רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-12 בדצמבר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-12 בדצמבר (12.12) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"אני זוכר את הכנס הזה של חברת CBS. הם רצו שנעלה ונציג את כל נציגי המכירות שלהם עם תקליטי פלטינה. הם רצו שסטיב ואני נהיה שם. אמרנו, 'אם אנחנו הולכים לעשות את זה, אז כדאי שנהנה מזה'. הם רצו אותנו לסוף השבוע. הלהקה של ריק דרינג'ר ניגנה בכנס, להקות אחרות ניגנו, וחברת התקליטים רק רצתה שנגיד לה תודה, ושאחרים יגידו לנו תודה, ואמרנו, 'אנחנו דורשים ללון רק במלון בוורלי הילס, או שלא נבוא'... אז הגענו ללוס אנג'לס, כולם נשארים במלון סנצ'ורי סיטי חוץ מאיתנו. אנחנו במלון בוורלי הילס עם משקאות חריפים בסך 5,000 דולר כי כל הלהקות באו מסנצ'ורי סיטי וחגגו איתנו כל הלילה. היינו בטלפון עם שירות חדרים כל שתים עשרה דקות. זה היה גדול. כל מה שהיינו צריכים לעשות זה להגיד מה שרצינו, וזהו.... האמת? אף פעם לא חשבתי שזו תהיה קריירה. מעולם לא חשבתי שאצליח לעבור את גיל שלושים. אני מסתכל על כמה מהראיונות המוקדמים של הביטלס. רינגו רצה לנהל מספרה, אם יוכל להרוויח מספיק כסף עם הביטלס. זו באמת הגישה שרווחה. הרבה מאיתנו נשרנו מהתיכון. פתאום הרווחנו הרבה כסף. המחשבה הייתה, 'מי יודע כמה זמן זה יימשך. בינתיים, תהנה'... אז שתינו כדי לשמור על האווירה שהרגשנו. זה היה כאילו, אם נרגיש טוב, אולי הקהל ירגיש טוב. אבל התחלנו לאבד את זה והתחלנו לראות עד כמה אנחנו יכולים להיות דפוקים לפני שעלינו לבמה, רק כדי לראות אם נוכל להתחמק מזה. היו זמנים שבהם היינו על הברכיים, פשוטו כמשמעו, בניסיון למצוא מנת סם. היו זמנים שבהם היינו שותים רק כדי לראות כמה אנחנו יכולים לצרוך. באמת דברים מגוחכים" (ג'ו פרי, הגיטריסט של להקת איירוסמית')

ב-12 בדצמבר בשנת 1969 יצא התקליט LIVE PEACE IN TORONTO, של תזמורת אונו הפלסטית, עם ג'ון לנון, יוקו אונו, קלאוס פורמן, אריק קלפטון ואלן ווייט.

עיתון "דיסק" בביקורת על האלבום עם צאתו לאור: "תזמורת אונו הפלסטית עושה דברים מוזרים באלבום הבכורה שלהם. צד אחד של התקליט מורכב מאולדיז שחוקים והצד השני מכיל שני קטעים בלבד ובשניהם יוקו אונו צועקת באופן מונוטוני וחורקת באופן לא הגיוני. איך מישהו יכול ליהנות מהקשבה לדבר הזה? יותר מדי תפוחים רקובים כמו זה יהפכו את קערת חברת אפל על פניה וחבל".

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "הציבור מורעב למוזיקה משלושת הגדולים של הרוק'נ'רול - אלבום ואולי סינגל בשנה זה לא מספיק, ושאר המוזיקאים משני צדי האוקיינוס ​​האטלנטי לא מספקים מספיק ריגוש בעצמם, אז אנחנו לוקחים את מה שאנחנו מקבלים מדילן, הסטונס והביטלס ונהיה מרוצים. אנחנו רוצים עוד, וכפי שהסיסמה אומרת, "מצא חור ומלא אותו", וכך הוא מתמלא מהר.

התקליט הזה - מאת ג'ון, אריק, יוקו וחברים - הוא מעין סיור ג'ון לנון דרך ההיסטוריה של הרוק'נ'רול, וזה יותר כיף מכל דבר שהוא עשה במשך זמן רב, עם הרבה יותר חיוניות מאשר אבי רואד, למעשה.

ג'ון לנון ויוקו פשוט מתעדים את הקריירה שלהם, מוזיקלית ואישית, תוך נטישה מוחלטת של פרטיות והתייחסות מוחלטת לציבור. קשה לחשוב על משהו חדשני שג'ון עשה בשנה האחרונה, שלא הוגדר, בדרך זו או אחרת, על הכתב.

ג'ון בקול טוב מאוד, הנגינה שלו בגיטרה נהדרת, ואנשי הצד שלו - אריק קלפטון, קלאוס פורמן (לשעבר מלהקת מנפרד מאן) בבס, אלן ווייט בתופים, ויוקו עם שירה מדי פעם - כולם נשמעים בדיוק כמו שצריך. אין כל כך מה לומר על הצד הראשון: "נעלי זמש כחולות", "כסף", "מיס ליזי המסוחררת", "יר בלוז", "קולט טרקי" ו"תן לשלום צ'אנס" עם יוקו שמתרוצצת כמו כלי אלקטרוני מוזר, משובח במיוחד, הרבה יותר טוב מהסינגל: הקול של ג'ון מפחיד והגיטרה של קלפטון מרושעת לחלוטין. כל מי שאי פעם רצה לשמוע את קלפטון מנגן רוק'נ'רול מעולה באמת, יקבל את מה שהוא רוצה פה. קלפטון אפילו זורק כמה תווים מענגים שהופכים את "תנו צ'אנס לשלום" לכמעט מוזיקלי.

זהו, באופן מוזר, האלבום החי הראשון שהוקלט אי פעם על ידי ביטל; הצד השני הוא של יוקו, בגיבוי של אריק, וכפי שהמוזיקה של יוקו אומרת, זה הרבה יותר נסבל מהניסיונות הקודמים שלה. אבל הרוק'נ'רול נמצא בצד אחד בתקליט, וזה נהדר. תודה, ג'ון".

את הסיפור השלם על אלבום זה והמופע שבו, תקראו בספר שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!"

ב-12 בדצמבר בשנת 1977 יצא בסקנדינביה תקליט חדש ללהקת אבבא ושמו THE ALBUM. בשל ההזמנות המוקדמות המסיביות, מפעלי דפוס במקומות אחרים בעולם לא הצליחו להדפיס מספיק עותקים לפני חג המולד של 1977 ולכן האלבום לא יצא בהן עד ינואר 1978. האלבום הזה שוחרר בשיתוף עם הסרט הקולנועי – ABBA THE MOVIE.

החורף של שנת 1977 היה קר במיוחד בצפון אירופה, אך בתעשיית המוזיקה הטמפרטורות הגיעו לנקודת רתיחה. התאריך היה ה-12 בדצמבר 1977, יום שנחקק בדברי הימים של הפופ העולמי, כאשר בסקנדינביה נחת על המדפים תקליט חדש ומסקרן של הלהקה השוודית המצליחה ביותר בכל הזמנים, תחת השם הפשוט והיומרני כאחד THE ALBUM. ההיסטריה הייתה בשיאה; בשל ההזמנות המוקדמות המסיביות ששברו כל שיא קודם, מפעלי דפוס במקומות אחרים בעולם כרעו תחת העומס ולא הצליחו להדפיס מספיק עותקים כדי לעמוד בדרישה לפני חג המולד של 1977. כתוצאה מכך, בבריטניה ובטריטוריות נוספות, המעריצים נאלצו לכסוס ציפורניים בהמתנה מורטת עצבים עד ינואר 1978 כדי להניח את ידם על היצירה. התקליט הזה שוחרר בשיתוף פעולה הדוק וסינרגטי עם הסרט הקולנועי המצליח בבימויו של לאסה הלסטרום, ABBA THE MOVIE, אשר תיעד את עלילות הלהקה במהלך מסע ההופעות הפרוע שלהם באוסטרליה.

לקח לחברי הלהקה ולמנהלם, סטיג אנדרסון, זמן להגיע עם הפתרון חסר הדמיון הזה לשם התקליט, אך כשמציבים את המוצר הארוז הזה, שעיצוב העטיפה המינימליסטי והלבן שלו עוצב על ידי רון סודרקביסט, לצד שם הסרט הקולנועי – הכל הגיוני ומתחבר לכדי מותג אחד מהודק. בשלב מסוים בהפקה נשקל ברצינות לקרוא לתקליט בשם המחייב "תודה רבה על המוזיקה", בתור שם כולל לתקליט ולסרט גם יחד. במקור היו גם תוכניות גרנדיוזיות להרחיב את הפרויקט על ידי הפיכת התקליט למארז כפול, עם תקליט אחד שיכלול הקלטה חיה מסיבוב ההופעות העולמי המצליח. בסוף בוטל הרעיון, בין השאר בגלל שחברי הלהקה, שהיו פרפקציוניסטים באולפן, ממילא לא התלהבו מדי מתקליטים בהופעה ולא אהבו את הסאונד הגולמי שהתקבל בהקלטות החיות.

התקליט הבודד שיצא לבסוף, THE ALBUM, כולל בתוכו יצירה שאפתנית במיוחד: שלושה שירים מתוך המיני-מחזמר התיאטרלי של אבבא, THE GIRL WITH THE GOLDEN HAIR. מחזמר זעיר זה בוצע במלואו במהלך סיבובי ההופעות האירופאיים והאוסטרליים שלהם בשנת 1977, וכלל במקור ארבעה שירים, כשאחד מהם בשם GET ON THE CAROUSEL נותר מחוץ לתקליט הסופי. היוצרים, בני אנדרסון וביורן אולבאוס, רצו להציע לקהל בהופעות יותר מסתם הצגה רציפה של להיטים מוכרים וקטעי תקליטים מגוונים; הם רצו לספר סיפור דרמטי על נערה מוכשרת שעוזבת את עיירתה הקטנה בחיפוש אחר תהילה, רק כדי לגלות את המחיר הכבד של הפרסום. למרות שהשירים זכו לקבלת פנים פחות נלהבת ומעט מבולבלת מצד הקהל והמבקרים במהלך הביצועים הראשונים של המיני-מחזמר על הבמות, שלושה מהשירים נכללו בתקליט החדש, בצדו השני, כסוג של סוויטה מוזיקלית. "אני יכולה להבין מדוע רבים הרגישו שהאלבום קשה לעיכול", אמרה אנייטה הסולנית בכנות אופיינית. "המיני-מחזמר הזה עבד טוב על הבמה אבל לא כל כך בתקליט".

אך אל תטעו, להקת אבבא היא קודם כל ולפני הכל מכונה משומנת של פופ, ובתוך התקליט הזה יש להיטים שכבשו את המצעדים; אם זה השיר EAGLE הפותח והדרמטי עם האווירה המרחפת, השיר TAKE A CHANCE ONE ME השובבי והקצבי עם אקפלת הפתיחה המפורסמת, או השיר THE NAME OF THE GAME האיטי אך כובש, שהיה הסינגל הראשון שיצא מהפרויקט והציג סאונד בוגר ומורכב יותר.

הנה קצת עובדות מרתקות על השיר הפותח את היצירה, EAGLE: בסוף 1977, כשהתהילה העולמית של אבבא התגבשה והם נחשבו למלכי הפופ הבלתי מעורערים, בני אנדרסון וביורן אולבאוס החלו להתנסות ברעיונות נועזים שנפרדו מנוסחת הלהיטים האופיינית והקלילה שלהם. בהשראת הכמיהה לחופש ולמרחבים, הם ביקשו לכתוב שיר שיעורר תחושת בריחה אולטימטיבית, משהו גדול יותר מהחיים עצמם. הרעיון הראשוני לשיר הגיע מביורן, שהושפע עמוקות מהרומן הפילוסופי רב המכר "ג'ונתן ליווינגסטון השחף" מאת ריצ'רד באך, שהוא סיפור אלגורי על חיפושיו של שחף אחר גילוי עצמי, שלמות וחופש מוחלט. עם זאת, במקום להתמקד בשחף כמו בספר, ביורן ראה בעיני רוחו דווקא את העיט, סמל לעוצמה ולמלוכה בשמיים. "ניסיתי להביא את תחושת החופש שקיבלתי מקריאת הספר הזה", הוא הסביר בראיונות מאוחרים יותר. "חשוב שהמילים ישתלבו היטב עם המוסיקה. חייב להיות להן את אותו סוג של קצב. זה משהו שאנחנו הולכים להיכנס אליו, זה צעד חדש ומעניין. עכשיו אנחנו רוצים להגיד משהו גם עם המילים".

המילים התחברו במהירות מפתיעה. ביורן כתב על עיט הממריא גבוה מעל פני האדמה, משוחרר מכל אילוצים וכבלים, מתבונן על העולם מלמעלה בפרספקטיבה אלוהית. זה היה משהו שכנראה ביורן רצה בעצמו לעשות באותו שלב בחייו אך לא באמת יכל, בגלל כל החוזים הדרקוניים עליהם חתם ולוח הזמנים הצפוף שאילצו אותו לספק את הסחורה ללא הרף. בהקלטת הדמו המקורית והנדירה, ביורן שר משפטי פתיחה שונים לגמרי ממה שבא בגרסה הסופית המוכרת לכולנו: I'VE BEEN WORRIED A THOUSAND OF TIMES / I'VE STOPPED READING THE PAPERS. עם זאת, המבנה של הפזמון היה זהה כבר אז.

אז לאחר שהמילים היו במקום, בני הפנה את תשומת לבו למוסיקה האיטית אך מלאת רוח וקסם. אורכו של השיר בגרסתו המקורית בתקליט - יותר מחמש דקות ו-50 שניות - היה יוצא דופן וחריג עבור אבבא, שבדרך כלל יצרו שירי פופ קומפקטיים בעלי מבנה הדוק של שלוש דקות, אבל זו הייתה בחירה מכוונת ליצור יצירה אפית וסימפונית. הקלטת השיר החלה באולפני מרקוס מיוזיק ב-1 ביוני 1977, כשהשם הזמני שלו ביומני האולפן היה HIGH HIGH. הצוות המוזיקלי היה משובח: בני אנדרסון ניגן במגוון קלידים וסינתיסייזרים, ביורן אולבאוס פרט בגיטרה האקוסטית, רוטגר גונרסון פרט בבס בדייקנות, אולה ברונקרט הלם בתופים ומלנדו גאסאמה ניגן בכלי הקשה שהוסיפו נופך שבטי. הגיטריסט החשמלי באותה הקלטה היה יאן שלטר המוכשר, שסיפר על סוד הסאונד המיוחד: "היה לי פדאל מתוצרת MORLEY עם אפקט של הדהוד. כשלחצתי על הפדאל ההד גבר, וכך קיבלתי את האפקט המתערבל הזה". במועד מאוחר יותר של המיקסים, הגיטריסט לאסה ולנדר תרם נגינת גיטרה נוספת מבלי לקבל על כך קרדיט רשמי בעטיפת התקליט, והוא אחראי גם על סולו הגיטרה המרגש המגיע לאחר הפזמון השני, זאת לפי עדויות של בני ולאסה עצמו. טכנאי הסאונד הגאון מייקל טרטו דאג לעטוף את הכל בצליל עשיר ורחב.

השיר גם הציע למאזינים הזדמנות נדירה לשמוע את אנייטה ופרידה שרות יחד באוניסון (בקול אחד) לאורך שיר שלם, ללא חלוקת תפקידים והרמוניות מורכבות, מרכיב שהיה מרכזי בזהות של הלהקה בתקופת הצלחתה המוקדמת, אבל למעשה התרחש רק בקומץ שירים אחרי התקליט THE ALBUM. ככל שהמילים של הלהקה הפכו ליותר אינדיבידואליות ואישיות עם השנים, היה חיוני יותר עבור אבבא שהן תבואנה מקול בודד ומובחן של אחת הזמרות. אורכו של השיר הקשה בהמשך על שילובו ברשימת השמעות ברדיו, שכן עורכי המוזיקה העדיפו שירים קצרים. כשהוא עומד על יותר מחמש דקות, השיר היה ארוך מדי עבור תחנות רדיו מסחריות רבות בארצות הברית ובאירופה, מה שאילץ את הלהקה לשקול עריכה טכנית כדי לקצרו. ההחלטה לא התקבלה בקלות ראש שכן היא פגעה במבנה היצירה, אך העריכה נעשתה ב-11 באפריל 1978. זמן קצר לאחר מכן יצא השיר כתקליטון מקוצר במדינות מסוימות. ולא... בניגוד לשמועות עקשניות שרצו באותה תקופה, השיר לא בא כמחווה של להקת אבבא ללהקת הרוק האמריקאית המצליחה איגלס, למרות שחברי אבבא העריכו את הסאונד הקליפורני המלוטש שלהם.

ובכן, בהתחשב בשם האלבום המבטיח שלמות, זה היה אירוני למדי שהתקליט הזה של אבבא יצר תחושה של יצירה פחות מגובשת מכל שאר תקליטי הלהקה, מאז ימי התקליט המוקדם RING RING. למבקרים ולמאזינים נראה היה שהוא מורכב מגושים נפרדים של מוזיקה – צד פופ וצד תיאטרלי – עם פחות גורמים מאחדים מהרגיל. השירים עצמם מבריקים ומופקים לעילא, אבל במובנים רבים נשמע כאילו הם יצאו מאמנים שונים לחלוטין. "כשמתחילים לדבר על מושגים כמו 'הצליל של אבבא', בהחלט צריך להזכיר את השירים, איך שעיבדנו אותם וכל זה", אמר אנדרסון בראיון שנערך מאוחר יותר. "אבל תרחיקו את פרידה ואנייטה ותנו לשתי בנות אחרות לשיר את חלקיהן, וה'צליל של אבבא' מתנדף מיד. הקולות שלהן היו פשוט המרכיב החשוב ביותר בצליל הכללי שלנו". ובאלבום זה שתי הזמרות נוכחות מאד ומפגינות וירטואוזיות קולית.

יחד עם תאריך יציאה בעייתי שהיה קרוב מדי לחג המולד וגרם לבעיות הפצה, האופי המגוון וההרפתקני של התקליט אולי גם גרם למכירות שהיו מעט נמוכות מהצפוי בשוק הסקנדינבי המקומי. הנתונים היבשים מספרים כי מתוך 760,000 עותקים שנמסרו לחנויות תקליטים ברחבי סקנדינביה, כ-100,000 עותקים הוחזרו ולא נמכרו אף מספר חודשים לאחר מכן. למרות המכירות שכן היו, שהיו פנטסטיות במונחים של כל להקה אחרת, רבים בתעשייה מיתגו את התקליט ככישלון יחסי לסטנדרטים המטורפים שאבבא הציבה. עם זאת, כפי שציין ביורן בציניות משועשעת, "עדיין מכרנו 660,000 עותקים. זה כישלון?"...

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על המוצר הזה: "מאז הניצחון שלה באירוויזיון ב-1974 עם 'ווטרלו', אבבא טוענת בצורה משכנעת שהיא קבוצת הפופ הנמכרת ביותר בעולם. אין ספק, זו טענה שנלקחת ברצינות מחוץ לארצות הברית, אבל במדינה הזו, הלהקה לא הצליחה כמעט באותה מידה. השירים של אבא תמיד היו שילוב מחושב של שישה אלמנטים: מילים שטחיות תמימות, מוזיקת יורופופ קופצנית, אנרגיית רוק והגברה, מנגינות נוסקות, הרמוניה נשית גבוהה של וטקסטורות קוליות מפוארות. עם זאת, האלבום מייצג סטייה מעניינת מנוסחאות העבר וללא ספק יקבל תגובה מעורבת.

יש בו כמה שירים, בעיקר בצד הראשון, שנוצקים בתבנית המסורתית והם משובחים כמו כל דבר שהלהקה הקליטה עד כה. אבל הצד השני הוא ניסיון אמיתי לעשות משהו שונה, ואם לא הכל בו עובד, המאמץ עדיין ראוי לשבח. אלה מאיתנו שאוהבים את אבבא עושים זאת כי הלהקה היא דוגמה טהורה לפופ חכם/טיפש שאפשר להעלות על הדעת. רוק משמעותי הוא טוב ויפה, אבל תמיד יש מקום למוזיקת פופ שהיא כיפית. רוב להיטי העבר של אבבא היו פופ לא מזויף, עם מילים - שנכתבו באנגלית על ידי שוודים שתמיד הייתה להם תפיסה קצת מוזרה של תחביר והגייה באנגלית - שפועלות ברמה הבסיסית ביותר של פנטזיה ילדותית/מתבגרת. אבל מה שחשוב באמת עם אבבא היא המוזיקה, וכאן הלהקה מראה מקוריות אמיתית".

אה כן... ועוד לפני יציאת התקליט לחנויות היה ברור שזה יגיע למעמד פלטינה מיידי - ואכן כך היה.

מה קרה ב-12 בדצמבר בשנת 1980 ולאחר הרצח של ג'ון לנון:

רק ארבעה ימים לאחר שהעולם עצר מלכת עם ההודעה המזעזעת מדקוטה. בעוד הציבור הרחב עדיין ניגב את הדמעות ושר שירים לאור נרות בסנטרל פארק, מאחורי הקלעים של תעשיית המוזיקה העניינים בערו כמו אש בשדה קוצים של ויניל. מה שקרה באותו יום מספק הצצה נדירה, ואולי קצת צינית, לשילוב הבלתי אפשרי בין אבל פרטי קורע לב לבין מכונת הכסף המשומנת של הרוק'נ'רול שלא עוצרת באדום, גם כשהלב שבור.

באולפני HIT FACTORY במנהטן, המקום שבו ג'ון ויוקו בילו את השבועות האחרונים ביצירת הקאמבק הגדול שלהם, התרחשה סצנה סוריאליסטית למדי. יוקו אונו, האלמנה הטרייה, החליטה שלא לשקוע במיטה בחושך. במקום זאת, היא הצטרפה למפיק ההקלטות הוותיק ג'ק דאגלס, האיש שישב ליד הקונסולה בימי ההקלטות של התקליט DOUBLE FANTASY, כדי לעבוד. המטרה לא הייתה יצירת להיט חדש למצעדים, אלא משהו אחר לגמרי: יצירת קולאז' מוזר של צלילים ודיבורים עם ג'ון. אפשר רק לדמיין את האווירה באולפן, כשקולו של האיש שנרצח רק כמה ימים קודם לכן מהדהד מהרמקולים הגדולים, חי ובועט כאילו הוא עדיין שם בחדר הבקרה מבקש עוד קוסה בראנדי.

עבור יוקו, העבודה הסיזיפית הזו הייתה, לפי דבריה, תרגיל בגירוש שדים אמוציונלי. דרך מעניינת להתמודד עם אבל, חייבים להודות. אולם דאגלס, שישב לצידה מול ערימות הסלילים, חווה את הסיטואציה בצורה קצת פחות מיסטית וקצת יותר מורבידית. הוא חש אחרת והסגיר שהחוויה הזו הייתה עבורו כמו טקס הלוויה. למרות התחושות הקשות, השניים היו נחושים בדעתם והחליטו כי ימשיכו במשימתם גם ביום שלמחרת. ככה זה בביזנס, ההצגה, או לפחות המיקס, חייבים להימשך.

בינתיים, בצד השני של האוקיינוס, בליברפול הגשומה, עיר הנמל שהביאה לעולם את ארבעת המופלאים, האבל לבש צורה נוסטלגית וכואבת יותר. עיתון ליברפול אקו פרסם דברים מרגשים שמסר ביל הארי. למי שלא בקיא בנבכי ההיסטוריה של המרסיסייד, הארי לא היה סתם מכר; הוא היה חברו הוותיק של ג'ון עוד מימי ליברפול העליזים בבית הספר לאמנות, והאיש שייסד את עיתון המוזיקה התוסס MERSEY BEAT, זה שתיעד את הלהקה עוד לפני שמישהו מחוץ למרתף הקאברן ידע מי הם. הכותרת של המאמר זעקה את מה שרבים חשבו: "הוא רק רצה להיות עצמו".

הארי, שראה את לנון הופך מסטודנט לאמנות מרדן לאייקון עולמי, סיכם את הטרגדיה במילים שפילחו את הלב של כל מעריץ. המאמר מסתיים במשפט: "כל כך הרבה חלומות נהרגו עם רצח ג'ון. כל כך הרבה מאסטרפיסים פוטנציאליים מוזיקליים אבדו לנצח. כל השערה בעניין איחוד הביטלס לא רלוונטית יותר. אלוהים יברך אותך, ג'ון. כולנו אהבנו אותך ולא נשכח אותך לעולם". ובינינו, הוא צדק; חלום האיחוד, שהחזיק מיליונים במתח במשך עשור, התנדף באבחה אחת של אקדח 38.

אבל בזמן שהחברים בכו, הקופות רשמו. העיתונאי דייויד פריק, אחד הקולות הבולטים של עיתונות הרוק בארה"ב, דיווח על התופעה הבלתי נמנעת אך המטרידה שתמיד מגיעה אחרי מותם של ענקים. הוא כתב כך מארה"ב: "בעוד שגופתו של ג'ון נשרפה בסודיות שלשום (במשרפת פרנקלין קמפבל בניו יורק, ללא טקס וללא המולה, כפי שביקשה יוקו), צבאו המוני מעריצים על חנויות התקליטים ברחבי העולם. מסתבר שאין מקדם מכירות טוב יותר מטרגדיה".

המצב היה כה היסטרי עד שבאנגליה, המולדת הגאה, נוצר מחסור חמור בויניל. חברת EMI, תאגיד הענק שרגיל להדפיס להיטים בקצב מסחרר, מצאה את עצמה בקריסה לוגיסטית ומיהרה לחפש מקומות נוספים להדפיס בהם תקליטים – כולל גם אצל החברות המתחרות שלה, צעד חריג ביותר המעיד על גודל המצוקה, לאור הביקור הגדול ביותר שנראה אי פעם בחנויות.

המספרים היו בלתי נתפסים: רק שלושה ימים לאחר הרצח כבר נשלחו לאנגליה 300,000 עותקים מהתקליטון החדש, עם השיר IMAGINE. קלאסיקה שתמיד עובדת. כך גם עם השיר HAPPY CHRISTMAS, שבצירוף מקרים מצמרר הפך המנון חג המולד של אותה שנה להמנון קינה. המוות של לנון עשה גם תפנית חדה לתקליטונו האחרון בחיים, JUST LIKE) STARTING OVER). השיר, שיצא חודש וחצי קודם לכן וזכה בתחילה לתגובות פושרות למדי מהמבקרים, קיבל לפתע משמעות חדשה וטרגית, וזה חזר למצעדים כשמבטו כלפי מעלה, מטפס אל הפסגה במהירות האור. גם הדרישה לתקליטו האחרון, DOUBLE FANTASY, מרקיעה שחקים עכשיו, כשהמעריצים מנסים להיאחז בכל פיסת מוזיקה אחרונה שהותיר אחריו.

מלונדון דווח על גל נוסטלגיה ששטף את הממלכה המאוחדת. שבעקבות הטרגדיה יש גם התעוררות מחודשת של תקליטי לנון / ביטלס. זה לא היה רק החומר החדש; הקהל רצה הכל. התקליט IMAGINE, האוסף המפורסם THE BEATLES BALLADS, וגם צמד האוספים הקלאסיים האלבום האדום והאלבום הכחול החלו להופיע במצעד הבריטי, כובשים מחדש את הטבלאות כאילו אנחנו שוב ב-1964. חברות התקליטים אולי הזילו דמעה, אבל הן בטח לא בכו מצער בדרך אל הבנק.

ומה באשר לאיש שלחץ על ההדק? בינתיים גילה עיתון מלודי מייקר הבריטי פרטים עסיסיים ומטרידים על מצבו של מארק דייוויד צ'אפמן. מסתבר שהחיים מאחורי הסורגים לא היו פיקניק עבור המעריץ לשעבר. העיתון דיווח שרוצחו של לנון עובר בדיקה פסיכיאטרית במשך כמה ימים בבית חולים, עם שומרים עליו מסביב לשעון מחשש שיתאבד. נראה שהמציאות החלה לחלחל אל תוך תודעתו המעורערת.

כל זאת קרה זאת לפני שיועבר לתא מבודד בכלא RIKER'S ISLAND, מתקן כליאה קשוח שבו רוצחים של כוכבי רוק לא זוכים ליחס מועדף מצד האוכלוסייה המקומית. הפחד של צ'אפמן היה מוחשי מאוד; את היומיים האחרונים הוא העביר ללא מזון. הסיבה לשביתת הרעב הכפויה הזו לא הייתה אידיאולוגית, אלא נבעה מפרנויה טהורה, בגלל החשש שלו מאיום שקיבל מאסיר אחר, שנכתב על קיר בית הכלא. נראה שאפילו בעולם התחתון של ניו יורק היו ללנון מעריצים שלא אהבו את מה שקרה.

ב-12 בדצמבר בשנת 1967 התייצב בריאן ג'ונס, איש הרולינג סטונס, בבית המשפט במטרה לערער על פסק דין נגדו.

ג'יימס קומין, עורך דין הסניגור, אמר באולם: "נקודה חשובה היא שבריאן אמר במילים ברורות שהוא הפסיק להשתמש בסמים קלים או קשים או מה שיהיה, בעתיד... המשפט נגדו הציב עומס נוסף על אדם שביר באופן ממילא. הזמן שחלף מאז העבירה מהווה סבל עבורו והיה כך אולי עבור 99 מתוך 100 אנשים. זה אולי נשמע נדוש, אבל ג'ונס סבל כל יום מאז שנגזר עליו גזר דין - סבל שאינו יכול להיות מוסר ממנו ועשוי להיחשב כעונש מספיק . זה היה קיץ בעייתי לכל הלהקה. האיש הזה נמצא ממש בצומת דרכים של החיים ואם תקיימו את גזר הדין הוא עלול להישבר. זה ישבור אותו ואת הקריירה שלו. בריאן ג'ונס נתון לחסדיכם ואלו הם רחמים שהוא מחפש. היועצים הרפואיים שלו אומרים שאם הוא יקבל רחמים, זה ממש ייטיב עמו. יש הרבה כישרון באדם הצעיר הזה. הוא לא רק אמן פופ אלא יש לו מגוון של כישרונות ועם הבנתכם הוא יוכל לשכוח את השנה הבעייתית הזו של 1967 ולעשות משהו שווה".

ד"ר אנתוני פלאד (פסיכיאטר) אמר: "מאז הופעתו האחרונה בבית המשפט ניסיתי להרגיע את חששותיו וכמו כן לטפל במחלה הבסיסית שלו. הוא היה אדם צעיר מפוחד באופן קיצוני... חרד, מדוכא במידה ניכרת, אולי אפילו עם נטייה להתאבד... הוא מדוכא בקלות ומתוסכל בקלות. הוא לא יכול לפתור את הבעיות שלו בצורה משביעת רצון כי הוא הופך להיות חרד ומדוכא... אין לו הרבה אמון בעצמו כאדם. הוא לא בטוח בזהותו כאדם. הוא עדיין מנסה להתבגר במובנים רבים... אני חושב שאם ישימו ג'וינט במרחק של חצי מייל מבריאן ג'ונס - הוא יתחיל לרוץ כדי לברוח מזה".

בסוף, עונש המאסר של תשעה חודשים בגין עבירות סמים בוטל ובריאן קיבל שלוש שנים על תנאי וקנס של 1,000 ליש"ט עם הוצאות משפט של 250 ליש"ט. התנאי לפסק הדין הזה היה שהוא ימשיך לקבל את הטיפול הפסיכיאטרי שהוא עבר מאז מעצרו. לורד פרקר, השופט העליון, אמר לג'ונס באולם: "זכור, זו מידת רחמים שבית המשפט מראה. זה לא שחרור. אתה לא יכול לצאת ולהתגאות בכך ששחררנו אותך - כי אנחנו לא. אתה עדיין תחת שליטה של בית המשפט. אם לא תשתף פעולה עם המאסר על תנאי או שתבצע עבירה אחרת מכל סוג שהוא, אתה תוחזר ותיענש מחדש על עבירה זו. אתה יודע את סוג העונש שתקבל".

וב-12 בדצמבר בשנת 1974 שוחררה הצהרה רשמית ממחנה הרולינג סטונס - מיק טיילור, גיטריסט הלהקה, עוזב אותה.

כך נאמר בה: "אחרי חמש שנים וחצי, מיק מייחל לשינוי בסצנה ורוצה את ההזדמנות לנסות מיזמים חדשים, מאמצים חדשים. כולנו מצטערים שהוא הולך ואנו מאחלים לו הצלחה רבה והרבה אושר".

מיק טיילור: "בחמש וחצי השנים האחרונות עם הסטונס זה היה מאוד מרגש, והתגלה כתקופה מעוררת השראה. היחס שלי לארבעת החברים האחרים הוא של כבוד אליהם, הן כמוזיקאים והן כאנשים. אין לי כלום אבל הערצה ללהקה, אבל אני מרגיש שזה הזמן להמשיך הלאה ולעשות משהו חדש".

עם קצת שידול עיתונאי, טיילור נפתח קצת... "עבדתי איתם בצורה כזו וכל כך הרבה זמן, שלא חשבתי שאוכל להגיע הרבה יותר רחוק בלי מוזיקאים אחרים. אז כשההזדמנות הזו עם ג'ק ברוס עלתה, ובכן, אני רוצה להיות איתו. כבר כמה חודשים ידעתי שהוא רוצה להקים להקה חדשה. ניגנו הרבה ביחד לאחרונה ובאמת מצאנו פה משהו משותף. הכל היו סיבות מוזיקליות גרידא. לא הייתה איבה אישית בפיצול".

הדבר לא עצר את מיק ג'אגר מלהודיע זמן קצר לאחר מכן: "אנחנו נצא לסיבוב הופעות נרחב ממאי הבא. אנחנו ננגן מעט מאוד שירים ישנים והמופע יהיה בעיקר חלון ראווה לחומר חדש. אין ספק שאנחנו יכולים למצוא גיטריסט בלונדיני מבריק חדש. עזיבתו של מיק לא ממש משפיעה על התוכניות. עד אז, כנראה יהיה לנו מישהו חדש".

בעיתון NME נתגלה עוד צד כשג'אגר התראיין אז: "מה שמעצבן אותי זה לא שהוא רצה לעזוב אלא הדרך שבה הוא עזב. כולנו נפגשנו בז'נבה לפני שלושה שבועות כדי לדבר על האלבום, הזמנו זמן הקלטות באולפן במינכן ודנו בנושא סיבוב ההופעות הקרוב בארצות הברית. מיק מעולם לא הביע ספקות לגבי המשכו בלהקה. ברור שהיו לו הרבה 'צרות' - בעיות אישיות שאינן קשורות אלינו. הייתי במנגואה, ניקרגואה, כאשר קיבלתי טלפון מהמשרד כדי להודיע לי שמיק טיילור לא יגיע למפגשים במינכן. ואז קיבלתי טלפון שאמר שמיק טיילור לא הולך לשום מקום יותר עם הסטונס. טסתי חזרה ללונדון, הלכנו להופעה של קלפטון ביחד ואז הייתה מסיבה של רוברט סטיגווד. מיק אמר, 'אני רוצה לעזוב את הלהקה', ואמרתי 'בסדר'. הוא נראה קצת לא בטוח. כלומר, ברור שהוא רצה לעשות משהו אחר, אבל שוב - זה קצת הימור. אני, לעומת זאת, מאוד מאוד מאוכזב שהוא עוזב כי הוא כזה מוזיקאי גדול".

ב-12 בדצמבר בשנת 2007 מת ממנת יתר אייק טרנר בן ה-76, שהיה דמות מוזיקלית שופעת ביותר בשנות החמישים והשישים - אך גם בעלה האלים של טינה טרנר.

ב-12 בדצמבר בשנת 2007, בביתו שבסן מרקוס קליפורניה, נשמע האקורד האחרון והצורם בחייו הסוערים של אייק טרנר. המוזיקאי בן ה-76, שהיה דמות מוזיקלית שופעת ביותר בשנות החמישים והשישים, נמצא ללא רוח חיים. הדו"ח הרפואי לא הותיר מקום לספק: טרנר מת ממנת יתר של קוקאין, שהכריעה את ליבו החלש ממילא, כשהוא סובל גם מנפחת וממחלות לב וכלי דם. זה היה סוף טראגי, אך אולי צפוי, לאדם שהיה גאון מוזיקלי מצד אחד, אך גם בעלה האלים והידוע לשמצה של טינה טרנר מצד שני. סיפור חייו הוא רכבת הרים של צלילים גאוניים ואגרופים קפוצים.

לא מעט מכתירים אותו כאמן הראשון שהוציא תקליטון רוק'נ'רול, עוד לפני שאלביס ידע להחזיק גיטרה. אייק נולד בקלארקסדייל מיסיסיפי בשנת 1931, וגדל עם תזונה קבועה של בלוז ובוגי-ווגי. הוא לימד את עצמו לנגן על פסנתר כבר בגיל צעיר והפך בסופו של דבר לכותב שירים, מפיק, גיטריסט, פסנתרן, מנהיג להקה וצייד כשרונות מחונן. אפשר לומר שאייק טרנר היה חדשן מוזיקלי במשך שנים רבות ולפני שפגש את אנה מיי בולוק, הנערה הכפרית שבסופו של דבר תהפוך לאשתו, תעבוד בתור טינה טרנר ותניע אותו לתהילה בינלאומית.

ההיסטוריה זוכרת היטב את שנת 1951. אייק ולהקתו נסעו לממפיס כדי להקליט באולפני סאן של סם פיליפס. בדרך, המגבר של הגיטרה נפל מהגג של המכונית (או נפל בתוך תא המטען, תלוי את מי שואלים) והרמקול נקרע. במקום לבטל, אייק דחף נייר לתוך החור וניגן ככה. התוצאה הייתה להיט הרית'ם אנד בלוז הסוער ROCKET 88, שיצא באותה שנה ונחשב לעתים קרובות כשיר הרוק'נ'רול הראשון בהיסטוריה. הקרדיט בתקליטון נזקף לזכותו של ג'קי ברנסטון והדלתא קאטס, אבל ברנסטון, ששר את השיר, היה פשוט הסקסופוניסט בלהקתו של טרנר, מלכי הקצב. טרנר ניגן בפסנתר בשיר, ויכול להיות שגם כתב אותו, אם כי גם זה נזקף לזכות ברנסטון בזמנו. סם פיליפס עצמו טען לימים שזה היה הרגע שבו נולד הצליל המלוכלך ששינה את העולם.

אבל מבלי להפוך לכוכב בפני עצמו, טרנר שגשג בימי תעשיית התקליטים העצמאית בדרום אמריקה בשנות ה-50. הוא הפך לגיטריסט מצטיין שעבד מאחורי הקלעים עם ענקים כמו בי.בי קינג והאולין וולף. החוש הקצבי שלו היה מחוספס וללא דופי בעת ובעונה אחת, בעוד הסולואים עמוסי אפקט הטרמולו שלו הביאו לאנשים סיבה להתרגשות והרקידו אולמות שלמים. הוא היה ידוע כמי שמטיל קנסות כספיים על חברי הלהקה שלו אם הם ניגנו תו אחד לא במקום. פרפקציוניסט, כבר אמרנו? אולי ג'יימס בראון למד ממנו?

המפנה הגדול התרחש כשאייק טרנר פגש את אנה מיי בולוק בסנט לואיס, לשם עבר בשנת 1956. באחד הלילות במועדון, היא חטפה את המיקרופון ושרה. אייק היה בהלם. שמה שונה לטינה ועד מהרה היא הצטרפה ללהקתו. בשנת 1959 הוא התחתן עם טינה טרנר (טקס רשמי נערך בטיחואנה ב-1962), והשניים הפכו לאחד הדברים החמים בעולם המוסיקה של שנות השישים ועד 1973. הופעתם צברה מוניטין חזק במעגל הרית'ם אנד בלוז בזכות הנוכחות המחשמלת של טינה על הבמה והעיבודים ההדוקים שאייק הרכיב. הם חיממו את הרולינג סטונס, כבשו מצעדים עם שירים כמו PROUD MARY והקליטו את יצירת המופת RIVER DEEP MOUNTAIN HIGH עם המפיק פיל ספקטור (בעצם, רק היא הליטה - ספקטור גירש את אייר מהאולפן). במהלך הסיקסטיז הם היו מהאמנים הלוהטים יותר בשוק.

אבל מאחורי הקלעים, הסיפור היה אחר לגמרי. אייק נהג במקרים רבים להשפיל את אשתו ואף להכותה באכזריות. השליטה שלו הייתה אבסולוטית, וההתמכרות שלו לקוקאין רק החמירה את המצב. העניינים הואטו עבורם בשנות השבעים, כשהמוזיקה השתנתה ואייק שקע עמוק יותר בסמים. נקודת השבירה הגיעה ביום העצמאות האמריקאי, ה-4 ביולי 1976. לאחר ריב אלים בתוך לימוזינה בדרך למלון בדאלאס, המתינה טינה שאייק יירדם. היא ברחה כשהיא חבולה ומדממת, עם כרטיס תדלוק ו-36 סנט בלבד בכיס, וחיפשה מקלט במוטל זול.

אייק וטינה נפרדו רשמית ב-1976, והיא בנתה לאט את הקריירה שלה מחדש עד ההצלחה המיוחלת שהגיעה בשנות השמונים. בשנת 1986, במקביל לקאמבק המטאורי שלה, חשפה טינה לציבור את סיפור ההתעללות הפיזית והרגשית המפחידה של אייק בה, בספרה האוטוביוגרפי שהפך מאוחר יותר לסרט מצליח. הדבר פגע קשות במוניטין של אייק. ההצלחה העצומה שלה רק חיזקה את דמותו של אייק כשד אכזרי וכנבל האולטימטיבי של עולם הרוק. הם לא התפייסו לעולם. בנקודות שונות, אייק נעצר בגין החזקת סמים ונשק. השפל הגיע כשהוא נכלא בתחילת שנות התשעים לתקופה של שנה וחצי. למרבה האירוניה, כשהוא וטינה הוכנסו להיכל התהילה של הרוק'נ'רול בשנת 1991, אייק לא יכל להגיע לטקס כי הוא ישב מאחורי סורג ובריח.

ובכל זאת, כמו חתול עם תשע נשמות, אייק טרנר החל להופיע ולהקליט שוב ​​בעשור האחרון לחייו לאחר ששוחרר מהכלא ונגמל מסמים (לפחות באופן זמני). הוא שיתף פעולה עם להקת הגורילז ואפילו זכה להערכה מחודשת מצד מבקרים. בשנת חייו האחרונה הוא הגיע לפסגה אישית כשזכה בפרס גראמי בקטגוריית תקליט הבלוז המסורתי הטוב ביותר על יצירתו RISIN WITH THE BLUES.

למרות הכישרון, אייק טרנר מעולם לא הפגין את החרטה הנדרשת לשיקום בעיני הציבור, ולכן מעולם לא החזיר לעצמו את אור הזרקורים במלואו. בראיונות אחרונים הוא נראה לעתים קרובות יותר מבולבל מהאשמה של אשתו לשעבר כלפיו מאשר עצוב או בהכחשה. הוא נהג לומר שהוא אולי נתן לה סטירה פה ושם, אבל לא התעלל בה כפי שתואר. כאילו זה פחות משנה. אולם מבחינה מוזיקלית, אי אפשר להכחיש את חשיבותו כחלוץ רוק'נ'רול אמיתי - וגילויו את טינה טרנר הוא רק אחת הסיבות לכך. לבסוף, הוא נשאר חידה: מוזיקאי מחונן עם נשמה מעונה שפגע באנשים הקרובים אליו ביותר. מה שבטוח, מה שטינה סיפרה מטריד ביותר ומשאיר כתם שחור על מורשתו המפוארת.

ב-12 בדצמבר בשנת 1970 הופיעה להקת THE DOORS בפעם האחרונה עם ג'ים מוריסון. זה היה במקום בשם WAREHOUSE בניו אורלינס. הייתה זו הופעה גרועה לג'ים מוריסון. סיום בימתי עגום לזמר כה כריזמטי.

אז לקחתי את גרסאות שלושת חברי הלהקה האחרים, בספריהם, על מה שקרה עם ג'ים מוריסון שם.

אתחיל עם ג'ון דנסמור המתופף: "ההופעה הייתה במקום שמוכר בשם ה-WAREHOUSE. זה היה בדיוק זה. תקרה נמוכה עם עמודים בכל מקום העניקה למקום תחושה קלסטרופובית. הוא היה מרופד בכבדות לטובת האקוסטיקה. הייתה אווירה מפחידה באותו לילה וזה הגיע מג'ים. מישהו בטח נעץ סיכות בנפש שלו, כי חמש שנים של וייבים ביזאריים נעצרו בחריקה פתאומית. לרוק היו שורשים כאן בניו אורלינס. האם זו יכלה להיות נקמת הוודו?

כשריי ורובי הביטו בי לסימון הסיום של השיר SOUL KITCHEN, התחיל ג'ים לספר את הבדיחה הנוראית הזאת. "מה אמר האיש העיוור כשהוא עבר ליד חנות הדגים?" התכווצתי, כי ידעתי את הפאנץ' ליין. "היי, בנות!" הקהל נאנק. ואז ג'ים התחיל את הסיפור חסר ההיגיון שלו על הבחור והבחורה שתקועים בעץ. הוא סיפר לנו את ה"בדיחה" הזאת לראשונה בחדר החזרות שלנו, והקטע היה שאין פאנץ' ליין. הוא פשוט קשקש וקשקש. "הבחור אמר לבחורה, היי, יש רוח, לא" הוא סיפר את זה כי הוא אהב לבזבז לנו את הזמן. משחקי כוח של מתבגרים. הפעם הלשון שלו לא הייתה נעוצה בלחי בסרקזם. הוא פשוט היה משעמם. זה היה פתטי, אמן בדעיכה. הוא חפר עוד עשר דקות בזמן ששלושתנו ניסינו להתחיל שיר אחר. ג'ים לא השאיר רווח והקהל נהיה יותר ויותר חסר מנוחה. אף אחד לא צחק. לבסוף התחלתי את BREAK ON THROUGH, מתחת לדיבור המקושקש של ג'ים, מה שניער אותו מהדיכאון שלו. גמגמנו את שאר הסט בלי שום ניצוץ.

ג'ים אפילו לא היה שיכור, אבל האנרגיה שלו דעכה. מאוחר יותר ריי העיר שבמהלך הסט הוא ראה את כל האנרגיה הנפשית של ג'ים יוצאת מהחלק העליון של הראש שלו. אני לא ממש ראיתי את זה, אבל זה אכן היה נראה שכוח החיים של ג'ים נעלם. ידעתי שהחיים הציבוריים של הלהקה נגמרו. ראיתי זמר בלוז עצוב וזקן שהיה נהדר פעם אבל לא יכל לעמוד בזה יותר. דוריאן גריי של הרוקנרול היה רק בן עשרים ושבע.

לילה קודם לכן, בדאלאס, היו לי תקוות שעדיין יש לנו עתיד בהופעות חיות, למרות הירידה המתמדת ביכולת הבימתית שלנו. בטקסס ניגנו את RIDERS ON THE STORM בפעם הראשונה בפומבי, וזה התקבל די טוב. השיר עדיין לא שוחרר בתקליט, אז זו הייתה תגובה טהורה. באותו לילה חשבתי שההופעות החיות שלנו יכולות להתפתח לפורמט ג'אז מעודן יותר. אולי נוכל לשחזר את הקסם בדרך אחרת, בוגרת יותר. יש פסגות ועמקים קטנים לאורך פסגת הקריירה הגדולה, ולמרות שהיינו בירידה, דאלאס הרגישה כמו פסגה. אבל ניו אורלינס הייתה התו הנמוך ביותר עד כה, במיוחד אחרי הטיזינג של הלילה הקודם. יכולתי להריח מוות.

הנסיעה בלימוזינה חזרה למלון PONTCHARTRAIN הייתה מבשרת רעות. זה היה כמו לחזור הביתה מלוויה. ג'ים ניהל סמול טוק, אבל כל השאר היינו שקטים כמו מתים. ידעתי שריי ורובי סוף סוף מוכנים לחתוך מהסיפור. התחיל לטפטף כשהגענו למדרכה מול המלון. ג'ים וביל סידונס יצאו ונכנסו ללובי. אני נשארתי מאחור, נותן לריי ורובי מבט להישאר, רומז שיש לי משהו לדבר עליו. אחרי שג'ים וביל היו בפנים, דיברתי. "נו?" אמרתי. הם ידעו על מה אני מדבר. ההופעה הייתה כל כך מביכה שהם יכלו לקרוא את המחשבות שלי. "אוקיי, זה נגמר!" ריי הטיח בעצב.

רובי לקח רגע, מעכל את מה שריי בדיוק אמר, מבין שחצי מהרביעייה שלנו הרגע קרסה פנימה. הוא הנהן בהסכמה. היה נראה שהענן השחור שהיה מעל הראש שלי במשך כמה שנים מתחיל להתפזר. היינו חייבים להיות אלה שזורקים את המגבת. והרגע עשינו את זה. שלושה נושאי ארון, עומדים בגשם, קברו הרגע את המופע החי שלנו באדמה. סוף סוף.

במצב רוח אירוני לחגוג או להתאבל, ניסינו לעשות סיבוב במועדוני ג'אז. הזמנים השתנו. מקומות מוזיקה רבים הפכו למועדוני חשפנות. בחרנו אחד, ולבסוף, אחרי שנים של נזיפות וביקורת על ג'ים, השתכרתי בעצמי. בסתר הוקל לי שההופעה של ג'ים הייתה נוראית. הייתי נבוך בשביל כמה אלפי האנשים בניו אורלינס, אבל הם לא ידעו מה זה אומר בשבילי. זה אמר שמה שיצרנו לא ייגרר דרך החרא. הסכמנו לבטל את ההופעות המועטות שהיו לפנינו".

ועכשיו לגרסת הקלידן, ריי מנזרק: "אני זוכר את ההופעה ההיא כאילו זה היה אתמול. מחסן דחוס ברציפים. נמוך, אפל ועתיק. וויב של עבדים, וויב של ג'וג'ו וד"ר ג'ון הולכים על שבבים מוזהבים. זה הריח מעופש מ-150 שנה של מטענים שבאים והולכים על המיסיסיפי. לא אהבתי את זה. זה היה כמו ה-NIGHT CAFE של ואן גוך. זה לא היה מקום לעשות בו מוזיקה. זה היה מקום לתכנן פשע, לקנות סמים, או לבצע רצח. באמצע סט חסר ברק, ג'ים פתאום עזב את הבמה. יכולתי להרגיש את זה. בדרך כלל ניגנתי עם הראש למטה ועיניים עצומות. מתרכז בבס ביד שמאל, באורגן ביד ימין, בקצב של ג'ון, באקורדים ובמעברים של רובי, ובמילים של ג'ים. ידעתי איפה כולם נמצאים בכל רגע. יכולתי להרגיש אותם. את הנוכחות שלהם. את המהות שלהם. ובמקום הכי לא מתאים, באמצע שיר, באמצע סולו קצר, ג'ים עזב את הבמה.

עכשיו, באמצע LIGHT MY FIRE, ג'ים היה עוזב את הבמה לעיתים קרובות כדי להביא בירה בזמן שרובי ואני נתנו סולו של עשר דקות או יותר. אבל זה לא היה LIGHT MY FIRE. וג'ים נעלם. יכולתי להרגיש אותו עוזב. ואז הרמתי את המבט והייתי בשוק. הוא עמד ליד המיקרופון! הוא לא עזב את הבמה. רק המהות שלו עזבה. והיא זרמה מהבטן שלו החוצה דרך צ'אקרת הכתר שלו. החוצה אל תוך ליל הוודו ההוא. מתפשטת מעל ההמון שהתאסף. נעלמת לתוך הזיעה והחום והאבק והקורות של המבנה העתיק ההוא בעיר העולם החדש שעל הביצה. ואז ג'ים התחיל לשיר שוב. אבל בלי שום מחויבות למילים. בלי תשוקה. בלי אנרגיה. הוא היה גמור. מותש. הוא היה חייב לנוח. הוא היה צריך לגלות את עצמו מחדש. והוא היה צריך זמן רחוק מחברי השתייה שלו. הוא היה צריך זמן רחוק מאותם חדלי-אישים שחיים על הקצבה של מוריסון. הוא היה צריך להיות משורר שוב. משורר שקט ומהורהר.

גם ג'ון ורובי ראו את זה. והם ראו את ג'ים מאבד את זה בסוף הסט. הם ראו אותו מרים את סטנד המיקרופון עם הבסיס הכבד שלו ומתחיל להטיח את הסטנד ברצפת העץ הישנה של הבמה. שוב ושוב ושוב. מנפץ את הבמה לרסיסים. מנפץ את החיים שלו לרסיסים בזעם עיוור. זעם השתלט עליו והוא לא יכל לעצור. הוא ביקע את העץ וריסק את נשמתו. וינס העוזר בסוף יצא מאחורי המגברים והניח את ידו על הכתף של ג'ים. הוא עצר מיד. הזעם שלו התפוגג עם המגע המנחם של וינס. הוא כרך את ידו סביב הכתף של וינס ופשוט עמד שם, ליד המיקרופון, מביט החוצה אל הקהל בזמן שסיימנו את הפזמון האחרון של THE END. לא ניגנו את השיר הזה עם ג'ים מוריסון לעולם שוב.

כשחזרנו ל-לוס אנג'לס, קיימנו ג'ון, רובי ואני פגישה קצרה והסכמנו פה אחד להפסיק להופיע בציבור; ג'ים כבר לא היה במצב לזה. זה היה עומס גדול מדי עליו. לא יכולנו לסכן את הבריאות שלו, גם הפיזית וגם הנפשית. סיפרנו לו והוא היה מרוצה מההחלטה".

ולסיום, הגרסה של הגיטריסט - רובי קריגר: "ההופעה לא הייתה כל כך גרועה בהתחלה, אבל ככל שהיא נמשכה, ג'ים הלך והתדרדר לנגד עינינו. קראתי כל מיני תיאורים של אותו ערב, אבל נראה שהדחקתי את רובו מהזיכרון שלי. כל מה שאני באמת זוכר זה את סוף הסט, כשג'ים התיישב על הגבהת התופים ונשמט קדימה, כאילו בקושי הצליח להישאר ער. ריי כתב באוטוביוגרפיה שלו שהוא ראה את המהות של ג'ים עוזבת את גופו דרך "צ'אקרת הכתר" ונעלמת באוויר הלילה... או משהו כזה. אני בסך הכל ראיתי בחור שכנראה לקח ערימה של כדורי הרגעה (ברביטורטים).

כך או כך, ריי ואני סוף סוף הסכמנו עם ג'ון שאנחנו צריכים להפסיק להופיע. אולי היו לנו חילוקי דעות לגבי המשמעות של חלק מההופעות של ג'ים בתקופה שאחרי תקרית מיאמי, אבל ההופעה בניו אורלינס הסירה כל ספק: הוא היה צריך לקחת פסק זמן. בחדר ההלבשה אחרי כן, שאלתי את ג'ים מה קרה. הוא ניסה למלמל את אחת ההתנצלויות הקלאסיות שלו, ומיד ידעתי שלא תצא לנו מזה שום שיחה מועילה, אז הנחתי לו לנפשו.

ג'ון ואני ירדנו לרחוב בורבון מאוחר יותר באותו לילה. עברנו מבר לבר, שתינו קצת, וספגנו ג'אז אותנטי של ניו אורלינס. הערב הזה היה אכזבה גדולה, אבל ניסיתי לשים את זה מאחוריי. חשבתי שנמצא כבר איזה פתרון. שנהיה טובים יותר בפעם הבאה. לא היה לי מושג שבאותו רגע סיימנו לנגן את ההופעה האחרונה שלנו עם ג'ים מוריסון".

המהפכה המשולשת של הקלאש! ב-12 בדצמבר בשנת 1980 יצא האלבום המשולש(!) "סאנדיניסטה!" של להקת הקלאש.

המהלך הזה הגיע בדיוק שנה אחרי ההצלחה המסחררת של האלבום הקודם, LONDON CALLING, אבל ג'ו סטראמר, מיק ג'ונס, פול סימונון וטופר הדון לא התכוונו לנוח על זרי הדפנה. בפעם הראשונה בתולדות הלהקה, חלוקת הקרדיטים המסורתית על כתיבת השירים, שהייתה שמורה בדרך כלל לצמד סטראמר וג'ונס, הושלכה לפח ההיסטוריה לטובת קרדיט משותף לכל חברי הקלאש. הסיבה לכך לא הייתה רק אחווה סוציאליסטית מרגשת, אלא כורח המציאות הכלכלית מול חברת התקליטים העקשנית CBS.

חברת התקליטים נחרדה מהרעיון לשווק תקליט משולש, שכן עלויות הייצור היו בשמיים, והם דרשו למכור אותו במחיר מופקע. חברי הלהקה, בצעד שניתן להגדירו כהתאבדות כלכלית מודעת או כאידיאליזם טהור, סירבו לכך בתוקף. הם התעקשו שהתקליט המשולש יימכר במחיר של תקליט בודד (או כפול, תלוי את מי שואלים באותו שבוע), ולשם כך נאלצו לחתוך בבשר החי ולוותר על רוב תמלוגי האמן שלהם מהמכירות הראשונות. המטרה הייתה ברורה: להביא את המוזיקה להמונים במחיר שווה לכל נפש, גם אם זה אומר שהם עצמם יראו פחות כסף בבנק.

שם האלבום, !SANDINISTA, נבחר כמחווה ישירה ופוליטית לחזית הסנדיניסטית, המפלגה הסוציאליסטית שהובילה את המהפכה בניקרגואה באותה תקופה. המספר הקטלוגי של המוצר היה FSLN1, ראשי התיבות של המחתרת, מה שהוכיח שהפוליטיקה אצל הקלאש היא לא רק סיסמה אלא חלק מה-DNA של היצירה. תהליך ההקלטה עצמו היה מסע חובק עולם שנמשך לאורך רוב שנת 1980. הסשנים נדדו בין אולפנים בלונדון ובמנצ'סטר, קפצו לג'מייקה כדי לספוג את מקצבי הדאב האותנטיים, ונחתו בניו יורק, שם בילו זמן איכות באולפני ELECTRIC LADY המפורסמים.

התוצאה הייתה ערב רב של סגנונות. הלהקה אירחה את מפיק הרגאיי הג'מייקני מייקי דרד, ששר והפיק חלק מהקטעים, מה שהוביל לצליל הרבה יותר משוחרר, מהדהד ונסיוני. אם זה לא הספיק, הם גם שילבו אלמנטים של גוספל, ג'אז ואפילו היפ הופ מוקדם, כפי שבא לידי ביטוי בשיר THE MAGNIFICENT SEVEN, שנחשב לאחד משירי הראפ הראשונים שבוצעו על ידי להקה לבנה.

עם צאת האלבום, במקום לארוז מזוודות ולצאת לסיבוב הופעות אמריקני ארוך ומתיש כפי שהיה נהוג, הוחלט על אסטרטגיה אחרת ומעניינת. הקלאש קבעו סדרת הופעות מרוכזת במשך שבוע ימים, בחודשים יוני ויולי של שנת 1981, בעיר ניו יורק. הלוקיישן הנבחר היה קזינו בונד'ס בטיימס סקוור, מקום שהפך במהרה למוקד של כאוס מוחלט, בדיוק כפי שאפשר היה לצפות מחבורת פאנק בריטית שמגיעה לתפוח הגדול.

באופנת קלאש טיפוסית, הגעתם לניו יורק עוררה מהומה רבתי. הביקוש לכרטיסים היה היסטרי, והמארגנים, בחוסר אחריות משווע, מכרו כרטיסים הרבה מעבר לקיבולת המותרת של המועדון. התוצאה לא איחרה לבוא. מיד לאחר ההופעה הראשונה, מכבי האש של ניו יורק הגיעו למקום וסגרו את השערים בטענה לסכנת בטיחות חמורה. אולם, השמועות ברחוב גרסו כי הסגירה הפתאומית לא הייתה קשורה רק לבטיחות אש, אלא היה זה צעד שהיה מעורב בפוליטיקה בין מועדונית עכורה ומאבקי כוח של חיי הלילה הניו יורקיים.

ההחלטה הזו התגלתה כטעות טקטית חמורה. אלפי מעריצי קלאש מתוסכלים, שנשארו בחוץ עם כרטיסים ביד וללא הופעה, לא התכוונו ללכת הביתה בשקט. המצב הסית את ההמון להתפרע למחרת בכיכר טיימס, בלב ליבה של מנהטן. הכאוס היה מושלם. שוטרים רכובים על סוסים ניסו לפזר את ההפגנה הספונטנית, והעיתונים דיווחו כי הייתה זו ההפרעה הציבורית הגדולה ביותר שם מאז שאוהדי פרנק סינטרה השתוללו בשנות ה-40. מי היה מאמין שפאנקיסטים וסבתות חובבות סינטרה חולקים את אותו להט הרסני?

לאחר משא ומתן קדחתני בין הלהקה, המארגנים והרשויות, נמצא פתרון יצירתי. הקיבולת של המקום צומצמה באופן דרסטי לכל ערב כדי לעמוד בתקנות הבטיחות, וכפיצוי לקהל שרכש כרטיסים, הלהקה נאלצה למתוח את השהות שלה ולקיים הרבה יותר הופעות מהמתוכנן. במקום שבוע אחד, האירוע הפך למרתון של שבועיים שכלל 17 הופעות רצופות. הלהקה, אגב, ניצלה את הבמה כדי לחשוף לקהל הלבן של הרוק את חלוצי ההיפ הופ כמו גרנדמאסטר פלאש שחיממו אותם, למרות שהקהל לא תמיד הבין מה רוצים ממנו וזרק בקבוקים לבמה. בסופו של דבר, הכאוס בבונד'ס הפך לחלק בלתי נפרד מהמורשת של האלבום הזה.

ברולינג סטון נכתב בביקורת על האלבום בזמנו: "שום דבר לא יכול היה לעזור לי לעבור את הדיכאון ההמוני וההזוי, עשר שנים מאוחר מדי, על מותם של הסיקסטיז והביטלס שצמחו מתוך הצער מרצח ג'ון לנון - מאשר שחרורו של האלבום של הקלאש! שלושת התקליטים שבו שואלים ועונים על כמה מהשאלות הנכונות על אלימות ואי אלימות, היסטוריה ועתיד, פשע וחוק, מהפכה ופשיזם, חרדה ותקווה עולמית.

אם הקלאש ימשיכו בנכונותם להמר על הכל ועדיין ימשיכו לנצח, הם עדיין עשויים להוות השראה לפוליטיקה של תרבות רוק בת-קיימא. ה'לונדון קלינג' של השנה שעברה היה הפגנת כוח נועזת שהכפילה את ההימור על חוצפה. שנה לאחר מכן, האלבום החדש הוא פשיטת גרילה לכל מקום של חזון ווירטואוזיות. מיוצר בזהירות רבה יותר אך לוקח יותר סיכונים, זה הוא מסך עשן רחב ומפוזר של סגנונות, עם טווח מורחב שהוא אנציקלופדי ומשלים בו-זמנית.

בבלבול הביקורתי הראשוני על קפיצת האמונה הפוסט-פאנקית שלהם, הקלאש אימצו גם מהלכי רגאיי-דאב וגם מהלכי מיינסטרים לשילוב של מיידיות קצבית (שכבר הייתה להם) ותחכום אולפן (מה שלא היה להם). 'לונדון קולינג' השיג את מעמד האלוף שהמחוות הגדולות שלו מכוונות על ידי התנגשות הקיצוניות של היסטוריית הרוק הלבן-שחור והבאתו לקרקע נעלה משותפת.

'סנדיניסטה' מתאמץ יותר והולך רחוק יותר. בעוד 'לונדון קולינג' היה כיפוף של שרירים שטען שסגנון הקלאש יכול לגרום לכל דבר, 'סנדיניסטה' אומר לעזאזל עם סגנון קלאש, כי יש עולם בחוץ. על ידי הצגת נגינה מוזרה (כינורות, תופי פלדה, חלילים), ערכי הפקה שונים באולפנים שונים, ומוזיקאים אורחים, הקלאש באלבום זה עושים רושם מטריד שזו לא בהכרח הלהקה שציפית לשמוע כשקנית את האלבום.

זה הוא האלבום הראשון, מאז כמה מההפקות הפסיכדליות של הסיקסטיז, שממשיך לצמוח בזכות הצפיפות והנפח בלבד, וחושף לאט לאט את שכבות החומר המשתנות ללא הרף במשך כמה האזנות. רצף ומבנה בהחלט עובדים לטובתו. הסט בונה את אוסף הסגנונות שלו דרך צדדים 1 ו-2, ולבסוף מגיע לרוקר קלאש אמיתי בערך בזמן שבו רוב האלבומים מתקרבים לסיומם. 'סנדיניסטה' מגיע לפסגות עם הצדדים שלוש וארבע (המוצקים ביותר) ומתפתל עם צד חמש. צד שישי פועל כסוג של קודה מיותרת. לאורך כל הדרך, יש קטעים מעולים - לא רק שירים מעולים אלא שילובים שעומדים בניגוד ומגבירים זה את זה (צד שני הוא דוגמה מושלמת לזה).

רק לעתים רחוקות היה אלבום כל כך גדול או מרחיק לכת. תחרות מוזיקת ​​הפופ היחידה שאני יכול לחשוב עליה היא ALL THINGS MUST PASS של ג'ורג' האריסון והטרילוגיה של פרנק סינטרה. וכמו כל אחד מאלו, 'סנדיניסטה' הוא כשני שלישים אמיתי. 'לונדון קולינג' היה הגלות של הקלאש ברחוב הראשי, ו'סנדיניסטה' הוא האלבום הלבן שלהם.

אבל לפני שניסחף, חייבים לומר שתרבות הרוק עשויה להיות מקום די נאיבי לעורר בו תודעה - ושלהיות להקת הרוק'נ'רול הגדולה ביותר של זמננו זה משהו כמו להיות המלחין הרציני הגדול ביותר או שחקן הבייסבול הגדול ביותר, עם אותה השפעה פוליטית מוגבלת על העולם האמיתי.

אם הייתי צעיר יותר, הייתי כותב משהו על קיר חדר האמבטיה. זה היה הרבה יותר קצר ויותר לעניין. אולי לנון חי, הקלאש שולטים ורוק נגד רייגן. ואני לא הייתי דואג לגבי חוסר ההסתברויות".

גם זה קרה ב-12 בדצמבר. הנה כמה מהרגעים הגדולים, המביכים והמוזרים יותר בתולדות הפופ והרוק. הכנתי לכם סקירה מקיפה, עמוסה בפרטים עסיסיים, דרמות מאחורי הקלעים וקצת אבק כוכבים מקומי. הדקו חגורות, אנחנו ממריאים.

האיש, העיניים והקול

הכול מתחיל בשנת 1915, בעיר הובוקן שבניו ג'רזי, שם נולד תינוק במשקל כבד במיוחד שכמעט ולא שרד את הלידה. לימים העולם יכיר אותו בתור פרנק סינטרה, או פשוט THE VOICE. האיש שהגדיר מחדש את המושג כוכב פופ הרבה לפני שהביטלס ידעו להחזיק גיטרה, חוגג היום (תיאורטית) יום הולדת. סינטרה לא היה רק זמר, הוא היה מוסד תרבותי של איש אחד, ששלט במצעדים, בקולנוע ואפילו במסדרונות השלטון (ולפי השמועות, גם במסדרונות המאפיה), והפך לסמל הבלתי מעורער של המאה ה-20. הוא מת במאי 1998.

סר מיק והאביר הזקן

נקפוץ קדימה לשנת 2003. מיק ג'אגר, הסולן שפעם הבטיח לא לשיר את SATISFACTION בגיל 45, עומד בגיל 60 בארמון בקינגהאם ומקבל את התואר המכובד ביותר בממלכה – SIR. האירוניה חגגה שעות נוספות באותו יום, שכן המלכה אליזבת עצמה נעדרה מהטקס (היא הייתה בניתוח ברך), ומי שהעניק לאייקון המרדני את התואר היה הנסיך צ'ארלס. ג'אגר, שלבש מעיל עור ארוך ונעל נעלי ספורט יוקרתיות במקום חליפת טוקסידו מסורתית, הגיע לטקס מלווה באביו, ג'ו, מורה לחינוך גופני בן 92. המעמד המרגש שבו האב הגאה רואה את בנו ה"פרחח" הופך לאביר, היה מרגש מאד. אגב, חברו ללהקה קית' ריצ'רדס לא ממש התלהב מהעניין וכינה את הסכמתו של ג'אגר לקבלת התואר כבגידה בערכי הלהקה.

תה, חלל וצדקה

חוזרים ללונדון של שנת 1966. בערב חורפי אחד, עלתה לבמה ברויאל אלברט הול להקה צעירה ודי אלמונית שענתה לשם TEA SET. זה היה אחד המופעים האחרונים שלה תחת השם המוזר הזה, רגע לפני שהחברים שינו את ההיסטוריה והפכו לפינק פלויד. האירוע היה מופע התרמה ענק לארגון OXFAM, ובאותו ערב הופיעו שם גם שמות כמו השחקן והפסנתרן דאדלי מור. הקהל באולם המכובד לא ידע שהוא חוזה ברגע מכונן: המעבר של הלהקה מלהקת R&B חביבה למפלצת פסיכדלית שתשנה את פני המוזיקה. שנה לאחר מכן, ב-1967, אותה חבורה בדיוק תתכנס בביתו של מייק ליאונרד לצילומי תוכנית הטלוויזיה TOMORROW WORLD של ה-BBC, שם הם הדגימו את השימוש החדשני שלהם בתאורה פסיכדלית ובמקרנים נוזליים שיצרו את האווירה המהפנטת בהופעותיהם.

מהומה בירושלים - ריי צ'ארלס נגד המפיקים

השנה היא 1972, והמקום הוא בנייני האומה בירושלים. הגאון המוזיקלי ריי צ'ארלס מגיע לישראל, אבל מה שהיה אמור להיות חגיגה של מוזיקת נשמה הפך לפארסה הפקתית. כדי לספק את הסטנדרטים הגבוהים של צ'ארלס, הוטסו במיוחד מחוץ לארץ רמקולים סטריאופוניים יקרים, ציוד שהיה נדיר בישראל של אותם ימים. אלא שהדרמה האמיתית התרחשה מחוץ לאולם: צ'ארלס נחת בארץ בתאריך המקורי שנקבע בחוזה שלו, אך גילה להפתעתו שההופעות פורסמו לתאריכים מוקדמים יותר. הקהל הישראלי, שרכש כרטיסים וציפה להופעה, קיבל הודעות ביטול ודחייה ברגע האחרון. המפיק הישראלי ניסה לתרץ את המחדל ב"שביתת עובדי שדה התעופה", תירוץ קלאסי אך שקרי לחלוטין. האמת הייתה פשוטה וכואבת – טעות מביכה בלוחות הזמנים של ההפקה הישראלית. כתוצאה מכך, חלק מהקהל הירושלמי הזועם החליט לא לשתוק, ופתח במהומה אלימה בתוך האולם בניסיון למנוע את קיום המופע כמחאה. הם אפילו ניסו לחבל בציוד של צוות הטלוויזיה האמריקאי שהגיע לתעד את הביקור ההיסטורי. למרות הבלגן, צ'ארלס המקצוען נתן את הנשמה גם בקולנוע ארמון בחיפה ובהיכל התרבות בתל אביב.

הטרגדיה של הסטון השישי

ב-12 בדצמבר 1985 נפרד העולם מאיאן סטיוארט, האיש שכונה "הסטון השישי". סטיוארט היה ממייסדי הרולינג סטונס והפסנתרן המוכשר שלהם, אבל ב-1963 המנהל אנדרו לוג אולדהאם החליט שסטיוארט פשוט לא נראה מספיק טוב. הלסת שלו הייתה בולטת מדי, המראה שלו היה "רגיל" מדי, והוא לא התאים לתדמית הסקסית והמסוכנת שהלהקה ניסתה לשדר. הוא סולק מההרכב הרשמי אך נשאר הנשמה של הלהקה מאחורי הקלעים, שימש כמנהל סיבובי הופעות וניגן בפסנתר ברבים מלהיטיהם הגדולים (כמו גם בהקלטות של לד זפלין פה ושם). הוא מת מהתקף לב פתאומי בחדר המתנה של מרפאה, כשהוא בן 47 בלבד.

ארתור לי משתחרר

בשנת 2001 שוחרר מהכלא ארתור לי, הגיטריסט והמוח היצירתי של להקת LOVE האמריקנית משנות השישים. שערי בית הסוהר נפתחו לרווחה ופלטו אל האוויר החופשי את לי שמצא את עצמו סוף סוף נושם אוויר נקי מריח של סורגים לאחר שריצה עונש מאסר של שש שנים תמימות, מתוך גזר דין דרקוני ובלתי נתפס של 11 שנים שהוטל עליו במקור. הסיפור שהוביל את הגאון המוזיקלי אל מאחורי הסורגים נשמע כמו תסריט גרוע לסרט פשע דל תקציב, אבל הוא היה המציאות העגומה של לי באמצע שנות התשעים. הכל התחיל בויכוח קולני ומיותר עם שכנו, ריב שיצא משליטה והסתיים בכך שלי שלף אקדח וירה באוויר. לא היה כאן ניסיון רצח ואיש לא נפגע, אבל במדינת קליפורניה של אותן שנים שלט חוק ה-THREE STRIKES המאיים, שקבע עונשי מאסר כבדים למי שצבר שלוש עבירות פליליות. מאחר וללי היה עבר פלילי קודם שכלל עבירות סמים ואלימות קלה, השופטים לא גילו רחמים ושלחו את כוכב הרוק מזדקן להירקב בכלא הפדרלי ב-PLEASANT VALLEY.

הישיבה בכלא לא הייתה קלה עבור לי, שכבר לא היה ילד, אבל מחוץ לחומות החלה להתארגן תנועת מחאה לשחרורו. מעריצים מושבעים ואפילו מוזיקאים מפורסמים כמו רוברט פלאנט, שתמיד טען שלי היה אחת ההשפעות הגדולות עליו, השמיעו את קולם נגד העונש הבלתי מידתי. בסופו של דבר, לאחר ערעור משפטי מוצלח שקבע כי התובע במשפטו השתמש בראיות לא תקינות, בית המשפט הפך את ההחלטה וקבע כי לי ריצה מספיק זמן בפנים.

כשיצא ארתור לי מהכלא, הוא גילה שהעולם לא רק שלא שכח אותו, אלא שהערכה כלפיו רק גברה. התקליט FOREVER CHANGES נכנס להיכל התהילה של הגראמי. לי לא בזבז זמן, אסף סביבו להקת ליווי צעירה ונמרצת בשם BABY LEMONADE, ויצא לסיבוב הופעות עולמי מנצח שכלל ביצוע מלא של יצירת המופת שלו, כשהוא מוכיח לכולם שאולי אפשר לכלוא את הגוף, אבל אי אפשר לכלוא את נפש הרוק'נ'רול.

קית' ריצ'רדס בתקליטון סולו ראשון

בשנת 1978 יצא תקליטון סולו ראשון לקית ריצ'ארדס מהרולינג סטונס עם גירסה שלו לשירו של צ'אק ברי, RUN RUDOLPH RUN. צד ב' של התקליטון מכיל גרסה שלו לשיר של ג'ימי קליף בשם THE HARDER THEY COME. ההקלטה עצמה בוצעה למעשה שנתיים קודם לכן, ב-1976, באולפני ISLAND בלונדון.

אבל כמו תמיד אצל ריצ'רדס, הסיפור האמיתי מסתתר לפעמים דווקא בצד השני של הויניל. צד ב' של התקליטון מכיל, כאמור, את THE HARDER THEY COME. הבחירה בשיר רגאיי קלאסי זה מעידה על הרומן ארוך השנים של קית עם ג'מייקה והמוזיקה שלה, אבל אי אפשר להתעלם מהאירוניה הדקה וההומור השחור שבבחירת השם. באותה תקופה ממש, ריצ'רדס היה מסובך עד צוואר בצרות משפטיות בעקבות פרשת המעצר המפורסמת שלו בטורונטו עם כמות נכבדת של הרואין. השורה "ככל שהם באים קשים יותר, כך הם נופלים חזק יותר" קיבלה משמעות כפולה ומצמררת עבורו באותם ימים, כשהחשש ממאסר בפועל ריחף מעל ראשו כמו עננה שחורה (שבסוף התפזרה בזכות קונצרט צדקה לעיוורים, אבל זה כבר סיפור אחר).

גאון המלוטרון נולד

בשנת 1942 נולד הקלידן של המודי בלוז, מייק פינדר. בעולם שבו רוב הקלידנים הסתפקו בפסנתר או באורגן האמונד, פינדר היה חייזר מסוג אחר לגמרי. בתעשייה הוא נודע בתור האיש שאילף את המפלצת שנקראת מלוטרון. למעשה, עוד לפני שהפך לכוכב רוק, פינדר עבד במפעל STREETLY ELECTRONICS בברמינגהם, שם ייצרו את המקלדת המוזרה הזו. דמיינו מכונה ששוקלת כמו מכונית קטנה, שבתוכה מסתובבים מאות סרטי הקלטה מגנטיים, שכל אחד מהם מנגן צליל של כינור, חליל או צ'לו למשך שמונה שניות בדיוק לפני שהוא קופץ חזרה להתחלה. זה היה סיוט טכנולוגי שנוטה להתקלקל אם רק מסתכלים עליו לא יפה, אבל פינדר ידע איך לגרום לדבר הזה לשיר.

וביום הולדתו בשנת 1969 הופיע פינדר עם הלהקה ברויאל אלברט הול בלונדון. הטיימינג לא יכול היה להיות דרמטי יותר. הלהקה בדיוק שחררה את התקליט השאפתני ביותר שלה עד אז, TO OUR CHILDREN'S CHILDREN'S CHILDREN, תקליט קונספט שעסק במסעות לחלל (בכל זאת, שנת הנחיתה על הירח). ההפקה באולפן הייתה כל כך מורכבת ומלאה בשכבות על גבי שכבות של אובר-דאבינג, שהם נתקלו בבעיה קטנה: איך לעזאזל מנגנים את זה מול קהל חי? אבל באותו ערב הקסם קרה. פינדר מת באפריל 2024.

רגעים קטנים, סיפורים גדולים

הפספוס של אלטון: בשנת 1968, בחור צעיר ושמנמן בשם רג'ינלד דווייט ניגש לאודישן ב-BBC. הפאנל היה אכזרי. הם כתבו בדו"ח שלהם: "קול רזה, כואב לאוזן וחסר כל רגש. שיריו רעים והוא יודע לשיר רק בסולם אחד. צורת הכתיבה שלו יומרנית". הבחור הזה, שישנה את שמו לאלטון ג'ון, קיבל באותו יום מעטפה עם טקסטים של בחור אחר שנכשל באודישן – ברני טאופין. השאר, כמו שאומרים, היסטוריה מפוארת של משקפיים ופסנתרים.

השיער של לנון: בשנת 2007 נמכר עותק של הספר SPANIARD IN THE WORKS של ג'ון לנון תמורת סכום מטורף של 48,000 דולר. הסיבה למחיר? הספר הכיל קווצת שיער אמיתית של לנון, שנשמרה על ידי בטי גלאזגו, הספרית של הביטלס בימי השיא של הביטלמאניה. ההקדשה האישית של ג'ון לבטי אמרה הכול: "לבטי, עם המון אהבה ושיער".

המהפך של דיאנה: בשנת 1969 יצא התקליט הראשון של חמישיית הג'קסונים, DIANA ROSS PRESENTS THE JACKSONS FIVE. זה היה תרגיל יחסי ציבור מבריק של חברת מוטאון: דיאנה רוס לא באמת גילתה אותם (היו אלו גלאדיס נייט ובובי טיילור), אבל השם שלה על העטיפה הבטיח שהעולם ישים לב לילד הפלא מייקל ג'קסון.

צער וכסף: בשנת 1963, תקליט הספד מיוחד לנשיא ג'ון קנדי שבר את כל שיאי המכירות שהיו מוכרים עד אז. האומה האמריקאית האבלה רצה לחנויות כדי לקנות את הזיכרון המוקלט הזה, מה שהפך אותו לרב המכר המהיר ביותר בהיסטוריה באותה עת.

חברי CREAM משחקים בטניס: בשנת 1967 נכנסו חברי CREAM לאולפן ההקלטות של חברת אטלנטיק בניו יורק. השיר שהוקלט היום היה ANYONE FOR TENNIS, שיצא על גבי תקליטון בלבד.

ניתוח מוח ששווה זהב: בשנת 1973 קיבלה שלישיית אמרסון, לייק ופאלמר תקליטי זהב על מכירות התקליט BRAIN SALAD SURGERY בארה"ב.

אול יו ניד איז לאב (אנד קרדיט): בשנת 1994 זכה זמר הביץ' בויז, מייק לאב, בתביעה שהעניקה לו קרדיט כתיבה ב-35 משירי הלהקה, שלטענתו נגזלו ממנו על ידי דודו ואבי שלושת הווילסונים בלהקה, מאריי.

תקליט צדקה עם הביטלס: בשנת 1969 יצא תקליט בשם OUR WORLD באנגליה. זה תקליט שכל כספי מכירתו ניתנו לעמותת שימור כדור הארץ והראשון שהכיל שיר של הביטלס מחוץ להוצאות הרשמיות של הלהקה. השיר שנכלל בתקליט זה הוא גרסה מיוחדת ל- ACROSS THE UNIVERSE, שג'ון לנון ממש לא אהב אותה.

מתופף הג'אז ששיגע את עולם הרוק: בשנת 1945 נולד מתופף הג'אז טוני ויליאמס, שניגן בשנות השישים בחמישיית הג'אז המפורסמת של מיילס דייויס. בסוף הסיקסטיז הוא הלך לכיוון פיוז'ן מחוספס עם להקת LIFETIME בה היו חברים גם ג'ון מקלאפלין, לארי יאנג ולעיתים גם ג'ק ברוס. הוא מת בפברואר 1997.

ביי ביי, מימי: בשנת 1991 נערכה הלווייתה של הדודה מימי. מי שבקיא בסיפור הביטלס יודע כמה היא הייתה משמעותית בגידול ילד ושמו ג'ון לנון. יוקו אונו הגיעה לטקס עם שון ואפילו סינת'יה, אשתו הראשונה של ג'ון, הגיעה לשם. יש לציין כי בספרה האוטוביוגרפי ציינה סינת'יה כי הדודה מימי ממש לא הייתה אהובה עליה. פול, ג'ורג' ורינגו לא הגיעו אך דאגו למשלוחי פרחים, כשבמהלך הטקס הושמע השיר IMAGINE.

הצ'רצ'ילים בקולנוע: בשנת 1969 נערכה בירושלים הקרנת בכורה לסרט האוונגרדי "מקרה אישה" של הבמאי ז'אק קתמור. הפסקול המהפכני בוצע על ידי להקת הצ'רצ'ילים, שקיבלה מקתמור מימון להקלטת התקליט הראשון שלה בתמורה למוזיקה לסרט. הגרסאות בסרט שונות ומחוספסות יותר מאלו שיצאו מאוחר יותר על גבי הוויניל. הסיפור השלם על הצ'רצ'ילים בתקופה הזו (כולל ה-מ-ו-ן פרטים שנחשפים לראשונה), תמצאו רק בספר שכתבתי, "רוק ישראלי 1973-1967".

הזווית הישראלית: מה קרה אצלנו ב-12 בדצמבר? אם פתחתם עיתון בישראל של פעם בתאריך הזה, הייתם מגלים עולם תרבותי שוקק. בשנת 1968, שלישיית התאומים המצוינת (אושיק לוי, חנן גולדבלט ופופיק ארנון) הופיעה בקולנוע "אסתר" בנתניה עם התוכנית "רבותי פצצה", בבימויו של יוסי בנאי הגדול. באותו זמן בדיוק, חברת התקליטים "מקולית" יצאה במבצע חנוכה משתלם במיוחד: קנו תקליט ריקודים וקבלו פמוט ונר דקורטיבי במחיר מצחיק של 13.50 לירות. בשנת 1969, הסרט "מקרה אישה" (כן, זה עם הצ'רצ'ילים) כבר רץ שבוע רביעי בקולנוע "סטודיו" בתל אביב והחל להיות מוקרן גם בקולנוע "חן" הירושלמי. הפסקול המהפכני בוצע על ידי להקת הצ'רצ'ילים, שקיבלה מהבמאי ז'ק קתמור מימון להקלטת התקליט הראשון שלה בתמורה למוזיקה לסרט. הגרסאות בסרט שונות ומחוספסות יותר מאלו שיצאו מאוחר יותר על גבי הוויניל. הסיפור השלם על הצ'רצ'ילים בתקופה הזו (כולל ה-מ-ו-ן פרטים שנחשפים לראשונה), תמצאו רק בספר שכתבתי, "רוק ישראלי 1973-1967".

ובשנת 1970, המחזמר הנועז "שיער" הגיע לחיפה והוקרן בקולנוע "שביט" למשך שבועיים בלבד, לפני שחזר למשכנו הקבוע בקולנוע "אואזיס" ברמת גן. ובשנת 1972, בזמן שריי צ'ארלס עשה בלגן בבנייני האומה, להקת האריות הופיעה במועדון הלילה "בר-ברים" ברחוב בן אביגדור בתל אביב, כשלצידם הזמר היווני נינו, בניסיון להביא קצת ניחוח של חוץ לארץ ללב הלחות התל אביבית.

ב-12 בדצמבר בשנת 2024 מתה קורין אלאל, מגדולות היוצרות המוסיקליות בישראל, לאחר מחלה. דברים שלי לזכרה.

קורין אלאל ז"ל עומדת (אני בכוונה משתמש פה בלשון הווה) כדמות יוצאת דופן במוזיקה הישראלית, כשהיא מותירה חותם בל יימחה בפסקול התרבותי והרגשי של המדינה. עבודתה לא הייתה לשם בידור בלבד, כשלחניה הרבים מעוררים קשרים רגשיים עמוקים. תמיד מצאתי את השירים שלה ערמומיים - מצד אחד הם נשמעים קלים להלחנה. מהסוג שלא דורש הכשרה טכנית מוזיקלית עמוקה מדי. אבל - ופה האבל הגדול - אלו שירים שפגעו בול, עם חיבור של לחנים למילים והבעת רגש, שאיש לא הצליח להביא מלבדה. כי אחרי הכל - קורין היא מאותם אמנים שהביאו המון רגש ליצירה שלהם. זה מה שהופך את תרומתה למיוחדת כל כך.

האפשרות להלחין כך ולהביא את זה בביצוע הכי משכנע שיש - כולל קולה שמביא עמו חותם. הרי מה היא גדולה של אמן אמיתי? שמזהים מיד את הסיגנון האישי שלו כשהוא מבצע. בכל פעם כששמעתי שיר של קורין, מבלי שיגידו לי מי שרה - מיד ידעתי להצביע על קורין אלאל שצליליה ריחפו אל על.

המוזיקה של קורין אלאל היא חלק מפסקול המדינה שלנו. אם בשירים שהיא כתבה לעצמה או כאלו שהיא כתבה לאמנים אחרים שביצעו אותם באהבה ובהקפדה. המילים שהיא שרה מהדהדות לא פעם עם המורכבות של החברה הישראלית: שילוב של תקווה ומאבק, מסורת ומודרניות. הדואליות הזו במוזיקה שלה משקפת את האתוס של המדינה, והופכת את עבודתה לאישית עמוקה ולאומית. אין הרבה יוצרות בישראל שאפשר להגיד עליהן בדיוק כך, נכון?

מה שמייחד את קורין הוא ההתפתחות המתמדת שלה כאמנית. שיתופי הפעולה שלה משתרעים על פני ז'אנרים שונים ונראה שכל מי שעבד איתה - אם בנגינה או בהפקה - לא יכל שלא להתאהב בה. המוזיקה שלה נותרה ללא ספק שלה. אי אפשר לקחת ממנה את זה. הקול שלה - ברור, רגשי ובלתי ניתן לטעות בו - הוא חוט מנחה בפרויקטים המגוונים שלה.

סיכונים הם חלק ברור ביצירה של קורין אלאל. רוק עם נגיעות ממסורות אחרים? אין בעיה. זה משתלב אצלה נהדר. וגם צלילים אלקטרוניים. הכל, עם הקול של קורין, מביא צליל שמרגיש גם נצחי וגם כזה שמקדים את זמנו.

מעבר לאמנות שלה, לקורין יש תפקיד משמעותי בעיצוב התרבות הישראלית. שיריה הפכו להמנונים, המילים שלהם חרוטות בזיכרון הקולקטיבי של ישראלים רבים. לצערי הגדול, לא יצא לי מעולם לעבוד עם קורין ואפילו לא להיפגש איתה. אבל בכל פעם כששמעתי שיר שלה, לא יכולתי שלא להקשיב לו קשב רב ולחכות עד שייגמר. כי לא מכבים שיר של קורין אלאל באמצע! ככה זה כשהשירים שלה מרגישים לעתים קרובות כמו שיחות אינטימיות, כאילו היא מבטאת רגשות שמילים לבדן לא יכולות לתפוס.

היא גם תמכה באמנים מתפתחים, והעשירה את סצנת המוזיקה הישראלית בהדרכתה ובעידודה. המחויבות שלה לטפח יצירתיות וגיוון הפכו לפירות עסיסיים שהבשילו בפסקול הישראלי.

קורין אלאל היא אבן יסוד במורשת התרבותית של ישראל. התרומות שלה הן מעבר לבידור - הן חלק מהמרקם הרגשי של המדינה. לכן, לדעתי, בהמשך הדרך חייבים לקרוא לרחוב בארצנו על שמה. רחוב שיהיה יפה כזה. מכובד. רחוב עם אווירה טובה. את שיריה חייבים להמשיך להשמיע במקומות רבים וגם ללמד את הדור הצעיר כמה היא הייתה אלופה בגישתה למוסיקה. השירים שלה רלוונטיים היום כפי שהיו כשנכתבו לראשונה, ומשמשים תזכורת לכוחה של המוזיקה שלה לעורר השראה.

אז עכשיו קורין כנראה תמשיך ליצור עוד מוזיקה עם ענבל פרלמוטר, אותה היא כה אהבה. לנו נותר להקשיב פה ליצירותיה, להיזכר בחיוך הרחב שלה גם ברגעים קשים ביותר ולהבין שהיא פרח מופלא שמלבלב - אי שם בלב. המון תודה לך על ה-כ-ל, קורין. אין ספק שאת אמנית ואדם מיוחד ב-א' הידיעה!

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים