רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-13 בנובמבר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-13 בנובמבר (13.11) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "קרידנס הייתה להקה שונה מהרבה להקות אחרות בסן פרנסיסקו. אולי נראינו הרבה כמו כולם באותם ימים, אבל הייתי נגד סמים, וזו הייתה עמדה מוזרה לנקוט אז. התעסקתי מעט מאד עם מריחואנה, אבל זה היה הכל. אני חושב שהייתי נגד סמים כי הייתי פרנואיד לגבי זה. אני לא מאלו שאוהבים לצאת משליטה. כשהייתי מסומם, נעשיתי פרנואיד והייתי בוהה בקיר ולא יכולתי לעשות כלום. קרידנס הייתה שונה מהאחרים גם מבחינה מוזיקלית. השורשים שלי היו בממפיס. האלילים שלי היו האולין וולף, אלביס פרסלי, ג'ימי רודג'רס, כולם בדרך אמריקאית מסורתית. כששומעים את PROUD MARY ו- BAD MOON RISING, זה נשמע כל כך אמריקאי. אנשים שוכחים שזה יצא ממש באמצע תקופת האסיד והגרייטפול דד. זה מה שהיה מסביבנו, ובכל זאת שימרתי את החזון שלי לגבי מה שחשבתי שרוק'נ'רול צריך להיות. עם זאת, אף פעם לא חשבתי שאנחנו מספיק טובים באותו זמן. היינו מוזיקאים צעירים ולא טובים במיוחד, כולל אני. מעולם לא הרגשתי שיש לנו נשמה של להקה כמו זו של ג'יימס בראון. מה שלא הצלחתי להבין זה כמה באמת היינו צעירים. לקח לי כל השנים האלה להגיד שהיינו נורא טובים. מאוד מאוד טובים. בתקופתנו, כשהיינו בשיא שלנו, אני לא חושב שמישהו יכול היה להתעלות עלינו. תמיד אמרתי שלהקת הרוק'נ'רול הטובה בכל הזמנים הייתה בוקר טי והאם ג'יז, ואני עדיין מאמין בזה. אבל היה לנו חומר שלא היה להם, והיה לנו זמר שלא היה להם. כלהקה, כנראה היינו אלופי העולם. אבל ההצלחה הפכה לסיוט, רומן אהבה נפלא שהלך והחמיץ. במבט לאחור, הלוואי והיה לנו מנהל חיצוני במקומי. אם היה לנו בריאן אפשטיין שכזה, אולי כולנו היינו צורחים עליו, מה שהיה מוריד ממני את הנטל. אני ממש גאה בתקליטים שעשינו. הם עדות למה שאנשים יכולים לעשות בלי שאף אחד יעזור להם מלבד הם עצמם" (ג'ון פוגרטי)

פצצת פופ מתקתקת! ב-13 בנובמבר בשנת 1976 יצא באנגליה תקליטון חדש ללהקת אי.אל.או, עם השיר LIVIN' THING.

התקליטון הזה לא הגיע בחלל ריק. הוא שימש כיריית הפתיחה והסינגל המוביל מתוך התקליט הארוך והמושקע של הלהקה, A NEW WORLD RECORD, שעמד לצאת במקביל. התקליט כולו הוקלט הרחק מהבית, באולפני MUSICLAND המפורסמים במינכן, גרמניה, שם המאסטרו של הלהקה, ג'ף לין, רקח את הצליל הסימפוני שלו לשלמות. התקליט הזה נועד להיות הרגע שבו אי.אל.או יהפכו סופית מלהקה מצליחה לכוכבי-על במולדתם.

ומה קרה כשהמחט נגעה בוויניל של LIVIN' THING? אוו! השיר נפתח בצלילי מיתר ממכרים שהפכו מיד לסימן ההיכר של השיר עם סולו כינור אפקטיבי. אחריו מגיעה תרועת הניצחון מהסינטיסייזר, שתי הלמות תוף והקצב מתחיל, כשכלי הקשת מנגנים בפיציקטו (כלומר, בלי הקשת, אלא עם צביטת המיתרים באצבעות). ואז ג'ף לין מתחיל לשיר. אחד הקולות הטובים והיפים יותר בעולם המוסיקה.

מבחינה לירית, לין לא שר על מסיבות וכיף. כהרגלו, הוא הגיש מלנכוליה קלה עטופה בצלופן מבריק. השיר תיאר אהבה שגוועה, "דבר חי" שהיה פעם יפהפה ועכשיו הוא נשבר ומת. עם השנים נטען כי השיר הזה נכתב כמחאה נגד הפלות. ג'ף לין, שלל זאת והוסיף שזה פשוט שיר על אהבה. "כשכתבתי את המילים בפעם הראשונה והקלטתי אותן, יצאתי מהאולפן בתחושה טובה אך כשחזרתי למחרת והקשבתי לזה, אמרתי 'אלוהים, זה נורא!' והוריתי למאק הטכנאי למחוק את כל השירה לגמרי, עם כל ההרמוניות והכל. כתבתי מחדש את המילים שם באולפן, תוך כחצי שעה, סט מילים חדש לגמרי. המילים המקוריות דיברו על חופשה בספרד, תאמינו או לא".

אבל אל תטעו, זו לא הייתה בלדה מדכאת. הפזמון התפוצץ באנרגיה, כשמקהלת נשים דרמטית הצטרפה ללין במשפט HIGHER AND HIGHER BABY ואז קופצים לפזמון המושלם.

הלהקה באותה תקופה הייתה מחזה ויזואלי לא פחות משהייתה חוויה מוזיקלית. לצד לין (עם תלתלי הענק והמשקפיים הכהים), היו המתופף בב בוואן, הבסיסט-זמר המשופם להפליא קלי גרוקאט, הקלידן המחוכם ריצ'רד טנדי. באולפן הייתה רביעייה זו ביחד עם תזמורת פילהרמונית ומקהלה שנוספו לאחר מכן להקלטה הבסיסית. בוואן אישר לי ששלושת נגני כלי הקשת לא ניגנו בהקלטות האולפן, היו שכירים להופעות החיות והצטלמו עם הארבעה כחלק משיווק העניין כתזמורת קטנה. אלו הם הכנר מיק קמינסקי והצ'לנים יו מקדואל ומלווין גייל שנתנו הופעה שלמה, שכללה ריקודים מסונכרנים וקצת משעשעים עם כלי הנגינה שלהם, מה שהפך לחלק בלתי נפרד מההופעה החיה.

ההימור של ג'ף לין הצליח, ובגדול. הקהל הבריטי התאהב מיד. התקליטון LIVIN' THING טס במעלה המצעדים ועצר רק במקום הרביעי המכובד מאוד, והפך לאחד הלהיטים הגדולים ביותר של הלהקה בבריטניה עד אותו יום. גם מעבר לאוקיינוס, באמריקה, השיר נכנס חזק למקום ה-13 במצעד הבילבורד. היה זה אישור סופי לכך שהנוסחה של לין – שילוב בין רוק ישן, תבניות ביטלס, פופ קליט, הרמוניות קוליות נוסח הביץ' בויז ותזמור שהוא חותם מבית היוצר של המתזמר לואי קלארק – היא נוסחה מנצחת. השיר הזה, יחד עם הלהיט הבא מאותו תקליט, TELEPHONE LINE, הבטיח ש-1976 תיזכר כשנה שבה החללית של אי.אל.או המריאה לגבהים - לשיא עולמי חדש.

פורשים כנפיים! ב-13 בנובמבר בשנת 1971 יצא גיליון של המלודי מייקר כשבשער שלו מתנוססת התמונה הזו - להקתו החדשה של פול מקרטני!

מתחת לתמונה נכתב כך: "זו התמונה הרשמית הראשונה של להקת כנפיים, להקתו החדשה של פול מקרטני. התמונה נשלחה השבוע אל מערכת העיתון שלנו באופן בלעדי. בהמשך היא תתנוסס בפוסטרים לשיווק הלהקה. ביום שני האחרון שמענו את המוזיקה החדשה של הלהקה הזו, בהשמעת בכורה מיוחדת שנערכה באולם EMPIRE שבלונדון. הלהקה הזו גם תערוך הופעות בהמשך. בעוד כשבועיים ייצא האלבום שלהם בחברת אפל. בתמונה מצולמים פול ולינדה ביחד עם המתופף דני סייוול והגיטריסט דני ליין".

אחרי הטלטלה העזה של פירוק הביטלס, ושנה שבה ספג ביקורות קטלניות על תקליטי הסולו הראשונים שלו (במיוחד התקליט RAM, שהמבקרים פשוט אהבו לשנוא), מקרטני החליט שהוא לא נשאר לבד. הוא רצה להקה אמיתית, כזו שתזיע איתו בדרכים. ולא, זו לא הייתה בדיחה. לצדו של פול עמדה רעייתו, לינדה מקרטני, מה שגרם מיידית להרמת גבות, אך פול התעקש. אנשים רבים היו בטוחים אז שהוא השתגע לחלוטין.

התזמון היה קריטי. באותם ימים, שותפו לשעבר, ג'ון לנון, בדיוק שחרר את התקליט IMAGINE ונהנה מהצלחה אדירה, תוך שהוא לא שוכח לשלוח עקיצה ארסית ישירה לפול בתוך התקליט (בשיר ששמו HOW DO YOU SLEEP). הלחץ על פול היה אדיר. האם הוא יצליח?

רגע, אז מה עוד פורסם בגיליון הזה? ובכן...

- אלבום חדש של להקת קולוסיאום - כנראה האחרון מהלהקה שהתפרקה כשבוע לפני כן - ייצא לאור בסוף נובמבר. שמו יהיה COLLECTORS COLLOSEUM והוא יכיך קטעים שטרם יצאו. עדיין לא ברור מה יעשו חברי הלהקה מכאן והלאה.

- ג'ינג'ר בייקר חזר בשבוע שעבר מניגריה וכרגע עובד על סרט שבא לתעד את הנסיעה שלו מלונדון ללאגוס בלאנד רובר. הבמאי הוא טוני פאלמר והוא גם עורך את הסרט, שבייקר יעשה לו גם את הפסקול המוסיקלי, חלקו הוקלט בניגריה. כרגע אין שם לסרט.

- השפעת נפלה על שתי להקות שנאלצו לבטל בגלל זה הופעות. אלו הן בלאק סאבאת' ומודי בלוז. המתופף של סאבאת', ביל וורד, סובל מתשישות פיזית ונפשית לאחר סיבוב ההופעות האמריקאי של הלהקה והגיטריסט, טוני איומי, מרותק למיטה בגלל שפעת. גם הבסיסט של המודי בלוז, ג'ון לודג', חולה בשפעת.

הטרוגס מקללים? בהחלט! ב-13 בנובמבר בשנת 1992 מת, בגיל 52, רוני בונד - המתופף המקורי של להקת הטרוגס (זו עם הלהיטים WILD THING ו- WITH A GIRL LIKE YOU). עם זאת, לצד הצלילים המגניבים יצאו גם צלילים פחות נעימים עם בונד וחבורתו - כמו, למשל, התקליט עליו תקראו פה.

בום! לפעמים, הצלילים הכי מעניינים ברוק'נ'רול הם לא הלהיטים, אלא הפיצוצים שקורים בין הטייקים. בואו נדבר על ה-13 בנובמבר 1992, יום עצוב שבו עולם המוזיקה נפרד מרוני בונד, המתופף המקורי של להקת הטרוגס. בונד הלך לעולמו בגיל 52 בלבד בווינצ'סטר, אנגליה, כתוצאה מסיבוכים של דלקת ריאות, אבל הותיר אחריו מורשת מתוקה-מרירה.

כן, הטרוגס! אותה חבורה שהביאה לנו את המנוני הגאראז' הבלתי נשכחים WILD THING ו-WITH A GIRL LIKE YOU, ואיך אפשר לשכוח את I CAN'T CONTROL MYSELF או את הבלדה הממיסה LOVE IS ALL AROUND כשהם היו על גג העולם לרגע? לארי פייג', מנהל הטרוגס, אמר על המתופף: "לקחתי את הבנים להקליט תקליט עם אר.אי.אם (REM) בארה"ב בשנה שעברה, והיה עצוב שרוני לא נכלל. הוא הפסיק לנגן, אבל הוא ייזכר בזכות כל הלהיטים שהוא תופף בהם וכמובן בתקליט TROGG TAPES. הדבר הנחמד היה שאף פעם לא היו לי שום בעיות עם רוני. הוא היה בחור ממש שמח שתמיד היו לו מקלות תיפוף בידיים. זה מוזר, היו מתופפים טובים יותר בסביבה אבל הם אף פעם לא הצליחו להשיג את אותו הסאונד כמו של רוני. הוא היה ייחודי. הוא כתב לא מעט שירים ושר גם בחלק מהרצועות. אבל במהלך השנים אני מניח שהלחץ של סיבובי ההופעות נהיה כבד מדי עבורו".

עם זאת בלהקה, לצד הצלילים המגניבים האלה, יצאו מהאולפן גם כמה צלילים, איך לומר, הרבה פחות נעימים. וכאן אנחנו מגיעים לסיפור על תקליט אחד ספציפי, שהפך לאחד הבוטלגים (תקליטים פיראטיים) המפורסמים והמצחיקים ביותר בהיסטוריה.

הסיפור מתחיל בשנת 1970. ההצלחה המסחרית הגדולה של הטרוגס כבר הייתה מאחוריהם. בניסיון נואש להחזיר את הקסם, חברת ההפקות של דיק ג'יימס הציעה להם זמן אולפן יקר. התקווה הייתה להקליט תקליטון חדש שיהפוך ללהיט ויחייה את הקריירה הדועכת. חברי הלהקה – הסולן רג' פרסלי, הגיטריסט כריס בריטון, הבסיסט טוני מארי וכמובן, המתופף רוני בונד – התייצבו באולפני DJM בלונדון. יחד איתם היה המפיק, דניס ברגר, שניסה לנווט את הספינה. הם התכוונו להקליט שיר חדש בשם TRANQUILITY - כלומר, רוגע. אירוני, בהתחשב במה שקרה בהמשך.

הבעיה? החבר'ה לא טרחו לעשות חזרות לפני שנכנסו לאולפן. במקום אווירה של יצירה, תהליך ההקלטה גלש במהירות לביצה של עוגמת נפש, תסכול ודרמה אנושית משובחת. הטכנאי, שכנראה הבין שהוא עד לרגע היסטורי, פשוט השאיר את סלילי ההקלטה פועלים. ומה שהוקלט באותו יום לא היה להיט, אלא תיעוד של 12 דקות של כאוס מוחלט. עיקר הדרמה התנהלה בין הסולן פרסלי למתופף בונד. פרסלי, מתוסכל מחוסר היכולת של בונד למצוא את המקצב הנכון, פשוט איבד את זה. הוא תקף מילולית את הרעיונות ואת הכישורים של בונד, כשהוא ממטיר עליו מטח קללות יצירתיות במיוחד.

ההקלטה הזו, שזכתה לכינוי THE TROGG TAPES, החלה להסתובב במעגלים סגורים והפכה במהרה לנכס צאן ברזל בקרב אספנים וכל מי שרצה לגלות איך נשמעת דינמיקה אמיתית (וקטלנית) בתוך להקה. זה היה כל כך מביך ומצחיק, עד שהסרט המוקומנטרי המבריק THIS IS SPINAL TAP ביסס חלק גדול מהדמויות שלו בדיוק על ההקלטות האלה. באופן מדהים, למרות ההתקפות המילוליות הקשות, פרסלי ובונד נשארו חברים קרובים עד לעזיבתו של בונד את הלהקה בשנת 1984. פרסלי הסביר זאת מאוחר יותר בפשטות: "כשאתה מכיר מישהו כל כך טוב, אתה יכול להגיד כמעט הכל".

הבוטלג הזה העניק לטרוגס מוניטין ידוע לשמצה של חבורה לא מתפקדת, אבל באופן אירוני, הוא גם החזיר אותם לתודעה. הקריירה של הלהקה אומנם קרסה זמן קצר לאחר ניסיון ההקלטה הכושל, אך המוניטין של הבוטלג דווקא התחדש. לקראת סוף שנות ה-70, קהלי הפאנק-רוק הצעירים אימצו את ההקלטה הזו בחום, כשהם רואים בה ביטוי לאותנטיות גולמית ולכאוס שהם כל כך העריצו. הדבר הוביל לאיחוד של הלהקה ולסיבובי הופעות חדשים.

רג' פרסלי עצמו לא היה מרוצה מהדלפת הבוטלג בהתחלה, אבל עם השנים למד לחיות עם זה ואפילו נתן דעה חיובית לגביו. הוא אמר שלהקות צעירות יכולות להאזין לתקליט הזה כדוגמה מצוינת למדוע הן צריכות להירגע באולפן ולא לקחת דברים ברצינות. רוני בונד אולי לא הצליח לנגן את המקצב המדויק לשיר TRANQUILITY באותו יום מר ונמהר, אבל הוא בהחלט היה שותף ליצירת המדריך הטוב ביותר "איך לא להקליט תקליט" – ועל הדרך, לאחת ההקלטות הכנות והמצחיקות ביותר בתולדות הפופ.

המודי בלוז מפצירים - תלכי עכשיו! ב-13 בנובמבר בשנת 1964 יצא תקליטון חדש ללהקת מודי בלוז, עם השיר GO NOW. זה הפך ללהיט.

זה לא היה התקליטון הראשון שלהם, אבל הוא בהחלט הרגיש ככה. הלהקה, שפעלה אז במתכונת ה-R&B המוקדמת שלה, הייתה רעבה להכרה. ההרכב באותם ימים כלל את הסולן והגיטריסט דני ליין, הקלידן מייק פינדר, הבסיסט קלינט וורוויק, המתופף גריים אדג' ואיש כלי הנשיפה ריי תומאס. הם חיפשו חומרים קצת אחרים, משהו עם נשמה. אז את השיר GO NOW גילה דני ליין. הוא שמע ביצוע נשמה עוצמתי לשיר, שהוקלט מוקדם יותר באותה שנה באמריקה על ידי זמרת בשם בסי בנקס. ג'רי לייבר ומייק סטולר הפיקו את ההקלטה שלה, והוא נכתב על ידי בעלה, לארי בנקס. הביצוע של בנקס היה מלא בכאב ורגש, אך משום מה הוא לא הצליח להמריא במצעדים. ליין הביא את התקליט לחזרות, והחליט שהם חייבים להקליט גרסה משלהם.

דני ליין על השיר GO NOW: "הוא הגיע באחת המזוודות האלה שהיו מלאות תקליטים מאמריקה. הבחור הזה, ג'יימס המילטון, הוא היה חבר של מיטשל ריד, שהיה די-ג'יי, והוא היה שולח אליו את החומר הזה, אז בחרתי את זה במיוחד כי חיפשתי שיר טוב לנגן הפסנתר שלנו, מייק פינדר. תמיד היינו מקבלים את ההופעה שבה הפסנתר לא היה מכוון והיינו מקבלים מחיאות כפיים מועטות כי האנשים שהיו בקהל חיכו לסיום כיוון הפסנתר איכשהו. בכל מקרה, עשינו את GO NOW כי זה היה שיר עם פסנתר בתוכו".

חברי הלהקה נכנסה לאולפן עם המפיק אלכס וורטון, והם יצרו עיבוד דרמטי ובלתי נשכח. את ההצגה גנב סולו הפסנתר החשמלי המהפנט של מייק פינדר, שליווה את השירה הנואשת והכובשת של ליין. התוצאה הייתה בלדת רוק-נשמה מושלמת, שהתאימה בול לאווירת התקופה. התקליטון יצא תחת הלייבל DECCA וכמעט מיד זה הפך ללהיט. הקהל הבריטי התאהב. GO NOW החל לטפס במצעדים בקצב מסחרר, ובינואר 1965 הוא עשה את הבלתי ייאמן וכבש את המקום הראשון בבריטניה. זה היה, למרבה הפלא, הלהיט היחיד של המודי בלוז אי פעם שהגיע לפסגת המצעד במולדתם. ההצלחה חצתה את האוקיינוס, והשיר נכנס גם לעשירייה הפותחת במצעד הבילבורד האמריקאי, הישג אדיר ללהקה בריטית חדשה.

ההצלחה הפכה את חברי הלהקה לכוכבים בן לילה. באופן אירוני, ההרכב הזה לא שרד זמן רב. דני ליין עזב כעבור כשנתיים את הלהקה כדי להקים את להקת ELECTRIC STRINGS שלו בשנת 1966. מאוחר יותר הוא איחד כוחות עם פול מקרטני בלהקת כנפיים ובמסגרת הלהקה הזו הוא אף זכה לשיר שוב את השיר הזה (שגם יצא בגרסת ההופעה באלבום WINGS OVER AMERICA).

המודי בלוז עצמם כמעט התפרקו, רק כדי להמציא את עצמם מחדש עם סאונד וסולן חדשים ולהפוך לאחת הלהקות החשובות של הרוק המתקדם. אבל הניצוץ הראשון, הפיצוץ הגדול ששם אותם על המפה, היה השיר GO NOW.

50 מיליון מעריצים אולי לא טועים, אבל המצעדים קצת התבלבלו עם אלביס. ב-13 בנובמבר בשנת 1959 יצא תקליט האוסף הרביעי של אלביס פרסלי, עם השם "50,000,000 מעריצי אלביס לא יכולים לטעות".

זה קרה ב-13 בנובמבר 1959. בעוד אלביס פרסלי, המלך הבלתי מעורער של הרוק'נ'רול, לבש מדי צבא בגרמניה הרחוקה, חברת התקליטים שלו RCA RECORDS דאגה שהאש לא תכבה. איך משאירים כוכב-על בתודעה כשהוא בכלל עסוק במסדרים צבאיים? פשוט מאוד: מחליפים את מדי הצבע בחליפה מוזהבת ומוציאים תקליט אוסף רביעי במספר, ונותנים לו שם כל כך יומרני, שאף אחד לא יוכל להתעלם ממנו: "חמישים מיליון מעריצי אלביס לא יכולים לטעות".

וואו, איזה שם! הכותרת הזו לא הגיעה משום מקום. היא הייתה מחווה הומוריסטית לשיר ישן משנת 1927 שנקרא "חמישים מיליון צרפתים לא יכולים לטעות", ונועדה להדהד את גודלו וההתלהבות של קהל המעריצים העצום של פרסלי. המספר 50 מיליון התיימר לייצג את סך מכירות הסינגלים של אלביס ברחבי העולם עד לאותה נקודה. זה היה אוסף של עשרה סינגלים לוהטים שיצאו בשנת 1958, כולם דחוסים לתוך תקליט קצרצר עד גיחוך של 22 דקות בלבד.

התקליט הזה היה מהדורה משמעותית בדיסקוגרפיה של אלביס פרסלי, והוא אכן הביא את תמצית שנותיו החשובות וחגג את השפעתו על הרוק'נ'רול בסוף שנות ה-50. אך גולת הכותרת האמיתית, אולי אפילו יותר מהמוזיקה, הייתה העטיפה. העטיפה הציגה תמונות מרובות של אלביס כשהוא לבוש בחליפת הזהב המפורסמת שלו. החליפה הזו, שעיצב עבורו החייט של כוכבי הקאנטרי נודי כהן, הפכה לסמל. הקולונל טום פארקר, האמרגן של אלביס, הפיץ שמועה שהחליפה עלתה 10,000 דולר, סכום אסטרונומי לאותם ימים. במציאות, החשבונית הראתה עלות של 2,500 דולר, אבל מי סופר כשבונים תדמית? העטיפה הזו בהחלט חיזקה את מעמדו כאייקון תרבותי ואת תדמיתו כ"מלך הרוק'נ'רול".

התקליט שימש כעדות לפופולריות חסרת התקדים שלו וכחלון ראווה שאיגד היטב את הלהיטים שהזינו את המהפכה המוזיקלית. הוא שוחרר על ידי RCA RECORDS כהמשך ישיר לאוסף המצליח ELVIS' GOLD RECORDS VOL. 1 שליקט את להיטיו הקודמים. אבל באופן משעשע, למרות השם הבוטח בעצמו, התקליט עצמו לא בדיוק שבר את המצעדים. הוא הגיע רק למקום ה-31 המאכזב במצעד הבילבורד האמריקאי. נראה ש-50 מיליון המעריצים היו עסוקים בלקנות את הסינגלים המקוריים. עם זאת, בחלוף השנים התקליט צבר מעמד משלו, הגיע למעמד תקליט זהב ב-1966 ולפלטינה ב-1992.

התקליט ריכז שירים בתקופה שסומנה על ידי שליטתו של אלביס במצעדים, גם כשהתרחק זמנית מהבמה. הוא גויס לצבא ארצות הברית בשנת 1958, והיעדרותו הורגשה היטב. RCA, במטרה לשמור על המומנטום, המשיכה לשחרר חומרים שהוקלטו מראש. השירים עצמם היו רוק'נ'רול במיטבו: I NEED YOUR LOVE TONIGHT, DON'T, WEAR MY RING AROUND NECK, I GOT STUNG, וכמובן ONE NIGHT ו-A FOOL SUCH AS I. שירים אלו הציגו את היכולת של אלביס למזג ז'אנרים, כששילב גוספל, רית'ם אנד בלוז והשפעות קאנטרי לצליל יחיד ומשכנע.

במיוחד בלט השיר A BIG HUNK O' LOVE. השיר הזה הוקלט במהלך חופשה קצרה מהשירות הצבאי, בסשן הקלטות מיוחד בנאשוויל ביוני 1958. זה היה סשן ההקלטות האחרון שלו לפני שעזב לגרמניה, והוא הוקף בנגני העל של נאשוויל, כולל הגיטריסטים צ'ט אטקינס והאנק גרלנד, הפסנתרן פלויד קרמר, המתופף הקבוע די ג'יי פונטנה וכמובן קולות הרקע של הג'ורדניירס. השיר הזה הדגיש את מחויבותו למלאכה גם בתוך התחייבויותיו הצבאיות. המהדורה האסטרטגית הזו החזיקה את המעריצים דבוקים לו, וסיפקה גשר מוזיקלי בין פיצוץ הרוק'נ'רול המוקדם שלו לבין חזרתו לחיים האזרחיים בשנת 1960.

התקליט הזה היה יותר מאוסף של סינגלים לוהטים, הוא היה מסמך תרבותי של האבולוציה המוזיקלית של התקופה. כשהרוק'נ'רול הפך לכוח מניע בתרבות הנוער, המוזיקה של אלביס גילמה נושאים של מרד, רומנטיקה וחופש. הוא ייצג עידן חדש במוזיקת הפופ האמריקאית, כזה שבו אמנים יכלו להגיע לכוכבות-על בינלאומית ולשנות את הטעם הציבורי.

השפעתו על אמנים שבאו בעקבותיו, כולל הביטלס, הרולינג סטונס ועוד אינספור אחרים, מדגישה כיצד התקליט הזה היה נקודת מפנה בתולדות המוזיקה. השפעתו חרגה מעבר לשיריו; זה היה אחד מתקליטי האוסף הראשונים שזכו למכירות מאסיביות (בטווח הארוך) ולהשמעה משמעותית, ועזר לגבש את הקונספט של תקליט "הלהיטים הגדולים" כפי שאנו מכירים אותו כיום.

רעש, מחלוקות וקאמבק: סלייד מחרישים אוזניים. ב-13 בנובמבר בשנת 1981, יצא תקליט חדש ללהקת סלייד ושמו TILL DEAF TO US PART.

חגורו חגורות בטיחות והכינו את מגני האוזניים, כי ב-13 בנובמבר 1981, ההיסטוריה של הרוק קיבלה זריקת ווליום רצינית היישר לווריד. ביום ההוא, להקת סלייד, שרק שנה קודם לכן כמעט ותלתה את הגיטרות, שחררה את התקליט העשירי שלה, TILL DEAF DO US PART. השם השובבי היה הכול חוץ מצנוע, והוא סימן בדיוק את מה שהחבורה הזו תכננה לעשות: להחזיר את הרעש בגדול.

התקליט הזה לא הגיע משום מקום. הוא רכב על גל הצונאמי של הופעת הקאמבק המחשמלת שלהם בפסטיבל רדינג באוגוסט 1980. סלייד, שקריירת התקליטים שלהם דעכה בסוף שנות השבעים, הוזעקו לפסטיבל ממש ברגע האחרון, כמחליפים של הרגע האחרון לאוזי אוסבורן. מול 65,000 מעריצי רוק כבד סקפטיים, הלהקה נתנה את הופעת חייה ופשוט כבשה את הקהל. העניין בהם התחדש בן לילה, והם שוב מצאו את עצמם ממלאים אולמות, בדיוק כמו בימי הזוהר של הגלאם.

אבל בזמן שהקהל חזר, מאחורי הקלעים התרחשה דרמה לא קטנה. הלהקה החליטה שהגיע הזמן לשינוי והאשימה את המפיק הקבוע וארוך השנים שלה, צ'אס צ'נדלר, בכישלון הפקתי. צ'נדלר, האיש שגילה אותם וניהל אותם במשך תריסר שנים, מצא את עצמו בחוץ. חברי הלהקה החליטו שהם לוקחים את המושכות ושהם יפיקו את התקליט החדש בעצמם. ובכל זאת, בסוג של סגירת מעגל אירונית, זה לא מנע מצ'נדלר, במשא ומתן אחרון בהחלט, לנהל עבורם את המגעים ולסגור להם עסקה גדולה וחדשה עם חברת התקליטים RCA. התקליט TILL DEAF DO US PART היה למעשה תקליט הבכורה שלהם בחברה החדשה.

זמן קצר לפני שהתקליט הגיע לחנויות, הגיטריסט דייב היל לא ניסה להסתיר את הכיוון. הוא תיאר זאת כך: "התקליט הזה הוא רועש ואנחנו רוצים אותו חזק. זה הכיוון שאליו אנחנו הולכים, כמו שיש הופעה חיה באולפן כמעט. יש לו אומץ. זה אנחנו באמת". הסולן הכריזמטי, נודי הולדר, חיזק את דבריו והסביר את הנושא הכללי של התקליט: "זה בא בגלל שכולם תמיד אומרים כמה אנחנו רועשים. ביססנו את התקליט סביב ווליום, כל השירים הם רוק וזה חזק. אנחנו משתמשים בהרבה סאונד אורגני טוב יותר ממה שהיה לנו אי פעם. זה תקליט רוק מוצק מתחילתו ועד סופו, מלבד היצירה האינסטרומנטלית - שהיא איטית, אבל כל האחרים הם רוק מהיר ומוצק. אין רוק אקוסטי פה".

הם בהחלט התכוונו לזה. שיר הפתיחה, ROCK AND ROLL PREACHER, הפך מיד להמנון הפתיחה החדש של הלהקה בהופעות החיות. גם הסינגל LOCK UP YOUR DAUGHTERS זכה להצלחה נאה ונכנס היישר לטופ 30 הבריטי. התקליט עצמו, אגב, הגיע למקום ה-68 במצעדים, והוכיח שהקהל אכן רצה עוד.

וכדי שלאף אחד לא יהיה ספק, העטיפה הלבנה הציגה איור של מסמר גדול הננעץ היישר לתוך אוזן, מה שהשאיר מעט מאוד מקום לעמימות בנוגע לנושא. אך אולי מה שמשך את הקהל יותר מכל היה הצד האחורי של העטיפה. שם הופיע צילום מדהים של דייב היל על הבמה בפסטיבל רדינג, כשהוא מוביל את הקהל העצום שלפניו. המראה הזה של הלהקה כובשת מחדש את הפסגה, מול המון אדיר של אנשים, היה כל מה שהמעריצים הישנים והחדשים היו צריכים. זו הייתה התלהבות רוק'נ'רול טהורה, צליל של להקה שנהנית מכל רגע ונמצאת בשליטה מלאה על המוזיקה שלה. רגעים ספורים לפני בוא להיטי הקאמבק האמיתיים בצורת MY OH MY ו- RUN RUN AWAY.

האיש, הפסנתר והכובע: פרידה מליאון ראסל. ב-13 בנובמבר בשנת 2016 מת המוזיקאי החשוב והמשפיע, ליאון ראסל, בגיל 74.

ראסל, עם כובע הצילינדר שהפך לסימן ההיכר המסחרי שלו, שיערו הארוך שגלש הרחק מעבר לכתפיו, וזקן לבן ושופע, היה דמות שאי אפשר היה לפספס. הוא נראה כמו מטיף דרומי כריזמטי שנחת בטעות בקרקס רוק'נ'רול. אבל ברגע שאצבעותיו התיזו אקורדים סוערים לפסנתר בארים, כולם הבינו שמדובר בגאון מוזיקלי. בתחילת שנות ה-70, הוא זינק ממעמד של נגן סשנים מבוקש אך אנונימי יחסית בלוס אנג'לס, והפך לדמות ראוותנית וכוכב ענק בזכות עצמו.

הרגע המכונן ששיגר אותו לסטרטוספרה הגיע כשהוא ארגן והוביל את להקת הליווי המפוארת והכאוטית של ג'ו קוקר, שנודעה בשם MAD DOGS & ENGLISHMEN. זה היה סיבוב הופעות מטורף ב-1970, מעין קומונה נודדת, שהפך לאלבום חי וסרט מצליחים. ראסל היה שם המנהל המוזיקלי, הפסנתרן הדומיננטי והמעבד הראשי. נטען שהוא רכב על הגב של ג'ו קוקר והותיר את הזמר תשוש, מפורק וכמעט חסר כל מהסיבוב הזה. זמן קצר לאחר מכן, ב-1971, הוא גנב את ההצגה בקונצרט למען בנגלה דש של ג'ורג' האריסון בניו יורק, שם הופיע לצד ענקים וביצע מחרוזת סוחפת של JUMPIN' JACK FLASH ו-YOUNG BLOOD.

הלהיטים פשוט נשפכו ממנו, שירים שהפכו לקלאסיקות לא רק עבורו, אלא גם עבור אמנים אחרים. הוא כתב את DELTA LADY עבור קוקר. השיר SUPERSTAR, שאותו כתב יחד עם בוני בראמלט, הפך ללהיט עולמי בביצוע המלטף של הקרפנטרס. הלחן שלו THIS MASQUERADE זיכה את גיטריסט הג'אז ג'ורג' בנסון בפרסי גראמי. ומעל כולם, הבלדה הנצחית A SONG FOR YOU, שזכתה מאז לאינספור גרסאות כיסוי, מדוני האת'וויי וריי צ'ארלס ועד ווילי נלסון ואיימי ויינהאוס... וגם הקרפנטרס.

אבל מי היה האיש שמאחורי הזקן? ליאון ראסל נולד בשנת 1942 באוקלהומה, תחת השם הצנוע קלוד ראסל ברידג'ס. סיפורו המוזיקלי החל בנסיבות רפואיות יוצאות דופן. פציעה בחוליות העליונות שלו בעת הלידה גרמה לשיתוק קל בצד ימין. פציעה זו עיצבה באופן ישיר את סגנון הנגינה הייחודי שלו, כיוון שהיה לו זמן תגובה מאוחר בידו הימנית. זה אילץ אותו לחשוב מראש על כל צליל וצליל. "זה נתן לי תחושה מאוד חזקה של דואליות", הוא אמר פעם על המצב.

כנער הוא כבר ניגן במועדונים. בסוף שנות ה-50 הוא ארז את כישרונו ועבר ללוס אנג'לס, שם מצא עבודה בברים. הוא אימץ את השם "ליאון ראסל", כאשר לפי הסיפור, הוא לקח את השם "ליאון" מחבר שהשאיל לו תעודה מזהה מזויפת כדי שיוכל לנגן במקומות שמוכרים אלכוהול בעודו קטין. לא לקח זמן רב עד שהוא הפך לאחד ממוזיקאי האולפן הבכירים ביותר בחוף המערבי, חבר מבוקש בקליקה הלא-רשמית של נגני-העל, ה-WRECKING CREW. הוא היה חלק בלתי נפרד מתזמורת "חומת הסאונד" המהפכנית של המפיק פיל ספקטור. הרשימה של האמנים שהוא ניגן עבורם היא כמו היכל תהילה: הוא ניגן בסשנים עבור פרנק סינטרה, סם קוק, ארית'ה פרנקלין, המאנקיז, הבירדס, וכמובן, בתקליטים קלאסיים של הביץ' בויז, כולל PET SOUNDS.

לאחר שכבש את האולפנים, הוא המשיך לעבוד עם הצמד המוכשר, דלייני ובוני בראמלט, הן באולפן והן על הבמה. משם, הדרך לארגון הלהקה המפורסמת עבור ג'ו קוקר הייתה קצרה. עם רזומה מרשים כל כך על שמו, הציפייה הייתה אדירה כשהוא סוף סוף ניגש להקליט תקליט סולו משלו. הוא לא איכזב. התקליט הראשון שלו, שנקרא בפשטות LEON RUSSELL, יצא ב-1970 דרך חברת התקליטים שהקים בעצמו יחד עם המפיק דני קורדל, SHELTER RECORDS. התקליט כלל ביצוע מחוספס משלו ללהיט שכתב לקוקר, DELTA LADY, ואת הביצוע המקורי והמצמרר ל-A SONG FOR YOU.

מגזין רולינג סטון יצא מגדרו בביקורת על התקליט באותם ימים: "זה משובח ופ'אנקי. זה התקליט הראשון של ליאון ראסל שיצא לבדו, הרחק מתפקיד המפיק/מעבד/נגן עם דלייני ובוני, ג'ו קוקר, אפילו הסטונס (LIVE WITH ME). אבל המילה הזו 'לבדו' מטעה, מכיוון שכל האנשים האלו נוכחים גם בתקליט שלו. עם זאת, לא מצטברת שום תחושה של עזרה כבדה, או רצינות גבוהה, או הסתכלות על כל זה כמקבץ של כוכבי-על. זו הפ'אנקיות של ראסל בעבודה. כל שיר, למרות כל הליטוש שהוכח, עדיין שומר על הרגשה של סשן בשעות הלילה המאוחרות כשהחברים של ראסל נמצאים שם כי זה כיף לעבוד איתו. במקרה של ראסל, זו התלהבות הגוספל שלו, השירה המאומצת שלו, הפסנתר הנוכח בכל מקום והמבטא הדרומי שלו".

הביקורת הזו קלעה בול. המוזיקה שראסל עשה בעצמו הייתה תבשיל אמריקאי שורשי וסמיך. הוא נע בחופשיות מוחלטת בין נשמה דרומית, קאנטרי, בלוז מחוספס, ג'אז, גוספל סוחף, פופ מלודי ואפילו נגיעות של מוזיקה קלאסית. הוא גרם לפלטה רחבה כל כך של מוזיקה אמריקאית להישמע אצלו ביתית וטבעית לחלוטין.

לאחר שהפופולריות שלו הגיעה לשיא בשנות ה-70, עם תקליטים מצליחים כמו CARNEY, הוא נמנע במכוון מקידום עצמי ובמידה רבה הניח בצד את הרוק, למרות שהמשיך להופיע ולהקליט. במשך שנים הוא נחשב ל"מוזיקאי של מוזיקאים", אהוב על יודעי חן אך רחוק מאור הזרקורים. הוא שיתף פעולה עם אמנים כמו אלביס קוסטלו, אךנראה פעמים רבות כי נשכח בעיני הציבור.

ואז, הגיע הטלפון ששינה הכל. אלטון ג'ון, שהעריץ את ראסל מראשית דרכו וראה בו מודל לחיקוי, החליט שהגיע הזמן להחזיר את הגיבור שלו למרכז הבמה. בשנת 2010 הם הוציאו את האלבום המשותף THE UNION. זה הציג את ראסל לדור חדש וזיכה אותו בהכרה מחודשת ומרגשת. שנה לאחר מכן, ב-2011, הוא הוכנס סוף סוף להיכל התהילה של הרוק'נ'רול. אלטון ג'ון, שהציג אותו בטקס, סיכם את ההשפעה של ראסל עליו ועל דור שלם כשאמר: "הוא שר, הוא כתב והוא ניגן בדיוק באופן שאני רציתי לעשות את זה".

כשרכבת האפוקליפסה של דילן עצרה בסן פרנסיסקו ב-13 בנובמבר 1979!

זה היה ערב מחשמל בתיאטרון וורפילד בסן פרנסיסקו, ב-13 בנובמבר 1979. אבל לא החשמל הרגיל של הופעת רוק. האוויר היה טעון במשהו אחר, כמעט מיסטי. בוב דילן, האיש והמשקפיים, היה בעיצומו של השלב השנוי במחלוקת ביותר בקריירה הארוכה שלו: סיבוב הופעות הגוספל.

מעריצים ותיקים שהגיעו בתקווה לשמוע כמה קלאסיקות מצאו את עצמם... ובכן, בכנסיית התחייה של דילן. האיש שחרר רק חודשים ספורים קודם לכן את התקליט 'רכבת איטית מגיעה' והבהיר לכולם שהוא לא משחק משחקים. הוא סירב בעקשנות לנגן אפילו אחד מלהיטיו הישנים, ובמקום זאת, בין שירי הגוספל החדשים, הוא נשא דרשות של ממש. כן, כן, נאומים חוצבי להבות על חטאים וגאולה.

העולם מחוץ לתיאטרון סיפק לדילן את כל התחמושת שהיה צריך. החדשות היו טריות וקודרות. רק תשעה ימים קודם לכן, ב-4 בנובמבר, החל משבר בני הערובה באיראן. העולם כולו עקב בנשימה עצורה אחר הדרמה בטהראן, שם סטודנטים קיצונים השתלטו על שגרירות ארצות הברית. ואז, ברגע דרמטי אחד במהלך ההופעה, המוזיקה נפסקה. דילן ניגש למיקרופון, לא כזמר – כנביא זעם. הוא הביט בקהל ופתח במונולוג שהפך לאחד הציטוטים המזוהים עם התקופה ההיא. הוא התייחס ישירות לכותרות הבוערות של אותו שבוע. וכך בדיוק אמר לקהל ההמום: "אנו קוראים כל יום בעיתונים כמה רע הופך העולם מיום ליום. המצב באיראן, הסטודנטים המתמרדים. אבל זה לא משנה כי בין כה העולם ייחרב. זו רכבת איטית שתאיץ בקרוב".

הקהל נשאר פעור פה. דילן חיבר בכישרון בין אירועי היום לבין האמונה החדשה והבוערת שלו. הוא לא הציע נחמה או תקווה פוליטית. הוא הציע, פשוטו כמשמעו, את סוף העולם. המסר שלו היה חד וברור: הרכבת האיטית של יום הדין כבר יצאה מהתחנה, והיא, רבותיי, מאיצה.

ב-13 בנובמבר בשנת 1967 נעצר קלידן להקת SMALL FACES, איאן מקלייגן, באתונה. מה קרה שם? בואו לקרוא, כפי שהוא סיפר בספרו...

"כשסוף סוף ערכנו מיקס לשיר החדש שלנו, TIN SOLDIER, עישנו והקשבנו לו שוב ושוב, וזה היה יוצא דופן עבורי, כי לא משנה כמה אני אוהב שיר, אני לא רוצה לשמוע את זה יותר מדי פעמים. למחרת בבוקר, 13 בנובמבר, סנדי ואני זרקנו כמה בגדים בשקית ורצנו להית'רו לתפוס מטוס לאתונה, לחופשה קצרה אך מאד חשובה לנו. כשמסרתי את הדרכון שלי לבדיקה, השוטר בחן אותי במבטו למעלה ולמטה כמה פעמים לפני שהוא אמר, 'האם תצעד לכיוון הזה, אדוני?' לא הייתה לי ברירה אלא ללכת אחריו למשרד, שם הוא ערך עליי חיפוש גופני. הוא הלך ישר אל האשכים שלי, שם הוא מצא את החתיכה הקטנה של החשיש שהחבאתי בתחתונים.

'איך אתה קורא לזה?' חשבתי להגיד לו 'הצימוקים של קניבל', אבל השבתי בפנים ישרות, 'קנאביס'.

בדמיוני יכולתי לשמוע את דלת תא הכלא נסגרת ברעש. בייביי, חופשה שלנו ביוון. סנדי אפילו לא ידעה שהיה לי את החשיש עליי, אבל כנראה נדף ממני הריח שלו, לאחר שעישנתי כל הלילה הקודם. הייתי טיפש לחשוב שאף אחד לא יכול להריח את זה עליי, אבל לא הייתי מודע לזה אז.

ניסיתי להבין מה אגיד לאמא ואבא, בהנחה שלא ישמעו את זה מהעיתונות קודם. בסופו של דבר הואשמתי רשמית בהברחה, כי לאחר שהראיתי את הדרכון שלי הייתי מחוץ למדינה באופן חוקי כשחיפשו עליי חומר. ניידת מקומית לקחה אותי לתחנת משטרת דרייטון שבה הואשמתי בהחזקת חומר. הבועה התפוצצה. ממצב של התרוממות רוח על השלמת שיר נהדר, עכשיו מצאתי את עצמי בידיו של שוטר מקומי, נחקר כאילו התכוונתי לתת להם את השם של החבר שנתן לי את הסם. לבסוף, הם הבינו שהם מבזבזים את זמנם ונתנו לי להתקשר לאנדרו (לוג אולדהם, בעל חברת התקליטים שהחתימה את הלהקה וגם מנהל הרולינג סטונס) שאמר לי לשבת חזק, לא לדאוג, ושהוא יסדר את הכל. בינתיים השוטרים לקחו ממני את החגורה והנעליים שלי למקרה שאנסה לרוץ או להרגיש חשק להתאבד. הם נתנו לי כוס תה ותא לעצמי. ניסיתי לאסוף את המחשבות שלי, אבל הייתי כל כך סחוט שנסחפתי לתוך שינה עמוקה תוך דקות.

כמה שעות לאחר מכן, אנדרו, במשימת חילוץ וריח של הזדמנות להרוויח כסף מהפרסום החינמי, הופיע בתחנת המשטרה. הוא שילם לי את הערבות, הם החזירו לי את החגורה והשרוכים שלי ויצאתי מתחנת המשטרה. זה הרגיש טוב לחזור לעולם האמיתי. הרגשתי כאילו נקלעתי למערבולת. הייתי סחוט רגשית והתקשרתי לאמא ואבא לנסות להסביר את עצמי. כמובן שדון ארדן, המנהל שלנו, כבר שכנע אותם

שהיינו מכורים לסמים בלהקה, אז החדשות לא היו לגמרי בלתי צפויות, אבל אמא לקחה את זה ממש קשה. הם היו אלה שיצטרכו להתמודד עם שכנים וחברים שלהם, לא אני, והם היו כל כך גאים בי עד אז. זה ייקח להם זמן להסתגל לתהילה החדשה שמצאתי בתור מסומם".

הזמר שכמעט היה בלד זפלין ובדיפ פרפל! ב-13 בנובמבר בשנת 1949 נולד טרי ריד. מאחוריו קטלוג עשיה מוזיקלי מעניין מאד.

ב-13 בנובמבר 1949 נפתח זוג ריאות אדיר בבריטניה, וקול מחץ חדש הגיח לעולם. זה היה טרי ריד. מאחוריו נמתח קטלוג עשייה מוזיקלי מרתק ומפותל, אך עבור רבים בעולם הפופ, הוא ייזכר תמיד בתור האיש שהיה משמעותי באופן כמעט מקרי בסיפור הקמתה של להקת לד זפלין.

הסיפור שלנו מתחיל בסערה, בשנת 1967, כשטרי ריד הצעיר התגלה באנגליה על ידי לא אחר מאשר מפיק-העל מיקי מוסט. מוסט, שהיה אחראי לכמה מהלהיטים הגדולים של אותה תקופה (תחשבו דונובן או האנימלס), הפך להיות מנהלו האישי של ריד. מה שהתחיל כהזדמנות פז, הפך במהרה, כפי שהעיד ריד מאוחר יותר, לאבן ריחיים כבדה סביב צווארו.

בשנת 1968 יצא התקליט הראשון שלו, BANG BANG YOU'RE TERRY REID, אך ההצלחה הגדולה לא הגיעה. וחבל, כי התקליט הזה הציג ביצוע מחץ אדיר לשיר BANG BANG (כן, ההוא של סוני בונו מהצמד סוני ושר). יחד עם ריד ניגנו בהרכב גם אורגניסט בשם פיטר שלי ומתופף בשם קית' ווב. עיתון הפופ DISC AND MUSIC ECHO זיהה את הפוטנציאל וגם את הבעיה, ופרסם ביקורת נוקבת במרץ 1969: "טרי ריד, אחד מנביאי שוק הפופ, היה אמור להיות אחד השמות הגדולים. למרבה הצער, מיקי מוסט החליט נגד הוצאת תקליט זה, שאפשר להשיגו רק במספר חנויות שמתמחות במוזיקה מתקדמת. חבל".

ואז הגיעה ההצעה ששינתה את עולם הרוק. הגיטריסט ג'ימי פייג', שהלהקה שלו, היארדבירדס, בדיוק התפרקה לרסיסים, חיפש נואשות להקים הרכב חדש. הוא גילה עניין רב בטרי ריד, שהיה אז רק בן 18, וראה בו את הזמר העוצמתי המושלם עבור הלהקה החדשה שתכנן. אך ריד, שכבר התחיל לבנות לעצמו שם, סירב בנימוס. למה? ובכן, הוא בדיוק הוחתם על חוזה חלומי – להיות אמן החימום בסיבוב ההופעות של להקת CREAM בארצות הברית. זה לא היה סתם סיבוב, זה היה סיבוב הפרידה של CREAM! האירוע הכי חם ברוק של 1968! הרבה תוהים כיום כיצד הוא ויתר על התהילה העצומה של להיות הסולן בלד זפלין. אך חשוב לזכור: אז עוד לא הייתה להקה בשם לד זפלין. זו הייתה סתם עוד הצעה להצטרף להרכב חדש של פייג', ללא שום הבטחה גדולה. ובינינו, לד זפלין היא מה שהיא גם בזכות הגרון הייחודי של רוברט פלאנט. אם טרי ריד היה מסכים להצטרף לפייג', סביר להניח שלא הייתה לנו היום לד זפלין, ובטח שלא היה לנו STAIRWAY TO HEAVEN. בהחלט אפשר להבין את החלטתו של ריד.

אבל כאן מגיע הטוויסט. ריד אולי סירב, אבל הוא עשה צעד חשוב מאין כמותו בהקמת הלהקה. הוא זה שהמליץ לפייג' על זמר צעיר ולא מוכר שראה מופיע בברמינגהם עם להקה בשם HOBBSTWEEDLE. ריד התרשם כל כך מהצעקות החייתיות של הבחור, שהוא אמר לפייג': "אתה חייב לבדוק את הבחור הזה". קראו לו רוברט "פרסי" פלאנט. השאר, כפי שאומרים, היסטוריה.

בינתיים, היחסים עם מיקי מוסט הלכו והתערערו. מוסט התגלה כמנהל איום ונורא עבור ריד. מוסט היה איש של להיטים קצרים, איש של סינגלים. הוא לא הבין את עולם הרוק החדש, עולם של תקליטים שלמים. הוא הוציא את התקליט הראשון של ריד רק באמריקה, וגרוע מכך, עשה זאת רק אחרי שריד כבר חזר לאנגליה מסיבוב ההופעות. כישלון המכירות היה הכל חוץ ממפתיע. זמן מה לאחר מכן, הוזמן ריד לסיבוב הופעות יוקרתי נוסף, הפעם כאמן החימום של הרולינג סטונס. הסיבוב הזה, למרבה הצער, הסתיים בקונצרט הטראומטי באלטמונט, בו נדקר למוות מרדית' האנטר על ידי אחד מכנופיית 'מלאכי הגיהנום'. באנג באנג!

לפני שריד נסע לסיבוב הזה, הוא קיבל הבטחה מפורשת ממוסט: "אני לא נוגע במיקסים של התקליט השני שלך בלעדייך, סמוך עליי". אך כשריד חזר לאנגליה, הוא נדהם לגלות שמוסט לא רק שלא קיים את הבטחתו, אלא עשה בדיוק את מה שהבטיח שלא יעשה. התקליט השני יצא לשוק עם מיקס שמוסט עשה על דעת עצמו. תקיעת הסכין בגב הייתה עמוקה וכואבת. הריב בין הזמר למנהל היה רע ומר. מוסט, שהיה עצבני במיוחד מכיוון שיום קודם לכן רב ריב קשה עם הכוכב הראשי שלו, דונובן, לא היה מוכן להתקפל. הוא אמר לריד האומלל שאם לא יישר קו, הוא פשוט לא יוכל להקליט יותר מוזיקה כל עוד הוא חתום אצלו. שאר חברי הלהקה של ריד, פיטר שלי וקית' ווב, הבינו שהקריירה שלהם עם ריד עומדת בפני חומה. הם עזבו והקימו להקת רוק מתקדם בשם PALADIN, שאף הוציאה שני תקליטים בחברת BRONZE.

באותה תקופה שבורה, הכיר ריד את גרהאם נאש, שבדיוק היה עסוק עד מעל לראש בהקלטת התקליט השני של קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג (שנקרא DEJA VU). הרביעייה המפורסמת אפילו הקליטה גרסה משלה לשירו של ריד, WITHOUT EXPRESSION. אך האם ריד סוף סוף קיבל קצת נחת? לא ולא. הביצוע הזה נגנז כי סטיבן סטילס פשוט סירב לכלול אותו בתקליט. עוד מכה.

עיתון NME הבריטי פרסם ביקורת על התקליט השני של טרי ריד באוקטובר 1969: "הוא רק בן 19 וכבר הוא גיטריסט לא נורמלי וזמר לא שיגרתי. הוא נוטה לצרוח יותר מדי, עם יותר מדי זיופים וחדות אך ניתן להבין כי זוהי שירתו הספונטנית. הקול שלו עדיין חלש ולא יציב לפרקים אך יש בו הבטחה". עיתון BEAT INSTRUMENTAL הוסיף בדצמבר 1969: "זה תקליט טוב ולא מורכב. ההפקה של מיקי מוסט נקיה וממוקדת. להקת הליווי היא בסטנדרט גבוה, עם תפקידי אורגן ותופים מעניינים". בתקליט השני הזה הסתיימה למעשה תקופת הסולו הראשונה של טרי ריד.

הוא המשיך להופיע גם בשנת 1970, ואף השתתף בפסטיבל המפורסם ISLE OF WIGHT 1970 (יצא לאור אחרי שנים עם ההופעה המלאה). סיפור פיקנטי מאותה הופעה: המתופף שניגן איתו היה מייקל ג'יילס (כן, המתופף המקורי של קינג קרימזון). ג'יילס החליף את אלן ווייט, שקיבל באותו זמן הזמנה שאי אפשר לסרב לה: לתופף עבור ג'ון לנון. אך ריד לא הוציא תקליט עם חומר חדש. החוזה הדרקוני שלו עם מוסט כבל אותו ללא אפשרות להקליט. מי שנחלץ לבסוף לעזרתו היה לא אחר מאשר הבוס הגדול של חברת אטלנטיק, אהמט ארטגון. ארטגון התעניין בריד ופשוט קנה את החוזה שלו ממוסט, ושחרר אותו לחופשי. זה קרה רק בשנת 1973. שלוש שנים ארוכות ומתסכלות לקחו לזמר המסכן הזה עד שיכל לחזור לאולפן.

התוצאה הייתה תקליט מופתי בשם RIVER. המוזיקה שהוא יצר שם היא משובחת. העיבודים בתקליט הזה מלאי נשימה ומחשבה טובה, וניגנו בו נגני-על כמו הגיטריסט דייוויד לינדלי. התקליט מתחיל עם להקה שלמה, וככל שהוא מתקדם, הלהקה כאילו מתקלפת ממנו. בכל שיר הוא מקבל ליווי מינימליסטי יותר. הקול האדיר של ריד נשמע כאן כמו הכלאה יפה בין טים באקלי לדינו ואלנטה, וגם נגינת הגיטרה האקוסטית שלו מרשימה. יש לנו כאן עסק עם תקליט נהדר של אמן חבוט ומושפל שמנסה בכל כוחו לקום לתחייה. והוא מצליח כאן בענק. השיר האחרון בתקליט, שנקרא MILESTONES, נשמע כמו בכי טהור שבוקע מתוך נשמתו. ריד מנגן בשיר הזה לבדו, כשקולו והגיטרה שלו מוכפלים כמה פעמים ומעצימים את החוויה.

התקליט הזה מתפקד כמסע מוזיקלי, סיפור על אדם שמטייל פנימה אל תוך נשמתו. אך למרבה הצער, אחרי כל המאמץ הזה, התקליט לא זכה לתשומת לב בזמן אמת. ריד ספג עוד תבוסה. עיתון DISC הבריטי דווקא התלהב ופרסם ביקורת באפריל 1973: "תקליט טוב מאד שאמור לזכות את יוצרו בתהילה גדולה בקרב אמני הרוק הבריטיים. יש המשווים את התקליט הזה ל- ASTRAL WEEKS של ואן מוריסון ואכן זה קל להבין מדוע. השירים של ריד זורמים באותו רגש של מודעות עצמית שעשה את היצירה של מוריסון לפנינה".

המוזיקה בתקליט הזה היא מתנה נדירה מאמן לקהל, ללא סממני התמסחרות. יש כאן אמירה אישית ברורה מאד, שלא הגיעה בזמן אמת לקהל רחב, שפשוט שכח מי זה טרי ריד, בגלל ההפסקה הארוכה שנכפתה עליו. ריד שתק מכאן עוד שלוש שנים ארוכות, עד שחזר ב-1976 עם תקליט נהדר בשם SEED OF MEMORY, בהפקתו של לא אחר מאשר גרהאם נאש. אך זה כבר סיפור אחר לגמרי.

טרי ריד הלך לעולמו באוגוסט 2025 ורוברט פלאנט, האיש שחייב לריד את הקריירה שלו, ספד לו ברשתות החברתיות: "ההתלהבות והעידוד של טרי ריד היו מדהימים באותה תקופה. כשהיינו עדיין בני נוער, פשטנו זה על ההופעות של זה וביצענו את SEASON OF THE WITCH פעם אחר פעם. כל כך הרבה כיף. היינו כל כך ממוקדים. הוא היה הכל מהכל. כזו כריזמה. הקול שלו, המנעד שלו. השירים שלו, שתפסו את העידן חסר הדאגות ההוא. SUPERLUNGS, בהחלט. הוא שיגר אותי לתוך עולם חדש ואינטנסיבי שהוא בחר לוותר עליו. אני מאזין עכשיו לתקליט שלו RIVER ומזיל דמעה על אחי לנשק".

בצילום: הנה טרי ריד (וחברי הטוב, גלי אמריליו) - עם הספר הראשון שלי. הוא גם חתם בו.

בונוס: השבוע, נובמבר בשנת 1968, הביע איש הבלוז הבריטי, ג'ון מאייאל, את דעתו על להקת TASTE של רורי גאלאגהר, במלודי מייקר. האם מדובר פה בפחד מפניה או שהוא מקנא? או שמא זה סתם טעם אישי?

"אני מודאג מהפופולריות הגואה של הבלוז באנגליה כי זה עלול ליצור 'בלוז בום' כמו שהיה כמה שנים לפני כן עם מוסיקת ה-TRAD. אני רואה שצצות עכשיו הרבה להקות בלוז ואני נחרד מהרמה הנמוכה של הרבה מהן. למשל, יש להקה בשם TASTE שהפכה להיות ממש גדולה אבל לטעמי היא להקה גרועה מאד".

בונוס: כשפטר פגש את הזאב... והם נתנו בראש!

תארו לכם: זו שנת 1975. הרוק המתקדם נמצא בשיא המוחלט שלו. להקות שוכרות תזמורות שלמות, כותבות שירים באורך 20 דקות על קוסמים, ובאופן כללי מנסות להתעלות זו על זו במידת המוזרות. אז מה הרעיון הכי מופרע שאפשר להעלות על הדעת? מה דעתכם לקחת סיפור ילדים רוסי משנות ה-30, "פטר והזאב" של סרגיי פרוקופייב, ולהפוך אותו לאופרת רוק עמוסת כוכבים?

זה נשמע כמו בדיחה, נכון? אבל זו לא היתה. זה היה הרעיון הפרוע של שני מוזיקאים בריטים, ג'ק לנקסטר (מלהקת הבלוז-רוק בלודווין פיג) ורובין לאמלי (שבקרוב יהפוך לקלידן של BRAND X). זה לא היה רק פרויקט מתוך תשוקה; זה היה קרקס מוזיקלי שלם, והם הצליחו לשכנע רשימה מסחררת של ה"מי ומי" במלכי הרוק של שנות ה-70 לברוח יחד איתם ולהצטרף אל היער.

החוק הראשון בהכנת אלבום-על? אתה צריך כוכבי-על. לנקסטר ולאמלי לא כיוונו סתם גבוה; הם כיוונו לסטרטוספרה. הם היו צריכים מוזיקאים שלא רק ידעו לנגן, אלא יוכלו להפוך לדמויות. אז רשימת המשתתפים שהם הרכיבו נראית כמו חלום בהקיץ:

חטיבת הקצב (הציידים): זו לא היתה סתם חטיבת קצב; זו היתה ה-חטיבה. על התופים, הם השיגו את פיל קולינס וקוזי פאוואל - לא פחות! ועל הבס? האשף בעל אצבעות הגומי, פרסי ג'ונס (מ-BRAND X).

פטר: כדי לגלם את הגיבור הצעיר והאמיץ, הם היו צריכים גיטריסט עם אש ומלודיה. הם תפסו את איש הגיטרה האירי גארי מור, שבאותה תקופה החל את דרכו בלהקת "קולוסאום 2".

הציפור: מי מתאים יותר לנגן את הציפור המתעופפת ומרחפת גבוה מאשר מאסטר בקלידים? הם השיגו את מנפרד מאן בכבודו ובעצמו שיטפל בסינטיסייזר עבור נעימת הציפור המפורסמת.

הזאב: זו היתה הברקה. הזאב הוא לא כלי נגינה; הוא צליל. אז למי מתקשרים? לאבי האמביינט והמוזרות הסינתטית, בריאן אינו.

החתול: וברגע ה"איך הם השיגו אותו?" הגדול ביותר של האלבום, הם שכנעו את הכנר ואגדת הג'אז הצרפתי סטפן גרפיאלי לנגן את החתול הערמומי.

המספר: הם היו צריכים קול שיהיה גם מקסים וגם קצת מופרע. הם מצאו את האיש המושלם: ויויאן סטאנשל מלהקת בונזו דוג דו דה באנד. כן, זה שנתן את הקריינות שלו לפני כן בתקליט TUBULAR BELLS של מייק אולדפילד.

תוסיפו לזה את כריס ספדינג בגיטרה וג'ון הייסמן על כלי הקשה, והזמרת ג'ולי טיפט (דריסקול), ואת איש TEN YEARS AFTER - הלא הוא הגיטריסט אלווין לי, וגם את ביל ברופורד המתופף וקיבלתם אולפן שהיה קרוב באופן מסוכן להתפוצץ מרוב כישרון טהור.

ההקלטות נערכו באולפני טריידנט בלונדון. האווירה לא היתה כמו בהקלטה קלאסית נוקשה. זו היתה, לפי כל הדיווחים, מסיבה. לנקסטר ולאמלי תפקדו כמנהלי הקרקס. היתה להם הפרטיטורה של פרוקופייב, אבל הם השתמשו בה כמפה ולא כספר חוקים. הם היו מצביעים על מוזיקאי ונותנים לו נעימה.

כפי שאמר (לכאורה) אחד המפיקים: "זו היתה אנרכיה מוזיקלית, אבל במובן הטוב ביותר של המילה. היית רואה את פיל קולינס וביל ברופורד בקרב תופים כדי לראות מי יכול להישמע הכי דומה ל'יריית רובה ציידים'. זה היה מבריק!"

הסשנים היו כוורת של יצירתיות. פיל קולינס ופרסי ג'ונס, בדיוק באותו זמן, הקימו את מפלצת הג'אז-פיוז'ן BRAND X יחד עם לאמלי. האלבום הזה היה בעצם מגרש המשחקים שלהם. אפשר לשמוע את ההתחלות של הסאונד של הלהקה הזו – מהיר, מורכב ופ'אנקי.

גארי מור, שהיה חדש בסצנת לונדון, הפך את "נעימת פטר" לשלו, והפך את המנגינה הפשוטה לסולו גיטרה מרקיע שחקים ואפי. אבל הרגעים המוזרים ביותר הגיעו מבריאן אינו. "הזאב הוא לא כלי נגינה; הוא נוכחות", התלוצץ מקורב לסשנים. "אינו נעל את עצמו עם סינטיסייזר ה-VCS3 שלו ובעצם 'גידל' את הזאב מחשמל טהור. זה היה מפחיד ומגניב לחלוטין".

ואז היה סטפן גרפיאלי. אייקון הג'אז בן ה-67 היה בחדר מלא ברוקרים צעירים וארוכי שיער. לפי הדיווחים, הוא הקשיב ל"נעימת החתול" פעם אחת, חייך, ואז הקליט את תפקיד הכינור החלקלק והמגרגר שלו בטייק אחד או שניים מושלמים, והשאיר את כוכבי הפרוג-רוק פעורי פה. גרפיאלי לא ניגן באותה שנה רק בתקליט רוק זה - הוא גם ניסה להקליט סולו כינור בשיר WISH YOU WERE, בהקלטה של פינק פלויד. בסוף הוחלט להשאיר את הסולו שלו במחסנים, עד שיצא לאור שנים רבות לאחר מכן.

כשהאלבום הגיע למדפים ב-1975, עם העטיפה האייקונית הירוקה שלו, העולם לא ידע מה לחשוב עליו. חובבי רוק קנו אותו בגלל השמות. חובבי מוזיקה קלאסית הסתקרנו. ילדים... כנראה קצת נבהלו.

טוב, זה לא אלבום מושלם. הוא מבולגן בטעם טוב, הוא מוגזם אבל זו הסיבה שהוא גם קלאסיקה. זוהי קפסולת זמן של רגע שבו מוזיקאי רוק היו כל כך בטוחים בעצמם,יצירתיים אבל גם מפרגנים. ביחד, הם האמינו שהם יכולים לעשות הכל – אפילו לשחק במגרש הביתי של מלחין רוסי ולעשות בו כשלהם.

הם לא רק תפסו את הזאב; הם תפסו ברק בבקבוק. זו אכן יצירה חד פעמית אמיתית.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים