רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-13 בינואר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-13 בינואר (13.1) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"אלביס היה מבוגר ממני בערך בארבע שנים. הוא הסיבה שבגללה הפכתי לזמר. הוא היה הטוב ביותר, אב הטיפוס. אני מניח שלא יהיה אי פעם מישהו כמוהו שוב. הייתה לי הזדמנות לפגוש אותו פעם אחת. זה היה בארצות הברית. הוא לא היה טוב. הוא העלה הרבה במשקל, והחלטתי לשמור את הזכרונות הקודמים שלי עליו. האלביס שאני זוכר היה האלביס של להיט קלאסי אחר להיט קלאסי. אחר כך הוא איבד אותי...

בהתחלה, כל מה שעשינו זה להעתיק מוזיקה אמריקאית. אמריקה היא עדיין המולדת של הרוק'נ'רול. אמריקה נתנה את זה לעולם. זו הסיבה שתמיד רציתי מאוד שמשהו יקרה עבורי שם. פיצחתי את זה בכל מקום אבל נראה היה שאני ולהקת הצלליות תמיד ייצגנו את שאר העולם, וזה היה שאר העולם מול אמריקה. כשהביטלס נכנסו, הם נכנסו על גב מה שעשינו בשאר העולם. כמובן, זה היה בערך באותו זמן שאנגליה נראתה כאילו היא הולכת לדעוך בכל מקרה. אבל הביטלס פרצו בשנת 1963, חמש שנים אחרינו. והביטלס

נאלצו לעזוב את אנגליה כדי להצליח. קראתי את המאמר הזה פעם על איך ג'ון לנון 'הסיר את המשקפיים שלו על הבמה'. ובכן, זה היה הגיטריסט שלי שהוריד את המשקפיים שלו, לא ג'ון לנון. הם עזבו את המדינה כי עשינו בה הכל. לא היה להם כלום לחפש באנגליה. כמובן, בזמנו הם באמת לא היו הביטלס כפי שאנו מכירים. כלומר, שמעתי כמה הקלטות מוקדמות שלהם והן היו רעות. השירה לא הייתה טובה, כיוון כלי הנגינה היה דפוק, ולא היה חומר מקורי.

כשהם הגיעו לגרמניה, איכשהו הקסם נכנס בהם. איכשהו הם הפכו למקרטני ולנון והביטלס. אין ספק שהם לקחו את מוזיקת הפופ לתחום אחר. זה היה חייב לקרות, מישהו היה צריך לעשות את זה, והם עשו את זה. זה לא יכל להיות אנחנו כי התחלנו מוקדם מדי. אבל אנחנו היינו חלוצים, והם באו אחרי החלוצים, בנו על היסוד הזה, והוציאו אותו לשטח. אנשים שוכחים מה כולם עשו בגלל כל התקשורת ותשומת הלב שהוטלה על הביטלס. בשנת 1965 נערך סקר מטעם עיתוני פופ באמריקה. הביטלס היו הגדולים ביותר כמוכרי תקליטים בעולם. ומי היה אמן הסולו הגדול בעולם? אני - לא מכרתי תקליטים באמריקה"

(קליף ריצ'רד)

צוללת צהובה בים של דמעות. ב-13 בינואר בשנת 1969 יצא באנגליה התקליט YELLOW SUBMARINE של הביטלס.

העטיפה הייתה חגיגה לעיניים: צבעים עזים, דמויות מצוירות, יצורים דמיוניים והבטחה למסע קסום בארץ 'פפרלנד'. אבל אם היה אפשר לקלף את הציור הססגוני הזה ולראות מה באמת קרה באותו רגע בממלכת הביטלס, היינו מוצאים שם בעיקר עצבים רופפים, סיגריות כבויות ורצון עז לברוח.

בעוד המעריצים רצו לחנויות לרכוש את התקליט החדש, ארבעת המופלאים – ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו – היו עסוקים בלשקוע עמוק בבוץ הטובעני של פרויקט חדש ושאפתני בשם GET BACK. הפרויקט הזה, שנועד להחזיר את הלהקה לשורשי הרוק'נ'רול החי, הפך במהרה לסיוט מתועד היטב באולפני טוויקנהאם הקפואים. המצלמות היו שם כדי לתעד את החזרות לסרט דוקומנטרי, אבל בפועל הן תיעדו את התפרקותה של הלהקה הגדולה בתבל.

המצב היה כה גרוע, שביום יציאת התקליט החגיגי הזה (בעצם, זה גם תקליט שנועד למלא התחייבות חוזית), ג'ורג' האריסון בכלל לא היה חבר בלהקה. כן, שלושה ימים קודם לכן, ב-10 בינואר, במהלך הפסקת צהריים מתוחה ואחרי ויכוח מתסכל עם ג'ון לנון (וביקורת על הנוכחות המתמדת של יוקו אונו באולפן), ג'ורג' קם, ארז את הגיטרה המייבבת שלו ברכות ופשוט יצא. המשפט שהוא הפטיר לעבר חבריו ההמומים נכנס להיסטוריה של הפירוקים המפוארים: SEE YOU AT THE CLUBS. הוא יצא משם, משאיר את השלושה האחרים לתהות אם הביטלס הפכו כעת לשלישייה.

כך שעטיפת התקליט המצוירת והססגונית הזו באה כניגוד גמור, כמעט ציני, למה שהתחולל באותו זמן במחנה הלהקה. בעולם המצויר, ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו נלחמו בבלו-מיניז הרשעים בעזרת אהבה ומוזיקה. בעולם האמיתי, הם נלחמו זה בזה. למעשה, התקליט הזה היה מוזר בפני עצמו: צד אחד כלל שירי ביטלס (שחלקם נזרקו הצידה והובאו לפה כדי למלא חלל), והצד השני היה יצירות תזמורתיות שכתב המפיק שלהם, ג'ורג' מרטין. הביטלס עצמם היו כה חסרי עניין בסרט המצויר, שהם אפילו לא דיבבו את הדמויות של עצמם, למעט הופעת אורח קצרצרה בסוף הסרט.

אבל בואו נצלול למוזיקה עצמה, כי למרות הכאוס, היו שם כמה פנינים אמיתיות, ולכל שיר היה סיפור מעניין מאחוריו: קחו למשל את שיר הנושא, YELLOW SUBMARINE. רינגו סטאר נתן את קולו, אבל פול מקרטני הוא זה שכתב אותו לילה אחד במיטה, במצב שבין ערות לשינה. פול רצה לכתוב שיר ילדים מובהק, ללא משמעויות נסתרות, כזה שכולם יוכלו לשיר יחד. באולפן הם באמת השתוללו כדי להשיג אפקטים שונים. עד כדי כך שזה תמיד נשמע משכנע, כאילו מדובר פה בצוללת אמיתית שכזו.

שיר בולט נוסף בתקליט היה HEY BULLDOG. זהו אחד השירים הרוקיים והמחוספסים בתקליט, שנולד כמעט במקרה בזמן שהלהקה צולמה לקליפ של שיר אחר (LADY MADONNA). הכותרת המקורית הייתה בכלל HEY BULLFROG, אבל במהלך ההקלטה, פול התחיל לנבוח סתם בשביל הכיף כדי לגרום לג'ון לצחוק. ג'ון, שלא נשאר חייב, ענה לו בנביחות משלו. זה עבד כל כך טוב שהם פשוט החליטו להשאיר את זה ולשנות את שם השיר. משהו ספונטני ונפלא שכזה.

ג'ורג' האריסון, ששיריו נזרקו לרוב על ידי לנון ומקרטני, קיבל פה, כיאה לתקליט של שאריות, שני שירים שהראו בדיוק מה הוא חושב על תעשיית המוזיקה. השיר ONLY A NORTHERN SONG נכתב במקור לתקליט סרג'נט פפר אך נדחה. זו הייתה עקיצה ישירה של ג'ורג' כלפי חברת ההוצאה לאור שניהלה את שירי הביטלס, NORTHERN SONGS. הוא הרגיש שהוא כותב שירים אבל רואה רק חלק קטן מהרווחים, והמילים הציניות שיקפו את חוסר החשיבות שהוא ייחס לשיר כיוון שהוא "רק שיר צפוני" בבעלות החברה.

ואי אפשר בלי השיר הפסיכדלי העצום IT'S ALL TOO MUCH. השיר הזה, שנפתח בפידבק גיטרה צורם, היה שיר הלל לחוויות ה-LSD של ג'ורג', אך גם לאהבתו לפילוסופיה המזרחית. הוא הוקלט בקיץ של האהבה ב-1967, וחיכה בסבלנות עד ינואר 1969 כדי לראות אור. ויש את שיר ה-SING ALONG של מקרטני עם ALL TOGETHER NOW, שנשמע כשיר ילדים לכל דבר - אפילו כשבאות בו שורות כמו CAN I TAKE MY FRIEND TO BED.

והצד השני של התקליט? הוא בא עם יצירה מתוזמרת של ג'ורג' מרטין, שרבים ממעריצי הביטלס התבאסו ממנה כי חשבו שמדובר פה בהונאה, למכור להם תקליט של הביטלס כשבפועל יש רק חצי תקליט איתם (כולל שני שירים שהם כבר קיבלו קודם, שיר הנושא ו-ALL YOU NEED IS LOVE). אבל צלילה לצד השני מגלה מסע מוסיקלי מרתק ומקסים שאני ממליץ לכם מאד שלא לוותר עליו.

אז באותו יום קריר בינואר 1969, הצוללת יצאה כתקליט והפליגה לה, צהובה ואופטימית, גם כשהקברניטים שלה כבר חיפשו את סירות ההצלה.

מה בדיוק היה עם האלבום הזה והסרט שהוא בא לייצג? בואו לגלות פרטים נדירים מאד בעניין, בספר המקיף שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!"

הסוף המר של דוני! ב-13 בינואר בשנת 1979 קפץ זמר הנשמה, דוני האת'אוויי בן ה-33, ממרפסת בקומה ה-15 במלון אסקס הניו יורקי.

זה היה יום שבת קפוא במיוחד בניו יורק, ה-13 בינואר 1979. האוויר במנהטן היה דליל וקר, אבל בתוך מלון אסקס האוס היוקרתי המשקיף על הסנטרל פארק, הדרמה רתחה. בשעות הערב המוקדמות, דממת הרחוב הופרה בקול חבטה נורא. על המדרכה הקפואה שכב דוני האת'אוויי, מי שהוגדר על ידי רבים כאחד הקולות הגדולים ביותר שידע עולם הנשמה וה-R&B. הוא היה רק בן 33, ובמותו השאיר אחריו שובל של מוזיקה אלוהית ותעלומה אחת גדולה שנותרה פתוחה.

המשטרה, שהגיעה לזירה, מיהרה לסגור את התיק תחת הכותרת התאבדות. הראיה המרכזית שלהם הייתה פשוטה וקרת רוח: דלת הסוויטה שלו בקומה ה-15 הייתה נעולה מבפנים. לא היה סימן למאבק, לא היה פורץ שנמלט דרך המרפסת. אבל עבור חבריו הקרובים ומנהלו האישי, המסקנה הזו הייתה בלתי נתפסת. הם טענו בלהט כי לדוני לא הייתה שום סיבה לשים קץ לחייו דווקא כשהקריירה שלו עמדה בפני זינוק נוסף. אבל מתחת לפני השטח, הסיפור היה מורכב הרבה יותר.

הקשר המיוחד בין האת'אוויי לזמרת רוברטה פלאק היה הדלק שהניע את הקריירה של שניהם. הם נפגשו שנים קודם לכן, כששניהם היו סטודנטים צעירים ומוכשרים באוניברסיטת הווארד היוקרתית בוושינגטון. הכימיה ביניהם הייתה מיידית וחשמלית. בשנת 1972 הם שחררו תקליט דואטים ראשון שכבש את העולם. הלהיט הגדול מתוכו, WHERE IS THE LOVE, זיכה אותם בפרס גראמי יוקרתי והפך אותם לצמד הלוהט של התקופה. השיר דיבר על מצב העולם לא פחות מאשר על רומנטיקה, אבל הביצוע של השניים הפך אותו לקלאסיקה על-זמנית.

אבל בזמן שהעולם הריע, דוני סבל. התהילה שהייתה מנת חלקו לא הלכה יד ביד עם ביישנותו הקיצונית. האורות המסנוורים שרפו אותו מבפנים. התנהגותו הפכה לבלתי צפויה, ולבסוף הגיעה האבחנה הרפואית הקשה: סכיזופרניה פרנואידית. הרופאים רשמו לו מינונים גבוהים של ליתיום ותרופות נוספות – יש אומרים שהיה צריך לבלוע כ-14 כדורים ביום כדי לשמור על איזון.

בשנת 1978, רוברטה פלאק הגיעה לביקור בישראל. כשנשאלה על מצבו של דוני, היא שידרה אופטימיות זהירה וענתה: "היו לו זמנים קשים, אבל הוא מתאושש עכשיו ובקרוב כנראה נשמע אותו בתקליט חדש". ואכן, השניים חזרו לאולפן כדי להקליט תקליט דואטים נוסף. אחד השירים המפורסמים שלהם מאותה תקופה, THE CLOSER I GET TO YOU, תוכנן במקור להיות שיר סולו של פלאק, אבל המנהל שלה הציע להפוך אותו לדואט כדי לעזור לדוני לחזור לעניינים, החלטה שהתבררה כמבריקה.

אבל ביומו האחרון, ה-13 בינואר, משהו השתבש. דוני, משום מה, החליט לא לקחת את התרופות שלו. באולפן ההקלטות בניו יורק, האווירה הפכה במהירות לסיוט. באמצע סשן הקלטה, דוני התחיל לצרוח בבהלה וברח מהחדר. המתופף שיצא אחריו מצא אותו רועד בפינה, אחוז אימה, וממלמל משפטים שהעידו על עומק הפרנויה שבה היה שרוי: "הם מנסים להרוג אותי - הלבנים. הם חיברו את המוח שלי למכונה והם גונבים ממני את המוסיקה שלי והצליל שלי".

פלאק, שהייתה העוגן שלו, ניסתה להרגיע את המצב ולקחה אותו מהאולפן חזרה למלון אסקס האוס. היא קיוותה שמנוחה תעזור לו להירגע. הוא עלה לחדרו בקומה ה-15, בפינה הדרומית של הבניין. שם, בודד עם המחשבות והקולות שרדפו אותו, הוא פתח את החלון וקפץ למטה אל מותו, מותיר אחריו תעלומה ללא פתק פרידה וללא הסבר הגיוני.

האירוניה הגדולה התגלתה שנה לאחר מכן. השיר שהקליטו יחד, BACK TOGETHER AGAIN, יצא לרדיו והפך ללהיט ענק שכבש את המצעדים. השם של השיר קיבל משמעות מצמררת לאור העובדה שדוני כבר לא היה בין החיים כדי לחגוג את ההצלחה. ההצלחה שלו לאחר המוות רק הדגישה את ההחמצה הגדולה.

בראיון לניו יורק טיימס, רוברטה פלאק ספדה לו במילים מרגשות: "אנשים משווים אותו לאוטיס רדינג אך הוא היה טוב ממנו. הוא לא רק היה זמר אלא גם מלחין, מעבד, מנצח ומורה". ואכן, ההשפעה של דוני הרחיקה הרבה מעבר לשנות השבעים. אמנים כמו איימי ויינהאוס ציינו אותו כהשראה ענקית.

מספר שבועות לאחר מותו יצא תקליט האוסף "המיטב של דוני האת'אוויי", שהזכיר למאזינים איזה כישרון ענק ונדיר הלך לאיבוד. העיתונים באותה תקופה הקדישו לבשורה המרה שורות ספורות ויבשות בלבד, אולי כי לא ידעו איך לעכל את הטרגדיה של האיש עם קול הקטיפה והנפש המיוסרת, שרק רצה לשיר אבל הרגיש שגונבים לו את המוח.

ב-13 בינואר בשנת 1972, זה קרה. להקת הפיוז'ן WEATHER REPORT הופיעה באולם 'שיבויה פילהרמוניק', והופעה זו הוקלטה לתקליט כפול, בשם LIVE IN TOKYO.

כאשר החזאים בטוקיו דיברו על סערה מתקרבת בינואר 1972, הם כנראה לא התכוונו למזג האוויר בחוץ, אלא למה שעמד להתרחש בתוך אולם הקונצרטים. ב-13 בינואר בשנת 1972, זה קרה. הערב הזה לא היה סתם עוד הופעה בלוח השנה, אלא רגע מכונן שבו הג'אז החשמלי פגש את הנימוס היפני והחליט לנער אותו היטב.

באותם ימים, הלהקה הייתה חיה מוזרה ומרתקת בנוף המוזיקלי. תקליטה השני של הלהקה, I SING THE BODY ELECTRIC, יצא בהמשך אותה שנה והציג בצדו השני כמה קטעים שקוצצו ונערכו מההופעה הזו. השם המיוחד הזה, אגב, נלקח משיר של המשורר וולט ויטמן, והוא רמז בצורה מושלמת על החשמל שהלהקה הזו הזרימה בוורידים של המאזינים. התקליט הכפול LIVE IN TOKYO, שהציג את ההופעה הזו במלואה, יצא במקור רק ביפן, בשנת 1977, כשההרכב כבר היה שונה (עם ג'קו פסטוריוס בבס) והפופולריות שלו הייתה בשיא. זה הפך את האלבום לפריט אספנים נחשק במערב, מעין גביע קדוש שחובבי מוזיקה היו מוכנים לעשות הרבה כדי להניח עליו את היד.

ההרכב הזה הגיע ליפן ב-1972 עם משימה. קלידן הלהקה, ג'ו זאווינול, סיפר: "כשטסנו ליפן, לא ידענו איזו תגובה נקבל, אבל לא האמנתי למה שקרה. חשבנו, 'מה נעשה עם היפנים האלו?' הם מאזינים נפלאים אבל נינוחים מדי. זו הייתה התרבות שלהם. אז אמרנו, 'בואו נפגע בהם חזק, כבר מהצליל הראשון', ופגענו בהם חזק! אילתרנו, מכיוון שהמנגינות שכתבנו באותה תקופה לא היו ארוכות במיוחד - שמונה תיבות כאן, מנגינה קטנה ונחמדה שם. זו הייתה דרך מעוררת השראה לעשות דברים, ובאמצעות זה לאט לאט התפתחנו ללהקה".

בשנת 1972 דיבר זאווינול על ההופעות החיות של הלהקה: "כבר מההתחלה, הייתה הנגינה המשותפת בלהקה דבר טבעי מאוד. אבל אני לא באמת יכול לדבר על המוזיקה. אף אחד מאיתנו לא יכול. אנחנו לא יודעים מה קורה. כשזה נכון, זה קסם. יש כימיה מסוימת בלהקה שמדהימה אותי". והכימיה הזו הייתה תוססת במיוחד בהרכב הספציפי הזה. חברי הלהקה, בתקופה הזו, היו ג'ו זאווינול בקלידים, וויין שורטר בסקסופונים, מירוסלב וויטוס בבס אקוסטי וחשמלי, דום אום רומאו בכלי הקשה ואריק גרוויאט, שהחליף את איירטו מוריירה בתופים. גרוויאט הביא איתו סגנון תיפוף פראי ובלתי מתפשר, שדחף את הלהקה לקצוות חדשים, בעוד רומאו הוסיף את התבלין הברזילאי שהחליף את איירטו שעזב לטובת ההרכב של מיילס דייויס.

רשימת השירים בהופעה הייתה מסע בפני עצמו. אחד הרגעים המיוחדים במופע היה הביצוע לקטע ORANGE LADY, שנכתב על ידי זאווינול בהשראת אשתו, והוא ניסה לתאר בצלילים את התחושה של נשים המגדלות ילדים בכרך הגדול. יש אומרים שהקטע הזה הסתובב עוד מימי ההקלטות של זאווינול עם מיילס דייויס, אך כאן בטוקיו הוא קיבל חיים חדשים ומרחפים. כמו כן, הלהקה ביצעה מחרוזות ארוכות שכללו קטעים כמו VERTICAL INVADER, שם שמרמז על חיבתו של וויין שורטר למדע בדיוני ולעולמות אחרים, ונתן לקהל תחושה של מסע בחללית יותר מאשר ישיבה באולם קונצרטים.

האלבום הזה הוא דוקומנט-הוויניל היחיד בהופעה של ההרכב הזה, ולכן יש לראות בו תיעוד חשוב מאד. המוזיקה שפה היא לא פחות ממחשמלת ופורצת דרך, כשהחברים היו נחושים בדעתם להביא לעולם צלילים מיוחדים. כפי שהלהקה קראה לעצמה, חבריה רצו להביא לעולם את צלילי המחר.

האלבום נפתח בסולו תופים וזה דבר לא מובן מאליו. זאווינול וחבורתו רצו להביא לקהל את הגישה שלימד אותם מיילס דייויס - לנגן לקהל את מה שהכי לא פחות צפוי מהם לנגן. זה מה שהביא את הניצחון ללהקה הזו, בימים ההם. המוזיקה שהוקלטה פה מראה כי הלהקה הזו היא לא סתם אחת החשובות בזרם הפיוז'ן-ג'אז-רוק הקלאסי. האלבום הזה לא קל לעיכול, לאלה שלא מכירים את הראש של הפיוז'ן, בתקופה ההיא, אך מי שיקשיב לעומק - יגלה כי הצלילים האלה מיוחדים ביותר. יש כאן תעוזה, אילתור ברמה גבוהה מאד ומוזיקליות של אנסמבל שחבריו ידעו היטב לעבוד יחדיו ולקחת זה את זה למחוזות לא מוכרים וצפויים.

או בארבע מילים - אחלה של מזג אוויר!

היום שבו האיש בשחור הרעיד את כלא פולסום. ב-13 בינואר בשנת 1968 עשה ג'וני קאש היסטוריה כשהופיע בבית הכלא, הקליט את ההופעה ועשה מזה תקליט מצליח מאד.

יש תקליטים בעולם המוזיקה שאינם נופלים תחת ההגדרה היבשה של סגנון הרוק, אך האנרגיה שבוקעת מהם זועקת רוק! לכל אורכם. הדוגמה המובהקת והמרעישה ביותר לכך היא סדרת תקליטי בתי הסוהר שהקליט ג'וני קאש במהלך הסיקסטיז העליזות והסוערות. במודעת פרסומת מקורית ושנונה לתקליט זה נכתב בכותרת משפט שתפס בדיוק את מהות העניין: "כמה אנשים יקנו את התקליט הזה רק כדי לשמוע את הקהל...", ואכן הקהל היה חלק בלתי נפרד מההצגה.

בינואר 1968 הייתה ארצות הברית של אמריקה נתונה בגל עכור של תסיסה חברתית ופוליטית חסרת תקדים. מלחמת וייטנאם בערה בעוצמה, גבתה קורבנות רבים וגרמה בסופו של דבר לפרישתו הדרמטית של הנשיא לינדון ג'ונסון. בעוד שמוזיקת הרוק והפסיכדליה של התקופה שיקפה את הבלגאן החברתי הכולל ואת מרד הנעורים, מוזיקת הקאנטרי השמרנית מנאשוויל עמדה אז בניגוד מוחלט לה. היא הביאה שירים עם סיפורים אישיים וכואבים על התמכרות לאלכוהול, גירושים מכוערים, בגידות רומנטיות ואף רציחות בדם קר.

מעטים ידעו על הצדדים האפלים והמחוספסים האלה יותר מאשר ג'וני קאש עצמו. בחייו האישיים ידע הזמר הכריזמטי התמכרויות קשות והרסניות לאלכוהול, כדורים ממריצים ושאר פגיעות בו במסגרת שנותיו הראשונות והפרועות בעסקי השעשועים. יש הטוענים, כולל הוא עצמו בראיונות שונים, שהוא היה כלוא בבית כלא לתקופה משמעותית, אך בדיקה מעמיקה מעלה כי לא נרשמו דוקומנטים רשמיים בעניין מעבר למעצרים קצרים של לילה אחד. עם זאת, החיבור שלו לשוליים היה אמיתי לחלוטין. לא מפתיע שהרבה מעריצים קנה לעצמו קאש במקומות המסוכנים יותר בארה"ב, אלו הם בתי הסוהר שורצי הרוצחים האלימים. קאש נהג במהלך חייו להופיע במקומות כאלה ללא תמורה כספית, והוא יצא מהם תמיד כשידו על העליונה. הוא ידע כיצד לשלוט בקהל המיוחד והנפיץ הזה.

החזון הגדול החל לקרום עור וגידים בשנת 1967. קאש הגיע למנהלי חברת התקליטים שלו, ענקית המוזיקה COLUMBIA, עם הצעה מעניינת ונועזת. הוא רצה להקליט תקליט הופעה חיה שיוקלט כולו בבית כלא שכזה, עם כל הרעש והלכלוך. חברת התקליטים, באופן מפתיע, הסכימה מיד, אולי כי הריחו שם את הפוטנציאל המסחרי. אך ככל שהזמן התקרב למועד ההקלטה עצמה נתקף קאש בפחדים משתקים. הוא לא ידע אם יצליח לעמוד במשימה ואם קולו יעמוד לו. מי שנחלץ לעזרתו היה המפיק המבריק, בוב ג'ונסטון, איש חזון בפני עצמו, שאמר לו שהוא אמן אמיתי ושזו יכולה להיות אחת מיצירותיו החשובות ביותר.

בימים הראשונים של ינואר 1968 החל קאש לאסוף בקפידה שירים שנראו לו כמתאימים להשמיע לאנשים המסוכנים שבכלא. הרפרטואר היה חייב להיות מדויק. הוא ידע בעצמו מה זה להיות בסוג של בית כלא. הוא ידע מהי ההרגשה ללכת כשאתה אבוד בעיר הגדולה ובראשך מפעפע הצורך למצוא סמים כדי להעביר את הלילה. הוא ידע את ההרגשה של האבדון וחוסר העתיד המוחלט. הוא ידע מה זה לשבור את לב אימו היקרה והדתייה. ההיסטוריה האישית שלו סיפקה לו את כל החומרים הדרושים: ב-4 באוקטובר 1965 נעצר קאש באל פאסו כשנתפס בניסיון נועז וטיפשי להבריח סמים מעבר לגבול בתוך תיק הגיטרה שלו. הוא האמין בכל ליבו שהוא נפל טרף למלכודת שסידרו לו בגלל שהיה מפורסם. זמן מה לאחר מכן הוא עבר גירושים לא נעימים ומתישים מאשתו הראשונה ויויאן, דבר שהוסיף לו כעס אישי רב ותסכול שהיה צריך לצאת החוצה. אה כן, ובאמצע הסיקסטיז הוא גם גרם לשריפה ענקית בשמורת טבע חשובה - בגלל מצבו המעורער.

יום אחד בלבד לפני ההקלטה הגורלית, ב-12 בינואר, קיבץ קאש את כל ההפקה שלו בחדר קטן בבית מלון סמוך לכלא ושם ערך חזרה מוזיקלית אינטנסיבית. חברי הלהקה הוותיקים הופתעו מרשימת השירים שבלטו בהיעדרותם, כולל להיטים מוכרים ובטוחים שלו. במקום אלו, הוא הציג ללהקה שלו שיר לא מוכר בשם GREYSTONE CHAPEL. הסיפור מאחורי השיר היה מדהים בפני עצמו: הוא נכתב על ידי אסיר בכלא הזה ממש בשם גלן שירלי. השיר הגיע לידיו של קאש דרך הכומר של הכלא יום קודם לכן. השיר דיבר על כך שאלוהים מרחם על כל האנשים, כולל האסירים בפולסום. קאש התרגש כל כך מהשיר ומהמסר שלו עד שהיה נחוש בדעתו לפגוש את שירלי ולבצע את השיר בהופעה, גם אם הלהקה לא הכירה אותו עד לאותו רגע.

וכך, בבוקר יום שבת, ה-13 בינואר 1968, יצא ג'ונסטון מבניין האולפנים כשבאמתחתו שני מכשירי הקלטה של ארבעה ערוצים, ציוד שנחשב נייד באותה תקופה אך היה מסורבל למדי. כיוון הנסיעה שלו היה לכלא פולסום המאיים. זה היה בית כלא מהקשוחים יותר בארה"ב, מבצר של בטון ופלדה. הוא שכן ממזרח לסן פרנסיסקו. שם הוא פגש את הכוכבים של היום: ג'וני קאש, בת זוגו התוססת ג'ון קארטר, ולהקת הליווי הנאמנה שלו - הטנסי ט'רי: לות'ר פרקינס בגיטרה החשמלית עם הצליל הייחודי, מארשאל גראנט בבס וגם וו.אס הולאנד בתופים. האולם בו הוצבה הבמה נראה מקום קר ומנוכר. נטען שזה היה אולם הקפיטריה של בית הסוהר.

התנאים היו רחוקים מלהיות אידיאליים להקלטה אולפנית. התקרה והרצפה היו עשויים מבטון חשוף שגרם להחזרי קול בעייתיים. שולחנות האוכל נוצקו לרצפה וקובעו בברזלים כדי שלא יהיה מצב שאסיר כלשהו יהפוך שולחן מחמת זעם ויפתח בקטטה המונית. שלט צנוע וכתוב בכתב יד בקדמת הבמה התנוסס עם המילים WELCOME JOHNNY CASH. מעניין לדעת שבאותו יום נערכו שתי הופעות כדי לרצות את הנהלת הכלא – אחת בבוקר ואחת בצהריים, אך הביצועים הטובים ביותר נלקחו מההופעה הראשונה שבה הקול של קאש היה רענן יותר.

בחדר ההלבשה המאולתר קיבל קאש הודעה מטרידה מעט מהנהלת הכלא: שלא יתבאס אם האסירים לא מראים סימני התלהבות מהופעתו. הסיבה הייתה מוחשית ומפחידה: שבועיים לפני כן החזיקו כמה אסירים בסוהר אחד כבן ערובה עם סכין שהוצמדה לגרונו בחצר הכלא. לפיכך, המתח היה באוויר ושומרים חמושים עם אקדחים ורובים פוזרו לאורך כל האולם בשעה שהאסירים נכנסו לקראת ההופעה, ועיניהם בחנו כל תנועה חשודה.

ואז הגיע הרגע. קאש עמד מאחורי הקלעים. בתחילה הועלה רעיון להציג את קאש בנאום מלהיב וארוך, אך ג'ונסטון המפיק התנגד בתוקף ויעץ לקאש לעלות לבמה ופשוט לומר לקהל את המילים HELLO I'M JOHNNY CASH. פשוט, חד ולעניין. בעיניו של קאש עצמו אפשר היה לראות באותו רגע דבר אחד ברור ומצער - שהוא עצמו חזר להשתמש בסמים כדי להתמודד עם הלחץ. גופו היה שם, אך עיניו הסגירו את המאבק הפנימי. וכך עלה קאש לבמה, ניגש למיקרופון ואמר בקול הבס העמוק שלו את המילים שג'ונסטון שם בראשו. תגובת הקהל הייתה מיידית וחשמלית עם מחיאות כפיים סוערות במיוחד, שהרעידו את קירות הבטון. זה היה מופע חלוצי מסוגו, רגע שבו המחסומים בין האמן לקהל נעלמו כליל. קאש הופיע בו מול אסירים אלימים באופיים, אנשים שאיבדו הכל.

קאש היה לבוש בשחור מכף רגל ועד ראש, המדים הרשמיים שלו. לא סתם הכינוי שלו היה THE MAN IN BLACK, דמות שמזדהה עם המדוכאים והנדכאים. על הבמה הוא פצח בביצועים לשירים נהדרים ומותאמים לסיטואציה כמו TWENTY FIVE MINUTES TO GO. השיר המקאברי וההומוריסטי הזה נכתב במקור על ידי המשורר והסופר של סילברסטיין, ומספר על 25 דקות אחרונות של אסיר שהולך להיתלות, כשהוא סופר לאחור כל דקה ודקה עד הסוף המר. שיר נוסף היה GREEN GREEN GRASS OF HOME שקיבל משמעות מצמררת בין כותלי בית הכלא, שכן הוא עוסק באסיר שחולם על חזרה הביתה רק כדי להתעורר בתא המעצר מול ארבעה קירות אפורים. הוא בחר לשיר שירים שדיברו היטב לנוכחים באולם. שירים על געגועים, כאב ופשעים.

השיא הבלתי מעורער של המופע היה ביצוע של השיר FOLSOM PRISON BLUES. השיר נכתב על ידי קאש עוד בשנת 1953, לאחר שצפה בסרט INSIDE THE WALLS OF FOLSOM PRISON בעת ששירת בחיל האוויר האמריקאי בגרמניה. השיר היה להיט של קאש שצעד במצעדי הקאנטרי בשנת 1956 והאסירים שרו אותו ביחד עם האיש שניצב מולם כאילו היה ההמנון הלאומי שלהם. זה אחד הרגעים המצמררים יותר בהקלטת הופעה. כשג'וני קאש שר את השורה האלמותית בשיר שאומרת I SHOT A MAN IN RENO JUST TO WATCH HIM DIE נשמעות מחיאות כפיים סוערות ושאגות שמחה מהקהל. אם רוצים לשמוע רגע דוקומנטרי מאלף במוזיקה - הרי זהו אחד הרגעים החזקים ביותר שהוקלטו אי פעם, הממחיש את ההזדהות המוחלטת של האסירים עם הטקסט האלים.

במופע הזה היה שימוש בכמה אלמנטים שחוברו יחדיו לתמונה מושלמת של הופעת רוק, גם אם הכלים היו אקוסטיים בחלקם. אלה הם הומור שחור, כאב, הזדהות וכעס מתפרץ. האסירים במקום ידעו על מעצרו באל פאסו וידעו שהוא אחד מהם בנשמתו ולא מישהו מרוחק ומעונב שהוזמן לשיר להם כדי לצאת לידי חובה. בשלב מסוים, כדי להעצים את האינטימיות, הורה קאש ללהקתו להשאירו לבד וכך הוא שר לקהל עם גיטרה אקוסטית פשוטה, חשוף ופגיע.

לאחר מכן חזר קאש לצד הבידורי והעלה לבמה את אהובתו הטרייה, הזמרת ג'ון קארטר, בת למשפחת המלוכה של הקאנטרי. האסירים במקום, שלא ראו זמן רב אישה, הגיבו בהתלהבות גדולה ופראית למראה הדמות הנשית, שהגיעה בלבוש צנוע יחסית בצורת שמלה שחורה עם עיטורי תחרה שהגיע עד ברכיה, ולא פעם קראו לעברה בקריאות ושריקות התפעלות. השניים ביצעו דואטים מלאי כימיה כמו JACKSON, שהראו את הניצוץ ביניהם לכל עין.

ואז, לקראת הסוף, לאחר עוד כמה שירים, הוא הגיע לרגע השיא הרגשי - ביצוע השיר של גלן שירלי, GREYSTONE CHAPEL. כיסא מיוחד הוצב לשירלי שישב בקדמת האולם בשורה הראשונה, וקאש אמר במיקרופון בקול רועד מהתרגשות כי "אנו מקווים לעשות צדק לשיר שכתבת". זו הייתה מחווה אדירה. שירלי נידון לכלא לאחר שנתפס בשוד מזויין והנה כוכב-העל שר את המילים שלו. קאש שוחח לאחר מכן עם שירלי והבטיח להיות עמו בקשר. הוא איים וקיים, כשקיבל בחיבוק את שירלי כשיצא לחופשי שלוש שנים מאוחר יותר ואף צירף אותו לסיבוב הופעות, אך החופש לא היטיב עם שירלי שלא הצליח להסתגל לחיים בחוץ והתאבד ב-1978.

התקליט הזה של ג'וני קאש, עם העטיפה האייקונית בה נראים אגלי זיעה נוטפים על פניו בתקריב דרמטי, יצא לחנויות ב-1 במרץ 1968. זה היה תאריך סמלי במיוחד, שכן זה היום בו קאש וג'ון קארטר התחתנו באופן רשמי, לאחר שקאש הציע לה נישואין על הבמה במהלך הופעה בעיר לונדון שבאונטריו, קנדה.

התקליט הפך להצלחה מסחררת ומיידית, והחזיר את קאש למרכז הבמה העולמית. מי שלא התלהב מהצעת הנישואים, שקרתה על הבמה באונטריו, היה המנהל והבסיסט מרשאל גראנט, שמיד לאחר מכן פנה לקארטר המוחמאת ואמר לה כי עשתה טעות איומה בכך שהסכימה להתחתן עמו, כשבעבר ציינה בפירוש כי לא תעשה זאת כל עוד הוא מכור לסמים. למרבה המזל, האהבה ניצחה וג'ון עזרה לג'וני להיגמל בהמשך.

בינתיים פרסמו העיתונים ביקורות נלהבות מאד על התקליט החדש, שהפך לשיחת היום. בעיתון הנחשב קוסמופוליטן כתב מבקר הג'אז הנודע, נט הנטוף, דברי שבח נדירים: "הוא החל כמספר סיפורי קאנטרי ולאחר מכן הטביע חותם בתחום הפולק והפופ. כעת הוא הפך לאמן שאי אפשר לשימו בקטגוריה אחת". גם מגזין טיים היוקרתי לא נשאר אדיש והכתיר את התקליט בתואר המחייב "תקליט הפופ המקורי ביותר של השנה". כך הפך יום אחד בכלא פולסום לרגע נצחי בתולדות המוזיקה.

ב-13 בינואר בשנת 1967 יצא באנגליה התקליטון של הרולינג סטונס, עם השירים LET'S SPEND THE NIGHT TOGETHER ו- RUBY TUESDAY.

התקליטון הגיע למקום השלישי במצעד הבריטי, אך בגלל הרמיזות המיניות שהיו בו, החליטו תחנות הרדיו לשדר בעיקר את צידו השני, RUBY TUESDAY. השיר LET'S SPEND THE NIGHT TOGETHER נועד להציג בפני הקהל את להקת הרולינג סטונס, שכבר ידעה דבר או שניים על החיים. המילים של השיר הזה הן מהמוחצנות ביותר שהלהקה סיפקה עד אז - דבר שהוביל לאחת הפשרות הידועות ביותר בעולם הרוק. על כך בהמשך.

ללהקת הרולינג סטונס הייתה בזמנו דרך מיוחדת לעבוד באולפן. לחברי הלהקה לקח זמן רב להקליט שיר, זאת למרות שהפקת שיריהם נשמעה בדרך כלל כאילו נעשתה צ'יק צ'אק. לעיתים חלפו שמונה שעות באולפן עד שנוצר שיר. ומדוע? בדרך כלל ההקלטות התבצעו לאחר חופשות שחברי הלהקה נטלו בתום סיבוב הופעות זה או אחר. לאחר החופשה היו נפגשים החברים באולפן ההקלטות, כשאין להם שום מושג מה קית' ריצ'רדס יביא איתו לאולפן. בדרך כלל דובר בשברי רעיונות, שחלקם נשארו בראשו וחלקם הובאו בשלב זה או אחר לשאר הנוכחים באולפן, תלוי במצב הרוח שלו.

לעיתים היו מגיעים החברים כשהם תחת השפעת סמים וחסרי ריכוז. כך היו מנגנים באולפן במשך 12 שעות ללא תוצאה נראית לעין. אך להם זה לא היה אכפת; הם היו יוצאים מהאולפן עם חיוך ממוסטל על פניהם. השירים LET'S SPEND THE NIGHT TOGETHER ו-RUBY TUESDAY הפכו מאז יציאתם לאבני דרך חשובות (שימו לב למשמעות הכפולה במשפט הזה...).

הסטונס התחילו להקליט את השיר הזה באולפני RCA שבלוס אנג'לס, אך השלימו אותו ב"אולפן הבית" שלהם, "אולימפיק" שבלונדון, עם הטכנאי גלין ג'ונס. אולפני "אולימפיק" שימשו היטב את הסטונס עד גלות המס הידועה שלהם בשנת 1971. גלין ג'ונס סיפר: "הסטונס הם להקה מרתקת, למרות שלפעמים הם יכולים למתוח את העצבים. הם מקדישים זמן רב מדי להקלטות - דבר שקשה להבין עד שבוחנים את העניין לעומק. הסטונס לא ידעו מה הם הולכים לנגן עד שהיו מתכנסים בתוך האולפן. השירים שלהם לא הוכנו מבעוד מועד. הם היו נכנסים לאולפן ומבלים שעות רבות רק בחיפוש אחר רעיונות".

ריצ'רדס הוא זה שניגן את תפקיד הבס בשיר הראשון. הוא עשה זאת בגיטרת הבס של בסיסט הלהקה, ביל ווימן, שהייתה מתוצרת חברת VOX. כמו כן, הוא הוסיף תפקידי פסנתר עם אצבע אחת. בכלל, צליל הפסנתר מאוד דומיננטי בשיר הזה - דבר שלא היה שגרתי בתקופה ההיא לשיר של הרולינג סטונס. העובדה שריצ'רדס כתב את השיר הזה בפסנתר מבליטה את חשיבותו הרבה בהקלטה, בה הוא מנגן בכלי הזה לצד ג'ק ניטשה, שמנגן גם הוא. שני הפסנתרים השונים נשמעים היטב במיקס הסטריאו של השיר. הנגינה הכללית של הלהקה בשיר היא אנרגטית ומהירה - דבר שמאתגר את מיק ג'אגר לשיר את המילים עד כמעט אובדן נשימה.

בשלב מסוים רצה מנהל הלהקה, אנדרו לוג אולדהאם, להוסיף להקלטת השיר תפקיד של כלי הקשה שיישמע כמו נקישות אצבעות. בזמן שניסה להקליט את הנקישות למיקרופון, עברו ליד האולפן שני שוטרים שנכנסו לרחרח בפנים. כשאולדהאם גילה אותם, צץ במוחו רעיון להסיח את דעתם מהסמים שהיו גלויים באולפן: הוא ביקש מהם להיכנס פנימה ולעזור לו על ידי הקשת שתי הקסדות שלהם זו בזו. וכך היה. השוטרים התלהבו מהעניין וביצעו את המשימה בהצלחה, ולאחר מכן יצאו מהמקום מבלי לשאול לפשר החומרים המפלילים.

החלק האמצעי בשיר הזה, שנשמע כמו האח החורג של הקטע האמצעי בשיר GOOD VIBRATIONS של הביץ' בויז, מעניק מנוחה קלה מהקצב האנרגטי בעזרת אורגן האמונד המפיק צלילי אקורדים ארוכים. אחד האנשים החשובים שנכחו בהקלטה, לראשונה אצל הסטונס, היה הפסנתרן הווירטואוז ניקי הופקינס. הוא הגיע לאולפן ב-8 בנובמבר 1966. הופקינס סיפר: "שירותיי נשכרו לנגן בשיר הזה, ונתקעתי עם הלהקה הזו למשך עשר שנים מאז".

את השיר הזה כתב ג'אגר בהשפעת הלילה הראשון שבילה עם מריאן פיית'פול במוטל בבריסטול. המילים הללו הובילו אותו למצב בו נאלץ להתפשר מול מיליוני צופים בטלוויזיה. ב-15 בינואר 1967 הוא הגיע עם להקתו לאולפני מנחה הטלוויזיה האמריקאי, אד סאליבן, במטרה לבצע את השיר. שלוש שנים קודם לכן נשבע סאליבן שהסטונס לא יופיעו אצלו בתוכנית יותר בחיים. הם חזרו, כמובן, לאולפן שלו כבר בשנת 1965. הפרק עם השיר על הבילוי הלילי היה הפעם הרביעית בה הלהקה הגיעה אליו, וזו גם הייתה הפעם האחרונה בה הסטונס ביצעו את שיריהם בתוכניתו באופן "חי" ללא פלייבק. סאליבן דרש ממיק לשנות את המילים בשיר. הסטונס סירבו, וסאליבן, שלא היה אז פראייר של אף אחד, הודיע כי אינו מאפשר להם להופיע כך בתוכניתו.

לבסוף ג'אגר התקפל, ונאלץ לראות מאותו רגע את מפיקי התוכנית מסתובבים סביבו ומזכירים לו כל הזמן שישיר את המילים החלופיות. הדבר הוביל לאחד המצבים שהפכו מאז לרגעים קלאסיים בקריירת הלהקה: ג'אגר שר את המילים החלופיות, אך לא נמנע מלהביע את דעתו האישית בעניין מול מיליוני צופים שקלטו את הרמז. הוא דאג לגלגל את עיניו בלעג בכל פעם שאולץ לשיר את המשפט LET'S SPEND SOME TIME TOGETHER במקום המשפט הפוגעני המקורי. למרות הפשרה, הסטונס הביאו לקהל את עצמם מבלי שסאליבן הבחין בכך. השיר הזה לא עבר בקלות גם בתחנות רדיו רבות בארה"ב, שהפכו את התקליטון והשמיעו יותר את צדו השני - שיר בשם RUBY TUESDAY.

השיר הזה יצא בתקופת תקליט של הסטונס בשם BETWEEN THE BUTTONS, שנחשב בעיני לא מעט אנשים לתקליט מוזר ומאכזב של הלהקה. ג'אגר וריצ'רדס היו לא פעם בין קוטליו הראשיים, תוך ציון שבתקופה ההיא הם היו מותשים מכדי ליצור משהו טוב. ריצ'רדס סיפר בשנת 1971: "אני לא הייתי מושקע ביצירת התקליט הזה באופן טוטאלי. זה התקליט היחיד שהרגשתי שלחצו עלינו ליצור אותו. יש כמה דברים נחמדים בו, אבל באופן כללי אנחנו פשוט רצינו ללכת הביתה לנוח ולא לשרוץ באולפן. זה היה סוף של סיבוב הופעות מתיש - זמן לא טוב לעשות תקליט".

בתקופה הזו של חוסר הוודאות הוקלט גם השיר היפהפה RUBY TUESDAY, שהוא בעיקר יצירתו של ריצ'רדס. השיר נוצר כשהוא ראה תמונה במגזין אופנה ובה צולמה בחורה יפהפייה; זו הייתה פרסומת לאודם (או לאבן רובי). קית' לקח את המילה הזו והוסיף לה את היום בו הביט במגזין - זה היה יום שלישי. במהלך הקלטת השיר ניגנו ריצ'רדס וביל ווימן יחדיו על קונטרבס אחד. ווימן לא הצליח להשתלט על הכלי הגדול; מבנה גופו היה קטן והוא לא הצליח לנגן כראוי על המיתרים. אז הוא סימן עם עיפרון לבן על צוואר הקונטרבס את הנקודות, ואז לחץ עליהן ועל המיתרים בשתי ידיו, כשריצ'רדס פורט על המיתרים מלמטה.

צליל נוסף וייחודי לשיר הזה הוא נגינת החלילית של בריאן ג'ונס, שניסה ואף הצליח בתקופה ההיא להשחיל לשירי הלהקה כלים מפתיעים. בריאן ג'ונס היה "איש הצבעים" של הסטונס. הוא דאג להביא לעיבודי הלהקה כלים שונים ומשונים, שצבעו את השירים באופן ייחודי. השיר הזה נכתב למעשה על ידו ועל ידי ריצ'רדס, אך הקרדיט ניתן לג'אגר וריצ'רדס כדי לא לשבור את מסורת הקרדיטים להלחנה בלהקה. אין לי מושג כיצד ג'ונס נתן לזה לקרות; אולי הוא לקח יותר מדי סמים שערפלו את ההיגיון שלו.

ג'ונס היה איש של בלוז. הוא לא ידע לכתוב שירי פופ, וחוסר יכולתו לכתוב שירים לסטונס בתקופה ההיא עמעם את קולו בלהקה. ג'ק ניטשה סיפר: "שמעתי שירים שבריאן כתב בתקופה ההיא והם ממש לא התאימו לסטונס. אלה שירים שדיברו על עלים נושרים בפארק. מה לזה ולסטונס?".

בזמנים ההם צללו ג'אגר וריצ'רדס לתוך עסקי התמלוגים מקרדיט על כתיבת השירים. הם היו המובילים והם אלו שקיבלו את הכסף הרב. צ'ארלי ווטס המתופף קיבל את העניין בהבנה. ביל ווימן הבסיסט היה מריר לגבי העניין, אך הבין שהלהיטים הרבים ששפעו מהצמד הזה לא הותירו סיכוי לאחרים להביא שירים שיגיעו לרמתם. בריאן ג'ונס נקרע לגזרים בראותו כיצד השניים האלה מאפילים עליו ומנמיכים את מקומו בלהקה אותה הקים. חשבונות הבנק של השניים הרקיעו שחקים בהתאם למעמדם בלהקה. ג'ונס חש חוסר ביטחון קיצוני עקב כך. הדבר הזה, בתוספת סמים נגישים, הפך לקוקטייל הרסני עבורו. בשלב הזה היו הסטונס רחוקים מלריב עם בריאן; הם פשוט נתנו לו להתאייד לאיטו. הם ראו בו צרה צרורה שכדאי לטאטא הצידה, ונהגו להקליט בכל פעם אחרי שהיה יוצא מהאולפן. שאר הסטונס היו רחוקים מלעודד את בריאן השביר לחזור לעצמו. עם זאת, השיר הזה הוא אחד היחידים בסטונס בהם הוא ניגן בכלי נשיפה כלשהו. הפעם זו הייתה חלילית, בה נשף בריאן צלילים אווריריים שנשמעים כמו שירת ציפורים.

ג'ונס גם ניגן בסקסופון בשיר של הביטלס שהוקלט זמן מה לאחר מכן, בשם YOU KNOW MY NAME. פול מקרטני סיפר: "קבענו עם בריאן שיביא גיטרה לסשן איתנו. הבחור הגיע לאולפן כשבמקום גיטרה היה עמו סקסופון עליו התאמן באותו זמן".

השיר RUBY TUESDAY הוא להיט לא שגרתי של הסטונס, גם בכך שהוא אחד היחידים בלהקה בהם מיק ג'אגר מתחיל לשיר מיד עם פתיחתו, ללא הקדמה מוזיקלית כלשהי. קולו נשמע בבתים במנעד הנמוך שלו, באופן שלא נשמע עד אז. השיר מתחיל באווירה בארוקית, שמתפרצת לתוך פזמון בו כולם יכולים לשיר בצוותא ובכיף. כך זה חוזר כשרשרת מתעתעת בין שני הסגנונות השונים האלה.

בוב דילן מציג - תקליט חדש וזמנים משתנים. הנה על אלבומו השלישי והטעון של בוב דילן ושמו THE TIMES THEY ARE A-CHANGIN, שיצא ב-13 בינואר 1964.

ההיסטוריה של המוזיקה העממית והרוק התהפכה על פיה ביום חורפי אחד, ה-13 בינואר 1964. זה היה היום שבו נחת על המדפים התקליט השלישי והטעון של בוב דילן, יצירה בשם THE TIMES THEY ARE A-CHANGIN. מי שהניח את המחט על הוויניל הזה, הבין מיד שזה לא עוד אוסף שירים נחמד לקומזיץ, אלא מניפסט. על העטיפה היישיר דילן מבט זועף בשחור-לבן, לבוש בז'קט פועלים פשוט, ולמעשה הכריז על בואו של עידן חדש. המפיק המוזיקלי טום ווילסון, האיש שעמד מאחורי הקונסולה, שמר על הפקה מינימליסטית וחשופה; לראשונה בקריירה שלו, הציג דילן תקליט המורכב משירים מקוריים בלבד. לא היו שם גרסאות כיסוי, אלא רק האמת הבוערת של המשורר הצעיר שנגעה בעצבים החשופים ביותר של התקופה: גזענות, עוני מחפיר ושינוי חברתי שעמד בפתח.

שיר הנושא, שפתח את התקליט, הפך מהר מאוד לאחד המפורסמים והחשובים ברפרטואר של דילן. רבים חשו באותה תקופה שהוא תופס את רוח המהפך החברתי והפוליטי שאפיין את שנות השישים הסוערות. מעניין לציין שדילן שאב השראה לבלדות שלו משירי-עם איריים וסקוטיים ישנים, ובמקרה של שיר הנושא, המבנה הושפע ככל הנראה מהבלדה COME ALL YE TRAMPS AND HAWKERS. דילן לא הסתיר את כוונותיו; הוא לא חיפש לכתוב להיט לרדיו, אלא המנון.

הרקע לכתיבת השירים היה דרמטי לא פחות מהשירים עצמם. במהלך ההקלטות זכה דילן לככב גם באירוע פוליטי חשוב מאד, שהיה המצעד הגדול לוושינגטון. זה קרה ב-28 באוגוסט 1963, יום קיץ לוהט שבו נאם מרטין לות'ר קינג את נאומו הבלתי נשכח על כך שיש לו חלום. כרבע מיליון מפגינים הקשיבו לו שם, ועל אותה במה ממש, דילן הופיע ונתפס מאז כקול המודעות החברתית של אמריקה הלבנה, כשהוא קורא לשוויון חברתי ללא גזענות. הוא עמד שם לצד ג'ואן באאז, והרגיש את כובד האחריות על כתפיו.

האווירה הכועסת והתוססת הזו חלחלה גם לתקליט הזה. שיר הנושא נכתב זמן קצר מאד לאחר האירוע שבוושינגטון. דילן סיפר על התהליך: "רציתי לכתוב שיר גדול, איזה שיר נושא, עם פסוקים קצרים ותמציתיים שנערמו זה על זה בצורה מהפנטת. זה בהחלט שיר עם מטרה. ידעתי בדיוק מה אני רוצה להגיד ולמי אני רוצה להגיד את זה". טוני גלובר, חברו של דילן, סיפר פעם שראה בחדרו של דילן דף עם מילות השיר, ושדילן ידע בדיוק שהוא יוצר משהו שיגדיר דור שלם.

השיר בוצע בפעם הראשונה ב-26 באוקטובר, כשדילן הופיע באולם קרניגי הול שבניו יורק. הקהל היה המום מהעוצמה. אך ההיסטוריה התערבה בצורה אכזרית; ב- 22 בנובמבר 1963 נרצח נשיא ארצות הברית ג'ון פ. קנדי, מה שהפך את השיר הזה ליותר נוקב וגרם לדילן לתהות האם להמשיך לבצעו בהופעות. למעשה, דילן פתח את ההופעה שלו למחרת הרצח עם השיר הזה, והעיד אחר כך שזה היה קשה מנשוא, שכן המילים "הזמנים משתנים" קיבלו לפתע משמעות אפלה ומיידית הרבה יותר מכפי שהתכוון.

אחרי הפתיחה המטלטלת, הרצועה השנייה בתקליט היא BALLAD OF HOLLIS BROWN. זהו שיר קודר להחריד שעוסק בצעירה שנרצחה ביער ונקברה. אבל דילן, כמו דילן, לקח את הנרטיב האפל הזה לרמה חדשה לגמרי. הוא העביר את העלילה מאנגליה הכפרית לדרום דקוטה הצחיחה, שם הגיבור הופך לחקלאי עני שמנסה לשרוד עם אשתו וחמשת ילדיו. השיר מתאר בדייקנות מצמררת כיצד הוציא בראון את שארית כספו על שבעה כדורי רובה ציד. בסופו של דבר בראון נשבר מייאוש והורג את משפחתו ואז את עצמו. בראון לא מוצג באור שלילי בשיר ודילן משיג את האפקט האמפתי הזה על ידי כתיבת השיר בגוף שני, מה שאומר שהוא פונה לבראון כ"אתה". זה הופך כל מאזין להוליס בראון פוטנציאלי. דילן ביצע את השיר בכוון גיטרה פתוח, מה שהעניק לו צליל מונוטוני ומהפנט שמדגיש את חוסר המוצא של האיכר.

השיר השלישי הוא WITH GOD ON OUR SIDE, שהוא שיר אנטי מלחמתי מובהק. בשיר הזה, דילן סוקר את ההיסטוריה של המלחמות האמריקאיות – מהטבח באינדיאנים, דרך מלחמת האזרחים ועד מלחמות העולם – ותוקף את הצביעות הדתית שמשמשת להצדקת הרג. דילן שואל בו האם אלוהים נמצא תמיד רק לצד המנצחים במלחמה. "אם אלוהים לצידנו, האם הוא יעצור את המלחמה הבאה?", מעלה דילן את השאלה, שאלה שהדהדה חזק מאוד באמריקה של ימי המלחמה הקרה והחשש הגרעיני.

משם אנו עוברים לרגע אישי יותר עם ONE TOO MANY MORNINGS. כאן דילן שר על אהובה שממאנת לחזור למרות מאמציו. זהו שיר שמציג צד רך יותר, כמעט מובס, בתוך תקליט שכולו זעם ומחאה. שנים מאוחר יותר, דילן הקליט גרסה חשמלית ורועשת של השיר הזה עם חברי להקת THE BAND, מה שהראה עד כמה השיר הזה היה חשוב לו.

אך המנוחה הייתה קצרה, והאווירה הפוליטית הקשה באה לידי ביטוי גם בשיר ONLY A PAWN IN THEIR GAME. השיר עוסק בחיסולו של מנהיג זכויות האזרח האמריקני, מדגר אברס, שנהרג בחניה בביתו במיסיסיפי ביוני 1963. במקום להאשים רק את הרוצח, ביירון דה לה בקוויט, השיר של דילן דן בגזענות ובאי הצדק באמריקה ומנתח כיצד המערכת הפוליטית מנצלת את האדם הלבן העני וגורמת לו לשנוא את השחורים כדי להסיח את דעתו ממצבו העגום. דילן ביצע את השיר הזה בעצרת למען רישום מצביעים במיסיסיפי, ממש בלב הסערה.

השיר BOOTS OF SPANISH LEATHER הוא בלדה מרירה שהיא דיאלוג בין שני אוהבים, ולפי השמועות היא נכתבה בהשראת מערכת היחסים המתפוגגת של דילן עם חברתו סוז רוטולו, שטסה לאיטליה ללמוד אמנות. בשיר, האישה יוצאת למסע ארוך מבלי שהיא מתכוונת לחזור והאיש שנשאר מאחור רואה אט אט את היחסים המתפוררים לפניו. בתחילה הוא מסרב לקבל מתנות, אך כאשר היא כותבת לו מכתב שאומרת שהיא לעולם לא תחזור, הוא מבין שהכל נגמר ומבקש ממנה מתנה שתהיה לו למזכרת ממנה - מגפיים ספרדיים מעור. השינוי מהרומנטי לחומרי מדגיש את השבר הגדול.

הזעם חזר ובגדול בשיר WHEN THE SHIP COMES IN. השיר נכתב באווירה כועסת ונקמנית כשדילן שהה בחדר במלון, באוגוסט 1963. הוא היה במצב רוח כועס כי פקיד הקבלה במלון לא אהב את מראהו וסירב לתת לו חדר. המראה המרושל של דילן כנראה לא התאים לסטנדרטים הבורגניים של הפקיד. דילן קיבל את חדרו רק לאחר שהזמרת הקרובה לו, ג'ואן באאז, ערבה לאופיו הטוב. בתגובה, כתב דילן פנטזיה שבה ספינה גדולה מגיעה ושוטפת את כל האויבים והמדכאים.

התקליט מסתיים עם אחת היצירות החזקות והתיעודיות ביותר של דילן, THE LONESOME DEATH OF HATTIE CARROLL. השיר מספר על הריגת הברמנית האטי קרול בת ה-51 בידי הצעיר העשיר וויליאם דוברו "בילי" זנצינגר. האירוע בפועל התרחש ב-9 בפברואר 1963 בנשף צדקה במלון אמרסון בבולטימור. השיר של דילן מרמז במדויק, אבל אף פעם לא קובע, שקרול הייתה שחורה וזנצינגר לבן. השיר מרמז שזנצינגר היכה את קרול למוות עם המקל שלו, כשלמעשה הוא תקף בשכרות את קרול ולפחות שניים אחרים עם המקל שלו. הפרטים הקטנים בשיר מצמררים; בסביבות השעה 1:30 בלילה, 9 בפברואר, הזמין זנצינגר שתיה מקרול וכשלא הביאה אותה מיד הוא קילל אותה, וקרול השיבה לו: "אני מנסה למהר כמה שאני יכולה".

התגובה של זנצינגר הייתה מכוערת וגזענית. זנצינגר אמר, "אני לא צריך לספוג חרא שכזה מכושית", והיכה אותה על כתפה עם המקל. קרול נשמע מעירה: "אני מרגישה רע, האיש הזה הרגיז אותי כל כך", לפני שהתמוטטה ונלקחה לבית החולים. לאחר שקרול מתה למחרת בבוקר, הואשם זנצינגר ברצח. עם זאת, זה הוחלף בהריגה ותקיפה לאחר שהתגלה כי קרול הייתה חולת לב וכי היא מתה ככל הנראה מדימום מוחי שנגרם כתוצאה מלחץ ההתעללות המילולית של זנצינגר, ולא התקיפה הפיזית הישירה. דילן כתב את השיר הזה בבית קפה בניו יורק, מיד לאחר שקרא את הידיעה בעיתון בדרכו חזרה מוושינגטון.

הצדק, כפי שדילן הראה, היה רחוק מלהיעשות. ב-28 באוגוסט 1963 הורשע זנצינגר בתקיפה והריגה ונידון לשישה חודשי מאסר - עונש שגרם לכעס רב בציבור. השיר של דילן מרמז בתוקף שמעמדו הגבוה של זנצינגר תרם לתוצאת המשפט הקלה עבורו. הפזמון החוזר בשיר קורא למאזינים לא לבכות עדיין, עד לרגע מתן גזר הדין המגוחך. לאחר הכרזת העונש פרסם עיתון ניו יורק הראלד כי לזנצינגר לא ניתן מאסר ממושך מכיוון שהיה הופך למטרה בולטת בקרב כלל האסירים האפרו-אמריקאים. זנצינגר החל לרצות את עונשו ב -15 בספטמבר ושילם למשפחתה של קרול סכום של 25,000 דולר. זנצינגר, אגב, מעולם לא הביע חרטה על המקרה ואף התבטא שנים רבות לאחר מכן בגנות השיר של דילן, אותו כינה "שקרי".

דילן הקליט את השיר כשהמשפט של זנצינגר עדיין היה בכותרות, מה שהפך את התקליט לאקטואלי בצורה יוצאת דופן. כמו עיתון שכזה. זה היה רגע שיא של דילן כזמר מחאה, רגע לפני ששינה כיוון שוב. כפי שכתב קלינטון היילין בספרו הביוגרפי על דילן, השינוי היה בלתי נמנע: "תוך פחות משישה חודשים הפך דילן מזמר מחאה למישהו שהיה נחוש לכתוב רק שירים ש'מדברים בשבילי'...". ואכן, התקליט הזה נותר עד היום עדות מצמררת, חיה ובועטת לתקופה שבה מוזיקה יכלה, ואולי אף הצליחה, לשנות את העולם.

ב-13 בינואר בשנת 1986 הובא אוזי אוסבורן לבית המשפט על ידי הוריו של ג'ון מקולום, נער מדוכא שירה בעצמו בזמן שהאזין לשיר של אוזי. ההורים טענו שבנם נדחף להתאבדות על ידי השיר הזה. מה קרה שם? הפרטים במאמר הבא...

האם שיר באמת יכול לדחוף אנשים לבצע מעשה אובדני?

ג'ון מקולום, בן ה- 19 מקליפורניה, סבל מבעיות רגשיות עמוקות והתמכרות לאלכוהול. את הנחמה והסיפוק הוא מצא במוסיקה מאת הזמר הבריטי, אוזי אוסבורן. גם ב-26 באוקטובר 1984 התנגנו שיריו של אוסבורן באוזניות ששם מקולום לאוזניו. התופים הלמו בקצב, הגיטרה החשמלית הרעימה, הבס ריפד בתדרים הנמוכים הנכונים וקולו ונוכחותו של אוסבורן ניצחו על הכל. אוזי ולהקתו המשיכו לשיר ולנגן גם לאחר שמקולום סחט את הדק אקדחו, אותו כיוון לראשו.

כשנה לאחר הטרגדיה הקטלנית הגישה משפחתו של מקולום תביעה נגד אוסבורן, להקתו וחברת התקליטים שלו. בתביעה נכתב, "זה לא רק המילים והמוסיקה שדחפו את הבן שלנו למות. זו כל הנוכחות של הזמר וגישתו. אפילו עטיפות תקליטיו מזמינות למוות. התקליט, BLIZZARD OF OZZ, מכיל שרשרת שירים שמובילה בדרך לריקנות ומגישה פתרון יחיד בצורת התאבדות".

השיר הבולט היה SUICIDE SOLUTION, זאת למרות שהוסכם כי לא הוא זה שהושמע באזוניות ברגע בו מקולום התאבד. אבל עם משפטים כמו "קח את האקדח ותנסה / תירה, תירה, תירה" ו"היכן להתחבא? / התאבדות היא דרך המילוט היחידה", היה ברור לתובעים שאוסבורן ממש היה בחדר של בנם ודחף אותו למות. באוגוסט 1986 חודש המשפט כשמשפחת מקולום שינתה מעט את גרסתה וטענה שהשיר מכיל מילים חבויות שהופכות ברורות רק לאחר מספר השמעות. עורך הדין של המשפחה סיפר בבית המשפט שהושקעו 40,000 דולר בבדיקה מדוקדקת במעבדת אודיו לחשיפת המילים המפלילות, שחודרות לתת המודע. עורך דינו של אוסבורן מסר כי מרשו בכלל כתב את השיר הזה נגד אלכוהוליזם, בהתבססו על בעיות אישיות וסיפור מותו של בון סקוט, הזמר של להקת איי.סי.די.סי.

בשנת 1983 רצח בחור צעיר מקנדה, ג'יימס ג'ולימור, אישה ואת שני בניה לאחר שכנראה הקשיב לתקליט BARK AT THE MOON של אוסבורן. התאבדות נוספת בהשפעת שירי הזמר דווחה גם מכיוון ג'ורג'יה; משפחתו של מייקל וולר, בן ה-16, טענה שהוא ירה בעצמו לאחר שהקשיב לשיר SUICIDE SOLUTION. עדיין, השופט בבית המשפט לא התרשם מהקשר בין הדברים והיה לצידו של אוסבורן, כשהוא מסביר שהתיקון הראשון בחוקה האמריקאית מעניק לתושבים את החירות לבחור את הדת שלהם ואת השמעת דעותיהם. לכן, לטענתו, מילותיו של אוסבורן לא אמורות להיות אחראיות לפעולות האובדניות שנקטו אלו שהקשיבו להן. עם זאת, בעוד שאוסבורן שמח מהפסיקה והיה בטוח שהעניין הסתיים, המדורה סירבה להיכבות.

בינואר 1987 פנתה משפחת מקולום לערער וביולי 1988 חודש המשפט. גם הפעם ניצח אוסבורן בטענה לחפותו. בעוד משפט זה עמד לקראת סיום, הגישה משפחתו של מייקל וולר תביעה בסך 9 מיליון דולר נגד אוסבורן וחברת התקליטים. הפעם נטען שקסטה עם השיר SUICIDE SOLUTION נמצאה במכשיר הטייפ במכונית בה נסע בפעם האחרונה. וולר, שהסתבך עם החוק בעוון נהיגה תחת השפעת סמים, היה במצב רוח מעורער כשנסע למסיבה, ב-3 במאי 1986. בדרך לשם הוא הקשיב למוסיקה של אוסבורן. כשיצא מהאוטו, הוא תחב בכיסו את האקדח שלקח מאביו.

במהלך המסיבה הוא ביקש מחבריו לצפות בו כשהוא כותב מכתב התאבדות. לאחר מכן הוא ירה לכיוון מקרר הבית ואז ירה בראשו. אביו סיפר לאחר מכן: "הוא אמר לי שלאוזי יש את הפתרון עבורו, אבל רק כשמצאתי את הקסטה במכשיר הטייפ שלו, הבנתי מה היה הפתרון".

עורך דינו של אוסבורן מסר בתגובה: "מה שיש לנו כאן זה הורים שמתאבלים ומרגישים קצת אשמים עם האירועים שלקחו את חיי בניהם. הם מזדהים עם עורכי דין שאומרים להם שאוזי אוסבורן הוא מטרה נוחה והשלב הבא בא עם תביעה שכזו".

לפתע צץ דיווח נוסף, על נער אחר מג'ורג'יה; הרולד המילטון שהתאבד במרץ 1988, גם לאחר ששמע את SUICIDE SOLUTION. אוסבורן כבר לא יכל לשאת זאת יותר והגיב בתיסכול, "לו הייתי כותב מוסיקה לאנשים שיורים בעצמם, לאחר שהם מקשיבים למוסיקה שלי, לא היה נשאר לי הרבה קהל, נכון?".

ב-6 במאי 1991 הושמעה הפסיקה בעניין משפחת וולר: "בעולם עתיר מלכודות לבני הנוער הלא מודעים, כמו סמים ואלכוהול, התמכרות למוסיקה מסוג זה יכולה להיות עוד צעד לקראת הרס עצמי. זה לא רלוונטי אם האלבום הזה של הנאשם מתאים לתיאור זה או לא. הנאשם כתב את השיר באופן פילוסופי ולא באופן בו עודד ישירות להרג". התביעה של משפחת וולר נמחצה ומשפחת המילטון, שכבר עסקה בהכנת תביעה משלה, הבינה שאין לה סיכוי. אוסבורן: "אני לעולם לא אשב לכתוב שיר עם כוונה לשלוח מישהו להרוג את עצמו. אני חש צער עמוק על אותם בחורים, אבל מדוע אינני יכול לשיר על התאבדות? זה משהו שקורה".

כך הפך הבי.בי.סי את RELAX למפלצת המכירות של שנות השמונים. ב-13 בינואר בשנת 1984 החרים הבי.בי.סי את השיר של להקת פרנקי הולך להוליווד ושמו RELAX. מדוע לא נרגע הבי.בי.סי? התשובה במאמר הבא...

ההיסטוריה של המוזיקה הבריטית עמוסה ברגעים מכוננים, אך מעטים מהם משעשעים ומלאי אירוניה כמו הסאגה שהתחוללה בחורף של שנת 1984. הכל התחיל בליברפול, שם חמישה בחורים צעירים הקימו הרכב, ובתחילת הדרך נראה היה שבריטניה השמרנית ממש לא רצתה לדעת על השיר שלהם, RELAX. סינגל הבכורה של הלהקה, פרנקי הולך להוליווד, יצא לחנויות התקליטים בנובמבר 1983, והתקבל בקול ענות חלושה שנמכרה בקושי.

ההתחלה הייתה מקרטעת למדי. התקליטון נכנס למצעד הבריטי במקום ה-77 המנומנם, ולקח לו שבעה שבועות ארוכים ומייגעים עד שזה טיפס, במאמץ רב ובקושי ניכר, למקום ה-35. באותם ימים, מוחות השיווק המבריקים של חברת התקליטים ZTT, ובראשם העיתונאי לשעבר, פול מורלי, ניסו לדחוף את השיר בכל הכוח. אולי הפרסום אז עזר לזה קצת, עם מודעות פרובוקטיביות בהשתתפות שני אנשי החזית של הלהקה, הסולן הכריזמטי הולי ג'ונסון ופול רת'רפורד, זמר הליווי והרקדן. מתחת לראשים והכתפיים של שני הגברים הונח פס עם הטקסט הדו-משמעי והנועז: "כל הנערים הנחמדים אוהבים מלחים".

אולם, הגלגל החל להסתובב באמת רק בתחילת ינואר 1984. לאחר הופעה מחשמלת בתוכנית המוזיקה בטלוויזיה הבריטית בערוץ 4, THE TUBE, נתבקשו חברי הלהקה לבצע את השיר במופע הפופ הטלוויזיוני המוביל והמשפיע ביותר של בריטניה באותה תקופה, טופ אוף דה פופס. התוכנית שודרה ב-5 בינואר, וההשפעה הייתה מיידית. בשבוע שלאחר מכן השיר זינק במעלה המצעד והגיע למקום השישי.

באותה עת, כשהלהקה יצאה למסע קידום מכירות קדחתני ברחבי הממלכה, התרחשה הדרמה האמיתית מאחורי הקלעים. המפיק של תוכנית הרדיו הפופולרית, "השואו של מייק ריד", מצא את ילדיו מנגנים בלי סוף בבית את הקליפ "המסוכן" והמופקר של השיר, אותו הקליטו במכשיר הוידאו הביתי. התמונות שהוצגו בקליפ המקורי, שצולם במועדון גייז בשם THE POWERHOUSE במזרח לונדון וכללו דמויות בלבוש עור, נמרים ודראג קווינס, זעזעו את המפיק. למחרת הוא דחק בריד להחרים את הקליפ והשיר בפומבי.

ב-11 בינואר 1984, במהלך השידור החי ברדיו 1, מייק ריד השמיע את השיר, אך באמצע הפסיק אותו בהפגנתיות. ריד הסכים עם המפיק שלו ומיהר לצאת נגד השיר, כשהוא מתייג את זה כדבר מגונה. מאוחר יותר הוא אמר להגנתו: "בזמנו היה לי שם נכבד מאד בתעשיה. אני הייתי הפנים של הטלוויזיה לצעירים". הוא טען שהמילים היו פשוט בלתי קבילות לשידור ציבורי.

מה שהפך את האיסור הזה למשמעותי כל כך היה שהבי.בי.סי כבר החליט להסיר את השיר מהפלייליסט עוד לפני ההכרזה הדרמטית של ריד, אך הם עשו זאת בשקט. לאחר מבוכות מהעבר הם לא רצו לפרסם את עמדתם בפומבי ולמשוך אש. איסור על שירים ותקליטים, כפי שהם ידעו במחיר ששילמו בעבר, היה עסק מסוכן שעלול לחזור כבומרנג. ההיסטוריה של הצנזורה בבי.בי.סי הייתה ארוכה, ולעיתים קרובות, מגוחכת למדי.

עוד בשנות ה-30 תאגיד השידור הבריטי (הבי.בי.סי) הקים פאנל של גברים, שכונה "הוועדה למוזיקת ריקודים", שיחליטו מה מקובל בגלי האתר, למען המוסר הציבורי. הגישה הזו הובילה לקבלת החלטות די מטורפות לאורך השנים. הצנזורים הציגו איסור גורף על כל שיר שקשר בין גן עדן או אלוהים לאהבת אדם בשר ודם. הדוגמה הקלאסית לכך הייתה הסינגל הראשון של דון קורנל משנת 1954, HOLD MY HAND. השיר התמים למשמע נאסר בגלל שהוא השווה החזקת ידיים עם אישה למלכות שמים, מה שנחשב כחילול הקודש בעיני הפקידים השמרנים. השיר נאסר לשידור לחלוטין ברשת, למרות הצלחתו במכירות.

יתר על כן, המדיניות הנוקשה קבעה כי אף תקליט לא הורשה לעבד מנגינה קלאסית למטרות פופ "זולות". וכך מצא הזמר האהוב, פרי קומו, את שירו, I'M ALWAYS CHASING RAINBOWS, נופל מהפלייליסט ומושלך לפח האשפה של העורכים, רק כי היה לו האומץ לעבד את הפנטזיה המוסיקלית של שופן לשיר קליל.

בשנות ה-60 העליזות, כאשר התפתחה תרבות של מין וסמים והרוק'נ'רול השתלט על העולם, נפסלו שירים רבים לשידור בגלל רמיזות כאלו ואחרות. אבל היו אמנים ערמומיים שהצליחו לחמוק מהצנזורה והפכו ללהיטים ענקיים. דוגמה בולטת היא השיר HERE COMES THE NICE, של להקת SMALL FACES משנת 1967. השיר מדבר למעשה על סוחר סמים שמגיע כדי לספק את הסחורה. בבי.בי.סי, בתמימותם הרבה, חשבו שמדובר פה, כשם השיר, בהגעת אדם נחמד וחביב, ואישרו אותו לשידור. השורה בשיר, "הוא יודע מה אני רוצה, יש לו כל מה שאני צריך", חמקה לחלוטין מתחת לרדאר של הצנזורה.

שירים אחרים היו אפילו יותר חוצפנים ולא ניסו להסתיר דבר. כמו הדואט הצרפתי המפורסם של ג'יין בירקין עם סרג' גינסבורג, JE T'AIME... MOI NON PLUS. בשיר הזה הזוג הזוהר החליף אנחות בעלות אופי מיני מאוד. השיר גונה אפילו על ידי הוותיקן, אך ברגע שהבי.בי.סי אסר שירים מסוג זה, חלקם נורו במצעד המכירות למקום הראשון כמו טיל בליסטי. זה קרה פשוט כי אלפים מיהרו לחנויות לקנות את התקליטונים כדי לגלות על מה המהומה ומה בדיוק הבי.בי.סי מנסה להסתיר מהם.

בדיוק כך קרה עם איסור השיר RELAX. הציבור הבריטי הגיב לאיסור בהתלהבות מרדנית, וציבור הקונים שלח אותו ישר למקום הראשון במצעד - שם הוא שהה חמישה שבועות רצופים של דומיננטיות מוחלטת. המצב יצר אבסורד תקשורתי: כל שבוע, בתוכנית טופ אוף דה פופס, ההפקה הייתה צריכה למצוא פתרון יצירתי, במקום להציג את הלהקה, כדי להציג את המקום הראשון שוב ושוב מבלי להשמיע את השיר האסור. השיר תפס כאש בשדה קוצים, והסלוגן FRANKIE SAY RELAX החל להופיע על חולצות טי-שירט בכל פינת רחוב בלונדון.

במשך שנים עמדה הלהקה על חפותה בעקשנות, וסירבה להודות כי המילים של השיר היו מיניות בכל דרך שהיא. החברים ניסו להסביר בראיונות שזה שיר להגברת מוטיבציה, עידוד עצמי ותו לא. הולי ג'ונסון טען אז שהמילים מדברות על הצורך להירגע מול מצבי לחץ. אולם בהמשך, לאחר שההישג הושג והתקליטון הפך לקלאסיקה, הם הודו כי זה אכן שיר מיני במובהק.

השיר הוא מהנמכרים יותר בהיסטוריית הפופ של בריטניה, עם מכירות של כ-2 מיליון עותקים בממלכה המאוחדת בלבד. ההפקה של טרבור הורן (שהחתים את הלהקה ללייבל שלו, ZTT) נחשבת עד היום למבריקה ופורצת דרך מבחינה סאונד, והקול העוצמתי של הולי ג'ונסון שיקף היטב את כוונת השיר ואת רוח התקופה. בסופו של דבר, הניסיון של הבי.בי.סי להשתיק את פרנקי רק נתן לחברים מגפון ענק, והוכיח שוב שאין דבר כזה שנקרא פרסום רע.

גם זה קרה ב-13 בינואר. מה קרה שם באמת? מי שילם מחיר כבד ומי מצא את עצמו עובד באטליז אחרי שהיה בראש המצעדים?

כשארגון הנוער הנוצרי יצא למלחמה באנשי הכפר

בשנת 1979 התחוללה דרמה משפטית משעשעת למדי, כאשר ארגון ימקא המוכר, או בשמו המלא YMCA, החליט שנמאס לו. הארגון הגיש תביעת דיבה נגד יוצרי הלהיט הענק הנושא את שמו, אשר הושר בפי להקת אנשי הכפר הססגונית. הטענה המרכזית גרסה שהשיר, שהפך להמנון רחבות הריקודים, משמיץ את הארגון ומציג אותו באור מפוקפק. אולם, המציאות הוכיחה שלפעמים אין דבר כזה פרסום רע. לא רק שהתביעה הורדה בסופו של דבר מהפרק, אלא שהשיר אומץ בהמשך כג'ינגל המסחרי הלא רשמי של הארגון. מנהלי ימקא ראו את המספרים ואת הגברת הפופולריות העצומה שזה מביא להם והבינו שהלהיט הזה שווה זהב.

ההצלחה השיווקית הזו לא נעלמה מעיניהם של גופים אחרים. מאוחר יותר, הצי האמריקני החליט לגייס את אנשי הכפר כדי לנסות להפעיל קסם דומה עבור גיוס הצי, עם השיר IN THE NAVY. הצבא האמריקני אפילו העמיד לרשות הלהקה ספינת קרב אמיתית ונתן להם לצלם קליפ על הסיפון בתקווה שהצעירים ינהרו ללשכות הגיוס, אם כי הקמפיין עצמו לא נחל את ההצלחה לה קיוו הגנרלים.

התקציב הזעום שהוליד את המשטרה

שנה קודם לכן, בשנת 1978, נכנסה להקה בריטית צעירה ונמרצת בשם פוליס לאולפן כדי להקליט את תקליט הבכורה שלה, OUTLANDOS D'AMOUR. היום זה נשמע הזוי, אבל התקציב שלהם עמד על סכום מגוחך של 1,500 פאונד בלבד. את הכסף הזה לא קיבלו מחברת ענק, אלא אלו היו כספים שלווה המתופף סטיוארט קופלנד מאחיו, מיילס קופלנד, ששימש גם כמנהל הלהקה. השלישייה, שכללה גם את סטינג ואנדי סאמרס, הקליטה באולפני סארי סאונד את מה שעתיד להפוך לקלאסיקה, כשהם משתמשים בסרטי הקלטה משומשים כדי לחסוך בעלויות. התוצאה הגולמית והאנרגטית הזניקה אותם לצמרת העולם.

הצד האפל של התעשייה: גניבת התמלוגים הגדולה

לא הכל היה נוצץ בשנות השבעים. בשנת 1976 החל משפט מתוקשר ומכוער נגד שבעה עובדי חברות התקליטים ברונסוויק רקורדס ודקר רקורדס. אלו הואשמו בגניבת תמלוגים של יותר מ-184,000 דולר מאמנים. הפרשה חשפה את המנגנון המושחת שפגע בעיקר באמני מוזיקת נשמה שחורים, דוגמת ג'קי ווילסון ולהקת הצ'י ליירס, שראו כיצד רווחיהם נעלמים לכיסי המנהלים תחת סעיפים פיקטיביים.

התפוז המכני ששינה את דייויד בואי

בשנת 1972 החל הסרט "התפוז המכני" של הבמאי המוערך סטנלי קובריק לככב בבתי הקולנוע שבאנגליה, וההשפעה שלו על עולם הרוק הייתה מיידית. זמן קצר לאחר מכן ישפיע מאד הסרט על דייויד בואי. האמן הזיקית מיהר לצפות בסרט, עם חברי להקתו (הגיטריסט מיק רונסון, הבסיסט טרבור בולדר והמתופף מיק וודמנסי) בבית הקולנוע ABC שבדרום-מזרח לונדון. בואי רותק למסך ולמראה כנופיית הפורעים שמנהיגה היה אלכס. האלימות המסוגננת, הבגדים הלבנים והמגפיים הכבדים הציתו את דמיונו.

בואי רקח מיד בראשו אלמנטים מהסרט כדי להביאם למצגת הבאה שלו ושל להקתו. הוא רצה לשלב את המראה העתידני והמאיים עם מוזיקת הרוק שלו. במהרה ישמעו עיתונאים מפיו על תדמיתו החדשה, שתיקרא זיגי סטארדאסט. אולם, לא כולם היו מרוצים מהמהירות בה הדברים קרו. חברת התקליטים של בואי מגלה עצבנות כי בואי, שמיהר לספר על תדמיתו החדשה, גרם לתקליט הקודם שלו, "האנקי דורי", שרק יצא קצת לפני כן, להיראות כמוצר מן העבר הרחוק. אנשי השיווק תפסו את הראש – איך מוכרים תקליט של זמר עם שיער ארוך ושמלות, כשהוא כבר מסתובב עם חליפות חלל ושיער גזר קוצני?

תאונה בדרך להופעה

חזרה אחורה לשנת 1966. הדרכים באנגליה היו מסוכנות ללהקות בדרכים. להקת מנפרד מאן הייתה מעורבת בתאונת דרכים, עם חזרתה מהופעה בעיר HULL. ג'ק ברוס, הבסיסט שהיה אז חבר בלהקה (ורגע לפני שהפך לכוכב על בלהקת קרים), היה זה שנהג ברכב ההסעות יצא מהסיפור ללא פגע. המזל לא האיר פנים לשאר החברים; סולן הלהקה, פול ג'ונס, נפצע בעצם הבריח שלו. גם קלידן הלהקה (שעל שמו נקראה הלהקה, מנפרד מאן עצמו) נפצע. התאונה גרמה לביטול כמה הופעות והזכירה לכולם את הסכנות האורבות בדרכים הארוכות בין הופעה להופעה.

הלהיט השמח שהוא בעצם שיר פרידה עצוב

בשנת 1967 יצא תקליטון חדש באנגליה ללהקת הטרמלוס, עם השיר HERE COMES MY BABY. הסיפור מאחורי השיר הזה מרתק ומפותל. השיר הזה נכתב בלונדון בשנת 1966 על ידי לא אחר מאשר קאט סטיבנס. הוא כמעט שוחרר כתקליטון הראשון שלו, אבל אז הוחלט ששירו I LOVE MY DOG היה חזק יותר ומתאים יותר להצגת תדמיתו. אכן, השיר של סטיבנס על כלבו הפך להצלחה כבירה והשיר HERE COMES MY BABY נגנז למספר חודשים.

להקת הטרמלוס זיהתה את הפוטנציאל, לקחו את זה וזה והפכו זאת ללהיט פורץ הדרך שלהם באמריקה וללהיט הראשון שלהם בבריטניה מאז שהזמר בריאן פול עזב אותם. המהלך הזה היה קריטי עבורם. הצלחת השיר עזרה לבסס את קאט סטיבנס ככותב שירים רציני והוא כלל אותו בתקליט הראשון שלו. הגרסה של סטיבנס הייתה שונה משמעותית; המקור הג'אזי של סטיבנס היה נינוח יותר מתחושת הקופצנות האופטימית המדבקת של הטרמלוס, שהוסיפו מחיאות כפיים ושריקות עליזות. עם זאת, כל העליזות הכללית הסתירה את העובדה שזה היה למעשה שיר פרידה עצוב למדי, המתאר אדם הצופה באהובתו צועדת עם מישהו אחר.

עבור הטרמלוס, זה היה עניין של להיות או לחדול. הם היו להקת ליווי של הזמר בריאן פול וכשהם נפרדו בשנת 1966, אחרי 8 להיטים בבריטניה, הם נראו כעוד להקה שנועדה לשכחה. העולם הימר שהם יעלמו. הם הציבו את לן "צ'יפ" הוקס בתור הבסיסט והסולן שלהם והקריירה שלהם נסקה כנגד כל הסיכויים. ומה לגבי הסולן שעזב? עם זאת, בריאן פול נחל הצלחה סולו מועטה והוא בסופו של דבר הלך לעבוד באטליז של משפחתו – סוף אירוני למי שעזב להקה מצליחה.

הסתבכות המחשב של פיט טאונסנד

קפיצה כואבת לשנת 2003. עולם הרוק הוכה בתדהמה כאשר המשטרה הבריטית עצרה את גיטריסט להקת המי, פיט טאונסנד, כחלק ממבצע עוקץ שלהם במטרה לפצח את תופעת פורנוגרפיית הילדים, מבצע שכונה "מבצע אור". החוקרים הגיעו לביתו והחרימו ציוד מחשב. טאונסנד הודה שיש במחשב שלו תמונות מגונות עם ילדים, אבל התעקש שהוא ערך מחקר לקראת ספר שעוסק בניסיון האישי שלו כמי שהתעללו בו מינית בילדותו. ההסבר לא שיכנע את הרשויות באופן מלא, והוא נרשם בפנקס עברייני המין למשך חמש שנים, כתם שנשאר על תדמיתו הציבורית זמן רב לאחר מכן.

התספורת ששווה מיליונים

בחזרה לימי הביטלס העליזים, או ליתר דיוק, לימי הפירוק. בשנת 1970 ג'ון לנון ויוקו אונו הפתיעו את העולם כשהם הסתפרו באופן קצוץ ותרמו את השיער למכירה פומבית לצדקה למען ארגון כוח שחור בבריטניה. השינוי החיצוני היה דרמטי אחרי שנים של שיער ארוך ופרוע. ג'ון סיפר שהוא היה הראשון שהסתפר כך וכשהגיע תורה של יוקו, היא בכתה והוא עודד אותה שזה כדאי למען המטרה החשובה.

ימי הולדת, פרידות וציוני דרך

בשנת 1938 נולד דייויד אלן, שהיה חוד החנית בלהקת הרוק המתקדם הפסיכדלית, גונג, ואחד ממייסדי סופט מאשין. האיש שחיבר בין רוק לחייזרים ולגמדים מעופפים היה דמות צבעונית במיוחד. אלן אף הופיע בארצנו הקטנה ומת ב-13 במרץ 2015 לאחר מאבק במחלת הסרטן.

בשנת 1954 נולד ביוהניסוברג, דרום אפריקה, הגיטריסט-זמר המוכשר טרבור רבין. האיש עשה מהפכה של ממש; בשנות השמונים הוא יקים לתחייה את להקת יס ויהפוך אותה מלהקת פרוג מורכבת למפלצת פופ-רוק עם להיטים כמו OWNER OF A LONELY HEART. רבין גם כתב עם השנים פסקולים רבים לסרטים שוברי קופות הוליוודיים ואף הופיע בארצנו עם ג'ון אנדרסון וריק ווייקמן במופע בלתי נשכח.

בשנת 1947 נולד ג'ון ליס, הזמר-גיטריסט של להקת בארקליי ג'יימס הארבסט, שהביאה לעולם את הרוק הסימפוני הרך והמלודי. כמו כן, בשנת 1961 נולד גרהאם מקפירסון, הידוע בכינויו סאגס, הזמר הראשי הכריזמטי בלהקת מאדנס, שהקפיצה דור שלם עם מקצבי סקא משוגעים.

ולסיום, פרידה עצובה. בשנת 2021 מת הבסיסט הוירטואוז טים בוגרט, בגיל 76. הוא נחשב לאחד הבסיסטים המשפיעים ברוק הכבד והיה חבר בלהקות ואנילה פאדג' שחידשו את הסופרימס בקצב איטי וכבד, קקטוס וגם בלהקת הסופר-גרופ בק, בוגרט ואפיס, יחד עם הגיטריסט ג'ף בק.

ב-13 בינואר 1972 עלתה זמרת הנשמה ארית'ה פרנקלין להופעה ראשונה מבין שתיים בכנסייה הבפטיסטית החדשה בלוס אנג'לס. הופעות אלו הוקלטו עבור אלבומה AMAZING GRACE, אשר נמכר בלמעלה משני מיליון עותקים מיד עם צאתו ביוני של אותה שנה.

ה-13 בינואר 1972 לא היה סתם עוד חורף בלוס אנג'לס. בתוך הכנסייה הבפטיסטית החדשה בשכונת ווטס, האוויר רטט מציפייה דרוכה ששמורה בדרך כלל להופעות רוק באצטדיונים ולא לתפילות. אל הבמה הצנועה, מול קהל מאמינים נרגש ומיוזע, עלתה זמרת הנשמה ארית'ה פרנקלין להופעה ראשונה מבין שתיים. המטרה הייתה שאפתנית ונועזת: להקליט במקום מופע חי עבור האלבום הכפול שלה, AMAZING GRACE. איש לא שיער באותו רגע שהתוצאה תהיה היסטורית כל כך; האלבום הזה נמכר בלמעלה משני מיליון עותקים מיד עם צאתו ביוני של אותה שנה והפך לאלבום הגוספל הנמכר ביותר בכל הזמנים.

בקהל הצפוף באותו ערב ניתן היה למצוא לא רק מתפללים מקומיים, אלא גם את סולן הרולינג סטונס, מיק ג'אגר, וחברו המתופף בלהקה, צ'רלי ווטס, שהסתתרו בשורות האחרונות וניסו לספוג קצת קדושה. ארית'ה הייתה הכוכבת הבלתי מעורערת של האירוע. היא שרה שם באופן שלדברי רבים לא נשמע כמותו זה זמן רב. למי שחזה בהופעותיה בשנות השישים ובתחילת שנות השבעים, ניתנה האפשרות להבין סוף סוף את עוצמת הגשתה האמיתית. הייתה זו עוצמה פראית ורוחנית שלא תמיד עברה בתקליטיה המהוקצעים מאותה תקופה, עד שהגיע האלבום הזה ושינה הכל. ארית'ה, שהקליטה עד אז קשת רחבה של סגנונות, החליטה שהגיע הזמן לחזור הביתה אל הגוספל, הסגנון עליו גדלה בבית אביה בדטרויט.

הופעתה הראשונה אי פעם התקיימה גם היא בכנסייה. היא הייתה אז ילדה קטנה ואביה, הכומר קלארנס לה-וון פרנקלין, שהיה מטיף פופולרי מאוד באותה תקופה ונודע בכינוי האיש עם הקול של מיליון הדולר, זיהה את הפוטנציאל העצום בקולה וביקש ממנה לשיר לנוכחים. ארית'ה הביישנית סירבה בתחילה לשיר מול הקהל, אך אביה התעקש עד ששוכנעה. היא נעמדה על שרפרף קטן ושרה את JESUS BE A FENCE AROUND ME. הקהל נותר המום. באותו רגע הילדה הצעירה חשה כי רוח מיוחדת עטפה אותה באותו יום בכנסייה, בעוד הנוכחים רואים בה באותו מעמד את בתו של האל עלי אדמות.

אבל החיים בבית משפחת פרנקלין לא היו רק מזמורי קודש. האב הגאה הפך למנהלה האישי, אך הוא היה דמות שנויה מאוד במחלוקת; הוא נודע כפלרטטן סדרתי, ובכנסייה שניהל התרחשו לא פעם אורגיות סוערות שכללו ידוענים ומוזיקאים שהגיעו לביקור. המוזיקאי ריי צ'ארלס, שנקלע למקום באחת ההזדמנויות, לא חסך במילים ותיאר את המקום כ"קרקס מיני". ארית'ה, שגדלה באווירה המינית החופשית שהנהיג אביה, נאלצה להתבגר מהר מדי. היא הרתה בגיל 12 לחבר לספסל הלימודים בשם דונלד בורק, ובגיל 15 ילדה את בנה השני לאדוארד ג'ורדן. בעקבות ההריונות היא נשרה מבית הספר, אך במקום לשקוע, היא התייצבה מול אביה באומץ והודיעה לו כי היא יודעת מה ברצונה לעשות בחייה ובקולה – להיות זמרת פופ ולא זמרת כנסיות.

המרד הזה השתלם לעולם המוזיקה. וכך, קולה החם עיטר שירי פופ ורית'ם אנד בלוז רבים. אחד מלהיטיה המוכרים הראשונים היה (YOU MAKE ME FEEL LIKE) A NATURAL WOMAN. את השיר הלחינה קרול קינג למילים של בעלה דאז, ג'רי גופין, שהצליח לקלוע בכתיבתו לרגש הנשי בדיוק רב כל כך, עד שרבים סברו כי אישה כתבה את השיר. הכל החל יום אחד כשגופין יצא מאחד הבניינים בניו יורק; לפתע חלפה לידו מכונית ובה ישב איש חברת התקליטים אטלנטיק, ג'רי ווקסלר, שזיהה אותו וצעק לו שיכתוב עבורו שיר על אישה טבעית, כיוון שחיפש להיט ענק עבור ארית'ה. לאחר דרישה זו הסתלקה המכונית מהמקום, וגופין, שנותר עם כותרת לשיר, ניגש למשימה. בהקלטה של ארית'ה שרות ברקע אחיותיה, אירמה וקארולין, שניחנו אף הן בקולות זהב אך לא זכו להצלחה לה זכתה אחותן. השילוב הקולי ביניהן יצר הרמוניה משפחתית נדירה.

אותן שתי אחיות ביצעו את קולות הרקע גם בהקלטת להיט נוסף ועצום – RESPECT, שנכתב במקור על ידי זמר הנשמה אוטיס רדינג. הביצוע של ארית'ה הפך את השיר להמנון כוח נשי עוצמתי. הגרסה של ארית'ה הייתה כה דומיננטית עד שאוטיס רדינג עצמו אמר בהומור מהול בעצב: "הבחורה הזו פשוט לקחה ממני את השיר". היא הוסיפה את האיות המפורסם R-E-S-P-E-C-T ואת השורה הבלתי נשכחת SOCK IT TO ME, ביטוי סלנגי שהיה פופולרי אז, אשר אותו שרו אחיותיה בקצב מסחרר. השיר, שיצא ב-1967, כבש את המקום הראשון במצעד הבילבורד והפך לסימן ההיכר שלה.

רבים סברו כי ארית'ה שיקפה בשיר זה את יחסיה הבעייתיים עם בעלה דאז, ששימש סרסור והשקיע את רווחיו מעסקי הזנות בקריירה של אשתו. אותו בעל, טד ווייט, ששימש גם כמנהלה, הפגין אלימות לעיתים וגם חשף אותה לעולם הסמים והאלכוהול. היחסים בין השניים היו יחסי ניצול בלבד, והזעקה שלה בשיר נשמעה אותנטית וכואבת. השיר RESPECT הפך ללהיט זהב, ארית'ה זכתה בכינוי מלכת הנשמה ובהמשך אימצה גם את התואר דיווה.

אבל נחזור לאותו אירוע כנסייתי בשנת 1972, שתועד גם בסרט דוקומנטרי בבימויו של סידני פולאק (שנגנז לשנים רבות בשל בעיות טכניות אך יצא בסוף ונראה לא פחות ממדהים). האב הגאה, הכומר פרנקלין, נשמע גם הוא באלבום, במעין סגירת מעגל מרגשת, כשהוא נושא דברים. כמו כן, נשמעים צליליהם המופלאים של חטיבת נגני הליווי והמקהלה הקהילתית של דרום קליפורניה בניצוחו של ג'יימס קליבלנד. הרפרטואר הורכב משירים שארית'ה שרה כל חייה, והופעתה שם הייתה לא פחות מווירטואוזית.

ישנה תחושת חגיגיות סביב חזרתה של ארית'ה לחיק הכנסייה, לאחר שהסתובבה בעולם ושרה את שירי הפופ שרצתה. המבקרים, שחלקם הרימו גבה כשהחליטה לעבור לפופ עשור קודם לכן, נאלצו לאכול את הכובע. רבים האשימו אותה בהתמסחרות, אך כשבאה להקליט אלבום זה, היא הביאה עמה משהו שהוא מעבר לשירת גוספל מסורתית. השילוב בין הטכניקה שרכשה במועדונים ובאולמות ההופעות לבין הלהט הדתי - יצר תרכובת חד פעמית. היא ביצעה שם גרסה בת 11 דקות לשיר AMAZING GRACE ונתנה פרשנות חדשה לשירים מודרניים כמו YOU'VE GOT A FRIEND של אותה קרול קינג, כשהיא הופכת אותם לתפילה.

ארית'ה ספגה שנים של התמקצעות בסגנונות שונים והביאה את עצמה לכנסייה באופן עשיר יותר מאי פעם. חותמה ניכר בכל רגע באלבום הזה, אך לא רק בו; שמה קשור בעבותות למונח דיווה, לא במובן המפונק אלא במובן האופראי של שליטה קולית מוחלטת. ישנן זמרות רבות שהדביקו לעצמן תואר זה, אך היא אחת הבודדות שבאמת ראויה לקבלו. גם אם בחייה ספגה ארית'ה זעזועים רבים – קולה של מלכת הנשמה נשמע תמיד חזק ונישא מעל הכל. גם אם עוזבים את הכנסייה, הכנסייה לעולם לא עוזבת אותך.

קלפטון חוזר לבמה - במצב לא טוב! ב-13 בינואר בשנת 1973 עלה אריק קלפטון לבמת אולם ריינבאו בלונדון. באותו זמן הוא לא היה פעיל מוזיקלית. מה היה שם? הנה הסיפור...

בלונדון האפרורית עמד להתרחש אז אירוע ששינה את פני ההיסטוריה של הרוק. הכרטיסים נחטפו, האוויר רטט ממתח, ועל במת תיאטרון ה-RAINBOW בפינסברי פארק עמד לעלות אדם שאף אחד לא היה בטוח אם הוא עדיין חי, או לפחות מתפקד. קראו לו אריק קלפטון. באותו זמן הוא לא היה פעיל מוזיקלית והיה זה נסיון נואש להוציאו מהתמכרות קשה להרואין ולהחזירו לעניינים.

משהו רקוב ומסוכן קרה לקלפטון אחרי שהקליט בשנת 1970 את האלבום המשובח והכפול עם להקת DEREK AND THE DOMINOS. הגיטריסט המבולבל והאבוד החליט לממש את הבטחתו לאהובתו הבלתי מושגת, פאטי בויד, הלא היא אשתו של חברו הקרוב, ג'ורג' האריסון. השיר LAYLA נכתב בהשראת הסיפור הפרסי העתיק על "ליילה ומג'נון", על גבר שיצא מדעתו מאהבה לאישה שלא יכל לקבל, הקבלה מושלמת למצבו של קלפטון באותם ימים מול פאטי.

זו הייתה הבטחה גורלית. יום אחד הוא הגיע לביתה של פאטי ושלף מכיסו שקית מבהילה של הרואין. כשפאטי שאלה אותו לפשר העניין, הוא הבטיח לה משהו שנשמע כמו סצינה מסרט אימה רומנטי. ההבטחה שלו הייתה שאם היא לא תעבור לחיות עימו במקום עם בעלה, הוא יתמכר באופן קיצוני להרואין. וכל זה יהיה באשמתה, לפי מילותיו. פאטי נבהלה עד עמקי נשמתה, לא נפרדה מהאריסון (באותו שלב לפחות) וקלפטון צלל פנימה לתוך החור השחור ללא מצנח. ההרואין הפך להיות מנת הבית שלו, והמוזיקה, למרבה הצער, נדחקה הצידה לטובת האבקה.

באחוזת הענק שלו בסארי, שנקראה HURTWOOD EDGE, קלפטון וחברתו החדשה, אליס אורמסבי גור בת ה-16 (שאף הגיעה לארצנו בשנת 1970 כדי לשחק בהפקה הישראלית של "שיער"), רבצו ימים ולילות וצרכו הרואין בכמויות שהיו הורגות סוס ממוצע. אליס, שהיתה בתו של הלורד הרלץ', שגריר בריטניה בוושינגטון לשעבר, נשאבה לתוך עולמו האפל של הגיטריסט. בינתיים קלפטון שקע באובססיה החולנית שלו לפאטי בויד, ואליס המסכנה מצאה את עצמה לא מעט פעמים דחוקה הצידה, משמשת כתפאורה בטרגדיה היוונית של בן זוגה. קלפטון, ברוב ייאושו, אף ניסה להגיע לפאטי דרך רומן קצר והזוי שפיתח אז עם אחותה, פולה בויד, מהלך מפוקפק לכל הדעות.

ג'ון לנון, שהיה מודאג ממצב חברו ומהשמועות על ההתדרדרות, שלח לו מכתב מרגש שפורסם לעין הציבור רק שנים רבות לאחר מכן. המכתב הזה הוא עדות מצמררת לנסיון ההצלה של הביטל לשעבר: "לאריק היקר ובת זוגו. התכוונתי לכתוב לך או לצלצל אליך כבר כמה שבועות קודם לכן. אני מניח שאם אכתוב לך אז הדבר יעניק לך זמן רב יותר לעכל את מילותיי. אתה צריך לדעת שיוקו ואני מעריכים מאד אותך ואת המוזיקה שלך. תמיד הערכנו. אתה גם וודאי יודע את סוג המוזיקה שאנחנו עושים ומתכוונים לעשות. בכל אופן, אחרי שפיספסתי את הקונצרט לבנגלה דש, הרגשתי שבא לי לצאת לסיבוב הופעות. אך לא באופן בו עשיתי זאת בעבר עם הביטלס - לילות ארוכים של גהינום. יוקו ואני מתכוונים להינות, לקחת הכל בקלות ואולי אפילו להינות סוף סוף מסיבוב תיירותי במקומות שנגיע אליהם. יש לנו רעיונות מהפכניים ליצירת הופעות בהן ייערך שיתוף פעולה עם הקהל. זה לא יהיה מופע של ׳הסופרסטארים׳ שם למעלה. שאלנו את קלאוס פורמן, ג׳ים קלטנר, ניקי הופקינס ואפילו את פיל ספקטור, שיקימו איתנו את ההרכב הזה ונחליט יחד איזה תוספות צריך. אם זה כלי נשיפה, מקהלה ועוד.

כולם הסכימו וישר חשבנו גם עליך. אני מרגיש שאנחנו יכולים להוציא את המיטב שבך. נראה לי שהרכב כמו שלנו יכול להחזיר את ׳הביצים׳ לעולם הרוק. שנינו עברנו מספיק חרא בחיים אבל יחד נוכל להביא דבר מדהים. אני לא מנסה ללחוץ אותך ואבין אם תחליט לא להצטרף. אנחנו עדיין נאהב ונכבד אותך. אנחנו לא רוצים את ׳השם׳ שלך אלא את המחשבה המוזיקלית שלך. אני מקווה שאתה יודע זאת. יוקו ואני לא מחפשים את הכסף בסיפור אבל אנחנו לא מצפים מהאחרים לעבוד כך. יש להם משפחות להאכיל. כולם צריכים להיות שמחים מהכסף שנעשה. אנחנו לא מצפים שאתה או הם תזדהו עם הדיעות הפוליטיות שלנו, אבל אנחנו מקווים לחולל מהפכה מוזיקלית אתכם. המטרה שלנו היא להגיע למקומות כמו רוסיה, סין, הונגריה, פולין ועוד. חבר שלנו הגיע עכשיו ממוסקבה וסיפר שהנוער שם ממש מדליק. יש להם את כל הצלילים המודרניים האחרונים בטייפים והם משמיעים אותם במכשירי רדיו גדולים. יש לנו עתיד נהדר שם. כמובן שנעבוד גם באירופה, אנגליה וארה״ב. אני יודע שנצטרך לערוך חזרות מוזיקליות לדבר הזה. נמאס לי מלג׳מג׳ם. מה דעתך על לקיחת ספינה לים? אוכל לשכנע את חברת EMI להסריט את ההרפתקאה. נהיה 30 איש על הספינה, כולל אנשי צוות. ניקח איתנו ציוד הקלטה עם שמונה ערוצים.

נצלם את עצמנו מנגנים על הספינה או במקומות אליהם נגיע. אפילו נספיק לפתח פה ושם את הסרטים ונערוך על המקום. אחרי שעשיתי עכשיו סרטים על התקליטים IMAGINE ו- FLY (של יוקו) אני יודע שאני ערוך ונלהב להכין סרט רציני. כל מי שיימאס לו מהלהקה יוכל לצאת ממנה מתי שיחפוץ ולטוס בחזרה לביתו. כל המסע ייקח כחצי שנה - תלוי בהרגשה שלנו. אריק, אם אתה רוצה לדבר איתי עוד, תתקשר אליי או אולי תגיע לביקור אצלנו פה בניו יורק. אנחנו נשלם לך על כרטיס הטיסה. אל תפחד מההצעה הזו. אני הרי מבין בפראנויה. נראה לי שהרפתקאה שכזו רק תעשה לך טוב, לעבוד עם אנשים שאוהבים ומעריכים אותך. באהבה רבה מאיתנו - ג׳ון ויוקו".

למרבה הצער, המילים החמות נפלו על אוזניים ערלות. הטלפון נהג לצלצל בביתו של קלפטון פעמים רבות אך הוא לא טרח לענות. חבריו הקרובים בקושי ראו אותו, והעולם החיצון הפך לזכרון עמום. ממוזיקאי עסוק, שתמיד נראה על הבמה או במועדונים השונים של לונדון הסווינגית, הפך קלפטון לסוג של אניגמה, רוח רפאים שחיה בתוך ענן עשן. אריק סיפר מאוחר יותר על החוויה הסוריאליסטית: "הדבר המפתיע בהרואין הוא שאתה משוכנע כי אתה יכול להיות רואה ובלתי נראה בזכותו. בשניה שהעפעפיים שלך צונחים, אתה מרגיש כי אין אף אחד עימך בחדר. אפילו בחדר צפוף באנשים כשכולם דואגים לך".

רק פעם אחת קלפטון הגיח החוצה בשביל לנגן בתקופה ההיא, וגם זה היה נראה כמו נס רפואי יותר מאשר הופעה מוזיקלית. זה קרה בקונצרט המחווה לבנגלה דש, שאירגן ג'ורג' האריסון במדיסון סקוואר גארדן בניו יורק באוגוסט 1971. קלפטון הגיע לתפוח הגדול כשהוא מחוק לגמרי. הוא היה במצב רעוע ביותר, והאריסון, בצעד פרגמטי להחריד, נאלץ לדאוג שיהיה ספק סמים צמוד שיספק לגיטריסט את החומר הנדרש. זה נעשה כדי למנוע מצב מביך שבו קלפטון יתמוטט לפני או באמצע ההופעה מקריז ויקלקל את האירוע ההומניטרי. באותו מופע ביצע קלפטון את השיר WHILE MY GUITAR GENTLY WEEPS. הגיטרה באמת בכתה באותו ערב, אולי על מצבו של המנגן בה, שהודה שנים לאחר מכן שבמצבו הכאוטי הוא אפילו לא בחר את הגיטרה הנכונה לנגן בה סולו בשיר הזה.

אחרי הקונצרט הזה של האריסון, זחל קלפטון בחזרה למאורתו באנגליה ולא יצא ממנה עד שפיט טאונסנד, הגיטריסט האנרגטי והקופצני מלהקת המי, החליט לגאול אותו מיסוריו. היחסים בין שני אלה תמיד היו טובים מבחינה אישית אך לא מספיק מלאי הערכה מבחינה מוזיקלית, לפחות בהתחלה. אריק חיבב את להקת המי אך זה לא היה הטעם שלו, שהיה נטוע עמוק בבלוז האמריקאי. טאונסנד מצידו גיחך למראה בחור לבן ובריטי שניסה לנגן בלוז כמו שחור מהדלתא של המיסיסיפי. טאונסנד הודה ביושר: "תמיד חשבתי בזמנו שג'ון מאייאל (איש הבלוז הלבן שאף העסיק את קלפטון בלהקתו בשנת 1965) הוא אידיוט ושכל בריטי לבן שמנסה לנגן בלוז הוא פשוט בדיחה".

אבל הזמנים השתנו. החיבור בין שניהם התחיל לקרום אור וצלילים כשהפסיכדליה, עם המוזיקה המהפנטת והצבעים המשגעים של שנות השישים המאוחרות, חילחלה לאוויר של אנגליה. זה היה הזמן בו הלהקות של קלפטון וטאונסנד החלו להתקרב יותר מוזיקלית. אך בשנת 1969, כשלהקת CREAM התפרקה ברעש גדול, קלפטון נעלם לגמרי מחייו של טאונסנד. שנה לאחר מכן נפגשו השניים באולפני אולימפיק בלונדון. זה היה כשלהקתו החדשה של קלפטון, דרק והדומינוס, הקליטה שם. טאונסנד, חד עין כתמיד, הבחין בדבר שנראה לו לא בסדר - לקלפטון הייתה בעיית מזומנים חמורה והוא החל למכור את הגיטרות היקרות שלו. מיד לאחר מכן סיפר לו איש הסאונד של להקת המי, בוב פרידן, את האמת המרה: שקלפטון הפך מכור להרואין וכי מכירת הגיטרות נועדה להביא לו כסף לסמים. טאונסנד עצמו לא הכיר את הדבר הזה מקרוב כי הוא ניסה סמים רק פעמים אחדות בעברו ובשנת 1967 החליט להפסיק עם זה לגמרי לטובת חיים רוחניים עם גורו הודי בשם מאהר באבא, שמורה לו את הדרך.

המצב בבית משפחת קלפטון היה בכי רע. קלפטון ואליס לא תיקשרו כמעט בכלל במשך שלוש שנות התמכרותו, חיים בבועה של שתיקה וסמים. וכשהם דיברו זה היה רק בצעקות ומריבות שהרעידו את קירות האחוזה. קלפטון עדיין רצה את פאטי ולא אהב את מה שהיה עימו בביתו. חוסר הביטחון של אליס הצעירה נהג להרתיח את קלפטון, שלא סבל חולשה שכזו לצידו, למרות שהוא עצמו היה חלש באותה מידה. אליס המסכנה נהגה לרוץ ברחבי העיר על מנת להשיג מנות סם לה ולקלפטון, מתפקדת כשליחה לדבר עבירה.

יום אחד אירע דבר מפתיע, שפתח צוהר של תקווה. קלפטון התקשר לטאונסנד והזמין אותו לביתו כדי לעזור לו ולהשלים את השירים שהוקלטו עם דרק והדומינוס לתקליט השני שלהם שמעולם לא יצא. אך כשטאונסנד הגיע לביתו של קלפטון, האחרון כבר איבד את החשק לעבוד על השירים האלה ונסוג לתוך עצמו. התירוץ שלו היה מצבו הגרוע. טאונסנד נדהם ממה שקלפטון אמר לו, למרות שידע בתוכו כי קלפטון במצב לא טוב. הוא רצה מאד לעזור אך קלפטון התבייש מאד במצבו. מי שהניע את הגלגלים היה דווקא אביה של אליס, לורד הרלץ', שיזם את חזרתו של קלפטון לבמה כסוג של ריפוי בהלם. הוא זה שביקש מטאונסנד להפיק מופע בלונדון כדי "להוציא את הילד מהבוץ". האחרון הסכים מיד. הוא אירגן ב-13 בינואר 1973 אירוע חגיגי באולם RAINBOW בלונדון בו הוא וחבריו הנגנים המפורסמים ילוו את קלפטון, שהסכים מיד כשהרעיון הוצע לו, אולי מתוך שעמום או רצון לרצות את הסובבים אותו.

טאונסנד קיווה שבמעשה זה הוא יגרום לקלפטון לרצות לצאת מההרואין ולחזור אל הגיטרה והמוזיקה שהוא כל כך אהב. טאונסנד ממש גרר את קלפטון בכוח בחזרה לאורות הבמה. באותו יום היסטורי נקבעו שתי הופעות זו לאחר זו, כדי למקסם את הרווחים והחשיפה. שתיהן הוקלטו במלואן למקרה שיצא מזה משהו ראוי לשמיעה. החזרות המועטות למופע נערכו בביתו של רוני ווד (איש להקת THE FACES אז) בריצ'מונד. קלפטון עשה מאמץ גדול ביותר להתאמן על הגיטרה, הכלי שהיה פעם המשך ישיר של ידיו. זה היה לו קשה ביותר. הוא היה רחוק מאד ממיטבו אז, והאצבעות לא זזו באותה מהירות. אך הוא נראה נלהב ביותר בעת החזרות ואף עודד את שאר הנגנים שהכל יהיה בסדר. טאונסנד נזכר ברגע של משבר: "כל הנגנים היו על הכיפאק חוץ מאחד שהייתי צריך לצרוח עליו. זה היה סטיב וינווד. הוא הגיע לחזרה הראשונה, ניגן נהדר ואריק נראה ממש זורח לידו. אך בחזרה השניה הוא נעדר. רתחתי מזעם. ניגשתי לטלפון וצרחתי עליו שאם הוא לא רוצה להופיע אז שלא יבוא בכלל אבל שלא ישגע אותם. אמרתי לו לבוא מיד לחזרה או שיישכח מכל זה. היה שקט מהצד השני של הקו. סטיב היה המום והגיע מיד להשלמת המשימה".

ההיסטריה סביב המופע הייתה חסרת תקדים. הכרטיסים לשתי ההופעות נחטפו במהירות האור. הביקוש לראות את קלפטון בהופעה היה אדיר, כאילו ישו חזר לביקור קצר. דבר שהפך את שתי ההופעות האלו באופן מיידי לסולד אאוט. על הבמה התייצבו נבחרת החלומות של הרוק הבריטי: חוץ מטאונסנד, גם הגיטריסט רוני ווד, הבסיסט ריק גרץ' (שניגן עם קלפטון ב- BLIND FAITH), סטיב ווינווד בקלידים, ג'ים קפאלדי בתופים, ג'ימי קרסטין בתופים וריבופ קוואקו בה בקונגאס. ההרכב הזה נקרא באופן חד פעמי THE PALPITATIONS (דפיקות הלב), שם הולם בהתחשב במצב הבריאותי של הכוכב הראשי ובחרדה של המארגנים. היה חשש גדול מאד שקלפטון עצמו לא יגיע. המתח מאחורי הקלעים היה בלתי נסבל. טאונסנד תלש שיערות מראשו והיה על סף התמוטטות עצבים. המנהל של קלפטון, רוברט סטיגווד הממולח, אמר לטאונסנד שיתחיל להתפלל. הגיטריסט העצבני ענה לו בחזרה: "לא רוברט. תתחיל אתה להתפלל כי הוא האמן שלך". סטיגווד השיב בקור רוח: "אם אני אתפלל אז הוא לא יקשיב". טאונסנד הבין את המצב, הלך לפינה והחל להתפלל לאלוהים שיביא את 'אלוהי הגיטרה' לאולם בחתיכה אחת.

וזה קרה. לבסוף קלפטון הגיע עם אליס לאולם, כששניהם מסוממים ומרחפים בעולמות אחרים. הסיבה לאיחור הייתה משעשעת ועגומה בו זמנית: קלפטון לא הצליח להיכנס לחליפה הלבנה שלו בגלל שהשמין עקב אכילת יתר של שוקולד, המאכל היחיד שצרך לצד ההרואין. לכן הוא בילה זמן יקר עם אליס, שעזרה לו להידחק איכשהו לתוך החליפה הצמודה. בקהל היו כל המי ומי: ג'ורג' האריסון, רינגו סטאר, ג'ימי פייג', אלטון ג'ון וג'ו קוקר. קלפטון היה נרגש מאד מתגובת הקהל החיובית ונתן הופעה טובה ככל שיכל.

אך לאחר הקונצרט הזה, כשהאורות כבו, הוא חזר למקום מחבואו כמו חיה פצועה. הוא עדיין לא הרגיש שהוא מוכן לחזור לשגרת חיי המוזיקה. הוא המשיך להשתמש בהרואין ואף שקע עמוק יותר בביצה הטובענית. ביחד עם כמויות ההרואין המבהילות, קלפטון גם גמע שני בקבוקי וודקה מלאים כל יום כדי לאזן את הסטלה. התזונה היומית שלו ושל אליס הייתה מורכבת משוקולד וג'אנק פוד, דיאטה של הרס עצמי.

אורח החיים הזה היה יקר ביותר גם מבחינה כלכלית, אפילו לכוכב רוק. בכל שבוע קלפטון שילם אלף ליש"ט (בתעריף של פעם...) על הרואין. הקש ששבר את גב הגמל היה מכתב מאיים שקלפטון קיבל מאביה של אליס, הלורד המודאג, בו נאמר במפורש שאם הוא לא יחדל ממעשיו אלה, ההסגרה למשטרה תהיה הכרחית, בשל העובדה שקלפטון דירדר לא רק את עצמו אלא גם את אליס לסיפור הרע הזה.

התקליט המתעד את המופע, ERIC CLAPTON'S RAINBOW CONCERT, יצא כתשעה חודשים לאחר ההקלטה, בספטמבר 1973. במקור יצאו על הוויניל שישה שירים בלבד, דגימה קטנה מהערב הארוך. שנים רבות לאחר מכן יצאה גירסת רימסטר מפנקת עם תוספות רבות. כמו כן, יצא בוטלג עם ארבעה דיסקים שמכיל את שתי ההופעות האלו במלואן ובאיכות מצוינת למעריצים השרופים. הבוטלג ממחיש דבר ברור אחד - שלא כל הביצועים של השירים בהופעה היו מצויינים, בלשון המעטה. פה ושם היו זיופים צורמים ובריחות קצב מביכות. הסיבה לכך הייתה פשוטה: ההרכב הזה בקושי עשה חזרות לקראת ההופעה. לא הייתה אפשרות לקבץ את כל הנגנים העסוקים האלה לתקופת חזרות נורמלית. אך התקליט המקורי וגירסת הרימסטר הרשמית מהווים מסמך יפהפה ומרגש מהקונצרט הזה, עדות לנצחון הרוח על החומר (תרתי משמע). למרות שחלק מהקטעים שיצאו רשמית קוצצו בתוכם באופן ניכר בעריכה (בגלל הזיופים...). בובי פרידן, איש הסאונד של להקת המי, שהקליט את המופע, דרש מקלפטון להיכנס לאולפן ולבצע תיקוני גיטרה בהקלטות, פרקטיקה מקובלת בתקליטי הופעה. אך מנהלו של קלפטון, רוברט סטיגווד, לא אישר זאת ורצה לשמור על האותנטיות (או סתם לחסוך כסף). מה חבל שהמופע גם לא צולם בווידאו בצורה מקצועית. הקאמבק של 1973 היה נראה מושלם למראית עין, עם קצת עזרה מידידיו המפורסמים.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "החומר תורם למלנכוליה השוררת. ששת השירים שנבחרו מתוך התוכנית הארוכה יותר של אותו ערב הם בעלי אופי קודר, בעלי קצב איטי, או שניהם גם יחד. אפילו ROLL IT OVER ו-AFTER MIDNIGHT זוכים לביצועים מתונים ומחושבים. ההתרגשות באלבום, עד כמה שהיא קיימת, נובעת מהמרקמים האינסטרומנטליים המרובדים, ומהתנועה המדודה וכבדת-הראש אל עבר שיאים שהם מלכותיים, גם אם לא נפיצים, וכן מהדקויות בשירה ובנגינה המאופקות של קלפטון. במובנים אלו, הרצועה הראשונה והאחרונה, BADGE ו-LITTLE WING של הנדריקס, הן המרשימות ביותר. האלבום מציג כמה מהאנשים הטובים ביותר ברוק כשהם נטולי אגו ותומכים ביותר. אך השאלה המכרעת - האם קלפטון מסוגל לצאת מהבידוד ולחזור למוזיקה שלו ולאנשים שאכפת להם ממנה? - נותרת ללא מענה".

לאחר התערבות אביה של אליס, קלפטון החל טיפול גמילה אצל דוקטור מג פטרסון הסקוטית. הטיפול היה חדשני ושנוי במחלוקת: הוא כלל הזרמת חשמל באופן מבוקר למוח, שיטה שנקראה NET (NEURO ELECTRIC THERAPY). כל מטופל קיבל "קופסה שחורה" קטנה ואלקטרודות שהלביש אותן על אוזניו ושלט בזרם החשמל לרמה בה יכל לסבול את הכאב, מתוך מטרה לעורר את ייצור האנדורפינים במוח.

בפברואר 1974 החל קלפטון בתהליך גמילה מסמים אצל אותה מרפאה, מג פטרסון, שלא הכירה כלל את מפעלו המוזיקלי כי בדיוק חזרה מעשר שנות שהות בהונג קונג. מבחינתה הוא היה סתם עוד ג'אנקי עשיר. באופן צפוי, קלפטון ואליס איחרו כחצי שעה למפגש הראשון שנקבע להם עימה. אך מג, מנוסה בטיפול במכורים, ידעה שמכורים להרואין תמיד מאחרים וגם מגיעים מסוממים מרוב פחד מהגמילה. קלפטון ואליס הצליחו להירגע רק כששיחקו על הרצפה עם שני ילדיה של מג בני ה-12 ו-10. לאחר מכן הסבירה מג לזוג את תהליך הגמילה והחדשנות שבו שאין עליה עדיין הוכחות הצלחה מדעיות מוצקות. היא עבדה בשיטת שוקים חשמליים לתנוכי האוזניים. לא כואב אבל גם ממש לא נוח. לאחר זמן מה הודיעה מג כי תצטרך לעבור לביתו של קלפטון עם אחות כדי לטפל בהם מסביב לשעון. אך ביום המעבר אירע מקרה מוזר בו האחות החלה להטיף לזוג על הנצרות והדבר כמעט הגיע לכדי פיצוץ, שכן קלפטון לא היה במצב רוח להטפות מוסר דתיות. אליס אהבה כל כך את קלפטון עד שנהגה לוותר על ההרואין שלה כדי לתת לו אותו כשהמלאי אזל. כפיצוי פיזי היא נהגה לשתות כל יום שני בקבוקים שלמים של וודקה. מג דרשה משניהם לחדול מיד עם ההרואין כתנאי להמשך הטיפול.

לאחר זמן מה החליטה מג להפריד בין קלפטון לאליס כדי לאפשר טיפול טוב יותר ולנתק את מעגל ההתמכרות הזוגי. הפעם קלפטון הגיע להתגורר בביתה הצנוע באסקוט. אך מבלי שידעה, כשיצא את ביתו כדי לנסוע עימה הוא נטל מתאדון, שזה סוג של תחליף להרואין, ובכך רימה את הטיפול. בביתה של מג הוא לא חש אפקט מתהליך השוקים החשמליים (מן הסתם). בלילות הוא נהג לישון על מיטה מתקפלת בחדר עם שני ילדיה, סיטואציה הזויה לכוכב רוק בינלאומי. יום אחד הגיע לקליניקה פיט טאונסנד שביקש ממג להמחיש עליו את השוקים החשמליים מתוך סקרנות, לאחר מכן אמר לה שבהחלט חש משהו. קלפטון העיר שזה משונה שטאונסנד מרגיש אך הוא לא. לעיתים נהג להירדם בעת הטיפול כי לא הצליח לישון טוב בלילות. בשלב הזה החל קלפטון לשתות אלכוהול כדי לפצות על החסר. זה התחיל כשמג ובעלה נסעו והשאירו אותו עם ילדיהם. קלפטון התגנב למטבח ומצא שם בקבוקי אלכוהול אותם גמע עד הטיפה האחרונה. כשמג חזרה היא מצאה אותו שיכור כלוט.

לאחר חודש של טיפול אינטנסיבי הודיעה לו מג שהוא מבחינתה גמול פיזית. אך באותה שניה תקע בה קלפטון מבט מצמרר ואמר: ״את יודעת מג, למרות שאני נקי עכשיו מהרואין, בשניה שאעזוב את הבית הזה אני אחזור לסם הזה שוב״. מג התחננה שיחשוב היטב ושלא יתפתה לחזור לגיהנום. הוא הבטיח לה שינסה. באפריל 1974 התנקה קלפטון לגמרי מההרואין. אבל את הקאמבק המוזיקלי המפואר שלו הוא שטף בכמויות אדירות של אלכוהול - ההתמכרות החדשה שתפסה את מקום המחט. התחביב שלו אז היה לשתות בקבוק שלם של וודקה ליום ולישון עם רובה (לא טעון) במיטתו. עד שבשלב מסויים הוא הבין בהגיון מעוות שאם יסיים את חייו הוא לא יוכל לשתות יותר ורק בגלל זה הפסיק עם המנהג הזה. קלפטון כינה את העניין עם הרובה במילה אחת קולעת: INSANITY.

הסוף של הסיפור הזה הוא מתוק-מריר. קלפטון לבסוף השיג את מבוקשו והתחתן עם פאטי בויד בשנת 1979, אם כי הנישואים לא שרדו לנצח. הוא המשיך עם צריכת אלכוהול מוגזמת עד שנת 1981, כשהתאשפז בבית חולים עקב כיב מדמם שכמעט הרג אותו. הדבר גרם לו לבטל סיבוב הופעות שלם, אבל לבסוף הוא נגמל גם מהטיפה המרה. ומה קרה לאליס, הנערה שהייתה שם איתו בשנים האפלות? אליס אורמסבי גור מתה ב-17 באפריל 1995. היא חיה את שנותיה האחרונות בעוני מחפיר בבורנמות', רחוקה שנות אור מחיי הזוהר והאריסטוקרטיה. סיבת המוות - היא הזריקה לעצמה כמות קטלנית של הרואין שסיימה חיים שלמים של מאבק.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459