רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-13 באוגוסט בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-13 באוגוסט (13.8) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אני לא עושה דבר כדי לגרום לצרות. זה פשוט קורה שמה שאני עושה בטבעיות מביא לצרות. אני גאה להיות כזו שעושה צרות". (שינייד אוקונור, בעיתון NME, שנת 1992)

ב-13 באוגוסט בשנת 1990 הופיע הזמר-יוצר המשפיע, קרטיס מייפילד, בווינגייט פילד ברוקלין. זו הייתה הפעם האחרונה בה הוא הלך על רגליו.

מייפילד הופיע הופעה בשטח פתוח מול כ-10,000 איש. את ההופעה הזמין הסנאטור, מרטין מרקוביץ, שרצה לתת לבוחריו הופעה כתודתו להם. הרוחות נשבו בעוצמה ומרקוביץ רדף אחרי אנשי הקשר שלו, רעב לעדכונים. כשזמן ההצגה התקרב, הוא קיבל הודעה שמזג אוויר קודר מתקדם אליהם והחליט להקדים את מייפילד, מתוך מחשבה שגם אם הם יצטרכו לבטל, לפחות יבוצעו כמה שירים שלו..

מרקוביץ רצה להגיד לקהל כמה מילים לפני שמייפילד אמור להתחיל. הוא צעד אל המיקרופון ואמר, "גבירותי ורבותיי, החלטנו שאנחנו הולכים להעלות את קרטיס מייפילד. אני נרגש..." - וברגע שהוא אמר את המילה "נרגש", קרה דבר איום ונורא.

מרקוביץ היה מבולבל כשהוא הרגיש את זה - רוח עוצמתית ביותר הכתה בו. הוא לקח אוויר ואמר, "גבירותי ורבותיי, קרטיס מייפילד". מייפילד פנה להתחיל את ההופעה אבל הרוח בשלה והמשב גם הפיל את המצילתיים של התופים. המתופף, לי גודנס, נשען לאחור ותפס אותן בזרועו השמאלית, כשהוא שומר על הקצב עם יד ימין. משב רוח נוסף הניף את גוף התאורה הקדמי מהקרקע ושלח אותו לאוויר. גופי תאורה ניתקו ממנו ואחד מהם נחת בעוצמה על מייפילד.

הזמר המיוסר בא לקום וגילה שהוא לא מצליח לזוז. הוא היה חסר אונים כתינוק. גשם החל לרדת עם טיפות גדולות, זרמים נשפכו מהשמים, ברקים הבזיקו ורעמים התפוצצו. מישהו צעק למייפילד לבדוק את מצבו. "אני חושב שאני בסדר, אבל אני לא יכול לזוז", נאנק מייפילד, גופו ספוג בסערה ומאובן. הוא פקח את עיניו ופחד שאם יסגור אותן, הוא ימות. מישהו כיסה אותו ביריעת ניילון, וכולם חיכו בקוצר רוח עד שהגיע אמבולנס שהוביל אותו לבית החולים קינגס קאונטי. הפרמדיקים הצילו את חייו, אך לא את גופו. לאחר שייצבו אותו, ניגשו הרופאים לבשר לו את האמת האכזרית - תאורת הבמה ריסקה שלוש חוליות בעמוד השדרה והוא יישאר משותק מהצוואר ומטה. הוא לעולם לא ילך ולא יוכל עוד לנגן בגיטרה.

כשבנו הגיע לבית החולים, דמעות זלגו בעיני האב המיוסר. הוא לא יכל לדבר ובכוח רב מילמל, "תטפל בכספים". בלי גוף עובד, מייפילד לא יכל להבטיח יותר הכנסה כספית למשפחתו. בינתיים ניגש עורך דינו לטפל בענייני התביעה נגד המפיקים של המופע.

אחרי יותר מחודשיים בבית החולים נמאס למייפילד לשכב במיטת בית החולים וציווה לשחררו לביתו. כשחזר הביתה, הוא נאלץ להתמודד עם האתגר הגדול בחייו - ללמוד לחיות בלי גוף. בנוסף, היה זה הכאב; הוא סבל פה ושם מכאבי פנטום - תחושה מייסרת שהוא השווה להשמת זרועותיו בתוך דלי של נחשים מתפתלים. אטרופיה התחוללה על שריריו, וכפות רגליו החלו להתעקם כלפי מטה מחוסר שימוש. סוכרת השתלטה גם היא והקשתה עוד יותר.

חייו נעצרו והוא נשאר תקוע במיטה כל היום והלילה כשהטלוויזיה דולקת מולו. הספרייה בקומה הראשונה הפכה לחדר השינה שלו, והוא ישב שם בפאסיביות והתבונן בחיים שהמשיכו סביבו.

אשתו נשאה את רוב הנטל בטיפול בו. לילה אחד, כשהיא מותשת, היא הניחה נר ליד הקיר ושכחה אותו. הטפט נדלק ועד מהרה אפפו הלהבות את הקומה השנייה של הבית. כל הדיירים נאלצו להתפנות, כשהם דואגים לפנות משם גם את מייפילד, שראה בעיניים דומעות את הבית שלו נשרף. הוא ידע שאם לא היה שם אף אחד כדי להציל אותו, הוא היה נשרף.

מייפילד שמר באותו בית את סלילי המאסטר הישנים שלו וכאשר זרנוקי האש כיבו את השריפה, הם גם הרסו כמה מסלילי ההקלטות המפורסמות ביותר בתולדות מוסיקת ​​הנשמה. מייפילד מת מסוכרת, ב-26 בדצמבר 1999, בגיל 57.

פרפר הברזל: המטמורפוזה האחרונה, הפיצול הבלתי נמנע והתקליט שקרע את הלהקה מבפנים. ב-13 באוגוסט בשנת 1970 יצא התקליט METAMORPHOSIS של להקת פרפר הברזל (IRON BUTTERFLY). איזה תקליט אדיר הוא זה!

השנה היא 1970, ועולם המוזיקה משנה את פניו. חלום ילדי הפרחים של סן פרנסיסקו התפוגג, והפסיכדליה הצבעונית פינתה את מקומה לצלילים קשוחים, רועשים וכבדים יותר. עבור להקת פרפר הברזל, שהמריאה לפסגת התהילה עם המנון הענק IN-A-GADDA-DA-VIDA, היה זה צומת דרכים קריטי. האם להישאר מאחור עם הפרחים והחרוזים, או לעבור שינוי צורה דרמטי כדי לשרוד בעולם הרוק החדש?

המטמורפוזה החלה עוד לפני שהוקלט ולו תו אחד. הגיטריסט אריק בראן, שנגינתו הייתה חלק בלתי נפרד מהצליל הקודם של הלהקה, החליט לפרוש. הלחץ של סיבובי ההופעות האינסופיים הכריע אותו. שנים לאחר מכן, בראיון ללוס אנג'לס טיימס, הוא סיכם את התקופה בהומור מר: "החופשה הראשונה שלקחתי מהלהקה נמשכה שבועיים. הדבר הראשון שעשיתי היה לקנות מכונית יגואר חדשה, אותה החניתי היישר מחוץ לבית החולים, שם אושפזתי בגלל אולקוס".

העזיבה שלו יצרה חלל עצום, והלהקה בחרה למלא אותו, ולא בגיטריסט אחד, אלא בשניים. לשורותיה גויסו צמד גיטריסטים מחשמל וחד כתער: מייק פינרה, שהגיע מלהקת BLUES IMAGE, ולארי "ריינו" ריינהארדט. הגעתם סימנה את הכיוון החדש והברור: פחות פסיכדליה מהורהרת, יותר רוק כבד בועט וישיר. אך השינוי הזה יצר חיכוך מיידי עם המנהיג הבלתי מעורער של הלהקה עד אז, הסולן והקלידן דאג אינגל. בעוד שאר החברים, יחד עם צמד הגיטריסטים החדש, רצו להתאים את עצמם למה שקורה בשטח, כלומר, לנסות ולהדביק את הקצב של ענקיות הרוק החדשות כמו לד זפלין, שהיו חתומות באותה חברת תקליטים, ATCO, אינגל משך דווקא לכיוון ההפוך. הוא רצה צליל רך ומלודי יותר. חבריו ללהקה, לעומת זאת, לא היו מוכנים לשמוע על זה. הם ראו בגישה שלו סכנה קיומית, דרך בטוחה להפוך ללא רלוונטיים. התוצאה הייתה מאבק יצירתי מתמיד, כאשר מעמדו הדומיננטי של אינגל הועם והוא מצא את עצמו בעמדת מיעוט.

התקליט עצמו, METAMORPHOSIS, הוא תמונת ראי מושלמת של אותו כאוס פנימי. זהו תקליט לא אחיד, כמעט סכיזופרני, אך באופן מפתיע, הנקודות הגבוהות שבו הן מהטובות ביותר שהקליטה הלהקה מעולם. קטע הפתיחה האינסטרומנטלי הקצר, FREE FLIGHT, הוא רגע של שקט לפני הסערה, ומיד אחריו מגיע NEW DAY, המנון רוק אנרגטי שמציג לראווה את הלהקה בגרסתה החדשה והמשודרגת. פינרה תופס את עמדת הסולן בשיר הזה וקולו המחוספס, יחד עם חומת הגיטרות של ריינהארדט ושלו, מזרימים דם חדש ורותח בעורקי הפרפר. מאחוריהם, חטיבת הקצב המהודקת של הבסיסט לי דורמן והמתופף רון בושי נשמעת כמו מכונה משומנת היטב.

מהתקליט יצאו שני תקליטונים שהפכו לקלאסיקות רוק. הראשון, STONE BELIEVER, הוא שיר קליט וממכר הבנוי על ריף גיטרה שרירי והשני, EASY RIDER, הוא קטע כאוטי וזועם יותר, כמעט אפוקליפטי, המציג את היכולות של הלהקה במלוא עוצמתן. להקות רוק רבות באותה תקופה היו כנראה מוכנות למכור את סבתא של הסולן שלהן תמורת היכולת לכתוב ולבצע שירים כאלה.

אך גולת הכותרת של התקליט, וללא ספק הקטע השנוי ביותר במחלוקת, היא יצירת הסיום הארוכה, BUTTERFLY BLEU, הנמתחת על פני 14 דקות. זה היה הניסיון של הלהקה לשחזר את הקסם האפי של IN-A-GADDA-DA-VIDA, אך התוצאה הייתה יומרנית ומפלגת. הקטע עצמו מדהים אך יש רגע אחד שהפך לסמל המחלוקת. באמצע היצירה, הגיטרה מחוברת לאפקט מיוחד בשם TALK BOX המייצר צליל מעוות ומוזר. שנים לאחר מכן, דאג אינגל תיאר את התוצאה במילים חריפות ומשעשעות: "זה היה קשקוש שנשמע כאילו מישהו מקיא בחדר הסמוך". זה ממחיש יותר מכל את התהום שנפערה בין חברי הלהקה.

עבור אינגל, זה היה יותר מדי. זמן קצר לאחר צאת התקליט וסיום סיבוב ההופעות שליווה אותו, הוא הודיע על עזיבתו. המהלך הזה היה המסמר האחרון בארון הקבורה של ההרכב הקלאסי, והלהקה התפרקה. במבט לאחור, METAMORPHOSIS מביא רגע בזמן שבו להקה גדולה ניסתה בכוח להמציא את עצמה מחדש, ונקרעה לגזרים בתהליך. השירים הטובים ביותר בו הם רוק כבד מהשורה הראשונה, בעוד שהניסיונות הפחות מוצלחים, כמו הבלדה האקוסטית SLOWER THAN GUNS, חושפים את חוסר הנוחות של הלהקה עם הכיוונים השונים. זהו תקליט חובה לכל מי שרוצה להבין את המעבר בין שנות השישים לשבעים, ואת הלידה הכואבת של ההבי מטאל. זו הייתה מטמורפוזה אמיתית, אלימה וסופית, שבסופה הפרפר סיים את מעופו.

ברולינג סטון נכתב בביקורת בזמנו: "שומעים פה שהלהקה מחפשת קהל חדש. זה ניכר בנגינה שלה, שפעם הייתה למען עצמה וכיום נועדה לאתר מעריצים חדשים. המוזיקה באלבום מרמזת על התפוררות במקום צמיחה. מצד שני, אפשר להגיד שהלהקה פה גמישה יותר מבעבר. אתם יודעים מה? אני אוהב את מה שאני שומע פה. צליל האורגן בשיר SHADY LADY נהדר. הלהקה לא נשמעת כאחת שנחה על זרי הדפנה שלה. ולמרות שהאלבום הזה לא מהטובים, הוא גם ממש לא מהגרועים". שנים לאחר מכן אמר בושי המתופף שזה האלבום האהוב עליו ביותר מכל מה שהוא עשה.

בעיתון סידני מורנינג (מסידני, אוסטרליה) נכתב אז בביקורת: "כבר מהעטיפה אפשר להבין שמדובר במוות או בחיים מחדש. אני קיוויתי שתהיה האופציה השניה, בנוגע ללהקה עם התקליט הזהה. השיר הפותח, NEW DAY, אומר לנו שאין מקום למאמינים כי הם עומדים לומר לנו במה להאמין. האזינו ל- SLOWER THAN GUNS, שיר עם נגינה מרגיעה בצורה מטעה כי המילים מפחידות ומספרות על הנזק עשינו לסביבה. לפרפר הברזל יש אנרגיה יצירתית של להקה מלאת השראה, אך אין לה את העדינות של להקה בסדר גודל שכזה".

ניסיון להחיות את הפרפר, לאחר עזיבתו של אינגל, עם התקליטון SILLY SALLY (שיצא בשנת 1971) לא הצליח. כנפי הפרפר נשברו וכל שנותר הוא צלילים של להקה מיוחד מאד.

ב-13 באוגוסט בשנת 1969 פגש לראשונה הזמר פרדי בולסארה (בעתיד פרדי מרקיורי) את חברי להקת IBEX. במהרה הוא הפך להיות הזמר שלה.

"פרדי תמיד התעניין במוזיקה", נזכר פול האמברסטון, שותף לדירה של מיק סמית', שהיה אז חבר בלהקה. "הביטלס וג'ימי הנדריקס היו האהובים עליו, הוא תמיד עשה תנועות באוויר של נגינת גיטרה ועשה את החיקוי שלו להנדריקס. חשבנו שהוא מתלוצץ כדי לשעשע אותנו. היינו קוראים לו פרדי בייבי, והוא היה אומר, 'אל תדאגו; אני אהיה גדול באחד הימים. אני אהיה כוכב אמיתי'. אף אחד לא האמין, כי אף אחד לא שמע אותו שר באותו שלב".

הקטע של פרדי הגיע גם לדירה אחרת בסינקלייר רואד הסמוך, שם גר גם המתופף רוג'ר טיילור, אז בלהקת סמייל. פרדי הכיר את להקת סמייל. הוא היה חבר של זמר-בסיסט הלהקה, טים סטאפל.

"כולם מסביב לסמייל נמשכו לכיוון פרדי, למרות שהוא לא היה בלהקה", אמר הקלידן כריס סמית', שלמעשה היה חבר מייסד של סמייל. "הוא היה אומר לי 'הלוואי שהייתי בלהקה שלך', ו'אם הייתי בלהקה הזו, לא הייתי עושה את זה ככה'...". בהשראת סמייל, פרדי התחיל להתנסות במוסיקה בפעם הראשונה.

"פעם היו לנו ג'אם סשן במכללה", סיפר סמית'. "זו הפעם הראשונה ששמעתי את פרדי שר ונדהמתי. היה לו קול ענק. למרות שסגנון הפסנתר שלו היה מאוד מושפע ממוצרט, היה לו מגע נהדר. מנקודת מבטו של נגן פסנתר שאני, הגישה שלו הייתה ייחודית”.

סמית' ופרדי גם ניסו לכתוב שירים ביחד. "עשיתי תואר במוסיקה באותו זמן והיו לי את המפתחות למחלקה למוזיקה. פרדי דחק בי שנגיע לשם, לשבת יחד מול הפסנתר, מנסים לכתוב. היינו חסרי תקווה. הוא היה אומר, 'איך זה שבריאן מאי וטים סטאפל יכולים לכתוב שירים כמו STEP ON ME ו-EARTH'?'. היינו נלהבים מהעובדה שהם יכולים לעשות את זה. זה היה די קסום. רק הביטלס באמת יכלו לכתוב מנגינות ראויות. פרדי ואני בסופו של דבר הספקנו לכתוב קטעים קטנים של שירים, שחיברנו יחד כמו A DAY IN THE LIFE של הביטלס. זה הגיוני כשחושבים על 'רפסודיה בוהמית'. אבל אני לא חושב שבאמת סיימנו משהו. היה שיר מסוג שירי-בוקרים בשם THE REAL LIFE, שלמעשה הזכיר את החלק הראשון של 'רפסודיה בוהמית'. אני זוכר את זה בבירור. פרדי בהחלט לימד אותי הרבה במפגשים האלו. היה לו חוש נהדר וטבעי למנגינה. קלטתי את זה ישר. בשבילי זה היה ההיבט הכי מעניין במה שהוא עשה".

פרדי עזב את מכללת אילינג ביוני 1969, עם דיפלומה באמנות גרפית ועיצוב. הוא עבר לדירתו של רוג'ר טיילור ברחוב סינקלייר, ובאותו הקיץ פתח עמו דוכן בשוק קנסינגטון, בלונדון. בהתחלה הוא מכר יצירות אמנות משלו ובהמשך הדוכן התמקד בבגדים חדשים ויד שנייה.

פרדי חי למען המוסיקה, ובאוגוסט אותה שנה הוא ניצל את ההזדמנות לה חיכה - לשיר בלהקה. חסר סבלנות מכדי ליצור אחת משלו, הוא עשה את הדבר הטוב הבא ומצא לעצמו להקה מוכנה. זו הייתה להקת IBEX - שלישייה המורכבת ממייק ברסין (גיטרה ושירה) , ג'ון 'טאפ' טיילור (בס ושירה) ומתופף בשם מיק 'מיפר' סמית'.

"בהשפעת להקת CREAM", גילה מייק ברסין, "הבנו שצריך רק שלושה מוזיקאים". "היינו פרוגרסיביים", הוסיף ג'ון 'טאפ' טיילור. "לבשנו מעילי פרווה שעירים וגידלנו את השיער שלנו, אבל אף פעם לא הספקנו להשלים מילים או לחנים לשיר אחד ברור".

"פגשנו את חברי להקת סמייל בפאב בשם קנסינגטון", נזכר 'טאפ' טיילור. "ראינו אותם מופיעים כמה פעמים והם היו ממש טובים. היה להם עניין נהדר של הרמוניה ווקאלית. טים סטאפל, נגן הבס שלהם, היה זמר ממש טוב, ופרדי היה זה שהתלווה אליהם. כולנו היינו יושבים ועורכים סשנים ווקאליים מדהימים לשיר את שירי הבי ג'יס, הביץ' בויז והביטלס. יכולנו לעשות הרמוניות נהדרות כי היו שלושה מהם בסמייל, אני, מייק ברסין, שהשתלב ופרדי, כמובן".

בשלב זה, היה ידוע בקרב להקת סמייל שפרדי היה נואש להיכנס ללהקה. "פרדי לא ממש הצליח לשכנע את סמייל לקחת אותו בתור סולן", אמר מייק ברסין. "הם חשבו שהם מסתדרים כמו שהם. אז הוא אמר, 'אתם יודעים מה אתם צריכים, וזה זמר'.

פרדי, כאמור, פגש לראשונה את IBEX ב-13 באוגוסט 1969. הוא למד בהתלהבות את רשימת השירים של הלהקה, הביא כמה שירים חדשים, ועשרה ימים לאחר מכן, ב-23 באוגוסט, נערכה הופעת הבכורה שלו לציבור. זה היה בלנקשייר ולאירוע הגיעה הלהקה עם חברים נוספים, כשכולם נדחסו לרכב המסחרית עם כל הציוד.

כשהפינק פלויד הנחיתו חללית באוסטרליה. ב-13 באוגוסט בשנת 1971 הופיעה להקת פינק פלויד לראשונה באוסטרליה. זה היה במסגרת פסטיבל רוק במלבורן. יומיים לאחר מכן הופיעה הלהקה בסידני.

המסע אל ארץ הקנגורו החל יומיים קודם לכן, ב-11 באוגוסט, עם נחיתתם של חברי הלהקה בשדה התעופה של מלבורן. שם, המתין להם עיתונאי צעיר ונמרץ בשם גארי מק, שכתב עבור עיתון המוזיקה המקומי הפופולרי GO SET. התקשורת האוסטרלית, ככל הנראה, לא קיבלה את התזכיר לפיו חברי פינק פלויד אינם חובבים גדולים של פטפוטים על יצירתם. התוצאה הייתה מפתיעה: סדרת ראיונות נינוחים וגלויים למדי, בהם סיפקו חברי הלהקה הצצה נדירה למחשבותיהם, בניגוד גמור לחזות הקרירה והמרוחקת שהפגינו בדרך כלל מול העיתונות הבריטית.

מי שאחראי היה על הבאת הבשורה הפסיכדלית ליבשת הדרומית היה "מועדון הופעות הרוק של אוסטרליה". אלא שכאן, הסיפור מקבל תפנית קומית. עבודת הקידום והשיווק של ההופעה הייתה, בלשון המעטה, רחוקה מלהיות מבריקה. בהחלטה שיווקית תמוהה, הניח המועדון על כל אחד מהכיסאות באולם עלונים עגולים בצבע סגול. על העלונים נכתב מסר מתריס שהודיע לקהל ששילם ממיטב כספו, שאם רק היו חברים במועדון, הם היו זוכים לראות את המופע בחינם. קשה לדמיין את המבט על פניהם של רוג'ר ווטרס ודיוויד גילמור כשגילו את המחווה המפוקפקת הזו. אם זה לא מספיק, כרטיסי הכניסה עצמם היו, כמה אירוני, בצבע ורוד.

ההופעה התקיימה באולם הפסטיבלים של מלבורן, מקום שהיה ידוע לשמצה בזכות האקוסטיקה הבעייתית שלו. אך לפינק פלויד היה נשק סודי בארגז הכלים: מערכת הסאונד ההיקפית המהפכנית שלהם. באמצעות פיזור רמקולים בארבע פינות האולם, הצליחה הלהקה ליצור חוויה על-חושית שבה הצלילים עטפו את הקהל מכל עבר, והתגברה איכשהו על מגבלותיו האקוסטיות של המקום. למרבה הצער, ובשל אותו קידום כושל, האולם היה מלא רק בחציו (או ריק בחציו - תלוי מאיזה כיוון מסתכלים). אלו שלא הגיעו, הפסידו מופע היסטורי.

הערב נפתח עם שתי להקות חימום מקומיות, LINDSAY BOURKE ולהקת PIRANA, שהיוו קונטרסט חד לסאונד ולתחכום של הכוכבים הבריטים. לאחר הפסקה קצרה של כעשר דקות, בסביבות השעה תשע וחצי בערב, החשיכה ירדה על האולם. ארבע דמויות עלו לבמה, והקהל עצר את נשימתו. רוג'ר ווטרס ניגש למיקרופון ובקור רוח בריטי הכריז, "ערב טוב. הקטע שאנחנו עומדים לנגן נקרא אמא לב אטום". מה שהקהל קיבל היה ביצוע גולמי, חשוף ועוצמתי בן 16 דקות של היצירה המורכבת, ללא התזמורת ומקהלת האולפן שליוו אותה בתקליט.

אחרי דקה קלה של כיוון כלים נוסף, ווטרס פנה שוב לקהל: "אנחנו נכוון את הכלים ואז נעשה שני דברים ביחד. הראשון הוא שיר מפסקול הסרט MORE, שלידיעתי נאסר כאן להקרנה, והוא נקרא GREEN IS THE COLOUR. והשני הוא קטע אינסטרומנטלי בשם CAREFUL WITH THAT AXE EUGENE". השילוב בין השיר המלודי לבין הקטע האינסטרומנטלי המאיים, שהסתיים בצרחה המצמררת של ווטרס, נמשך כארבע עשרה וחצי דקות והותיר את הקהל מהופנט.

ואז הגיע רגע השיא של הערב, רגע מכונן בתולדות הלהקה. "הדבר הבא הוא יצירה חדשה", אמר ווטרס, "והיא נקראת ECHOES". זו הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה שהיצירה האפית הזו, שעד אז כונתה בשמות זמניים כמו THE RETURN OF THE SON OF NOTHING, הוצגה לקהל בשמה המוכר. במשך עשרים ושתיים דקות, הקהל המצומצם באולם זכה לשמוע בהופעת בכורה עולמית את אחת היצירות החשובות והמשפיעות יותר של הלהקה.

בלי אומר ודברים, צללה הלהקה לביצוע מהפנט בן שתים עשרה וחצי דקות של SET THE CONTROLS FOR THE HEART OF THE SUN, ואחריו את השיר CYMBALINE. לבסוף, ניגש ווטרס בפעם האחרונה למיקרופון: "בסדר. זו הולכת להיות המנגינה האחרונה שלנו. תודה לכולכם שבאתם. זה נקרא A SAUCERFUL OF SECRETS ונתראה שוב מתישהו". וכך, בסיומה של יצירה כאוטית ומבריקה, ירדה הלהקה מהבמה, יומיים לפני הופעתה הבאה בסידני.

המעטים שכן טרחו והגיעו לאולם החצי-ריק באותו ערב במלבורן, זכו לחזות בלהקה בשיא כוחה היצירתי, רגע לפני שהפכה לתופעה עולמית עם תקליטים כמו "הצד האפל של הירח". זו לא הייתה סתם הופעה, זו הייתה נחיתה של חללית מכוכב אחר.

"...ואת הציפור הזו אי אפשר לשנות". ב-13 באוגוסט בשנת 1973 יצא תקליט הבכורה של להקת לינירד סקינירד, שנקרא PRONOUNCED LEH-NERD SKIN-NERD.

הכל החל עם מורה להתעמלות בביה"ס ששמו היה לאונרד סקינר. הוא עיצבן את תלמידיו, שקראו לו בשם כינו לגלגני 'לינירד סקינירד' (כשהמילה NERD באה לשקף את ה'יורמיות' שלו). החברים לא סבלו את ההקנטות שלו בנוגע לשיערם הארוך. אותם חברים ידעו לנגן ביחד - והיטב! וכשהקימו את להקתם' הם קראו לה באותו ליגלוג. מה שכן, בשנים בהן הפכה הלהקה למצליחה היא הפכה את סקינר לחבר שלה ואף הזמינה אותו להופעותיה. הוא אף הציג פה ושם את הלהקה על הבמה. הוא מת ב-20 בספטמבר 2010 בגיל 77 מאלצהיימר.

שנים לאחר שהותם כתלמידים תחת ידו של סקינר פגשו חברי הלהקה שהתגבשה מפיק ומוזיקאי ידוע בשם אל קופר, שידע מיד שהוא רוצה להפיקם. הקשר ביניהם התהדק עוד יותר כשיום אחד, עוד לפני שהחלו ההקלטות לתקליט הראשון, קיבל קופר שיחת טלפון מפתיעה בשתיים בלילה ממנהיג הלהקה, הסולן רוני ואן זאנט, שאמר לו: "אל, פרצו לרכב הציוד שלנו בלילה הקודם ואין לנו עכשיו אוכל לשים בפה של המשפחה שלנו בלי הציוד הזה. יש לנו התחייבויות למלא באופן מיידי ולא נוכל לעשות זאת אם לא תלווה לנו 5,000 דולר עד מחר בבוקר. אחרת אנחנו גמורים".

קופר לא חשב פעמיים ורץ מיד לשלוח להם את הכסף. ואן זאנט השיב לו: "אל, ברגע הזה קנית לך להקה שלמה ב-5,000 דולר".

לקופר לא הייתה בעיה בעניין. הוא ידע שואן זאנט הוא איש של מילה וכבוד. הוא הנהיג את להקתו בקשיחות רבה ביותר. כל השאר בלהקה היו כמו בנים בשבילו והוא היה בשבילם דמות אב סמכותי.

הלהקה הגיעה לקופר כשהיא מוכנה לגמרי מבחינת נגינה. מאחוריה היו שעות רבות ביותר של חזרות מוזיקליות והופעות. הייתה לחבריה הבנה מוזיקלית שורשית ולא כזו שבאה מתוך איזה ספר לימוד. קופר עצמו לימד אותם, כמפיק, כיצד לגשת לשיריהם מבחינת עיבוד וגישה נכונה יותר בין כל כלי הנגינה כך שיישמעו הכי טוב שיש. הוא גם עשה להם היכרות עם שילוב כלי נשיפה וזמרות רקע במוזיקה שלהם.

חברי הלהקה אז הורכבו מואן זאנט בעמדת המיקרופון, אלן קולינס וגארי רוסינגטון בגיטרות, לאון ווילקינסון בבס ובוב ברנס בתופים. כולם גדלו באזור ג'קסונביל שבפלורידה ולימדו זה את זה כיצד לנגן. הם היו קודם כל חברים ואחרי זה מוזיקאים.

ווילקינסון הבסיסט פרש מהלהקה אחרי ההחתמה לקופר ולפני הכניסה לאולפן להקלטת התקליט הראשון, כי הוא פחד מההתחייבויות שניצבו במעמד הזה. שאר החברים נזכרו במוזיקאי אחר שאהבו בשם אד קינג והציעו לו להצטרף במקומו של ווילקינסון. קינג הסכים להקליט בס בתקליט הבכורה ואף הוסיף נגיעות גיטרה יחודיות משלו לשירים. כמו כן הובא לאולפן בחור שהיה עד אז סבל טכני של להקות בשם בילי פאוואל. הוא היה איש שהשפעותיו היו קלאסיות והוא ידע לנגן היטב בקלידים. הוא ידע להוסיף ניחוח מדליק משלו לתפקידי הגיטרה השונים.

ידו השמאלית של פאוואל נהגה לנגן תפקידים עמוסים מדי, בשל היותו קלידן קלאסי, וקופר מצא את עצמו קושר את היד השמאלית שלו לשרפרף בו ישב מול הפסנתר. פאוואל לא הסכים עם הגישה הזו והשניים התעקשו עד שנוצרה האופציה השלישית בין שניהם.

לרוסינגטון וקולינס הגיטריסטים היה כבוד הדדי גדול מאד אחד לשני. רוסינגטון אהב מאד את אריק קלפטון וקולינס אהב מאד את הנגינה של פול קוסוף, מלהקת FREE ונגינת ה- VIBRATO הידועה שלו. השילוב בין השניים היה מנצח. תפקידי התופים של בוב ברנס נרקחו על ידי כל החבורה, כי הוא לא היה מתופף יצירתי לכשעצמו. הוא פשוט היה 'אחד מהחבורה' מבחינה אישית.

ב-26 במרץ 1973 הכניס קופר את החבורה לאולפן כדי להקליט כל שיר שהם מכירים. זאת כהכנה להקלטת האלבום. מטרתו הייתה לבחור מכמות השירים הגדולה את אלה שייכנסו לתקליט. מה רבה הייתה הפתעתו שכל השירים מצאו חן בעיניו. לכן הוחלט שהשירים שלא יהיו בתקליט יוקלטו בכל זאת כדי לצאת כצד ב' של תקליטונים.

הסשנים להקלטת התקליט עברו באופן חלק. יום אחד, בשעה שש בבוקר, קופר וואן זאנט היו עסוקים בהקלטת שירה באולפן. רוני עמד בחדר האולפן עם אוזניות לראשו כשהוא מחכה שקופר יסיים להחליף את סליל הטייפ במכונת ההקלטה. בינתיים החל לזמזם לעצמו שיר של ג'וני קאש: "היי פורטר, תגיד לי בבקשה מה השעה?".

שרת הניקיון שבדיוק נכנס לאולפן, לא ראה את ואן זאנט אך שמע את השירה ברמקול והשיב ברצינות: 'השעה שש ושמונה דקות'. כל הנוכחים באולפן התגלגלו על הרצפה מצחוק.

בשלב מוקדם יחסית ביקש קופר מהלהקה לשנות את שמה. הוא לא אהב את השם ולטענתו לא שיקף את המוזיקה שלה, אך השאר התעקשו ולא אפשרו לו להגשים את בקשתו. כמו כן, חברי הלהקה נהגו להתקוטט ביניהם רבות. קרבות אגרופים היו אצלם דבר שבשגרה.

תהליך השיווק לאלבום החל עם מודעות מגרות בעיתונים. הקהל הראה נכונות וקופר בא עם רעיון לפיט טאונסנד, הגיטריסט של להקת המי - שלינירד סקינירד יחממו את הופעותיה של המי, שהייתה עסוקה אז בקידום תקליטה השאפתני 'קוואדרופניה'. סקינירד התאימה בול לעמדת החימום הזו. קופר, שרצה שלהקתו תישמע הכי טוב שיש, התעקש להתלוות אליה בדרכים ולערוך בעצמו את הסאונד הבימתי שלה.

התקליט החל להימכר היטב, עם כותרת שעזרה לאנשים להגות נכון את שם הלהקה. עם זאת, לא היה ללהקה תקליטון מצליח ממנו. התקליטון הראשון שיצא היה עם השיר GIMME THREE STEPS אך הוא צנח שלושה צעדים ויותר למטה.

השיר הזה מבוסס על סיפור אמיתי: רוני ואן זאנט היה בן 18 כשניסה להיכנס לבאר משקאות בג'קסונביל (שנקרא THE LITTLE BROWN JUG) עם תעודת זהות מזויפת. בינתיים חיכו לו קולינס ורוסינגטון ברכב ההסעות של הלהקה. בתוך הבאר החל רוני לרקוד עם בחורה בשם לינדה, שהחבר שלה ראה זאת בעין לא יפה וניגש להוציא כלי מהמגף שלו כדי לתקוף בו את רוני, שהבין כי כנראה מדובר באקדח אמר לבחור הזועם שיתן לו כמה צעדים לברוח משם מבלי שיעשה לו משהו. הוא ברח במהירות לרכב ההסעות ובאותו לילה כתבה החבורה את השיר הזה.

השיר TUESDAY'S GONE נכתב כשהמילה TUESDAY באה לשקף שם של בחורה ולא של יום בשבוע.

השיר SIMPLE MAN נכתב בעקבות מות מות הסבתא של ואן זאנט והאמא של רוסינגטון. השניים נפגשו והחלו לספר זה לזה סיפורים עליהן. רוסינגטון החל לרקוח מהלך אקורדים עליו כתב ואן זאנט עצות שסבתו נהגה לייעץ לו. אל קופר התנגד בתחילה להקלטת השיר הזה אך חברי הלהקה לא הקשיבו לו והקליטו את השיר בלעדיו. הוא הוסיף לו לאחר מכן תפקיד אורגן משלו. השיר הפך מאז לאהוב ביותר על ידי מעריצי הלהקה.

השיר שקיבל את רוב ההשמעות ברדיו היה דווקא הקטע החותם, בן 11 דקות, שנקרא FREE BIRD. לדעתי מדובר ב-STAIRWAY TO HEAVEN של לינירד סקינירד עם ארבע הדקות האחרונות שלו שמהוות רגע שיא של גיטרות בעולם הרוק. לסקינירד היו אז שלושה גיטריסטים: אלן קולינס, אד קינג וגארי רוסינגטון, מה שאפשר להם לצאת לג'אם לתקופות ממושכות הרבה אחרי שרוב השירים התפוגגו.

המילים עוסקות בגבר שמסביר לבחורה מדוע הוא לא יכול להתיישב ולהתחייב. שורות הפתיחה, "אם אעזוב מכאן מחר, היית עדיין זוכרת אותי?" קיבלו השראה מחברתו של אלן קולינס, קתי, ששאלה אותו בדיוק את השאלה הזו במהלך ריב.

מעריצים רבים חשבו שהשם FREE BIRD הוא מחווה לגיטריסט של להקת האחים אולמן, דוואן אולמן, שמת בשנת 1971. סקינירד הקדישו אותו לפעמים לאולמן בהופעות, אבל הוא נכתב הרבה לפני מותו ולא עליו בכלל. עדיין, סולו הגיטרה בסוף מושפע בהחלט מהאחים אולמן.

השיר הזה נכתב בתחילה כבלדה בלי סולו הגיטרה בסוף, ולינירד סקינירד הקליטה אותו כך בפעם הראשונה בשנת 1972. כשהגיע הזמן להקליט את תקליט הבכורה, בהפקתו של אל קופר, נוסף לו החלק הבשרני. גם ללהקה וגם לחברת התקליטים שלה לא היה מושג שהשיר הזה ימריא לגבהים שהוא עשה. למעשה, חלק מהמנהלים בלייבל (MCA) לא רצו את זה כלל באלבום, וחשבו שזה ארוך מדי. הלהקה דאגה שזה יגיע לאלבום, אבל לא היה לה מושג שהוא יהפוך לפופולרי כל כך. "אנחנו פשוט מנגנים את המוזיקה", אמר אד קינג. "לפעמים אנחנו פשוט כל כך קרובים לזה שאנחנו פשוט לא מבינים את זה".

השיר נפתח עם אורגן ככלי המוביל, מה שנותן לגיטרות השפעה רבה יותר כשהן מגיעות. בגרסאות מוקדמות של השיר, הקטע הזה נעשה בפסנתר, אבל אל קופר, שהוא אורגניסט נפלא, שכנע את הלהקה שאורגן האמונד הוא הדרך ללכת בה. הוא ניגן באורגן בהקלטה ואף במלוטרון.

עיתון רולינג סטון פרסם ביקורת על התקליט, ב-8 בנובמבר 1973: "הלהקה הזו מתאימה בהחלט במשבצת של אווירת הג'אם-בלוז מבית היוצר של האחים אולמן. עם זאת, יש בה הידוק מיוחד. עם זאת, מצד שלישי, יש את השיר FREE BIRD שמזנק למקומות אחרים לגמרי, עם הגיטרה המצמררת של אלן קולינס. הלהקה הזו נשענת על מספר השפעות כלפיה - הרולינג סטונס (בשיר TUESDAY'S GONE), ריי קודר (בשיר THINGS GOIN' ON) ולהקת LOVIN SPOONFUL (בשיר GIMME THREE STEPS). זמר הלהקה, רוני ואן זאנט, נשמע כאילו הוא מחקה את קית' רלף שבא לחקות את מיק ג'אגר. המפיק, אל קופר, מביא לתקליט את המגע הבריטי - עם נגיעות של מוזיקת פופ בתוספת מלוטרון ועוד. מצד שני, השיר SIMPLE MAN הוא הפגזת בלוז אדירה. הלהקה הזו הייתה נשמעת טוב יותר לו הייתה הולכת על קו אחד של רוק-בלוז דרומי ולא מתפזרת לכל מיני כיוונים, אך כנראה יש משהו בראשו של אל קופר שמתכנן דברים אחרת".

גם זה קרה ב-13 באוגוסט: ממתופף שננעל מחוץ להופעה של עצמו ועד סקסופוניסט שמצא את מותו בגלל מאוורר, מגאון בלוז שמכר את נשמתו לשטן ועד לשובו של דיוויד בואי מהעולם הבא. קבלו יום בחיי הרוק..

זה אולי נשמע כמו התחלה של בדיחה, אבל בשנת 1970, זה היה הכול חוץ ממצחיק עבור מתופף להקת הרוק המתקדם, סופט מאשין. הלהקה נקבעה להופיע באולם רויאל אלברט הול היוקרתי בלונדון, כחלק מסדרת הקונצרטים הקלאסיים של הנרי ווד, מהלך שנחשב לחצוף ופורץ דרך. בעוד חלק מהקהל ראה בזה רגע היסטורי, אחרים, שהיו רגילים לצלילי התזמורת, ראו במוזיקה הפסיכדלית והמורכבת של הלהקה עלבון צורב. בעיצומו של הערב הטעון הזה, המתופף רוברט וויאט, החליט לצאת החוצה כדי לעשן ג'וינט קטן להרגעה. כשניסה לשוב אל מאחורי הקלעים, נתקל בשומר קפדן בכניסה שסירב להכניסו. השומר, שראה מולו היפי ארוך שיער, היה משוכנע שמדובר במעריץ שמנסה להתגנב פנימה בחינם. לקח זמן יקר של ויכוחים ושכנועים עד שהמצב נפתר, וויאט הורשה סוף סוף לחזור אל הבמה, רגע לפני שהיה אמור להתחיל לתופף.

דילוג מהיר לשנת 1993, וזה היה יום חג של ממש למעריצי להקת סטילי דן. הלהקה-צמד, שהתפרקה במפתיע בשנת 1981, התאחדה לראשונה והשיקה סיבוב הופעות חדש באובורן הילס, מישיגן. הקהל היה באקסטזה לראות שוב את דונלד פייגן עם וולטר בקר על במה אחת. בקר, בחוש ההומור היבש והאופייני לו, הסביר לקהל את סיבת האיחוד בקריצה: "בזבזנו את כל הכסף מהסיבוב האחרון. הרווחנו 800 דולר כל אחד, והכול נעלם עכשיו".

אהבה, פרידות ומה שביניהן

ה-13 באוגוסט ידע גם רגעים רומנטיים במיוחד. בשנת 1988, רוברט סמית', המנהיג הכריזמטי והמלנכולי של להקת הקיור, נישא לאהובתו משכבר הימים, מרי פול, בכנסייה קטנה בסאסקס, אנגליה. פול, שהייתה ההשראה מאחורי רבים משיריו, היא אותה בחורה מסתורית שרוקדת על צוק בוידאו קליפ המפורסם לשיר JUST LIKE HEAVEN. סמית' סיפר שהיא זו שגרמה לו לכתוב את אחד משירי האהבה הגדולים ביותר שלו, LOVESONG, כמתנת חתונה עבורה.

בצד השני של הסקאלה, בשנת 1974, נערכה הופעתה האחרונה של להקת הרוק המתקדם REFUGEE. למרות הנסיבות, האווירה על הבמה הייתה עליזה באופן מפתיע. הבסיסט, לי ג'קסון, הודיע לקהל בחיוך שזוהי הופעתם האחרונה יחד, ואז הציג בגאווה את קלידן הלהקה, פטריק מוראז, כיורשו של ריק ווייקמן בלהקת יס. כך, סופה של להקה אחת הפך ליריית הפתיחה בקריירה של אחד הקלידנים הגדולים בז'אנר.

הלילה בו המוזיקה מתה - בגלל מאוורר!

באופן טרגי, התאריך הזה מסומן גם בדם. ביום שישי, ה-13 באוגוסט 1971, מצא את מותו סקסופוניסט הטנור, 'קינג' קרטיס אוסלי. קרטיס, ילד פלא שהחל את דרכו בג'אז והפך לאחד הסקסופוניסטים המבוקשים יותר בעולם הרית'ם אנד בלוז והרוק, היה הכוח המניע מאחורי להיטים של אמנים כמו ארית'ה פרנקלין, אותה ליווה עם להקתו, הקינגפינס. כמה חודשים בלבד לאחר שהקליט את קטעי הסקסופון הבלתי נשכחים בתקליט IMAGINE של ג'ון לנון, מצא עצמו קרטיס נאבק בגלי החום הכבדים של ניו יורק. מעט לפני חצות, בעודו סוחב מאוורר שקנה לדירתו, הוא נתקל בשני בריונים שחסמו את הכניסה לבניין. הוא ביקש מהם בנימוס לזוז, אך בתגובה שלף אחד מהם סכין. קרטיס נדקר בליבו, אך ברגעיו האחרונים הספיק לחטוף את הסכין מידי התוקף ולדקור אותו בחזרה, לפני שהתמוטט. הוא מת עם הגעתו לבית החולים. התוקף, ג'ון מונטנז בן ה-26, התמוטט כמה רחובות משם, נלקח לאותו בית חולים, והמשטרה חיברה במהירות את הנקודות ועצרה אותו. אלפי אנשים, ביניהם ענקי ג'אז כמו דיזי גילספי והרבי מאן, הגיעו לחלוק לו כבוד אחרון. ארית'ה פרנקלין שרה בדמעות לזכרו, וסטיבי וונדר ניגן במפוחית את נעימת הליווי הגדולה של קרטיס, SOUL SERENADE. בין המתאבלים נכח גם הגיטריסט דוואן אולמן, שלא ידע כי נותרו לו קצת יותר מחודשיים לחיות.

האם זו קללת ה-13 באוגוסט? אולי תשאלו את רוברט ג'ונסון. בשנת 1938, נטען כי אמן הבלוז המסתורי, שעל פי הסיפורים מכר את נשמתו לשטן בצומת דרכים כדי לזכות בכישרון נגינה על טבעי, הורעל בערב בו הופיע בגרינווד, מיסיסיפי. השמועה מספרת שבעל המקום, שזעם על כך שג'ונסון פלירטט עם אשתו, מזג רעל סטריכנין לבקבוק הוויסקי של הגיטריסט. ג'ונסון מת בייסורים שלושה ימים לאחר מכן. האם זהו סיפור אמיתי? תלוי את מי שואלים.

אש, ברקים וחיות אחרות

בשנת 1966, זעם מסוג אחר כוון כלפי להקת הביטלס. תחנת רדיו בטקסס ארגנה מדורה המונית וקראה למאזינים להשליך אליה תקליטים ומוצרים של הלהקה, במחאה על התבטאותו של ג'ון לנון לפיה "הביטלס פופולריים יותר מישו". למחרת, במה שנראה כמו התערבות אלוהית קומית, ברק אימתני פילח את השמיים, פגע ישירות במשדרי תחנת הרדיו והשבית אותם כליל. כל הסיפור על פרשת הביטלס, ישו והחרם האמריקאי - בספר שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!".

לא כל הדרמות כללו מוות או ברקים. בשנת 1980, פרצו רעולי פנים לביתו של הזמר והמפיק המחונן, טוד ראנדגרן, בוודסטוק. הם קשרו אותו ואת חברתו ההרה וערכו חיפוש בבית, מתוך אמונה שימצאו כמויות אדירות של קוקאין. לפי עדותו של ראנדגרן, אחד הפורצים אפילו שר בעת החיפוש את שירו המפורסם, I SAW THE LIGHT. בראיון שנים מאוחר יותר, סיפר ראנדגרן שהפושעים איימו לחתוך את אצבעותיו אם לא יגלה היכן הקוקאין. "הייתה להם הנחה מוזרה שלמישהו בעסקי המוזיקה יש טונות של קוקאין", אמר, "אבל זה הסם עם התשואה הכי נמוכה להשקעה. תנו לי חוויה פסיכדלית טובה, אני אשיג מזה משהו. אבל אתם יכולים להערים מולי הר של קוקאין וזה לא יעניין אותי בכלל".

שיחות שלא נענו וחזרות מהעבר

האירוניה מכה שוב בשנת 1980, כאשר ג'ון לנון שהה באולפן היט פאקטורי בניו יורק עם יוקו אונו, בעיצומן של הקלטות התקליט המשותף שלהם. לפתע, צלצל הטלפון באולפן. על הקו היה פול מקרטני, שהתקשר מחופשה כדי להציע לג'ון לשתף פעולה ולכתוב יחד. יוקו, שענתה לשיחה, לא העבירה אותה לג'ון ומסרה למקרטני שהוא עסוק. לנון מעולם לא ידע ששותפו מהביטלס חיפש אותו. טכנאי ההקלטות, ג'ק דאגלס, נזכר מאוחר יותר: "לפי מה ששמעתי מג'ון באותם ימים, הוא ממש רצה להתחבר שוב לפול ולכתוב איתו". הטרגדיה של אותה שיחה שלא נענתה מהדהדת עד היום.

ולבסוף, בשנת 2017, דייוויד בואי חזר להופיע, גם לאחר מותו. בסדרת הטלוויזיה טווין פיקס, הבמאי דיוויד לינץ' היה נחוש להחזיר את דמותו של סוכן ה-FBI פיליפ ג'פריס, אותה גילם בואי בסרט משנת 1991. הוא פנה לבואי, אך הזמר כבר היה חולה מאוד בסרטן ולא יכול היה להצטלם. לינץ' לא ויתר, ולאחר מותו של בואי בינואר 2016, הוא השתמש בקטעי ארכיון שטרם נראו כדי להחיות את דמותו לפרק אחד. לבואי הייתה בקשה אחת אחרונה שהועברה דרך עורך דינו: "הוא לא רצה שישמיעו את הקול שלו", הסביר לינץ'. "הוא ביקש ששחקן מלואיזיאנה ידבב את הדמות". לינץ' כיבד את הבקשה, ושחקן בשם נתן פריצל סיפק את הקול, ברגע טלוויזיוני מצמרר ובלתי נשכח.

ובשנת 1963 תבעה להקת FOUR SEASONS את חברת התקליטים האמריקאית VEE JAY בגין תמלוגים שלא שולמו לה. זה היה צעד ראשון מסדרת תביעות, מצד עוד אמנים, שיגרמו לקריסת אותה חברה.

בשנת 1969 עמד בוב דילן להפליג באוניית QE2 לאנגליה כדי להופיע בפסטיבל ISLE OF WIGHT, כשלפתע הטיח בנו הצעיר ג'סי את ראשו בידית של דלת בכניסה לאונייה ונפצע. דילן החליט מיד לרדת מעניין ההפלגה ונסע משם במהירות עם בנו לבית החולים. אל תדאגו, הוא יגיע בהמשך להופיע בפסטיבל.

בונוס: החודש, אוגוסט בשנת 1971, היה זה תורו של רוי ווד - איש להקת THE MOVE ואי.אל.או, להתייצב לפינת בליינד דייט של מלודי מייקר, בה הושמעו לו צלילים חדשים מבלי שידע במי מדובר. הנה מתגובותיו שם:

על השיר "בנגלה דש" של ג'ורג' האריסון: "אני אוהב את זה. כבר שמעתי את זה. אני חושב ששירתו של ג'ורג' ממש השתפרה. הוא בא עם חומרים מסחריים יותר מאז שהביטלס התפרקו. אני מאוכזב מהכיוון שפול מקרטני הלך אליו. הוא לא עשה דבר שהפיל אותי, מאז הפירוק. אני לא אוהב את התקליט RAM, קניתי את זה והחזרתי לחנות בשבוע שלאחר מכן. אולי הוא מנסה להעיף מעליו את התדמית ההיא, שלדעתי הייתה טובה יותר. נראה לי שהשיר החדש של ג'ורג' יהיה להיט. הייתי רוצה לשמוע עוד מנגינת הגיטרה שלו".

על השיר FAR BEYOND של להקת IF: "אני אוהב את הקול של הזמר. נשמע כמו להקה אמריקאית עם הפקה בריטית. אני לא יודע מי זה. השיר עצמו חלש ונשמע כמו משהו שמתאים לצד ב' של תקליטון. הגיטריסט נשמע כאילו הוא בכלל חבר בלהקת ריקודים ואני גם לא אוהב את צליל כלי הנשיפה והתופים. אבל הזמר טוב".

על השיר ALL I WANT של ג'וני מיטשל: "כן, ג'וני מיטשל. אני ממש אוהב כמה משיריה. אבל אני נוטה להשתעמם מהשירים שלה אחרי זמן מה. היא משתמשת באותו מהלך אקורדים ורק משנה את המיילים מסביב. שמעתי שיר שלה שנשמע ממש דומה לשיר WOODSTOCK שהיא כתבה".

על השיר GO DOWN GAMBLIN של להקת דם, יזע ודמעות: "הגיטרה נשמעת פה לא מכוונת. זה דם, יזע ודמעות? נראה שהגיטריסט גורר אותם למטה. הם צריכים את הגיטריסט מלהקת שיקגו, שהיא להקה פנטסטית. דם, יזע ודמעות נשמעים נקיים מדי לעומת שיקגו. הזמר פה טוב אבל משעמם. להקשיב לאלבום שלם עם שירתו יכול ממש לעצבן. אני חושב שזו הלהקה הכי משעממת שיש".

על השיר EVERY PICTURE TELLS A STORY של רוד סטיוארט: "זו להקת FACES? אה - רוד סטיוארט. אני חושב שהצעירים אוהבים אותו כי הוא מגניב. הוא והלהקה שלו אוהבים להשתובב על הבמה. אני לא אוהב להקות שנראות משועממות ויוצאות לסולואים ארוכים של גיטרות. אני אוהב משהו שיש בו חיים. לרוד יש נשמה טבעית, בעוד שהזמר של דם, יזע ודמעות נשמע שר באופן מאולץ. אני לא יודע בנוגע לשיר הזה של רוד, אבל יש לו קול נהדר".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.