רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-13 באפריל בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-13 באפריל (13.4) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"אני זוכרת שהופעתי במופע של קרול קינג בסנטרל פארק במכנסי איב סן לורן ובחולצה איכותית. אלו היו בגדים פשוטים, אך הם היו באיכות טובה. והרגשתי ממש לא בנוח. אפילו כשהגעתי למופע הוואלס האחרון של הבאנד, אנשים אמרו שמיס מיטשל הופיעה ונראתה כמו עקרת בית מבוורלי הילס. חרגתי ממדי הרוק'נ'רול המקובלים, וזה עצבן כמה אנשים.

לורה נירו בחרה בדרך שקסמה לי בהזדמנויות רבות – לנהל חיים רגילים. היא התחתנה עם נגר, למיטב הבנתי. בשלב מסוים ניסיתי לחזור לקנדה והרעיון שלי היה לשוב אל הטבע. בניתי בית שחשבתי שיוכל לתפקד עם או בלי חשמל. התכוונתי לטפח גינות וכל מה שצריך, אך גיליתי שאני כבר מפונקת מדי. היו לי יותר מדי אפשרויות בחירה" (ג'וני מיטשל בשנת 1979)

דאלטרי ישיר לנו סולו? ובכן, זה לא טוב! ב-13 באפריל בשנת 1973 יצא תקליט הסולו הראשון של סולן להקת המי, רוג'ר דאלטרי.

כן, להקת המי הייתה להקה נהדרת! אחת הגדולות באמת, למען האמת. וזה תמיד מדהים אותי לנסות להבין איך ארבעה בחורים כה שונים הצליחו להחזיק, בכל זאת מעמד, כל כך הרבה שנים. יש המון סיפורי רוק מפתיעים - מבחינתי, זה אחד מהם. אבל, למרות האנרגיה הנפיצה האישית בין החבר'ה - השאלה היא: האם הסולן רוג'ר דאלטרי באמת היה זקוק לקריירת סולו מקבילה? האמת? אין תשובה ברורה לשאלה הפשוטה הזו. בדרך כלל, חברי להקות שחררו תקליטי סולו כשהיה להם משהו חשוב להגיד ומאמציהם זכו להתעלמות משמעותית או מוחלטת מצד מנהיגי הלהקה, כמו שקרה במקרים של בסיסט להקת המי, ג'ון אנטוויסל, או הבסיסט של הרולינג סטונס, ביל ויימאן. או שהם פשוט רצו להציג לראווה את האישיות שלהם, כמו במקרים של רינגו סטאר וקית' מון. אבל מה היא באמת הסיבה לתקליט הזה, זה שהזניק את קריירת הסולו של רוג'ר דאלטרי בשנת 1973?

אז כך סיפר דאלטרי באוטוביוגרפיה שלו: "זה היה נחמד לקחת פסק זמן מהלהקה. חברי להקה עלולים לעלות זה לזה על העצבים כשנמצאים יותר מדי יחד. אתה חייב לצאת איתם לדרכים להופעות, אבל אחרי חודשים על גבי חודשים, אתה נשחק מזה. עם הגיל זה נהיה קל יותר; היום האווירה ממש רגועה, כולנו חברים ואני אוהב את זה. אבל המנוחה בשנת 1972 הייתה הקלה עצומה. אני יודע מה אתם חושבים: שישה חודשים שבהם כוכב רוק עצלן מסתובב באחוזה הישנה והיפה שלו עם אשתו החדשה והנחמדה. אבל אני שונא לא לעשות כלום. אם אני לא עושה כלום, מה הטעם להיות כאן?

אז הקמתי אולפן בביתי, ובדיוק כשעסקתי בבנייתו, אדם פיית' התקשר. הוא סיפר שהוא מחפש מקום להקליט בו זמר חדש בשם ליאו סאייר, והזמנתי אותם אליי. תמיד הסתדרתי עם אדם כמו עם אח; הוא היה פשוט מדהים, זמר נפלא וייחודי לחלוטין. באותו זמן, הוא התקשה להשיג לסאייר חוזה הקלטות טוב. שותפו של ליאו סאייר לכתיבת השירים היה דייב קורטני, אז הצעתי שהם יכתבו לי כמה שירים. הרעיון היה שאוציא איתם אלבום סולו, ואם הוא יזכה לתשומת לב, זה עשוי לעזור לליאו להשיג חוזה משלו. התנאי היחיד שלי היה שהתוצאה לא תישמע כמו תקליט של להקת 'המי' (The Who). ליאו הסכים והלך לדרכו. למען האמת, לא חשבתי שייצא מזה משהו.

שבוע לאחר מכן, בעודי מתקין קורות באולפן, ליאו ודייב הופיעו עם עשרה שירים. פשוט כך. התחלנו להקליט מיד. האלבום 'דאלטרי' יצא ונמכר טוב יותר מכל האלבומים המוקדמים של 'המי'. בשלב מסוים הוא נמכר בקצב של ארבעים אלף עותקים ביום. מבחינה מוזיקלית הוא היה שונה לגמרי, וזה היה מהלך מכוון".

כן, חברות וחברים - רוג'ר דאלטרי יכל לבחור כל יוצר שרצה לעבוד עימו - והוא בחר דווקא בליאו סאייר?! הרי ליאו סאייר עדיין לא היה כוכב פופ אוורירי במשרה מלאה באותו זמן. זה כמו שרוברט פלאנט יבחר לעבוד עם בארי מנילו. משהו בסדר גדל שכזה. לא יודע מה אתכם, לי זה לא מתחבר. אבל ברור שהמטרה פה הייתה להציג צד אחר של הסולן הקולני של להקת המי. צד שאינו רק מעיל פרנזים, טילטול המיקרופון כמו לאסו ושאגות רוק.

אז זה נפתח עם ONE MAN BAND - הדבר הפחות צפוי שחשבתי שאשמע מכוכב רוק במעמד של דאלטרי אז. מה זה?! דאחקה על שירי ברים? אולי ליאו סאייר היה צריך לשיר את זה - אבל דאלטרי?! והלהקה שליוותה את ההקלטות הייתה מורכבת משני חברי להקת ארג'נט (הגיטריסט ראס באלארד והמתופף בוב הנריט) והכנר דייב ארבוס בכמה מהקטעים. מדובר היה באותו בחור, חבר בלהקת EAST OF EDEN אז, שאחראי על הכינור המטורף בשיר BABA O'RILEY. לא שזה הזיז למישהו - כי החשמל שהיה בפתיחת התקליט WHO'S NEXT לא נמצאת פה. הכל התבסס על פריטת גיטרה אקוסטית פשטנית, מנגינות פסנתר מימיות של שניים או שלושה אקורדים ותזמור לא מיוחד במינו.

ואם חשבתי שהעסק ישתפר בשיר השני בתקליט, THE WAY OF THE WORLD - אז טעיתי! זה שיר מבאס. והכינור של ארבוס פה נשמע יותר כמו יתוש מעצבן. אז העברתי לשיר השלישי של התקליט, YOU ARE YOURSELF. רגע רגע!!! דאלטרי וסאייר גונבים פה מ-IMAGINE של לנון? אלוהים, איזה שיר רע. איפה פיט טאונסנד כשצריך אותו? רוג'ר דאלטרי עצמו לא נראה כמי שעשה הרבה בתקליט. אחרי כל השנים של יללות ושאגות לצד צלילי הפידבק המחרישים של פיט טאונסנד, הוא פתאום הרגיש צורך לזרוק את הכל ולזמזם סט של בלדות נשכחות ולעיתים שמאלציות באופן מדהים שכזה? זה היה מפתיע לראות כמה חלשה, רועדת וחסרת מיומנות הפכה פתאום השירה שלו פה. זה ממש נשמע כאילו הוא עבר במקרה ליד האולפן והתנדב להיכנס ולהקליט GUIDE VOCAL על הקלטות קיימות, כדי לסמן לזמר האמיתי כיצד לשיר את זה. אז האם דאלטרי היה זמר מוגבל באמת כשזה הגיע לטונים רגועים יותר וללא השגחה של טאונסנד? אולי זה לא מפליא שפיט טאונסנד שר את כל הבלדות החמודות ההן בתקליט SELL OUT.

אז עברתי לשיר הרביעי בתקליט, THINKING - וכמו שם השיר, גם אני חשבתי... למה, למה זה טוב? מה אמור להיות מיוחד בשיר הזה? מה הם חשבו להם שם באולפן? ואז מגיע השיר YOU AND ME. מה נסגר פה? רוג'ר שר בקול גבוה שנשמע הכי מאולץ (ולפעמים מזייף) שיש. זה אחד הזמרים הגדולים יותר של עולם הרוק אז?! וזה נשפך לים של צלילי תזמורת שמנסים לחפות על הדבר המביך הזה. כל כך הרבה כסף נשפך לו על תיזמורים ונגנים - ובשביל מה? בשביל מה?!

הצד הראשון נגמר. צד ב' נפתח עם השיר IT'S A HARD LIFE (לא השיר של קווין, כן?). אוקי, זה כבר מתחיל להתיש. דאלטרי שר פה ושומעים שהוא ממש מתאמץ כדי להגיע לתווים הגבוהים. מה, זה הוקלט מיד אחרי שהוא שאג בהקלטה של WON'T GET FOOLED AGAIN? או שהוא קם מצונן באותו בוקר של הקלטה? ושוב, התיזמור העשיר של כלי מיתר, חצוצרות ותופי טימפאני מנסים לחפות על זה - אבל ממש לא מצליחים. זה מביך.

ואז מגיע מה שאמור להיות הלהיט של התקליט - GIVING IT ALL AWAY. אולי כתקליטון זה כייפי, אבל לשמוע את זה אחרי כל השירים שבאו לפניו - זה מאבד מהקסם. התקליטון עם השיר הצליח אפילו להפוך ללהיט שהגיע למקום החמישי במצעד הבריטי, והאמת? רק אלוהים (והקהל הבריטי שקנה את זה אז) ידע למה. בעצם, אולי לא היה צריך לשאול, הרי מותגים כמו הקרפנטרס והאוסמונדס היו בשיא הפופולריות שלהם באותה תקופה. השיר עצמו? זה נשמע כמו משהו שטאונסנד ודאי היה שמח לזרוק לצד הדרך, אילו זה היה מגיע לשולחן העבודה שלו.

אז כל מי שאינם מעריצים מושבעים ממש של להקת המי - קבלו אזהרה: להתרחק מהתקליט הזה, אלא אם כן אתם מחבבים את ליאו סאייר (האמת? לא סבלתי את הלהיטים שלו. לא את MOONLIGHTING ולא את WHEN I NEED YOU ובטח לא את YOU MAKE ME FEEL LIKE DANCING). ככה לא בונים חומה.

קאמבק הטנגו העצוב של פליטווד! ב-13 באפריל בשנת 1987 יצא התקליט של פליטווד מאק ושמו TANGO IN THE NIGHT.

אוקי, קודם כל אני חייב לפרוק את זה מעליי - זו לא הפליטווד מאק המועדפת עליי. אני מעדיף את הלהקה במחצית השניה של הסבנטיז או במחצית השניה של הסיקסטיז. שם נמצא, לטעמי, חוד החנית. השירים הממוקדים, הסאונד הבשרני, הגישה חסרת הפשרות. כל אלו גורמים לי חשק עד היום לחזור אל התקליטים ההם ולהניח אותם באהבה ובשקיקה על צלחת הפטיפון שלי. אבל פליטווד מאק של 1987 זו חיה אחרת. קודם כל, מספיק להסתכל על התמונות של הלהקה מאז. נראה שהחברים כבר לא ממש רוצים להסתכל שם זה על זה. ברור שיש פה בעיות. ותוסיפו לזה את צבעי המלחמה שהם האיפור של האייטיז, הביגוד האייטיזי ההוא והשיער המנופח מדי אחרי שימוש מאסיבי במכשיר פן ותכשירי שיער שונים - וקיבלנו פה תקליט מצליח מאד מסחרית שאני קורא לו דווקא כשם אחד הלהיטים הגדולים בו - "שקר קטן".

כשהלהקה התפרקה ב-1982, לאחר יציאת האלבום MIRAGE, נראה היה ששנות השמונים כבר איבדו את הסבלנות למוזיקה המעודנת יחסית שלה. אך כשהחבורה חזרה להקליט יחד, הגיטריסט לינדסי בקינגהאם לקח את המושכות לידיו והוביל הפקה שהחזירה את המותג הוותיק לראש מצעדי המכירות. בשנות השבעים, שירי האהבה של הלהקה – בין אם עסקו באהבה מרגשת ובין אם באהבה שהתרסקה – עברו כחוט מקשר בין כל החברים. גם באלבום הזה הם עדיין שרים על אהבות, אך "אופרת הסבון" שהביאה רעננות מסקרנת ותרמה למכירות העצומות של RUMOURS, כבר לא הייתה סוערת כל כך בשנת 1987. שנים לאחר מכן הודה לינדסי בקינגהאם על במת ה-O2 בלונדון: "האלבום TANGO IN THE NIGHT היה קשה מאוד להשלמה". ועדיין, הוא נותר האלבום המצליח ביותר מסחרית של הלהקה אחרי RUMOURS. עם עובדות אי אפשר להתווכח.

שנת 1987 הייתה שנה מוזרה למוזיקה, אבל עבור הלהקה המורכבת יותר בהיסטוריה, היא הייתה שנת המבחן. כאשר פליטווד מאק שחררו את התקליט TANGO IN THE NIGHT, היה ברור שלמרות הפקת האייטיז המרשימה, בניגוד לסיקסטיז והסבנטיז, שם הלהקה יצרה את המיינסטרים ללא פשרות - הפעם הלהקה לא הגדירה את המיינסטרים אלא פשוט עקבה אחריו. כן, זו הייתה תקופה עגומה עבור פליטווד מאק. אורח החיים הנהנתני והמופרז של חבריה "הידרדר" – אם לצטט את בקינגהאם – עד כדי כך שאיש לא נהג עוד בכבוד כלפי רעהו, והרעיון של עבודה משותפת על הבמה או באולפן נראה לא מושך. שלוש שנים אחרי האלבום MIRAGE, פליטווד מאק הייתה קיימת כמותג בלבד. בפועל, החברים התרכזו בקריירות סולו, בהעמקת השימוש בסמים ובצלילה אל האלכוהול, כל זאת בליווי אגו מנופח. הנס אמנם קרה והפרויקט הפך לאלבום של פליטווד מאק, אך הוא לא נשמע כאלבום של להקה מאוחדת. קיבלתי בתקליט הזה בעיקר הפקה חסרת נשמה של שנות השמונים, שהייתה אמנם חסינה מטעויות מבחינה טכנית, אך מלאה בסינטיסייזרים של היי-טק בכל פינה. האם כריסטין מקווי באמת ניגנה את כל הכלים האלה בעצמה? זו תהייה... ותופים אלקטרוניים השתלטו על חטיבת הקצב המדהימה של הלהקה, והתחושה הכללית הייתה שהשירים פשוט לא טובים כפי שהיו בעבר. בטח לא ברמה של RUMOURS.

מיק פליטווד כתב בספרו: "הזמן בנפרד יצר מרחק בינינו. פתאום הייתה ועדה של עורכי דין ומנהלים שצריך היה לבקש את אישורם כדי להתקדם. לינדסי היה שקוע בהקלטת אלבום סולו משלו, אז חשבנו שהכי טוב לשכור מפיק חיצוני כדי שהוא לא ירגיש שהוא זונח את קריירת הסולו שלו עבור הלהקה. נפגשנו עם נייל רודג'רס אבל זה לא עבד; אחר כך מו אוסטין שלח לנו את ג'ייסון קאסארו, שזה עתה הפיק אלבום להיט ענק ללהקת POWER STATION, אך אחרי שבוע בערך הבנו שגם הוא לא האיש המתאים. היינו צריכים למצוא שוב את הגרוב שלנו, והיה ברור שגורם חיצוני לא יוכל להוביל אותנו לשם – רק אנחנו יכולנו לעשות זאת. בסופו של דבר לינדסי והמפיק של אלבום הסולו שלו החליטו להפיק את האלבום הבא של פליטווד מאק בעצמם, כי לא היינו מרוצים מאף אחד אחר.

הפעם תנאי העבודה היו שונים בתכלית. התחלנו באולפן שלא אהבנו ועד מהרה עברנו לאולפן שלינדסי בנה במוסך בביתו. זה לא היה אולפן ראוי בשום מובן, אבל זה היה המקום שבו לינדסי הרגיש בבית, ושם הוא היה בעל הבית. לא היו טרקלינים או פינות מבודדות להסתובב בהן, כיוון שזה היה ביתו הפרטי, ולכן הבאנו קרוואן שהוצב בחניה. זה אפשר לנו להמשיך בשלנו מבלי להפר את שלוות הבית. הייתי אז עדיין שתיין ומסומם, ומתוך כבוד ללינדסי, היינו זקוקים למקום נפרד שבו נוכל להמשיך בהרגלים שלנו.

עם זאת, היה ברור מההתחלה שלינדסי השתנה. הוא היה כולו בתוך המוזיקה ולא התכוון לסבול את הגישה המפונקת והאיחורים של האחרים. אך מעבר לכך, כל האווירה הייתה שונה מאוד עבורנו. ראשית, זה לא היה ממש אולפן; זה היה בית עם הרבה מכונות תופים והכל הרגיש קצת קליני ומשעמם. לעיתים קרובות מצאתי את עצמי מכורבל בקרוואן, מחכה שסוחרי סמים יבקרו אותי. מצאתי שזה אירוני ש'יום עבודה' בלהקת רוקנרול הפך למשהו כה משעמם. בסופו של דבר הפכתי ל'זבוב על הקיר' הצופה במדען מטורף ומבריק שעובד במעבדה שלו, והאמת היא שמאוד נהניתי. ג'ון מקווי, למשל, בקושי ניגן בבס בשנתיים שקדמו לכך, אז לקח לו זמן לחזור לעניינים".

אין ספק שחברי הלהקה הצליחו להשתלב, למרות הכאוס, ברוח הזמן. התקליט הפך ללהיט ענק, כנראה הנמכר ביותר שלהם מאז RUMOURS, והשירים נטחנו היטב ברדיו. אם זו הייתה המטרה העיקרית של הפליטוודים, הם הצליחו בה ללא ספק. לרוע המזל, שום דבר בתקליט לא היה מעניין במיוחד לטעמי. הסיבות שבגללן אנשים כמוני אהבו את הלהקה במקור היו בגלל סגנון הרוק הפרוע והמפתיע של לינדסי, הלחנים המדהימים של כריסטין (שאני מת על הקול שלה!) והקול המסתורי של סטיבי ניקס. שלושת הגורמים הללו שינו את התמונה מלכתחילה והעניקו ללהקה בסיס מוצק לבנות עליו מסלול של הצלחה ושל דרמות. ובתקליט הזה נותרו רק עקבות חלשים מהעבר המפואר של הלהקה. ממש כמו מה שקרה קצת לפני כן עם אי.אל.או והתקליט BALANCE OF POWER האייטיזי והמחריד. נראה היה כי חמדנות תאגידית בלעה פה עוד להקה טובה.

אז אתחיל עם BIG LOVE; זהו שיר של בקינגהאם, שתיאר אותו כ"שיר יצרי מאוד הכולל נהמות אהבה". האנחות הללו, שהופכות לאגרסיביות למדי בסוף השיר, נשמעות כאילו הן מגיעות משני אנשים שונים, אך שתיהן הוקלטו על ידו באולפן. כדי לדמות קול נשי, הוא עיבד את שירתו באמצעות משנה תדרים. רבים הניחו שזהו קולה של הזמרת סטיבי ניקס, חברתו ללהקה ומאהבתו לשעבר – אך לא כך היה. כך שכבר פה יש סוג של שקר קטן שגורם לחוסר אמינות.

בקינגהאם תכנן להשתמש בשיר באלבום סולו, אך אז פליטווד מאק חזרה לפעול יחד. הייתה זו הזמרת והקלידנית כריסטין מקווי ששכנעה את בקינגהאם להפיק את גרסת הכיסוי שלה לשיר של אלביס פרסלי. במהרה הצטרפו אליהם הבסיסט ג'ון מקווי והמתופף מיק פליטווד. הסשן הזה עבד כל כך טוב, שהם שכנעו את בקינגהאם לבצע איחוד מלא של הלהקה. הוא הסכים, אך ראה בכך תחנה אחרונה, מתוך מחשבה שיקליטו את האלבום וכל אחד ימשיך לדרכו.

אבל כשסטיבי ניקס הצטרפה לתמונה, העניינים הסתבכו. היא הייתה עסוקה בקידום אלבום סולו לא מוצלח (ROCK A LITTLE) ובהתמודדות עם שהות בקליניקת בטי פורד, שם ניסתה להיגמל מהתמכרות לקוקאין. בהיעדרה, הלהקה עבדה על הדמואים שלה. כשבסופו של דבר הגיעה לאולפן היא איחרה מאוד והייתה מתוחה. תרומתה לאלבום הייתה מצומצמת מהרגיל. העבודה על האלבום נמשכה כמעט שנה וחצי, ובקינגהאם כבר התקרב לנקודת הרתיחה שלו. האלבום היה בעיקר יצירה שלו ושל כריסטין מקווי – הם כתבו את רוב השירים.

השיר BIG LOVE יצא כסינגל הראשון וסימן את החזרה המנצחת של הלהקה. החברים הכריזו על סיבוב הופעות, אך באוגוסט 1987 אירע פיצוץ עם בקינגהאם, שעזב את הלהקה בפתאומיות. הם יצאו לדרכים בספטמבר כששני גיטריסטים תפסו את מקומו: בילי ברנט וריק ויטו אשכרה היו צריכים פה שני כוחות כדי למלא את הכוח האדיר שהוא לקח עמו). השיר BIG LOVE הושמט מרשימת השירים בהופעות. מיק פליטווד כתב בספרו: "הצעד ההגיוני הבא היה לצאת לסיבוב הופעות כדי לקדם את האלבום. כולם היו מוכנים לכך, חוץ מלינדסי. הוא רצה להישאר בבית ולסיים את אלבום הסולו שלו, מה שלכאורה היה אמור לסיים את הפרק הזה של פליטווד מאק. בדומה לסטיבי, לינדסי ניתק את עצמו מהלהקה. הוא יצר אלבומי סולו והשיג חופש מוחלט בתהליך היצירתי שלו, חופשי מהפוליטיקה הפנימית של הלהקה ששחקה אותו כל כך. ההצלחה לא הייתה חשובה לו – העצמאות ללכת בעקבות המוזה שלו הייתה העיקר. זו הייתה לגמרי הבחירה שלו לחזור ולהקליט את האלבום איתנו, ובמבט לאחור, זו הייתה מחווה ענקית מצדו; הרבה יותר גדולה ממה שכל אחד מאיתנו הבין באותו זמן. כפי שהוא אמר לי בשנים האחרונות, הקלטת האלבום הזה הייתה כואבת מאוד עבורו. הוא רצה לעשות זאת למען הלהקה, למען כולנו, אבל זה היה קשה".

להיט נוסף באלבום היה EVERYWHERE, שכתבה כריסטין מקווי ושרה בקולה החמים. הבעיה לא הייתה עצם נוכחותה של מקווי, שכן היא הייתה בעבר כותבת שירים טובה, אלא שהיא כבר לא הייתה כזו בתקליט הזה - אלא אם כן חיפשתם שיר פופ מתקתק. אין בה באמת לחן ועומק. איפה זה ואיפה DON'T STOP או YOU MAKE LOVING FUN או SONGBIRD או OH DADDY? צר לי, החבורה הזו יכלה יותר מזה. עדיין, זה נטחן ברדיו ואוהבי פופ רבים נדלקו עליו. אתם יודעים, זה עניין של טעם - אני פשוט לא מתחבר לזה.

להיט נוסף היה LITTLE LIES, גם הוא של מקווי. היא כתבה אותו יחד עם הקלידן אדי קווינטלה, לו היא נישאה ב-1986, שבעה חודשים לפני צאת האלבום. זהו לא שיר שניתן היה לצפות מזוג נשואים טריים לכתוב, אך ברור שהוא לא עסק ביחסים ביניהם. מקווי לא נזקקה להשראה אישית עבור קווי העלילה שלה, אך ייתכן שהשיר הושפע מהפרידה מבעלה הראשון (וחברה ללהקה) ג'ון מקווי, או ממערכת היחסים המאוחרת יותר שלה עם דניס וילסון מהביץ' בויז. אגב, היא וקווינטלה נפרדו בשנת 2003. ואגב, שיר שכזה היה כנראה נכתב היום בקלות על ידי AI. אין בו את העומק האמיתי של פליטווד מאק. המאמץ הגדול של כריסטין להביא רוח מהעבר נמצא בשיר אחר בתקליט - MISTYFIED, שגם מתקלקל בגלל הפקת אייטיז חסרת חיים. והשיר SEVEN WONDERS? נשמע כמו משהו שהלהה הייתה שמחה להעיף ממנה אם היא הייתה מנסה לעבוד על השיר בסבנטיז. הקול של סטיבי פה לא נשמע מהנה. היא נשמעת מתאמצת מדי. איפה זה ואיפה DREAMS או GOLD DUST WOMAN?

במגזין מלודי מייקר נכתב אז בביקורת על האלבום, במשפטים שאני מסכים איתם: "הם מכורים לנוסחאות ישנות שהפכו אותם למפורסמים... הם שייכים להיסטוריה של הפופ: אך הם לא מעודכנים, לבושים בצורה לא נכונה, וזה לא מצחיק".

ההד המהדהד של טום פטי! ב-13 באפריל בשנת 1999 יצא אלבום חדש לטום פטי ושוברי הלבבות ושמו ECHO. יש הטוענים שזה האלבום בו עבר פטי דבר ממש כואב בחייו. היו אף תיאורים שזה ה-BLOOD ON THE TRACKS שלו. אז מה קרה שם?

טום פטי: לא הייתי במצב טוב. פשוט לא הייתי. הייתי במצב גרוע מאוד. התנתקתי מרוב העולם והפכתי למעין נזיר. גרתי במקום שהיה סוג של חוות תרנגולות – באמת היו שם תרנגולות בחצר – והתגוררתי שם בבקתה. הייתי מרוחק מרוב החברים וכמעט לא דיברתי עם איש. זו לא תקופה שאני זוכר לטובה. מה זה היה? קשה לשים על זה את האצבע. זו הייתה התפכחות מטלטלת. זה היה פשוט הרבה כאב. החיים הפרטיים שלי התפוצצו כמו רימון יד שנזרק לתוך צריף. זה פשוט התפוצץ. אבל עדיין היו לי הילדים שלי שחשבתי עליהם. הייתי צריך לדאוג להם למסגרת. הייתה לי בת אחת שעדיין למדה בתיכון וזה באמת נשאר באחריותי. לא היה מי שיעזור לי בזה. במשך זמן רב שקעתי במה שמכונה דיכאון קליני. הייתי שוכב במיטה כל היום ולא קם. ואני מדבר על חודשים. פשוט שכבתי שם. הנה, השגתי כל מה שרציתי והכול התפרק. הקריירה שלי תמיד הייתה בסדר, אבל היה קשה לעכל שהחיים האישיים שלי הלכו לעזאזל. לפעמים אני חושב שאם הייתי נוכח יותר ומקדיש לכך תשומת לב, הייתי מבין ויכול להגיב. אבל ברחתי מזה. הייתי יוצא לסיבובי הופעות במשך תשעה חודשים באופן קבוע, וכשזה התפוצץ, אני חושב שזה קרה בלעדיי, בלי שבאמת אבין מה קורה. פשוט נהייתי כל כך מדוכא, ממש ממש מדוכא. יצאתי מזה בסדר בסופו של דבר, אבל אני חושב שהרבה אנשים היו מודאגים. חברים שלי מספרים לי עכשיו, וחלקם אמרו לי כבר אז, שהם היו מודאגים. הם דאגו לי ואני לא מאשים אותם. באמת, פשוט קרסתי. זו הייתה הפעם היחידה בחיי שאני זוכר שפשוט קרסתי. העומס היה גדול מדי. תמיד הייתי זה שנלחם נגד הקשיים, לא משנה מה קרה – אבל לא הפעם.

בתו, אדריאה פטי: אני חושבת שהוא תמיד היה מנהיג גדול בכל תחומי חייו. אבל אני חושבת שהזוגיות שלו התפרקה וזה היה נורא. זה היה הדבר שהוא הכי לא רצה שיקרה. הוא באמת רצה שהנישואים עם אמא שלי יעבדו. היה לו קשה מאוד. הוא הרגיש, אני חושבת, כאילו הוא אכזב אותנו. אבל הוא היה חייב לעזוב.

טום פטי: כשעבדנו על האלבום ECHO, ידעתי שאני לא עושה את עבודתי באולפן עד הסוף. זה מדהים שהאלבום יצא כל כך טוב, כי לא הייתי במצב שבו יכולתי לאחוז בהגה. לא כתבתי הרבה בתקופה ההיא. כתבתי את השירים לאלבום, אבל אני מרגיש שזה לא היה הדבר הכי טוב שעשיתי אי פעם. זה בסדר. אבל שוב, קשה מאוד לשפוט פרויקט שנוצר בלב סערה. כשאני מאזין למשהו מהעבר, אני לא שומע רק את השירים, אני מרגיש את הרגע שבו בוצעה ההקלטה – וזו הייתה הנקודה הנמוכה ביותר בחיי. אני לא יכול להאזין ל-ECHO באובייקטיביות. עם זאת, אחרי שאמרתי את זה, האזנתי לו לאחרונה והוא נשמע הרבה יותר טוב ממה שציפיתי. היו לי אנשים נהדרים לצדי. הטלתי הרבה עבודה על הגיטריסט מייק קמפבל ועל המפיק ריק רובין. קמפבל נכנס לעניינים, תודה לאל. הוא נכנס והביא את האלבום לקו הסיום כמעט בכוחות עצמו. הייתי שם, אבל אני לא חושב שהייתי לעזר רב. לכתוב את השירים היה המקסימום שיכולתי לעשות. לא עזרתי הרבה בהקלטה שלהם. זו תקופה שבאמת מטלטלת אותי. בכל פעם שמישהו מזכיר את האלבום הזה אני פשוט נאנח. זה היה קשה.

הגיטריסט מייק קמפבל: זה היה קשה מאוד מבחינה רגשית. היו כמה בעיות עם חברים שונים בלהקה. טום בדיוק עבר גירושים ושקע בתוך הענן שלו.

טום פטי: הטעות הגדולה שעשינו באלבום ההוא הייתה לפתוח אותו עם השיר הכי מדכא שכתבתי אי פעם, ROOM AT THE TOP. ממש מדכא. למה זה השיר שפותח את האלבום? אני לא מבין. אבל לא הייתי נוכח מספיק כדי לקבל החלטות. הייתי שם פיזית, אבל לא מבחינה נפשית. ניסיתי לפתור את כל הבעיות שלי. פשוט עבר עליי יותר מדי. היו גם כמה דברים נחמדים בתקופה ההיא. דנה, בחורה שיצאתי איתה, הייתי רואה אותה פעם בכמה שבועות וזה היה נחמד. היא עזרה לי. היה שם מעט אור שמנע מהתמונה להפוך לשחורה לחלוטין.

זה תקליט שפוי או לא שפוי של דייויד בואי? ב-13 באפריל בשנת 1973 יצא התקליט ALADDIN SANE של דייויד בואי, שעמו כבר לטש את עיניו לכיוון השוק של ארה"ב. זה גם התקליט בו הסדקים יחלו להיפער.

אוקי, ברור שדייויד בואי היה ע-נ-ק גם בתקופה הזו. וההצלחה של הדמות שהוא יצר לפני כן הפכה למפלצת עסקית מטורפת. כן, אני מדבר על החוצן ההוא שהציג דמות שלא מן העולם הזה - שגם ניגנה בגיטרה וגם הודיעה לנו שיש לנו רק עוד חמש שנים. אבל בינתיים... היה צורך לעשות פה תקליט חדש ועמו ניסיון ברור לא לפספס את המטרה. נקודה נוספת הייתה, כמובן, לא לחזור על עצמו, שהרי בדיוויד בואי אנו עוסקים פה. ולאחר ההצלחה האדירה לה זכה עם האלבום "עלייתם ונפילתם של זיגי סטארדאסט והעבישים ממאדים", החליט דייויד בואי לצלול עמוק יותר אל מרכיבי הנפש הסדוקה של הדמות התיאטרלית שיצר. זה היה כה רציני שבואי היה שקוע בדמותו של זיגי סטארדאסט עד כדי כך שהשם "דייויד בואי" הפך למשני, וזיגי תפס את מקומו. בואי אמנם היה שחקן גדול, אך הפעם נדמה שגם הוא לא ידע תמיד מי הוא באמת. והתקליט שיצא? הוא ענק אך עם סדקים. עדיין, בואי - כמלך הגלאם רוק - הצליח לתעתע ביג טיים את הקהל. בעוד שאמני גלאם-רוק אחרים כמו טי רקס או סלייד או סוויט ביקשו לשלהב את הקהל עם להיטים קצרים, נצנצים ואיפור - בואי הצליח לטלטל את כל הסיפור. כך, הוא נשאר במעמד גבוה מהם.

ואם היה נושא מרכזי בתקליט הזה, הרי שזה היה הנושא של פאר, פינוק יתר, תאווה, חמדנות, בלבול, פאניקה, שיגעון וכאוס כללי. הכל בחבילה אחת. אלו היו נושאים דומים לאלו שהופיעו בתקליטי הקונספט המפורסמים שלו, אך הפעם הם בהחלט לא הוגשו במסגרת קונספט ישיר. אז האם מדובר בתקליט המאתגר ביותר מבחינה אינטלקטואלית של בואי עד אז? או פשוט בתקליט הכי לא יציב, מבולגן וחסר פשר שלו עד אז?נראה לי שזה תלוי את מי שואלים. האמת? אני כל פעם חושב אחרת כתשובה. זה רק מראה כמה התקליט הזה מתעתע.

כשהוא הגיע להקליט את ALADDIN SANE, הוא נכנס לאולפן כאדם שונה לחלוטין מכפי שהיה קודם לכן. רוב השירים שהוא הביא עמו להקלטות הולחנו במהלך סיבובי ההופעות של זיגי סטארדאסט. שני שירים הוקלטו עוד קודם לכן בארה"ב, במהלך סיבוב הופעות שכזה: THE JEAN GENIE ו-DRIVE IN SATURDAY. וכמובן, לפי חוקי הספרים של הרוק ביזנס, הוא היה נתון תחת לחץ רב מצד חברת התקליטים להקליט שירים חדשים שייצאו לשוק לפני חג המולד. לכן הוא ולהקתו נאלצו להקליט את השניים במהירות באולפני RCA בניו יורק. כן, זה ממש לא קל להיות אמן מצליח עם דדליין. השיר THE JEAN GENIE, שהחל כג'אם מאולתר באוטובוס הלהקה, הוקלט במהירות ויצא מיד עם השלמתו במיקס מונו בלבד (בימים בהם הסטריאו כבר שלט בזירה חזק). מיקס הסטריאו הוכן בשלב מאוחר יותר ונכלל בתקליט השלם שעליו אני כותב כאן.

מאחר שסיבוב ההופעות של בואי בארה"ב הוארך, הוחלט להמשיך את ההקלטות שם, בין ההופעות. זה גם תהליך לא קל - להתרגל כל פעם לאולפן אחר במקום זר. באותה עת נוסף מרכיב חשוב מאוד ללהקה ולאלבום – הפסנתרן מייק גארסון, שנגינת הפסנתר המרחפת שלו ניחנה ביופי שקשה לתאר במילים. גארסון אהב להתנסות בגישות מוזיקליות חדשות, ונטה לעיתים קרובות אל עולמות הג'אז-אוונגרד. אז הסגנון זה תרם רבות לנגינתו של גארסון בשיר הנושא של האלבום, ובואי היה זה שעודד אותו לנגן בדרך זו. באותה תקופה היה גארסון סיינטולוג מושבע ונהג להטיף על כך במהלך הסשנים, עד שלבסוף הצליח לשכנע שניים מחברי הלהקה להצטרף לדרכו: הבסיסט טרבור בולדר והמתופף וודי וודמאנסי. כתוצאה מכך השתנתה הדינמיקה בין חברי הלהקה, באולפן ומחוצה לו, והדבר השפיע על תהליך ההקלטות. בולדר עזב את הסיינטולוגיה רק כעבור מספר שנים. וודמאנסי נותר סיינטולוג מושבע.

דבר נוסף שגארסון לימד את החבורה הבריטית היה השוני המהותי בין אנגליה לארה"ב בנוגע לשיטות כתיבת התווים. הדבר בא לידי ביטוי כשהגיטריסט מיק רונסון (שהיה גם המנהל המוזיקלי והמעבד של בואי) ניסה להנחות את הפסנתרן כיצד לנגן תוך שימוש במונחים שלמד באנגליה. לגארסון, שהיה מוזיקאי מקצועי וקורא תווים מיומן, לא היה מושג מה לעזאזל רונסון רוצה ממנו. באותה תקופה, הפער בתחום זה בין המדינות היה משמעותי, ורק עם השנים, כאשר מוזיקאים עברו מצד לצד, הגבולות הטשטשו.

בנוגע לאותו שיר הנושא: בואי אהב לטשטש דברים וגם פה לא ברור - האם זה רמז לאחיו החורג, טרי, שסבל מסכיזופרניה? האם זה על עצמו כאמן שאיבד את הנורמליות? השיר ממש מרהיב גם במובן המוזיקלי. זו מוסיקליות פשוט מהממת - וכך גם ההפקה! וכן, הפסנתר הזה! מה שיחזור גם לפאר את השיר TIME בתחילת הצד השני. יש שאוהבים את זה מאד (כמוני) אך גם נתקלתי בכמה שאמרו לי שהם לא סובלים את זה כי אין שם את המבנה הקלאסי של בית-פזמון. אוקי, עניין של טעם.

כשבואי ולהקתו חזרו לאנגליה בינואר 1973, הם נכנסו מיד לאולפני טריידנט בלונדון להמשך ההקלטות. שם הם יותר הרגישו בבית. אבל השיר CRACKED ACTOR שיקף נאמנה את מצבו של בואי באותה עת. הפקתו נעשתה במכוון בסגנון המזוהה עם חברו הקרוב, מארק בולאן מלהקת טי רקס. בואי רצה מאוד לנגן בשיר במפוחית, ומכיוון שהגיטרה של רונסון הייתה דומיננטית מאוד בהקלטה, הוחלט לחבר את מיקרופון המפוחית למגבר מנורות של חברת מארשל. כך הושג צליל מפוחית בלוזי, מחוספס ואפקטיבי.

למרות הלחץ הכבד, בואי הוכיח כי המעיין היצירתי שלו עדיין נובע, כפי שניתן לראות מהשירים האיכותיים שנכנסו לאלבום. עם זאת, הוא חש שחסר לו חומר שיכול לשמש כסינגלים, ולכן החליט להקליט מחדש שלושה שירים מהעבר: THE PRETTIEST STAR (שנכתב במקור על אשתו אנג'י, יצא כסינגל ב-1970 ונכשל כישלון חרוץ), JOHN I’M ONLY DANCING (בתוספת צלילי סקסופונים) והשיר ALL THE YOUNG DUDES שהוא כתב במקור ללהקת "מוט דה הופל". בסוף, שני האחרונים נותרו מחוץ לתקליט. בואי הקליט לאלבום גם גרסת כיסוי לשירם של הסטונס, LET’S SPEND THE NIGHT TOGETHER, והפך את המקור הכאילו-תמים למשהו שגובל בפורנוגרפי מרוב תעוזה. האמת? במקרה הזה אני מעדיף בהרבה את הגרסה של הסטונס.

השיר הפותח, WATCH THAT MAN, זכה בתחילה למיקס של הטכנאי קן סקוט, שבו קולו של בואי הונמך במכוון עד שהתמזג עם עוצמת הכלים של הלהקה. מנהליו של בואי לא אהבו את התוצאה המונמכת ודרשו שייערך מיקס חדש שבו קולו של הזמר יוגבר, אך לאחר הקשבה לשתי הגרסאות, הוחלט כי דווקא המיקס המקורי הוא המתאים יותר. ויש עוד רגעי רוק מוחצנים בתקליט הזה. אם זה PANIC IN DETROIT (שנכתב בעקבות שיחה של בואי עם איגי פופ על ההפיכות שקרו בדטרויט) או CRACKED ACTOR.

והשיר החותם, LADY GRINNING SOUL, היה כה חשוב לבואי עד שהוא התעקש להיות נוכח במיקס שלו ולהנחות את התהליך. הוא דרש שקולו בשיר יקבל אפקט של PHASING. דרך אגב, השיר נכתב על הזמרת קלודיה לניר, שהיוותה השראה גם לשיר BROWN SUGAR של הסטונס. ככה סוגרים תקליט מיוחד!

הקונספט של "אלדין סיין" התגבש לקראת סוף העבודה, והוא מבוסס על משחק המילים A LAD INSANE (בחור לא שפוי). אז רגע - הבחור פה שפוי? או לא שפוי? את שיר הנושא המהפנט כתב בואי על אונייה שבה הפליג מאמריקה (הוא שנא לטוס). דמותו של "אלדין" הפכה לזהות החדשה של בואי והחליפה רשמית את זיגי סטארדאסט לזמן מה.

אף על פי שהאלבום אינו מציג קונספט עלילתי ברור, סדר השירים וביצועם מעניקים תחושה של יצירה הומוגנית אחת. בואי נטמע, כשחקן טוטאלי, בדמותו של אלדין באופן טוטאלי, עד שבשנת 1974 הוא איבד את זהותו האמיתית לטובת הדמות, דבר שהוביל אותו להידרדרות קשה לשימוש בסמים. בתקופה זו החל להתעייף; הופעותיו התקצרו ורוב שירי האלבום הזה היו הראשונים להישמט מרשימת השירים בהופעות. בעיתון NME נכתב אז בביקורת כי זה "תקליט מחוכם אך קר כקרח ששיריו לא ייזכרו זמן רב".

בביקורת בניו יורק טיימס מאותה תקופה נכתב: "הטקסטים המוכרים ביותר של דייוויד בואי הם דימויי מדע בדיוני מסורבלים על אנשי חלל ועיניים חשמליות. היצורים האנושיים הללו... הם חלק מהותי מספר שירים שיכול היה לשמש כגרסת רוק ל'התפוז מכני' של סטנלי קובריק. התצלום על העטיפה הוא הייצוג הערמומי ביותר עד כה של המלחין האנגלי. בואי תמיד היה מלודיסט בינוני וכותב שירים מוזר, אך מעבד ומפיק גאוני. בתקליט החדש בואי מאפשר ל'תחלואה' שלו לפרוץ ללא עכבות, ויצר את האלבום האקספרסיבי ביותר בקריירה שלו, גם אם אינו אחיד. ועדיין, זהו אלבום שלא מצליח לעורר רגש. הגיע הזמן שבואי יסיר את האיפור, וידלה מתוך עצמו רגשות וחוויות שיאפשרו לו להימנע מהרדידות שבה הוא משתכשך כיום". אאוץ'.

גם זה קרה ב-13 באפריל:

- בשנת 1967, ביום הקלטות נוסף של להקת הקינקס, הוקלטה הקלאסיקה WATERLOO SUNSET. ההקלטות נערכו באולפן מס' 2 שבמתחם אולפני PYE במרכז לונדון. ביום זה הוקלטו קולות הרקע של השיר; המבצעים שעמדו מול המיקרופון היו ריי דייויס, דייב דייויס, פיט קוואיף וראסה דייויס (אשתו של ריי). בהמשך סבב ההקלטות (הסשן), הקליט ריי גם את שירת הסולו שלו. עם סיום ההקלטה קיבל ריי תקליט הדגמה (ACETATE) של השיר, כדי שיוכל להאזין לו בביתו ולבחון אם זהו השיר המתאים להפצה כתקליטון הבא. למי שאינו מכיר, ה-ACETATE היה תקליט שנחרט באולפן מחומר זול וניתן לאמנים כדי שיוכלו לבדוק כיצד התוצר נשמע בפטיפון הביתי. תקליטים מסוג זה נטו להישחק לאחר השמעות ספורות ואף להישבר בקלות.

- בשנת 1962 נולד הלל סלובק, הגיטריסט המייסד של להקת "רד הוט צ'ילי פפרס", שהלך לעולמו בשנת 1988 כתוצאה משימוש בסמים. להקת ה"פפרס" האמריקאית נערצת על ידי המונים ברחבי העולם; להיטיה הפכו להמנונים ואלבומיה נמכרו בכמויות אדירות, אך היה אדם אחד שהקים את הלהקה בעמל רב ולא זכה ליהנות מפירות ההצלחה. זהו הלל סלובק, יליד חיפה ממוצא צ'כי, שעבר עם משפחתו לנהריה ומשם לקיבוץ. כשהיה בן חמש, ארזה המשפחה את מטלטליה והיגרה מישראל לארה"ב. בסוף שנות השבעים העריץ סלובק את להקת "קיס" (KISS), שהבסיסט שלה נולד אף הוא בחיפה – חיים ויץ, שנודע לימים כג'ין סימונס. נגינת הגיטרה של סלובק שילבה אלמנטים של בלוז, ג'אז, פאנק (Funk) ומטאל, עם השפעה ניכרת מהגיטריסט ג'ימי הנדריקס.

סלובק הכיר את המתופף ג'ק איירונס, והשניים צירפו אליהם את הסולן אנתוני קידיס ואת הבסיסט מייקל "פלי" בלזארי, כדי להשיק את אחת הלהקות ה"מפולפלות" ביותר בתולדות הרוק. עבור סלובק, הקמת הלהקה לוותה בצל אפל. הופעות הלהקה בברים ובמועדוני החשפנות של לוס אנג'לס הרשימו את המעריצים והובילו לחתימה על חוזה הקלטות עם חברת EMI. אולם, שבוע בלבד לאחר החתימה, נודע לבסיסט כי סלובק ואיירונס פורשים מהלהקה כדי להתמקד בהרכב אחר שלהם, WHAT IS THIS. במקומם הובאו הגיטריסט ג'ק שרמן והמתופף קליף מרטינז, ואלבום הבכורה יצא בשנת 1984. סלובק שב ללהקה לקראת הקלטת האלבום השני, FREAKY STYLEY, שיצא באוגוסט 1985 וזכה לביקורות טובות. בשנת 1988 נחשף העולם לראשונה לתדמיתם הנועזת של ארבעת חברי הלהקה, כשהם צעדו על מעבר החצייה ב"אבי רואד" בלונדון עירומים כביום היוולדם, כשרק גרב מכסה את איברי מינם – תמונה שעיטרה את עטיפת ה-EP שלהם.

עבור סלובק, זו הייתה התחנה האחרונה. ב-25 ביוני 1988 הוא מת בגיל 26 ממנת יתר של הרואין. גופתו נתגלתה יומיים לאחר מכן, ובזמנו אף נבדקה האפשרות שהתאבד, כיוון שבלילו האחרון שוחח עם אחיו ג'יימס ואמר לו שהוא אוהב אותו. המשטרה מצאה לצדו מזרק וכפית. "זה הדבר הכי גרוע שקרה לי אי פעם", אמר אז פלי ללוס אנג'לס טיימס. "הוא חבר שלי מגיל 12 ועכשיו הוא מת בגלל הרואין. כל אחד יכול להשיג את הסם הזה אם הוא רוצה, במיוחד בקהילת המוזיקה. אני מזהה מיד מי מכור להרואין, ויש המון כאלה בהוליווד". עבור המתופף ג'ק איירונס הייתה זו מהלומה קשה מנשוא; הוא פרש מעולם המוזיקה כדי לעבור טיפול בבית חולים פסיכיאטרי (ובהמשך הצטרף ללהקת "פרל ג'אם"). קידיס, שהיה מכור לסמים בעצמו, נתקף פאניקה ומיהר להירשם למכון גמילה. "פלי ואני הבנו שאנחנו לא יכולים לפרק את הלהקה בגלל מותו של החבר הכי טוב שלנו", אמר קידיס, "זה היה הופך לבסיס קבוע של עצב בחיינו". לאחר שנת הפסקה לצורך התאוששות, ניסו השניים לעבוד עם מספר מוזיקאים, עד שההרכב התייצב עם הגיטריסט ג'ון פרושיאנטה והמתופף צ'אד סמית. מכאן הם זינקו למקום של כבוד בהיכל התהילה של הרוק.

- בשנת 1961 נולד הירו ימאמוטו, הבסיסט המייסד של להקת סאונדגארדן. בשנת 1989 הוא עזב את הלהקה.

- בשנת 1979 יצא תקליטה החדש של להקת THIN LIZZY ושמו BLACK ROSE. זו הייתה הפעם הראשונה שבה הגיטריסט גארי מור הקליט כחבר רשמי בלהקה – אף שהופיע עמה זמן רב קודם לכן. האלבום נחשב בעיני מעריצים ומבקרים כאחת היצירות החזקות ביותר של הלהקה, המשלבת במיומנות בין הארד-רוק להשפעות קלטיות. הוא זכה להצלחה ניכרת בבריטניה, אך לא זכה להצלחה דומה בארצות הברית.

בשנת 2007 מכר ג'וליאן לנון חלק ניכר מחלקו בתמלוגים להוצאה לאור משירי הביטלס שירש מאביו, ג'ון לנון. PAY JUDE?

- בשנת 1967, תוך שהם פורצים גבולות גיאוגרפיים ופוליטיים, קיימו חברי ה"רולינג סטונס" שתי הופעות ב"ארמון התרבות" שבוורשה, פולין. אירוע זה היה יוצא דופן לתקופתו, וסימל הופעה נדירה של להקת רוק מערבית גדולה במדינות הגוש המזרחי בשיא המלחמה הקרה. פקידי המכס וההגירה הפולנים בקושי טרחו להסתיר את הבוז שחשו כלפי הלהקה. הסטונס ביקשו להופיע לפחות פעם אחת במזרח אירופה וניסו תחילה לתאם הופעה במוסקבה; הדבר התברר כבלתי אפשרי, אך בסופו של דבר אורגנו שתי הופעות בפולין. במגזין ה-NME דווח אז: "מעולם לא הועמדו כרטיסים למכירה כללית בקופות האולם (שבו 2,700 מושבים). במקום זאת, הם נמכרו דרך משרדים ממשלתיים, פקידי מפלגה ומפעלים ל'קהלים נבחרים' בלבד..." כמה מעריצים שקנו כרטיסים מספסרים הצליחו להשתחל פנימה ומילאו את האולם מעבר לתפוסתו, אך המשטרה הרחיקה רבים אחרים, ומהומות ענק פרצו בחוץ כאשר סטודנטים זועמים התעמתו עם שוטרים חמושים.

קית' ריצ'רדס תיאר זאת כך: "הגענו לשם, אל מאחורי מסך הברזל, והכל היה צפוף מאוד. היה צבא בשדה התעופה. הגענו למלון שדמה מאוד לכלא. היו המון אנשי אבטחה בסביבה – ממש כמו באמריקה, וזה הפך ליותר ויותר דומה לאמריקה בהמשך הדרך. הוזמנו על ידי שר התרבות לביקור תרבותי והופענו ב'ארמון התרבות'. הגענו להופיע, ומי ישבו במושבים הכי טובים ממש בשורה הראשונה? הבנים והבנות של בכירי המפלגה הקומוניסטית. הם ישבו שם עם היהלומים והפנינים שלהם... עם אצבעות בתוך האוזניים". עם זאת, מספר מיתוסים ואגדות אופפים את ההופעות הללו, שאת רובם המציאו חברי הלהקה עצמם. אמת הדבר שהסטונס זעמו כאשר הביטו בקהל וראו שמשפחות מנהיגי המפלגה תפסו את המושבים הטובים ביותר, אך הסיפור שסיפר קית' ריצ'רדס לרוברט גרינפילד בשנת 1971 מוטל בספק רב.

ריצ'רדס טען: "בערך אחרי שלושה שירים אמרתי: 'לעזאזל, תפסיק לתופף צ'רלי. צא החוצה ותן לממזרים מאחור להתקדם'. אז הם הלכו. בערך ארבע שורות מקדימה פשוט פונו – כל 'הבנים של אמא ואבא'". למעשה, הלהקה פשוט ניגנה את ההופעה במלואה, אם כי מיק ג'אגר אמר לכתב הולנדי: "לו ידענו, היינו מקיימים יותר הופעות כדי שנוכל להיפטר מאנשי המפלגה בהופעה הראשונה, ואז שאר ההופעות היו מתקיימות בלעדיהם".

הבסיסט ביל ווימן סיפק גרסה "מקושטת" משלו בספרו ROLLING WITH THE STONES. הוא טען כי לאחר שצפה שמעריצים רבים לא יזכו לראות את ההופעות, הסטונס סיכמו עם חברת התקליטים DECCA שישלחו מאות תקליטים מלונדון, כדי שחברי הלהקה יוכלו להסתובב בטנדר ולחלק אותם. בפועל, מקורות פולניים אישרו כי על הלהקה נאסר לעזוב את שטח המלון, והם הורשו להגיע רק עד לבר שבקומה התחתונה. גם הסיפור שלפיו הם קיבלו עגלה מלאה בוודקה כתשלום עבור ההופעות התברר כמשולל יסוד.

- בשנת 1982 נעצר דייויד קרוסבי. שוטרים, שנכנסו למועדון הרוק CARDI לסיור שגרתי, מצאו את קרוסבי יושב בחדר ההלבשה עם שקית חשודה ואקדח אוטומטי. הוא היה בהפסקה בין שני סטים בהופעה שנערכה בפני קהל של כ-750 איש. "הוא בדיוק סיים סט אקוסטי", אמר מנהל המועדון, ג'ון דנטון. "הוא אמר שיחזור תוך 5 עד 10 דקות לסט נוסף עם הלהקה שלו, ואז המשטרה מצאה אותו". כשנכנסו השוטרים, הם שמעו קול גבר אומר: "דייויד, תפסיק עם זה, תניח את זה למטה". השוטרים דיווחו כי מצאו את קרוסבי יושב עם מבער גז ביד אחת ובקבוק זכוכית חום ביד השנייה. קרוסבי הניח אותם על הרצפה, הוציא תיק ירוק מחיקו והניח גם אותו. בחיפוש התגלו חומרים מפלילים; קרוסבי נלקח למעצר ושוחרר בערבות לקראת הדיון בבית המשפט ב-6 במאי.

אף על פי שהמעריצים כבר ידעו שהוא משתמש בסמים, עניין הנשק היה הפתעה גמורה, שכן הוא היה פעיל קולני נגד אלימות ומלחמות. קרוסבי הסביר כי החל לשאת אקדח לאחר שג'ון לנון נרצח בשנת 1980. זו לא הייתה ההסתבכות היחידה של קרוסבי עם החוק באותה תקופה; הוא נעצר ב-28 במרץ בקליפורניה בגין החזקת סמים ונשק סמוי, לאחר שמכוניתו הייתה מעורבת בתאונה בכביש המהיר בזמן שהיה בדרכו להופעה עם סטיבן סטילס וגראהם נאש ליד תחנת הכוח הגרעינית באורנג' קאונטי.

- בשנת 1954 נולד ג'ימי דסטרי, קלידן להקת בלונדי. דסטרי היה גורם משמעותי בעיצוב הצליל של הלהקה, אך עזב אותה בבושת פנים בשנת 2006, לאחר שהודח בשל התמכרותו המתמשכת לסמים. הגיטריסט, כריס שטיין, סיפר: "נהגתי לצרוך כמויות אדירות של סמים, אבל הפסקתי אחרי זמן מה. לג'ימי היה קשה יותר להיחלץ מזה. למרות שהוא חשב שמצבו תקין, שאר חברי הלהקה לא ראו איתו עין בעין". דסטרי מצדו טען אז כי הצעד שננקט נגדו לא היה מוצדק: "לכריס הייתה בעיית סמים חמורה מאוד ועזרנו לו להתגבר עליה. לי היו כמה קשיים והפכתי למנודה בגללם".

"יש בו משהו נפלא, אך יש בו גם צד מחריד לחלוטין", אמרה סולנית הלהקה, דבי הארי, על התמכרותו של ג'ימי לקוקאין. "כשהוא נמצא בצד האפל שלו – דבר שקורה לא מעט – אי אפשר להיות במחיצתו, קשה להתקרב אליו ואי אפשר לעבוד איתו". דסטרי סיכם: "אני חושב שאנחנו חותכים זה את זה כמו סכין לוהטת בחמאה, ואני לא רואה את עצמי עובד איתם שוב. לא על הבמה ולא בשום הזדמנות אחרת. אני מאמין שבלעדיי חסר להם המון".

- בשנת 1951 נולד המתופף מקס וויינברג, שידוע בעיקר כאיש שנותן את הקצב בלהקת הליווי של ברוס ספרינגסטין, אי סטריט באנד, מאז אמצע הסבנטיז.

- בשנת 1984 יצא תקליט חדש ללהקת קאמל ושמו STATIONARY TRAVELLER. מדובר באלבום קונספט על פליטים ממזרח גרמניה שמנסים לעבור דרך חומת ברלין לגרמניה המערבית.

- בשנת 1963 היה רגע משמעותי בתחיית הפולק שהשפיעה רבות על מוזיקת ​​הרוק שלאחר מכן. בוב דילן ביצע את הופעת הסולו הגדולה הראשונה שלו בבית העירייה היוקרתי בניו יורק. רשימת 24 השירים כללה יצירות שיהפכו להמנוני התקופה, וזה היה צעד קריטי בהעלאת דילן מזמר פולק מבטיח לקול אמנותי גדול.

- בשנת 2009 מצא חבר המושבעים את המפיק פיל ספקטור אשם ברצח מדרגה שניה, שקרה בשנת 2003 והרג את לאנה קלרקסון שהייתה בביתו.

- בשנת 1945 נולד לואל ג'ורג', שידוע בעיקר כגיטריסט-מנהיג של להקת LITTLE FEAT. הוא מת ביוני 1979. אחד שנולד בדיוק שנה לפניו הוא ג'ק קאסידי, הבסיסט של להקות ג'פרסון איירפליין והוט טונה.

- בשנת 1994 הודיע בילי ג'ואל שנפרד מאשתו השנייה, הדוגמנית כריסטי ברינקלי. זו שגם כיכבה בעבר בקליפ המצליח לשירו UPTOWN GIRL.

ומה היה עם הביטלס ב-13 באפריל: ציר זמן

1961: הביטלס מופיעים בפעם ה-13 במועדון ה"טופ טן" בהמבורג. ההופעה נמשכה משמונה בערב ועד ארבע לפנות בוקר, וכללה הפסקה של 15 דקות בכל שעה.

1962: הופעת הבכורה של הביטלס במועדון ה"סטאר קלאב" בהמבורג. התושב המקומי (וחברם הקרוב של הביטלס), קלאוס פורמן, סיפר: "ג'ון עלה לבמה לבוש כמנקה, כשהוא מבצע את חיקויי הנכים שלו ונושא קרש עץ ארוך. הוא חצה את הבמה, הפיל את המיקרופונים וחלקים ממערכת התופים, ואז החל 'לנקות' את המיקרופונים. הוא העביר סמרטוט תחת בתי השחי של פול ושל ג'ורג'. האנשים במועדון צחקו – הם לא ידעו שחברנו, סטיוארט סאטקליף, מת שלושה ימים קודם לכן. הם לא הכירו את סטיוארט. עברה בי צמרמורת כשראיתי את זה, אבל זה מה שליצנים עושים – מביאים הומור לתוך הטרגדיה. זה היה קורע מצחוק".

1963: הופעתם הראשונה של הביטלס בטלוויזיה בשידור לכלל המדינה, בתוכנית "625 שואו". הם הופיעו בתוכנית שהציגה כישרונות צעירים ומבטיחים וביצעו שלושה משיריהם. התוכנית הוקלטה באולפני "ליים גרוב" של ה-BBC בשפרדס בוש שבמערב לונדון.

1964: ג'ורג' האריסון מצלם סצנת סולו לסרט "לילה של יום מפרך". ג'ורג' נזכר: "היה קטע אחד בדיאלוג שבו אמרתי: 'אוי, אני לא אלבש את זה – זה GROTTY!'. התסריטאי המציא את המילה הזו, לא אני. זה היה ביטוי חדש: 'גרוטי' כקיצור לגרוטסקי. אני מניח שהוא דמיין שהוא מליברפול והכיר את סוג ההומור שלנו. אם היה משהו שבאמת לא אהבנו, אני לא מאמין שהיינו מסכימים לעשות אותו – אם כי עד שהגענו לסרט השני כבר היינו שחצנים מספיק כדי לשנות את הדיאלוג כרצוננו".

1965: צילומי סצנה בהילוך איטי לסרט "הצילו!" באולפני טוויקנהאם. באותו יום רכש פול מקרטני בית בלונדון, בסמוך לאולפני EMI שבאבי רואד. ואם זה לא מספיק, בערב הגיעו חברי הלהקה לאולפן כדי להקליט את שיר הנושא של הסרט, "הצילו!".

1966: הושלמה הקלטת השיר LOVE YOU TO – היצירה בסגנון הודי של ג'ורג' האריסון עבור האלבום "ריבולבר". מיד לאחר מכן החלו חברי הלהקה להקליט את PAPERBACK WRITER.

1980: ג'ון לנון נוסע עם עוזרו, פרד סימן, לקנות פרחים עבור יוקו אונו. בדרך, בעודו במכונית, הוא שומע לראשונה את שיר הסולו החדש של פול מקרטני, COMING UP.

היי, משהו בוער כאן!!! ב-13 באפריל בשנת 1973 יצא תקליט הרגאי, CATCH A FIRE, של להקת THE WAILERS. איתו החלה הבשורה של בוב מארלי לפשוט בעולם כאש בשדה קוצים (או כאש בעשב הג'וינט).

לדעתי, זהו אולי תקליט הרגאיי החשוב ביותר שנוצר עד אז, והוא שווה ערך לאלבומים כמו WHAT'S GOING ON של מארווין גאי או DANCE TO THE MUSIC של סליי ומשפחת סטון. למה? כי הוא ממש החיה את הסגנון שממנו הוא צמח והציג אותו לקהל כמשהו חדש לגמרי. ולא משנה שיש פה כמה נגנים בריטים שלא ממש ידעו לנגן רגאי. בסופו של דבר - התוצאה נהדרת. בכלל, מדובר ביצירה מושלמת. למרות שאני אוהב את NATTY DREAD ואת EXODUS במידה שווה, התקליט הזה נותר הבחירה האישית שלי בתור היצירה הכי חדשנית ופורצת דרך שבוב מארלי הוציא אי פעם. משהו בווייב שלו עושה את זה - לפני שההפקה המשומנת של האולפנים חלחלה בשיריו הנפלאים.

הביטחון המוזיקלי של בוב מארלי נבע מניסיון חיים עמוק. בגיל 28 הוא כבר היה למוד סבל ומצולק, בדומה לרוב בני דורו הג'מייקנים, אך בניגוד לרבים מהם, הוא ידע לנצל את הידע שצבר לטובה. הוא יכול היה להבין מדוע ואיך נכווה, ודאג שזה לא יקרה שוב. מה שעבר עליו העניק לו זכות מלאה לשיר את הבלוז. כן, לא פחות מרוברט ג'ונסון.

הוא נולד בקינגסטון שג'מייקה, בנו של איש צבא בריטי לבן מליברפול – "אני זוכר שראיתי אותו רק פעמיים כשהייתי קטן", הוא סיפר. אמו הייתה ג'מייקנית שחורה שכתבה ספרי רוח ושרה בכנסייה. בניגוד לאנשים אחרים ממוצא מעורב שנוקטים באלימות מול חברה מלגלגת, אצל מארלי זה הוליד ראייה פתוחה בצורה יוצאת דופן על נושא הגזע: "אני לא באמת בודק את הצבע של אנשים", אמר.

השפעותיו הגיעו גם מאמני רוק'נ'רול כמו ריקי נלסון, אלביס פרסלי ופאטס דומינו, שהיו פופולריים בקרב ילדי ג'מייקה בשנות ה-50. הוא החל ללמוד ריתוך כמקצוע אך העדיף לשיר, ולכן החליט לקחת את הסיכון – כי אחרי הכל, הריתוך היה קשה מדי! בשנת 1964 הוא הקליט תקליט משלו בשם ONE CUP OF COFFEE. הזמר ג'ימי קליף, שהיה חתום אז באותה חברת תקליטים בשם "בוורלי", גילה אותו ולקח אותו תחת חסותו. אף שהעולם התעלם מהתקליט הזה, מארלי לא ויתר; בהשפעת להקת THE DRIFTERS, הוא החליט שהוא רוצה להקים להקה משלו.

הוא צירף אליו את פיטר מקינטוש (שירה, פסנתר, אורגן, גיטרה) ואת באני ליווינגסטון (שירה, קונגס), ויחד איתם בחור בשם ג'וניור ובחורה בשם בוורלי קלסו. יחד הם יצרו את השיר SIMMER DOWN והקליטו אותו בחברת התקליטים COXSONE. מארלי סיפר בשנת 1973: "אחרי שעזבנו את חברת קוקסון ב-1969, לא קיבלנו יותר תמלוגים, למרות שהשירים שיצרנו המשיכו להימכר שם. לא הרווחנו מספיק כסף כדי לחלק בינינו, אז שניים מאיתנו עזבו. ג'וניור עבר לגור באמריקה, וחברת בוורלי... ובכן, היא הייתה די איטית. לא היה לה תזמון טוב". מארלי עבר עם משפחתו לאמריקה, אך כעבור כמה חודשים חזר לג'מייקה והחליט להמשיך לפעול עם להקה.

הוא איחד מחדש את פיטר ובאני, והם החליטו להקים חברת הקלטות משלהם כדי למנוע ממפיקים להשתלט על יצירתם. "עדיף לדעת בעצמך אם האלבום שלך הוא כישלון מאשר שמישהו אחר יגיד לך. כשהתקליט שלך נמכר היטב, המפיק מעמיד פנים שלא כך הדבר כשאתה מגיע למשרדו". אך העסק התחיל ברגל שמאל כאשר באני נכלא לכמעט שנה. בינתיים, הזמר ג'וני נאש לקח את שירם STIR IT UP והקליט אותו. נאש זיהה את כישרון הכתיבה של מארלי ואף לקח אותו לשבדיה לשלושה חודשים כדי לסייע בכתיבת פסקול לסרט בכיכובו (סרט שיצא רק לאחר צאת האלבום CATCH A FIRE).

כשמארלי חזר ב-1970, הוא הקים חברת תקליטים חדשה בשם TUFF GONG ופתח חנות תקליטים בקינגסטון שהוקדשה בעיקר למכירת תקליטים של THE WAILERS ושל RITA AND THE SOULETTES. ריטה מארלי הייתה ידועה כאשתו של בוב, אך הם לא באמת היו נשואים באותה עת – זה היה רעיון שיווקי כדי להשיג פרסום לאחד התקליטים שלה. הבעיה של החברה הקטנה הייתה זמן השידור ברדיו; מארלי ידע שללא קשרים בתחנות הרדיו לא יהיו השמעות, וממילא לא יהיו מכירות.

אז בשנת 1972 מצא את עצמו בוב מארלי בלונדון, ללא כסף לכרטיס חזור לג'מייקה. הוא החליט להגיע למשרדו של כריס בלאקוול, איש חברת התקליטים "איילנד", ולבקש ממנו הלוואה. לבלאקוול היה רעיון טוב יותר. בלאקוול סיפר: "עד אז הפצתי תקליטים מוקדמים של THE WAILERS והוקסמתי מהכריזמה והכוח של הבחורים האלו. הצעתי לבוב עסקה: שאלתי אותו כמה יעלה לו להפיק עבורי תקליט. הוא נקב בסכום של 4,000 ליש"ט וקיבל מיד צ'ק. אנשים ששמעו על כך אמרו שהשתגעתי, שמדובר בחבורה של 'אנשים רעים' שרק ינצלו ויעשקו אותי. אבל הייתה לי תחושה שזה לא המקרה".

בזכות ההשקעה הזו, קיבל בלאקוול את הרישיון להפיק ולהפיץ את תקליט הרגאיי הבינלאומי הראשון. באותה תקופה נתפסה מוזיקת הרגאיי באנגליה ככזו שאינה מתאימה למיינסטרים, אף שאמנים מובילים כמו פול מקרטני וג'ון לנון נהגו להאזין רבות לתקליטים שהגיעו מג'מייקה. בלאקוול לא ויתר ושאף להביא את המוזיקה הזו לקהל הלבן חובב הרוק. הוא רצה שאחרים יבינו כמה המוזיקה הזו קסומה, כפי שהוא עצמו חש. אך כדי להגשים את חזונו, הוא הרגיש שמשהו חסר בהקלטה המקורית. לכן, הוא צירף לאולפן את האורגניסט האמריקני ג'ון "ראביט" באנדריק, את הבסיסט רובי שייקספיר ואת הגיטריסט מאלבמה וויין פרקינס (שמעולם לא ניגנו רגאיי לפני כן). המוזיקאים הללו נתקלו אמנם במחסום שפה עם חברי הלהקה, אך זה היטשטש במהרה בחסות הג'וינטים הענקיים שהוגשו להם. ככה זה כנראה - עשן מפוגג חשש עקשן.

האלבום CATCH A FIRE יצא בעטיפה מושקעת בצורת מצית זיפו. העטיפה הייתה יקרה לייצור, ולכן במהדורות הבאות היא הוחלפה בתמונה של בוב מארלי מעשן ג'וינט (כששמו מופיע בנפרד משם הלהקה). התקליט עוצב במכוון עבור קהל הרוק המערבי. הטריק הצליח, וסגנון חדש שטף את אנגליה. צעד שיווקי יעיל נוסף ננקט כשבועיים לאחר צאת האלבום, כשחברי הלהקה הופיעו בתוכנית הטלוויזיה OLD GREY WHISTLE TEST וביצעו את השירים STIR IT UP ו-CONCRETE JUNGLE. המראה הוויזואלי והמקצב המיוחד (עם הדגש על הפעמות השנייה והרביעית) כבשו את הצופים. למרות שהתקליט לא נמכר היטב באנגליה בזמן אמת (הגיע רק למקום ה-171), זו הייתה תחילתו של שחר חדש. התחושה העיקרית במוזיקה הזו היא "הישענות קצבית לאחור", בזמן שהמוזיקאים עצמם נעים בבירור קדימה.

ולמה התקליט הזה נותר כה מיוחד? כי אז היה אחראים לכך השילוב היצירתי בין בוב מארלי לבין פיטר טוש. הלהקה ללא ספק איבדה הרבה מהקסם שלה אחרי העזיבה של פיטר שקיבל שתי יצירות משלו בתקליט, שבהן הוא גם שר את שירת הסולו, והן מופלאות מעבר לכל תיאור. השיר "400 שנים" הוא זעקה נואשת, כואבת ומדממת ביותר נגד עבדות ואפליה. פיטר טוש קונן (בכל זאת - הוא בלהקת המקוננים...) על רקע הרגאיי המבשר רעות: "400 שנים וזו אותה הפילוסופיה". אפילו כשצעק את מילות השחרור הנבואיות הרגילות - "אקח אתכם לארץ החרות, שם נוכל לחיות חיים טובים ולהיות חופשיים..." - קולו נשמע כל כך אומלל, חסר ביטחון ופרנואידי, עד שניתן להבין שאין תקווה. כל כך אותנטי!

בינתיים, תרומתו השנייה, STOP THAT TRAIN, שהציגה פזמון לא פחות קליט, הייתה עדינה ומתוחכמת יותר, עם מלודיה שניסתה להתחמק מקצוות משוננים, אך המילים בעלות אופי דומה, כמעט אובדני. בוב מארלי בהחלט נענה לאתגר התחרותי. כל שאר השירים נכתבו על ידו, שכן נראה היה ששאר חברי המקוננים טרם למדו את אמנות כתיבת השירים אז. גם בוב מארלי יצר אווירה דומה של יאוש מוחלט. למעשה, ארבעת השירים הראשונים בתקליט הרכיבו בקלות רצף שירים מדכא ושבור לב. השיר CONCRETE JUNGLE הוא יצירת מופת פסימית, עם אחת השירות הבלתי נשכחות של בוב מארלי. וסולו הגיטרה? הוא בכלל של וויין פרקינס (שכמה שנים לאחר מכן נשקל להצטרף לרולינג סטונס - עד שהגיע רון ווד). כן, זה היה רגאיי קודר במיטבו. והשיר SLAVE DRIVER אומר את הכל כבר בשם שלו. בעוד פיטר טוש התייחס לסוגיות העבדות כעבור במשך 400 שנה, בוב מארלי פנה אל העבר וצייר תמונות מהעבר של עמו, אך תוך כדי כך הוא קשר את התמונות האכזריות הללו להווה: "היום הם אומרים שאנחנו חופשיים, רק כדי להיות כבולים בעוני".

אז מה ישכיח קצת מהצרה הזו? שאיפה חזקה מהג'וינט העסיסי של מארלי בעטיפה.

התקליט התרכך מעט לאחר מכן, עם שני שירי אהבה עדינים בדמות ROCK IT BABY ו-STIR IT UP. השיר ROCK IT BABY ניצל את הגרוב של הסלואו בלדת רגאיי. מה שגרם לאמנים כמו הרולינג סטונס ואריק קלפטון להתאהב ולנסות לעשות כמו זה. אחריו הגיע STIR IT UP העדין עוד יותר, שבו המקצב הקבוע של הרגאיי הושלם בצורה מושלמת על ידי צלילי סינטיסייזר מוג. זה כל כך יפה!

אז כן, גם אם היו כאלו שהתלוננו שבוב מארלי וחבריו טרם הגיעו לדרגה מסוימת של שלמות טכנית ועיבודית, היו פה גולמיות נעורים ודחף שבהחלט חסרו בחלק מהתקליטים המאוחרים. הייתה שם כל כך הרבה אש שקשה היה לשחזר את אותה כמות בתקליטים הבאים. ובביקורת שנכתבה בזמנו בעיתון המוזיקה הבריטי NME נכתב: "זוהי מוזיקה של האנשים. מוזיקת גטו ייחודית, שאינה מהסוג שחברות התקליטים מייצרות רק כדי להתעשר במהירות". כל מילה!

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459