רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-12 בנובמבר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-12 בנובמבר (12.11) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "ריצ'רד הקטן, קארל פרקינס וג'רי לי לואיס היו האנשים שהקשבתי להם לפני שנכנסתי למוזיקת ​​פולק. אבל הסצנה שלהם לא התרחשה יותר. זה נגמר. שלישיית קינגסטון והארי בלפונטה הפסיקו לקבל להיטים בסוף שנות החמישים. שמעתי את לידבלי איפשהו וזה מה שהכניס אותי למוזיקה עממית, שהתפוצצה לתוך הסצנה. לי זה נראה כמו הדבר היחיד שאפשר לעשות. מעולם לא שמעתי מזה הרבה כשגדלתי, חוץ מדברי קאנטרי כמו ביל מונרו, האחים סטנלי והאנק וויליאמס. ניו יורק הייתה מרכז הפעילות של מוזיקת ​​העם, מקום העלייה לרגל. הכל יצא מניו יורק, אבל לא נסעתי לשם מהר ככל שיכולתי. הצלחתי להגיע לשם בסיבוב. זה היה תהליך למידה כי היו שם כל כך הרבה אנשים שידעו יותר ממני. קלטתי מה שיכולתי ועבדתי על זה. כשהגעתי לניו יורק, היה קהל קטן של אנשים בגילי, אבל רוב האנשים שפגשתי היו מבוגרים ממני בחמש עד עשר שנים. למיטב זכרוני, הסצנה שם נשארה כך עד אמצע הסיקסטיז. כשהתחלתי להקליט, עם התקליטים המוקדמים, היו אנשים במסדרונות שעמדו עם שירים שאוכל להקליט. אף פעם לא השתמשתי באף אחד מהם. כבר היה לי חומר משלי, אבל אנשים תמיד הופתעו לגלות שאני עושה רק שירי-עם ושירים משלי. בשלב הזה, אפילו לא החשבתי את עצמי ככותב שירים. אז פשוט המשכתי. כל השירים המוקדמים האלו היו טיוטות ראשונות שאפילו לא שרתי, מלבד כשהתחלתי להקליט. ההקלטה הייתה כל כך חדשה עבורי ולא הייתי יכול להיכנס לאולפן בלי השירים. אז בכל פעם שהמפגשים שלי היו מתוכננים לקרות, הייתי פשוט כותב שירים על הדרך, או אפילו במפגשים עצמם. היום אתה כותב שיר וחושב עליו ומשנה כמה שורות. בימים עברו כתבת אותם בעשר דקות וזהו. הרגשתי נלהב מכל השירים האלו כי הייתי צריך לשיר אותם. הם נכתבו בשביל לשיר. כדי לעמוד מול אנשים ולשיר, אז אני צריך לדאוג לשירים. ידעתי שהעבודה שלי זוכה להערכה ברמה טהורה, אבל לא ידעתי כמה זמן השירים האלו יהיו בסביבה. מעולם לא באמת יכולתי לדמיין אז שעדיין אשיר את אותם השירים באייטיז" (בוב דילן).

ב-12 בנובמבר בשנת 1972 החלו להישמע קולות קידוח רמים בשטח האחוזה של ג'ורג' האריסון.

מטרת החיפושית לשעבר בצעד זה לא הייתה לחפש נפט כי אם מקורות מים (או ליתר דיוק 500,000 גלוני מים) כדי להשתמש בהם לאגמים בשטחו. צוות נרחב הגיע עם טרקטורים ושאר כלי קידוח.

פוראבר יאנג! ה-12 בנובמבר הוא יום הולדתו של ניל יאנג, שנולד בשנת 1945.

תאריך יום הולדת יכול להיות ציון דרך משוגע, ובשביל ניל יאנג, ה-12 בנובמבר הוא תאריך כזה בדיוק. לא רק שהוא נולד ביום הזה בשנת 1945, אלא שבדיוק באותו יום, בשנת 1968, כשהוא חגג 23, יצא לאור תקליט הסולו הראשון שלו, שנשא את שמו בגאווה.

התזמון לא היה מקרי. זה קרה זמן קצרצר אחרי שהלהקה המהוללת שלו, בופאלו ספרינגפילד, התפרקה סופית. הפיצוץ הגדול קרה ב-5 במאי 1968, אחרי פגישה מתוחה שסיימה תקופה רוויית אגו, מעצרי סמים ומתחים פנימיים אדירים, במיוחד בין יאנג לבין סטיבן סטילס. יאנג לא בזבז זמן. הוא קיבל מיד הצעה לחתום על חוזה סולו בחברת התקליטים REPRISE, וצלל ראש לאולפני ההקלטה השונים של לוס אנג'לס, כמו וולי היידר וסאנסט סאונד, כדי להגשים את החלום האישי שלו.

יאנג היה נחוש ליצור צליל חדש. הוא ניגן בעצמו בהרבה מאוד כלי נגינה בתקליט, כולל גיטרה, פסנתר, צ'מבלו ואפילו עוגב צינורות שהוקלט בכנסייה בגלנדייל. הוא השקיע שעות אינסופיות בהקלטות ערוצים נוספים (אובר-דאבינג) וטווה את חזונו. "יכול להיות שזה התקליט, בכל הקריירה שלי, בו הוקלטו כל כך הרבה כלי נגינה זה על זה", הוא סיפר שנים לאחר מכן. כדי להשיג את צליל הגיטרה הייחודי בשיר THE LONER, למשל, הוא ויתר על מגבר רגיל וחיבר את הגיטרה שלו ישירות לרמקול לזלי מסתובב של אורגן.

לצידו גייס יאנג נבחרת מעניינת: המתופף ג'ורג' גרנטהאם, הגיטריסט האורח ריי קודר, ועל הבס ג'ים מסינה. כן, אותו מסינה שרק סיים לכהן כמהנדס קול וגם כבסיסט בתקליט האחרון של בופאלו ספרינגפילד. יאנג היה נרגש בתהליך ההפקה, אבל אז הגיע האסון. התקליט יצא לחנויות, יאנג שם אותו על הפטיפון, הקשיב ונזעק. משהו היה פשוט איום ונורא.

יאנג: "את ההקלטות מסרתי לחברת התקליטים שערכה להן מאסטרינג. אבל כשהתקליט יצא, הקשיבתי לו ולחרדתי הבנתי שזה לא הצליל שרציתי שיהיה בו. משהו נשמע ממש לא בסדר בתקליט הזה שלי! חקרתי את העניין לעומק וגיליתי לצערי שבאותה חברה בחרו להעביר את ההקלטות שלי בתהליך שנקרא CSG, שנועד לאפשר לתקליטי סטריאו להיות מנוגנים בפטיפונים של מונו ללא בעיה".

התברר שהתהליך הזה, שנקרא HAECO-CSG, פעל על בסיס ביטול פאזות (PHASE CANCELLATION) כדי למנוע בעיות בנגינת מונו, אבל תופעת הלוואי הקטלנית שלו הייתה שהוא "מרח" וטשטש את כל מה שהיה במרכז המיקס – בעיקר את השירה המובילה של יאנג. התוצאה הייתה צליל שטוח וחסר נשמה. יאנג רתח. "זה היה בתקופה בה עולם המוזיקה עבר ממונו לסטריאו, אך החברה לא רצתה לאבד את הקהל שעדיין הקשיב רק במערכות מונו. התעצבנתי מהצליל שנותר בתקליט שלי ודרשתי בתוקף לגנוז את התוצאה ולהוציא מחדש את התקליט עם הסאונד האמיתי שלי".

הוא ניצח. החברה משכה את התקליטים הפגומים (שהפכו מאז לפריט אספנים נדיר) והוציאה גרסת רמיקס מתוקנת בינואר 1969. הגרסה החדשה הזו גם הוסיפה את שמו, ניל יאנג, על העטיפה – פרט שהיה חסר באופן תמוה בהדפסה הראשונה.

הקריירה של יאנג המשיכה מאז במסלול של רכבת הרים חסרת מעצורים. בשנת 1975, הוא העניק ראיון נדיר למגזין רולינג סטון, בדיוק כשיצא מהתקופה האפלה ביותר שלו, שכונתה "טרילוגיית התעלה" (THE DITCH TRILOGY). אחרי ההצלחה המסחרית העצומה של התקליט HARVEST, הוא הוציא בכוונה תקליטים קשים, כואבים ואישיים (TIME FADES AWAY, ON THE BEACH ו-TONIGHT'S THE NIGHT), שהיו תגובה ישירה למותם של הגיטריסט של קרייזי הורס, דני וויטן, ושל איש הצוות ברוס ברי.

בראיון ההוא הוא סיפר על עצמו: "יש לי הרבה מה לומר. אף פעם לא עשיתי ראיונות כי הם תמיד הכניסו אותי לצרות. תמיד. הם אף פעם לא יצאו כמו שצריך. אני פשוט לא אוהב אותם. אמרתי יותר בכך שלא אמרתי כלום. אבל דברים משתנים ואני מרגיש מאוד חופשי עכשיו. אין לי אישה יותר. אני מתייחס לזה הרבה. חזרתי לגור בדרום קליפורניה. אני מרגיש יותר פתוח ממה שהרגשתי מזה זמן רב. אני יוצא ומדבר עם הרבה אנשים. אני מרגיש שמשהו חדש קורה בחיי".

הוא המשיך: "אני ממש נדלק על המוזיקה החדשה שאני עושה עכשיו, בחזרה עם קרייזי הורס. היום, גם כשאני מדבר, השירים רצים לי בראש. אני מתרגש. אני חושב שכל מה שעשיתי תקף, אחרת לא הייתי מוציא אותו, אבל אני כן מבין ששלושת התקליטים האחרונים זיכו אותי בפרסום רע עבורם. איכשהו אני מרגיש כאילו עליתי על פני השטח מתוך איזשהו בור עכור. וההוכחה תהיה בתקליט הבא שלי. 'הלילה הוא הלילה' , הייתי אומר, הוא הפרק האחרון של תקופה שעברתי".

"התקליט TIME FADES AWAY היה תקליט מאוד עצבני", הוא הודה. "ובדיוק שם הייתי בסיור. אם אי פעם תשבו ותקשיבו לכל התקליטים שלי, היה מקום לזה שם. לא שהייתם הולכים לשם בכל פעם שרציתם ליהנות ממוזיקה, אבל אם אתם במסע שכזה, אז כל תקליט שלי חשוב בו. בעיני, זה כמו אוטוביוגרפיה מתמשכת. אני לא יכול לכתוב את אותו הספר בכל פעם. יש אמנים שיכולים. הם מוציאים שלושה או ארבעה תקליטים כל שנה והכל פאקינג נשמע אותו דבר. מישהו מנסה לתקשר עם הרבה אנשים ולתת להם את סוג המוזיקה שהם יודעים שהם רוצים לשמוע. זה לא הטיול שלי. הטיול שלי הוא להביע את מה שעל ליבי".

הוא התייחס ישירות ללחץ לחזור על הצלחות: "אני מתאר לעצמי שיכולתי להמציא את תקליט ההמשך המושלם ל-HARVEST. תקליט מנצח אמיתי. אבל זה היה משהו שכולם ציפו לו. וכשזה הגיע לשם הם היו חושבים שהם מבינים על מה אני מדבר וזה היה זה בשבילי. הייתי מצייר את עצמי בפינה. העובדה היא שאני לא דמות בודדה ורגועה עם גיטרה. אני פשוט לא ככה יותר. אני לא רוצה להרגיש שאנשים מצפים ממני להיות כך בצורה מסוימת... אתה חייב להמשיך לשנות דברים. אני מעדיף להמשיך להשתנות ולאבד הרבה אנשים בדרך. אם זה המחיר, אני אשלם אותו. לא אכפת לי אם הקהל שלי הוא מאה איש או מאה מיליון. זה לא משנה לי. אני משוכנע שמה שמוכר ומה שאני עושה הם שני דברים שונים לגמרי. אם הם נפגשים, זה צירוף מקרים".

הנטייה הזו "להמשיך לשנות" הגיעה לשיא ביזארי בשנת 1982, כשסיפק ראיון לעיתון NME. זה קרה בעיצומה של התקופה האלקטרונית שלו, כשהוציא את התקליט TRANS. יאנג זנח את הגיטרות האקוסטיות לטובת סינתיסייזרים וווקודר שעיבד את קולו בצורה רובוטית. המעריצים היו המומים. יאנג הסביר שהסאונד הזה, בשירים כמו TRANSFORMER MAN ו-COMPUTER AGE, הושפע מניסיונותיו לתקשר עם בנו, בן, הסובל משיתוק מוחין.

כשנשאל על מקומו בעולם המוזיקה שהשתנה, שהיה מלא בלהקות גל חדש קטנות וזריזות, יאנג סיפק את אחד הציטוטים הגדולים שלו: "אני כמו דינוזאור עם זנב ארוך. אני כל כך גדול שאני חייב לאכול כל הזמן. אני מסתכל מסביב ורואה שלא נותרו הרבה דינוזאורים. רק המון חיות קטנות שרצות מהר מאד. ואני זקוק לאנרגיה הנמרצת שלהן כדי להישאר בחיים".

ובכן... ניל יאנג נשאר בחיים ועוד איך. וגם הוביל את הדרך. צעיר לנצח.

ב-12 בנובמבר בשנת 1981 פורסם בדיילי מירור הבריטי על אהבה חדשה ליוקו אונו... הכותרת שלה, "יוקו ואיש כמו ג'ון".

כך לשון הכתבה (בתרגום שלי, כמובן): "זיכרונות מציפים את יוקו אונו כשהיא פוסעת, יד ביד, אם איש שדומה מאד לבעלה שנרצח, ג'ון לנון. השניים צחקו רבות והחזיקו ידיים בעודם הולכים בסטרוברי פילדס, האזור בסנטרל פארק ששמור לזכר הביטל שנרצח.

זה נמצא במרחק קצר מביתה בבניין דקוטה, המקום בו ג'ון נרצח לפני 11 חודשים. האיש שהיה לצדה הוא בעל שער ארוך ומשקפיים ללא מסגרת. הוא מזכיר את ג'ון לנון והוא רווק ששמו סאם הבאטולדה. הוא נראה לאחרונה הרבה עם יוקו ששמועות מלחששות שהם מאוהבים ושבקרוב יתחתנו.

אבל השמועות על רומן נשללו מיד על ידי דובר מטעמה של יוקו. הוא הוסיף שסאם, שהיה חברו של ג'ון, הוא מעצב ועוזר כשכיר בצוות של יוקו. "סאם מודאג משמועה שכזו", אמר הדובר. "הוא לא רוצה שיוקו תובך מכולם שעושים מזה רומן".

הדלתות נפתחות מחדש: ב-12 בנובמבר בשנת 1971 נערכה ההופעה הראשונה של להקת THE DOORS ללא ג'ים מוריסון.

מאז הטרגדיה הנוראה בפריס ב-3 ביולי 1971, בה נטען שהלך לעולמו הסולן הכריזמטי ג'ים מוריסון, ריחפה שאלה אחת גדולה מעל הלהקה שנותרה מאחור: האם יש חיים אחרי מלך הלטאות? התשובה הגיעה ב-12 בנובמבר 1971. זה היה הרגע שבו הדלתות עלו לבמה בפעם הראשונה בלעדיו.

המופע חייב היה להימשך, כפי שאומרת הקלישאה, והוא אכן נמשך. השלישייה הנותרת – הגיטריסט רובי קריגר, האורגניסט ריי מנזרק והמתופף ג'ון דנסמור – מצאה את עצמה בצומת דרכים. הם בדיוק סיימו להקליט חומרים חדשים, בתקווה שמוריסון עוד יחזור מצרפת להוסיף את קולו. כשהנורא מכל קרה, הם החליטו לא לוותר. במקום לחפש מחליף (משימה בלתי אפשרית, בואו נודה), קריגר ומנזרק החליטו שהם ייקחו על עצמם את תפקידי השירה. התוצאה הייתה התקליט הטרי-טרי OTHER VOICES, שיצא באוקטובר.

אבל בין הקלטה באולפן לבין הופעה חיה מול קהל שמצפה למוריסון – הפער היה עצום.

כדי לבחון את המים, חברי הלהקה החליטו בחוכמה לא להסתער מיד על האולמות הגדולים. הם בחרו להתחיל בקטן, או לפחות בקטן יחסית. היעד: אודיטוריום PEREHING בלינקולן, נברסקה. כ-4,000 צופים סקרנים הגיעו לאירוע, שחיממו אותו ה-SPENCER DAVIS GROUP ולהקת BALLIN' JACK. על הבמה, השלישייה המקורית לא הייתה לבד. כדי למלא את הצליל, הם צירפו שני נגנים חדשים: בובי ריי הנסון בגיטרת ליווי וג'ק קונראד בבס. את תפקיד השירה המרכזי באותו ערב לקח על עצמו ריי מנזרק, האיש שמאחורי צליל האורגן המזוהה כל כך.

האווירה באולם, כצפוי, הייתה מתוחה. הקהל שהגיע היה דרוך, לא בטוח למה לצפות. ואז זה התחיל. הלהקה פתחה עם שיר חדש מהתקליט הטרי, TIGHTROPE RIDE. הדיווחים מספרים שברגע שהצלילים המוכרים של האורגן של מנזרק, הגיטרה של קריגר והתופים של דנסמור מילאו את האולם, המתח החל להתפוגג. הקהל נרגע. אלו אולי לא היו הדלתות שהכירו, אבל זה בהחלט היה הצליל של הדלתות. המופע לא עבר חלק לגמרי. דווח על תקלות טכניות דווקא במהלך הלהיט הגדול LIGHT MY FIRE, מה שאילץ את הלהקה לסיים את הערב ללא הדרן.

ובכל זאת, המשימה הושלמה. הלהקה צלחה את המשוכה הראשונה והמפחידה מכולן. ריי מנזרק סיכם זאת היטב בראיון מאוחר יותר לעיתון NME: "כפי שאתם יכולים לדמיין, זה היה מוזר, אבל הקהל קיבל אותנו בחמימות. למזלנו, הרוב הגיע ללא דעות קדומות ועם ראש פתוח - ולא עם ציפיה מאיתנו לערוך סיאנס על הבמה ולהביא לשם רוח רפאים. אנחנו מאד שמחים מקבלת הפנים שזכינו לה".

גם העיתונות המקומית בנברסקה יצאה מגדרה. כתב העיתון המקומי התעלם מהתקלות הטכניות והתמקד בכוכב החדש של הערב: "ריי מנזרק היה פנטסטי. הוא מוכשר ביותר באורגן ובפסנתר. כשהוא מנגן את הבלוז, הוא סופרסטאר אמיתי".

ההופעה בנברסקה הייתה רק יריית הפתיחה. משם, הדלתות המשיכו לסיבוב הופעות שכלל יעדים נחשבים בהרבה, כמו הקרניגי הול בניו יורק וה-HOLLYWOOD PALLADIUM, מוכיחים לעולם שגם אם הדלת של מוריסון נטרקה, המוזיקה שלהם המשיכה להתנגן.

סוף עידן: המתופף שהיה עם הנדריקס מת. ב-12 בנובמבר בשנת 2008 נמצא המתופף מיץ' מיטשל ללא רוח חיים בחדרו בבית מלון באורגון. בן 61 במותו.

זה היה בוקר קר של 12 בנובמבר 2008, בפורטלנד, אורגון. בשעה שלוש לפנות בוקר, בחדר בבית המלון המפואר BENSON, נמצא גופו ללא רוח חיים של המתופף מיץ' מיטשל. בן 61 היה במותו, והעולם בעיקר זכר לו דבר אחד: שהוא היה המתופף של ג'ימי הנדריקס. הפתולוג קבע כי המוות נגרם מסיבות טבעיות, אך הוא הגיע בסיומו של מסע הופעות מפרך, ה-EXPERIENCE HENDRIX. מיטשל, שהיה החבר האחרון שנותר בחיים מהשלישייה המקורית, שהה בעיר לאחר ההופעה האחרונה בסיבוב. מקורבים סיפרו כי הוא סבל ממה שחשב שהיא שפעת, ובאותה הופעה אחרונה, ימים ספורים לפני מותו, הוא הצליח לנגן שיר אחד בלבד לפני שפונה מהבמה בחזרה למלון למנוחה. ממנה הוא לא קם.

עולם הרוק ידע לזהות את מיטשל רק בזכות אותן שנים סוערות לצד הגיטריסט ששינה את פני המוזיקה. לאחר מותו הטראגי של הנדריקס ב-1970, הקריירה של מיטשל פשוט נתקעה. הוא היה מתופף מבריק, עם סגנון ג'אזיסטי ומתפרץ שהפך לחותמת הסאונד של השלישייה, אך שנות השבעים לא האירו לו פנים. הוא ניסה בכל כוחו להמשיך הלאה, אך נראה היה כי הצל של הנדריקס גדול מדי.

הכישלונות היו צורבים. הוא ניגש לאודישן עבור הסופרגרופ החדשה שהקימו קית' אמרסון וגרג לייק, אך הצליח לפוצץ את הפגישה כשהגיע אליה מלווה בשומר אישי חמוש. מיותר לציין שהם לא התקשרו בחזרה. בסופו של דבר, מי שזכה במשרה הנחשקת היה מתופף צעיר בשם קארל פאלמר, והלהקה הפכה לאמרסון, לייק ופאלמר. כאילו לא די בכך, מיטשל נכשל גם באודישן שערך פול מקרטני כשרצה להקים את להקת כנפיים. מספרים שגם האודישן הזה הוכרע, באופן אירוני, בהטלת מטבע – אותה מטבע שהכניסה אותו ללהקה של הנדריקס מלכתחילה. הפעם, המזל לא היה בצד שלו.

מותו ב-2008 סגר מעגל עגום. מיטשל היה השריד האחרון מה-JIMI HENDRIX EXPERIENCE, לאחר שהנדריקס מת ב-1970 והבסיסט נואל רדינג הלך לעולמו ב-2003. באופן מצמרר, מיטשל היה המתופף השני שקשור להנדריקס שמת באותה שנה; באדי מיילס, שכיכב עם הנדריקס ב'להקת הצוענים' (BAND OF GYPSYS), מת בפברואר 2008. ג'ני הנדריקס, אחותו של ג'ימי, מיהרה לשחרר הצהרה רשמית: "כולנו הרוסים לשמוע על מותו של מיץ'. הוא היה איש נפלא, מוזיקאי מבריק וחבר אמיתי".

אבל מי היה ג'ון גרהאם 'מיץ'' מיטשל לפני הנדריקס? ובכן, הוא היה כוכב. כילד, הוא זכה לאור הזרקורים כשכיכב בתפקיד הראשי בסדרת טלוויזיה בריטית פופולרית שנקראה JENNINGS AT SCHOOL. הוא גם הופיע בתפקידים קטנים בסרטים כמו BOTTOMS UP ו-LIVE IT UP. את דרכו המוזיקלית החל כשעבד בחנות התופים המיתולוגית של ג'ים מרשל (כן, ההוא מהמגברים) בלונדון. משם, הוא הפך למתופף סשנים מבוקש וניגן עבור שמות כמו פטולה קלארק וברנדה לי. הוא אפילו ניגש לאודישן ללהקת THE WHO בשנת 1964, אך הפסיד את התפקיד לפרוע אחר, קית' מון. במשך שנה וחצי הוא היה המתופף הקבוע בלהקתו של ג'ורג'י פיים.

בשנת 1966, צ'אס צ'אנדלר, הבסיסט לשעבר של האנימלס שהפך למנהלו של הנדריקס, חיפש מתופף. שני המועמדים הסופיים היו מיטשל ואיינסלי דנבאר. הנדריקס לא הצליח להחליט, ולבסוף צ'אנדלר הכריע את הגורל בהטלת מטבע. מיטשל זכה. דנבאר, אגב, המשיך לקריירה מרשימה משלו עם פרנק זאפה, ג'ון מאייל ולהקת JOURNEY.

בתחילה, מיטשל כלל לא התרשם. הוא חש שהוא, כמתופף ג'אז מנוסה, טוב מדי עבור הלהקה הזו עם הגיטריסט האמריקאי הפרוע. הוא ראה בזה עבודה זמנית ותכנן להמשיך הלאה ברגע שתגיע הצעה טובה יותר. הוא לא ידע שהרגע הזה שינה את חייו לנצח, לטוב ולרע.

ההתחלה הייתה קשה. מיטשל נודע כמאחר סדרתי לחזרות ולהופעות. רק לאחר שקיבל קנס צורב מההנהלה, הוא הבין שעליו להתיישר. בשלב הזה, סוף 1966, השיר 'היי ג'ו' כבר הפך לשלאגר ענק, ומיטשל קלט שהוא חלק ממשהו גדול. הוא גילה שהנדריקס נותן לו חופש ביטוי אדיר בתיפוף, כזה שלא קיבל מעולם, אפילו לא בלהקה הקודמת שלו, THE RIOT SQUAD. המתופף האנרגטי הבין שכל מקום אחר יהיה עבורו כלא מוזיקלי.

היחסים בין השניים היו מורכבים. צ'אנדלר סיפר בראיונות כי הנדריקס 'אהב את תיפופו של מיטשל אך לא אהב אותו באופן אישי'. הנדריקס היה מתעצבן כשמיטשל היה נסחף לסולואים ארוכים מדי בהופעות, ולעיתים היה מכה בעצבנות עם הגיטרה שלו על מערכת התופים. אך למרות זאת, הייתה ביניהם טלפתיה מוזיקלית נדירה. מיטשל, בניגוד לרדינג, הסתגל בקלות רבה יותר לסגנון החיים הכאוטי של הנדריקס – ביטולי הופעות, הקלטות של אין-ספור טייקים באולפן וג'אמים אינסופיים. הוא צפה מהצד ביחסים בין הנדריקס לרדינג שהלכו והתפוררו.

גם כשבנובמבר 1968 הנדריקס הודיע שהלהקה לוקחת הפסקה, מיטשל זרם איתו והמשיך להיות יד ימינו, למעט הפסקה קצרה שבה הוחלף על ידי באדי מיילס לטובת 'להקת הצוענים'. עם זאת, הוא נותר המתופף העיקרי של הנדריקס עד הסוף.

מותו של הנדריקס בספטמבר 1970 היה גם גזר דין מוות לקריירה של מיטשל. חברת התקליטים לחצה להוציא עוד תקליט אחד. המנהל, מייק ג'פריס, הקפיץ את מיטשל לאולפן כדי שיפקח על הכנת התקליט שנקרא CRY OF LOVE, שהורכב מהקלטות אחרונות. מיטשל נאלץ לעבוד רק עם החומרים שג'פריס סיפק לו, ולא ידע שג'פריס מסתיר הקלטות רבות וראויות אחרות, בגלל חוב כספי שהיה לו לחברת 'האחים וורנר' שהחזיקה בסלילים.

מיטשל חשב שזה יהיה התקליט האחרון של הנדריקס. הוא טעה. ההתעניינות בהנדריקס רק גברה, ובעלי ההקלטות חגגו. השוק הוצף בתקליטי הנדריקס מכל הבא ליד. בספטמבר 2011, עיתון FORBES הכריז שהנדריקס הוא אחד מ-15 הסלבריטאים המתים המכניסים ביותר בתעשייה. הכסף זרם לידיים רבות, אך ידיו של מיטשל נותרו ריקות.

באוקטובר 1966, מיטשל ונואל רדינג חתמו על חוזה שהפך אותם לשכירים בלהקה, עם משכורת שבועית של 15 ליש"ט. שניהם טענו כי היה להם הסכם בעל פה עם הנדריקס על חלוקת רווחים של 50 אחוז להנדריקס ו-25 אחוז לכל אחד מהם. אך הם לא ידעו שהנדריקס עצמו חתום מול חברת קש בשם YAMETA, שגזרה קופון שמן מאחורי גבם.

לאחר מותו של הנדריקס, מיטשל ורדינג תבעו את חלקם. אך עורך הדין של אל הנדריקס, אביו של ג'ימי, טען שללא מסמך כתוב, אין הסכם. ב-1972 נאלצו השניים להסכים לפשרה. מיטשל קיבל ב-1973 סכום חד פעמי של 300,000 דולר וחשב שהסיפור נגמר. הוא לא ידע שהקטלוג שיצר יהפוך למכונת זהב. בנוסף, מיטשל היה מעורב בתביעה נגד ספר ביוגרפי בשם SCUSE ME WHILE I KISS THE SKY, שבו נטען כי הוא ורדינג היו גזענים שלעגו להנדריקס על צבע עורו.

מיטשל גם היה האיש שהחזיק באחד הפריטים הנחשקים ביותר בעולם האספנות של הנדריקס: קסטה יחידה שהקליט הנדריקס ובה סקיצות ליצירה אוטוביוגרפית בשם BLACK GOLD SUITE. הנדריקס נתן אותה למיטשל למשמרת, כדי שיתכנן תפקידי תופים. מיטשל זרק אותה בצד ולא הבין את חשיבותה עד שנות התשעים, כשבשנת 1992 אספן בשם טוני בראון איתר אצלו את ההקלטה. רק אז הבין מיטשל שיש לו אוצר ביד, ומכר אותו למשפחת הנדריקס.

פריט נוסף שהיה ברשותו היה הגיטרה המפורסמת ביותר של הנדריקס – הפנדר סטרטוקאסטר הלבנה שעמה ניגן בפסטיבל וודסטוק. ב-25 באפריל 1990, מיטשל העמיד אותה למכירה פומבית בבית המכירות SOTHEBY'S. הגיטרה, עם סימני חריכת הסיגריות בראשה וכתם הזיעה וצבע החולצה בגבה, נמכרה תמורת 198,000 ליש"ט – סכום שיא עולמי באותה תקופה. באופן משעשע, המומחים מחברת פנדר יעצו לבית המכירות להעריך אותה ב-10,000 ליש"ט בלבד.

כך הסתיימו חייו של מיץ' מיטשל. הוא הצטרף ל-GYPSY SUN EXPERIENCE ולבסוף לסיבוב ההופעות של EXPERIENCE HENDRIX, אך הקרדיט המשמעותי היחיד שדבק בו היה נגינתו לצד ג'ימי הנדריקס. הוא אולי לא הצליח לתרגם את גאונותו להצלחה אישית, אך השפעתו האדירה על דורות של מתופפים נשארה חזקה הרבה אחרי שהמקלות נדמו.

גשם של הפתעות עומד לי(פול). ב-12 בנובמבר בשנת 2001 יצא תקליט חדש לפול מקרטני - DRIVING RAIN.

זה היה האלבום הראשון שלו שהכיל חומרים מקוריים חדשים מאז FLAMING PIE המצליח, שיצא ארבע שנים קודם לכן, ומעריצים רבים תהו לאן ייקח אותם מקרטני הפעם, בעידן חדש וחסר ודאות.

מסתבר שמקרטני לא נח לרגע. בניגוד להפקות ענק שלקחו חודשים ארוכים, את DRIVING RAIN הוא בישל במהירות שיא. הבחור נכנס לאולפן בלוס אנג'לס בפברואר 2001 עם הרכב חדש ורענן, מתוך כוונה ברורה לתפוס את הברק שבבקבוק. הוא גייס צמד נגנים צעירים ומבטיחים: הגיטריסט ראסטי אנדרסון והמתופף אייב לבוריאל ג'וניור, שלימים הפכו לגרעין הקשה של להקת הליווי הקבועה שלו. יחד עם המפיק דיוויד קאהן, הם הקליטו את רוב האלבום בתוך שבועיים בלבד. מקרטני הסביר את שיטת העבודה המהירה: "אמרתי לחבר'ה, 'ככה נעשה את זה. ניכנס, אני אראה לכם את השיר, ננגן אותו קצת, ואז נקליט אותו'". הספונטניות הזו בהחלט נשמעה בתוצר הסופי.

ומה לגבי העטיפה? ובכן, תשכחו מצלמי אופנה יקרים או מעצבים גרפיים מפורסמים. מקרטני, בצעד אקסצנטרי ומשעשע, צילם את עטיפת התקליט בעצמו. ולא, לא עם מצלמת HASSELBLAD יוקרתית. הוא השתמש במצלמה דיגיטלית זעירה שהייתה מובנית בשעון היד שלו, מדגם קסיו. התוצאה הייתה תמונה דלת-פיקסלים (ואחת המכוערות, לטעמי), אבל היי, זה פול מקרטני, מותר לו הכול. זה בהחלט היה צעד נועז בעידן שבו כולם התחרו על התמונה הברורה והמלוטשת ביותר.

אי אפשר לדבר על DRIVING RAIN מבלי להזכיר את ההקשר ההיסטורי. האלבום יצא בתקופה קשה במיוחד. אירועי ה-11 בספטמבר בניו יורק טלטלו את העולם, וגם את מקרטני, ששהה בעיר באותו יום גורלי. הוא סיפר שהיה על מסלול ההמראה בנמל התעופה JFK כשהביט מחלון המטוס וראה את המטוסים פוגעים במגדלי התאומים. האירוע השפיע עליו עמוקות, והוא חש צורך להגיב מוזיקלית.

התגובה הגיעה במהירות בדמות שיר חדש בשם FREEDOM. השיר הזה הוקלט בנפרד, בהשראת מה שראה ושמע מהכבאים ואנשי ההצלה, והתווסף ל-DRIVING RAIN ממש ברגע האחרון. למעשה, הוא היה רצועת בונוס נסתרת שלא הופיעה ברשימת השירים המקורית על עטיפת האלבום. מקרטני אף ארגן את ה"קונצרט למען ניו יורק" זמן קצר לפני יציאת האלבום, שם ביצע את FREEDOM בבכורה עולמית.

אבל DRIVING RAIN לא היה רק FREEDOM. זה כלל 16 רצועות (לפני הבונוס) והציג מקרטני נינוח, מלודי וניסיוני. הסינגל הראשון, FROM A LOVER TO A FRIEND, היה בלדה מרגשת. שירים נוספים כמו SPINNING ON AN AXIS ו-BACK IN THE SUNSHINE AGAIN נכתבו יחד עם לא אחר מאשר בנו, ג'יימס מקרטני, שאף ניגן בגיטרה ובכלי הקשה בחלק מהשירים. זו הייתה נגיעה משפחתית חשובה בתקופה שלאחר מותה הטרגי של אשתו הראשונה, לינדה.

ואיך הקהל והמבקרים קיבלו את הגשם השוטף הזה? הביקורות היו מעורבות. היו ששיבחו את הרעננות והספונטניות, בעוד אחרים חשו שזה מעט ארוך מדי ולא אחיד ברמתו. מבחינה מסחרית, זה לא היה הלהיט הגדול ביותר בקריירה של פול. האלבום הגיע למקום ה-46 בלבד במצעד הבריטי, מיקום נמוך באופן מפתיע עבורו, ולמקום ה-26 בארצות הברית. ובכל זאת, DRIVING RAIN נשאר פרק מעניין, אישי וחשוב בסיפור של אחד מיוצרי הפופ הגדולים ביותר.

פול: "זה היה קצת מסע אל הלא נודע. זה התחיל עם בחור במשרד שלי בניו יורק, ביל פוריצ'לי שאמר, 'מי הולך להפיק את האלבום הבא שלך? אני יכול לתת לך כמה הצעות?' הוא שלח לי הצעות של מפיקים אפשריים. כולם היו טובים מאוד, ברמה גבוהה. מתוך כולם, דיוויד קאהן היה זה שהכי אהבתי. אהבתי את הגישה שלו; הוא מאוד מוזיקלי, אבל מודרני. פגשתי אותו, חיבבתי אותו; הוא מאוד שקט ומאוד ברור ובדיבור התברר שמה שהוא רצה לעשות ומה שרציתי לעשות היה מאוד דומה.

לשנינו היה קצת זמן פנוי בפברואר אז יצאתי לראות אם אנחנו יכולים לעשות הכל. לפני כן דיברתי על הדרך הישנה בה נהגנו להקליט עם הביטלס בזמן האלבומים המוקדמים. כלומר, מביאים את השירים ישר לאולפן. בלי הכנת שיעורי בית לפני כן. זו הגישה שנקטנו באלבום החדש. המילים באלבום די פשוטות; אין שום דבר עמוק. אני לא מתאמץ יותר מדי, אני לא מודאג אם שמעתי משפט בעבר ופשוט הלכתי על זה".

באותו יום שבו שוחרר האלבום, טרגדיה אווירית גדולה התרחשה בניו יורק כאשר מטוס נוסעים התרסק לתוך קווינס. באותו יום נחתו שם פול ואשתו, הת'ר. פול: "בזמן שהקונקורד נחת, ההתרסקות פשוט קרתה. הסתכלתי החוצה בצד שמאל של המטוס והיה עשן בכל מקום. זה היה אירוני נוראי וטרגי, כשבעודי מנסה לגייס כסף לקורבנות ההתרסקות האחרונה - משהו נורא קורה שוב. כשנחתנו, ה-FBI ליווה אותנו מהטיסה. לא ממש דאגנו עד שעברנו את המכס ולא מצאנו שם אף אחד שיבדוק את הדרכונים או משהו. עמדנו שם ופטפטנו כעשרים דקות, תוהים מה לעזאזל קורה עד שהת'ר שמעה שני אנשי FBI שאמרו ששדה התעופה נסגר. ואז התחלנו לשאול שאלות וצוות שדה התעופה אמר בסופו של דבר שמטוס התרסק. זו מכה איומה לניו יורק. אבל העיר תתאושש ואנחנו חייבים לעזור לה".

גם זה קרה ב-12 בנובמבר. הנה כמה מהדרמות, הקוריוזים והרגעים הגדולים שהתרחשו בדיוק היום, אבל בשנים עברו.

שיער ארוך, תרגיל מבריק

נתחיל בקפיצה לשנת 1964, שם בפינת הרחוב בלונדון הסתובב נער צעיר ובלתי מוכר בשם דייבי ג'ונס. הבחורצ'יק הזה, שהעולם ילמד להכיר בתור דייויד בואי, עשה את הופעת הבכורה הטלוויזיונית הראשונה שלו. אבל רגע, הוא לא בא לשיר. הו לא. ג'ונס בן ה-17 התייצב באולפני ה-BBC, בתוכנית החדשות הרצינית 'הלילה' (TONIGHT), בתור הדובר הראשי והמייסד של 'הקבוצה למניעת התאכזרות כלפי בחורים ארוכי שיער'. כן! כן! לא יאומן כי ישוער!

זה אולי נשמע כמו מתיחה, אבל זה היה רציני לחלוטין, לפחות למראית עין. המנחה, קליף מיצ'למור, הציג את מורדי השיער הארוך במלוא הרצינות: "נמאס להם לאבד את עבודותיהם, נמאס להם להישלח הביתה מהקולג', נמאס להם להישלח הביתה מבית הספר וגם נמאס להם להידחות בתור לקבלת דמי אבטלה. אז עם כמה מחבריו הגיע אלינו דייבי ג'ונס בן ה-17".

כשמיצ'למור שאל את ג'ונס מי בדיוק מתאכזר לו, הנער ענה בפנים חתומות: "אנחנו די מאופקים אך בשנתיים האחרונות אנחנו סופגים הערות עוקצניות כמו 'יקירתי' או 'האם אפשר לסחוב את התיק הנשי שלך?'. אני חושב שזה חייב להיפסק עכשיו". מה שהצופים בבית לא ידעו, זה שכל האירוע היה תרגיל יחסי ציבור מבריק שרקח אביו של דייבי, ג'ון ג'ונס, שהיה איש יח"צ ממולח. כבר אז, בואי ידע איך לתפוס את המצלמה.

הקוסם, המלכה והסוס המסתורי

שנה לאחר מכן, ב-1965, עוד כוכב גלאם עתידי עשה את צעדיו הראשונים. מארק בולאן הצעיר ערך את הופעת הבכורה הטלוויזיונית שלו בתוכנית הפופ הלוהטת READY STEADY GO. הוא ביצע שיר בשם THE WIZARD. בולאן, שנולד בכלל כמארק פלד, החליף שמות בקצב מסחרר: קודם היה טיילר טובי, ומשם עבר לבולאן. מאיפה השם? זהו שילוב של השמות בוב דילן.

ונקפוץ ל-1973, בעיר לידס שבאנגליה. להקה צעירה ולא ממש מוכרת בשם קווין החלה את סיבוב ההופעות הגדול הראשון שלה. אבל אל תדמיינו אצטדיונים; פרדי מרקיורי וחבריו היו בסך הכל מופע הפתיחה של כוכבי הגלאם הגדולים של הרגע, מוט דה הופל. קווין בדיוק שחררו את אלבום הבכורה שלהם וזו הייתה ההזדמנות הגדולה שלהם לפרוץ.

ובחזרה ל-1971, שם באנגליה יצא תקליטון חדש ללהקה טרייה בשם אמריקה. השיר היה A HORSE WITH NO NAME, והוא הפך ללהיט ענק. הלהקה הורכבה מבנים של חיילים אמריקאים שהוצבו באנגליה. הסולן דיואי באנל, שכתב את השיר בגיל 19, הכחיש כל קשר לסמים (למרות ש-HORSE הוא כינוי סלנג ידוע להרואין). הוא התעקש שהשיר נכתב בהשראת הנוף המדברי שראה כשאביו הוצב בקליפורניה, ושהסוס מייצג אמצעי כניסה למקום של שלווה. השיר הגיע למקום השלישי בבריטניה, מה שגרם לחברת התקליטים להוציא אותו מיד גם בארה"ב. הרעש הגדול נבע מהדמיון המדהים לניל יאנג. רבים חשבו שזה שיר חדש שלו, ויאנג עצמו הביע מורת רוח וטען שגונבים לו את הסגנון. באירוניה קוסמית, A HORSE WITH NO NAME הדיח את HEART OF GOLD של יאנג מראש המצעד האמריקאי.

דילן תוקף, הבית של מאדנס

באותו יום ממש, ב-1971, בוב דילן שחרר תקליטון מחאה חדש ושמו GEORGE JACKSON. כהרגלו, דילן נכנס למרכז ויכוח פוליטי סוער. ג'ורג' ג'קסון היה אסיר שסיפורו הסעיר את אמריקה. כפי שעשה מאוחר יותר עם השיר "הוריקן ", בוב דילן כתב את השיר הזה על מורשע שעבר משפט שנוי במחלוקת. ג'ורג' ג'קסון, יליד שיקגו בשנת 1941, נשלח לבית ספר קתולי אך עד מהרה מצא את עצמו רץ עם כנופיות רחוב. בגיל 18 הוא נידון למאסר בגין שוד בתחנת דלק. בכלא סן קוונטין הוא הפך מעורב במטרות רדיקליות והפך למעריץ נלהב של האידיאולוגיה של קרל מרקס ופגש והתיידד עם וו. ל. נולאן ויחד הם הקימו את משפחת הגרילה השחורה בשנת 1966. שלוש שנים מאוחר יותר, שני המהפכנים הועברו לכלא סולדד בקליפורניה. ג'קסון החל לקדם את לימודיו והצטרף לפנתרים השחורים. בשנת 1970 יצא לאור ספר מכתבי הכלא שלו שזכה לשבחים, SOLEDAD BROTHER. אבל נולאן נורה למוות על ידי שומר במהלך מהומה בחצר שעוררו חברי האחים האריים ב-13 בינואר 1970. שנה לאחר מכן, ג'קסון ושני מורשעים נוספים נקמו את זה ברצח שומר, וינסנט ג'ון מילס. משוכנע שהוא יישלח לתא הגזים, ג'קסון ניסה להימלט מהכלא ב-21 באוגוסט 1971. הוא נורה למוות במהלך ניסיון הבריחה.

דילן קרא את ספרו של ג'קסון ב-2 בנובמבר. למחרת, הוא כתב את השיר. ומיד לאחר מכן? הוא הרים טלפון לאולפני קולומביה ופשוט דרש שיפנו לו זמן אולפן למחרת. בתקופה ההיא, הקהל היה צמא לכל מילה שלו, והם כמובן צייתו. הוא נכנס לאולפן עם נגנים כמו ליאון ראסל ובן קית' והקליט שתי גרסאות, אקוסטית וחשמלית. דילן שר שסוהרים הפילו את ג'קסון כי "הם פחדו מהאהבה שלו", וסיכם: "לפעמים אני חושב שכל העולם הזה / הוא חצר כלא גדולה / חלקנו אסירים / השאר שומרים".

קדימה ל-1982, שם להקת MADNESS שחררה את התקליטון הנהדר OUR HOUSE. השיר תיאר בצורה מושלמת בית עמוס ורועש, אך מתחת לצלילי הסקא העליזים הסתתרה אמירה חברתית. הכלכלה הקשה אילצה צעירים רבים להישאר לגור עם ההורים. השיר רומז לכך בשורה "משהו אומר לך שאתה חייב להתרחק מזה". הסולן סאגס סיפר לדיילי מירור בשנת 2009: "זו הייתה הפעם הראשונה שעבדנו עם מעבד כלי הקשת, דיוויד בדפורד. היה לו ברור מה התקליטים שלנו צריכים והוא עשה עבורנו דברים נהדרים. זה מוזר עכשיו לחשוב שאנחנו היינו כל כך פילוסופיים לגבי דברים יומיומיים כאלה". אמו של סאגס הגיבה על מילות השיר מול החיים שהיו לבנה בבית המשפחה: "הוא הרגיש שהוא בסדר עם הכל ולא לקח בחשבון שהוא מפסיד כל כך הרבה. המילים האלה מתארות חיי משפחה שלא היו לו. פשוט הייתי צריכה לעבוד בשביל פרנסה, נאלצת למצוא לו בייביסיטר. אלה היו החיים שלנו במשך די הרבה זמן. הוא כנראה החמיץ הרבה מאוד הורות ואני מתחרטת על כך: אני חושבת שהיה לו נורא, באמת. כל מה שהוא הרגיש היה סוג של נטישה, במובן מסוים". להקת מאדנס הייתה פופולרית מאד בבריטניה, שם זה היה הלהיט ה-11 שלה שהגיע לעשרת הגדולים במצעד המכירות. אבל בקושי שמו לב אליה באמריקה, שם השיר הזה היה הלהיט המשמעותי היחיד שלה. חלק גדול מהצלחתו של השיר בארה"ב נבע מהקליפ השנון שלו, שהושפע רבות מהקומדיה של בני היל ועבר יפה במהלך הימים הראשונים של MTV. זו הייתה גם תקופה שבה להקות בריטיות היו פופולריות בארצות הברית.

צרות קצרות בגן עדן

לא הכל היה שמח בעולם הפופ. ב-1963, הביטלס הגיעו לפורטסמות' לשתי הופעות. לפני כן, הם היו אמורים להצטלם לטלוויזיה, אך פול מקרטני נתקף מיחושים קשים בבטנו. הצילום הומר בראיון קצר, שבו נראה פול חיוור ולא במיטבו. הוא ניסה להתאושש להופעות, אך המחלה הכריעה אותו. שתי ההופעות נדחו בדצמבר. אפילו הביטלמאניה לא יכלה לנצח וירוס בטן.

ב-1990, רון ווד מהרולינג סטונס נפצע קשה לאחר שנדרס על ידי מכונית בלונדון בעת שניסה לעצור מונית. הוא שבר את שתי רגליו.

ב-1987, סלי סטון ניסה לערוך הופעת קאמבק גדולה בסנטה מוניקה. הוא איחר לבמה בשעה שלמה, וכשסוף סוף עלה, הוא נעצר מיד על ידי המשטרה – על הבמה – בגין אי תשלום מזונות.

וב-1997, כוכב הגלאם גארי גליטר עמד למשפט בבריסטול. הוא זוכה מאשמת תקיפה מינית של קטין משנות ה-80. אולם, באותו יום ממש, גליטר (ששמו האמיתי פול גאד) נידון לארבעה חודשי מאסר בגין החזקת פורנוגרפיית ילדים.

נגיעות אחרונות

בשנת 1979, בילי ג'ואל הופיע בבוסטון גארדן. "אין לנו תקליט חדש או משהו כזה", הוא הודיע לקהל. "רק באנו לנגן". מאותו רגע הוא ולהקתו העניקו שעתיים של הופעה מסחררת, כשג'ואל רץ כל הזמן בין שני פסנתרי כנף שהוצבו בשני צידי הבמה. הוא ניגן בהם גם כקלדן מטורף שבא להתחרות בתחרות של מהירות. הקהל לא מיהר לזהות את הציטוט שג'ואל הביא מהשיר MY FUNNY VALLENTINE הג'אזי אך הוא ידע מיד למחוא כפיים כשנשמעו צלילי נעימת הפתיחה של השיר THE STRANGER.

בשנת 2004, נערכה הלווייתו של הדי ג'יי הבריטי המשפיע ג'ון פיל. פיל, שמת מהתקף לב, היה ידוע בכך שקידם אינספור להקות ב-BBC. אז אמנים מכל הקשת, מרוברט פלאנט ועד הווייט סטרייפס, PULP ו-UNDERWORLD, הגיעו לחלוק לו כבוד אחרון.

והיום בשנת 1944 נולד האורגניסט בוקר טי ג'ונס. האיש המופלא הזה עמד בראש להקת בוקר טי והאם ג'יז, שהייתה להקת הבית של חברת STAX וליוו ענקים כמו אוטיס רדינג. הלהיט האלמותי שלהם, GREEN ONIONS, הוא עדיין שיעור מאסטר ב-COOL.

דוראנ-מאניה! ב-12 בנובמבר בשנת 1984 יצא תקליט הופעה ללהקת דוראן דוראן ושמו ARENA.

זה היה היום שבו טירוף הפופ העולמי קיבל דלק סילוני נוסף, והשם שלו היה ARENA. באותו יום שני היסטרי (NEW MOON ON MONDAY? המממ...), להקת דוראן דוראן, הנסיכים הבלתי מעורערים של הגל החדש ושל ערוץ MTV, שחררו תקליט הופעה חדש. ואם בשנות השישים כולם דיברו על הביטלמאניה, שנות השמונים המוקדמות היו שייכות לחלוטין למה שזכה לכינוי 'דוראנ-מניה'. סיימון לה בון (הזמר עם העיניים החולמניות), ניק רודס (הקלידן המסתורי), ג'ון טיילור (שובר הלבבות הרשמי על הבס), רוג'ר טיילור (המתופף השקט בעל השם שמבלבל בינו לבין מתופף להקת קווין) ואנדי טיילור (הגיטריסט הפרוע ובלי שום קשר משפחתי לשניים האחרים פה) – החמישייה הזו מברמינגהם, אנגליה, הייתה הדבר החם ביותר על הפלנטה. הנסיכה דיאנה בכבודה ובעצמה הכריזה שהם הלהקה האהובה עליה, והצווחות שליוו אותם בכל מקום איימו למוטט אצטדיונים.

התקליט ARENA לא היה סתם אוסף שירים שנוגן באולפן עם קצת מחיאות כפיים מזויפות. הו, לא. הוא תיעד את הלהקה בשיא מוחלט של סיבוב ההופעות העולמי העצום שלהם, ה- SING BLUE SILVER TOUR, שהתקיים במהלך 1983 ו-1984. ההקלטות נלקחו בעיקר מהופעות סולד-אאוט באוקלנד, קליפורניה, ונועדו לתפוס את האנרגיה המתפרצת של הלהקה מול עשרות אלפי מעריצים צורחים. התקליט כלל ביצועים חיים לוהטים ללהיטי ענק כמו RIO, HUNGRY LIKE THE WOLF, וכמובן הבלדה הממיסה SAVE A PRAYER.

אבל רגע, החבר'ה לא עצרו שם. כדי להפוך את החבילה למתוקה עוד יותר, צירפה הלהקה לתקליט פצצה אמיתית למעריצים (ובעיקר, למעריצות!): שיר חדש ובועט, שהפך מיד להמנון עולמי בעולם הדוראנים: THE WILD BOYS.

אבל רגע, בואו נירגע שניה מכל זה ונשאל - האם התקליט הזה, מבחינה אמנותית, באמת היה נחוץ?

הנה ביקורת שפרסם הרולינג סטון אז, עם שני כוכבים בלבד מצדו: "להקשיב לאלבום הזה דומה לצפייה בטלוויזיה ללא סאונד. אתה מקבל תחושה שאלמנט חשוב במצגת חסר. בלי כל הזוהר והנצנוצים, התקליט הזה צריך לקום או ליפול לפי המוזיקה – והנפילה פה חזקה. קודם כל, אין פה שום חומר חדש, חוץ משיר הסינגל הלא מזהיר, THE WILD BOYS, שנשמע כגירסה מותכת של UNION OF THE SNAKE. אותו סוג נחש עם עור חדש. אין פה שיר אחד מהתשעה שנשמע ממש שונה מהגירסה האולפנית. הלהקה הוסיפה, לסיבוב ההופעות שלה בשנת 1984, ארבעה נגני חיזוק, אך חטיבת כלי הנשיפה בקושי נשמעת פה. זמרות הרקע ונגן כלי ההקשה גם טואטאו. יש פה חייץ ברור בין אמן לקהל.

הלהקה בחרה לאלבום סט שירים חסר חיים, במטרה להציב את חבריה כסופרסטארים כובשים. שני השירים הראשונים דווקא מעלים את האנרגיה (IS THERE SOMETHING I SHOULD KNOW ואחריו HUNGRY LIKE THE WOLF) אבל זה מחליק משם לתהום ללא סוף".

ג'ון טיילור הבסיסט בספרו: "למעשה, לא הקשבתי לאלבום המוגמר עד עשרים וחמש שנים מאוחר יותר, כי בכל פעם שאנחנו מסיימים אלבום, אני לא רוצה להקשיב לו. אני לא יכול. אני צריך זמן כדי לקבל על זה פרספקטיבה - אם כי, אפילו לפי הסטנדרטים שלי, עשרים וחמש שנים זה מוגזם. מה שהדהים אותי בו, כשהקשבתי לו סוף סוף, זה כמה חלש נשמע הקהל, בהתחשב בכמה הם היו רועשים. יש תחושה של ניתוק בין הלהקה לקהל. זה כמעט כאילו אנחנו בממדים שונים. הלהקה נשמעת ממש צמודה, נהדרת למעשה, ואתה יכול לדעת שיש קהל, קהל גדול, אבל זה נשמע רחוק מאד. בחלק מהאלבומים החיים, אתה יכול אנשים צועקים דברים לאמן, אבל אין דבר כזה באלבום הזה. זה מרוחק. יש תחושה שרצינו להקטין את עניין להקתנו כמשווקת לשוק של נערים ונערות. ניסינו להיות מבוגרים. האם הבס היה שם חזק מספיק? בהחלט".

ב-12 בנובמבר בשנת 2003 מת מתופף הסשנים טוני תומפסון, מלהקות שיק ו- POWER STATION, מסרטן בכליות, בגיל 48. זאת חודשיים לאחר שחבר להקת "תחנת הכוח", הזמר רוברט פאלמר, מת מהתקף לב. אז, למי שלא זוכר את ההרכב הזה – הנה לזכרם של שני אלו.

הרכב זה, שהיה מין סופרגרופ (עם ג'ון טיילור ואנדי טיילור מדוראן דוראן) נקרא על שם אולפן הקלטות עסוק בניו יורק. זה היה בזמן בו דוראן דוראן הסתכסכה מבפנים, התפצלה לשני מחנות ונראה היה שהלהקה מתה. סיימון לה בון, רוג'ר טיילור וניק רודס בחרו לפעול תחת שם חדש (ארקדיה) ואילו ג'ון טילור ואנדי טיילור בחרו לעשות לעצמם להקה. הם בחרו עבורם מתופף חם בעסק – טוני תומפסון. ג'ון טיילור: "טוני תומפסון, שהיה עכשיו על הסיפון עם אנדי ואיתי בלהקה, התעקש שהוא האיש שצריך להפיק את הפרויקט. המפגש איתו במסעדה בניו יורק היה מדהים; הוא היה השפעה, סמל, אבל הוא מעולם לא היה גרנדיוזי. פרויקט תחנת הכוח נועד כדי שאנדי ואני נחלוק כבוד לטוני תומפסון, ובתקווה לשים אותו באור הזרקורים. הרגשנו שמגיע לו.

לנגן עם טוני היה אחרת לגמרי מאשר ללנגן עם רוג'ר (טיילור, המתופף של דוראן דוראן). שניהם היו מתופפי רוק פ'אנקיים עם אוריינטצית גרוב, אבל האנרגיות היו שונות מאוד. רוג'ר היה דמות עקבית; הוא לא התלבט, ותמיד ידעתי למה לצפות ממנו. לטוני הייתה הרגל הכי כבדה בעסק, והכוח ועוצמת הקול שירדו ממנו כשהוא ניגן היו עצומים".

עכשיו נותר לחפש זמר. למעשה, הרעיון המקורי היה להביא קבוצת זמרים (כמו מיק ג'אגר) כשכל אחד ישיר שיר שמתאים לו. אחד האנשים שהוצעו לפרויקט היה רוברט פאלמר. הוא בא לשיר שיר אחד (SOME LIKE IT HOT), היה כה נלהב מהתוצאה והפך לזמר היחיד בלהקה. כך הם ניגשו להקלטות, כשהם מבצעים שירים חדשים וגרסה ללהיט GET IT ON של טי רקס.

אנדי טיילור: "הפרויקט עצמו לא הכניס לנו הרבה כסף וגם לא עצר אותנו מלבזבז עליו הון, אבל זה כן נתן לנו מיקוד מחודש, ועל כך אני אסיר תודה. המוזיקה שג'ון ואני עשינו יחד בתחנת הכוח נולדה בחלקה מתוך תסכול מכך שלא יכולנו לנגן את מה שרצינו בדוראן דוראן. הזיכרון המר של הקלטת התקליט השלישי של דוראן היה עדיין טרי בתודעתנו, אז כאשר הגיעה ההזדמנות לעשות משהו שונה, קפצנו על זה. ההקלטות התחילו בעיקר בשעה 22:00. או חצות והמשיכו עד שש או שמונה למחרת בבוקר. אבל היינו עדיין מזוהים וצולמנו בכל פעם שנכנסנו או יצאנו, כך שתמיד היינו צריכים להתלבש בהקלטות בבגדי כוכבי הרוק שלנו. גרמנו להרבה תשומת לב. בנקודה אחת צוות צילום הופיע עם אישה ותינוק, והם טענו שזה הילד של ג'ון. עד מהרה הוכח שהסיפור שלה היה שקרי".

בחברת התקליטים EMI לא התלהבו מפיצול הכוחות שעמד לפגוע בלהקת האם. אנדי טיילור: "הנה בא בנאדם ומצווה עלינו בבוטות, 'אתם לא יכולים לעשות את זה'. אפילו לא הכרתי, ובכל זאת כאן הוא ניסה לעשות סדר בדברים. ניסינו להסביר אבל EMI דבקה בעקרונותיה ואמרה שאי אפשר לשחרר את התקליט שלנו. זה הזכיר לי את המאבק שהיה לנו עם חברת התקליטים קפיטול על השיר THE REFLEX כי הם חשבו שהוא שחור מדי. הם פחדו בחברה שעכשיו יש פה להקה עם לבנים ושחורים. הם פשוט רצו בחברה לשלוט בנו, אך כשג'ון ואנדי הודיעו שיקחו את התקליט לחברה אחרת – הם ניצחו במערכה.

ג'ון טיילור: " חגגנו את יציאת האלבום עם הופעה בסאטרדיי נייט לייב. זו הייתה הפעם היחידה בה רוברט שר איתנו בלייב בטלוויזיה. משם הוא המשיך לקריירת סולו והוציא את הלהיט ADDICTED TO LOVE. זה היה המשך ישיר ללהקה שעשינו".

פרט טריוויה קטן: את מעבר התופים בתחילת השיר SMELLS LIKE TEEN SPIRIT לקח מתופף להקת נירוונה, דייב גרוהל, מתיפוף שכזה שעשה טוני תומפסון עם CHIC. גרוהל אף הספיק להגיד זאת לתומפסון שהשיב לו: "אני ידעתי את זה מהרגע ששמעתי את זה".

האם PAWN HEARTS הוא התקליט המורכב ביותר של 1971? ב-12 בנובמבר יצא תקליט חדש ללהקת ואן דר גראף ג'נרייטור ושמו PAWN HEARTS.

בזמן שרוב עולם הפופ התעסק בלהיטי רדיו קלילים, חבורת הפרוג הבריטית, ואן דר גראף ג'נרייטור, הטילה פצצה מוסיקלית חדשה אל חנויות התקליטים. השם: PAWN HEARTS. מי שחשב שמדובר בתקליט קונספט על חיילי שחמט, גילה מהר מאוד שהמציאות, כמו תמיד אצל הלהקה הזו, הרבה יותר ערמומית. קודם כל, למי שלא ידע, שם התקליט היה פחות שאפתני ממה שנראה. זו היתה פשוט החלפת אותיות משעשעת של המושג המוסיקלי HORN PARTS (תפקידים מוסיקליים לכלי נשיפה), מחווה ישירה לנגן כלי הנשיפה הדומיננטי של הלהקה, דייויד ג'קסון.

האווירה באולפני טריידנט בלונדון, שם הוקלט התקליט, היתה מחשמלת. מפיק התקליט, דייויד הנצ׳ל, סיפר על הגישה הניסיונית: "ואן דר גראף ניגשו להקלטות שלהם עם הרעיון של כל דבר הולך. אני זוכר את פיטר האמיל לוקח כוס פלסטיק וחותך בה חורים ושר דרכה. ממש התעללנו במכונות ההקלטה ומצאנו דרכים לגרום להן לפעול במהירויות לא נכונות". הרעיון המקורי של הלהקה היה ללכת עד הסוף ולהקליט אלבום כפול. הפורמט הזה בדיוק החל לצבור תאוצה, והחבורה הרגישה שיש לה מספיק חומרים מטורפים למלא ארבעה צדדים של ויניל. התוכנית היתה שהתקליט הראשון יכיל את שלוש היצירות הידועות, ואילו התקליט הנוסף יוקדש כולו ליצירות סולו אינסטרומנטליות. כל חבר היה אמור לקבל במה (כמו מה שהיה לפני כן באלבום של פינק פלויד, אומהגומה): גאי אוונס המתופף, יו בנטון הקלידן, וכמובן דייויד ג׳קסון. ג'קסון, שנודע בנגינת הסקסופונים הכפולה והפראית שלו, היה נלהב במיוחד מהרעיון. הוא סיפר בזמנו: "אני יודע שאני מוזר מדי לרוב הלהקות. זאת כי בוואן דר גראף אני מנגן הרבה צלילים. בלהקות אחרות אצטרך לנגן פחות - שזה לא הטבע שלי. בתקליט הזה אני הולך לבצע קטע סולו שלי שיהיה הצלחה גדולה או כישלון טוטלי. את הקטע הזה אבצע עם בת הזוג שלי, שהיא פסנתרנית קלאסית".

רעיון נוסף שנזרק לאוויר היה להקליט כמה שירים ישנים בהופעה חיה ולהוציא את התקליט השני כתקליט הופעה. אך בסופו של דבר, מישהו היה צריך להיות המבוגר האחראי. חברת התקליטים CHARISMA נכנסה לתמונה, הרימה גבה, והחליטה כי צעד כזה, להוציא אלבום כפול, הינו שגוי מסחרית. עדיף היה להתמקד בתקליט בודד, דחוס וקטלני.

הקטע שפתח את התקליט, LEMMING, היה יצירה ערמומית מבחינה מוסיקלית. מצד אחד הוא נשמע קליט, כמעט פשוט להבנה, אך מתחת לפני השטח הסתתרה מורכבות אדירה. פיטר האמיל, הסולן ומכונת הכתיבה של הלהקה, פתח בקולו המלטף כנער מקהלה תמים. אך כפי שקורה בדרך כלל אצל האמיל, השקט לא נמשך זמן רב. הקול השתנה די מהר לקול זועם, מטיף, על סף הטירוף, כשמסביבו מנגנת החבורה ויוצרת מערבולת צלילים מכשפת. האמיל הסביר את הרעיון מאחורי המילים: "זה שיר על משהו רע שלפתע קורה - ומה יהיה מכאן והלאה?".

הקטע השני, שחתם את הצד הראשון, נקרא MAN ERG. הוא עסק בדואליות האנושית, במלאך וברוצח שנמצאים בגוף אחד ומסמלים את המאבק הנצחי בין החיוביות לשליליות. המוסיקה, בהתאם, התחילה בצורה רגועה ונעימה, אך לפתע התפרצה החוצה דמות הרוצח והפכה את כל האווירה למשהו מפחיד, מבהיל, מסחרר אך מרתק באותו זמן. זו היתה מוסיקה תיאטרלית במלוא עוצמתה, דרמה שלמה דחוסה בדקות ספורות.

אבל כל זה היה רק חימום. גבירותיי ורבותיי, בצד ב׳ של התקליט חיכה הקרקס הגדול באמת. יצירה אחת, בת 23 דקות, שתפסה את כל הצד: A PLAGUE OF LIGHTHOUSE KEEPERS. כמו בתקליט הקודם, הלהקה הרכיבה את היצירה הזו משלל שירים קצרים וקטעי מעבר, שחוברו להם יחדיו במיומנות רבה. הלהקה ניצלה עד תום את טכנולוגיית ההקלטה החדשה באולפני טריידנט, מכונת 16 ערוצים, שאפשרה להם ליצור שכבות על גבי שכבות של סאונד, ולהרכיב את הפאזל המטורף הזה חתיכה אחר חתיכה.

עם זאת, דייויד ג׳קסון זכר את התהליך בפחות התלהבות. כפי שסיפר מאוחר יותר: "היו לנו רגשות מעורבים לגבי התקליט כי הקלטנו אלבום כפול והוחלט שזה לא 'שפוי' להוציא אלבום כפול באותה תקופה, אז הוא היה צריך לצאת כתקליט בודד. לקחנו כל מיני קטעים שעשינו וערבבנו אותם לקקפוניה אחת שנמצאת ביצירה הארוכה בתקליט. אם כי למען האמת, לשמוע את זה עכשיו זה בקושי נראה שווה את המאמץ". וכן, גם בתקליט הזה, בדומה לקודמו, התארח הגיטריסט רוברט פריפ מלהקת קינג קרימזון, שתרם את הנגינה הייחודית שלו לרגעים הסוערים.

התקליט יצא לאור כשעטיפתו עוצבה עם ציור מרהיב של פול ווייטהד, אותו אמן שהיה אחראי גם על העטיפות המצוירות של להקת ג׳נסיס באותה תקופה. אך השערורייה האמיתית חיכתה בפנים. בעטיפה הפנימית נראו חברי הלהקה מצולמים בתנועת יד מוזרה, שנחשדה מיד כתנועת מועל היד הנאצית. המהומה היתה מיידית, והלהקה נאלצה להסביר. בנטון הקלידן מיהר להבהיר: "ממש לא. פשוט ניסינו להיראות מגוחכים כמו חבורת מונטי פייטון שנהנינו ממנה מאד". לפיטר האמיל היתה גרסה משלו: "עמדנו כך כתגובה לפסל שראינו וצימרר אותנו". נו, ועדיין...

הביקורות על התקליט באנגליה היו, כצפוי, חלוקות בדעתן. עיתון מלודי מייקר היה נלהב ביותר וזיהה את הגאונות. אך מבקר מוסיקה בעיתון רקורד מירור היה מבולבל לחלוטין וטען כי "אינני מבין כלל מה הלהקה הזו מנסה לעשות. המוסיקה שלה נצמדת כל הזמן למימד ההיסטרי וחסר המיקוד". בעיתון דיסק פורסם בביקורת מאוזנת יותר: "לא אהבתי את הלהקה הזו בהופעה חיה, אך בהקשבה לתקליט הזה, חבריה ממש יצירתיים ומלהיבים".

אבל בעוד אנגליה התלבטה, מדינה אחת אימצה את התקליט לחיקה בהתלהבות חסרת רסן: איטליה. באופן מפתיע, התקליט PAWN HEARTS הפך ללהיט ענק באיטליה, כבש את המקום הראשון במצעדים ונשאר שם שבועות ארוכים, מה שהפך את הלהקה לכוכבי ענק בארץ המגף. ומי שחיפשו דף עם מילות השירים כדי לנסות להבין על מה האמיל צורח, נאלצו להתאכזב. האמיל כתב על כך בשנת 1972: "היה אמור להיות דף אחד עם כל תקליט, אבל הם, בחברת התקליטים, מסדרים הכל רק ברגע האחרון, והם לא עבדו על זה, אז העותקים יצאו לאור בלי זה".

סיפור משונה נוסף היה קשור להדפסה האמריקאית של תקליט זה. מי שרכש את הגרסה בארצות הברית, גילה להפתעתו בצד הראשון גם את הקטע THEME ONE, שנעדר מההדפסה הבריטית. התקליטון הזה יצא באנגליה בנפרד בפברואר 1972, והיה למעשה גרסת כיסוי של הלהקה לנעימה ידועה של 1 RADIO, תחנת הרדיו של הבי.בי.סי. הנעימה המקורית הולחנה על ידי לא אחר מאשר המפיק הנודע ג'ורג' מרטין.

פיטר האמיל סיפר אז שהם ביצעו אותו פעמים רבות ובהנאה על הבמה, אך הודה שקטע זה אינו משקף את מהות הלהקה. באותה שנה הוא הוסיף: "זה נוצר בהתחלה בעת חזרה. האחרים בלהקה החלו לנגן אותו, בהיותו קטע גרובי, וזה הפך בהדרגה לחלק מההופעות שלנו, ולבסוף... מכיוון שלא נראה היה לו מקום אמיתי בתקליט, הוא יצא כסינגל, גם בגלל שהרגשנו שיש לזה סיכוי להגיע לאנשים שבדרך כלל לא נחשפים אלינו, ואולי למשוך כמה מהם לסיבוב. זה יכול להיחשב כהתמסחרות, סטיה מהאני הרגיל שלנו, אבל אז זה רע אם אתה תמיד תהיה האני הרגיל שלך, וזה קטלני לקחת את עצמך יותר מדי ברצינות כל הזמן. האמת שאפילו לא הייתי שם באולפן כשהגרסה הזו הוקלטה!".

הצד השני של אותו תקליטון הגיע עם שיר קצרצר ומוזר בשם W, שהשלים את החבילה המורכבת והמרתקת שהיתה התקליט PAWN HEARTS. ואם ברצונכם לקבל נתח בשר עסיסי פרוגרסיבי בריטי למהדרין - זה אחד התקליטים החשובים ביותר בתחום הזה. הגנרטור הזה שבהחלט ידע לגרום לשיער לסמור.

פשע בחדר האחיות של ג'נסיס! ב-12 בנובמבר בשנת 1971 יצא תקליטה השלישי של להקת ג'נסיס, NURSERY CRYME

היישר מסתיו 1971, הגיעה הבשורה: להקת ג׳נסיס נולדה מחדש! לאחר עזיבתו הדרמטית של הגיטריסט המייסד אנת׳וני פיליפס (בגלל פחד במה רציני שחטף), הלהקה עמדה בפני צומת דרכים. אך במקום להתפרק, החבורה התחזקה עם שתי זריקות מרץ רציניות: הגיטריסט סטיב האקט, שהגיע מלהקת QUIET WORLD (אחרי שג'נסיס ניסו לפני כן גיטריסט בשם מיק ברנארד), והמתופף הצעיר והנמרץ פיל קולינס. המשימה: להקליט את התקליט השלישי שלהם, שייקרא לימים NURSERY CRYME.

החמישייה הטרייה הסתגרה לחזרות אינטנסיביות בבית כפרי בשם LUXFORD HOUSE, שהיה שייך למנהל חברת התקליטים הכריזמטית שלהם (נו, קוראים לה CHARISMA), טוני סטראטון סמית׳. וכדי לוודא שהם לא הולכים על בטוח, הם תלו על הקיר בחדר את העטיפה המהפכנית של התקליט הראשון של קינג קרימזון. התמונה הזו שימשה תזכורת יומיומית: לא לפחד, להעז, וללכת עד הסוף ללא מעצורים.

אך האווירה בחדר החזרות הייתה מתוחה, בלשון המעטה. סטיב האקט, הבחור החדש, הרגיש כמו דג מחוץ למים. "מאד אהבתי את מה שטוני בנקס ניגן בקלידים," הוא סיפר. "הייתי המעריץ מס׳ 1 שלו בלהקה, אך מצאתי בו אדם מסוגר ביותר וזה היה מתסכל. בכל פעם שניסיתי להתקרב אליו, הוא יצר חומה בינינו. בכלל, כל חברי הלהקה מסביב לא הראו הרבה רגשות בזמן שהצטרפתי אליהם. זה היה מוזר מאד. לאחר מכן גיליתי כי ג׳נסיס שונה לגמרי מהלהקות הקודמות בהן הייתי. בלהקות הקודמות היינו כולנו חברים ומוסיקאים ואילו בג׳נסיס היינו רק מוסיקאים ולא חברים. היינו קולגות עם יחסי עבודה. מצב שגרם לי להמון חוסר ביטחון ותחושה שאני לא מתאים לסוג העבודה הזה. חששתי שבכל רגע הם עלולים להחליף אותי בגלל שלא הבאתי מספיק רעיונות מוסיקליים לסיר הבישול".

"עברתי אז תקופה לא קלה," הודה בנקס, "כי הייתי בתהליך מעבר מפסנתר לנגינה באורגן ובמלוטרון". המעבר הזה עוד יתגלה כגורלי. תהליך הכתיבה עצמו היה קשה. שלושת הוותיקים (פיטר גבריאל, בנקס ומייק ראת׳רפורד) התקשו להסתגל למצב ללא פיליפס, והדינמיקה החדשה עם האקט וקולינס יצרה לא מעט ריבים. רעיונות של האקט נדחו על הסף, וטוני בנקס, לפי הדיווחים, היה האיש שנהג לצעוק הכי הרבה ודרש שיקבלו את דעותיו. לא נעים.

כשהחומר היה מוכן, הם נכנסו לאולפני טריידנט היוקרתיים בלונדון, אחד האולפנים הבודדים בעיר שהתפארו בטכנולוגיית 16 ערוצים (המפיק ג׳ון אנת׳וני היה אמון על הסאונד). אך פיל קולינס לא התרשם. הוא טען שתהליך ההקלטה המפרך "הוציא את העוקץ" מהאנרגיה החיה של הלהקה, ונאלץ לתופף עשרות טייקים לכל יצירה.

התקליט נפתח ב-THE MUSICAL BOX, יצירה אפית בת עשר דקות. הסיפור מאחוריה מפותל: במקור, זו הייתה יצירה אינסטרומנטלית של אנת׳וני פיליפס בשם MANIPULATION, שהוקלטה לפסקול תכנית דוקומנטרית שנגנזה על אמן בשם מיק ג׳קסון. ההקלטה המקורית הזו התגלתה רק בשנות התשעים, ובאופן תמוה, פיליפס לא קיבל קרדיט הלחנה על התוצר הסופי. גבריאל הוסיף מילים אפלות על ילדה בשם סינת׳יה שערפה את ראשו של חברה הנרי עם מקל קריקט, ועל רוחו של הנרי שקמה לתחייה מתיבת נגינה רק כדי להיות מושמדת על ידי המטפלת.

מיד אחרי הדרמה המהממת הזו הגיע FOR ABSENT FRIENDS, קטע אקוסטי קצרצר שכתבו "החדשים", האקט וקולינס, על שתי אלמנות בכנסייה. זו הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה של ג׳נסיס שבה פיל קולינס שר סולו! ראת׳רפורד לא התלהב: "יכולתי להסתדר גם בלי זה בתקליט, אבל בגלל שהצמד החדש בלהקה הביא את זה, היינו צריכים לעבוד על זה לצורך האיזון".

הכוכב האמיתי של התקליט היה כלי נגינה חדש ומסתורי. "התוספת החשובה ביותר מבחינתי הייתה המלוטרון," הכריז בנקס. "קנינו אותו מרוברט פריפ. זה כלי גדול שיצר צלילים קסומים והלכתי לפריפ כדי לאסוף אותו. אפילו איש הצוות הטכני של קרימזון, שקיבל את פניי, נראה לי אז כמושא להערצה. רוברט אמר שזה המלוטרון בו הם ניגנו בתקליט הבכורה של קינג קרימזון, אבל היו לו כמה מלוטרונים - אז הוא בטח אמר את זה על כל אחד מהם". בתחילה, בנקס המפוחד השתמש רק בצלילי הכינורות (STRINGS), אך מהר מאוד הוא התחיל להתפרע עם הכלי.

ב-THE RETURN OF THE GIANT HOGWEED (סיפור מצמרר על צמחים רצחניים שברחו מקיו גארדנס), בנקס שילב STRINGS ו-BRASS (כלי נשיפה) מהמלוטרון ברגע השיא. ב-SEVEN STONES הוא השתמש בצליל האורגן של המלוטרון (ולא בהאמונד, כפי שרבים טעו לחשוב), עם אקורדים כנסייתיים שספג בילדותו. ראת׳רפורד סלד מזה: "זו דוגמה מצויינת לשיר עם מהלך אקורדים בסגנון קברט - כלומר, אקורדים גדולים ושמאלציים. הוא צעק שהוא רוצה את זה ובסוף נחקק חוק - טוני יכול לקבל שלושה עד ארבעה אקורדים כאלו בתקליט, מעתה ואילך". בשיר HARLEQUIN נוסף צליל הויבראפון של המלוטרון, וביצירת הסיום המופתית, THE FOUNTAIN OF SALMACIS, בנקס שחרר "מפלים" של סאונד STRINGS עוצמתי. היצירה האחרונה התבססה על סיפור מהמיתולוגיה היוונית (ועל מפל אמיתי בטורקיה) על הנימפה סאלמאסיס שהתפללה להתאחד עם אהובה הרמפרודייטוס, והאלים הפכו אותם ליישות אחת אנדרוגנית.

כשיצא התקליט, הוא לא בדיוק שבר קופות. למעשה, הוא בקושי הצליח להיכנס למצעד הבריטי (הגיע בסופו של דבר למקום ה-12, ההישג הראשון שלהם). הביקורות, לעומת זאת, היו משבחות. במלודי מייקר נכתב: "במאבק על מקוריות, ג׳נסיס מנסה יותר מרבות מהן לספר סיפורים דמיוניים. המוסיקה של ג׳נסיס היא טעם נרכש. ההפקה מצוינת".

חברת התקליטים CHARISMA כמעט לא שיווקה את התקליט. טוני בנקס זכר היטב את אפקט האדישות מצידה. הדבר היחיד שבלט היה מאמר שכתב לא אחר מאשר קית׳ אמרסון (מאמרסון, לייק ופאלמר), לבקשת הבוס סטראטון סמית׳, שפורסם כמודעה במלודי מייקר: "בימים אלו זה קשה ללהקה חדשה לצעוד מעבר לקו ולהשיג הכרה והאזנה למוסיקה שלה, במיוחד שמדובר במוסיקה עם רבדים שונים. למרות הקושי, חשוב מאד שהקונספט המקורי יישמר, יקבל טיפול מסור וגם ישתפר, בתקווה שמישהו יקום ויאהב את זה. אם זה לא קורה - אז מה? אתה מוסיקאי וזה מה שחשוב. יש מספיק אנשים שמבינים ואוהבים את ג׳נסיס, אך הם מעטים. במוקדם או מאוחר, זו להקה שתצליח ואז תצטערו שלא הייתם שם איתה בהתחלה. התקליט החדש שלה מעולה".

במבט לאחור, הדעות על התקליט נותרו חלוקות. טוני בנקס אמר עליו בשנות השמונים: "זה התקליט שהכי פחות אהוב עליי. רק שני שירים אני אוהב בו - THE MUSICAL BOX ו- THE FOUNTAIN OF SALMACIS". מייק ראת׳רפורד הסכים חלקית: "אני חושב באופן אישי שהתקליטים NURSERY CRYME ו- SELLING ENGLAND BY THE POUND הם תקליטים שאין בהם זרימה טבעית. יש בהם נקודות גבוהות מאד אך יש בהם גם כמה נקודות רדודות מאד".

ואנת׳וני פיליפס, שרעיונותיו שולבו ללא קרדיט? הוא הפגין קלאסה: "זה לא נושא מרכזי, עניין השמטת הקרדיט שלי בכמה מהרעיונות. הרשיתי לזה לקרות. העובדה שאני פרשתי מהלהקה והם נאבקו בדרכים ועשו את כל העבודה הקשה, גרמה לי להרגיש תחושת אשמה, על שנטשתי אותם. פשוט אף פעם לא הרגשתי צורך לטלטל את הסירה. היה כבוד הדדי".

אז בואו להקשיב לתקליט המופלא הזה, שבזמנו תורגם שמו בישראל ל"פשע בחדר האחיות" - משעשע, נכון?

יצירת מופת שברירית של להקת חיובית. ב-12 בנובמבר בשנת 1971 יצא תקליטה הרביעי של להקת יס ושמו FRAGILE (שביר).

הנה התקליט הרביעי של להקת יס, שקיבל את השם FRAGILE, שנחת בחנויות. היה זה תקליט הבכורה של קוסם הקלידים החדש, ריק וויקמן, שהובא כדי להחליף את טוני קיי. קיי, כפי שסופר במסדרונות, לא ממש התלהב מהכיוון האלקטרוני החדש וסירב לנגן על סינטיסייזרים מודרניים כמו המיני מוג או גם מלוטרון (טענה שהוא שלל והוסיף שכנראה זה בגלל שהוא פשוט אהב לבלות יותר משאר החברים בסיבובי הופעות). וויקמן, לעומתו, שהגיע טרי מעבודה עם שמות כמו דיוויד בואי ו-T. REX, הביא איתו ארסנל שלם שכלל פסנתר כנף, אורגן המונד, צ'מבלו חשמלי, מלוטרון וכמובן, את המיני מוג המיוחל.

אבל למה FRAGILE כשם התקליט? מייקל טאיט מהנהלת הלהקה סיפר: "שם התקליט לא היה דאגה כל כך גדולה. איש תקשורת אחד התקשר לבריאן ליין ושאל אותו איך יקראו לתקליט החדש של יס. בריאן לא ידע. איש לא חשב על שם. הוא הסתכל על כמה תמונות מהופעה של יס בקריסטל פאלאס וראה מוניטור בקדמת הבמה שהיה כתוב עליו FRAGILE. אז זה מה שהוא אמר לאותו בחור ששאל". גרסה אחרת גורסת שאת השם הציע לא אחר מאשר המתופף המחושב, ביל ברופורד. הוא ביקש לשקף בשם הזה את מצבה הרגיש והשברירי של הלהקה באותו רגע של שינוי.

הגיטריסט סטיב האו סיפר קצת לפני כן לעיתון מלודי מייקר על הלחץ העצום והפרפקציוניזם שכמעט פירק אותם בדרך לפסגה. "יש הופעות שלא מצליחות עבורנו", הוא הודה בכנות. "יש הופעות שאנחנו מנגנים בהן ממש רע וזה סוג של עונש עבורנו. דברים כאלו קורים לעיתים כשהבמה קטנה מדי ואין לנו מספיק מקום למקם את הציוד שלנו עליה. אנחנו נוהגים לדבר על כל הופעה מיד עם סיומה. אפילו על הטעות הקטנה ביותר שבוצעה במהלכה אנחנו מדברים. מי טעה בתו. מי הוציא בטעות צליל של פידבק מחריש מהכלי שלו. מי פיספס תפקיד מוסיקלי. אני בטוח שלא פעם זה היה מוזר לאנשים שבאו אלינו מיד אחרי הופעה כדי שנחתום להם, למצוא אותנו מתווכחים על טעויות בהופעה. אני חושב שאני האיש הכי פחות ביקורתי בשיחות. אני זוכר את אחת ההופעות הראשונות של ריק וויקמן איתנו. הוא ירד מהבמה וניגש אלינו כדי לספר לנו כמה הוא נהנה מההופעה אבל אז פיו נפער בתדהמה כשגילה אותנו רק מתווכחים. אני מניח שזה רק בגלל שאנחנו פרקפציוניסטים. אנחנו לא מרוצים עד שהכל מתפקד במאה אחוז".

הלהקה גם חשבה אסטרטגית. האו הסביר מדוע התקליט יצא בו-זמנית משני צידי האוקיינוס: "התקליט החדש שלנו ייקרא FRAGILE והוא יימכר מאותו יום בו ייצא גם באנגליה וגם בארה״ב. זאת כי אנחנו לא מעוניינים להוציאו קודם בארה״ב מחשש שאנשים יעתיקו אותו כבוטלג ויפיצו אותו כך באנגליה. מצד שני אנחנו לא רוצים להוציא את זה קודם באנגליה כי זה עלול לגרום לייצוא של התקליט לארה״ב מבלי שתהיה לנו יד בדבר. לכן החלטנו שהמוצר ייצא בשני המקומות באותו יום".

המבנה של FRAGILE הרים לא מעט גבות. התקליט הכיל ארבע יצירות קבוצתיות מורכבות, וחמישה קטעי סולו קצרים שנועדו לשקף את אישיותו של כל אחד מחברי הלהקה. המבקרים מיהרו לזעוק "יומרנות!", וטענו (בטעות) שהחברים ביס כה שחצנים עד שכל אחד מהם דרש סולו משלו. האמת, כרגיל, הייתה הרבה פחות זוהרת. הלהקה הייתה צריכה כסף, ומהר. חמשת קטעי הסולו נועדו פשוט להוריד מהוצאות האולפן הגבוהות ולחסוך זמן יקר כדי להוציא את התקליט לשוק. הכסף היה נחוץ להם נואשות כדי לממן את ציוד הקלידים החדש והיקר שריק וויקמן דרש (ובצדק). ההקלטות כולן ארכו פחות מחודשיים, בזריזות מרשימה. הן החלו בספטמבר 1971 באולפני ADVISION המהוללים בלונדון, על קונסולת מיקסר חדישה של 16 ערוצים. על הסאונד הופקד הטכנאי המבריק אדי אופורד, והתקציב הכולל עמד על 30,000 דולר בלבד.

התקליט נפתח בפיצוץ: ROUNDABOUT. היצירה הזו הפכה ללהיט ענק עבור יס, ויצאה בצורה ערוכה כסינגל שכבש את אמריקה. סטיב האו כתב את המוסיקה במקור כחלק מסוויטה אינסטרומנטלית לגיטרה. חברי הלהקה, באופן משעשע, כלל לא ידעו שהשיר יצא כסינגל. הם שמעו אותו לפתע ברדיו בזמן נסיעה בארה"ב, ותהו מי לקח מספריים גדולים במיוחד וקיצץ כך את היצירה שלהם מבלי להתייעץ עמם. הם לא אהבו את העריכה, אבל הסינגל הזה הפך אותם לכוכבי ענק באמריקה.

מילות השיר נכתבו במהלך נסיעה מפורסמת בסקוטלנד, כשהלהקה נסעה לכיוון גלזגו. ג'ון אנדרסון סיפר שהם עברו בערך 40 כיכרות תנועה, והוא היה תחת השפעה קלה של קנאביס, מה שגרם לכל הנוף להיראות "חי ומסתורי". הוא הוקסם מההרים שפסגתם הייתה אפופת עננים, וכתב את השורה MOUNTAINS COME OUT OF THE SKY. האגם המתואר בשיר (IN AND AROUND THE LAKE) הוא לא אחר מאגם לוך נס המפורסם. הגעגועים לאשתו בלונדון הולידו את השורה TWENTY-FOUR BEFORE MY LOVE YOU'LL SEE I'LL BE THERE FOR YOU. בסיום השיר, אגב, וויקמן מנגן ברקע מלודיה שדומה לשיר הילדים "שלושה עכברים עיוורים", רק כדי להוסיף עוד קורטוב של מוזרות.

משם עברנו לקטע הסולו של וויקמן, CANS AND BRAHMS. היה זה עיבוד לחלק מהסימפוניה הרביעית של ברהאמס, בו וויקמן ניגן את תפקידי כלי המיתר על פסנתר חשמלי ואת כלי הנשיפה על צ'מבלו חשמלי. מדוע עיבוד ולא יצירה מקורית? כאן נחשף סיפור ביורוקרטי מלוכלך. וויקמן היה עדיין חתום על חוזה דרקוני בחברת המו"ל הקודמת שלו, RONDOR, שאסרה עליו לכתוב חומר מקורי עבור לייבל אחר (ATLANTIC). הוא אמנם כתב יצירת סולו נהדרת בשם HANDLE WITH CARE, אך נאלץ לגנוז אותה. אותה יצירה הפכה מאוחר יותר לבסיס ליצירה CATHERINE OF ARAGON, שפתחה את תקליט הסולו הראשון שלו, ובו התארחו לא אחרים מאשר ברופורד, סקוויר והאו. עם הרכב הנגנים בהקלטה הזו, אפשר רק לנחש איך FRAGILE היה נשמע איתה. וויקמן תרם רעיונות רבים גם ליצירות הלהקה ב-FRAGILE, אך לא קיבל עליהם קרדיט הלחנה בגלל אותם ענייני חוזים. אז הנה המלצה בשבילכם: לעולם אל תאמינו לקרדיטים של הלחנה שכתובים על עטיפות תקליטים.

קטע הסולו של ג'ון אנדרסון, WE HAVE HEAVEN, היה מנטרה קולית מהפנטת שבה הכפיל את קולו שוב ושוב ואת צד א' סגרה היצירה הדרמטית SOUTH SIDE OF THE SKY, שסיפרה על טיפוס הרים סוער וקטלני. איזו יצירה מהממת היא זו!

צד ב' נפתח בקטע המוזר FIVE PERCENT FOR NOTHING, יצירת סולו בת 35 שניות בלבד מאת ביל ברופורד. השם המקורי היה SUDDENLY IT'S WEDNESDAY, אך הוא הוחלף למחאה ישירה נגד המנהל לשעבר של יס, רוי פלין. הלהקה חתמה על הסכם שבו פלין היה אמור לקבל חמישה אחוזים מתמלוגים עתידיים. פלין מצידו זעם: "הבעיה הייתה שמעולם לא קיבלתי תשלום. גם כשהלהקה הלכה לאמריקה ונהנתה ממכירות תקליטים גדולות, שום דבר מזה לא שולם לי כדי להחזיר לי מההשקעות. לכן הגשתי תביעה נגדם. הוצאתי את כל הכסף שלי על הלהקה. ובגלל שלא היה לי עוד כסף להוציא עליה, חבריה בעטו בי".

משם המשיך התקליט ל-LONG DISTANCE RUNAROUND, שיר שמילותיו התייחסו, בין השאר, לתקרית הטראגית באוניברסיטת KENT STATE ב-1970, בה נורו למוות ארבעה סטודנטים (בדיוק כמו בשיר OHIO של ניל יאנג). סטיב האו התרעם לימים שהקרדיט על הלחן ניתן רק לאנדרסון, למרות שכל הלהקה תרמה לו.

ואז הגיע תורו של הבסיסט כריס סקוויר, עם קטע הסולו THE FISH (שמו המלא: THE FISH (SCHINDLERIA PRAEMATURUS)). סקוויר הקליט מספר ערוצי בס בצלילים שונים, והשם הגיע מהכינוי שדבק בו. מדוע "הדג"? כי סקוויר היה חובב אמבטיות מושבע, והיה מסוגל לבלות שעות באמבטיה, מה שגרם לו לאחר באופן קבוע לחזרות והקלטות ולעצבן את שאר הלהקה.

אחריו הגיע קטע הגיטרה האקוסטי היפהפה של סטיב האו, MOOD FOR A DAY, שהוביל הישר ליצירת המופת שסגרה את התקליט (כמעט), HEART OF THE SUNRISE. ביל ברופורד, במבט לאחור, לא היה שלם עם התוצאה: "כשעשינו את THE YES ALBUM היינו עדיין עם התחושה לעשות דברים שהביטלס עשו. אבל כשעשינו את התקליט FRAGILE, הייתה תחושה של תיסכול בלהקה ולכן הצעתי שכל אחד מאיתנו יביא קטע משלו, שכולם יתרמו לו. אבל זה הפך לטעות, עם קטע סולו לבד של סטיב, קטע סולו לבד של ריק".

לא כולם התעלפו מהתקליט. עיתון מלודי מייקר הבריטי קטל אותו בנובמבר 1971: "התקליט הזה לא הולך לשום מקום. גם אין לו נושא מעניין חוץ מתצוגת היכולת הטכנית של חברי הלהקה בכלי הנגינה שלהם. עד כדי שהתקליט נשמע יותר כמו תרגילי אימונים בנגינה שמנוגנים באופן מחוכם ויפה".

אבל הדבר המזוהה ביותר עם FRAGILE, מלבד המוסיקה, היה העטיפה. זו הייתה העבודה הראשונה של האמן רוג'ר דין עבור הלהקה, תחילתה של שותפות מופלאה. דין סיפר: "פיל קארסון, הבוס של אטלנטיק באנגליה, הכיר לי את הלהקה באולפני ADVISION. אמרתי ללהקה שזה יהיה פנטסטי להביא סיפור קסום בצורה שכזו. ראיתי את העטיפה כמשהו שאמור להיות סיפור, פנטזיה. לא שמעתי את המוסיקה של יס לתקליט הזה לפני שהתחלתי לצייר. הייתי חייב לסיים לפני הלהקה".

דין שמע שנים אחר כך את ברופורד טוען שהוא (דין) לא הבין את הרעיון המקורי לעטיפה – מזוודת נשיאה של כלי נגינה שעליה כתוב FRAGILE. דין הגיב על כך: "ובכן, הבנתי זאת היטב - אבל חשבתי שיש רעיון טוב יותר מזה והצלחתי". הרעיון הטוב יותר שלו היה סיפור שלם על ילד שחולם שהוא חי על כוכב לכת שמתפרק, והתושבים נאלצים לבנות 'תיבת נוח חללית' כדי למצוא כוכב חדש. הכוכב השבור שבעטיפה הוא אותו כוכב מתפרק, והספינה הקטנה שעפה ממנו היא תיבת החלל.

בתקופה זו הלהקה גם החתימה מנהל חדש ונמרץ, בריאן ליין. ביל ברופורד סיפר: "לא הבנתי מה קורה, אבל פתאום היינו על בסיס פיננסי חזק יותר. בריאן היה מקדם שירים ברדיו. היה לו גם תקליטון אחד משם בשם 'ארנולד ליין' של להקת פינק פלויד, אז במקום להיות A. LANE הוא הפך ל-B. LANE. אהבתי את כל זה. חשבתי שזה מאוד צבעוני. היינו צריכים יד עוזרת. כולם ידעו שיס הולכת להיות להקה מעולה בסופו של דבר".

ומה עלה בגורלו של התקליט ה"שביר" הזה, שלא הלך לשום מקום לפי המבקרים של אז? ובכן, הוא הגיע למקום ה-4 במצעד האמריקאי ולמקום ה-7 בבריטניה, מכר מיליוני עותקים והפך לתקליט פלטינה כפולה בארה"ב. כנראה ש"תרגילי אימונים" היו בדיוק מה שהקהל רצה לשמוע.

"גם זה קרה החודש" - והפעם נובמבר 1970 (ללא תאריך מדויק):

האלבום הראשון של להקת הבי ג'יז המאוחדת, TWO YEARS ON, רואה את האור. חברי הלהקה לא הפסיקו להתקוטט ביניהם, אך רובין גיב הסביר: "למעשה, חזרנו להיות ביחד ביום שישי, ה-21 באוגוסט. יום לפני כן גם היינו ביחד, אך עם עורכי הדין של כל אחד מאיתנו. רבנו שם על כל מיני דברים. למחרת נפגשנו במשרד ההנהלה כדי להמשיך ולריב. לפתע הוויכוח נגמר והחלטנו לחזור לאולפן ההקלטה ביחד". בינתיים חזר מוריס גיב מאירלנד, שם הוא השתתף בהקרנת הבכורה של הסרט "בלומפילד" (בכיכובו של ריצ'רד האריס) שצולם גם בישראל והיה בזמנו דיבור שהצ'רצ'ילים ישתתפו בו - אך בסוף זה לא קרה. הבי ג'יז עסוקים גם בתיכנון הקרנת הספיישל הטלוויזיוני שלהם, CUCUMBER CASTLE, שצולם לפני חזרתו של רובין ללהקה.

בריאן וילסון, מהביץ' בויז, נלחם נגד חירשות טוטאלית. בחודש זה הוא הגיע לטיפולים בלוס אנג'לס אבל לא יחזור להופעות סדירות, גם אם שמיעתו תחזור.

הרולינג סטונס דחו את ההצעה להחתים בחברת התקליטים החדשה שלהם את להקת MATTHEW'S SOUTHERN COMFORT. זאת כי מיק ג'אגר חשב שהצליל שלהם לא מספיק מתקדם. זאת למרות שלהקה זו מצליחה בגרסתה לשיר "וודסטוק".

התקליטון של מונגו ג'רי, IN THE SUMMERTIME, נמכר ביותר משישה מיליון עותקים. בינתיים כתב סולן הלהקה, ריי דורסט, שיר חדש ללהקת הצ'רצ'ילים, שתקליט אותו בהמשך בשם TIME IS NOW.

"כל הילדים שלנו חייבים לנקות היטב את החדרים שלהם, לשטוף היטב כלים ולשפשף היטב את הרצפות, כי אנחנו רוצים שהם יהיו בחורים טובים ויכבדו את אמא ואבא שלהם". (ג'ו ג'קסון, האבא של הג'קסונים, לעיתון NME)

הנהלת הרויאל אלברט הול סירבה לאפשר ללהקת "עשר שנים אחרי" לקבוע הופעה במקום, מחשש שהקהל של הלהקה המצליחה יגרום לנזק. זאת לאחר שמנהלי המקום קיבלו דיווח על הופעה אחרת בה הקהל השתולל יותר מדי.

להקת שיקגו נאלצה לבטל סיבוב הופעות עקב תשישות חבריה. זאת לפי הוראת רופאים.

הבסיסט המפוטר של דיפ פרפל, ניק סימפר, הקים להקה חדשה בשם WARHORSE.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים