רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-12 בפברואר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-12 בפברואר (12.2) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"ההופעה שלנו בלייב אייד הייתה מחרידה. הייתי צרוד. עשיתי שלוש הופעות ברצף לפני שהגעתי לשם. ערכנו חזרות אחר הצהריים, אבל רגע לפני שעלינו לבמה, הקול שלי נעלם. זה היה מוזר מאוד.

כולם טפחו לעצמם על השכם על כך שהיו שם וראו אותנו, כי זה מה שהם תמיד רצו. ובכל זאת, יש דברים הרבה יותר חשובים מאשר לראות אותי צרוד ואת ג'ימי (פייג') עם גיטרה לא מכוונת.

למען האמת, ג'ימי ואני הופענו יחד בהזדמנויות שונות במהלך השנתיים האחרונות, אבל לא ממש הסתדרנו. אנחנו לא מבלים יחד, אנחנו לא יושבים יחד. העיסוקים שלנו וסדרי העדיפויות שלנו די רחוקים זה מזה. היחסים בינינו הידרדרו, אבל זה מה שיש.

לייב אייד שיקף את הבלבול והזלזול שזפלין הייתה מציגה עכשיו, בשנת 1988, אילו היינו יוצאים לסיבוב הופעות" (רוברט פלאנט, בשנת 1988)

החיות משתלטות על האולפן! ב-12 בפברואר בשנת 1964 הקליטה להקת האנימלס שני שירים לתקליטון הבא שלה - BABY LET ME TAKE YOU HOME ו- GONNA SEND YOU BACK TO WALKER.

חמשת המופלאים מניוקאסל, הלוא הם חברי להקת האנימלס, צעדו אל תוך אולפני ההקלטה בלונדון כדי להטביע את חותמם על ההיסטוריה של הרוק. המטרה הייתה ברורה: להקליט שני שירים חדשים לתקליטון הבא שלהם, שירים שיועדו להפוך ללהיטים ולשרוף את המצעדים. אבל רגע, בואו נדבר על הדרמה שהתחוללה מאחורי הקלעים סביב השאלה הפשוטה לכאורה: מאיפה לעזאזל הגיע השיר הראשון? יש שאומרים שהשיר הראשון מהשניים הוא גרסה של שיר בלוז שנקרא BABY DON'T YOU TEAR MY CLOTHES. אבל כמו בכל סיפור טוב ברוק, לכל אחד הייתה גרסה משלו לאמת.

מפיק ההקלטה הממולח, מיקי מוסט, לא התבלבל וטען בביטחון שהוא 'גילה' את השיר בתקליטון שהוא לקח מחברת התקליטים CHESS RECORDS בשיקגו. לטענתו, הוא נתקל שם בביצוע, אולי בגרסה של הזמר רופוס תומאס, וידע מיד שזה הדבר הגדול הבא. מוסט חיפש באותה תקופה להיט פופ קליט שיביא את הלהקה למודעות הקהל הרחב, משהו שונה מהבלוז הכבד שהם ניגנו במועדונים.

מנגד, רוב המקורות טענו שהלהקה קיבלה את ההשראה פה מבוב דילן, האיש והמפוחית. תקליט הבכורה של דילן כלל וריאציה שנקראת BABY LET ME FOLLOW YOU DOWN, שיר שדילן עצמו ייחס למוזיקאי אריק פון שמידט. הגרסה של דילן הייתה מהירה ואנרגטית, ואין ספק שהיא השפיעה על העיבוד הסופי של האנימלס.

וכדי לסבך את העניינים עוד יותר, הבסיסט צ'אס צ'נדלר התעקש שהאנימלס נתקלו לראשונה בשיר זה בתקליט של ג'וש ווייט, זמר הבלוז והפולק הנודע. צ'נדלר, שידוע כמי שיש לו אוזן חדה ללהיטים (הוא זה שגילה בהמשך את ג'ימי הנדריקס), היה בטוח בצדקתו. עם זאת, הגיטריסט הילטון ולנטיין נזכר שזה בכלל בא משיר שהוא נהג להופיע איתו עוד לפני האנימלס בשם BABY LET ME HOLD YOUR HAND, ששר הוגי לנדס. ולנטיין טען שזו הייתה המנגינה שהתנגנה לו בראש כשהם נכנסו לאולפן.

בסופו של דבר, הקרדיט על העיבוד בתקליט ניתן לקלידן אלן פרייס, שהפך את זה ליצירת פופ-רוק מהודקת עם ריף אורגן בלתי נשכח. השיר הזה אכן היווה נקודת מפנה משמעותית עבור הלהקה והצליח להגיע למקום ה-21 במצעד הבריטי, הישג מכובד ביותר לסינגל בכורה, ולמקום ה-57 בארצות הברית. ההצלחה הזו סללה את הדרך ללהיט הענק שלהם שהגיע קצת אחר כך, הלא הוא "בית השמש העולה".

בצד השני של התקליטון, חיכתה הפתעה משעשעת למעריצים המקומיים. השיר GONNA SEND YOU BACK TO WALKER הוא למעשה גרסת כיסוי לשיר של טימי שו שנקרא במקור GONNA SEND YOU BACK TO GEORGIA (A CITY SLICK). החבר'ה מניוקאסל החליטו לעשות מחווה קטנה (ומצחיקה) הביתה. במקום לשלוח את הבחורה בחזרה לג'ורג'יה שבאמריקה, הסולן אריק ברדן שר שהוא ישלח אותה בחזרה ל-WALKER, שכונה של מעמד הפועלים בניוקאסל. השינוי הקטן הזה בטקסט היה קריצה למעריצים המקומיים והוסיף נופך אישי ומחוספס לשיר המקפיץ הזה.

בניגוד לצד א' שהיה יותר פופי ומסחרי. השיר הזה הציג את היכולת הווקאלית העוצמתית של אריק ברדן ואת הסאונד הגולמי שאפיין את הופעות האנימלס במועדון קלאב-א-גוגו בניוקאסל. השילוב הזה, בין הפופ הקליט של צד א' לבין הבלוז-רוק האותנטי והמחוספס של צד ב', הוא בדיוק מה שהפך את התקליטון הזה לכרטיס הכניסה המושלם לגן החיות הזה.

"הלכנו לאולפן שנקרא DE LANE LEA", אמר המתופף ג'ון סטיל. "אני חושב שמיקי מוסט שילם על כך, אבל זה היה פרוטות. זה היה רק אולפן שהקליט במונו. פשוט נכנסנו והקלטנו את זה כמו בהופעה". מאוחר יותר יצאו האנימלס נגד מוסט, בטענה שהיה מסחרי מדי: הזמר אריק ברדן והבסיסט צ'אס צ'נדלר התרעמו במיוחד על מה שחשו כחוסר היכולת של מוסט להבין את המוזיקה שלהם, ועל הרדיפה הבלתי פוסקת שלו אחר נתוני מצעדי המכירות. אבל ולנטיין טען: "כשהתחלנו להקליט עם מיקי מוסט הוחלט שהוא יבחר את השירים, כי היינו צריכים לנסות להיות קצת יותר מסחריים, אבל הובטח שנוכל לעשות מה שרצינו בשירי האלבומים. לא היו לי טענות לגבי ביצוע השיר הזה. אולי כמה מהחבר'ה האחרים התלוננו".

התמונות המהממות של להקת ראש. ב-12 בפברואר בשנת 1981 יצא האלבום MOVING PICTURES וקבע סופית שלהקת ראש צלחה היטב את הכניסה אל האייטיז.

למעשה, השם שנבחר לתקליט נשא בחובו כפל ומשולש משמעות: ניתן היה לפרש אותו כתמונות מרגשות הנוגעות בלב, כתמונות נעות במשמעות של קולנוע, או באופן מילולי ומשעשע יותר כסבלים המניידים תמונות ממקום למקום. אך אין עוררין על כך ששלישיית המוסקטרים הקנדית הצליחה להכות פה חזק בברזל עם קטעים שהפכו לקלאסיקות ברורות בעולם הרוק והגדירו מחדש את הז'אנר.

התקליט הוקלט באולפני LE STUDIO בפרובינציית קוויבק הקפואה, מקום שהפך לבית שני עבור הלהקה. האווירה במקום תרמה ליצירתיות המתפרצת, והלהקה הגיעה לשם מוכנה מתמיד. הזמר והבסיסט גדי לי תיאר את התחושות שליוו אותם באותה שנה מכרעת: "למדנו הרבה על הלחנה ועיבוד ותקליטינו האחרונים הם תוצאה של יישום, של אמירה, 'אוקיי, אנחנו יודעים שאנחנו יכולים לעשות את זה ולמדנו את כל זה. עכשיו בוא נראה אם ​​נוכל לעשות מזה שיר שבאמת יקרה בו הרבה'. זה לא רק שהשירים באורך ארבע דקות כדי שיוכלו לעלות לרדיו. זו האיכות שיש בארבע הדקות האלה. אנחנו יודעים שאנחנו מצליחים כשאנחנו יכולים לשבת בחיבוק ידיים ולומר, 'זה תקליט טוב; הקהל מוחא כפיים על זה, הם אוהבים את זה'. לגרום לתקליטים שאנשים נהנים ושאנחנו נהנים לנגן אותם - זה מדד ההצלחה שלנו".

התקליט נפתח ברעש סינטיסייזר (מסוג OBERHEIM OB-X) נמוך ומוכר, צליל שהפך לאחד המזוהים יותר בהיסטוריה של הרוק, עם השיר TOM SAWYER. השיר הפך להמנון, אך המקצב שלו בתיבות של שבע שמיניות היווה אתגר לא פשוט לניגון. על יצירת המופת הזו אמר המתופף ותמלילן הלהקה הראשי, ניל פירת, בשנת 1985: "טום סוייר היה שיתוף פעולה ביני לבין פאי דובואה, כותב מילים מצוין שכתב את מילותיה של להקת הרוק הקנדית 'מקס וובסטר'. מילותיו המקוריות היו סוג של דיוקן על מורד מודרני, אינדיבידואליסט חופשי החוצה את העולם התכליתי. הוספתי את הנושאים של פיוס בין הילד הזה לגבר בתוכי, וההבדל בין מה שאנשים באמת לבין מה שאחרים תופסים אותם להיות - כלומר אני, אני מניח".

השיר השניי, RED BARCHETTA, שאב את השראתו מסיפור קצר בשם A NICE MORNING DRIVE שפורסם במגזין רכב בשנת 1973. זהו שיר עתידני על חקלאי שמחזיק מכונית ברצ'טה אדומה ברפת שלו, בעידן בו מנועים הוצאו אל מחוץ לחוק לטובת בטיחות הציבור. ילד, שהוא קרוב משפחה שלו, לוקח את הרכב לנסיעה אסורה ובסופו של דבר נרדף אחרי מכונית מעופפת נוצצת, שככל הנראה הייתה שייכת למשטרה. הוא עובר על החוק וחוזר לרפת, מסתיר את המכונית והולך לחלום עם דודו ליד האח. ברצ'טה היא דגם מכונית מהירה שנבנתה על ידי חברת פרארי, והראשונה שעזבה את המפעל ההוא הייתה בצבע אדום בשנת 1947. וכדי ליצור את צלילי המנוע בשיר, הגיטריסט אלכס לייפסון עשה שימוש יצירתי בטכניקות פידבק והרמוניות בגיטרה.

הקטע השלישי היווה נקודת מפנה אינסטרומנטלית חשובה ביותר בקטלוג הלהקה ונקרא YYZ. פשר השם היה קוד המשדר של נמל התעופה הבינלאומי בטורונטו, עיר הבית של הלהקה. הפתיחה הקצבית של השיר, בשימוש בפעמון ובתווים קטועים, ניגנה למעשה את האותיות Y-Y-Z בקוד מורס. הביצוע הכלי של שלושת החברים היה משובח ביותר והפגין וירטואוזיות טכנית נדירה, והקטע אף היה מועמד לפרס הגראמי בקטגוריית הרוק האינסטרומנטלי בשנת 1982. מעט מאד מתופפי רוק לא נמשכו לקטע התזזיתי אך גרובי הזה.

צד א' של התקליט נחתם עם שיר קליט יחסית וכובש בשם LIMELIGHT. סולו הגיטרה בשיר זה נחשב לאחד המרגשים שיצר אלכס לייפסון, והוא סיפר כי הקליט אותו כשהוא עומד לבדו מחוץ לאולפן כדי להרגיש את הניתוק עליו מדבר השיר. הבסיסט והזמר, גדי לי, היטיב לתאר זאת: "השיר הוא על הקושי של ניל פירת כנראה להתמודד עם התהילה, חוסר ודרישות פתאומיות על חשבון זמנו הפנוי. הוא התקשה מאוד להתמודד עם זה. זאת אומרת שכולנו היינו, אבל אני חושב שהוא התקשה יותר משלושתנו להסתגל למצב. הוא רגיש ליותר דברים ממה שאלכס לייפסון ואני. הוא אדם שזקוק לבדידות הזאת. אני מניח שזה מוזר שאנחנו בחרנו במקצוע הזה".

צד ב' נפתח עם הקטע הארוך והמפותל, THE CAMERA EYE, שארך כמעט אחת עשרה דקות ובא להסביר את ההבדל בין הערים ניו יורק ולונדון מבחינה תרבותית ואנרגטית. השיר התאפיין במקצבים מורכבים ובסינטיסייזרים דומיננטיים, והיה למעשה השיר הארוך האחרון שהלהקה יצרה לתקופה ארוכה מאוד. החברים מיעטו לבצע את הקטע הזה בשלמותו בהופעותיה, למרות דרישת המעריצים האדוקים.

השיר הבא, WITCH HUNT, היה החלק השלישי בטרילוגיית שירים שעסקה בפחד, אם כי יצא לפני שני החלקים האחרים. המעצב הגרפי של הלהקה, יו סיים, תרם את חלקו וניגן בסינטיסייזרים בשיר זה. על פתיחת הקטע, שכללה קולות המון זועם, סיפר אלכס לייפסון סיפור משעשע על תהליך ההקלטה: "יצאנו מחוץ לאולפן וזה היה כל כך קר, היה ממש קר בתחילת חודש דצמבר. שמנו שני מיקרופונים בחוץ והתחלנו להשתולל ולהקליט. אני חושב שהיה איתנו בקבוק סקוטש או משהו שיחמם אותנו. אז ככל שתוכן הבקבוק נגמע יותר לקרבנו, ההתלהמות וההשתוללות קיבלו טעם אחר. נכנסנו לחדר הבקרה של האולפן אחרי שהקלטנו כתריסר ערוצים של שטויות. האפקט שנוצר היה מעניין". אולם, מה שהיה פחות מצחיק וצבע את ההקלטה בגוון קודר, היה הסשן בו הוקלט השיר עצמו; בדיוק באותו הלילה חברי הלהקה נתבשרו בכאב שג'ון לנון נרצח בניו יורק.

התקליט הסתיים עם השפעה ברורה מאד של רגאי וגם של להקת פוליס הבריטית, שניל פירת העריץ את המתופף שלה, סטיוארט קופלנד. המדובר בשיר VITAL SIGNS, שהשתמש בסיקוונסר אלקטרוני שיצר תחושת דופק מהיר. ניל פירת אמר עליו: "בסוף הכנת אלבום קשה לנו לשפוט אילו שירים באמת יהיו פופולריים ואילו לא. אנחנו לא פעם מופתעים מהתוצאה. יש שירים כמו השיר הזה שלכולם היו רגשות מעורבים בקשר לו, אך יחד עם זאת זה ביטא משהו חיוני שרציתי לומר. זה שיר שיש בו מיזוג של שירה וטקסטים שאני מאוד מרוצה מהם. אבל לקהל שלנו לקח הרבה זמן לקלוט את זה, כי זה היה שונה מאוד מבחינה קצבית עבורנו וזה דרש מהקהל להגיב בצורה קצבית אחרת. הייתה השתקפות מסוימת של השפעת הרגאיי והשתקפות של האזורים המעודנים יותר של מוזיקת ​​הגל החדש. אני עדיין חושב שהשיר הזה מייצג סוג של שיא - השילוב הטוב ביותר בין מוזיקה, מילים, קצב. זה פותח כל כך הרבה גישות מוזיקליות. כל מה שרצינו בשיר נמצא שם. אז השיר הזה היה מאוד מיוחד עבורנו. אבל היינו צריכים לחכות. היינו צריכים להיות סבלניים ולחכות שהקהל יבין אותנו".

גם העטיפה האייקונית של התקליט לא נותרה יתומה מסיפורים. המבנה המופיע ברקע הוא בניין בית המחוקקים של אונטריו בטורונטו. בנוגע לעטיפה היפהפייה ועמוסת הפרטים, אמר המעצב יו סיים: "ברגע בו ניל פירת אמר לי מה יהיה שם האלבום, הבנתי שהתמונה צריכה להראות אנשים שבאמת מזיזים תמונות. חברי הלהקה לא הבינה בתחילה את הבדיחה עם כפל המשמעות. רק לאחר שהסברתי יותר לעומק, הם הבינו".

עכשיו, לאחר ההסברים והצלילה אל נבכי ההיסטוריה, הגיע הזמן לשים את התמונות הנעות במערכת הסטריאו שלכם, להפגיז ווליום עד שהשכנים יתלוננו, ולעשות תנועות נמרצות באוויר של תיפוף פרוע, נגינה בבס או בחשמלית דמיונית. גם אם יש סיכון ממשי שהאישה שלכם תסתכל עליכם (או הבעל שלכן יסתכל) במבטים מודאגים כאילו אבדה השפיות באופן סופי. כי ככה צריך להאזין ליצירת מופת שכזו. עם הראש, עם הידיים - ועם הלב.

עוצרים את האבנים המתגלגלות! ב-12 בפברואר בשנת 1967 פשטו 15 אנשי משטרה על ביתו של קית' ריצ'רדס, גיטריסט להקת הרולינג סטונס.

כמה דקות לפני כן - האווירה בבית האחוזה הכפרי "רדלנדס" שבסאסקס הייתה, איך לומר, מרוממת. הנכס המפואר, שהיה שייך לקית' ריצ'רדס, הגיטריסט של הרולינג סטונס, אירח באותו יום ראשון חבורה עליזה במיוחד. אבל השלווה הפסטורלית הזו הופרעה באכזריות כאשר 15 (ויש הטוענים שאף 18) שוטרים פשטו על הבית, חמושים בצו חיפוש אחר סמים ובמוטיבציה להפיל את הלהקה הגדולה בעולם.

המידע המוקדם שהוביל לפשיטה הגיע ככל הנראה מהצהובון NEWS OF THE WORLD, שניהל באותה תקופה מלחמת חורמה נגד כוכבי הפופ. עיתונאים מטעם העיתון עקבו אחרי הלהקה ודיווחו למשטרה על כל תנועה חשודה. אבל רגע לפני שהכחולים פרצו פנימה, התרחשה דרמה קטנה בחצר האחורית: ג'ורג' האריסון ואשתו, הדוגמנית פאטי בויד, שנכחו במסיבה, הצליחו לחמוק החוצה ממש דקות ספורות לפני הגעת הניידות. השמועה העקשנית גרסה כי המשטרה המתינה בכוונה תחילה עד שהאריסון יעזוב. הסיבה? הרשויות לא רצו להביך את הממלכה ולעצור חבר בלהקת הביטלס, שכבר קיבל אות כבוד (MBE) מהמלכה אליזבת'. נכון? לא נכון?

בתוך הבית, המסיבה הייתה בעיצומה. דמות מסתורית בשם דייוויד שניידרמן, שכונה "מלך האסיד", הסתובב בין האורחים עם מזוודה מלאה בכל טוב. באופן מוזר ומחשיד, אותו שניידרמן נעלם כאילו בלעה אותו האדמה מיד לאחר הפשיטה ולא הועמד לדין, מה שהוביל לספקולציות רבות כי הוא היה למעשה סוכן מושתל או מלשין משטרתי. קית' ריצ'רדס, שהיה תחת השפעת LSD באותו רגע, סיפר מאוחר יותר כי כשראה את השוטרים דופקים בדלת, הוא היה משוכנע שמדובר בחבורה של גמדים כחולים והזמין אותם להיכנס בנימוס בריטי אופייני.

השוטרים הפכו את הבית, ערכו חיפוש מדוקדק, ראיינו שמונה גברים ואישה אחת ומצאו שלל טבליות וחומרים חשודים שנשלחו לבדיקה במעבדה המשטרתית. ריצ'רדס וגם מיק ג'אגר נעצרו במקום. הזמרת מריאן פיית'פול בדיוק יצאה מהמקלחת כשהשוטרים פרצו פנימה. היא נמצאה עירומה כביום היוולדה, ובדיווחים הסנסציוניים של העיתונות באותה תקופה נכתב כי היא עטפה את גופה בשטיח פרווה ענק כדי לכסות את עצמה.

במהלך פשיטת המשטרה לקחו השוטרים מספר פריטים ובהם מקלות קטורת סיניים החשודים בנסיון להסוות את הריח המתוק של הקנאביס. ג'אגר הואשם בכך שהחזיק באופן בלתי חוקי בארבע טבליות אסורות (שבפועל היו חוקיות באיטליה, משם הביא אותן, אך לא בבריטניה). הוא טען שקיבל מרשם מרופא ושזה חוקי לחלוטין.

ריצ'רדס הואשם בסעיף מוזר של "התרת השימוש בביתו בקנאביס", כאילו היה בעל מועדון אחראי. פיית'פול תיארה את הרגעים הקשים בספרה: "היה זה רגע בו חשבנו שהנה הכל נחרב. וכל זה בשביל מה? בשביל לקיחת אל.אס.די כדי לראות את אלוהים? מיק היה כלוא שם עם רוברט פרייזר. רוברט קיבל את גורלו אך מיק לא. הוא היה נסער יותר משאי פעם ראיתי אותו. הוא לא שיער בחלומותיו ההזויים שמשהו כזה יקרה לו. הוא ישב בתא שלו וכל הזמן מילמל, 'מה אני אעשה?'. הוא בכה ללא שליטה ואני התפרצתי עליו, כי לא יכולתי לשאת ממנו רגש שכזה. לבושתי, אודה שלא הייתי עם חמלה כלפיו אז. 'לעזאזל, מיק, תשתלט על עצמך! מה השוטרים יחשבו עליך אם תתנהג ככה? אתה רק נותן להם סיבות לכל זה. הם יחשבו שאתה כוכב מפונק וחסר עמוד שדרה'. הוא הפסיק מיד לבכות. ראיתי שהוא הופתע מאד מתגובתי השגויה. הייתי צריכה להיות סימפטית כלפיו. בעוד שקית' באמת היה פורע חוק, מיק היה שבור לב, אבל הצליח לכתוב מהחוויה הזו שירים".

מיק וקית' כפרו באשמה ושוחררו בערבות כדי להופיע למשפט ב -22 ביוני. מחוץ לבית המשפט המתין קהל מעריצים צעירים לראות את הכוכבים, אך שני הגברים הורחקו במכונית שנסעה מאחורי הבניין. האדם השלישי במסיבת המעצר, רוברט פרייזר, בעל גלריה ודמות מפתח בסצנת האמנות, הואשם בהחזקת הרואין ושמונה כמוסות אסורות.

עתיד הרולינג סטונס היה בספק מאותו רגע, בגלל מעצרם המתוקשר של שני אלו. גזר הדין הראשוני היה קשה – מאסר בפועל. הטיימס, עיתון מוביל, פרסם כתבה שכותרתה WHO BREAKS A BUTTERFLY ON A WHEEL. הגלגל בכותרת התייחס ל"גלגל שבירה", מכשיר עינויים והוצאה להורג מימי הביניים שנועד לריסוק עצמותיהם של פושעים כבדים (ובמקרה הזה - פרפרים שנועדו להיות חופשיים). המשמעות לשאול "מי שובר פרפר על גלגל?" זה כמו לשאול: למה להשתמש בכוח מופרז, אכזרי וחסר פרופורציה כדי להשמיד משהו קטן וחסר ישע? זהו נכתב כלעג לשימוש בתותחים כבדים כדי להרוג זבוב. הכתבה הזו יצרה סערה וערעור העונשים הומתקו. הלהקה שרדה, אבל התמימות של שנות השישים נגמרה באותו יום בבית הכפרי בסאסקס.

לאן לעזאזל נעלם הפרפר? ב-12 בפברואר בשנת 1995 נעלם פיליפ קריימר, הבסיסט לשעבר של להקת פרפר הברזל. מה קרה שם? בואו לקרוא...

זה נשמע כמו התחלה של סרט מתח הוליוודי, אבל עבור משפחת קריימר ועולם המוזיקה, זו הייתה מציאות מצמררת שנמשכה יותר מארבע שנים. ב-29 במאי 1999, השמש הקליפורנית קפחה על קניון דקר במאליבו. צלם חובב, שחיפש לוקיישן מושלם וקצת ביזארי לצילום מכוניות ישנות שנהרסו והושלכו לתחתית הקניון, נתקל במשהו שלא ציפה לו. בין השיחים והסלעים, בתוך שלד של מכונית מסחרית מדגם פורד אירוסטאר, נחו שרידי גופתו של פיליפ טיילור קריימר. זה היה סוף טראגי לסיפור שהתחיל בגיטרת בס והסתיים בקונספירציות חובקות עולם.

קריימר לא היה סתם עוד שם ברשימת הנעדרים. הוא היה הבסיסט לשעבר של להקת הרוק IRON BUTTERFLY הרכב שנחשב לאחד מאבות המזון של המטאל והפסיכדליה. הלהקה הזו חקקה את שמה בהיסטוריה בזכות הלהיט המפלצתי IN-A-GADDA-DA-VIDA. אמנם קריימר הצטרף לחגיגה קצת אחרי הלהיט ההוא, והיה חבר בלהקה משנת 1974 ועד 1977, תקופה לא מזהירה ללהקה, אבל הוא הביא איתו אנרגיות חדשות. הוא ניגן בשני תקליטים של הלהקה: SCORCHING BEAUTY ו-SUN AND STEEL. למרות שהמבקרים טענו שהתקליט נפל בין הכיסאות של הרוק הפסיכדלי לרוק האצטדיונים, קריימר בלט בכישרונו.

אבל כשלאחר מכן הוא פנה לעיסוקים אחרים, התברר שהאיש הוא גאון אמיתי, ולא רק במוזיקה. כבעל תואר מהנדס, הוא עבד על טיל ה-MX עבור משרד ההגנה האמריקאי, ומאוחר יותר הקים חברת מולטימדיה והתמחה בשיטות לדחיסת צילומי וידאו באמצעות פרקטלים. הוא אפילו טען שמצא משוואה מתמטית שיכולה לאפשר תקשורת מהירה ממהירות האור. השילוב הזה בין רוק למדע בדיוני הפך את החיים שלו למרתקים, אבל הסוף היה אפל הרבה יותר.

ב-12 בפברואר 1995 הוא היה בדרכו לשדה התעופה בלוס אנג'לס כדי לאסוף משם שותף עסקי ומשקיע פוטנציאלי. לאחר מכן הוא המשיך לנסוע וביצע שיחות מהטלפון הסלולרי, סדרה של שיחות שהפכו לצוואה המוקלטת שלו. הוא התקשר לאשתו (כשהוא קורא לה "אמא אדמה"), ולמי התקשר אחר כך? לרון בושי - המתופף של להקתו לשעבר וחברו הקרוב. בשיחה לבושי הוא אמר לו שהוא אוהב אותו יותר מאשר את החיים עצמם. ובסוף גם התקשר למשטרה.

בשיחה האחרונה למוקד החירום 911, אמר קריימר את המשפט המצמרר: "אני הולך להתאבד ואני רוצה שכולם ידעו שאו. ג'יי. סימפסון חף מפשע. הם עשו את זה". וזה הרגע שבו הסיפור הופך למוזר באמת. הוא כביכול התייחס לראיות שגילה כשנשכרו שירותיו כדי לנתח את האותנטיות של קלטת וידאו במשפט הרצח המתוקשר נגד שחקן הפוטבול הנודע. קריימר, עם המומחיות שלו בווידאו דיגיטלי, היה משוכנע שגילה מניפולציות בצילומים שהוצגו כראיות, ושהמתמטיקה מוכיחה את חפותו של סימפסון. האם הוא ידע משהו שאסור היה לו לדעת?

מאותו רגע, לא נשמע יותר מקריימר בן ה-42 והיעלמותו הובילה לחיפוש מאסיבי אחריו. השמועות רצו בטירוף. האם הוא התאבד בגלל לחץ נפשי? האם חוצנים חטפו אותו בגלל הנוסחה הסודית שגילה? או אולי מישהו רצה להשתיק אותו בגלל המידע על משפט סימפסון? התשובה החלקית התקבלה אחרי ארבע שנים וחצי טראומטיות וסוחטות עבור משפחתו, באותו קניון מבודד, בתוך רכב חלוד שהמתין בדממה שמישהו ימצא אותו. המשטרה קבעה בסופו של דבר שמדובר בהתאבדות, אבל המסתורין סביב השיחה האחרונה והגאונות של האיש שחיבר בין פרפרים מברזל לטילים גרעיניים, נשאר באוויר עד היום.

זפלין שוברת את הקרח! ב-12 בפברואר בשנת 1975 הופיעה להקת לד זפלין את הופעת הסולד-אאוט השלישית שלה באולם המדיסון סקוור גארדן בניו יורק.

בחוץ, העיר ניו יורק נראתה כמו ארטיק ענק; סופת שלגים אימתנית השתוללה ברחובות, שיתקה את התנועה וצבעה את התפוח הגדול בלבן בוהק ומקפיא. אבל בתוך אולם המדיסון סקוור גארדן, הטמפרטורות איימו להמיס את הגג. להקת לד זפלין, המפלצת הדו-ראשית של עולם המוזיקה, עלתה להופעת הסולד-אאוט השלישית שלה ברציפות באולם המפורסם, והוכיחה ששום מזג אוויר לא יכול לעצור אותה.

הקהל, שהצליח להשתחל פנימה למרות הכאוס בחוץ, קיבל תמורה מלאה לכרטיס. רוברט פלאנט, הסולן בעל רעמת השיער והכריזמה הבלתי נגמרת, פנה לקהל המעריצים המשולהב ושיתף אותם בקשיי ההגעה: "בקושי הצלחנו להגיע מבית המלון לאולם. אתם מאמינים? אנשים התקשרו אליי היום לטלפון כדי לבדוק אם ההופעה הזו תהיה. ובכן, זה נהדר שיש שלג. זה משנה את האווירה של העיר. שלג זה טוב". הקהל, כמובן, שאג בהסכמה. מבחינתם, אם זפלין בעיר, השמש זורחת גם באמצע הלילה.

יש שאמרו כי הערב הזה נרשם כהופעה הטובה ביותר בסיבוב ההופעות של אז. האנרגיות היו בשמיים, אבל לא הכל עבר חלק – לפחות לא עבור יזם צעיר וחצוף אחד בקהל. במהלך ביצוע השיר THE SONG REMAINS THE SAME, קלטו עיני הנץ של פלאנט התרחשות חשודה בקהל. תוך כדי שירתו, הוא ציין במיקרופון כי הוא רואה בחור שמוכר בצד חולצות טי-שרט עם לוגו הלהקה – וללא שום אישור רשמי. פלאנט המקצוען המשיך לשיר כאילו כלום לא קרה, אבל המנגנון המשומן (והמפחיד למדי) של הלהקה נכנס לפעולה; אנשי הצוות פנו מיד לטפל ברוכל הסורר כהוגן. ככה זה כשמתעסקים עם הביזנס של הגדולים.

אבל החיים של חברי לד זפלין בניו יורק לא היו רק עבודה קשה על הבמה. בשהיית הלהקה בעיר, נהנו החברים מבילויים שונים ומגוונים כיאה לכוכבי רוק במעמדם. הגיטריסט ג'ימי פייג' ניצל ערב פנוי והלך לראות הופעה של הזמרת לינדה רונסטאדט, כשהוא מלווה בחברו הגיטריסט הפרוע, ג'ו וולש (האיש שמכר לו במחיר מציאה בשנת 1969 גיטרת גיבסון לס פול ושינה בכך את צלילי הרוק הכבד הקלאסי). רוברט פלאנט, מצדו, העדיף את חיי הלילה הסוערים ונהנה מבילוי במועדונים השונים. בין דרינק לדרינק, הוא לא ויתר על האהבה האמיתית שלו ופשט על חנויות תקליטים מקומיות, בהן התחמש בכל טוב מוזיקלי.

מי שהתלווה אל הלהקה והפך לצל שלה בימים אלו היה כתב המגזין רולינג סטון הצעיר והמבריק, קאמרון קרואו. הנוכחות שלו שם הייתה סוג של נס דיפלומטי. לאחר חרם של כמה שנים שעשה ג'ימי פייג' נגד העיתון – בעקבות ביקורת רעה מאד וקטלנית שפורסמה שם על תקליט הבכורה שלהם, אותה כתב המבקר ג'ון מנדלסון – הצליח קרואו, בקסמו האישי ובכישרונו, להתחבב על הלהקה. הוא לא רק קיבל גישה, אלא הצליח להחזיר את אמונה של הלהקה בעיתון הזה בו כתב, ואף הביא אותם לבסוף לשער המגזין. נראה שגם סופות שלגים וגם משקעי עבר לא יכולים לקרר את הלהט של לד זפלין בשיא כוחה.

האיש שהצית את האש בקלידים. ב-12 בפברואר בשנת 1939 נולד ריי מנזרק, אורגניסט להקת הדלתות.

באותו יום הגיח לעולם ריימונד דניאל מנזרק ג'וניור, מי שלימים נודע כריי מנזרק, האיש ששינה את פני הרוק לנצח. הוא לא היה סתם קלידן; הוא היה האדריכל הצלילי של להקת THE DOORS, האיש שהחזיק את המבנה כולו בזמן שהסולן ג'ים מוריסון ריחף בספירות אחרות. אבל לפני שהפך לאייקון, מנזרק היה בכלל בדרך לקריירה אחרת לגמרי. תאמינו או לא, הוא חלם להיות שחקן כדורסל, אך מאמנו הציב לו אולטימטום: תשחק רק בהגנה, או שלא תשחק בכלל. מנזרק, בעל רוח חופשית כבר אז, עשה אחורה פנה והלך ללמוד קולנוע באוניברסיטת UCLA. ההחלטה הזו התבררה כגורלית, שכן שם הוא פגש סטודנט לקולנוע אחר, בחור ביישן ומופנם בשם ג'ים מוריסון.

המפגש הגורלי ביניהם התרחש בחוף וניס בקיץ של 1965. מוריסון סיפר למנזרק שיש לו "קונצרט רוק שמתנגן בתוך הראש" והקריא לו את המילים לשיר MOONLIGHT DRIVE. מנזרק, שהיה בוגר קונסרבטוריון ובעל רקע קלאסי וג'אז, נדהם מהליריקה. התגובה שלו הייתה מיידית: "בוא נקים להקת רוק'נ'רול". וכך נולדה הלהקה. ללהקה לא היה נגן בס קבוע בהופעות. למה? כי לא נמצא בסיסט מתאים מבחינה חברתית (וגם סכום הכסף נראה טוב יותר כשהוא מחולק בין ארבעה ולא חמישה). אז מנזרק היה תזמורת של איש אחד. יד שמאל שלו ניגנה את תפקידי הבס על גבי מקלדת FENDER RHODES PIANO BASS, בעוד יד ימין שלו ניגנה את המלודיות המהפנטות לרוב על אורגן VOX CONTINENTAL. זה היה הסאונד הייחודי והמכשף שאי אפשר היה לטעות בו.

לאחר פירוק הלהקה ומותו של מוריסון ב-1971, מנזרק לא שקט על השמרים. הוא ביקש להמשיך את מותג הלהקה ואף לשיר את הקול הראשי בהרכב. זה לא ממש הצליח ואחרי שני תקליטים הדלתות נסגרו. הוא הוציא תקליטי סולו, הקים את להקת NITE CITY, ואפילו הפיק את התקליטים הראשונים של להקת הפאנק X, ובכך הוכיח שהוא נשאר רלוונטי גם לדור החדש. הוא גם כתב ספר אוטוביוגרפי (שמתופף הלהקה, ג'ון דנסמור, לא פעם גיחך עליו). מנזרק המשיך להופיע ולשמור על הגחלת של הלהקה עד יום מותו (כשהוא אף נאלץ לעמוד למשפט מול דנסמור שכעס עליו כי השתמש בלוגו הלהקה ללא אישורו). הוא הלך לעולמו ב-20 במאי 2013 ברוזנהיים שבגרמניה, לאחר מאבק בסרטן דרכי המרה, כשהוא מותיר אחריו מורשת מוזיקלית מפוארת שאי אפשר לכבות.

בשנת 1972 סיפר מנזרק לעיתון רקורד מירור: "התחלתי ללמוד נגינה בפסנתר כשהייתי בן חמש וממש שנאתי את זה. לא אהבתי את הכלי הזה עד שהגעתי לגיל שמונה, אז שמעתי לראשונה את מוזיקת הבוגי-ווגי. המשכתי ללמוד ולנגן מתוך מחשבה שאהיה עורך דין, כפי שרצו הוריי. תמיד הייתי טוב ב'למרוח' אנשים בבית הספר, אבל המשכתי עם הפסנתר. לא עברתי לנגן באורגן עד שהקמתי את 'הדלתות'. אני חייב תודה למוזיקת הרוק'נ'רול הישנה ולמוזיקת הנשמה השחורה. לולא הן, הייתי משתגע ומתאבד. לא אהבתי את בית הספר ואת התרבות; מוזיקת הנשמה הייתה עבורי היופי החבוי של אמריקה. יש בה חיים. גדלתי בשיקגו והייתי קרוב לשכונות השחורים, שמהם ינקתי צלילים אלו".

הג'נסיס של האקט. ב-12 בפברואר בשנת 1950 נולד הגיטריסט סטיב האקט, לשעבר בלהקת ג'נסיס.

אף אחד בסביבה לא יכול היה לנחש שהעולל הזה יגדל להיות האיש שישנה את פני הרוק המתקדם ויגרום לגיטריסטים בכל העולם לשבור את האצבעות בניסיון לחקות אותו. סטיב האקט, הגיטריסט המוביל לשעבר בלהקת ג'נסיס, הפך עם השנים לאייקון מוזיקלי, אבל הדרך לשם הייתה רצופה בצלילים משונים ומודעות בעיתון.

הסיפור הגדול של האקט התחיל באמת כאשר הוא החליט שנמאס לו לנגן בלוז רגיל. הוא פרסם מודעה קטנה במגזין מלודי מייקר בה חיפש מוזיקאים "נחושים לשאוף אל מעבר לצורות מוזיקליות קיימות". מי שענה למודעה היה לא אחר מאשר פיטר גבריאל, סולן ג'נסיס באותה תקופה. המפגש הזה הוליד שיתוף פעולה שהפך את הלהקה לאחת המובילות בעולם. האקט הביא איתו צליל גיטרה ייחודי, עמוק ומלא, שהשלים את הקלידים של טוני בנקס בצורה מושלמת.

אחד הדברים המדהימים ביותר בקריירה של האקט הוא טכניקת ה-TAPPING (הקשה על המיתרים בשתי הידיים). בעוד שרבים מייחסים את המצאת הסגנון לאדי ואן היילן, האמת ההיסטורית היא שהאקט עשה זאת שנים קודם לכן. האקט סיפר בראיונות שהוא גילה את הטכניקה כשניסה לנגן קטע של באך על גיטרה חשמלית והבין שזה אפשרי רק אם יקיש על המיתרים ביד ימין. ואן היילן עצמו הודה שהושפע ממנו, והאקט התייחס לכך בהומור ואמר: אדי ואני מעולם לא דיברנו על זה, אבל כן, הוא נתן לי קרדיט על ה-TAPPING".

בשנת 1975 ספגה להקת ג'נסיס מכה קשה, שאיימה לסיים את דרכם המשותפת של ארבעת החברים הנותרים. היה זה עם פרישתו של סולן הלהקה הכריזמטי והתיאטרלי, פיטר גבריאל. בתחילה עלה הרעיון להפוך את ג'נסיס ללהקה אינסטרומנטלית. לאחר מכן האזינו החברים לקלטות רבות ששלחו להם זמרים שביקשו להצטרף, אך לשווא. בתקופה זו של חוסר ודאות יצא גם אלבום סולו ראשון של חבר בלהקה. באופן מפתיע, האלבום הראשון לא הגיע מכיוונו של הסולן הפורש, אלא דווקא מגיטריסט הלהקה, סטיב האקט. האלבום, שנקרא VOYAGE OF THE ACOLYTE, מכיל רגעים מוזיקליים יפהפיים שאינם נופלים ברמתם מאלה של להקת האם. פיל קולינס ומייק ראת'רפורד ניגנו עם האקט באלבום זה, וקולינס אף תרם את שירתו. היה זה עוד לפני ששקל לעבור לקדמת הבמה ולעמדת הסולן בג'נסיס. אין ספק שהאלבום של האקט גרם לו לשקול, שנתיים לאחר מכן, יציאה בטוחה מהלהקה לטובת קריירת סולו.

ההזדמנות של האקט ליצור את האלבום הגיעה עם פרישתו של גבריאל. הוא חש שלא בנוח עם האלבום האחרון שהקליטה הלהקה עם גבריאל, THE LAMB LIES DOWN ON BROADWAY, וטען שהמוזיקה שבו אינה משקפת את היופי האמיתי של הלהקה. הוא רצה ליצור אלבום שיהיו בו אלמנטים רומנטיים, שאת חסרונם הרגיש באלבום האחרון; בתקופה ההיא הפך גבריאל לדמות הדומיננטית בג'נסיס והותיר את ארבעת האחרים בצל, לפחות בעיני התקשורת. ההקלטות לאלבום החלו באולפני KINGSWAY שבלונדון. האולפן לא היה פעיל מדי יום לפני השעה שש בערב, ולכן ההקלטות נערכו בשעות הלילה – דבר שהתאים מאוד להאקט ולמוזיקה שיצר. הקונספט של האלבום התבסס על קלפי טארוט, כאשר כל קטע התייחס לקלף שונה.

האקט חש רעננות בעבודה עם קולינס וראת'רפורד מחוץ למסגרת של ג'נסיס. ייתכן שאחת הסיבות לתחושת החופש שלו הייתה היעדרו של קלידן ג'נסיס, טוני באנקס, הידוע בגישתו המחמירה כלפי מוזיקה ואנשים. האלבום כולו הוקלט במשך חודש, כשהאקט ממעט לישון בין ההקלטות וניזון בעיקר מסיגריות וממרק עוף ממכונה שהוצבה באולפן.

האקט אמר אז בראיון לרקורד מירור: "האלבום כולל גם חומרים שמקורם בימי טרום ג'נסיס. אינני מרגיש קרוב לגיטרה יותר מאשר לכל כלי אחר. באלבום התעסקתי עם קלידים; לא ניגנתי קודם בקלידים וזה היה כמעט כמו לחבר משפט בשפה זרה. הכלי היחיד שאני בקיא בו במידה כלשהי הוא הגיטרה. לא הרגשתי חובה לעשות את התקליט, פשוט רציתי מאוד לעשות אותו. כתבתי שירים לכלים שונים. רציתי להפיק, רציתי לראות אם אני יכול לסמוך על עצמי. כל מוזיקאי מרגיש את הצורך הזה. הדבר הסב לי עונג רב. העניין התחיל כהימור, אך כמעט הכל הצליח, למעט כמה דברים שלא. זה לא תקליט רוק.

אני לא יודע מהי מוזיקת ​​רוק. תמיד קישרתי את זה עם אלביס פרסלי. לאלבום אין הרבה קשר לזה – הוא פסטורלי מדי ובכל זאת... במקומות מסוימים בו קיים הדחף הזה. גם TUBULAR BELLS זו לא מוזיקת רוק. זה אלבום מאוד נעים שלא צורם יותר מדי מבחינה דינמית. אם אתה מנהל שיחה, המוזיקה של התקליט ההוא לא תפריע. אם לוקחים את האלבומים המצליחים ביותר בשנתיים האחרונות, כמו זה של מייק אולדפילד ו'הצד האפל של הירח', אין להם את הטווחים הדינמיים העצומים האלו. אני לא רוצה להגיד שזו מוזיקת מעליות ברמה גבוהה, אבל זה מתקרב לשם.

אינני שמח ליצור מוזיקת ​​רקע. אני מקווה שאנשים יקשיבו לאלבום שלי לפחות פעם אחת. התקליט הזה, וגם תקליטי ג'נסיס, דורשים יותר מהקהל מאשר מייק אולדפילד או פינק פלויד. אני מאוד רכושני לגבי האלבום שלי, בדיוק כמו הורה המדבר על ילדו. אבל לא כולם יבינו את זה: יש רוח אוניברסלית, אבל אין מוזיקה אוניברסלית".

בתחילה חשב האקט לקרוא לאלבום PREMONITIONS, אך השם נדחה על ידי מנהל חברת התקליטים CHARISMA שהוציאה את האלבום. השם שהוצע להאקט על ידי החברה היה VOYAGE OF THE ACOLYTE. רק מאוחר יותר גילה כי השם שהוצע לו היה אמור לשמש לתקליט אחר בחברה, שגם הוא התבסס על קלפי טארוט, אך משנגנז אותו תקליט – הועבר השם להאקט, שהצליח לשזור פה קטעים רומנטיים מרחפים עם צלילי מלוטרון וחליל צד יפהפה של אחיו, ג'ון האקט, שניגן באלבום גם בסינטיסייזר.

סטיב האקט מנגן באלבום במלוטרון ותפקידיו אינם נופלים מאלה של טוני באנקס; הוא מפליא לנגן בכלי זה עם המון רגש. מנגד, יש כאן קטעי רוק אגרסיביים שמזכירים פה ושם את הלהקה שפיל קולינס הקים שנה לאחר מכן במקביל לג'נסיס – BRAND X. סאלי אולדפילד, אחותו של מייק, שרה כאן בקול מלאכי את קטע הסיום שנקרא SHADOW OF THE HIEROPHANT. השיר נכתב על ידי האקט וראת'רפורד על בסיס לחן ששניהם יצרו בעבר לג'נסיס, אך לא נעשה בו שימוש במסגרת הלהקה.

כשהאלבום יצא בנובמבר 1975, הוא נכנס למצעד הבריטי למקום ה-30. במגזין מלודי מייקר נכתב עליו בביקורת: "כמעבד תזמורתי, האקט יצר תפקידים מעניינים ביותר לכל כלי. לא מדובר באלבום שגרתי של גיטריסט אלא ביצירה אולפנית משותפת שזורמת בקלות".

הדבר גרם לחברי ג'נסיס להבין שאם יש עניין באלבום סולו של חבר להקה, סביר שיהיה עניין במוזיקה שהלהקה תיצור יחד, גם ללא פיטר גבריאל. הצלחת האלבום לא התקבלה בעין יפה אצל טוני באנקס הקלידן, שהפגין קנאה כלפי הגיטריסט. להקת ג'נסיס הצליחה ליצור אלבום אחד באווירה טובה בשם TRICK OF THE TAIL שיצא ב-1976, אך שנת 1977 הביאה עמה אלבום שדחק את סטיב האקט הצידה, עד כדי כך שהחליט לפרוש. מזה זמן רב, האקט הוא היחיד מכל חברי ג'נסיס שדואג לשמר בהופעותיו את יצירות העבר המופלאות ההן. כל השאר די התנערו מהן וחבל שכך.

בעיתון 'לידר פוסט' הקנדי נכתב אז בביקורת על התקליט: "תקליט רוק זה, בעל אופי קלאסי, מהווה יצירה משלימה ומשובחת לתקליט הסולו של כריס סקוויר. האקט יצר אלבום אטרקטיבי מאוד, עם רגעים אקוסטיים וחשמליים שזורמים ומתערבבים תוך שמירה על מתח אטמוספרי יפהפה ביניהם. האלבום מוזיקלי יותר ופחות קשוח ממה שיצא לאחרונה מג'נסיס, כשהוא משוחרר מניסיונותיו המכוונים של פיטר גבריאל להשפיע. היופי והבהירות המושלמים בכתיבתו של האקט מרתקים הרבה יותר. זו יצירת קונספט מעוררת דמיון ומסעירה".

לעומת זאת, בעיתון 'אסקוט טיימס' האנגלי התלהבו פחות מהתקליט: "עתה, ללא ספק, מעריצי ג'נסיס – שאני נמנה עמם – יקנו את ההוצאה הזו בכמויות שיבטיחו את הצלחתה, אך אני מצאתי אותה מאכזבת. המוזיקה יפה ועדינה אבל די חסרת משמעות; בתוך תערובת של אפקטים מיוחדים אין נושא קוהרנטי אמיתי, או בימוי אפקטים הכולל מבחר קולות שיעול ללא כל אינדיקציה מדוע נכללו. רוב הרצועות הולחנו ועובדו אך ורק על ידי סטיב האקט, המנגן בגיטרות אקוסטיות וחשמליות כמו גם במלוטרון. הרגע הטוב ביותר באלבום לא מגיע מסטיב אלא מאחיו ג'ון, המעניק ליווי חליל מרגש. התוצאה הכללית מאכזבת וכדאי שסטיב יישאר לנגן עם ג'נסיס".

ובכן, זהו קול התקופה. אני לא מסכים עם הביקורת הזו כלל וכלל – אבל על טעם וריח אין להתווכח, נכון?

ענייני המשפחה של ג'ימי הנדריקס. ב-12 בפברואר בשנת 1968 הגיע ג'ימי הנדריקס להופעה עם האקספריינס שלו בסיאטל. שם הוא פגש, לראשנה מזה שבע שנים, את משפחתו. אביו בא לשדה התעופה כדי לקבלו.

הנדריקס חזר לבית אביו לאחר ההופעה כדי לבלות את הערב עם המשפחה והחברים, בזמן שהמתופף מיץ' מיצ'ל והבסיסט נואל רדינג פנו למלון שלהם. הוא נהנה ממפגש חם עם אביו, והצלחתו של הבן הייתה מקור לגאווה אדירה לכל משפחת הנדריקס.

רדינג כתב בספרו: "בסיאטל, משפחתו של ג'ימי חיכתה לנו בשדה התעופה. זו הייתה שיבת ניצחון. ג'ימי קיבל את מפתח העיר, ומיץ' ואני הרגשנו מקובלים ומאושרים במפגש המשפחתי. התמסטלתי עם אחיו של ג'ימי, ליאון, ותפסתי את הרגע המוזר עם מצלמת הסופר-שמונה החדשה שלי. עם זאת, זו הייתה הפסקה קצרה מהרגיל, וכשחזרנו לאחר מכן לדרכים, מצב הרוח היה בהתאם".

פניתי גם לספרו של מיטשל, שכתב שם: "למחרת הופענו בסיאטל, עיר הולדתו של ג'ימי, כמובן. אני לא בטוח כמה זמן חלף מאז שהוא היה שם או מתי בפעם האחרונה ראה את קרוביו – כמה שנים, בהחלט. אני יודע שהחזרה לשם העסיקה את מחשבותיו במשך זמן מה, והוא כנראה קצת חשש מכך. בכל מקרה, הם פגשו אותנו בשדה התעופה; משפחה מקסימה, האבא איש מקסים. הוא נישא בשנית והיו שם בנות יפות, קרובות משפחה חדשות של ג'ימי. אני זוכר אותו אומר: 'הו, את אחותי? באמת?'. אל, אבא של ג'ימי, היה כמובן מאושר לראות את בנו ובאמת מרוצה מכך שהוא נראה טוב. כולנו הלכנו לביתו של אל אחר הצהריים, ולאחר מכן, אחרי ההופעה, ג'ימי חזר לבלות איתם את הערב. אני חושב שבביקור הזה בסיאטל, ג'ימי התבקש לחזור לבית הספר הישן שלו, תיכון גארפילד – שממנו סולק בעבר – כדי לדבר שם בעצרת הבוקר. הוא לא רצה לעשות את זה, אבל הוא ראה את ההומור בכל המצב הזה".

ב-12 בפברואר בשנת 1971 יצא תקליטון חדש ללהקת דיפ פרפל, עם שני שירים שלא נכללו בגרסת התקליט FIREBALL באנגליה. השיר הראשי היה STRANGE KIND OF WOMAN והצד השני בא עם השיר I'M ALONE הקצבי לא פחות.

השנה היא 1971. חברי להקת דיפ פרפל נמצאים על גג העולם, או לפחות משקיפים עליו ממרומי המצעדים. אחרי שהוכיחו לעולם שהם יודעים לייצר רעש איכותי, הם היו תחת לחץ עצום לשחזר את ההצלחה המסחררת של הלהיט הקודם שלהם, BLACK NIGHT. המעריצים היו רעבים, חברת התקליטים הייתה לחוצה, והחבר'ה היו צריכים לספק את הסחורה. וכך, ביום קריר אחד בפברואר, נחת בחנויות התקליטון החדש שהכיל שני שירים שכל חובב רוק חייב להכיר.

בצד א' התנוסס בגאווה השיר STRANGE KIND OF WOMAN, ובצד ב' הסתתר לו היהלום הגולמי I'M ALONE. בניגוד למה שרבים חושבים, השירים הללו לא היו סתם שאריות חימום; הם היו תוצר של תקופה פרועה, יצירתית וקצת מפחידה בחיי הלהקה.

כדי לקבל השראה (ולברוח קצת מההמולה), הלהקה ארזה את הציוד והרחיקה עד למחוז דבון הפסטורלי בדרום-מערב אנגליה. המקום היה רחוק מלהיות מלון חמישה כוכבים – הוא היה יותר כמו תפאורה לסרט אימה גותי. רוג'ר גלובר הבסיסט הסביר: "כתבנו את השיר בדבון (מחוז בדרום-מערב אנגליה) בבית שנקרא THE HERMITAGE בו התאכסנו כדי ליצור שירים לתקליט FIREBALL. זו הייתה תקופה מטורפת עם הרבה רוחות רפאים וסיאנסים - תקופה נהדרת בהיסטוריה של הלהקה. השיר נכתב שם, למעשה, ועדיין יש לי הקלטות של הג'אם הראשון שממנו הגיע השיר הזה, וזה לא ממש השתנה מהג'אם". אתם יכולים רק לדמיין את הסצנה: חבורה של רוקרים ארוכי שיער, מנגנים בווליום שמרעיד את הקירות בבית רדוף רוחות, ומנסים ליצור את הדבר הגדול הבא.

השיר המרכזי, שכולנו מכירים היום בתור STRANGE KIND OF WOMAN, כמעט ויצא לעולם תחת שם אחר לגמרי ופרובוקטיבי הרבה יותר: PROSTITUTE. באופן לא מפתיע, המנהלים בחליפות המעונבות חששו שהשם הזה קצת יקשה על השמעות ברדיו, והציעו לשנות אותו. הלהקה הסכימה, אבל התוכן נשאר אותו תוכן. אז על מי נכתב השיר? ובכן, כאן העלילה מסתבכת. הזמר איאן גילאן, האיש והקול, סיפק לאורך השנים כמה גרסאות סותרות ומשעשעות לגבי "המוזה" שלו.

בגרסה אחת, הוא הציג את השיר בהופעה כך: "זה שיר על חבר שלנו שהתעסק עם אישה מאוד רעה וזה היה סיפור עצוב. הם התחתנו בסוף. וכמה ימים אחרי שהם התחתנו הגברת מתה". נשמע טרגי? חכו, יש עוד. בהזדמנות אחרת, גילאן החליט לפתוח את הקלפים ולספר סיפור מורכב יותר, שאולי מרמז שהשיר לא עוסק באישה ספציפית אחת, אלא בערבוב של זיכרונות ורגשות מתקופת התבגרותו.

בהמשך, גילאן נתן גרסה קצת שונה של ההיסטוריה של השיר: "אהבתי את האישה ההיא בצורה מוזרה אבל כך גם די הרבה אנשים אחרים. היא גם אהבה אותם ונתנה להם תמורה טובה עבור כספם. נכשלתי כישלון חרוץ כשניסיתי להניא אותה מההרגל. היא אמרה שזה לא הרגל, זה החיים שלה ומה ידעתי בכלל? העובדה היא שהשיר הזה לא עוסק באישה אחת אלא באוסף של ריגושים ואכזבות, ולחבילה כזו אפשר לקרוא רק ננסי. גדלתי מהר, התמימות מתה". אז ננסי, אם היא בכלל הייתה קיימת, הפכה לסמל של אהבה נכזבת, התבגרות מהירה ורוק קלאסי בלתי מעורער.

מעניין לגלות שהייתה הפרדה גיאוגרפית מעניינת בהפצת השיר: בעוד שבבריטניה הוא יצא רק כסינגל עצמאי ולא נכלל בתקליט FIREBALL המקורי, בגרסאות שיצאו בארצות הברית, קנדה ויפן, הוא דווקא כן נכנס לרשימת השירים בתקליט, על חשבון שיר אחר בשם DEMON'S EYE.

השיר הזה הפך לאחד מרגעי השיא בהופעות החיות של הלהקה. שם קרה הקסם האמיתי. כשדיפ פרפל ביצעה את השיר על הבמה, גילאן והגיטריסט ריצ'י בלאקמור היו מנגנים באמצע דו-קרב של גיטרה ושירה. זה היה דיאלוג מוזיקלי מרהיב: בלאקמור היה מנגן רצף של תווים מורכבים בגיטרה שלו, וגילאן היה חוזר אחריו בדיוק מושלם באמצעות הקול שלו בלבד. זה תמיד הסתיים בצרחה ארוכה מאוד וגבוהה של גילאן לפני שהלהקה חזרה לנגן את השיר המקורי. הקהל, כמובן, יצא מדעתו.

אבל אסור לשכוח את צד ב'. השיר I'M ALONE, שחיכה בסבלנות בצד השני של התקליטון, הוא פנינה בפני עצמה. זהו שיר קצבי, עם גרוב מדבק, שלעיתים נדחק לשוליים בגלל ההצלחה המסיבית של אחותו הגדולה בצד א'. הוא נחשב במשך שנים ליהלום אבוד עבור מעריצים שרכשו רק את התקליטים הגדולים, עד שצץ מחדש בהוצאות מחודשות ואוספים מאוחרים יותר. השיר נכתב גם הוא באותם סשנים פוריים באחוזה בדבון, ומשלים את התמונה של להקה שנמצאת בשיא הכוח היצירתי שלה, מסוגלת לשלוף להיטים מהשרוול גם בין סיאנס לגירוש שדים.

אז בפעם הבאה שאתם שומעים את הריף הפותח של STRANGE KIND OF WOMAN, תזכרו את ננסי, את הבית רדוף הרוחות בדבון, ואת החבורה שהפכה את שנת 1971 לשנה רועשת, סגולה ונהדרת במיוחד.

סאם אנדרו - יד ימינה של ג'ניס ג'ופלין - הלך. ב-12 בפברואר בשנת 2015 מת הגיטריסט סם אנדרו, שידוע בעיקר בעבודתו עם ג'ניס ג'ופלין. בן 73 במותו.

העולם נפרד מאחת הדמויות הססגוניות והחשובות ביותר שיצאו מסמטאותיה של סן פרנסיסקו בשנות השישים. סם אנדרו, הגיטריסט המחונן שידוע בעיקר כמי שעמד לצדה של ג'ניס ג'ופלין וסיפק לה את הצליל המחשמל ההוא, הלך לעולמו והוא בן 73. זה קרה עשרה שבועות בלבד לאחר שלבו, אותו לב שידע עליות ומורדות של רוק'נ'רול, כשל. הוא לקה בהתקף לב חמור שגרר אחריו שרשרת סיבוכים רפואיים לאחר ניתוח לב פתוח, ולבסוף נכנע.

אבל הסיפור של אנדרו הוא הרבה יותר מסוף עצוב; הוא חתיכת היסטוריה רועשת במיוחד. הכל התחיל אי שם בשנת 1965, כאשר אנדרו חבר לבסיסט פיטר אלבין. השניים הקימו את להקת BIG BROTHER AND THE HOLDING COMPANY מתוך הקלחת הרותחת של סצנת הפולק והרוק הפסיכדלי בסן פרנסיסקו. הם ניגנו באחוזות ישנות ובאולמות נשפים שהוסבו למועדונים, אבל משהו היה חסר. המנהל שלהם באותה תקופה, צ'ט הלמס, היה האיש עם החזון. הוא הכיר זמרת בלוז צעירה ופרועה מטקסס בשם ג'ניס ג'ופלין ושכנע אותה להצטרף לחבורה הגברית הזו.

בהתחלה, השידוך הזה לא נראה כמו כפפה ליד. חברי הלהקה חרקו שיניים, לא בטוחים איך הקול הצרוד והנוכחות הכאוטית של ג'ופלין ישתלבו עם הסאונד הפסיכדלי שלהם. אך הם הסכימו, בעיקר כי לא הייתה אופציה טובה יותר בשטח באותו רגע, וטוב שכך. השילוב הזה הוליד את אחד הכוחות החזקים ביותר במוזיקה האמריקאית.

עם ג'ופלין בחזית, הלהקה נכנסה לאולפן והקליטה שני תקליטים ששינו את פני המוזיקה. השיא הגיע בפסטיבל מונטריי המפורסם של שנת 1967. הלהקה עלתה לבמה ונתנה הופעה שתיזכר לדורות, כשהחברים מספקים את אחד הרגעים הגדולים ביותר בפסטיבל כולו. הקהל נותר פעור פה, וסם אנדרו היה שם, מחזיק את הקצב ומנסר בגיטרה.

התקליט המפורסם ביותר שלהם, CHEAP THRILLS, שיצא ב-1968, הפך לקלאסיקה מיידית והכיל בתוכו פנינים מוזיקליות שעד היום גורמות לרמקולים לרעוד. השיר PIECE OF MY HEART למשל, שהפך למזוהה כל כך עם ג'ופלין, היה בכלל גרסת כיסוי לשיר של ארמה פרנקלין. הגרסה של הלהקה לקחה את הנשמה של המקור והזריקה לה מנת אדרנלין פסיכדלית שהפכה אותה ללהיט ענק. השיר COMBINATION OF THE TWO שנכלל בתקליט, נכתב על ידי סם אנדרו עצמו. השיר היה מעין המנון לסצנה כולה ולפסטיבל מונטריי בפרט, ניסיון לתפוס את התחושה של להיות שם ברגע ההוא.

אי אפשר לדבר על התקליט הזה בלי להזכיר את SUMMERTIME. העיבוד המיוחד לשיר של גרשווין היה פרי מוחו של אנדרו. הוא שילב בו השפעות של מוזיקה קלאסית, ובמיוחד של באך, בעבודת הגיטרות הכפולה והמהפנטת, מה שיצר ניגוד מושלם ומרתק לשירה הבלוזית והגולמית של ג'ופלין. זה היה רגע של גאונות מוזיקלית צרופה.

אולם כמו בכל סיפור רוק טוב, האידיליה לא נמשכה לנצח. בסוף 1968, ג'ופלין החליטה שהיא רוצה לעבור לקדמת הבמה באופן רשמי ולפתוח בקריירת סולו. סם אנדרו, שהיה הנפש התאומה המוזיקלית שלה באותה תקופה, עזב את BIG BROTHER יחד איתה. יחד הם הקימו הרכב חדש והקליטו את תקליט הבכורה שלה כסולנית, I GOT DEM OL' KOZMIC BLUES AGAIN MAMA. השניים חלקו הרבה יותר מאשר רק אהבה למוזיקה; הם חלקו גם התמכרות קשה ומסוכנת להרואין. הסמים היו חלק בלתי נפרד מהיצירה, אך גם מההרס העצמי. באחת הפעמים, אנדרו, שהיה משתמש כבד גם הוא, כמעט החזיר את נשמתו לבורא ממנת יתר כשג'ופלין הייתה לצדו, רגע מצמרר שממחיש כמה קרובים היו לקצה.

שנה לאחר מכן, הקשר המקצועי בין השניים התרופף, ואנדרו הצטרף מחדש ללהקה הקודמת שלו שעברה רפורמה ושינויים. יחד הם נכנסו לאולפן כדי להקליט את התקליט BE A BROTHER. בזמן פעילותו המחודשת עם הלהקה, הגיעה הבשורה המרה על גורלה של ג'ופלין. היא מתה ממנת יתר של סמים באוקטובר 1970, והצטרפה למועדון 27 הידוע לשמצה. אנדרו איבד חברה ושותפה לדרך, והעולם איבד קול חד פעמי.

אך המוזיקה המשיכה לנגן. בשנת 1987, הנוסטלגיה עשתה את שלה, ואנדרו ואלבין התאחדו שוב כלהקה. הם המשיכו להופיע ביחד, חורשים את הבמות ומזכירים לעולם את ימי הזוהר של סן פרנסיסקו, עד אוקטובר 2014. במקביל לפעילות הזו, אנדרו, שלא יכל להניח לגיטרה לרגע, הפעיל גם להקה משלו.

הסוף הגיע בתחילת שנת 2015. בינואר, עמוד הפייסבוק של סם אנדרו התריע למעריצים שהגיטריסט נמצא במצב בריאותי לקוי בעקבות בעיות לב קשות וזיהום שהסתבך. אשתו, אליז, שיתפה את המעריצים בכאב ובכנות: "הצוות הרפואי שלו מנסה אפשרויות רבות כדי לפתור את זה אבל התוצאות עלו וירדו ומצבו מידרדר", היא כתבה והוסיפה את המילים הקשות מכל: "אז בצער רב אני מודיעה לכם שלמרות שהכל אפשרי, התחזית שלו בשלב זה גרועה". זמן קצר לאחר מכן, הגיטרה של סם אנדרו נדמה, אך ההדים מהדיסטורשן שיצר לפני עשרות שנים עדיין מהדהדים.

האולמנים מציעים את האפרסק הכי מתוק והכי עצוב שיש! ב-12 בפברואר בשנת 1972 יצא אלבום כפול שני ללהקת האחים אולמן. שמו הוא EAT A PEACH והגיטריסט, דוואן אולמן, כבר לא היה בחיים כדי לחגוג את האירוע.

זה היה רגע של ניצחון מהול בטרגדיה יוונית. גרג אולמן תיאר זאת בדיוק מצמרר: "כאשר האלבום יצא, זה היה הדבר הכי גדול עבורנו עד אז. זה הגיע למעמד של אלבום זהב וזה היה האלבום הראשון שלנו שהגיע לטופ טן. היינו בגיהנום, אבל איכשהו פעלנו יותר מתמיד".

כדי להבין את גודל השעה צריך לחזור מעט אחורה במנהרת הזמן. שנת 1971 הייתה השנה שבה להקת האחים אולמן סוף סוף הגיעה אל הנחלה ואל מה שהיא קיוותה לו יותר מכל - הצלחה מסחרית והכרה אומנותית גורפת. סיבוב ההופעות האינטנסיבי והמוצלח שלה הוליד תקליט כפול שהוקלט בהופעה חיה במועדון פילמור איסט המיתולוגי בניו יורק, תקליט שזינק במצעדים בארצות הברית והפך לתנ"ך של הרוק הדרומי. התקליט ההוא הנציח על גבי ויניל את האש שבערה בלהקה הנהדרת הזו בזמן ההוא. התקשורת המוזיקלית בין החברים הגיעה לשיאים גבוהים ששמורים למעטים בלבד. ניחוחות כבדים של בלוז דביק, רוק מחוספס וג'אז מתוחכם נרקמו יחדיו למפגן מוזיקלי וירטואוזי בו כל המוזיקאים רחשו כבוד עמוק זה לזה והשלימו באופן מושלם אחד את השני כמו חלקי פאזל קוסמי.

ההרכב הזה היה מכונה משומנת היטב. הגיטרה הבלוזית והחודרת של דוואן אולמן, שהיה ידוע בכינוי SKYDOG, קיבלה חיזוק הרמוני מצד הגיטרה העסיסית והמלודית של דיקי בטס. חטיבת הקצב הייתה מפלצת דו ראשית כאשר שני המתופפים של הלהקה, בוץ' טראקס וג'יימו ג'והאנסון, ניגנו תפקידי תופים מורכבים ופוליריתמיים שפעלו יחדיו באופן מושלם וסיפקו שטיח קצבי עשיר. הבסיסט ברי אוקלי סיפק את התדר הנמוך והיציב של הלהקה ושימש כעוגן מלודי בפני עצמו, בעוד שגרג אולמן הצעיר הוסיף לתבשיל הטעים את אורגן ההאמונד הנהדר שלו ואת קולו המחוספס שהיה נשמע כאילו הוא שתה וויסקי ועישן סיגריות עוד לפני שלמד ללכת.

רמת הביטחון הגבוהה בה חשו חברי הלהקה בתקופה ההיא הונצחה בהקלטות הראשונות שנעשו עבור התקליט הרביעי והכפול שלהם. מיד לאחר הקלטת שלושת השירים הראשונים הם יצאו לחופשה מיוחלת בת שלושה שבועות כדי לנשום אוויר. זה היה באוקטובר 1971. אך החברות ביניהם הייתה כה עזה שגם בחופשה שלהם נשארו חברי הלהקה יחד. הם יצאו לבלות באותם המקומות ולעיתים קרובות נפגשו במקום קבוע במייקון ג'ורג'יה שבו אהבו לשתות בירה קרה ולהתמסטל בצוותא.

ב-28 באוקטובר חזר דוואן אולמן מגיחה לניו יורק, שכללה כמה ימים של גמילה מהרואין. זה היה סוד גלוי שדוואן פחד ממזרקים פחד מוות ולכן הוא נהג להסניף את הסם הזה ולא להזריק אותו. כשחזר משם, הוא נראה נקי, רענן ונלהב מתמיד לחזור לעבוד עם הלהקה ולהמשיך את המומנטום האדיר. ביום למחרת העולם חרב. דוואן רכב על האופנוע שלו מסוג הארלי דייווידסון ספורטסטר, וכשהגיע לצומת הרחובות היל וברטלט, משאית שטוחה עם מנוף שעצרה בפתאומיות חסמה את דרכו. דוואן ניסה להתחמק אך פגע בחלק האחורי של המשאית, התעופף מהאופנוע והאופנוע נחת עליו ומחץ את איבריו הפנימיים. הוא מת בבית החולים כמה שעות לאחר מכן כשהוא רק בן 24. הלהקה איבדה את המנהיג שלה.

הלהקה השבורה והמרוסקת חשבה ברצינות על השבתת פעילות מוחלטת כדי לנסות ולהתגבר על הכאב הבלתי נתפס, אך אחרי שבוע של אבל כבד בבית החלו כולם להשתגע מהמחשבות הטורדניות שהתרוצצו בראשם. הם הבינו שרק דרך המוזיקה המשותפת הם יוכלו להתגבר ולו קצת על הטרגדיה הנוראית ולעבד את היגון. ההחלטה לחזור לנגן הייתה אקט של הישרדות. למרות שדיקי בטס היה גיטריסט מעולה שידע היטב לנגן גם סלייד, היה לו קשה ביותר לנגן ללא דוואן לצידו ולמלא את החלל העצום שהותיר אחריו הגאון.

כדי להוסיף מלח על הפצעים, במגזין הרולינג סטון פורסמה באותו זמן כתבה גדולה על מותו של דוואן, כשלצידה התפרסמה כתבה נוספת ובה רשמיו של כתב העיתון ג'ון לנדאו על הלהקה בסיבוב ההופעות האחרון. זה היה כשדוואן עוד היה חי והתראיין לכתבה. לנדאו תיאר את הלהקה כחבורה של יהירים ופרימדונות, תיאור שנראה לא הולם וחסר רגישות באופן קיצוני כשהוא מתנוסס לצד כתבה על מותו הטרי של דוואן. חברי הלהקה קראו זאת ולא האמינו למראה עיניהם, הזעם היה גדול אך הוא תועל בסופו של דבר ליצירה.

באמצע דצמבר 1971 הם הגיעו לאולפני CRITERIA במיאמי על מנת לסיים שם את התקליט הרביעי עם טכנאי ההקלטה המיתולוגי ואבי הרוק הדרומי, טום דאוד. האווירה באולפן הייתה כבדה אך ממוקדת. השיר הראשון שהוקלט שם ללא דוואן היה AIN'T WASTIN' TIME NO MORE. גרג אולמן כתב את השיר הזה על פסנתר סטיינוויי ישן באולפן, ומילותיו האופטימיות של השיר ניצבות בגבורה אל מול הטרגדיה ההיא ומדברות על הצורך להמשיך הלאה ולא לבזבז זמן על צער מיותר, שכן הזמן הוא המשאב היקר ביותר.

אחד היהלומים בתקליט הוא השיר המופלא MELISSA. את השיר הזה החל גרג אולמן לכתוב עוד בשנת 1967, שנים לפני שהלהקה הוקמה. זה שיר שהוא פנטזיה של גרג על מישהי שרצה שהיא תהיה איתו אך לא ידע כיצד לקרוא לבחורה הדמיונית. הוא נתקע עם המנגינה והרעיון אך היה חסר לו שם. הפיתרון הגיע במקרה, כשראה יום אחד במכולת ליד ביתו בפלורידה אמא וילדה קטנה. הילדה רצה בין המדפים והאמא קראה לה, והיא הייתה יפהפייה. המוכר הספרדי במקום פנה אליה בשם מליסה. גרג שמע את השם, הוא התגלגל לו על הלשון בצורה מושלמת, ומכאן הגיע השם לשיר. מעניין לציין שדוואן אהב את השיר הזה במיוחד והיה מבקש מגרג לנגן אותו שוב ושוב במסיבות, בטענה שזה השיר הכי טוב שגרג כתב אי פעם, למרות שגרג עצמו חשב שהשיר רך מדי עבור הלהקה. העובדה שהשיר נכנס לתקליט הייתה מחווה לדוואן.

בין שני השירים הללו, בצד הראשון של התקליט, בא קטע אינסטרומנטלי מפותל שאורכו כתשע דקות, שכתב דיקי בטס בשם LES BRERS IN A MINOR. פירוש השם LES BRERS הוא שיבוש מכוון של האחים בצרפתית, והקטע הזה אכן מנוגן בסולם לה מינור. דיקי בטס רצה לכתוב יצירה שתשתווה למורכבות של יצירותיו של דוואן, והתוצאה הייתה ג'אם סשן מהודק שהוכיח שהלהקה עדיין מסוגלת לייצר קסם גם בהרכב חסר.

שלושת השירים שהוקלטו עם דוואן לפני התאונה צורפו לתקליט והפכו אותו לצוואה מוזיקלית. אלו הם BLUE SKY, STAND BACK ו- LITTLE MARTHA. השיר BLUE SKY הוא נקודת ציון משמעותית בהיסטוריה של הלהקה. הוא נכתב על ידי דיקי בטס והוקדש לחברתו האינדיאנית באותו זמן, סנדי בלו סקיי וואבג'יג'יג. דיקי, שעד אז נמנע מלשיר, קיבל דחיפה מחברי הלהקה לגשת למיקרופון, וזו הייתה הפעם הראשונה שהוא שר סולו בתקליט של הלהקה. השירה שלו העניקה לשיר גוון קאנטרי-רוק רך ונעים. הקטע האינסטרומנטלי הקסום LITTLE MARTHA הוא הרצועה היחידה בתקליט שנזקפת לזכותו הבלעדית של דוואן אולמן כמלחין. הקטע הזה הולחן על ידי דוואן בזמן שנימנם בחדר מלון ובחלומו ראה את ג'ימי הנדריקס שביקש ממנו להדגים לו שיר כלשהו. בחלום, דוואן השתמש בגיטרה אקוסטית והחל לנגן משהו שהנדריקס אהב, ואז התעורר בבהלה מהחלום. הוא רץ עם הגיטרה למכשיר הקלטה קטן והקליט מיד את שזכר כדי שהלחן לא יחמוק לו. זהו שיר פרידה עדין ומרגש שמסיים את הצד האולפני של התקליט.

הלהקה לא הייתה מוכנה לחשוב על האפשרות שהתקליט הרביעי שלה יכיל רק שלושה קטעים עם דוואן. הם רצו לתת למעריצים עוד מהגיטרה שלו. הפיתרון היה לשלוף מהארכיון כמה הקלטות שבוצעו בהופעה חיה עמו במועדון פילמור איסט ולא נכנסו לתקליט ההופעה הקודם. אחד הקטעים הבולטים שנשלפו הוא ONE WAY OUT, קלאסיקת בלוז של אלמור ג'יימס וסוני בוי ויליאמסון, שהפכה לאחד משירי החותם של הלהקה עם סולו סלייד נושך של דוואן ודו-שיח מרהיב בין הגיטרות למפוחית.

גרג אולמן הבהיר את העניין בספרו: "כבר קיבלנו את ההחלטה לפני שדוואן מת, לכלול באלבום את הג'אם בהופעה, MOUNTAIN JAM, אז כל רעיון שנטען שפשוט השתמשנו בו כדי למלא את התקליט הוא שגוי. אם תשימו לב, הג'אם הזה דועך בהופעה בפילמור איסט וצץ באותה נקודה בחזרה באלבום EAT A PEACH, שזה מה שתוכנן לפני מותו של דוואן". הקטע MOUNTAIN JAM הוא יצירה אדירה שנמשכת מעל 33 דקות ותופסת שני צדדים של התקליט (חלקים ממנו). היא מבוססת באופן רופף על השיר של הזמר דונובן THERE IS A MOUNTAIN, והיא מדגימה את היכולת של הלהקה לקחת מוטיב פשוט ולצאת ממנו למסעות מוזיקליים ארוכים ומרתקים.

גם עטיפת התקליט הפכה לאייקונית בפני עצמה. עיצוב עטיפת התקליט הגיע מגלויה פשוטה שמעצב העטיפה, דייויד פאוואל, ראה בחנות מכולת באתונה, ג'ורג'יה. בגלויה התנוסס הציור הידוע של המשאית הישנה עם האפרסק הענק בחלק האחורי שלה, דימוי קלאסי של הדרום האמריקאי. כל שנותר למעצב לעשות זה רק לצבוע בספריי מסביב בצבעים פסיכדליים של כחול וורוד כדי לתת לזה את המראה ההיפי המתבקש. כשהוא שלח את העיצוב שלו לחברת התקליטים קפריקורן, עדיין לא הוצע שם לתקליט והשדה היה פתוח. אחד הרעיונות המגוחכים שהגיעו ממנהלי חברת התקליטים כשם לתקליט היה THIS IS HOW WE GROW 'EM IN DIXIE. אך חברי הלהקה דחו את הרעיון על הסף בבוז. הם נזכרו בראיון שדוואן נתן זמן קצר לפני מותו ובו אמר שבכל פעם כשהוא מגיע לג'ורג'יה, הוא אוכל אפרסק בשביל שלום (PEACH FOR PEACE). הריאיון עם דוואן פורסם בעיתון GOOD TIMES ותשובתו הגיעה כשנשאל כיצד הוא מביא את תרומתו האישית למהפכה החברתית שגואה סביבו. המשפט הפשוט הזה הפך לשם התקליט. אגדה אורבנית עקשנית מתעקשת מאז שדוואן נהרג כשמשאית של אפרסקים התנגשה בו והרגה אותו, ולכן נקרא התקליט כך. זה כמובן לא נכון, המשאית שהרגה אותו הייתה משאית מנוף, אך המיתוס סירב לגווע במשך שנים.

גרג אולמן התייחס למשמעות השם והתקופה בספרו האוטוביוגרפי: "היינו מודעים למה שקורה בחברה באותה תקופה, והיה לנו אכפת ממה שקורה עם המלחמה בווייטנאם ומה שקרה בקנט סטייט (כשחיילים בהוראת הנשיא ניקסון הרגו בירי ארבעה סטודנטים באוהיו ופצעו אחרים). הכותרת המקורית של האלבום הייתה EAT A PEACH FOR PEACE, אבל זה התקצר. למען האמת, עם זאת, היינו מוגנים על ידי המוזיקה והכתיבה מסיחה את תשומת הלב המלאה ומביאה השלמה לתהליך, ואתה נכנס לזה כל כך עמוק, ששום דבר לא מסיח את דעתך. מישהו יצטרך להודיע לך שהבית שלך עולה באש".

האלבום התקבל ברגשות מעורבים אצל המבקרים בזמן אמת, שלא ידעו כיצד לעכל את היצירה המורכבת הזו. בעיתון STEREO REVIEW נכתב בזמנו בביקורת נוקבת: "זה אלבום כפול שני של האחים אלמן, והוא הוקלט בחלקו על הבמה ובחלקו באולפן, גם לפני מותו של דוואן אלמן. שני אלבומים באורך כפול בתוך כמה חודשים הוא כנראה לא צעד נבון והאלבום נשמע כמו עבודה נמהרת. מה הטעם להקליט מחדש את השיר TROUBLE NO MORE, כאשר הלהקה לא הצליחה לשפר את הגרסה המעולה באלבומה הראשון? הנקודה היא ככל הנראה מחסור בחומר, המסביר גם את הכללתו של MOUNTAIN JAM שתופס שני צדדים מלאים. הג'אמים מתעכבים יותר מדי על ריפים שבאמת לא כל כך מעניינים, ומסתמכים יותר מדי על חזרתם. יש פה כמה שירים שהם בסדר ומזכירים לי פעם נוספת מדוע פעם חשבתי שזו תהיה להקת הבלוז הטובה ביותר מאז ג'ו טרנר. אבל לוחות זמנים ותאונות משנים דברים. גרג אולמן צריך לקחת פסק זמן יצירתי ולכנס את חייליו לדון במשמעת ואספקת חומר חדש. ולמרות שאני בספק שזה יקרה, הייתי רוצה לראות שוב גיטריסט סלייד בלהקה, כדי לשחזר לפחות חלק מהחסד שסיפק פעם דוואן".

לעומת זאת, במגזין הנחשב רולינג סטון הבינו את גודל הרגע ונכתב אז בביקורת פילוסופית ומרגשת על התקליט: "לפעמים נראה שהכל מסתכם בשאלת ההישרדות - וללמוד לחיות עם אובדן. עולם הרוק והבלוז איבד הרבה אנשים בחמש השנים האחרונות, אבל מותו של אמן תמיד מקטין את המוזיקה יותר מאשר מותו של 'כוכב' - ודואן אלמן היה אמן. הוא חי למען ובתוך המוזיקה, אהב אותה בסוג של תשוקה שגורמת לפעמים להאמין שבלוזמנים מכרו את נשמתם לשטן תמורת הקסם של המוזיקה שלהם.

כשדואן נהרג בתאונת אופנוע בסתיו שעבר, חמשת חברי הלהקה מצאו את עצמם מתקשרים זה לזה, רוצים להיפגש ולג'מג'ם. רוב החללים כואבים להתמלא, ומוזיקה היא שיכולה למלא רבים כי היא יכולה להכיל כל כך הרבה; צער, חגיגה, כעס, אהבה. אז עד מהרה החלו שוב האחים אולמן לנגן - אחרי הכל, מה עוד הם יכולים לעשות?

אחת ההופעות הראשונות שלהם לאחר הטרגדיה הייתה ערב חג ההודיה בקרניגי הול. ההרמוניות הכפולות של הגיטרה היו חסרות אבל הלהקה עדיין עשתה מופע חזק וממריא. זה היה כאילו כל אחד מהחמישה הרחיב קצת כדי למלא את החלל הריק, ומבנה פנימי מסוג אחר התחיל לצמוח.

מבחינה כרונולוגית, האלבום מתחיל באמת בצד השני, עם קטע ארוך בשם MOUNTAIN JAM (אתם יכולים לשמוע את תווי הפתיחה שלו בסוף של WHIPPING POST, מאלבום ההופעה הכפול בפילמור איסט). הג'אם האינסטרומנטלי מבוסס על FIRST THERE IS A MOUNTAIN של דונובן, אבל בנמתחת משם לריפים מרחפים יותר - תמיד מעוגנים ברוק מוצק, אבל גם מתערבל בעננים של אלתור דמוי ג'אז. כולם זוכים לרגעי ביטוי טובים, לוקחים נושאים ומקיפים אותו מבפנים החוצה. הצד הרביעי הוא החלק השני של הג'אם (הוא נמשך 35 דקות) - הסוף של ריף התופים חופף בשני הצדדים כך שאין תחושת אובדן במעבר. הסט נסגר בכך שדוואן מציג את שמות חברי הלהקה ואומר 'תודה' - וזה מרגיש כאילו הוא זה עתה ירד מהבמה האחרונה שלו, לנצח.

ברור שהלהקה היא לא אותו דבר בלי דוואן אבל זה עדיין האחים אולמן. זו לא שאלה של להיות 'טוב כמו' או 'לא טוב' - אלא זה רק הבדל והתרחבות לכמה כיוונים, שעדיין מוקדם למנות. קבוצת חמשת הגברים החדשה היא כמו מאהבת חדשה, עם תשוקות, פסגות וכישורים שונים - ונגיעות שאולי דורשות קצת להתרגל אליהן בהתחלה, אבל מספקות באותה מידה.

האחים אולמן הם עדיין הלהקה הטובה ביותר בארץ, והתקליט הזה עם שלושה צדדים של 'ישן' וצד אחד של 'חדש' הוא סיום עצוב ובו זמנית התחלה מלאת תקווה. אני מקווה שהלהקה תמשיך לנגן לנצח - כמה להקות אתם יכולים לחשוב עליהן שבאמת גורמות לכם להאמין שהן מנגנות בשביל השמחה?".

לרוע המזל, הטרגדיה לא עזבה את הלהקה. פחות משנה לאחר מכן, הבסיסט ברי אוקלי נהרג גם הוא בתאונת אופנוע, קרוב מאוד למקום בו נהרג דוואן. האלבום השלם האחרון שהוא הקליט עם האולמנים הוא לא רק אפרסק, הוא מטע שלם של רגשות.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459