לרשימה פחות מועדפת של מפיקים כדי לראות מי פנוי, ופיטר הנדרסון עשה הרבה עבודה אולפנית נהדרת, אז החלטנו לעבוד איתו.

מסתבר שהיה קשה מאוד היה ליצור עם פיטר. הוא היה טכנאי נהדר והיה כיף להיות בחברתו, אבל הוא נטה לחוסר החלטיות כשהגיע הזמן לקבל כמה החלטות חשובות, ולא רצינו להתעסק בהחלטות הפקה מהסוג הזה בזמן שהקלטנו. רצינו להתרכז בביצועים. בארבעת החודשים שלקח לנו לעשות את התקליט הזה, היה לנו יום חופש אחד ובשאר הזמן עבדנו בטירוף. היינו בקוויבק ב-LE STUDIO והחורף ההוא היה קר במיוחד. מינוס ארבעים וחמש מעלות במשך כשלושה ימים, והייתה תקופה של שבועיים או שלושה שבה הטמפרטורה לא עלתה מעל מינוס שלושים וחמש מעלות. היה קר מאוד וזו הייתה עבודה קשה. היה קשה מאוד ליצור את התקליט הזה. אבל עברנו את זה והמשכנו עם הקו הזה – הרעיון של לעבוד עם אנשים אחרים".

תקליט זה היה מבחינות רבות כניגוד לתקליט האולפן הקודם שלהם, שכן הוא היווה הרחבה של הסאונד החדש המתפתח של הלהקה. בתקליט זה התנסתה הלהקה בצלילים שונים ובפיתוח נוסף של סאונד הסינטיסייזר. אף על פי שחלק מהמעריצים הוותיקים – אלו שמעדיפים את הסאונד הפרוגרסיבי-רוקי מהעשור הקודם – הרגישו מנוכרים מהצליל החדש (כולל אני). אין ספק שהלהקה הושפעה במהלך העבודה על התקליט מצלילי הגל החדש שיצאו מבריטניה עם להקות כמו TALK TALK ודוראן דוראן (איך אהבו באייטיז להקים להקות עם שתי מילים זהות...).

כמו בעבר, רבים מהשירים בתקליט משקפים את העניין של המתופף והתמלילן, ניל פירת, בנושאי מדע בדיוני. בהתחשב בשמו של התקליט, הנושא הכללי שעובר בו הוא האופן שבו בני אדם מתמודדים תחת סוגים שונים של לחץ. אז כשנשאל על נושא התקליט, השיב פירת: "התקליט מדבר על אנשים, חברים שלי, שנתונים בצרה. כן, עברתי את שלב כתיבת אגדות המדע הבדיוני וסיפורי הפנטזיה, אבל זה היה בשביל הכיף. הרבה מזה נעשה לשם השעשוע. ככל שקראתי יותר וחוויתי יותר, הפכתי לתלמיד של הטבע האנושי וכל השירים בתקליט הזה עוסקים באנשים. הייתי צופה באנשים וזוכר אותם. קראתי פעם ראיון עם צלם בשדה הקרב שהתחיל את דרכו בצעירותו מתוך מחשבה שאם רק תינתן לו הזכות לצלם, זה ישנה דברים. אנשים שראו מלחמה, ייאוש ואכזריות אנושית השתנו בעקבות זאת. כך פיתחתי אשליה לגבי השירים; חשבתי שאם אכתוב את השיר נכון, אנשים יראו את הדברים וישתנו. חשבתי שאם אכתוב על צביעות, על התעללות הדדית ועל אי-הבנות שלנו לגבי עצמו, אנשים יבינו את השליליות שבכך וישתנו".

ובכן, הסאונד של התקליט הזה הזכיר מאד את SIGNALS, שקדם לו, אך עם מקצבי סינטיסייזר רבים עוד יותר מבעבר. עדיין, למרות הדומיננטיות של המקלדות, זה לא באמת היה סינת'-פופ טהור מהסוג ששלט במצעדים של אותה תקופה, פשוט כי אלכס לייפסון עדיין לקח חלק פעיל מאוד בהתרחשויות. למעשה, התוצאה הסופית נשמעה קצת כמו פוליס בתקופת SYNCHRONICITY (נו, זה ברור שלהקת ראש עקבה אחרי אותה ניידת משטרה החל משנת 1980).

ובמקביל למהפכת הסאונד, נצפתה תופעה מעניינת במחלקת הטקסטים וההגשה. ניל פירת מיתן את היומרנות של המילים שלו בזמן שגדי לי מיתן את היומרנות של ההגשה הקולית שלו. כלומר, הגישה הזוויתית והייחודית כל כך של ראש שויפה פה ושם. לא נמצאו שם קרבות כלים נוצצים בסגנון YYZ. אלכס לייפסון אולי ניגן שם בטירוף בתוך האולפן, אבל המיקס הסופי נטה להתחמק ממנו. התוצר היה קר מדי אם כי לא בהכרח חסר חיים. השירים אולי לא היו טובים כמו בעבר, אבל הם היו מספיק יצירתיים כדי לשבת ולהקשיב להם בלי להתכווץ בכיסא - ברגע שמשילים את הרתיעה מהסאונד האופנתי ההוא.

כי מסתבר שיש הרבה חום אנושי מתחת לצלילים האלו. קחו למשל את השיר AFTERIMAGE, שהוקדש לזכרו של רובי וילן, חבר של הלהקה שעבד כטכנאי באולפן ההקלטות ונהרג בתאונת דרכים. או השיר RED SECTOR A שעסק בהישרדות במחנה ריכוז. המילים נכתבו בהשראת סיפוריה של אמו של גדי לי, מרי רובינשטיין, ששרדה את מחנה ברגן-בלזן. עדיין, זה לא תקליט מושלם בעיניי. יש בו עליות ומורדות. אבל איך אפשר שלא להעריך את ראש על הניסיונות לחדש בגזרה שלה? אסכם זאת כך - יש הרבה תקליטים של ראש, שאמליץ למי שמבקש להכיר את הלהקה הזו, לפני התקליט הזה. זו להקה שאימצה פה בחיבוק את שינוי האופנה בצלילים, גם אם פה ושם חרק הגיטריסט, אלכס לייפסון, בשיניו - וזה לא כיף לי לשמוע חריקת שיניים במוסיקה.

ברולינג סטון נכתב בביקורת על התקליט: "האמת היא שהתקליט הזה לא זקוק לביקורת. אם אתם אוהבים את הלהקה הזו, תאהבו את התקליט החדש. אם לא, התקליט הזה רק יקבע בתודעתכם את הלהקה כקבוצת מטאל אנכרוניסטית. ייאמר לזכותה שחבריה הצליחו לשלב בהפקה החדשה גם צלילים מודרניים. שימו לב למקצבים המרקידים של AFTERIMAGE ושל RED SECTOR A. הפעם הצליח גם סולן הלהקה, גדי לי, להשתלט על קול הפלצט שלו, שיכול לשגע כלבים. ללהקה הזו יש מסר ברור – תהיו חופשיים ואל תתנו לעולם לגרור אתכם למטה. הבעיה היא מוזיקלית; המחסור במלודיות טובות והשימוש הנרחב מדי במהלכים הרמוניים שחוקים הופכים את הכול למעמסה מעיקה. הלהקה מביאה לקהל שלה מסרים חיוביים, אך לצערנו מדובר בחדשות ישנות המרופדות במוזיקה מיושנת".

בעיתון THE TIMES LEADER מפנסילבניה נכתב אז בביקורת: "לפחות הם הבינו נכון את הציטוט של המינגווי. אולי יש כאן לחץ, אבל אני לא מרגיש את החסד. אני מניח שזה תקליט קונספט שיש לו קשר להתנגדות לכוחות דיכוי וללחימה עד הסוף. המקצבים כמעט שאינם משתנים, והקולות המייללים של גדי לי גורמים למלודיות הסתמיות הללו להישמע גרועות אפילו יותר ממה שהן באמת. למרות כל התגובות השליליות שלי, זה בהחלט עשוי להיות התקליט האהוב עליי של הלהקה. הוא לא גרוע יותר מהכמה שנאלצתי להקשיב להם בעבר, אבל זה בהחלט עשוי להיות האחרון שאצליח להכריח את עצמי לשמוע".

היסטוריה מתקתקת באולפן ההקלטות! ב-12 באפריל בשנת 1954 הקליט ביל היילי את השיר האלמותי ROCK AROUND THE CLOCK.

מה שגורם לי לאהוב את השיר הזה מבחינה מוזיקלית הוא התמהיל המדויק שלו. בניגוד למה שנהוג לחשוב על שירי רוק'נ'רול מוקדמים כפשוטים או גסים, הביצוע הזה מרגיש לי כמו מכונה משומנת היטב של נגנים מקצועיים שיודעים בדיוק מה הם עושים. יש בו סווינג עמוק (ממש כמו שניגנו אז בג'אז) ושורשי שמקבל זריקת אנרגיה חשמלית. ליין הבס ההולך - מה שנקרא בעגה המוסיקלית WALKING BASS שגם היה דבר שגרתי בג'אז, יחד עם עבודת התופים (כולל שתי מכות מרשימות על הסמר כיריית הפתיחה), נותנים לשיר דחיפה אדירה קדימה - זה ממש גרוב שאי אפשר לעמוד בפניו.

אז קבלו סיפור... השיר נכתב בשנת 1953 על ידי כותב השירים הפילדלפי מקס פרידמן (שהיה אז כמעט בן 60! מה לו ולרוק'נ'רול?!) וג'יימס מאיירס – מוזיקאי ומוציא לאור שפעל תחת השם "ג'ימי דה-נייט". בנוסף לקרדיט על מחצית מהלחן, מאיירס החזיק ב-100% מזכויות ההוצאה לאור. ביל היילי רצה להקליט את השיר, אך דייב מילר, הבעלים של הלייבל שלו (ESSEX RECORDS), סירב לכך בשל מחלוקת על זכויות הפרסום. היילי: "שלוש פעמים הבאתי את השיר לאולפן ההקלטות ובכל פעם שמילר היה רואה את התווים הוא היה נכנס, קורע אותם וזורק לפח, אז פשוט לא יכולתי להקליט את זה". בעקבות זאת, מאיירס העביר את השיר להרכב קאנטרי ותיק בשם "סוני דיי והנייטס", והגרסה שלהם שוחררה בשנת 1953 וזכתה להצלחה קטנה. שנה לאחר מכן, מאיירס עזר להיילי לעזוב את חברת התקליטים ההיא ולחתום ב-DECCA. כחלק מההסכם ביניהם, צד אחד של כל תקליטון שהקליט היילי היה חייב לכלול שיר מהקטלוג של מאיירס; השיר הראשון שנבחר היה "רוק מסביב לשעון".

שנת 1954 הביאה איתה רעידת אדמה מוזיקלית. באותה תקופה, המצעדים היו מלאים בקרונרים (יענו, זמרי בלדות) ובמוזיקה שמרנית למדי. ואז הגיע שיר אחד ששינה את פני ההיסטוריה.

הנגנים שהגיעו לאולפן ההקלטה כדי לנגן עם היילי היו בילי ויליאמסון בגיטרה, ג'וני גרנדה בפסנתר, ג'ואי אמברוסיו בסקסופון טנור, דני סידרון בגיטרה מובילה ומרשל ליטל על הבס. בהקלטה זו השתתף גם מתופף סשנים בשם בילי גאסק. לא תאמינו אבל יום ההקלטה עצמו כמעט נגמר באסון. הלהקה נסעה במעבורת מפילדלפיה לניו יורק, והמעבורת נתקעה על שרטון. הם הגיעו לאולפן באיחור ניכר, והיו להם דקות ספורות להקליט. רוב הסשן הוקדש בכלל לשיר אחר בשם שלוש עשרה נשים, שהיה אמור להיות הלהיט הגדול. ROCK AROUND THE CLOCK הוקלט בחיפזון לקראת סוף הסשן בשני טייקים בלבד. טייק אחד שבו הנגינה היתה חזקה מדי והטביעה את קולו של היילי, וטייק שני עם ליווי מינימלי. טכנאי ההקלטה חיברו את שני הטייקים יחד, וכך נוצר השיר שאנחנו מכירים.

אבל האסון האמיתי קרה זמן קצר לאחר מכן. סידרון בן ה-33, שקיבל עבור נגינת הגיטרה המהפכנית שלו בשיר הזה דולר אחד בלבד (הוא ניגן סולו דומה להפליא לזה שביצע קודם לכן בשיר ROCK THE JOINT), מצא את מותו עשרה ימים בלבד לאחר מכן כשנפל מגרם מדרגות (יש אומרים שזה בגלל התקף לב) ושבר את מפרקתו. שעון חייו פסק מלתקתק, והוא לא זכה לראות כיצד נגינתו – ובמיוחד סולו הגיטרה ההוא שבאמצע השיר – תחולל מהפכה תרבותית.

בתחילה, השיר בביצועם של ביל היילי והקומטס לא זכה להצלחה גדולה כמו קודמו (SHAKE, RATTLE AND ROLL), מאחר שיצא רק כצד ב' של התקליטון. השיר הראשי בצד א' היה "שלוש עשרה נשים", שעסק בפצצה גרעינית המותירה בחיים גבר אחד ו-13 נשים בלבד. מה חשבו להם שם, בחברת התקליטים? ובכן, כך נאלץ השיר לחכות עד מאי 1955, אז הוא שובץ בסרט דל תקציב בשם "זרע הפורענות" (BLACKBOARD JUNGLE). עם צאתו, הפך הסרט לנקודת המפנה שסללה את הדרך למוזיקת הרוק'נ'רול. ביל היילי ולהקתו ביצעו את השיר בסרט, כשהסקסופוניסט רודי פומפילי השתולל עם כלי הנשיפה שלו. בני הנוער שצפו במסך לא יכלו שלא להשתולל יחד איתו. המון כיסאות נעקרו מהמקום בבתי קולנוע.

אבל רגע! קיימת מחלוקת סביב השאלה, מהו שיר הרוק הראשון שהוקלט אי פעם. היכל התהילה של הרוק'נ'רול טוען שזהו ROCKET 88, אך אין ספק ששירו של היילי היה שיר הרוק'נ'רול הראשון שכבש את פסגת המצעדים, ובאופן כללי נחשב לשיר הרוק'נ'רול הראשון שזכה להצלחה המונית. באותה תקופה, חברת התקליטים עדיין לא ידעה כיצד להגדיר את הסגנון החדש ושיווקה אותו כשיר בסגנון מקצב הפוקסטרוט. באותם ימים, מגזין בילבורד ריכז מצעדים בשלוש קטגוריות שונות: התקליטונים הנמכרים ביותר בחנויות, המושמעים ביותר על ידי תקליטנים והמנוגנים ביותר במכשירי הג'וקבוקס. "רוק מסביב לשעון" הגיע למקום הראשון בכל שלושת המצעדים בו-זמנית.

שנים לאחר מכן אמר היילי: "מוזיקת הרוק'נ'רול עצמה לא חוללה מהפכות, אלא אנשי השיווק שנלוו אליה. רבים האשימו אותנו ביצירת נוער שוליים – נוער שרצה רק לנהוג במכוניות מהירות, לרדוף אחרי בחורות ולשתות הרבה. אמרו עליי שהשפעתי לרעה על הנוער. ובכן, מעולם לא שרתי שירי מחאה. לא עשיתי הרבה בחיי חוץ מזה, ואני רוצה לקבל קרדיט על החשיבות שלי במה שהיה". ואכן מגיע לו קרדיט - כי השיר הזה הוא מאסטרפיס בכל מובן שהוא!

גם זה קרה ב-12 באפריל:

- בשנת 1973 הופיע סטיבי וונדר בסדרת הילדים "רחוב סומסום". וונדר היה אחד המוזיקאים הראשונים שעשו צעד שכזה, ואחריו הגיעו רבים אחרים. לאחר שהופיע בכמה קטעים שבהם לימד את גרובר לשיר, ביצע וונדר את SUPERSTITION והראה לילדים הצופים בתוכנית מהו גרוב אמיתי.

- בשנת 2008 נישא לו ריד ללורי אנדרסון (אשתו השלישית). השניים החליטו להתחתן רק יום אחד לפני המועד; הם הגיעו לביתו של חבר בקולורדו וערכו את הטקס בחצר האחורית. לדברי אנדרסון, ריד ביקש את ידה במהלך שיחה במיטה: "פשוט שכבנו במיטה, הוא פנה אליי ואמר: 'היי, אני חושב שאנחנו צריכים להתחתן. מה את חושבת?'... זו הייתה מעין הצעה עסקית, וזה היה בסדר מבחינתי. אני אוהבת דברים כאלו". הם התחתנו בטקס קטן ושקט לאחר שהיו בני זוג במשך למעלה מעשור. הנישואים לא זכו לפרסום רב באותה תקופה, שכן שניהם היו אנשים פרטיים למדי, למרות היותם אמנים איקוניים.

- בשנת 1971 הפך אלבום ההופעה FOUR WAY STREET של קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג לאלבום זהב.

- בשנת 1985 יצא באנגליה תקליטון חדש של להקת דייר סטרייטס, ובו השיר SO FAR AWAY. בשיר זה מקונן מנהיג הלהקה, מארק נופפלר, על אורח חיים בדרכים המרחיק אותו מאדם אהוב. אף על פי שנופפלר שהה רבות בדרכים באותה תקופה (השיר והאלבום BROTHERS IN ARMS הוקלטו בשווייץ), השיר אינו אוטוביוגרפי. נופפלר הסביר: "השיר עוסק בניהול מערכת יחסים בטלפון, וזו בדיחה. אי אפשר באמת להתמיד בכך לאורך זמן, כי שני הצדדים מותשים מהעניין. זה היה הרעיון הבסיסי".

- בשנת 1975 פרש דייויד בואי מעולם המוזיקה והכריז: "מיציתי את העולם הזה. אני משועמם. לא תראו ממני אלבומים נוספים. הדבר האחרון שאני רוצה להיות הוא זמר רוק חסר חשיבות". הייתה זו הצהרתו השנייה בדבר פרישה מאז שהוא חיסל את דמותו של זיגי סטארדאסט על הבמה בשנת 1973, וגם הפעם הגיעה הפרישה בעודו בשיאו; אלבומו, 'כלבי יהלום', נמכר היטב, וכחודש לפני פרישה זו הוציא אלבום בסגנון שונה לחלוטין בשם 'אמריקנים צעירים'. אולם לצד ההצלחה, חייו לא היו קלים עקב התמכרות קשה לקוקאין. בואי נראה אז חיוור מאוד, רזה באופן מבהיל וכמי שנוקש על שערי גן עדן. הצהרת הפרישה השנייה הזו שלו לא החזיקה מעמד זמן רב וכמה חודשים לאחר מכן הוא כבר החל להקליט תקליט שייקרא STATION TO STATION. כשנשאל בראיון עמו לפלייבוי, שנערך בשנת 1976, מדוע פרש וחזר, השיב: "שיקרתי. זה מאד פשוט. אני לא יכול לשלוט בכל מה שאני אומר. אין לי מושג היכן אהיה בעוד שנה - מורד, היפי או דיקטטור. זה מה שגורם לי לא להשתעמם".

- בשנת 1964 נחת פול סיימון באנגליה במטרה לערוך בה סיבוב הופעות לבדו. הופעתו הראשונה הייתה במועדון בשם THE RAILWAY INN שב-BRENTWOOD. מוכרת הכרטיסים בקופה של המועדון הייתה קת'לין צ'יטי, שהפכה להיות בת זוגו ושמה הוזכר בשירים של סיימון וגרפונקל, כמו AMERICA או KATHY'S SONG.

- בשנת 1944 נולד ג'ון קיי, סולנה של להקת STEPPENWOLF. הוא נולד בגרמניה בתקופת מלחמת העולם השניה ושמו היה פריץ קראולדאט. אביו היה חייל גרמני שנהרג בעת לחימתו ברוסיה, חודש לפני שנולד בנו שישיר בהמשך קלאסיקות כמו BORN TO BE WILD. הידעתם? ג'ון קיי הוא עיוור צבעים.

- בשנת 1968 הופיעו פרנק זאפה ואמהות ההמצאה בארוחת ערב עבור אנשי תעשיית המוזיקה בארה"ב, שאחראים בין השאר גם על חלוקת פרסי הגראמי. במהלך המופע אמר זאפה לקהל, "כל השנה דאגתם לייצר את החרא הזה אז עכשיו תצטרכו לילה אחד גם להקשיב לו".

- בשנת 1968 יצא תקליטון חדש לפינק פלויד, עם השיר IT WOULD BE SO NICE. את השיר כתב קלידן הלהקה, ריק רייט, שגם שר בו. התקליטון לא הצליח במכירות ומאז הוא נחשב בקרב חברי הלהקה כקישקוש מוחלט. צד ב' של התקליטון הכיל את השיר JULIA DREAM שהיה הראשון בקטלוג הלהקה בו נשמע קולו של גיטריסט הלהקה החדש, דייב גילמור.

- בשנת 1969 פורסם במלודי מייקר כי להקת הרולינג סטונס תופיע כמופע המרכזי במועדון נחשב בלאס וגאס. חברי הלהקה הוזמנו להופיע למשך עונה שלמה במלון "אינטרנשיונל" החדש, שהיה באותה עת המלון הגדול ביותר בעיר ההימורים. הסכום שהוצע ללהקה עומד על 100,000 דולרים – סכום זהה לזה שהוצע לברברה סטרייסנד עבור הופעותיה שם. גם שמו של אלביס פרסלי עלה כמי שצפוי להיות מוזמן להופיע במקום. בעת רדת הגיליון לדפוס, לא התקבל אישור לידיעה מחברי הלהקה, העסוקים בינתיים בחיפוש אחר חברת תקליטים חדשה שתשווק את אלבומיהם בארה"ב, שכן חוזים מול חברת התקליטים LONDON האמריקנית עומד לפוג.

- בשנת 1990 שוחרר ג'יימס בראון מהכלא באשמת החזקת סמים והתנגדות למעצר ונידון לעבודות שירות. הוא הרוויח 3.80 דולר לשעה וייעץ לצעירים בנוגע לנזקים בשימוש בסמים.

- בשנת 1967 חטף מיק ג'אגר בוקס בפנים מעובד שדה תעופה במהלך מריבה בין שניהם בצרפת. ג'אגר איבד את סבלנותו קודם לכן בזמן חיפוש סמים על הלהקה, דבר שגרם להם לפספס את טיסתם.

- בשנת 2010 פרסם הוותיקן מגזין רשמי ובו גם כתבה משבחת על הביטלס ובתוכה נמסר לקוראים גם כי המוסד הזה סולח לג'ון לנון על אמירתו, בשנת 1966, שהביטלס פופולריים יותר מישו.

- בשנת 1964 התחתן זמר הטוויסט צ'אבי צ'קר עם מיס עולם של שנת 1962, קת'רינה ג'והאנה לודרס ההולנדית.

- בשנת 1983 יצא תקליט הבכורה של להקת REM ששמו MURMUR.

- בשנת 1973 נערכה פרמיירה בלונדון של הסרט THAT'LL BE THE DAY, בכיכובו של רינגו סטאר.

- היום בשנת 1961 זכה ריי צ'ארלס בארבעה פרסי גראמי.

- בשנת 1966 נכנס טום ג'ונס לניתוח להוצאת שקדים. יש הטוענים שזה היה סיפור כיסוי על מנת להסתיר את העובדה שהניתוח שלו שם היה בכלל שיפוץ אף.

- בשנת 1970 יסד פול מקרטני חברה משלו בשם MCCARTNEY PRODUCTIONS LTD. ראשי התיבות של החברה הם MPL, דבר שהוביל הרבה לחשוב בטעות שזה קיצור של MCCARTNEY PAUL LINDA.

- בשנת 1982 נעצר דייויד קרוסבי לאחר שהמשטרה מצאה אותו מכין לעצמו מנת קוקאין בחדר ההלבשה שלו מאחורי הקלעים, לפני הופעה בדאלאס. הוא נמצא בחדר הלבשה במועדון לילה והואשם בהחזקת סמים ונשק, לאחר שהרשויות קיבלו מידע מוקדם והגיעו למועדון עם צו חיפוש. באמצע שנות ה-80 ריצה קרוסבי תקופת מאסר, לאחר שלא התייצב בבית המשפט בגין חלק מהאישומים הללו. מאוחר יותר הוא אמר כי הכניסה לכלא סייעה בסופו של דבר להציל את חייו, מכיוון שהיא אילצה אותו להיגמל. בראיון משנות השמונים אמר קרוסבי: "הייתי גוסס... אם לא הייתי הולך לכלא, לא הייתי בחיים. זה היה הדבר היחיד שיכול היה לעצור אותי".

- בשנת 1940 נולד הרבי הנקוק, פסנתרן הג'אז החלוץ שניגן עבור לא מעט כוכבי רוק ויצר מוזיקה מדהימה במהלך הקריירה הענפה שלו.

- בשנת 2000 הגישה להקת מטאליקה תביעה נגד אתר שיתוף הקבצים נאפסטר. במהרה הפכה הלהקה מטרה לחיצים נזעמים מצד מיליונים שדווקא נהנו מהאפשרות להוריד קובצי מוזיקה בחינם. בהמשך הבינו חברי מטאליקה שהסכר נפרץ ושאת הנעשה יהיה קשה עד בלתי אפשרי להשיב. הכל התחיל כשמטאליקה גילתה שהשיר שלה, I DISAPPEAR, הופץ להורדה ללא אישור. שיר זה, שהיה מיועד לפסקול הסרט "משימה בלתי אפשרית 2", טרם יצא אז באופן רשמי – דבר שגרם ללהקה לנקוט צעדים משפטיים נגד נאפסטר בגין הפרת זכויות יוצרים, סחיטה ושימוש בלתי חוקי בהתקני ממשק אודיו דיגיטלי. הלהקה זיהתה גם למעלה מ-335,000 משתמשים שלכאורה שיתפו את המוזיקה שלה. את התביעה הוביל מתופף הלהקה, לארס אולריך.

- בשנת 1965 יצא בארה"ב תקליטון הבכורה של להקת הבירדס, עם קאבר לשיר של בוב דילן בשם MR TAMBOURINE MAN. זה הפך ללהיט ואבן דרך בעולם המוזיקה, כמובן.

המפיק הגאון הלך! ב-12 באפריל בשנת 2025 מת אחד מהמפיקים המושחזים יותר בסבנטיז, רוי תומס בייקר, בגיל 78. סיבת המוות לא הייתה ידועה עם הדיווח על מותו. הוא עבד עם הגדולים ויצר להם סאונד מדהים. אז הנה מאמר שלי עליו...

קודם כל, אפשר להגיד שגדלתי על היצירות של רוי תומס בייקר. הוא לא היה מוסיקאי שהוציא תקליטים - אבל התקליטים שהוא הפיק ללהקת קווין? הם חלק ממי שאני! גדלתי על הצלילים שלו עוד כשהייתי תלמיד בבית הספר היסודי, שם "ינקתי" את הצלילים הראשונים של להקת קווין מתוך האלבום "לילה באופרה" ומשם הלכתי אחורה להפקות נוספות שלו עם קווין - בשלושת תקליטיה הראשונים. עבודתו, המאופיינת בשכבות סאונד מתוחכמות עד מדהימות, תשומת לב קפדנית להרמוניות קוליות ועבודה נלהבת של טכנולוגיית האולפן, הגדירה אלבומי מופת עבור מגוון רחב של אמנים - ולא רק קווין.

כניסתו של רוי תומס בייקר לתעשיית המוזיקה החלה בגיל צעיר בצורה יוצאת דופן. באפריל 1963, כשהוא בן 14 בלבד, הוא השיג תפקיד באולפני DECCA בלונדון. הוא החל לעבוד שם כשוליה ובהמשך קודם לתפקיד טכנאי הקלטה שני. בייקר מצא את עצמו בסביבה פורייה, כשהוא עובד לצד דמויות בולטות שעיצבו את הסאונד של הרוק הבריטי, בהן גאס דאדג'ן (שנודע מאוחר יותר בזכות עבודתו עם אלטון ג'ון) וטוני ויסקונטי (המוכר בזכות שיתופי הפעולה שלו עם דיוויד בואי וטי. רקס).

במהלך תקופת עבודתו ב-DECCA צבר בייקר ניסיון מעשי יקר ערך וסייע בהקלטות לאמנים הגדולים של התקופה, בהם דיוויד בואי, הרולינג סטונס, המי, TEN YEARS AFTER, דאסטי ספרינגפילד ועוד. עבודתו באולפן תרמה גם להקלטות משמעותיות כמו אלבומה השלישי של להקת FREE משנת 1970. כן, זה שנקרא FIRE AND WATER ומכיל את הלהיט ALL RIGHT NOW.

עד מהרה עבר בייקר לאולפני טריידנט הנחשבים ברובע סוהו בלונדון, שהיו מהראשונים בעיר שהציעו הקלטה בשמונה ערוצים. הוא עבד לצד טכנאים כמו קן סקוט ורובין קייבל, ולבסוף קודם שם לתפקיד הטכנאי הראשי. המעבר מטכנאי למפיק היה התקדמות טבעית עבורו, והוא החל לקחת על עצמו שליטה יצירתית נרחבת יותר. הוא הפך למייסד שותף של NEPTUNE PRODUCTIONS, חברת ההפקה הפנימית של אולפני טריידנט, ודרכה דאג להחתים להקה צעירה שבה נתקל – להקה שקראה לעצמה קווין. שותפות זו עתידה הייתה להזניק את שני הצדדים לתהילה בינלאומית.

שיתוף הפעולה של רוי תומס בייקר עם קווין נחשב לאחד מצמדי המפיק-אמן האיקוניים ביותר בתולדות הרוק. הוא הפיק חמישה מאלבומי האולפן שלהם במהלך נסיקתם בשנות ה-70: ארבעת התקליטים הראשונים, ולאחר הפסקה של שני אלבומים, חזר להפיק את האלבום JAZZ (שם ההפקה הייתה מרשימה, אך פחות יוצאת דופן לעומת מה שהוא עשה עם קווין לפני כן).

בעוד שתפקידו של בייקר באלבום הבכורה של קווין (1973) היה בולט פחות (הוא קיבל שם קרדיט כרוי בייקר בלבד), האלבום השני, QUEEN II, סימן קפיצת מדרגה משמעותית לעבר הסאונד המלוטש שיגדיר את השותפות ביניהם – סאונד שכלל שירה מורכבת ועבודת גיטרה עשירה של בריאן מאי. פריצת הדרך הגיעה באלבום השלישי, SHEER HEART ATTACK, וביסס את מעמד הלהקה ככוח אדיר בתעשייה.

שיתוף הפעולה הגיע לשיאו באלבום A NIGHT AT THE OPERA משנת 1975, שנחשב בזמנו לאלבום היקר ביותר שהוקלט אי פעם. מבחינתי, זה הסרג'נט פפר של קווין. לא פחות! ויצירת המופת "רפסודיה בוהמית" הדגימה בצורה מושלמת את הטכניקה של בייקר – שימוש ב-24 ערוצי הקלטה ליצירת חומת סאונד אדירה. קשה לדמיין את המיומנות והחזון היצירתי שנדרשו כדי לערוך אנלוגית (בגזירה והדבקה של סרטי הקלטה עם מספריים, דבק וראש מאד מרוכז!) את סקציית האופרה המורכבת.

עד סוף שנות ה-70 הפכה הצלחתו של בייקר עם קווין למפיק מבוקש ברחבי העולם. הוא עבר ללוס אנג'לס והחל לעבוד עם להקות רוק אמריקאיות בולטות, כשהבולטת שבהן הייתה להקת THE CARS מבוסטון. בייקר הפיק את ארבעת אלבומיה הראשונים והתאים את הגישה היצירתית שלו לסאונד ה"רזה" והמהודק של הלהקה. אבל לא תמיד הפקותיו התאימו ללהקות אותן הוא הפיק. למשל, כשניסה להפיק את להקת יס בפריס, בשנת 1979, החיבור לא צלח. עבורו, הייתה זו רק "מכה קלה בכנף" ותיק העבודות שלו נותר אחד המרשימים והמשפיעים בהיסטוריה של המוזיקה.

האלבום המדהים שמעטים יחסית מכירים - וחבל! ב-12 באפריל בשנת 1972 יצא אלבום כפול ונהדר זה של להקה חדשה ושמה MANASSAS (בהנהגתו של סטיבן סטילס).

לדעתי, אפשר להניח את האלבום הנפלא הזה לצד האלבום הכפול של דרק והדומינוס (LAYLA AND OTHER ASSORTED LOVE SONGS) ולראות נקודות דמיון רבות ביניהם, ממש כמו שני אחים מוזיקליים שלא הצליחו היטב בזמן אמת. כשסטילס הציג לראשונה את ההרכב, הוא ציין שאין כאן שותפות מלאה בין כל הנגנים, אך הוסיף שזוהי שותפות שבה כולם יוצאים מרוצים. כולם הבינו שמדובר בפרויקט של סטילס (כמו במקרה של קלפטון והחבר'ה - למרות ששם היה נסיון להציג את זה כלהקה אמיתית עם האורח דוואן אולמן); אחרי הכל, אלו היו השירים של סטילס והוא שילם את חשבונות התחזוקה של הלהקה. אז הוא התייחס ללהקה כאל סוג של דמוקרטיה שבה הוא הדיקטטור הנאור.

שימו לב - מבקרי מוזיקה רבים בתחילת שנות השבעים ראו באלבומים כפולים יצירות יומרניות ונפוחות, אך מעטים מהם התלוננו על האלבום הזה. הגיטריסט, הזמר והיוצר סטיבן סטילס בער באותה תקופה מיצירתיות מהממת ומאמביציה אדירה, שהייתה מהולה באגו גדול באותה מידה. אחרי הכל, בימים ההם הוא נחשב לאחד מכוכבי הרוק הגדולים ביותר. סטילס לא ידע שובע באותן שנים עליזות של תחילת שנות השבעים. האיש שזכה לכינוי CAPTAIN MANYHANDS בשל נטייתו לנגן על כל כלי אפשרי באולפן, הרכיב להקה גדולה (תרתי משמע) למטרות שלא היו ברורות לגמרי באותו הזמן. רוב השמות בקרדיטים לא אמרו לו דבר, למעט שמו של דאלאס טיילור שהיה המתופף הקבוע של CSN. כל השאר לא אמרו הרבה לחובב המוסיקה הממוצע. כך שאי אפשר לקרוא לזה באמת סופרגרופ. עם זאת - מוסיקלית זה וואחד סופרגרופ!

והלהקה הזו הגיעה בשעה מכריעה עבור סטילס. היה זה סתיו 1971, וקרוסבי, סטילס, נאש אנד יאנג, למרות ההצלחה המסחררת שנחלו יחד, כמעט לא דיברו זה עם זה. יענו, צ'ילבות. באותו זמן, כריס הילמן (לשעבר חבר בלהקת הבירדס) היה אובד עצות בנוגע לשאריות להקתו הנוכחית, "האחים בוריטו המעופפים". הוא החליט לחבור לסטילס וסיפר: "זה לא יכול היה להגיע אליי בזמן טוב יותר. הייתי שחוק לגמרי מהבוריטוס. הרגשתי שמשכתי את זה עד קצה גבול היכולת". אז הילמן הביא עמו כמה חברים לסטילס, ולאחר כמה ימי נגינה היה להם ברור שיש כאן משהו מיוחד. החבורה המורחבת הזו ידעה לשלב בין רוק, בלוז, פולק וקאנטרי עם נגיעות לטיניות. זה נשמע כל כך טוב, שסטילס מיהר לשריין זמן באולפני CRITERIA במיאמי. מהר! כל עוד האש בוערת!

סטילס חש בלחץ רב מצד הציבור, העיתונות ובעיקר מנשיא חברת אטלנטיק רקורדס, אהמט ארטגון, שציפו ממנו להתפייס עם דייוויד קרוסבי, גרהאם נאש וניל יאנג. "הם פשוט לא הבינו עד כמה CSNY הפכה לבלתי נסבלת עבורי", אמר סטילס. "כולם הפכו לאייקונים וזה גבה מחיר לא קטן. לכן הרעיון של להקה המורכבת מחבורה בעלת סאונד קולקטיבי מאד קסם לי". וכשסטילס ראה את התוצאה המוזיקלית שנוצרת ביניהם, הוא הבין שדרוש יותר מאלבום בודד כדי להכיל את כל זה. מתופף הלהקה, דאלאס טיילור, נזכר: "היו לנו כמה שירים כשנכנסנו לאולפן, אבל רובם הורכבו במקום. בגלל זה, בסופו של דבר, זה הפך לאלבום כפול; היה לנו פשוט המון חומר. זה היה הקסם".

אז עם נדודי שינה ודחף חזק ליצור, סטילס זימן לעיתים קרובות את הנגנים לפי גחמה רגעית, ללא קשר לשעה. כל שעליו היה לעשות הוא לצעוד במסדרון ולפתוח את דלתות חדרי השינה שלהם. טיילור סיפר: "הוא היה מטלטל אותי בשלוש או ארבע לפנות בוקר ואומר: 'קדימה דאלאס, עלה לי רעיון, בוא נלך להקליט'. וכך זה היה מהיום הראשון". הילמן מעולם לא אהב לעבוד בשעות הקטנות. "אני פשוט לא טיפוס של לילה", הוא הסביר. "באותה תקופה היה לכריס פיוז די קצר", אמר נגן כלי ההקשה, ג'ו לאלה. "הוא תפס את סטילס בצווארון ואמר לו: 'תקשיב, אם אנחנו עושים את זה, אנחנו עושים את זה כמו בני אדם רגילים'". סטילס הבין שאין מנוס מלהתחשב באחרים, בעיקר כדי לשמור על הילמן מרוצה. והיו אלמנטים בסביבת האולפן שדאגו לשמור את החבר'ה מרוצים. היו שם חופי ים מדליקים, סירות ובחורות לוהטות בבגדי ים. עדיין, האובססיביות לעבודה לא העניקה זמן רב ליהנות מהדברים האלו. ביל ווימאן, הבסיסט של הרולינג סטונס, ביקר בהקלטות ונדהם ממה ששמע. הוא רצה מאוד להצטרף להרכב. זה לא קרה בסופו של דבר, רק משום שחברי הלהקה לא ביקשו זאת ממנו. עם זאת, ווימאן הספיק לכתוב עם סטילס את שיר הבלוז THE LOVE GANGSTER.

בתחילה נקרא ההרכב THE STEPHEN STILLS BAND, אך השם הוחלף במהירות ל-MANASSAS, שם שצץ כשסטילס לקח את להקתו לטיול לאורך החוף המזרחי. סטילס, חובב היסטוריה שהיה מוקסם ממלחמת האזרחים, לקח את הקבוצה לוושינגטון הבירה ומשם לתחנת הרכבת ב-MANASSAS, המקום שבו זכתה הקונפדרציה בניצחונה הגדול בקרב בול ראן הראשון ב-1861. חברי הלהקה הצטלמו מתחת לשלט הגדול עם שם המקום, וכשהתמונה פותחה, היה ברור לסטילס שזוהי העטיפה האולטימטיבית לאלבום.

לאחר שנבחר שם ללהקה, הטיס סטילס את החברים לאחוזתו באנגליה, אותה הוא רכש מרינגו סטאר (שרכש אותה מג'ון לנון), כדי להתחיל בחזרות לקראת מסע הופעות שתוכנן להיפתח באמסטרדם. אך עם הגיעם לאנגליה, נאלצו החברים להמתין בחוסר מעש, כיוון שמנהיגם נאלץ לעבור ניתוח פתאומי בברכו. מזג האוויר הקר והערפילי לא עורר בנגנים חשק רב לחזרות. הדבר עלה לסטילס הון תועפות, שכן הוא שילם משכורת לכולם. אחד מהם, ג'ו לאלה, אף הגדיל לעשות ושתה יין מהאוסף הפרטי של סטילס בשווי כולל של 10,000 דולר. הוא פשוט פתח ארגז יין מבציר 1947 מבלי להבין את המחיר של זה. סטילס הבין באותו רגע שיש מחיר שצריך לשלם עבור להקה טובה.

האלבום הכפול יצא לאור וסימן את אחד מרגעי השיא בקריירה של סטילס. ארבעת צדדיו של האלבום מכילים מוזיקה בארבעה סגנונות שונים, וכל צד זכה לשם משלו. הצד THE RAVEN שימש כצד פתיחה בסגנון מעורב. הצד של WILDERNESS הוקדש כולו לחומרי קאנטרי בסיסיים, כשכינורות וגיטרות סטיל היו הכלים הבולטים ביותר, בלי בנג'ו בכלל. למרות זאת, זה היה רחוק שנות אור מהקאנטרי של הבירדס בתקופת SWEETHEART OF THE RODEO. הסיבה לכך הייתה שסטילס מעולם לא הסתמך לחלוטין על קאנטרי נטו. הצד של CONSIDER הכיל אופי מופנם יותר וכמובן, הצד שנקרא ROCK IS HERE TO STAR מכיל שירי ג'אז... אהההה... סתם, ברור שמדובר בשירי רוק!

מה שמדהים הוא שסטילס נשמע בטוח ונינוח בכל אחד מהסגנונות פה וכשמחברים את כל השירים יחד – מקבלים אלבום כפול ומגובש של להקה שבוטחת בסאונד ובגישה שלה. מה שהפך את החוויה לתובענית עוד יותר הייתה העובדה שרוב הקטעים חוברו יחד כמעט ללא הפסקות בכלל, למעט המעברים בין צדי התקליט.

בביקורת במגזין CIRCUS נכתב: "עובדה מעניינת לגבי אלבומים כפולים: נדיר שהם מכילים מספיק רעיונות רעננים שיצדיקו את קיומם, וכך גם האלבום הזה. הוא היה יכול להיות אלבום בודד נהדר. אבל למה לנו להתלונן? לפחות סטילס ויתר על כלי הנשיפה שהיו באלבומו הקודם. האלבום מגיע גם עם דף מילים שנראה כמו מפת דרכים".

מיד לאחר צאת האלבום יצאה הלהקה לסיבוב הופעות, שבהן המופעים נמשכו בדרך כלל כשלוש שעות. הילמן נזכר: "הכנו מופע של שעתיים שהציג את האלבום כולו. הופעת הבכורה נערכה באולם הקונצרטחבאו באמסטרדם, אותו תיאטרון יפהפה שבו הופעתי עם האחים בוריטו המעופפים כמה שנים קודם לכן. המשכנו לכמה הופעות מצוינות באנגליה וברחבי אירופה. הלהקה הזו נשמעה כל כך טוב". עדיין, התקליט לא נמכר היטב. אולי כי זה היה אלבום כפול ויקר יותר - וזאת אחרי אלבום הופעה כפול של סטילס עם שלושת חבריו, קצת לפני כן? אולי... אבל זה היה אחד מתקליטי הרוק המופקים והמעוצבים יותר אז. הקהל העדיף את HARVEST של ניל יאנג. רק בהמשך זכה MANASSAS ליחס עם קצת יותר כבוד. אבל זה היה מאוחר מדי.

להקת MANASSAS הקליטה אלבום נוסף ב-1973 בשם DOWN THE ROAD, אך הוא לא שיחזר את הצלחת הראשון והלהקה התפרקה מיד לאחר מכן. הילמן הסביר: "בעסקי המוזיקה תמיד קיימת 'קללת האלבום השני'. זה קרה להרבה אמנים; אחרי הצלחת הבכורה, חברת התקליטים לוחצת לקבל מוצר נוסף. זה יוצר בעיות אם לאמן אין מספיק חומר חזק. כדי לעמוד בביקוש, האמן מתאמץ לסיים שירים באולפן, וזה הופך לעסק יקר מאוד כשהשעון מתקתק בתעריפי הקלטה גבוהים". סטילס חש אכזבה בזמנו - למרות איכות להקתו החדשה, חברת התקליטים ציפתה ממנו ללא הרף להתאחד עם קרוסבי, נאש ויאנג. החלק המוזר ביותר בסיפור הוא שההרכב הזה, MANASSAS, מעולם לא התאחד מאז 1973 – אפילו לא להופעה אחת. לא חבל?

בונוס: ג'ימי פייג', החודש (אפריל) בשנת 1976, לעיתון BEAT INSTRUMENTAL:

"בתחילת דרכנו כלהקת לד זפלין, היו לנו מגברים גרועים של ריקנבקר. המגברים האלו היו שאריות שהצלחתי לחלץ מהציוד של היארדבירדס. הם היו נוראים – כל הזמן התפוצצו והשמיעו קולות של חרחור וקלקול. ג'ף בק נתן לי במתנה את גיטרת הפנדר טלקאסטר עליה ניגנתי בימים הראשונים של זפלין. זו הייתה מחווה יפה כשחושבים על זה; הרי התבקשתי להצטרף ליארדבירדס וסירבתי, אבל המלצתי להם לפנות לג'ף. יום אחד הוא הגיע אליי, דפק בדלת ואמר "זה שלך", וזו הייתה גיטרה יפהפייה.

אולם כשיצאתי לסיבוב הופעות, חבר שלי צייר על הגיטרה ושיבש בה משהו כשניסה לעשות בה תיקונים. לא הצלחתי להבין מה השתבש, אז לקחנו אותה לחנות מסוימת בווסט אנד עם רשימת תקלות מפורטת, אבל כשהיא חזרה אליי – היא כבר הייתה גמורה. מחוסלת. אי אפשר היה באמת לנגן עליה יותר. אידיוט אחד פשוט הרס לי אותה, וזה מה שגרם לי לעבור לגיטרת לס פול.

המעבר קרה גם כי הלהקה הפכה לעוצמתית יותר ומערכת התופים גדלה. בונזו (ג'ון בונהאם) היה מדהים; הוא לא "מרביץ" בתופים, ואם תצפו בו, בקושי תראו את זרועותיו נעות, אבל יש לו כוח אדיר בפרק כף היד. בכל מקרה, הטלקאסטר המסכנה ההיא התחילה ליילל עם רעשי פידבק ככל שהגברנו את עוצמת הקול, אז הבנתי שאצטרך לעבור לגיטרה של גיבסון. שתי הגיטרות כל כך שונות: הפנדר היא גיטרה "נקייה" עם סאונד זכוכיתי וצלול, בעוד שלגיבסון יש סאונד "שמן". אין לי העדפה ביניהן – יש דברים שאפשר לעשות עם טלקאסטר ואי אפשר לעשות עם לס פול.

בימים אלו אני לא מתאמן כמו שאני צריך. אני עובד על מבנים הרמוניים, אבל לא על סולואים. כשנסעתי להודו, פגשתי בחור שגרם לי להתבייש בעצמי. הוא מעולם לא פגש גיטריסט מערבי, אבל הוא הבין הכל. הגיטרה שלו הייתה מתוחה ומכוונת להפליא, והגישה שלו הייתה מדויקת. הוא ניגן בסיטאר במשך שבע שנים ושאל אותי אם אני מתאמן. עניתי לו: "בערך שעה ביום". הוא הגיב: "טוב, אני מנגן שמונה שעות ביום". הנה בחור שבאמת נאבק, וכנראה שלעולם לא יזכה להישמע על ידי קהל רחב, אבל הוא משקיע בזה את כל כולו. זה גרם לי לתהות אם אני משקיע מספיק מאמץ במה שאני עושה".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459