רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-12 בינואר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-12 בינואר (12.1) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"הלכתי לראות את הלהקה הזו, INXS, מאוסטרליה. הם היו להקה בסדר, מאוד דומה לגרסה של הרולינג סטונס, אבל לא טובה. הזמר טוב והוא נראה נהדר, אבל הוא לא ממש זז. הוא לא יכול להוציא הרבה אנרגיה. אבל למי אכפת, באמת? הרבה אנשי רוק'נ'רול משעממים. יש הרבה מוזיקאים משעממים...

אין לי שומרי ראש, ואני לא נהנה במיוחד להיות המרכז של תשומת לב. אני מעדיף להחליק לחדר ולהתבונן מהצד, ואז אם אני רוצה להבהיר נקודה כלשהי, אבהיר אותה. אני מעדיף לא לעשות דברים בצורה מטורפת... איך פרנק סינטרה יוצא לקנות עיתון? איך ברברה סטרייסנד עושה את זה? האם הם לובשים מעילי פרווה? האם הם תמיד נוסעים בלימוזינה? אני פשוט הולך לחנות בעצמי. אני יכול לשלוח מישהו לקנות את המגזינים האהובים עליי, אבל אם כן, אולי אני לא אראה את השער הזה של מגזין שלא חשבתי שאני רוצה אבל עכשיו אני רוצה. אני יכול לשלוח מישהו לחפש בגדים, אבל איך הם יידעו שאני באמת אוהב את החולצה הירוקה הזו? אני אוהב את זה כשאני באותה רמה עם אנשים אחרים. זה נחמד שאני מסוגל לעשות את אותו הדבר שכולם עושים". (מיק ג'אגר)

סגול כהה, דם רע: הסודות מאחורי התקליט שפירק את העניין. ב-12 בינואר בשנת 1973 יצא תקליט שסימן את הסוף להרכב מס' 2 של להקת דיפ פרפל. שמו הוא WHO DO WE THINK WE ARE. מה קרה שם?

ההיסטוריה של הרוק מלאה בסיפורים על אגו, מאבקי כוח וגיטרות מנופצות, אבל הסיפור של דיפ פרפל בתחילת שנות השבעים הוא ללא ספק אחד המרתקים שבהם. לאחר ההצלחה הפנומנלית של התקליט MACHINE HEAD, החליטו חברי הלהקה, שהיו אז בפסגת העולם, להקליט את יצירתם הבאה באיטליה שטופת השמש. התכנון היה לשכור וילה מפוארת ברומא ולהפוך אותה לאולפן, אך האווירה הפסטורלית לא הניבה פירות מוזיקליים; לאחר ניסיונות רבים ומתסכלים להקליט שם שירים, הושלם באיטליה רק שיר אחד ויחיד: WOMAN FROM TOKYO. השיר הקצבי הזה נכתב בהשראת סיבוב ההופעות ביפן שהיה רשום להם אז ביומן להמשך הדרך, סוג של ציפייה מתוקה למזרח הרחוק. דרך אגב, אותו סיבוב יפני מדובר הוא זה שהביא לעולם את אלבום ההופעה החשוב והמכונן, MADE IN JAPAN.

התקליט WHO DO WE THINK WE ARE נחשב בעיני רבים לבן החורג והמוזנח של ההרכב השני והקלאסי של דיפ פרפל, הרכב שהיה שרוי באותה עת במצב בעייתי מאד מבחינה אישית וחברתית. חמשת אנשי הלהקה שאיישו את העמדות היו איאן גילאן בשירה, ריצ'י בלאקמור בגיטרה, ג'ון לורד באורגן האמונד ופסנתר, רוג'ר גלובר בבס ואיאן פייס בתופים. על הנייר, זה היה הרכב החלומות, אך בפועל, האולפן הפך לשדה קרב. למרות התככים והמריבות הקשות שהיו אז בלהקה, דיפ פרפל הוכיחה שהיא מסוגלת להוציא מוזיקה גם כשהמנוע שלה חורק חזק ומעלה עשן.

ריצ'י בלאקמור היה איש קשה מאד בתקופה ההיא, והתנהלותו באולפן הייתה בלתי צפויה; כשהלהקה פצחה בג'אם סשן למציאת רעיונות לשירים, כפי שעשתה לא פעם כחלק מתהליך היצירה, נהג בלאקמור להגיח לפתע עם תפקיד גיטרה מרתק וסוחף. אך בדיוק כשהיה רואה שכל האחרים מתענגים על צליליו ומתחילים לבנות סביבם קצב, הוא לפתע עצר וקטע את הנגינה. כשנשאל על ידי גלובר הבסיסט לפשר העצירה הפתאומית, הוא ענה בקרירות שהרעיון הזה נשמר לפרוייקט סולו משלו. אחד מהרעיונות האלו של בלאקמור, שנגנזו באותו רגע, היה תפקיד הגיטרה שהפך כמה שנים לאחר מכן לשיר 16TH CENTURY GREENSLEEVES שיקליט עם להקת ריינבאו.

בתקליט הזה של דיפ פרפל יש שבעה שירים, וזה מספר שירים שחזר על עצמו כמעט בכל תקליטי האולפן של גילגול זה, משנת 1970 ועד זה. השיר הפותח את היצירה הוא WOMAN FROM TOKYO, שנפתח עם ריף גיטרה נהדר של בלאקמור המוביל לשיר-סיפור אהבה דמיוני כלפי אישה ב... ניחשתם נכון, טוקיו. הרבה מעריצים של הלהקה, שמכירים את ההיסטוריה המדממת שלה, נוטים להקשיב לשיר הזה עם תחושת מלנכוליה קלה. זאת כי הם יודעים שהשיר הזה הוא למעשה הסוף של דיפ פרפל עם איאן גילאן בסבנטיז, שירת הברבור של תקופה בלתי נשכחת.

השיר השני בתקליט נקרא MARY LONG והמילים שלו נראות מביכות למדי, למרות הרצון הכנה להביע מחאה נגד הצנזורה הבריטית הנוקשה של אותם ימים. השיר הוא למעשה שילוב של שתי דמויות ציבוריות בריטיות: מרי ווייטהאוס ולורד לונגפורד. מארי ווייטהאוס הייתה זו שהקימה את הגוף שצינזר תכנים בטלוויזיה מחשש להשחתת האומה הבריטית והייתה סמל לשמרנות קיצונית. השורה MARY TOLD JOHNNIE NOT TO WRITE SUCH TRASH מתייחסת לתסריטאי בשם ג'וני ספייט, שיצר סדרת קומדיה בטלוויזיה בשם TILL DEATH DO US PART ובה הדמות הראשית נהגה לומר את המילה BLOODY בכל משפט שני. המילה הזו לא נחשבה כבר אז לקללה חמורה, אך לווייטהאוס זה הספיק כדי להעביר לספייט מסר רציני ותקיף בעניין.

הרצועה השלישית, SUPER TROUPER, נקראת על שם פנס-זרקור חזק וחדיש יחסית שהשתמשו בו הרבה אמנים בהופעות ענק בתקופה ההיא כדי להאיר את קדמת הבמה. גילאן כתב את הרגשתו כשהוא עומד על הבמה, מסנוור ומיוזע, מתחת לפנס שכזה. מוזיקלית, השיר הזה נשמע לי כגרסה חיוורת ופחות מוצלחת לשיר נהדר של דיפ פרפל משנת 1970 בשם BLOODSUCKER.

השיר שחותם את הצד הראשון של התקליט נקרא SMOOTH DANCER והוא משקף במילותיו באופן בוטה את יחסיו העכורים של גילאן עם בלאקמור. גילאן ובלאקמור הסכימו שלא להסכים. המצב היה כה גרוע שחברי הלהקה הקליטו לאלבום הזה את תפקידי הנגינה שלהם בנפרד, כל אחד בתורו (בניגוד לתקליטים הקודמים בהם הוקלטו כלהקה חיה), והזמר פתח את השיר במילים BLACK SUEDE, שזה היה פריט הלבוש האהוב על בלאקמור בתקופה ההיא – ז'קט זמש שחור. גילאן אף הוסיף בשיר שאם הדמות שעליה הוא שר לא תשנה את דרכיה - הוא יצעד לכיוון חירותו. האירוניה היא שבלאקמור הקליט את הגיטרה לשיר הזה מבלי שידע כלל שמילותיו מכוונות נגדו. כשגילה זאת מאוחר יותר - הוא רתח מזעם. גילאן לא רק איים, אלא גם קיים - כשבלאקמור המשיך להתנהג שלא כשורה, הזמר הגיש את התפטרותו מהלהקה.

הלחץ באולפן היה בלתי נסבל. איאן פייס המתופף תיאר זאת היטב: "בזמן הזה נתקלנו בבעיה למצוא את הריפים הנפלאים שהגיעו אלינו בקלות בעבר. מה גם שהיומן שלנו צרח על סיבוב הופעות שמתקרב ולכן עלינו לסיים מהר את הכנת המוצר כדי להביאו לשוק, לפני אריזת המזוודות. הוקצב לנו זמן להקליט תקליט אך לא הוקצב לנו גם זמן לכתוב שירים כמו שצריך. ריצ'י היה חולה חלק מהזמן ולא הצליח להביא את תפקידי הגיטרה המחשמלים. הוא גם התקוטט כל הזמן עם גילאן עד שהאחרון נתן אגרוף לקיר ושבר את ידו. זו הייתה תקופה קשה מאד".

השיר שפותח את צד ב' של התקליט נקרא RAT BAT BLUE. שם השיר נקרא לפי סגנון מעבר מוזיקלי של תופים (מקצב סינקופה מיוחד שפייס פיתח). יש כאן את כל המוטיבים הנכונים להפוך את זה לשיר קלאסי של דיפ פרפל, ומבחינתי זה אחד השירים הטובים יותר בתקליט הזה. הקטע הבא, PLACE IN LINE, מביא לנו את דיפ פרפל בסגנון הבלוז. בלאקמור משחק אותה בשיר הזה בנגינתו הנהדרת והחסכונית, אך שאר השיר נשמע לטעמי קצת משעמם וחסר תכלית אמיתית. השיר האחרון, OUR LADY, הוא שיר שונה לגמרי ממה שהתרגלנו לקבל מדיפ פרפל. זה הכיוון המוזיקלי שאיאן גילאן שאף לקחת אליו את הלהקה, למורת רוחו של בלאקמור שתיעב את הסגנון הזה. גילאן רצה קטעים שהם יותר שירים ופחות סולואים אינסופיים של גיטרה. לטעמי, השיר הזה נשמע רענן עם שינוי הכיוון מהנוסחה הידועה והשחוקה אז של דיפ פרפל - כולל שירת הרמוניות, שהיתה דבר קבוע בהרכב הראשון של דיפ פרפל בסיקסטיז אך דבר נדיר בהרכב עם גילאן בסבנטיז. שיר נוסף הוקלט בסשנים לתקליט אך הוצא ממנו בעריכה הסופית. זהו PAINTED HORSE. הוא יצא רשמית לראשונה רק בשנת 1977, בתקליט אוסף של קטעים נדירים בשם POWERHOUSE.

כשהתקליט WHO DO WE THINK WE ARE יצא לחנויות - אנשים התבלבלו. הביקורות היו מעורבות והעידו על הבלבול בשטח. מבקר עיתון רולינג סטון יצא בהצהרה כי התקליט הזה רחוק שנות אור מהכוח המצ'ואיסטי שהיה ללהקה בתקליט המופת DEEP PURPLE IN ROCK ושזה תקליט עייף ומדאיג. בעיתון NME נכתב כי "יש מעט מאד מקוריות בתקליט החדש הזה. תפקידי הגיטרה של בלאקמור נשמעים גנובים משירים רבים אחרים. זה תקליט סגול טוב אך לא מעבר לכך". לעומת זאת, במלודי מייקר בחרו לפרגן ופורסם שם כי "התקליט מחזיר את הלהקה לימי הריפים הכבדים של פעם. ימים שהפכו את הלהקה ללהקת צמרת. איזו חוויה מרנינה היא להקשיב לתקליט זה".

במקביל, גילאן כבר הציג אז בפני הלהקה הודעה רשמית ממנו על רצונו לפרוש ממנה, מכתב שנשלח להנהלה בפריס. לא נרשם לחץ גדול במחנה הלהקה על הודעתו. החיפושים החלו, ורק שני מועמדים נרשמו כראויים להחליפו - פול רודג׳רס, מלהקת FREE, וגלן יוז, שהיה הבסיסט-זמר בלהקה בשם TRAPEZE. בלאקמור, לורד ופייס נהגו להגיע בחשאי לכמה הופעות עם להקתו של יוז במועדון מארקי בלונדון על מנת לבדוק את יוז, שחש מהבמה כי משהו מעניין הולך לקרות עם הגעתם של ענקי הרוק. האסימון נפל בראשו כששמע שמועה שגילאן פורש מדיפ פרפל. למעשה, גילאן פרש מהלהקה כבר באמצע שנת 1972 אך הופעלו עליו לחצים מסיביים מצד ההנהלה להישאר כדי לצאת עימה לסיבוב בארה"ב בשביל לבדוק את הפוטנציאל להצלחה וריכוך המצב בהתאם.

החלטתו של גילאן להישאר באופן זמני הוכחה כנכונה כלכלית, כי תקליטי הלהקה הפכו, בתחילת 1973, לרבי מכר היסטריים במצעדים שמעבר לים. בינתיים דאג בלאקמור לשחרר הצהרות עוקצניות לתקשורת על אי שביעות רצונו מהתקדמות הלהקה, כפי שאמר למלודי מייקר: "אני חושב שאני יכול לעשות להקה מלהיבה יותר מדיפ פרפל. אחרי חג המולד של 1972 תהיה זו נקודת המפנה בלהקה. הלהקה לא יכולה להיות גדולה יותר ממה שהיא עכשיו. אנחנו נהנים כרגע, אך זה חייב להסתיים מתישהו". בלאקמור הודה לכתב עיתונות כי במהלך סיבוב ההופעות לא דיבר עם גילאן כלל, אלא רק החליף עמו משפטים בודדים כמה שניות לפני הופעה בנוגע לסדר השירים שבה. הוא גם הצליח לריב עם ג'ון לורד, אך המריבות ביניהם הושתקו, כשהמרחק בין גילאן לשאר חברי הלהקה גדל מיום ליום. הוא כבר החל לחשוב על עתידו, מחוץ לאור הזרקורים, עם רכישת אולפני ההקלטה DE LANE LEA בלונדון (שם הקליטה בעבר גם דיפ פרפל את להיטיה הראשונים).

מאחורי הקלעים, המלחמה על הכיוון האמנותי הייתה בשיאה. בלאקמור רצה שדיפ פרפל תלך מוזיקלית לכיוון בלוזי וראה בנגינתו של גלובר דבר שמנוגד חזון שלו. פייס, ביחד עם האורגניסט ג׳ון לורד, ידעו שבלאקמור קריטי ללהקה יותר מגלובר ולכן נאלצו להסכים לדרישתו של הגיטריסט, בלית ברירה, להעיף מההרכב את הבסיסט. זאת למרות שידעו היטב כי גלובר היה כוח חשוב ומשמעותי ביצירת קלאסיקות הלהקה עד כה. הדבר נראה כרצונו של בלאקמור לשלוט באופן מוחלט על כתיבת המוזיקה בלהקה מעתה ואילך. הגיטריסט הרגיש שחלוקת הקרדיטים לכתיבת השירים, מה שהיה נהוג עד אז בהרכב השני הזה של הלהקה (חלוקה שווה בין כולם), הוא דבר לא מוצדק ולכן רצה לשנותו כדי להרוויח יותר כוח, כסף וכבוד ממאמציו.

במהלך סיבוב ההופעות של הלהקה, שבמהלכו ידע גילאן שהוא צועד לכיוון החופש שייחל לעצמו, הרגיש גלובר שמשהו לא בסדר מבחינתו. האינטואיציה שלו לא הטעתה אותו; הוא חש בקרירות מוגזמת כלפיו שהפגינו שאר חברי הלהקה. הוא הרגיש שמתלחשים מאחורי גבו במסדרונות המלון. כשניגש למשרדי הלהקה ושאל את המנהל לפשר המצב המוזר, נאמר לו שהכל כרגיל ושזו רק הרגשה לא נכונה שלו, פרי דמיונו. גלובר, שהיה עקשן לא קטן, לא הסכים לעזוב את המשרד עד שהמנהל יספר לו את האמת, ואכן לאחר כמה דקות של שתיקה מביכה, האמת המרה התגלתה. המנהל סיפר שבלאקמור הציב אולטימטום חד משמעי, אך דאג שלא יסופר על כך לבסיסט כדי שזה ישלים עמם את סיבוב ההופעות ולא יפרוש באמצע ויתקע אותם ללא בסיסט.

רוג'ר גלובר סיפר בכאב על הימים ההם: "עבדנו אז בטירוף. לא היה כלל זמן ללבן דברים ואיאן גילאן הודיע שהוא פורש. זה היה סוף העניין. אף אחד לא טרח לשאול את איאן, 'היי, איאן. מדוע אתה פורש?'. כולם פשוט קיבלו את זה והמשיכו הלאה כאילו כלום. הייתה תחושה באוויר שגם ריצ'י בלאקמור עומד לעזוב ושהוא ייקח את איאן פייס עימו. שני אלה כבר ניסו להתחבר עם פיל לינוט, הבסיסט של להקת ליזי הרזה. לינוט חיכה בצד לתשובה מהם. הנהלת הלהקה קבעה פגישה עם ג'ון לורד ואיתי. שם נאמר לנו שלא יתכן שלהקת צמרת כמו שלנו תתפרק ככה. באותו מעמד נאמר לנו שכדאי לנו מאד להמשיך יחדיו שנינו ושנשכנע את איאן פייס להישאר. הם הוסיפו שאם גילאן ובלאקמור פורשים - שיילכו לעזאזל ושאנחנו נביא שני מחליפים במקומם ונמשיך משם. אנחנו הסכמנו. לא רציתי שדיפ פרפל תסתיים אבל מאותה פגישה לא נאמר כלום. יצאנו לסיבוב הופעות בארה"ב. שם חשתי כי משהו לא כשורה נגדי. איגפתי את אחד המנהלים במשרדו וסירבתי לצאת עד שיגיד לי מה באמת קורה. בסוף הוא נשבר והודיע לי שריצ'י החליט להישאר בלהקה. אני הגבתי בשמחה עד ששמעתי מיד לאחר מכן שריצ'י מוכן להישאר רק אם אני עוזב".

גלובר גילה את הדבר המטלטל הזה ב-15 ביוני 1973, לאחר הופעה בג'קסונביל. הוא הוסיף ואמר: "לא הבנתי את זה. לא היה לי מעולם ריב עם ריצ'י ותרומתי ללהקה, מבחינת כתיבת השירים, הייתה קרובה לזו שלו. שנינו היינו הראשים המרכזיים ביצירת השירים. מאותו רגע החלטתי שאני פורש מהלהקה כי לא אתן להם להעיף אותי כך. ריצ'י ניגש אליי, לחץ את ידי ואמר לי כי אין פה עניין אישי וזה הכל עניינים עסקיים, כי זה מה שהוא מאמין שהלהקה צריכה. באופן מצחיק, קיבלתי את דבריו בהבנה. לא חשתי עוינות כלפיו אלא כלפי הנהלת הלהקה, שהבנתי כי הלכה מאחורי הגב שלי בחוסר שקיפות".

אחרי התגלית הקשה נשארו לגלובר עוד כמה הופעות להשלמת הסיבוב. שתי הופעות בפלורידה, אחת בג׳ורג׳יה ואחת בהוואי. לאחר מכן נשארו הופעות אחרונות ביפן. אך הפעם סבלו ההופעות ביפן מאווירה פנימית קודרת ועכורה, שהפכה אותן להופעות עגומות ונטולות שמחת חיים, לעומת ההופעות המחשמלות שהונצחו קודם לכן באלבום MADE IN JAPAN. ההופעה בטוקיו נערכה באולם בודוקאן המפורסם והפכה לזירה אלימה ומפחידה מצד הקהל, אחרי שבלאקמור סירב לחזור לבמה להדרן. הקהל הזועם החל להרוס לגמרי את המקום מרוב זעם ותסכול. במלון הסביר בלאקמור לאיש הסאונד הנזעם, בוב סימון, כי הקהל היפני היה חרא ולא הגיע לו הדרן. לא היה איכפת לו שציוד הלהקה נהרס לחלוטין בגלל זה.

ב-29 ביוני 1973 נערכה ההופעה האחרונה בהחלט בסיבוב הזה, ולמעשה ההופעה האחרונה של ההרכב הקלאסי הזה לעשור הקרוב. הפעם זה קרה באוסאקה, והפעם זו הייתה הלהקה שהרסה את הציוד שלה על הבמה, במין טקס התאבדות מוזיקלי. השניים האחרונים שנשארו על הבמה בסוף ההופעה היו גילאן וגלובר, המודחים, שכנראה רצו להרגיש עוד קצת מהבמה לפני שהם יורדים ממנה לגמרי אל הלא נודע. מסביבם היו מפוזרים שברי ציוד, מגברים מנופצים וחלקים ממערכת התופים של פייס שנבעטה על ידו בזעם. גילאן ניגש למיקרופון ואמר מילות פרידה מרגשות: "כל מה שאני רוצה לומר לכם זה תודה רבה. אתם נהדרים. תודה רבה על כל מה שהענקתם לנו ביפן ועל הייצוג שנתתם לנו בעולם. תודה רבה ויברך אתכם האל על כל מה שנתתם לנו. זה הלילה האחרון. הסוף. אלוהים יברך אתכם. המון תודה". בהתחשב בעובדה שגילאן נתן את הודעת הפרישה שלו ללהקה תשעה חודשים לפני כן, זה נראה מוזר ותמוה שבשלב הזה לא היה מישהו שכבר היה מוכן להמשיך בעמדת השירה מכאן ואילך.

המשקעים נותרו עמוקים. גלובר סיפר: "גם חשתי כעס כלפי ג'ון לורד ואיאן פייס. כעסתי יותר על לורד. מאז, דיברנו על זה וחזרנו להיות חברים אבל בימים ההם זה היה הלם עבורי. טסתי לטהיטי ושם קרסתי. לאחר מכן חזרתי ללונדון ולא יצאתי מהבית במשך שלושה חודשים". ג'ון לורד הודה בטעותו: "ביקשתי מרוג'ר להגיע עימי לטהיטי, כדי שאוכל לדבר עימו שם ולהתנצל בפניו כראוי. שם אמרתי לו שבחרתי לשמור על הלהקה על חשבון החברות שלנו. אחרי שלושה ימים על האי הוא חש כה רע שהוא נאלץ לטוס הביתה ולא ראיתי אותו חודשים רבים מאז".

בסופו של דבר, גלן יוז הבין שבדיפ פרפל רוצים בו כבסיסט בלבד. פול רודג׳רס סירב בנימוס להצעה להצטרף. אפילו הזמר הישראלי, דני שושן מלהקת הצ'רצ'ילים - ג'ריקו ג'ונס - ג'ריקו שלנו, קיבל גם הוא פתח לנסות את מזלו בדיפ פרפל. אך פגישה אחת עליה דני סיפר לי, חרצה את הדין. את הסיפור השלם והמרתק על כך תמצאו בספרי השני, 'רוק ישראלי 1973-1967'. שלב האודישנים החל והמתח היה בשיאו. בקרוב יהיה זה זמר אלמוני לחלוטין, שעבד כזבן בחנות בגדים, שחייו ישתנו לגמרי מקצה לקצה. שמו הוא דייויד קוברדייל, אבל זה כבר סיפור לכתבה אחרת לגמרי.

הבית של דיפ פרפל עם דלתות חורקות. ב-12 בינואר בשנת 1987 יצא אלבום חדש ללהקת דיפ פרפל והשני שציין את איחוד גילגולה השני, שהפך בפי מעריצים להיקרא DEEP PURPLE MARK II.

זה היה ניסיון האיחוד השני של ההרכב המפורסם, זה שבפי המעריצים זכה לכינוי המחייב DEEP PURPLE MARK II. עבור מבקרים רבים, ובהם כותב שורות אלו בדיעבד, זה לא היה סתם תקליט של דיפ פרפל, אלא יצירה של להקת "סגול קהה" – עייפה, מסוכסכת וכבדה במובן הלא נכון של המילה.

ההקלטות לתקליט הזה התקיימו באווירה מוזרה למדי. הלהקה הרחיקה עד לסטואו שבוורמונט, ארצות הברית, למקום שנקרא THE PLAYHOUSE, והשתמשה באולפן נייד. הקור המקפיא בחוץ תאם להפליא את הקרירות ששררה באולפן בין החברים. בעוד שבעיתון הרולינג סטון מיהרו לפרסם ביקורת שטענה כי התקליט החדש מהווה שיפור משמעותי מקודמו, PERFECT STRANGERS, לא בטוח אם זה נכון.

התקליט נפתח ברעש גדול עם השיר BAD ATTITUDE. סולן הלהקה, איאן גילאן, כתב את המילים הללו כחץ מורעל המכוון ישירות אל עבר הגיטריסט ריצ'י בלאקמור. השנאה בין השניים הייתה ידועה לכל, וזו בהחלט לא הייתה הפעם הראשונה בה גילאן בחר להשתמש במיקרופון כדי לסגור חשבון עם חברו ללהקה. השיר הזה נולד מתוך ריף שבלאקמור חימם איתו את האצבעות, וגילאן פשוט הלביש עליו את הזעם שלו. למרות המתח, ההפקה של השיר הותירה טעם לוואי לא נעים; צלילי הסינטיסייזר התקופתיים שבקעו תחת ידיו של ג'ון לורד השתלטו על החלל, ואחריהם נחשפה להקה שפעם ניגנה רוק כבד בקלילות מעוררת קנאה, אך בהקלטה הזו נשמעה מתאמצת לא מעט.

השינוי הדרמטי ביותר ניכר בקולו של גילאן. האיש שפעם הרעיד אצטדיונים בעוצמה וללא כל קושי, נשמע כאן כמי שמתאמץ יתר על המידה, מאמץ שנשמע באוזניי כחוויה מבאסת. גוון קולו השתנה לבלי היכר, ונוסף לו אינפוף טורדני שלא היה קיים בגילאן של המחצית הראשונה של שנות השבעים. באופן משעשע למדי, ולמרות כל אלה, ברולינג סטון התעקשו לכתוב ש"השיר הזה ממש בליגה של התקליט מאשין הד...". נו, שיהיה.

דווקא הרצועה השנייה, THE UNWRITTEN LAW, סיפקה רגע של עניין עם הפקה מפתיעה שכללה מקצב אלקטרוני. אבל השמחה הייתה מוקדמת, שכן ברגע שהגיע הפזמון, דיפ פרפל חזרה להיות עוד להקת אייטיז כבדה שמייצרת רוק שגרתי וחסר מעוף. לפחות הבתים, עם ההפקה האלקטרונית, הצליחו לעורר מעט את האוזן. אבל מאחורי הקלעים, הצליל הזה בדיוק היה עילה למלחמת עולם. באולפן פרצה מריבה עזה בין גילאן לבין בלאקמור ולורד. גילאן שאף להתקדם מוזיקלית ולאמץ סאונד עדכני ומודרני, בעוד חבריו התעקשו בחירוף נפש לשמור על הצליל הישן והמוכר. התוצאה הסופית הייתה פשרה פושרת.

השיר MITZI DUPREE מספר סיפור הזוי לחלוטין אך אמיתי על אישה שגילאן פגש בטיסה, אשר הייתה סוג של בדרנית שידעה לעשות להטוטים עם כדורי פינג פונג (בצורה שלא ארחיב עליה כאן). זה היה רגע נדיר של הומור בתקליט רציני וכבד ראש, שבו הלהקה ניסתה לשלב אלמנטים של בלוז-רוק, אך גם שם ניכרה העייפות.

המשך ההאזנה לתקליט גילה תמונה מבאסת ועגומה למדי. הקלידן ג'ון לורד נדחק אף יותר מבעבר לפינה ונאלץ לספק בעיקר אקורדים פשוטים ברקע. וכשהוא כבר קיבל רגע של חסד לסולו, זה בוצע באמצעות סינטיסייזר תקופתי צורמני. איפה ההאמונד המפואר והבשרני ההוא שדור שלם (ואני) גדל עליו? גם בגזרת התופים המצב לא היה מזהיר. איאן פייס, המתופף שבעבר הדהים את העולם עם מעברי תופים מפותלים וערמומיים, הפך למכונת קצב מדויקת להחריד אך חסרת כל נשמה. נראה היה שזה הקו שהוכתב ללהקה מלמעלה, מטעם חברת התקליטים פולידור, שרצתה בעיקר לחלוב כסף מהמותג המצליח ולא ממש התעניינה באמנות.

האמת צריכה להיאמר: הרעיונות של השירים נשמעו ברובם משומשים, ממוחזרים ומבוצעים במאמץ ניכר. אפילו שם התקליט, THE HOUSE OF BLUE LIGHT, היה אמור להביא ניצוץ נוסטלגי מהעבר. הוא ציטט משפט מתוך השיר הקלאסי SPEED KING (שבעצמו, כפי שיודעים חובבי המוזיקה, ציטט שירי רוק'נ'רול ישנים יותר של ליטל ריצ'רד). אבל הנוסטלגיה לא הספיקה כדי להציל את היצירה.

התקליט יצא לאוויר העולם בדיוק בנקודת הזמן שבה החלו להמריא המכירות של המדיה המוזיקלית החדשה והנוצצת ושמה קומפקט דיסק. אנשי השיווק הבטיחו לנו שזה דבר פלאי שלא קופץ, לא נשרט ולעולם לא מושפע מטביעות אצבע שומניות. נו, אז הבטיחו. חברת התקליטים ניצלה את המצב הטכנולוגי החדש, וכדי לעודד את המעריצים לרכוש את התקליט בפורמט הדיסק היקר יותר, יצאו שם גרסאות קצת יותר ארוכות לשירים מאשר אלו שהופיעו בתקליט הויניל המסורתי.

הסיפורים מאחורי הקלעים מאששים את התחושה הקשה שיש לי עם התקליט הזה. מספיק לתת לאיאן גילאן עצמו את רשות הדיבור, כפי שהוא מסביר בספרו האוטוביוגרפי, כדי להבין שהתמונה הייתה ברורה וכואבת. הציטוט הבא נשאר נאמן למקור ומסביר הכל: "ברור שהאלבום הזה היה סוג של מאמץ אדיר, אבל בסשנים הייתי צריך להציג את הרעיונות שלי מול גיטריסט שהשתלט על העניין. הצעות ושברי רעיונות שבאו ממני הועלו ונחנקו. כל עוד ריצ'י היה מרוצה מנגינת הגיטרה שלו, אז הכל נראה היה שבסדר וכולם מרוצים. ובכן, קיבינימט עם זה! אני לא הייתי שמח! ובהחלט הבהרתי זאת בזמנו. יכול להיות שהם תפסו אותי באולפן כסוג של מטרד עם תלונותיי, אבל הם באמת לא ראו כמה קשה לי שם?".

וכדי להראות עד כמה התקליט הזה היה צפוי וחסר מעוף, מספיק להסתכל בעטיפה, להביט בציור דלת הבית עם האור הכחול הבוקע ממנה – ולהבין שבאמת אין חדש שם, תחת השמש הסגולה.

הסוס ללא שם שגילה את אמריקה. ב-12 בינואר 1972 יצא בארה"ב תקליטון חדש ללהקת אמריקה, עם השיר A HORSE WITH NO NAME.

ב-12 בינואר 1972, תעשיית המוזיקה בארצות הברית קיבלה בעיטה קטנה אך משמעותית בישבן, כאשר תקליטון חדש נחת על המדפים. על העטיפה התנוסס השם הפטריוטי למדי, אמריקה, שם של הרכב שעד אותו רגע היה אלמוני למדי עבור הקהל האמריקאי הרחב. השיר המוביל, A HORSE WITH NO NAME, כבר הספיק לעשות סיבוב חימום קצר; הוא יצא באנגליה עוד בנובמבר 1971, אבל כעת הוא הגיע למגרש של הגדולים. והו, כמה רעש הוא עשה, בעיקר בגלל אדם אחד שלא היה קשור אליו בכלל: ניל יאנג.

הסיפור הזה היה משעשע במיוחד עבור חובבי הטריוויה של עולם הפופ. כאשר היצירה הזו בקעה לראשונה מהרדיו, המאזינים היו משוכנעים שמדובר בשיר גנוז, או אולי סינגל חדש ומפתיע של ניל יאנג בכבודו ובעצמו. הדמיון הווקאלי היה כל כך מתעתע, שרבים נשבעו שזהו יאנג שפורט שם על המיתרים. אלא שהמציאות הייתה מוזרה יותר. לפי הדיווחים מאותה תקופה, כשניל יאנג שמע לראשונה את השיר הזה, הוא לא בדיוק קפץ מאושר. הוא התעצבן כי הרגיש שבאים לחקות אותו ואת הסגנון שלו.

אפילו אביו של ניל יאנג צלצל אליו כדי לברך אותו על הלהיט החדש והנהדר, רק כדי לגלות שבנו חורק שיניים מהצד השני של הקו. בטוויסט מוזר של הגורל, או אולי כסוג של צחוק קוסמי, השיר הזה אף החליף את HEART OF GOLD של יאנג במקום הראשון בארה"ב. יאנג עצמו הודה מאוחר יותר בראיונות שהוא חשב לעצמו: "היי, יש לי להיט!", עד שהבין שזה מישהו אחר לגמרי שלקח את הסאונד שלו ודהר איתו למרחקים.

אז מי היו החצופים שהעזו להישמע כמוהו? להקת אמריקה נוצרה דווקא באנגליה, הרחק מהנופים המדבריים עליהם שרו. החברים היו בנים של חיילים אמריקאים שהוצבו שם, ילדי בסיסים צבאיים שנפגשו בתיכון לונדוני. את השיר המדובר כתב דיואי באנל, אחד משלושת חברי ההרכב, כשהיה בסך הכל בן 19. נער צעיר עם גיטרה וחלומות גדולים, שישב בחדר גשום באנגליה ופינטז על השמש.

הניתוח של מילות השיר הפך לספורט לאומי באותה תקופה. למרות שיש ששוגים לפרש אותו לגבי סמים – כי המילה HORSE היא סלנג ידוע לשמצה להרואין – הוא לא עסק בזה כלל. בתחנות רדיו מסוימות אפילו החרימו את השיר מחשש שהוא מעודד שימוש בחומרים אסורים, מה שרק הוסיף להילת המסתורין סביבו. אך האמת הייתה תמימה הרבה יותר: באנל ביסס את התמונות במילים שבשיר על דברים שראה בזמן ביקור בארה"ב.

היצירה נקראה במקור "שיר המדבר", שכן באנל כתב אותו על סמך הנוף המדברי שנתקל בו כאשר אביו הוצב בבסיס חיל האוויר ואנדנברג במחוז סנטה ברברה, קליפורניה. הניגוד בין קליפורניה השמשית והצחיחה לבין האפרוריות הבריטית הוליד את המילים. לפי באנל, ה"סוס" מייצג אמצעי כניסה למקום של שלווה, ואת המקום השלו הזה ייצג הכי טוב המדבר, שנשמע לו די טוב בזמן שהיה תקוע באנגליה הגשומה. הוא הושפע באותה עת גם מהציורים הסוריאליסטיים של אשר וסלבדור דאלי, ורצה לתפוס את תחושת היובש והמרחב. למה לסוס לא היה שם ומדוע הוא יצא לחופשי אחרי תשעה ימים? לבאנל אין תשובות, וייתכן שזה בדיוק מה שהפך את השיר למסקרן כל כך.

השורה THE HEAT WAS HOT הפכה למושא ללעג בקרב מבקרים אניני טעם שטענו שמדובר בכתיבה עצלנית, אך הקהל הרחב לא התרגש מהביקורת ואימץ את השיר בחום רב (נו טוב, הייתי חייב את משחק המילים הזה!).

הדרך של השיר אל התהילה לא הייתה סלולה מראש. תקליט הבכורה של הלהקה, שנקרא בשמה, יצא בבריטניה בסוף 1971, אך לא הכיל את השיר הזה במהדורה הראשונה שלו. הלהקה והמפיקים חיפשו נואשות אחר להיט שיוביל את המכירות. כשהם חשבו על תקליטון, הם שקלו את הבלדה I NEED YOU, שיר יפהפה בפני עצמו, אבל החליטו שהם צריכים משהו קצבי יותר, משהו שיחזיק את המאזינים ערים. הם החליטו להמציא שיר חדש במקום.

כך קרה שאולפני מורגן בלונדון אירחו את הסשן הגורלי שבו הוקלט השיר על הסוס ללא השם. ההפקה הייתה מינימליסטית אך מדויקת להפליא. דיואי באנל ניגן בגיטרה אקוסטית בעלת 6 מיתרים בהקלטה, כשהוא מספק את הבסיס הקצבי. חברו ללהקה גרי בקלי ניגן באקוסטית עם 12 מיתרים, מה שהעניק לשיר את הצליל העשיר והמרחף המזוהה עמו כל כך. החבר השלישי, דן פיק, ניגן בס והשלים את ההרמוניה הקולית המופלאה. מכיוון שללהקה לא היה מתופף קבוע באותה עת, נגני הקלטות שכירים בהקלטה היו קים האוורת' בתופים וריי קופר, שתרם את הטאץ' הייחודי בכלי הקשה.

ההחלטה להקליט את השיר ברגע האחרון ולהוסיף אותו למהדורות הבאות של התקליט התבררה כהחלטה הגאונית ביותר בקריירה שלהם. השיר לא רק הזניק את המכירות, אלא קיבע את מעמדם של חברי אמריקה ככוכבים בינלאומיים, גם אם לנצח יזכרו אותם כחבר'ה שנשמעו בהתחלה ממש, אבל ממש, כמו ניל יאנג.

היום שבו החשמל של אי.אל.או פגש את הקלאסיקה. ב-12 בינואר בשנת 1973 יצא באנגליה תקליטון חדש ללהקת אי.אל.או, עם גרסה אנרגטית לשיר ROLL OVER BEETHOVEN, של צ'אק ברי.

קודם כל, קצת היסטוריה: השיר המקורי נכתב על ידי צ'אק ברי כסוג של בדיחה משפחתית ועקיצה לעולם המוזיקה הגבוהה. ברי כתב את המילים בהשראת אחותו, לוסי, שהייתה משתלטת תמיד על הפסנתר בבית כדי לנגן יצירות קלאסיות בדיוק כשצ'אק רצה לנגן את הרוק'נ'רול הפרוע שלו. השיר הפך להמנון שקרא למוזיקה הקלאסית לזוז הצידה ולפנות מקום לקצב החדש, עם שורות שמדברות על "קדחת הרוק" ועל הצורך להזריק קצת רית'ם אנד בלוז לוורידים. אי.אל.או לקחו את המסר הזה צעד אחד קדימה – במקום לזרוק את בטהובן מהחלון, הם החליטו להזמין אותו לנגן בלהקה. ממש כמו שעשו לפניהם חברי הלהקה הנערצת על ג'ף לין - הביטלס.

הביצוע של אי.אל.או נפתח באחת הפתיחות המפורסמות ביותר בהיסטוריה של המוזיקה: ארבעת התווים הדרמטיים מתוך הסימפוניה החמישית של בטהובן (דה-דה-דה-דאם!). השילוב בין הצליל הכבד של הצ'לו לבין הגיטרה החשמלית יצר מתח מיידי. אך לא הרבה יודעים כי הלהקה ניסתה לפני כן פתיחה שונה לגמרי עם עיבוד מהסימפוניה התשיעית דווקא. הניסיון ההוא כנראה לא צלח או לא היה מספיק רוקי, והם עברו לחמישית המוכרת, החלטה שהתבררה כגאונית.

עיתון מלודי מייקר הבריטי, שהיה באותם ימים התנ"ך של חובבי המוזיקה, לא נשאר אדיש. המבקרים יצאו מגדרם וכתבו באותה שנה שהשיר הזה קיבל פה את הביצוע הטוב ביותר מאז הביטלס. זו הייתה מחמאה אדירה לג'ף לין.

הקסם האמיתי התרחש מאחורי הקלעים, באולפני AIR בלונדון. במהלך הקלטת השיר הזה עבד פול מקרטני בחדר הסמוך, ממש קיר ליד קיר. מקרטני לא סתם ישב שם, אלא הקליט באותם רגעים את השיר LIVE AND LET DIE, שיר הנושא לסרט ג'יימס בונד החדש, שהופק על ידי ג'ורג' מרטין (מי שהיה המפיק של הביטלס והבעלים של אותו אולפן).

השמועה על העיבוד המיוחד עברה במסדרונות, ומקרטני הגיע להקשיב לעיבוד הזה של ג'ף לין וחבורתו ולפי מה שלין דיווח, ג'ורג' מרטין התלהב ממה ששמע. המפגש הזה בין דור הנפילים של הביטלס לבין הדור החדש של אי.אל.או היה רגע סימבולי של העברת הלפיד.

התקליטון שיצא לחנויות בא עם גרסה מקוצצת של ROLL OVER BEETHOVEN, באורך של כארבע דקות וחצי, שהפכה להצלחה מסחררת באנגליה והגיעה למקום השישי במצעד. עם זאת, בתקליט המלא של הלהקה, שנקרא ELO 2, הגרסה הייתה ארוכה כמעט פי שניים – כשמונה דקות של שכרון חושים מוזיקלי. השיר הזה היה גם זה שפרץ עבור הלהקה את הסכר בארצות הברית, שם הוא הפך ללהיט הראשון שלהם שנכנס למצעדים. בזמן ההקלטות, ג'ף לין לא זכר את כל המילים המקוריות של צ'אק ברי, ובחלק מהמקומות הוא פשוט המציא מילים או אלתר על המקום, מה שהוסיף לחספוס המיוחד של ההקלטה.

מי שהעניק לשיר את הדופק החזק שלו בביצוע היה המתופף בב בוואן. כששאלתי את בוואן (אני בקשר רציף איתו), מה הוא השיר של אי.אל.או שהוא הכי גאה בתיפוף בו - הוא הצביע לי מיד על שניים: FIRE ON HIGH (שיצא בתקליט FACE THE MUSIC) והשיר הזה על בטהובן. הבחירה הזו לא מפתיעה, שכן התיפוף בשיר הוא כוחני, דומיננטי ומניע את כל התזמורת קדימה כמו קטר קיטור.

כך בוואן כתב בספרו משנת 1980: "הקלטנו אלבום חדש שהיה מלא בעיבודים מורכבים. היינו צריכים להיות הרבה יותר פשוטים. אבל לפחות אנשים אמרו: "השיר הזה התחיל בגלל שהיה לנו חוסר בחומרים, כך שאף פעם לא היה לנו שום דבר לנגן בהדרן, אז מישהו הציע שנבצע את הקטע המתבקש של צ'אק ברי. מה זה יהיה? החלטנו על ROL OVER BEETHOVEN עם כלי מיתר אמיתיים בהתחלה. בהתחלה ניסינו את התשיעית של בטהובן, אבל בסוף סגרנו על החמישית.

עבור חטיבת כלי המיתר שלנו – כולם מוזיקאים בעלי הכשרה קלאסית – זה היה פשוט ביותר: 'בטח', הם אמרו. 'בטהובן, מוצרט, באך – בשבילנו זה הכל אותו הדבר'. אבל ברגע שהקהל שמע את זה בפעם הראשונה, עם המיתרים המסעירים האלה שגולשים לתוך רוק'נ'רול, הם יצאו מדעתם. וכשסוף סוף הוצאנו את זה כסינגל, זה נכנס לחמשת הגדולים בבריטניה והביא לנו להיט קטן באמריקה. זה היה אולי הסינגל הכי חשוב שעשינו אי פעם".

בסופו של דבר, החיבור הבלתי אפשרי הזה בין מלחין גרמני מהמאה ה-19 לבין חבורת מוזיקאים ארוכי שיער מבירמינגהם יצר את אחד הרגעים הזכורים והמהנים יותר בפופ של שנות השבעים. בטהובן אולי התהפך בקברו, אבל זה בטח היה רק כדי לתפוס צד טוב יותר להאזין למוזיקה.

ב-12 בינואר בשנת 1999 יצא אלבום חדש ללהקת THE BLACK CROWES ושמו BY YOUR SIDE.

אז ניגשתי לספרו של מתופף הלהקה, סטיב גורמן, כדי לקבל זווית ברורה יותר על מה שבאמת קרה שם: "ככל שההקלטות נמשכו, הצלחנו לשנס מותניים וסיימנו עם תחושה של החזרת המומנטום, אם כי הוא לא לגמרי חזר. קזה היה אלבום רוק רועש, מהנה ואנרגטי. מעריצים שאהבו את האלבום הקודם שלנו בוודאי הרגישו צליפת שוט כשהם שמעו את החדש הזה. אבל עשינו מה שהיינו צריכים לעשות.

מאוחר יותר כריס (רובינסון הגיטריסט) התעקש שאנחנו, והוא ספציפית, מעולם לא היה לנו אכפת מהאלבום בזמן שהכנו אותו. זה היה שקר שעזר לעצב את התפיסה של התקליט כסוג של מהלך התמסחרות עם חזרה לתקופת האלבום הראשון שלנו (SHAKE YOUR MONEY MAKER). זה קצת יותר מסובך מזה. בלי האלבום BY YOUR SIDE, היינו קופאים לנצח. זו עובדה. ראינו דרך אחת לצאת, ולקחנו אותה. זה לא נגמר טוב, בשום אופן. בזמן שהוא שוחרר בינואר 1999, זה היה כברור שחברת התקליטים קולומביה לא מתכוונת לעשות דבר בשיווק. אנחנו התנערנו מזה בהתאם. אבל לאלבום הזה היה תפקיד מכריע בהנעתנו שוב".

ברולינג סטון נכתב אז כך בביקורת: "הלהקה הזו הופיעה לראשונה עם האלבום SHAKE YOUR MONEY MAKER, משנות ה-90, אלבום של בלוז לבן גברי עם רוק מסוגנן ופרוע. אבל הפיצוץ של הפאנק-רוק וההיפ-הופ מצא שהלהקה נלחמת בחוסר רלוונטיות מתוך תחום הרוק השורשי. הקרואוז החליקו את קצוותיהם הגסים והתפתלו לתוך ג'אמים שאננים יותר ויותר; הצורך הפתאומי של הזמר, כריס רובינסון, ללכת יחף ולהנביט שיער פנים חתם את גורל הרטרו שלהם.

האלבום החדש מגיע על עקבות אלבום קודם שהתעלמו ממנו במידה רבה משנת 1996, ויש פה ניסיון לחזור לשורשים הרזים והמרושעים יותר שלהם. קולו של רובינסון הוא קול של שחצן ודאי, מחוספס מוויסקי, ולעתים קרובות, מלא נשמה. הוא עדיין זורק קריאות מאולצות בצורה מביכה כמו 'כן, מותק' - הרגל מעצבן שהופיע לראשונה במהלך ההופעות החיות שלהם - אבל עכשיו רובינסון נותן לגרונו, ולא לפרסונת הבלוז המודעת לעצמה, להוביל את הדרך.

אחיו, הגיטריסט וכותב השירים המשותף, ריץ', מבריק פה ושם, אבל הגישה שלו לבלוז מרגישה לא הוגנת בשירים נדושים וחלקלקים. האלבום הזה קליט יותר וקולע חזק יותר מהאלבומים האחרונים של הלהקה. אבל כשכריס רובינסון שר, 'האם אתה יכול לגרום לדבר הזה ללכת מהר יותר?' - צריך לתהות לאן הם הולכים".

כאשר הגעגוע ללנון פגש את המצעדים. ב-12 בינואר בשנת 1981 יצא תקליטון חדש לזמר המנוח, ג'ון לנון - עם השיר WOMAN.

העולם כולו עדיין ניסה לעכל את הטרגדיה הנוראה שהתרחשה רק חודש וארבעה ימים קודם לכן מחוץ לבניין הדקוטה בניו יורק, שם נרצח ג'ון לנון. בתוך האבל הכבד הזה, יצא לחנויות התקליטים תקליטון חדש של הזמר המנוח, שנשא את השם הפשוט והמחייב WOMAN. זה היה רגע מצמרר ומרגש כאחד, שבו קולו של לנון המשיך להדהד כאילו הוא עדיין איתנו, מפזר אהבה מעל גלי האתר. השיר נלקח מתוך התקליט המשותף והאחרון שלו ושל רעייתו, יוקו אונו, שנקרא DOUBLE FANTASY, יצירה שסימנה את הקאמבק הגדול שלו לאחר חמש שנות שתיקה בהן אפה לחם וגידל את בנו שון.

לנון כתב את השיר הזה בתור שיר אהבה מזוקק לאשתו, יוקו אונו, אך למעשה היה מדובר בהרבה מעבר לעוד בלדה רומנטית. המבקרים והמעריצים הבחינו מיד בצליל הנוסטלגי, ולנון עצמו לא התכחש לכך. הוא ראה בשיר הזה את היצירה הכי דומה לביטלס, שיצאה באלבום המשותף שלהם, DOUBLE FANTASY, וקרא לזה עדכון של שנות ה-80 לשיר GIRL. בעוד השיר GIRL שיצא בתקליט RUBBER SOUL של הביטלס בשנת 1965 עסק בנערת חלומות דמיונית שהזמר חיפש אחריה, השיר WOMAN היה שיר הלל לאישה בשר ודם, כזו שנמצאת שם לצידו במציאות.

ההשראה לשיר הגיעה ממקום אקזוטי ומפתיע. בקיץ 1980 יצא לנון למסע שיט לברמודה, שם, בין הגלים והשמש, נחה עליו הרוח. בשיחה עם עיתון רולינג סטון, לפני מותו, לנון אמר: "השיר נוצר בגלל שאחר צהרים שטוף שמש אחד בברמודה, פתאום היכה בי מה שנשים עושות בשבילנו. לא רק מה שיוקו שלי עושה בשבילי, למרות שחשבתי במונחים אישיים אלה... אבל כל אמת היא אוניברסלית. מה שעלה לי זה כל מה שלקחתי כמובן מאליו. נשים הן באמת החצי השני של השמיים, כפי שאני לוחש בתחילת השיר. זה 'אנחנו' או שזה שום דבר". המשפט הזה על "החצי השני של השמיים" לא היה המצאה של לנון, אלא ציטוט מפורסם של המנהיג הסיני מאו דזה-דונג, שלנון בחר לשלב בדיבור בפתיחת השיר כשהוא מקדיש אותו "לחצי השני של השמיים".

אך מתחת למלודיה המתקתקה הסתתרה דרמה זוגית לא פשוטה. במובנים רבים, השיר הזה הוא ההתנצלות של לנון בפני יוקו. כדי להבין את עומק הסליחה, היה צריך לחזור אחורה בזמן. בשנת 1973 היו לבני הזוג בעיות בנישואיהם, אז יוקו ביקשה להקפיא את מערכת היחסים שלהם ולתת לג'ון לצאת לחופשי (כשהיא מצמידה לו את המזכירה שלה, מאי פאנג, בתור זוגתו ולעצמה היא מצאה רומן עם הגיטריסט, דייויד שפינוזה). לנון כינה את הזמן הזה כ"סוף השבוע האבוד" שלו - וזה נמשך כ-18 חודשים. זו הייתה תקופה פרועה שבה לנון בילה בלוס אנג'לס, שתה כמויות מסחריות של אלכוהול עם חברים כמו הארי נילסון והסתבך בשערוריות, עד שבסופו של דבר התפייס עם יוקו וחזר לניו יורק. השיר WOMAN היה הדרך שלו להודות לה על הסבלנות ועל כך שקיבלה אותו חזרה.

הקסם באולפן ההקלטות בניו יורק היה מוחשי, והנגנים שליוו את לנון הרגישו שהם חלק ממשהו גדול. הגיטריסט בהקלטה, ארל סליק: זה מאוד סוג של "כאן, שם, ובכל מקום". זה נהדר. ברגע ששמעתי את זה, הדבר הראשון שחשבתי היה "ביטלס". אהבתי את כל השירים שהקלטנו. לא היה משהו שלא אהבתי אצל ג'ון או יוקו. אתה לא מקבל הזדמנות כזו שוב. מכל החבר'ה על הפלנטה, כמה אנשים זכו לנגן עם פוסט-ביטלס?" הגיטריסט הנוסף, יו מקרייקן, סיפר שהוא בא עם רעיון פירוק האקורדים בפזמוני השיר, מה שהעניק לשיר את התחושה המרחפת והקלילה שלו.

ההצלחה המסחרית לא איחרה לבוא, גם אם היא הגיעה בנסיבות טרגיות. בבריטניה, השיר זינק היישר אל המקום הראשון במצעדים והחליף שם שיר אחר של לנון, IMAGINE, שחזר למצעדים בעקבות הרצח. זה היה הישג נדיר שבו אמן מחליף את עצמו בפסגה. בארצות הברית, השיר בילה שלושה שבועות במקום השני במצעד בילבורד, כשמי שמנע ממנו את הפסגה היו הלהיטים I LOVE A RAINY NIGHT של אדי רביט ובהמשך "תשע עד חמש" של דולי פרטון. זה היה התקליטון הראשון של לנון שיצא לאחר מותו, והעטיפה שלו הציגה את יוקו וג'ון ברגע אינטימי ונוגע ללב.

פרט מעניין נוסף לחובבי הניתוחים המוזיקליים נגע למבנה הייחודי של המילים. שימו לב, המילה WOMAN מתחילה כל בית בשיר, אבל לא מופיעה בפזמון. הבחירה הזו הדגישה את הפנייה הישירה של לנון לאהובתו בכל פעם שהתחיל לספר את הסיפור, בעוד הפזמון נשאר כהצהרה רגשית רחבה יותר. בסופו של דבר, WOMAN נותר כאחד השירים האהובים והמושמעים יותר של לנון כאמן סולו.

התקליט שבו הקינקס העדיפו לשכוח את הצרחות. ב-12 בינואר בשנת 1968 יצא באנגליה אלבום ההופעה של להקת הקינקס, שנקרא LIVE AT KELVIN HALL.

אז נחת על המדפים באנגליה תקליט הופעה חיה שהנציח רגע אחד מיוזע ורועש במיוחד מגלזגו. אבל בזמן שהנערות בסקוטלנד קרעו את גרונן, ריי דייוויס והחברים כבר היו במקום אחר לגמרי, חולמים על שקיעות בווטרלו ומנסים להתחמק מתדמית אלילי הנוער שכבר לא הלמה אותם.

התקליט החדש נשא את השם המבטיח LIVE AT KELVIN HALL. על הנייר, זה היה אמור להיות אירוע חגיגי; עוד מוצר צריכה לוהט מאחת הלהקות הגדולות של "הפלישה הבריטית". בפועל, החגיגה הזו התקיימה במעמד צד אחד בלבד – הצד של המעריצים.

חברי הלהקה עצמם בחרו שלא לקדם בכלי התקשורת את התקליט הזה. מבחינתם, המוצר הזה היה כמו תמונה מביכה ממסיבת סיום תיכון שהם העדיפו להצניע באלבום משפחתי סגור. החומרים הוקלטו הרבה לפני כן, והתקליט למעשה כבר יצא בארה"ב תחת השם THE LIVE KINKS באוגוסט של השנה הקודמת, שם הוא הגיע למקום ה-162 הלא מחמיא במצעד הבילבורד. הקינקס של ינואר 1968 כבר היו עסוקים ביצירת תקליט חדש לגמרי, ובו חשו שהמוזיקה שלהם משקפת הרבה יותר את מצבם כלהקה שהתבגרה יצירתית.

צריך להבין את רוח התקופה: העולם המוזיקלי עבר טלטלה. הביטלס כבר שחררו את סרג'נט פפר המהפכני, והפסיכדליה החלה להחליף את הפופ הפשוט. עבור הקינקס, תקליט בהופעה חיה עם המון צרחות וצליל הקלטה לא טוב אינו מתאים לתקופה בה הסטנדרט החדש נקבע על ידי ארבעת המופלאים מליברפול. ריי דייוויס, מנהיג הלהקה והמוח הקודח מאחוריה, כבר לא רצה להיות רק זה שמרקיד נערות; הוא רצה להיות מספר סיפורים, מתעד חברתי, אמן. הרעיון של שחרור הקלטה גולמית ורועשת נראה להם כצעד לאחור.

ואכן, איכות השמע בתקליט הייתה, איך לומר בעדינות, אותנטית מדי. עיתון NME פרסם בביקורתו את המילים הבאות, שסיכמו היטב את החוויה הסונית המפוקפקת: "הנערות הסקוטיות יודעות לצרוח היטב באולם הזה שבגלזגו. לקינקס היה שם את העידוד הטוב ביותר כדי להעניק הופעה משובחת. מה חבל שבהקלטה זו הרעש המרכזי הוא של קהל משתגע כשברקע נשמע ליווי של הקינקס". המבקרים לא טעו; המיקס היה מוזר, עם הקהל בערוץ אחד והלהקה בערוץ אחר, מה שיצר תחושה שהמאזין יושב רחוק בתוך הקהל הצורח ולא מול הבמה.

אבל אם נחזור אחורה בזמן, אל יום ההקלטה עצמו, נגלה סיפור מרתק של רוק'נ'רול בצורתו הגולמית ביותר. תקליט ההופעה הזה הוקלט בגלזגו, כאמור, ב-1 באפריל 1967. תאריך אירוני משהו, יום הכזבים הבינלאומי, אך ההופעה הייתה אמיתית לחלוטין. חברי הלהקה וצוות ההקלטה נסעו למקום במכונית מסחרית פשוטה – רחוק מאוד ממטוסי הפאר הפרטיים של כוכבים – ובה כלי נגינה וגם ציוד הקלטה נייד של חברת התקליטים PYE.

הציוד הטכני היה מינימליסטי להחריד: קונסולה עם שלושה ערוצים בו כמו גם עשרה מיקרופונים בלבד כדי לתפוס את כל ההתרחשות באולם הענק הזה, ששימש בדרך כלל לתערוכות תעשייה וקרקסים. האקוסטיקה באולם קלווין הול הייתה ידועה לשמצה כבעייתית, מה שהפך את המשימה של טכנאי ההקלטה למאתגרת עוד יותר.

מאז אותו שחרור ב-1968, צלל המוצר הזה בתוך הקטלוג העשיר של הקינקס ורבים אף שכחו כי הוא קיים. היסטוריונים של מוזיקה נטו לדלג עליו בדרך ליצירות המופת המאוחרות יותר כמו THE VILLAGE GREEN PRESERVATION SOCIETY. אולם למרות הבוז הראשוני של הלהקה, מה שיש בו הוא דוקומנט מדויק של הקינקס התוססים והמיוזעים על הבמה, באותו חודש אפריל של שנה כה משמעותית. רגע לפני שהם הפכו ללהקת אולפן מתוחכמת, הם היו חיית במה פרועה שניגנה במהירות כפולה כדי לנסות ולגבור על דציבלים של אהבה היסטרית מצד הקהל הסקוטי.

אחד הרגעים הבולטים בהקלטה מתרחש כאשר ריי דייוויס אף מצליח לגרום לקהל לשיר ביחד את SUNNY AFTERNOON ברגע אחד קסום. השיר הזה, שהיה כבר להיט ענק באותה עת, קיבל משמעות חדשה כשהקהל שאג את המילים. השיר עוסק באופן סאטירי במערכת המיסוי הפרוגרסיבי הגבוהה שהטילה ממשלת הלייבור באותה תקופה על בעלי הכנסות גבוהות. המילים THE TAXMAN HAS TAKEN ALL MY DOUGH היו זעקה אמיתית של דייוויס, שחש שכל כספו נלקח ממנו. מעניין לחשוב שאלפי בני נוער סקוטים צרחו בהתלהבות טקסט שעוסק למעשה בקיטורים של אמן שאיבד את הונו, ומדגים את הגאונות של דייוויס להפוך נושאים חברתיים וכבדים לפופ קליט ושטוף שמש.

לאחר ההופעה המתישה והרועשת הזו, הלהקה ארזה את הציוד המועט שלה. משם חזרו הקינקס לאנגליה וניגשו להקליט את אחד משיריהם החשובים יותר והוא WATERLOO SUNSET. המעבר החד בין הכאוס של גלאזגו לשלווה המלנכולית של השיר הזה הוא אולי הסיפור הגדול של הלהקה באותה שנה.

דייוויס תכנן בתחילה לקרוא לשיר LIVERPOOL SUNSET כאות הוקרה לעירם של הביטלס ולקצב המרסיביט, אך לבסוף החליט להישאר נאמן לשורשיו הלונדוניים. השיר מספר את סיפורם של זוג אוהבים, טרי וג'ולי, שנפגשים בתחנת ווטרלו. במשך שנים רבות רווחה שמועה עיקשת כי הדמויות מבוססות על השחקנים טרנס סטאמפ וג'ולי כריסטי, אך דייוויס הכחיש זאת בראיונות מאוחרים וטען שמדובר באחותו ובעלה שיצאו להגר לארץ חדשה, או פשוט בדמויות דמיוניות שמייצגות את הדור הצעיר של אז. השיר הזה הפך לאבן דרך בתרבות הפופ הבריטית ונחשב עד היום לאחת היצירות היפות ביותר שנכתבו על לונדון.

כך, בין צרחות של מעריצות בגלזגו לבין שקיעה שקטה מעל נהר התמזה, הקינקס סגרו את פרק ההופעות הפרועות ופתחו דף חדש ומפואר בהיסטוריה של הרוק.

גם זה קרה ב-12 בינואר. סיפורים על מכוניות יוקרה עם מטענים רגשיים, תביעות משפטיות על פירות צהובים, טרגדיות שוברות לב ורגעים נדירים של תקווה לאיחודים שלא קרו.

טישו של פרדי והקאמבק של נסיך האופל

נתחיל את הסיבוב שלנו בשנת 2013, שנה שהייתה עמוסה בנוסטלגיה ובפריטים לאספנים כבדים. זה היה הרגע שבו מעריץ עשיר במיוחד החליט לפתוח את הארנק עבור פיסת היסטוריה מוטורית של להקת קווין. מכונית הרולס רויס מדגם סילבר שאדו משנת 1974, ששימשה את פרדי מרקיורי עד יום מותו בנובמבר 1991, יצאה למכירה פומבית. הרכב, שתוחזק בקפדנות על ידי אחותו של פרדי, קאשמירה קוק, נמכר לאיש עסקים רוסי תמורת סכום של 74,000 פאונד. אבל הפרט שהפך את העסקה הזו למיוחדת באמת לא היה המנוע או ריפודי העור, אלא מה שהיה בתא הכפפות. הרכב הגיע עם קופסה של טישו קלינקס שהשאיר במכונית הזמר האהוב. כן, קראתם נכון, טישו מקורי של פרדי, שמעולם לא הוציא רישיון נהיגה והסתמך על נהגים, מה שהפך את הרולס רויס הזו למפלט המלכותי שלו במושב האחורי.

באותה שנה ממש, 2013, עולם המטאל עצר את נשימתו. להקת בלאק סאבאת', האבות המייסדים של הז'אנר, הטילה פצצה כשהכריזה על יציאתו הקרובה של האלבום ששמו 13. זו לא הייתה סתם השקה, אלא האיחוד המיוחל עם הסולן המקורי, אוזי אוסבורן, לראשונה מזה 18 שנים ובפעם הראשונה באולפן הקלטות עם אוזי מאז שנת 1978. האלבום, שהופק על ידי ריק רובין, החזיר עטרה ליושנה וטיפס לראש המצעדים. שיר בולט מתוכו הוא ?GOD IS DEAD המעלה שאלות פילוסופיות כבדות משקל. השיר נוצר בהשראת משפט שראה אוזי על שער מגזין בחדר המתנה לרופא שיניים, והוא מצטט את הפילוסוף, פרידריך ניטשה. הגראמי לא איחר להגיע והלהקה הוכיחה שגם בגיל הזהב אפשר להרעיד במות.

פרידות כואבות וכעסים מודחקים

נחזור אחורה לשנת 1977, שם הרוחות סערו בלהקה הסקוטית התיאטרלית THE SENSATIONAL ALEX HARVEY BAND. הפרישה של הסולן הכריזמטי, אלכס הארווי, הותירה את חבריו המומים ופגועים. בעוד התקשורת ניסתה להבין מה קרה, הגיטריסט זאל קלמינסון, שידוע בכישרון המשחק והאיפור שלו על הבמה, שבר שתיקה ברקורד מירור הבריטי ולא חסך במילים קשות. כך אמר קלמינסון: "אני רוצה להודות לכל העיתונים על הדרך הבונה בה הם דיווחו על פרישתו של אלכס הארווי. עם זאת, אני מרגיש שזה צריך להיות ברור כמה ההלם הזה גדול לחבריו המוזיקאים בלהקה. אני רוצה שאלכס הארווי יידע שהוא חיבל בלהקה גדולה שזה עתה השלימה את ROCK DRILL שלדעתי הוא האלבום הכי טוב שעשינו עד היום. תמיד הערצתי את אלכס והוא לימד אותנו יותר על ביצועים מכל אחד אחר, אבל איפה האידיאליזם עכשיו? במציאות, אלכס פרש לפני שנה, ו-12 החודשים האחרונים היו מתסכלים לגמרי מבחינה מוזיקלית. אני רוצה לנגן מוזיקה חשמלית, לא משחקי מחשבה. אני עם אלכס כבר חמש שנים וציפיתי להרבה יותר נאמנות ממה שהוא הראה. מאז שהוא החליט לפרוש, הוא לא היה בקשר עם אף אחד מחברי להקתו לשעבר כדי להסביר או להתנצל. לא מתייחסים כך לחברים בלהקה. אני הולך להקים להקה משלי. זה ייתן לי הזדמנות לנגן את המוזיקה שאני רוצה ולשלוט בעתיד שלי". אלכס הארווי מת חמש שנים לאחר מכן מהתקף לב, בטרם הספיקו לאחות את השברים.

תקוות שווא ופירות אסורים

האם אי פעם היינו קרובים לאיחוד של הרביעייה מליברפול? בשנת 1974, התקווה ניצתה מחדש. במלודי מייקר פורסם סקופ שהרעיד את העולם - הביטלס חזרו לדבר! כך נכתב שם: "האם הביטלס חוזרים ביחד שוב? זה יכול לקרות, לפי פול מקרטני. הוא העיר בניו יורק כי סכסוך כספי בינו לבין שלושת הביטלס האחרים ייפתרו החודש. ההסתבכות המשפטית שארכה שלוש שנים ומנעה ממנו לעבוד עם האחרים נראה שנפתרת. "נפרדנו כלהקה, אבל הייתי רוצה לראות אותנו עובדים יחד על בסיס רופף - ואני חושב שנעשה זאת", הוא אמר. זה מאשר את השמועות על כך שהיחסים בין כל הארבעה השתפרו מאוד לאחרונה. ג'ון לנון אמר למלודי מייקר בלוס אנג'לס: "אין יותר בעיה עבורנו לעבוד מדי פעם ביחד". למרבה הצער, האיחוד המלא מעולם לא קרה, אם כי ג'ון ופול אכן ניגנו יחד בג'אם כאוטי באותה שנה שנשמע רע מאד בבוטלגים שיצאו עמו.

קופצים קדימה בזמן לשנת 2012, אל עולם האמנות והרוק האוונגרדי. הסכסוכים לא נגמרים לעולם, גם לא בגיל מבוגר. לו ריד וג'ון קייל, המוחות מאחורי THE VELVET UNDERGROUND, החליטו שלא עוד. הם תבעו את קרן אנדי וורהול על רישוי לוגו הבננה האייקוני שאנדי וורהול יצר עבור עטיפת תקליט הבכורה של להקתם, מחתרת הקטיפה. התקליט, שיצא במקור בשנת 1967, הפך לאחד הדימויים המזוהים ביותר בתרבות הפופ, והשניים דרשו את חלקם בעוגת הבננה הזו.

כוכבים נופלים ומלכים אבודים

לא הכל זוהר בעולם הרוק, ולעיתים הנפש משלמת מחיר כבד. בשנת 2002, נסיך הפופ של האייטיז, אדם אנט, מצא את עצמו בכותרות מהסיבות הלא נכונות. אנט, הסובל ממניה דפרסיה, נעצר לאחר שהביא אקדח לפאב בלונדון ואיים לירות בלקוחות. התקרית החלה כשהוא עזב את המקום בכעס כדי להביא לשם את האקדח לאחר שכמה אנשים שם צחקו עליו בגלל לבושו, כובע הבוקרים שחבש. לא נעים בכלל.

בצד השמח יותר של החיים, בשנת 1992 השושלת של הסטונס התרחבה. נולדה בת למיק ג'אגר וזוגתו הדוגמנית ג'רי הול. שמה ג'ורג'יה מאי איישה. התינוקת הזו גדלה להיות דוגמנית-על מצליחה בזכות עצמה.

ובזירת ההופעות הבלתי נגמרות, בוב דילן שבר שיא אישי בשנת 1990. הוא עשה את ההופעה הארוכה ביותר בקריירה שלו, כשהוא מבצע 50 שירים במשך ארבע שעות ו-20 דקות במועדון TOAD'S PLACE בניו הייבן, קונטיקט. הערב היה מלא בהפתעות, כאשר אחד השירים בסט שלו הוא DANCING IN THE DARK וזו הפעם היחידה שדילן ביצע שיר של ברוס ספרינגסטין.

האנשים שהצילו חיים והאגדות שנולדו

היום יום הולדת לשורה של דמויות מפתח. בשנת 1941 נולד הזמר לונג ג'ון בולדרי, שידע הצלחה גדולה בסוף הסיקסטיז ותחילת הסבנטיז. אבל השפעתו הגדולה ביותר הייתה אולי מאחורי הקלעים. שמו נתן את ההשראה לרג'ינלד דווייט להחליף את שמו לאלטון ג'ון (השם ג'ון נלקח מבולדרי, ואלטון נלקח מהסקסופוניסט אלטון דין). כמו כן, בולדרי (שהיה הומוסקסואל) ידע מה היא נטייתו של אלטון ויעץ לו בשנת 1969 לא להתחתן עם מי שהייתה אז בת זוגו, לינדה וודרו. אלטון, שחשב להתאבד עקב הלחץ לחתונה הזו ואף הכניס את ראשו לתנור גז, ראה בעצה של בולדרי גלגל הצלה חשוב בחייו. בשנת 1975 הוא אף כתב על זה שיר בשם SOMEONE SAVED MY LIFE TONIGHT. השיר מתאר במדויק את אותה תקופה אפלה ואת ההקלה העצומה שחש אלטון כשביטל את החתונה, כשהוא מכנה את בולדרי בשיר SUGAR BEAR. בולדרי מת ב-21 ביולי 2005.

עוד אחת שנולדה בתאריך זה היא הזמרת המעולה הבריטית מאגי בל, בשנת 1945. יש האומרים שהיא נשמעת כגרסה המשופרת של ג'ניס ג'ופלין, ואני נוטה להסכים לכך. בסוף הסיקסטיז ותחילת הסבנטיז הייתה בל הסולנית של להקת STONE THE CROWS. ההרכב הזה, ששמו הומצא על ידי פיטר גראנט (המנהל המיתולוגי של לד זפלין), סומן כהבטחה גדולה מאד בעולם הרוק הבריטי. הלהקה הייתה בדרכה לפסגה, כל זאת עד שב-3 במאי 1972 התחשמל למוות על הבמה גיטריסט הלהקה, לס הארווי, במהלך בדיקת סאונד באולם בסוונסי. בל ראתה כיצד צונח מול עיניה הגיטריסט שהיה גם ארוסה. למרות הכאב, בשנת 1974 היא הוחתמה ללייבל SWAN SONG של לד זפלין והוציאה שם שני תקליטים, כשהיא משתפת פעולה עם גי'מי פייג'.

באותו תאריך, אך שנה מאוחר יותר, 1946, נולדו שני כישרונות ענקיים נוספים. קלידן הג'אז ג'ורג' דיוק, שידוע בעיקר למאזיני הרוק הקלאסי כקלידן של פרנק זאפה בשנים 1970-1975, שם תרם סולואים וירטואוזיים והומור משובח. דיוק הקים לאחר מכן הרכב עם המתופף בילי קובהאם והמשיך במקביל להוציא תקליטים כאמן סולו המשלבים פ'אנק, ג'אז ו-R&B. הוא מת ב-5 באוגוסט 2013. במקביל נולדה החצוצרנית סינתיה רובינסון, האישה והאנרגיה שפיארה בחצוצרה שלה את הסאונד הפ'אנקי המגניב של להקת SLY AND THE FAMILY STONE. הקריאות שלה להזיז את הגוף היו חלק בלתי נפרד מהלהיטים הגדולים. היא מתה בנובמבר 2015.

מועדון ה-27 וסודות משפחת גיב

בשנת 1951 נולד כריס בל, שהיה אחד המוחות היצירתיים הגדולים של להקת BIG STAR המצוינת של שנת 1972. בל, שפרש באמצע ההקלטות לתקליט השני של הלהקה בשנת 1973, הטביע חזק את חותמו ביצירת הלהקה. האהבה הענקית שלו למוסיקה של הביטלס העניקה לביג סטאר את היופי המלודי וההרמוניות הווקאליות הנהדרות ההן. בל עזב את הלהקה כתוצאה מתיסכול על חוסר ההצלחה של התקליט הראשון. הוא גם הרגיש שסולן הלהקה, אלכס צ'ילטון, מאפיל עליו יותר מדי. הוא הספיק להקליט לאורך הסבנטיז כמה שירים יפהפיים כמו I AM THE COSMOS, שיצאו בדיסק רק שנים לאחר מותו. הטרגדיה הכתה ב-27 בדצמבר 1978, כאשר איבד בל את השליטה על הגה מכוניתו בשעת לילה מאוחרת, כשהיה בדרכו הביתה מחזרה מוסיקלית עם להקתו. המכונית התנגשה בעמוד תאורה גדול, שנפל על מכוניתו והרג אותו במקום. וכך הוא נכנס ל'מועדון ה-27' הידוע לשמצה, בו נמצאים כל כוכבי הרוק שמתו בגיל 27.

אנחנו נפרדים גם מנגן כלי ההקשה ריבופ קוואקו בה, שמת ביום זה בשנת 1983. ריבופ ניגן בסבנטיז (בין השאר) עם להקות TRAFFIC והרולינג סטונס וגם עם אריק קלפטון ולהקת AIRFORCE של ג'ינג'ר בייקר. הוא הביא את הקצב האפריקאי ללב הרוק הבריטי. סיבת מותו הייתה דימום במוח.

אחת הטרגדיות הגדולות והשנויות במחלוקת התרחשה בשנת 2003, אז מת מוריס גיב מלהקת הבי ג'יס. מוריס היה אחיו התאום של רובין גיב והיה אחראי בעיקר על ההפקה המוסיקלית של הלהקה, נגינת הבס ועל קולות הרקע הגבוהים והמושלמים. בן 53 במותו. בהצהרה מהמשפחה נכתב, "אהבתו והתלהבותו והאנרגיה לחיים נשארת השראה לכולנו. כולנו נתגעגע אליו". שעות ספורות לאחר מותו של מוריס, בארי ורובין גיב דיברו בבי.בי.סי על הצער והכעס שלהם בנוגע לרשלנות בית החולים שגרמה למוות המיותר של אח שלהם. בארי נשבע שהם ירדפו אחרי "כל גורם, כל אלמנט, כל דבר בציר הזמן של השעות האחרונות בחייו של מוריס. אנחנו נרדוף אחרי זה ללא הרף. זה יהיה החיפוש שלנו מעכשיו". פקידי בית החולים סירבו לשתף עמם פעולה בהסתמך על חיסיון המטופל.

השתלשלות העניינים הייתה מחרידה: נראה שארבעה ימים קודם לכן התלונן מוריס בפני חבר על כאבי בטן בארוחת צהריים. מאוחר יותר באותו אחר הצהריים, הכאבים נעשו כל כך חמורים שהוא התמוטט בבית. פרמדיקים הוזעקו ומיהרו לביתו של מוריס במיאמי ביץ' ומצאו אותו לא מסוגל ללכת או לעמוד. הם מיהרו להרים אותו על אלונקה ואל האמבולנס שהמתין. בבית החולים, הצוות לא הצליח לאבחן את סיבת הכאב שלו. אז הוחלט להשאיר אותו בבית החולים להשגחת לילה. למרות שהדיווחים נותרו מבולבלים, נראה שכמה שעות לאחר מכן, הרופאים הגיעו לבסוף לאבחנה של חסימת מעיים עקב מה שהם האמינו שהיה פגם מולד. ניתוח חירום נדרש, אך לפני שהניתוח יצא לפועל, בסביבות השעה 4:00 בבוקר ב-9 בינואר, מוריס חטף דום לב. לאחר החייאה, הניתוח אכן יצא לדרך והמנתחים הוציאו חלק מהבטן של מוריס ו-80 אחוז מהמעי. בארי ורובין יטענו מאוחר יותר שזה מאוד מפוקפק שמוריס היה צריך לעבור את הניתוח בזמן שנפגע קשות מההלם של דום לב. למרות זאת, מנתחים שאינם קשורים למקרה הצהירו מאז שעדיף לאפשר למטופל זמן רב ככל האפשר להתאושש מהתקף לב, אבל חסימה במעי יש לתקן מיד. הסיקור התקשורתי של מחלתו של מוריס היה אינטנסיבי ברחבי העולם, ודווח שמצבו קשה אבל יציב. רוב כלי התקשורת דיווחו שמוריס בדרך להחלמה, אבל למעשה, הוא נכנס לתרדמת ומת בשקט.

נשות המלוכה של הרוק

ולסיום, שתי פרידות כואבות מהשנים האחרונות. בשנת 2023 מתה ליסה מארי פרסלי, בתו היחידה של המלך אלביס פרסלי ואשתו לשעבר של מייקל ג'קסון וניקולס קייג'. ליסה גם עסקה במוזיקה והייתה מוערכת בתחומה, כשהיא משחררת שלושה תקליטי אולפן ומתמודדת כל חייה עם המורשת הכבדה של אביה. בת 54 במותה, שנגרם כתוצאה מסיבוכים של ניתוח בריאטרי שעברה שנים קודם לכן.

שנה קודם לכן, ב-2022, מתה הזמרת רוני ספקטור, הקול הבלתי נשכח בלהקת THE RONETTES ובהמשך התחתנה עם המפיק המעורער והגאון של ההרכב, פיל ספקטור. חייה איתו היו כלוב של זהב ואימה, ממנו ברחה בעור שיניה בשנת 1974 וסיפרה על זה: "כן. האקס שלי לקח ממני את השירה וזה היה הרסני כי לא היה לי מושג שלעולם לא אקליט. לא היה לי מושג שלעולם לא אופיע שוב, אלו היו חיי. הייתי בהלם עם זה כי הנה אדם שכתב את התקליטים שלי והפיק אותם. ... ואז, לא יכולתי לשיר שוב. אף פעם לא ידעתי שהגלגל מסתובב לו, עד שהוא נכנס לכלא, ואז ידעתי מה זה אומר. כי הייתי בכלא באחוזה שלנו ואפילו לא יכולתי לצאת. שבע שנים לא הלכתי לשום מקום". הלהיט הגדול ביותר שלה, BE MY BABY, נחשב לאחד השירים המשפיעים ביותר בפופ, ובריאן ווילסון מלהקת THE BEACH BOYS שמע אותו יותר מאלף פעמים והגדיר אותו כשיר הפופ המושלם ביותר שנוצר אי פעם.

לד זפלין במכת פתיחה מהממת! ב-12 בינואר בשנת 1969 יצא תקליט הבכורה של להקה ושמה לד זפלין.

מאחורי יצירת המופת הזו עמד מוח מוזיקלי מבריק אחד, גיטריסט ושמו ג'ימי פייג', שלא רק משך בחוטים האמנותיים אלא גם פתח את הארנק ומימן את כל ההקלטות מכיסו הפרטי כדי לשמור על שליטה אמנותית מוחלטת. זהו לא סתם סיפור על עוד להקה, אלא על הרגע שבו הרוק הכבד נולד רשמית, בצרחות ובדיסטורשן.

הסיפור שלנו מתחיל הרבה קודם לכן. ג'ימי פייג' גדל במחוז סארי שבאנגליה, חבל ארץ שנראה כי היו במים שלו משהו מיוחד, שכן הוא הצמיח באותה תקופה עוד שני ענקי גיטרה בני דורו – ג'ף בק ואריק קלפטון. כבר בגיל צעיר פייג' ידע בדיוק מה הוא רוצה. בגיל 15 הוא עזב את בית הספר, זרק את התיק בפינה והחליט להקדיש את חייו אך ורק לדבר אחד: מוזיקה.

עד שנת 1965, פייג' כבר היה שם דבר בלונדון. הוא הפך לנגן אולפן עסוק להחריד, כזה שאפשר לשמוע את הגיטרה שלו בלהיטים של אחרים (אפילו בנעימת הנושא של ג'יימס בונד, "גולדפינגר"). כשלהקת היארדבירדס חיפשה מחליף לאריק קלפטון, שנגעל מהכיוון המסחרי ("פופ" מדי לטעמו), פייג' המליץ להם לקחת את חברו ג'ף בק. אבל הגורל רצה אחרת, ושנה לאחר מכן פייג' מצא את עצמו מצטרף ללהקה בעצמו. בתחילה הוא ניגן בס, אך מהר מאוד עבר לעמדת הגיטרה המובילה לצד בק. לתקופה קצרה ופסיכית למדי, הוא ובק ניגנו יחד כשני גיטריסטים מובילים בלהקה אחת. הטירוף הזה לא החזיק מעמד; סיבוב הופעות אינטנסיבי ושוחק גרם לבק לפרוש, ופייג' נשאר להחזיק את המושכות.

בשנת 1968, חברי היארדבירדס הנותרים רצו לפנות לכיוונים מוזיקליים שפייג' לא סבל. הלהקה התפרקה, אבל פייג' גילה שנשארו ביומן התחייבויות להופעות בסקנדינביה. הוא לא התכוון לוותר. כך יצא הגיטרה למשימת חייו: להרכיב להקה חדשה בשם THE NEW YARDBIRDS שתעמוד בהתחייבויות.

המועמד הראשון של פייג' לעמדת הזמר היה טרי ריד. ריד, שהיה עסוק בבניית קריירת סולו, דחה את ההצעה בנימוס והמליץ על בחור צעיר מבירמינגהם בשם רוברט פלאנט. פייג' נסע לראות את הפלא, נדהם מהקול הפראי ומהנוכחות הבימתית החייתית והציע לו להצטרף - בעודו תוהה "מה לא בסדר עם הבחור הזה, שטרם חטפו אותו לפניי?". פלאנט, שהיה אז די אבוד, הסכים מיד ואף זרק המלצה משלו: "יש לי חבר מתופף, ג'ון בונהאם". בונהאם, טיפוס קשוח ורועש שהיה עם פלאנט בלהקה בשם BAND OF JOY, לא מיהר להצטרף. הוא העדיף את הביטחון הכלכלי והמשכורת הקבועה כמתופף הליווי של הזמר טים רוז.

במקביל, בספטמבר 1968, הבסיסט והמעבד המוכשר ג'ון פול ג'ונס ראה כתבה בעיתון DISC שסיפרה כי פייג' מקים הרכב חדש. ג'ונס ופייג' הכירו היטב מעבודתם המשותפת באולפנים בלונדון. ג'ונס אמנם הרוויח כסף מצוין כנגן סשנים, ועבד כל יום, אבל השחיקה הרגה אותו. הוא הרגיש כמו פקיד של תווים. אשתו, בחוכמתה הרבה, ציוותה עליו: "תתקשר לג'ימי!".

בינתיים, הזמן דחק ברוברט פלאנט. זמר הבלוז הצעיר נתן לעצמו דד-ליין: לפרוץ עד גיל 20 או לוותר. הגיל הזה התקרב בצעדי ענק, והפריצה נראתה רחוקה כמו הירח. לפני שבונהאם נכנס לתמונה, פלאנט שקל להמליץ על מתופף אחר – מאק פול. השניים עמדו יחד בקהל בהופעה של ג'ו קוקר, ופלאנט הציע לפול להצטרף. פול, שלא התרשם מהבחור עם השיער הארוך, הצביע על הבמה ושאל בעוקצנות האם פלאנט רואה את עצמו מגיע לרמה של קוקר. פלאנט שתק, ופול חשב שניצח. שבוע לאחר מכן, כשפול התחרט, זה כבר היה מאוחר מדי. פלאנט כבר הביא את "בונזו" (הכינוי של בונהאם) שהסכים לנסות בכל זאת.

אגב, מאק פול, המתופף שסירב, מצא את עצמו מאוחר יותר בלהקות כמו WARHORSE וגונג, אבל ההיסטוריה כבר בחרה בבונהאם.

ארבעת החברים – שעדיין לא נקראו בשמם המפורסם – שכרו חדר חזרות קטן וצפוף ברחוב ג'רארד שברובע צ'יינאטאון בלונדון. הם העמיסו את החדר במגברים והחלו לנגן. השיר הראשון? קלאסיקת הרוקבילי TRAIN KEPT A ROLLIN. אחר כך עברו ל-SMOKESTACK LIGHTNING ול-DAZED AND CONFUSED (במקור שיר של ג'ייק הולמס שה-יארדבירדס ביצעו תחת השם I'M CONFUSED).

ג'ון פול ג'ונס עמד שם המום. הצליל שיצא מהכלים שלהם היה מפלצתי. הוא הבין שיש לו עסק עם מתופף בעל עוצמות לא אנושיות. אבל מה שהמם אותו לחלוטין היה קולו של פלאנט. פלאנט, מצדו, הודה מאוחר יותר באותו יום בפני ג'ונס שהוא ובונהאם רעדו מפחד לפני החזרה; הם ידעו שג'ונס הוא "מקצוען מהאולפנים" וציפו לראות אדם מרובע בחליפה מחויטת. הכימיה הייתה מיידית ומחשמלת. כדי להבטיח את הישארותו של בונהאם, סוכם שפייג' וג'ונס ישלמו לו משכורת קבועה מכיסם. הסידור הזה נמשך שנה שלמה.

לפני שהקליטו תו אחד משלהם, הרביעייה נכנסה לאולפן כלהקת ליווי. ג'ון פול ג'ונס, שעיבד את התקליט THREE WEEK HERO של הזמר פי ג'יי פרובי, שכר את חבריו כדי שירוויחו קצת כסף. לפלאנט הוא המציא תפקיד של נגן מפוחית וכלי הקשה רק כדי שיהיה לו תירוץ לשלם לו. ג'ונס ניגן בס בכל התקליט ועיבד עשרה שירים. פייג' ניגן בשישה. אבל הזהב האמיתי מסתתר בשני קטעים נדירים: הראשון, JIM'S BLUES, סוגר את התקליט ונשמע בדיוק כמו הבלוז הכבד והחצוף שהלהקה תתפרסם בזכותו בשיר YOU SHOOK ME. פלאנט מפליא שם במפוחית. הקטע השני, MERY HOPKINS NEVER HAD DAYS LIKE THESE, יצא רק כצד ב' של תקליטון והוא למעשה ג'אם פרוע שבו פרובי גם מציג את הסופרסטארים לעתיד.

המפיק סטיב רולאנדס נזכר בחוויה: "פרובי היה חבר טוב שלי ועדיין כזה. הפקת התקליט הזה הייתה תענוג אמיתי בשבילי. צחקנו המון בזמן שהיינו באולפן. הלהקה שלי, FAMILY DOGG, עשתה את כל קולות הרקע. הסשן עם זפלין היה אחד הטובים והמהנים בחיי. זה החזיר לי זכרונות של פרובי מימים עברו, כשהוא עוד קרא לעצמו ג'ט פאווארס".

טכנאי ההקלטה מייק ווייהל הוסיף: "אולפני 'לאנסדון' היו מהטובים של לונדון בזמן ההוא. זה היה כבוד בשבילי לעבוד שם. קיבלתי כסף בעודי מקשיב לנגנים הטובים ביותר שיש. את ג'ימי פייג' וג'ון באלדווין (ג'ון פול ג'ונס) שמעתי המון בסשנים שהם עשו לאחרים. לראות את שני אלה באלבום של פרובי לא הפתיע אותי. סטיב רולאנדס ידע מה הוא רוצה וכיצד להשיג את זה. שני הסשנים עם זפלין הוקלטו על שמונה ערוצים, לא רחוק מתחילת הסשנים של לד זפלין לתקליט שלהם. כך שלא ממש ידענו מה האג'נדה שלהם. הם פשוט הקליטו והמשיכו הלאה".

ג'ון פול ג'ונס סיפר בראיון למלודי מייקר: "אני הייתי אחראי לעשות את כל העיבודים לתקליט. בהתאם לזאת, ראיתי לנכון להביא את חבריי, כסוג של עוד עבודה לקבל בה כסף כלשהו".

ופי ג'יי פרובי עצמו סיכם: "כשהגעתי באותו יום לאולפן, התייצבה שם להקה בשם 'ציפורי החצר החדשות'. הם עוד לא נקראו אז לד זפלין. נראה לי שלקח לנו יומיים להקליט את הכל. את סדרת השירים, בה הלהקה מופיעה בסוף התקליט, המצאתי על המקום בזמן שסלילי ההקלטה פעלו".

ב-7 בספטמבר 1968, הרביעייה עלתה לבמה בפעם הראשונה בדנמרק, במועדון TEEN CLUB BOX 45. הפוסטר הבטיח הופעה של ה-YARD BIRDS. הקהל היה מבולבל; איפה הלהקה שהם מכירים? אבל ברגע שהצלילים הראשונים בקעו מהמגברים, האכזבה הפכה להלם חיובי. רשימת השירים כללה את TRAIN KEPT A ROLLIN, I CAN'T QUIT YOU BABY, YOU SHOOK ME, DAZED AND CONFUSED ו-BABE I'M GONNA LEAVE YOU.

זמן קצר אחר כך, עורך הדין של כריס דרג'ה (הבסיסט המקורי של היארדבירדס) שלח מכתב זועם: השם שייך לדרג'ה, תחליפו שם מיד. פייג' נזכר בסשן ישן מ-1966 עם ג'ף בק וקית' מון (המתופף המטורף של המי). מון, שלא היה מרוצה מלהקתו, התבדח שלהקה שיקים עם פייג' תיפול ותתרסק כמו "צפלין מעופרת" (LEAD ZEPPELIN). כדי למנוע מהאמריקאים לבטא את המילה LEAD כ-"ליד" (מוביל) במקום "לד" (עופרת), המנהל פיטר גרנט מחק את האות A, וכך נולד השם LED ZEPPELIN. (ג'ון אנטוויסל, בסיסט להקת המי, טען שהוא זה שהמציא את השם, אבל שניהם כבר לא איתנו כדי להתווכח).

באוקטובר 1968 נכנסה הלהקה לאולפני OLYMPIC בלונדון. זה היה מבצע בזק. כל התקליט הוקלט ב-36 שעות בלבד ובתקציב מגוחך של 1,782 ליש"ט (שפייג' שילם, כאמור). רוב השירים הוקלטו באופן חי, כשהלהקה מנגנת יחד בחדר, עם מינימום תיקונים. את המיקסים עשו אחר כך. פייג' הפיק, וגלין ג'ונס היה הטכנאי. ג'ונס המסכן חשב שבגלל שלא היה מפיק אחר בסביבה, הוא יקבל קרדיט הפקה ותמלוגים שמנים. ללא חוזה כתוב, הוא נשאר עם המחמאות בלבד, בעוד שפייג' לקח את הקרדיט הבלעדי.

התקליט נפתח בפיצוץ עם GOOD TIMES BAD TIMES. כבר מהשניות הראשונות מבינים שזו לא סתם עוד להקת פופ. פייג' הציב מיקרופונים ברחבי החדר כדי לתפוס את ההד הטבעי, טכניקה שתועתק אינספור פעמים. אבל הכוכב האמיתי הוא רגל ימין של בונהאם. הוא העריץ את כרמין אפיס מלהקת VANILLA FUDGE וניסה לחקות את הטכניקה שלו. מה שבונהאם לא ידע זה שאפיס השתמש בשני תופי בס; בונהאם עשה את אותם מקצבים מטורפים עם תוף בס אחד בלבד, תוך שימוש בטכניקת "טריולות" מהירה להחריד. השיר הזה כמעט ולא בוצע בהופעות חיות כי הוא דרש מאמץ קולי אדיר מפלאנט ומאמץ טכני מורכב מהלהקה. בארה"ב זה יצא כסינגל, באנגליה הלהקה הטילה וטו על סינגלים כדי שאנשים יקנו את התקליט המלא. בסולו הגיטרה, פייג' חיבר את הפנדר טלקאסטר שלו למגבר לזלי (מגבר מסתובב) כדי ליצור סאונד ייחודי ומערבל. השיר הזה פתח את הופעת האיחוד המפורסמת ב-2007 (אם כי בסולם נמוך יותר).

השיר BABE I'M GONNA LEAVE YOU הוא סיפור בפני עצמו. את השיר כתבה אן ברנדון בשנות החמישים וביצעה אותו ברדיו. ג'ואן באאז שמעה, אהבה והקליטה אותו לתקליט ההופעה שלה ב-1962 תחת הקרדיט "עממי". פייג' ופלאנט אהבו את הגרסה שלה. פייג' השמיע אותה לפלאנט בפגישתם הראשונה. זפלין לקחו את השיר והפכו אותו למסע דינמי בין אקוסטיקה עדינה להתפוצצויות רועשות. רק בשנות התשעים, לאחר מאבק, קיבלה ברנדון את הקרדיט המגיע לה על הכתיבה.

הבלוז הכבד YOU SHOOK ME הוא שיר שפייג' וג'ף בק גילו יחד. בק הקליט אותו קודם, ופייג' החליט להקליט גרסה משלו. ג'ונס נותן כאן סולו אורגן האמונד מבריק, ופייג' משתמש בטכניקת "הד לאחור" – הקלטת ההד לפני הצליל המקורי. כשבק שמע את זה, הוא רצה לחנוק את פייג' כי הרגיש שגנבו לו את הרעיון של השיר ואת הסאונד.

הצד הראשון נסגר עם DAZED AND CONFUSED, אולי השיר המזוהה ביותר עם ההופעות המוקדמות. זו הייתה "השאלה" בוטה של פייג' מהזמר ג'ייק הולמס. הולמס שימש מופע חימום ליארדבירדס, ופייג' התאהב בשיר וניכס אותו לעצמו (בלי לתת קרדיט). בהופעות, השיר הזה נמתח לעיתים ל-45 דקות של אלתור. כאן פייג' משתמש בקשת של כינור על הגיטרה, טריק שלמד כנראה מנגן בשם אדי פיליפס, אך פייג' הפך אותו לסימן ההיכר שלו. הולמס תבע את פייג' רק ב-2010, והתיק נסגר בפשרה.

צד ב' נפתח עם YOUR TIME IS GONNA COME, שנפתח בסולו האמונד כנסייתי של ג'ונס. השיר הזה כמעט ולא בוצע בהופעות חיות (למעט קטע קצר ביפן ב-1971). פייג' מנגן כאן על גיטרת STEEL מדגם FENDER 800 שלמד לנגן עליה ממש באולפן. הקטע האינסטרומנטלי BLACK MOUNTAIN SIDE הוא למעשה עיבוד לשיר עממי אירי שפייג' למד מברט יאנש. פייג' השתמש בגיטרה אקוסטית GIBSON SJ200 ונעזר בנגן טאבלה בשם וויראם ג'אסאני כדי לתת נופך אוריינטלי.

הפצצה הבאה היא COMMUNICATION BREAKDOWN. הריף המהיר והעצבני הזה (שנוצר על ידי פריטה כלפי מטה בלבד - DOWNPICKING) השפיע רבות על להקת RAMONES ועל התפתחות הפאנק-רוק, כך לפי ג'וני ראמון עצמו. השיר הוקלט כשהמגבר של פייג' הוכנס לתוך תא קטן ומבודד כדי לקבל סאונד דחוס ואינטנסיבי. זהו אחד הרגעים הבודדים שפייג' שר קולות רקע. ויש את I CAN'T QUIT YOU BABE הבלוזי והתקליט מסתיים ב-HOW MANY MORE TIMES, יצירה באורך שמונה וחצי דקות (למרות שעל העטיפה כתבו 3:30 כדי להטעות את שדרני הרדיו שיסכימו לנגן אותו). השיר בנוי מכמה קטעים שונים ומבוסס על השפעות של האוולין וולף ואלברט קינג. פייג' שוב משתמש בקשת הכינור, ויש שם קטע "בולרו" באמצע.

ביום צאת התקליט באנגליה, הלהקה הייתה בכלל בסן פרנסיסקו, מופיעה באולם פילמור ווסט ומחממת את טאג' מאהאל. הקהל האמריקאי נפל שדוד.

התקליט שהה 71 שבועות במצעד הבריטי. בישראל הוא יצא באיחור, רק אחרי הצלחת התקליט השני (LED ZEPPELIN II עם הלהיט WHOLE LOTTA LOVE שתורגם פה כ"המון אהבה"), מה שיצר בלבול היסטרי בקרב המעריצים המקומיים. עטיפת התקליט, המציגה את אסון ההינדנבורג (צילום של סם שיר), הפכה לאייקון, והגרסה הבריטית המקורית עם האותיות הכחולות נחשבת היום לפריט אספנים נדיר ויקר - כי בהדפסה הבאה שונה הכיתוב לצבע חום-כתום. בצד האחורי של העטיפה מופיעה תמונה של ארבעת החברים שצולמה על ידי כריס דרג'ה (כן, ההוא שרצה לתבוע אותם, בסוף הפך לצלם). הוא לקח אותם לסטודיו ב-PUTNEY ושם הונצחו ארבעת המוסקטרים רגע לפני הפריצה הגדולה.

לא כולם אהבו את זה מיד. ב-15 במרץ 1969, המבקר ג'ון מנדלסון מהעיתון רולינג סטון כתב ביקורת קטלנית ומעליבה. הוא טען שפייג' הוא כותב שירים חלש ושהלהקה היא בסך הכל חיקוי חיוור של קרים וג'ף בק גרופ. הביקורת הזו גרמה לפייג' לנטור טינה לעיתון ולהחרים אותו במשך שנים. גם בישראל, בעיתון להיטון, פורסמה בזמנו ביקורת משעשעת למדי שאני נוהג להציג בהרצאותיי, שמראה כמה לא הבינו אז את גודל המהפכה.

אבל הביקורות לא שינו כלום. לד זפלין המריאה, והעולם לעולם לא יחזור להיות אותו הדבר.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459