רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-13 בפברואר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-13 בפברואר (13.2) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"בעבר, ברוס (ספרינגסטין) ואני נהגנו ללכת להופעות אחד של השני, אך אני חושב שפנינו לכיוונים שונים. לדעתי הוא מרבה במילים ועושה זאת מצוין. אני, לעומת זאת, מעדיף להשתמש בכמה שפחות מילים, כי אני חסיד של יעילות. הוא גם לקח את ההופעה לקצה; הוא חי כדי להופיע. אני לא חושב שהמוסיקה של ברוס השפיעה עליי כמוסיקאי, אבל אני אוהב את הטוהר שלו ומעריץ את הרוח הזו. כלומר, הוא חי את חלום הרוק'נ'רול. אצלו הרוק הוא כמו דת, והרוק'נ'רול הוא גבורה. הוא הוכיח את זה, הוא המהות של זה.

הביטלס הם השפעה עיקרית עליי. הדבר המרכזי שתפס אותי הוא העובדה שהם ניגנו בכלים שלהם. זה הפך אותם למוסיקאים לגיטימיים מלכתחילה, בניגוד להרבה כוכבי פופ שהיו זמרים בלבד. הם כתבו את השירים, את המילים, עשו את העיבודים ושרו את ההרמוניות בעצמם. עבורי, הם היו להקת הרוק'נ'רול שעברה את ההתפתחות המשמעותית ביותר מבין כל הלהקות ששמעתי – לפניהם או אחריהם. זה היה כמעט כמו להביט אל תוך נשמתם; בכל פעם שיצא תקליט, הייתה בו התקדמות מדהימה" (בילי ג'ואל, בשנת 1986)

ב-13 בפברואר בשנת 1950 נולד פיטר גבריאל (ממש יום אחד אחרי שחברו לשעבר בלהקת ג'נסיס, סטיב האקט, חגג יום הולדת באותו גיל).

התינוק הזה, שנולד במחוז סארי המנומנם, לא תכנן להישאר ילד טוב אנגליה לאורך זמן. הוא גדל להיות האיש ששינה את פני המוזיקה המודרנית, והוא עשה זאת עם המון סטייל, תחפושות מוזרות וטכנולוגיה שגרמה למחשבים של אותה תקופה להזיע.

כבר בצעירותו הוא הנהיג את להקת ג'נסיס, שם הוא הציג לעולם הופעות שכללו ראשים של שועלים, שמלות אדומות ותחפושות של פרחים ענקיים. הקהל לא ידע אם הוא נמצא בהופעת רוק או במופע תיאטרון של משוגעים, אבל כולם היו מרותקים. בשנת 1975, כשהוא הרגיש שהלהקה הופכת למכונה גדולה מדי (ושחברי הלהקה האחרים לא מוכנים להתגמש עם רצונו לעשות פרויקטים אחרים או עם הצורך שלו להיות עם משפחתו בשעת צרה), הוא פשוט קם ועזב. הצעד הזה הוביל בהמשך ליצירת התקליט הסולו הראשון שלו, שבו נכלל השיר המכונן SOLSBURY HILL, שעסק בתחושותיו לגבי העזיבה של הלהקה. פיטר גבריאל סיפר על השיר: "זה עניין של להיות מוכן לאבד את מה שיש לך בשביל מה שאתה עשוי לקבל, או את מה שאתה בשביל מה שאתה עשוי להיות. זה עניין של לשחרר".

בשנות השמונים, פיטר גבריאל כבר לא היה רק מוזיקאי, הוא הפך לאייקון של MTV. התקליט SO שיצא בשנת 1986 שבר את כל המצעדים. השיר SLEDGEHAMMER הפך לקליפ המשודר ביותר בתולדות התחנה, עם טכניקת STOP MOTION מטורפת שדרשה ממנו גם לשכב מתחת ללוח זכוכית במשך 16 שעות בזמן שפירות וירקות רקדו סביבו. לפי SONGFACTS, השיר נכתב בהשראת מוזיקת SOUL של שנות השישים אותה גבריאל העריץ. השיר היה עמוס במטאפורות מיניות של מכונות ופטישים, מה שהוסיף לקסם השובבי שלו.

פיטר גבריאל לא עצר רק במוזיקת פופ. הוא הקים את פסטיבל WOMAD כדי להביא מוזיקת עולם לכל אוזן (כשבשנת 1982 הוא נתקל בקשיים כלכליים עם זה ולהקת ג'נסיס התנדבה לחלץ אותו מהצרה עם הופעת איחוד אחת), והקים את אולפני REAL WORLD שהפכו למקדש של סאונד. הוא תמיד חיפש את הדבר הבא, בין אם זה להשתיל שבבים במחשב או להילחם למען זכויות אדם עם השיר BIKO, שנכתב על הפעיל הדרום אפריקאי, סטיב ביקו. השיר הזה הפך לאחד משירי המחאה החזקים יותר שנכתבו אי פעם, והוא גרם לאנשים בכל העולם להבין מה קורה בצד השני של כדור הארץ.

הקריירה שלו הייתה רצף של ניסויים מוצלחים, מהתיאטרליות והגשת השירים שלו בג'נסיס, דרך השימוש המוקדם בסימפולים של FAIRLIGHT ועד לפסקולים מהפנטים לסרטים. הוא תמיד ידע לשלב בין מלודיות קליטות לבין טקסטים עמוקים שגרמו למאזינים לחשוב בזמן שהם רוקדים. הוא לא היה רק זמר, הוא היה ארכיטקט של צלילים שבנה עולמות שלמים בתוך אלבום אחד.

הנה רשמים על פיטר גבריאל, מודל 1973. כך נכתב אז בעיתון NME: "כשאתה פוגש את פיטר גבריאל מחוץ לבמה, קשה בהתחלה לקשר בין הדמות שרואים בהופעה לבין האדם שאיתו אתה מדבר. הוא מדבר ברכות, וסגנון דיבורו נעדר את המבנה המאורגן של אותם מונולוגים ידועים מהבמה. מוחו נוטה לשוטט, והוא משתמש במילים ערמומיות כדי 'לעשות קציצות' מהשאלה ששאלת מלכתחילה; הוא ינסה לחקור מעבר לה, ולבסוף ינטרל אותה בתשובה לא רלוונטית וסרקסטית. לגבריאל יש הרבה מה לומר, אבל הוא אומר את זה בתנאים שלו.

כשנפגשנו בדירתו בלונדון בשבוע שעבר, הוא ציין לראשונה כי טרם ההכרה שלה זכתה הלהקה לאחרונה, חברי 'ג'נסיס' היו קרובים לנטוש את הספינה. 'הפסדנו כסף במהירות ולא היה אפשר להמשיך כך עוד זמן רב', הוא אומר. המצב הזה, לעומת זאת, לא העיד על חוסר אמונה במוזיקה, שכן גבריאל הוסיף: 'אני כן חושב שהלהקה השתפרה בשנה האחרונה, וכשאפסיק להאמין בזה – אלך לעשות משהו אחר'.

אז מהו בדיוק מוקד המשיכה של ג'נסיס כעת? 'אני חושב שאנחנו להקה מסוג 'פנטזיה', שיכולה ליצור מצבים שהקהל יכול להתחבר אליהם. כרגע אנחנו מודעים לפנטזיה יותר מהקהל עצמו, ולכן אני מקווה שנרחיב את הצד הוויזואלי כך שהם לא יוכלו להתחמק מזה'.

לאיזה סוג של קהל הם מנגנים? תשובה מהירה: 'כל מיני סוגים, החל מנערים צעירים מאוד ועד אנשים בגיל העמידה. אנחנו אוהבים להופיע בפני אנשים שאוהבים אותנו'. השיר GET 'EM OUT BY FRIDAY מתוך האלבום FOXTROT, נכתב בעקבות סרט תיעודי בטלוויזיה על הדיור באילינגטון, מודיע לי גבריאל. האם הוא נוטה להמחיז יתר על המידה את המצבים? שאלתי. 'אני לא חושב כך. יש רגש במילים אבל הן לא רגשניות. אם אתה אומר שהדמויות בשיר הן קריקטורות, זה די הוגן. כל מי שאתה קורא עליו בעיתונים מקוטלג; עיתונאים תמיד מנסים להדביק תוויות לכל דבר'.

שאלתי אותו: 'איך אתה רואה את עצמך? כמוזר ומפחיד, או כילד הידידותי שגר בשכנות?'. 'על הבמה אולי אני מפחיד, אבל לא מחוץ לבמה. המראה שלי עוזר להקצין תגובות של אנשים. יש אנשים שיגיבו בשלילה לכל דבר, ואחרים יחשבו שמדובר בילד מסכן שעבר תאונת דרכים והוציאו לו את המוח... יש כאלה שחושבים שזו פעולה נהדרת של מודעות עצמית שנועדה למשוך תשומת לב. לא אכפת לי, אני פשוט יושב בתוך הגוף ומתבונן – והתגובות מאוד מעניינות. לא מצאתי שזה מפריע לתקשורת שלי'.

אז המראה החיצוני אינו בעיה. אבל למה גבריאל מגלח את מרכז ראשו? 'רשימת התשובות שלי הולכת ככה: כדי להימנע מאנשים שאני לא רוצה לפגוש; כגימיק זול להרוויח יותר כסף; וכדי שאוכל לחפוף את הכינים כשהן חוצות משמאל לימין כל לילה בשעה שש... אדם רוחני אמר לי פעם שאני 'מוהיקני מודרני', ובחור ממקדש רדא-קרישנה ניגש אליי ברכבת התחתית ואמר לי שאני בחצי הדרך להגשמת הרוחניות. בסך הכל, כולנו מעוניינים בשואו ויזואלי כלשהו. אני בעיקר עשיתי את שלי ואף אחד לא התלונן יותר מדי'.

האם חיכוך עוזר לשמור על ג'נסיס חיה, בריאה ויצירתית? 'אני אף פעם לא בטוח לגבי זה. בטח שיש קונפליקט כשיש לך מספר אנשים בעלי רצון חזק. אבל אני מעדיף לעבוד עם אנשים בעלי רצון חזק מאשר עם אנשים חלשי-אופי. אני חושב שאנחנו להקה יוצאת דופן בכך שאף אחד לא שולט עלינו. אנחנו הלהקה השיתופית היחידה שאני מכיר. לכולם יש מקום להביע דעה. טעמים מוזיקליים שונים הם דבר טוב כי הכל מוטל בספק כל הזמן, ואני חושב שגם החיכוך בלהקה עובד לטובתנו במידה מסוימת. אנחנו טובים יותר בהימנעות מאותו סוג של רמיסה רגשית שהייתה קיימת אצלנו בעבר'..."

להקת גונג מכה בגונג אחר לגמרי! ב-13 בפברואר בשנת 1976 יצא אלבום חדש ללהקת גונג ושמו SHAMAL.

דמיינו את המצב הבא: אתם בשיא ההצלחה, הקהל מהופנט מהמיתולוגיה שבניתם על פיות מעופפות וקומקומים מעופפים, ואז ביום בהיר אחד המנהיג הכריזמטי שלכם פשוט בורח מהבמה ונעלם לתוך היער. זה מה שקרה ללהקת גונג, ובאופן מפתיע, זה לא עצר את החברים מלנפק את אחד הפרויקטים המרתקים יותר של עולם הפרוג באמצע הסבנטיז. זו הייתה הפעם הראשונה שבה המייסד והרוח החיה מאחורי ההרכב, דייויד אלן, לא נראה בסביבה, אבל התוצאה הסופית התגלתה כמרשימה ביותר וסימנה עידן חדש ונועז עבור הקבוצה.

באותה תקופה תוססת של אמצע שנות השבעים, החלו לצוץ תקליטי פיוז'ן, אותו שילוב מתוחכם בין ג'אז לרוק, כפטריות אחרי הגשם. השוק הוצף במוזיקאים שניסו להוכיח מי מנגן מהר יותר ומורכב יותר, וחלק מהתקליטים היו מצוינים בעוד שאחרים סבלו מבעיות קשות של עודף טכניקה על חשבון רגש. הרבה הרכבי פיוז'ן שכחו שהמוזיקה צריכה להיות טובה במעטפת הכוללת שלה, לפני שכל חבר להקה אמור להשתולל באופן וירטואוזי וחסר נשמה על כלי הנגינה שלו.

בתקליט הזה של גונג, שהושפע בבירור מזרם הפיוז'ן המרענן, הקהל קיבל עבודת אנסמבל של נגנים מעולים שיכלו לקחת בסיבוב הרבה נגני הרכבי פיוז'ן מהתקופה ההיא, אלו שהרבו ללהטט עד כדי חנק ושעמום הקהל בהתאם. התיאטרליות הקוסמית והסיפורים על דמויות דמיוניות שאיפיינו את דייויד אלן פינו את מקומם לגישה מוזיקלית נטו. המעבר הזה לא גרם להחלשה בכוחה של הלהקה, אלא להפך, הוא זיקק את היכולות הטכניות שלה לכדי פנינה מוזיקלית. התקליט הוקלט בנובמבר 1975 והופק על ידי דמות מרכזית בעולם הרוק: ניק מייסון, המתופף של להקת פינק פלויד, שהביא איתו את הניסיון והאוזן הרגישה שלו כדי לעזור ללהקה למצוא את הסאונד החדש שלה.

כדי להבין איך הגיעו חברי GONG לתוצאה הזו, צריך לראות מה עבר עליהם באותה שנה מטלטלת של 1975. הכל התחיל כשגיטריסט הלהקה, סטיב הילאג', סיים בינואר 1975 את עבודת הקלטת תקליט הסולו הראשון שלו, FISH RISING, שבו ניגנו רוב חברי הלהקה. חודש לאחר מכן הצטרף ללהקה המתופף בריאן דייויסון, שהביא איתו ניסיון מהלהקות THE NICE ו-REFUGEE.

אבל המתח הפנימי לא איחר לבוא. במרץ 1975, במהלך החזרות לסיבוב ההופעות, הפך הקלידן טים בלייק לאדם היחיד שאי פעם התבקש לעזוב את גונג. טים עזב את הלהקה והסביר את התחושות שלו בכנות: "חשבתי שהתקליט שעשינו, YOU, מכיל את המוזיקה הטובה ביותר שיכלה להיות מלהקת גונג. כל כך רציתי שזה ימשיך כך, שהתפרקתי אישית והתנהגותי הפכה בלתי נסבלת כלפי אחרים בלהקה".

אבל הדרמה האמיתית התרחשה באפריל 1975, באמצע סיבוב הופעות, כשדייויד אלן עצמו החליט שזהו זה. האירוע הבלתי נשכח הזה קרה באולם TOWN HALL שבצ'לטנהאם, אנגליה. דייויד אלן תיאר את הרגעים ההזויים הללו בספרו במילים מצמררות: "כשהיינו במכונית המסחרית, הבנתי שאני חייב להסביר לשאר את עצמי. אבל כיצד? סטיב היה עתיר חמלה ומודאג למצבי אבל כשניסיתי להסביר להם, מצאתי את עצמי חסר מילים, מוצף ברגשות ובדמעות. צנחתי לתוך דכאון עמוק. באותו זמן הורידה הלהקה ממני את המטען המוזיקלי, אבל אם אני כבר לא תורם כלום, אז מדוע אני בכלל שם? זה היה נראה בלתי אפשרי לשתף אותם באי הרלוונטיות שלי ללהקה, מאחר והם התחשבו בי. זה היה נראה ככפיות טובה מצדי.

הם התחשבו בי גם כשערכנו בדיקת כלים לקראת ההופעה והם ניגנו איתי על הבמה את מעט הקטעים שנותרו לי לנגן איתם. הלכתי להסתובב בעיר ולא הצלחתי לנער ממני את תחושת הערפל שנחתה עלי. מאחורי הקלעים חשתי בחוסר חשק תהומי להחליף לבגדי ההופעה שלי. בלומדידו ראה את מצבי וניסה לעזור לי עם הנחת מקטרת גראס מולי. ישבתי והבטתי בזה ללא תחושה. העשב הוא דבר טריקי - שם נוצרה גונג ועם זה היא גם תיעלם. אז, כנראה מתוך הרגל, לקחתי את המקטרת ועישנתי אותה. אז חזרה אליי האנרגיה, התלבשתי והייתי מוכן.

כל חברי הלהקה עלו לפניי לבמה וניגנו ואז נאלצתי לחכות לרגע בו אעלה לבמה. כשהרגע הגיע, מדדתי באופן נפשי את המרחק שיש לי לצעוד מאחורי הבמה אל המיקרופון. באתי לצאת מחדר ההלבשה אל הבמה אל נדחפתי לאחור. מבלי להבין מה קרה לי, ניסיתי שוב לצאת מהחדר ושוב הופלתי לאחור. זה היה רגע מפחיד ומטורף ותחושת התיסכול קיננה בי. ניסיתי פעם שלישית ושוב נפלתי לאחור. היה מין כוח בלתי נראה שחסם אותי. הלב שלי צנח והנפש שלי התרסקה. הבטתי מסביבי בפניקה מוחלטת. שמתי לב שיש דלת נוספת בצד השני של החדר. רצתי אליה אבל היא הייתה נעולה. המפתח היה בה, אז סובבתי אותו, פתחתי את הדלת ונסתי על נפשי. רצתי במהירות רבה. רצתי למען חיי. רצתי בשביל לשרוד. לפתע עצרתי. הבטתי לעבר בניין האולם, כשעכשיו אני נמצא אי שם בחוץ בין עצים. הייתי בטוח כרגע. המשכתי ללכת דרך הגן ולכיוון הכביש. להקת גונג נעלמה ממני.

תזרים של הופעות עבר הבזיק מולי בשידור חוזר. היה גשום והנה אני בבגדי ההופעה שלי. פחדתי ששוטרים יעצרו אותי. התחבאתי מאחורי השיחים הרטובים. אולי הייתי האנס שגרם לטרור באותה שכונה? אולי בגלל זה אנשים הביטו בי בפחד תהומי. התחלתי לרעוד והבנתי אז שאני רטוב לגמרי. פשוט רציתי להגיע כבר הביתה. יצאתי מהשיחים, הרמתי את אגודלי לתפיסת טרמפ ומכונית עצרה לידי. בכוחותיי האחרונים אמרתי שאני צריך להגיע לוויטני.

הם הביאו אותי לביתי מבלי שהוצאתי מילה נוספת. רצתי מיד פנימה ונשכבתי במיטתי. לאחר מכן הגיעה גילי ואמרתי לה בתרועת ניצחון שעזבתי את להקת גונג. "אבל איך אנחנו נחיה?", היא שאלה בדאגה. 'אל תדאגי', עניתי לה. 'אין לי מושג כיצד, אבל זה יקרה כי אני עכשיו חופשי לגמרי'. הצחוק שיצא ממני באותו רגע נשמע צחוק של טירוף. חשתי אושר כמותו לא חוויתי מזה המון זמן. שעה לאחר מכן חזרה כל הלהקה ובלומדידו התיישב לצדי. אמרתי לו שפרשתי והוא ניסה לשכנע אותי אחרת. לא היה לו סיכוי. ההחלטה שלי הייתה ברורה כשמש. ידעתי שגונג תוכל להמשיך בלעדיי. בלילה חלמתי שאני קבצן מרוט בצד הדרך שהעולם עובר לצדו".

למרות העזיבה הדרמטית, המכונה המשיכה לעבוד. תקליט הסולו של סטיב הילאג', FISH RISING, יצא באפריל 1975 ונתפס בעיני מעריצים רבים כתחליף זמני לתקליט של גונג. באותה תקופה חלו שינויים פרסונליים מרתקים: הקלידן דייב סטיוארט מלהקת HATFIELD AND THE NORTH הצטרף לכמה הופעות, ואחריו הגיע פטריס למויין. המתופף האייקוני פייר מורלן חזר להרכב באוגוסט 1975, ואליו הצטרפה נגנית כלי ההקשה המוכשרת מירל באואר, בספטמבר. העבודה על SHAMAL החלה באוקטובר, אך סטיב הילאג' כבר תכנן את צעדיו הבאים מחוץ ללהקה. לכן, הוא הופיע בתקליט הזה רק כנגן אורח בשני קטעים, מה שאיפשר לשאר חברי הלהקה לקחת את המושכות ולהוביל את הסאונד למקומות חדשים לגמרי.

התקליט נפתח בקטע המהפנט WINGFUL OF EYES, שזורק את המאזינים ישר לאווירה יבשה ומדברית. אפשר לשמוע שם חלילים מדבריים וקולות של כלי הקשה ופעמונים שגורמים ממש לדמיין שיירה של גמלים צועדת בחולות. השיר עוסק בתחושת הריחוף וההתבוננות הפנימית, והוא משמש כגשר מושלם בין העבר הפסיכדלי של הלהקה לעתיד המלוטש שלה.

הקטע השני, CHANDRA, נכתב על ידי פאטריס למויין והוא יצירה מורכבת מחד אך קליטה ביותר מאידך. ניתן להרגיש בו את השפעות זרם הקאנטרברי הידוע, המקום ממנו צמחה גונג במקור. צד א' מסתיים עם BOOMBOOJI, שנפתח בצליל רוחות מצמרר ועובר לנגינה בסגנון יפני מסורתי. השימוש בחלילי במבוק בקטע הזה נועד ליצור חוויה מדיטטיבית שנועדה להקשבה מרוכזת, מעין תוסף דלק למוח שמעשיר את הדמיון. הצד השני של התקליט לא נופל ברמתו. הקטע CAT IN CLERK'S SHOWS הוא מפגן פיוז'ן דליקטס אמיתי, וממנו הטיסה ממשיכה עם MANDRAKE וקטע הנושא שחותם את היצירה. מדהים לחשוב שההרכב הספציפי הזה יצר רק תקליט אחד כזה ביחד.

התקשורת העולמית לא נשארה אדישה. בעיתון NEWS PILOT מקליפורניה נכתב: "אם אתם בעניין של יצירות פרוגרסיביות בסגנון ג'נטל ג'יאנט וקאמל ורוצים לקחת את זה צעד אחד קדימה, אז הנה הלהקה להאזין לה. גונג היא אחת מלהקות המחתרת הצרפתיות המצטיינות. אחרי כמה האזנות אתם באמת תאמינו שזה נכס משתלם ביותר באוסף התקליטים שלכם. אתה יכול להיות כל כך עטוף בדמיון מעוות שאולי לא תפסיק להבין שהנה כמה הנגנים הפרוגרסיביים הטובים ביותר אי פעם. המוזיקה עשויה להשתנות מג'אמינג אינטנסיבי לקסם של חלילי במבוק ותעלולי קסילופון. למרות שהפופולריות של גונג לא טמונה ברוק, השימוש בגיטריסט סטיב הילאג' (לא חבר רגיל בלהקה) משפיע בצורה חשמלית חדה. הוא מוזיקאי אולפן שיודע בדיוק איך לטעום קטע כמו WINGFUL OF EYES עם התקפת ברק. זה הופך להיות ברור שהצד החזק של גונג הוא גיוון. מגוון הכלים והעיבודים הקשורים יחדיו על ידי משהו יותר מוזר ממוזיקה שמתקדמת בעצמה. גונג לא רק ירחיבו את האופקים המוזיקליים שלכם אלא גם את דעתכם".

גם עיתון ה-TIMES מאינדיאנה החמיא לשינוי: "לגונג, אחת מלהקות הרוק המתקדמות ביותר בבריטניה, יש סאונד חדש ומלודי להציע כאן. ללא השירותים המלאים של סטיב הילאג' (שמבצע פה רק שתי מנגינות) הגונג החדשה יותר מוזיקלית, פחות מרווחת, וניתן להאזנה לאין שיעור. למרות שהסאונד החדש הוא הכל מלבד קונבנציונלי, הוא הרבה יותר מלודי ומעניין".

תקליטון אליפות בשדה של תות! ב-13 בפברואר בשנת 1967 יצא אחד הסינגלים החשובים יותר בעולם המוזיקה המערבית. אני מדבר על התקליטון של הביטלס עם השירים STRAWBERRY FIELDS FOREVER ו- PENNY LANE.

העולם קיבל מתנה מוזיקלית ששינתה את פני הפופ לנצח, כאשר יצא אחד הסינגלים המשמעותיים ביותר בהיסטוריה. התקליטון של ארבעת המופלאים מליברפול הציג לעולם את STRAWBERRY FIELDS FOREVER ואת PENNY LANE, שני שירים שהיוו הצצה נוסטלגית ופסיכדלית לילדותם של חברי הלהקה. באותם ימים, המוזיקה עברה טרנספורמציה של ממש, והתקליטון הזה היה החץ הראשון שנורה לעבר העתיד.

ג'ון לנון חזר בזיכרונו אל STRAWBERRY FIELD, שהיה במקור בית יתומים של צבא הישע בליברפול, מקום שבו נהג לשחק בילדותו. המקום הזה הפיק עבורו זיכרונות נעימים שהפכו להשראה המרכזית ליצירה. דודתו של ג'ון, מימי, ממש לא חיבבה את העובדה שהאחיין שלה מסתובב שם. היא חששה שהילדים בבית היתומים יוליכו אותו שולל ויוציאו אותו לתרבות רעה. אבל בכל פעם שמימי ניסתה להניא אותו מללכת לשם, הוא היה עונה לה בחוצפה חיננית: מה הם הולכים לעשות, לתלות אותי? המשפט הזה הפך ברבות הימים לשורה האייקונית NOTHING TO GET HUNG ABOUT.

לנון עצמו סיפר על כך בראיון למגזין פלייבוי בשנת 1980: "סטרוברי פילדס הוא מקום אמיתי. אחרי שהפסקתי לגור בפני ליין, עברתי לגור עם דודה שלי שגרה בפרברים בבית דו קומתי נחמד עם גינה קטנה ורופאים ועורכי דין ודומיהם שגרו מסביב... לא הסיפור העני והמסכן בביטלס העניים. השורה השנייה בשיר אומרת, 'אף אחד לדעתי לא נמצא בעץ שלי'. ובכן, מה שניסיתי לומר בשורה הזו הוא, 'אף אחד לא נראה מגניב כמוני, לכן אני חייב להיות משוגע או גאון'..."

לנון כתב את השיר בזמן שהיה בספרד לרגל צילומי הסרט HOW I WON THE WAR. השיר היה הראשון שהוקלט עבור מה שעתיד היה להיות התקליט הבא של הלהקה. תהליך ההקלטה היה מורכב להפליא וכלל שתי גרסאות שונות לחלוטין. ג'ון אהב את ההתחלה של הגרסה המוקדמת ואת הסוף של הגרסה המאוחרת והכבדה יותר. הטכנאי ג'ף אמריק והמפיק ג'ורג' מרטין נאלצו לבצע קסמים טכנולוגיים, לשנות את המהירויות של שני הסלילים ולחבר אותם יחד, מה שיצר את האווירה החלומית והייחודית לשיר.

בצד השני של התקליטון ניצב PENNY LANE של פול מקרטני, שהיה תשובה אופטימית וצבעונית לזיכרונות של ג'ון. פול תיאר שם תחנת אוטובוס, מספרה ובנקאי בדרך שהפכה רחוב רגיל בליברפול למקום עלייה לרגל. פול הושפע מאוד מהאלבום PET SOUNDS של הביץ' בויז ורצה ליצור סאונד נקי וחדש. אחד הפרטים המרתקים בשיר הוא השימוש בחצוצרת פיקולו. פול ראה את המוזיקאי דייוויד מייסון מנגן בתוכנית של ה-BBC את הקונצ'רטו הברנדנבורגי השני של באך, והחליט שזה בדיוק מה שהשיר צריך. מייסון הובא לאולפן וניגן את הסולו המפורסם בטייק אחד מושלם.

ביום שבו יצא התקליטון לחנויות, חברי הלהקה בכלל היו עסוקים באולפן בעבודה על סרג'נט פפר. באותו יום הם הקליטו את השיר שכתב ג'ורג' האריסון, ONLY A NORTHERN SONG. השיר הזה לא זכה לכבוד רב משאר חברי הלהקה ומהמפיק ג'ורג' מרטין, שחשב שהוא לא מספיק טוב לתקליט החדש. ג'ורג' כתב את השיר כביקורת צינית על חברת ההוצאה לאור שלהם NORTHERN SONGS, שבה הוא הרגיש מקופח מבחינה כלכלית ואמנותית. בסופו של דבר השיר נדחק הצידה והופיע רק מאוחר יותר בפסקול של YELLOW SUBMARINE.

התקליטון הזה נחשב בעיני רבים (כמוני) לפסגת היצירה של הפופ, אך באופן מפתיע הוא הגיע רק למקום השני במצעד הבריטי. מי שחסם את הביטלס מהפסגה היה אנגלברט המפרדינק עם השיר RELEASE ME. העיתונות של אותה תקופה חגגה על האירוע וטענה שהביטלס איבדו את הקסם שלהם, אך ההיסטוריה הוכיחה אחרת לגמרי. הסיבה לכך שהשיר לא הגיע למקום הראשון הייתה החלטה טכנית של המצעד לספור את המכירות של שני השירים בנפרד במקום כסינגל אחד, מה שפיצל את כוח הקנייה של המעריצים.

במהלך ההקלטות נעשה שימוש פורץ דרך בכלי שנקרא מלוטרון. זה היה אב-טיפוס של סמפלר מודרני, שעבד על בסיס סלילי טייפים שהשמיעו דגימות של כלים שונים. פול היה זה שניגן את פתיחת החלילים המפורסמת בסטרוברי פילדס על הכלי הזה, מה שהוסיף נופך של מסתורין לכל היצירה.

וכל המידע המרתק הזה, יחד עם ניתוחים מעמיקים וסיפורים נדירים מאחורי הקלעים, מופיע בספר המקיף והיחיד על הלהקה שאתם חייבים לעצמכם - "ביטלמאניה!". הספר הזה שכתבתי לוקח את הקוראים למסע בעקבות הביטלס - כולל המון פרטי מידע מדוייקים שאני חושף בו לראשונה מאז שהם קרו באמת בימים ההם.

ב-13 בפברואר בשנת 1970 יצא באנגליה אלבום הבכורה של רוד סטיוארט כסולן. באנגליה הוא נקרא AN OLD RAINCOAT WON'T EVER LET YOU DOWN. בארה"ב זה יצא דווקא בשם THE ROD STEWART ALBUM.

הסיפור של התקליט הזה התחיל בכלל בלחץ דם גבוה של מנהלים בכירים. בשנת 1969, לו רייזנר, שהיה מנכ"ל חברת התקליטים MERCURY, הרגיש שהסבלנות שלו פוקעת. עברו תשעה חודשים ארוכים מאז שחתם עם רוד סטיוארט על חוזה סולו, והאולפן נשאר ריק מהקלטות. סטיוארט כבר שלשל לכיסו מקדמה נאה של 1,000 ליש"ט – הון עתק במונחים של אותם ימים, במיוחד עבור זמר שעוד לא הוכיח את עצמו לבד.

המתח בין השניים רק הלך והסלים. סטיוארט, בחוצפה בריטית טיפוסית, התלונן מיד אחרי החתימה שהכסף לא מספיק לו. הוא גם לא ממש שש לעזוב את החיבוק החמים של הלהקה של ג'ף בק. השמן למדורה נשפך כשפיטר גרנט, המנהל הקשוח של להקת לד זפלין, לחש על אוזנו של סטיוארט שהוא היה יכול לסדר לו חוזה הרבה יותר שמן בחברת התקליטים ATLANTIC. רייזנר נאלץ להפעיל את כל כישורי השכנוע שלו על נשיא החברה, אירווינג גרין, כדי להוציא עוד מזומנים ולשמור את סטיוארט אצלם. מנגד, סטיוארט הציג גרסה אבירית יותר לסיפור וטען שהעיכוב נבע בכלל מנאמנות לג'ף בק, המעסיק שלו באותם ימים, כי הוא פשוט לא רצה לפגוע בו עם תקליט סולו מתחרה.

בסופו של דבר, ההקלטות יצאו לדרך עוד לפני שסבב ההופעות האחרון של ג'ף בק הסתיים. הסשנים התקיימו באולפני LANSDOWNE ובאולפני OLYMPIC, והם נמשכו שבוע וחצי בלבד. הסיבה למהירות לא הייתה רק השראה מתפרצת, אלא חסכנות מחושבת: סטיוארט ידע שכל דקה יקרה באולפן תקוזז בסופו של דבר מהתמלוגים שלו, והוא לא התכוון לבזבז אגורה מיותרת.

הנבחרת שסטיוארט אסף סביבו הייתה מרשימה:

רון ווד: החבר הנאמן מלהקת ג'ף בק, שהביא את הגיטרה והבס.

איאן מקלייגן: הקלידן של להקת SMALL FACES.

מיקי וולר: המתופף שניגן בעבר עם ג'ף בק והיה חבר בלהקת STEAMHAMMER.

מרטין קוויטנטון: הגיטריסט של STEAMHAMMER, שסטיוארט צד בביצוע חי והתלהב ממנו.

והתוצאה הייתה תקליט בוסרי, מחוספס ופשוט, וזה בדיוק מה שהפך אותו לקסום כל כך.

התקליט נפתח בסערה עם קאבר לשיר STREET FIGHTING MAN של הרולינג סטונס. סטיוארט בחר לבצע את השיר כי הוא הרגיש שבגרסה המקורית של מיק ג'אגר קשה להבין את המילים, והוא רצה שהקהל באמת יקשיב לטקסט. הביצוע כלל הומאז' מכוון ללהקת ג'ף בק ואפילו ציטוט מוזיקלי מהפסנתר של ניקי הופקינס בשיר WE LOVE YOU של הסטונס.

השיר השני, MAN OF CONSTANT SORROW, הוא שיר עממי אמריקני ותיק. בוב דילן הקליט אותו כבר ב-1962, אבל סטיוארט העניק לו אווירה אינטימית כשהוא מנגן בעצמו בגיטרה אקוסטית. השיר השלישי, BLIND PRAYER, לקח את המאזינים למחוזות עצובים במיוחד עם סיפור על ילד שהתייתם מהוריו בגיל חמש והתעוור בגיל עשר.

את צד א' חתם השיר המרגש HANDBAGS AND GLADRAGS. השיר נכתב על ידי מייק ד'אבו, שהיה הסולן של להקת מנפרד מאן. ד'אבו עצמו ניגן בפסנתר ועיבד את הגרסה של רוד. השיר נכתב על נערה מתבגרת שמחפשת משמעות מעבר לאופנה חולפת וצביעות חברתית. למרות שהשיר הוקלט בעבר על ידי כריס פארלו, הביצוע של סטיוארט נחשב לאחד היפים בקריירה שלו, למרות שד'אבו התעצבן בזמנו על כך שסטיוארט הרשה לעצמו לשנות פה ושם את המילים המקוריות. ד'אבו גם לא ממש התרשם מהקול הצרוד מדי, לטעמו, של הזמר שמולו.

צד ב' נפתח עם שיר הנושא AN OLD RAINCOAT WON'T EVER LET YOU DOWN. מדובר בקטע רוק קצבי שמנבא את הסאונד שסטיוארט יאמץ מאוחר יותר בלהקת THE FACES. במהלך ההקלטה סטיוארט רצה לשלב שתי גיטרות בס, אבל זה לא קרה בסוף.

בשיר I WOULDN'T CHANGE A THING סטיוארט התרפק בגעגוע על ימיו כנער ביטניק. העיבוד המוזיקלי מזכיר את להקת THE NICE, ולא במקרה: קית' אמרסון, הקלידן של הלהקה, הגיע כנגן סשנים וקיבל 50 ליש"ט על עבודתו. סטיוארט הגיע מאוחר לאולפן, שמע את הג'ימג'ום של אמרסון ושאר הנגנים מהמסדרון, התלהב מהתוצאה וכתב את המילים על המקום. אפשר לשמוע בבירור את צליל ההאמונד הכה מוכר של מאסטרו אמרסון.

השיר CINDY'S LAMENT הוא מבט אפל ומקצבי על יומנו של מטרידן אובססיבי, שיר שמזכיר מאוד את הסגנון של להקת FREE. התקליט נחתם עם DIRTY OLD TOWN, שיר פולק עממי שכתב יואן מקול. העיבוד של סטיוארט הושפע מאוד מהמוזיקאי טים הארדין, והוא מזכיר לכולם שמתחת לתדמית הפלייבוי וחובב הבלונדיניות המוחצן בעתיד, סטיוארט הוא מוזיקאי עם שורשים עמוקים בבלוז ובפולק.

למרות שלו רייזנר רשום כמפיק התקליט, סטיוארט הקפיד להדגיש בכל הזדמנות שהוא זה שעשה את העבודה בפועל. "אני לא ממש זוכר אותו שם, בעת הכנת האלבום, כמישהו שעזר לכוון את המוזיקה. היה לו אוסף מרשים של מכוניות רולס רוייס ובכל פעם הוא הגיע לאולפן באחת מהן. הוא היה איש מקסים שפשוט ישב בצד באולפן ופיקח על התהליך", ציין סטיוארט.

השם המקורי שסטיוארט רצה לתת לתקליט היה THIN – מילה שאהב להשתמש בה באותה תקופה, וגם כבדיחה על הציפיות שלו למכירות דלות (THIN SALES). המילה הזו אפילו הופיעה באותיות קטנות על העטיפה האמריקאית. בסופו של דבר, הקהל דווקא התלהב והמכירות היו לא רעות בכלל. בספרו האוטוביוגרפי סיכם סטיוארט את החוויה: "הייתי מאד נאיבי בתהליך הכנת האלבום, אבל הייתי בטוח מאד בקולי וחשתי שכשאני שר, אין זה חיקוי של מישהו אחר. עם האלבום הזה באתי להוכיח לעצמי שאני זמר".

בלאק סאבאת' - לראשונה בתקליט! ועוד איזה תקליט!!! ב-13 בפברואר בשנת 1970 יצא תקליט בכורה מיוחד במינו. זה היה אז יום שישי ה-13...

הגשם הכבד ניתך על פני האדמה בזמן שצליל של פעמון מפלח את האוויר הקר. מסביב שורר חושך מוחלט שמביא עמו הרגשה עמוקה של אי נוחות, ממש כאילו סיפור אימה עמד להתחיל. רעם חזק נשמע... והפעמון ממשיך לבשר רעות לפי הקצב... ועוד רעם אדיר ו-בום! כך בדיוק נפתח תקליט הבכורה המכונן של להקת בלאק סאבאת' שחבריה הגיעו מהעיר התעשייתית בירמינגהם. באותם ימים רחוקים שמה של הלהקה תורגם בעיתוני ארצנו כקסם שחור, והצלילים הללו סימנו את לידתו של ז'אנר מוזיקלי חדש שבהמשך הדרך זכה לכינוי HEAVY METAL. שם בדיוק נוצק היסוד לכל מה שהעולם הכיר אחר כך כמתכת כבדה. אמנם זה לא היה התקליט הכבד הראשון שנוצר אי פעם בעולם הרוק, אך הוא היה ללא ספק משמעותי מאין כמוהו. מה גם שהצלחתו הכבירה הגיעה בזמן אמת ובאופן די מחתרתי. בעוד הקהל הרחב שיבח בהתלהבות, הביקורות המוקדמות פשוט שנאו את התוצאה, אך מאז זרמו הרבה מים באגם המופיע על עטיפת התקליט והמבקרים המודרניים כבר אינם חוסכים במילים טובות.

לאורך כל התקליט נשמע צליל של מפעל תעשייתי שעבר דרך מגבר גיטרה אימתני שכפתור הווליום שלו הגיע עד לספרה 11. מדובר ברף שעובר את המקסימום המקובל. נכון, היו לפניו שני התקליטים הראשונים של לד זפלין או יצירות של להקת גראנד פ'אנק, אך זהו התקליט שהצליח יותר מכל אלה להחדיר את המתכת הכבדה לתוך המוזיקה. זה היה HEAVY METAL THUNDER בדיוק כפי שהיה צריך להישמע.

הסיפור התחיל עם ארבעה מוזיקאים צעירים מבירמינגהם שהגיעו ממשפחות של מעמד הפועלים הקשה. לפני שהקימו את הלהקה הם ניגנו בהרכבי בלוז שונים תחת שמות מוזרים כמו EARTH או PULKA TULK. השם האחרון נולד במוחו של הסולן אוזי אוסבורן לאחר שראה אבקת טלק שהייתה מונחת על המדף בחדר של הוריו. לאחר מכן הלהקה שינתה את שמה ל-EARTH.

בשלב מסוים הגיטריסט טוני איומי קיבל הזמנה להצטרף ללהקת ג'ת'רו טול במקומו של מיק אברהמס שפרש (או פוטר, תלוי את מי שואלים). זה קרה כאשר להקת EARTH חיממה את ג'ת'רו טול והנגינה של טוני איומי הרשימה מאוד את החלילן בלהקה, איאן אנדרסון. איומי הספיק לעשות כמה חזרות עם ג'ת'רו טול ואף להצטלם עמם לספיישל הטלוויזיוני ששמו "קרקס הרוק'נ'רול של הרולינג סטונס". אלא שצריכת הסמים הקבועה של הגיטריסט לא מצאה חן בעיניו של אנדרסון, וטוני איומי הובל במהירות לכיוון הדלת. הוא לא יצא משם בידיים ריקות, הוא חזר לשלושת חבריו עם ידע יקר ערך על האופן שבו להקה אמורה להתנהל כדי להצליח בגדול. בשלב מסוים , איומי וחבריו הוזמנו להופיע במועדונים בגרמניה, וממש כמו הביטלס כמה שנים קודם לכן, הדרישה הייתה לנגן סטים של שעות ארוכות מול קהל מגוון מאוד. לפתע גילו ארבעת החברים שקיימת להקה בריטית נוספת בשם EARTH שבדיוק הוציאה תקליטון דרך חברת DECCA, מה שחייב אותם לשנות את שמם באופן מיידי.

הדבר ששינה את כיוונם המוזיקלי היה התגלית של סרטי האימה משנות החמישים. בסוף שנות השישים צץ מחדש ז'אנר האימה עם סרטים כמו "תינוקה של רוזמרי" בבימויו של רומן פולנסקי. הז'אנר הזה העניק לחברים את הקונספט ואת השם BLACK SABBATH, שהיה שמו של אחד מסרטי האימה של הבמאי, מריו באווה. בסיסט הלהקה, גיזר באטלר, היה שקוע אז עמוק בכל הקטע של מיסטיקה וקסם שחור. הוא אף התגורר בדירה שהייתה צבועה כולה בשחור והוא זה שהציע את השם החדש. כמה ימים לאחר מכן הלהקה הגיעה להקלטות באולפני TRIDENT שבלונדון כדי להקליט דמו לשיר מקורי בשם THE REBEL. אחרי 19 טייקים הלהקה החליטה לעזוב את האולפן למורת רוחה, והדמו הזה לא הצליח לעורר עניין באף חברת תקליטים.

רק לאחר שמנהל הלהקה הצליח לעניין חבר שלו בהשקעה כספית, הם נכנסו שוב לאולפן ב-10 בנובמבר 1969 כדי להקליט גרסת כיסוי לשיר EVIL WOMAN שהיה להיט של להקת CROW באותה תקופה. המשימה הייתה לייצר גרסה ראויה ללהיט האמריקאי לפני שהמקור יגיע לאנגליה, שכן באותם ימים נהגו לייצר באנגליה תקליטי קאברים מוזלים שנמכרו בסופרמרקטים. השיר יצא כסינגל ב-9 בינואר 1970 וזו הייתה הפעם הראשונה שהשם BLACK SABBATH הונצח על מדבקה של ויניל. השיר לא היכה גלים, אך צד ב' שלו שכלל את השיר WICKED WORLD משך הרבה יותר תשומת לב. זה היה השיר הראשון בסגנון המוכר של הלהקה, עם פתיחה ג'אזית שמובילה למתקפה של גרוב כבד.

שבעה ימים לאחר מכן נכנסה הלהקה לאולפני REGENT עם המפיק רוג'ר באין ובתקציב זעום של 600 ליש"ט. מכיוון שהם לא ידעו כמה זמן לוקח להקליט תקליט, הם סיימו הכל תוך יום אחד בלבד, ב-17 בנובמבר 1969. הנגינה הוקלטה ממש כמו בהופעה חיה, בתוך 12 שעות של עבודה מחוספסת ומלאת השראה.

הקטע הפותח משמש ככרטיס ביקור עם מוטיבים של פסקול סרט אימה. טוני איומי השתמש כאן במרווח צלילים בעל שלושה טונים שנקרא טריטון (THREE TONES), מרווח שהיה אסור לשימוש בכנסיות בעבר וזכה לכינוי "מרווח השטן". גיזר באטלר כתב את המילים לאחר חוויה מפחידה בדירתו. הוא סיפר: "התעוררתי בחלום, והייתה שם דמות שחורה שהסתכלה עליי. לפתע היא פשוט נעלמה. סיפרתי לאוזי על זה, וזה היה הבסיס למילים". טוני איומי: "ידענו שיש לנו משהו; יכולת להרגיש את זה, השערות סמרו על הידיים, זה פשוט הרגיש כל כך שונה. לא ידענו מה זה, אבל אהבנו את זה. כולם התחילו להוסיף לזה רעיונות ואחרי זה חשבנו שזה מדהים. ממש מוזר, אבל טוב. כולנו היינו המומים, אבל ידענו שיש לנו שם משהו".

השיר השני, THE WIZARD, מתחיל עם נגינת מפוחית של אוזי אוסבורן. השמועה אמרה שהשיר הזה, על המכשף העליז, היה שיר הלל לסוחר הסמים של הלהקה וכשהקוסם עובר ליד - כולם שמחים. טוני איומי הבהיר את הדברים בספרו, שם הסביר שאוזי אוסבורן וגיזר באטלר הסתובבו מסטולים וראו איזה בחור קופץ מסביב ומשתולל מחוץ למועדון. הוא נראה להם כמו סוג של גמד. כך נולד השיר הזה.

השיר BEHIND THE WALL OF SLEEP נכתב בהשראת סיפור קצר מאת סופר האימה, ה. פ. לאבקרפט שנקרא BEYOND THE WALL OF SLEEP. מדובר באחד הקטעים שמדגישים את הנטייה של הלהקה לעסוק בנושאים פסיכולוגיים ואפלים מעבר לעולם המוחשי. והצד הראשון של התקליט נחתם עם N.I.B, כשבמשך שנים חשבו שמדובר במסר שטני בראשי תיבות, אך התברר שזהו כינוי למתופף ביל וורד בגלל זקן השפיץ שלו שדמה לעט נובע NIB. השיר נכתב מנקודת מבטו של לוציפר שמתאהב באישה ומשתנה לטובה עבורה.

במהדורות בריטיות נפתח הצד השני עם השיר EVIL WOMAN ואילו במהדורה האמריקאית אין את האישה המושחתת הזו אלא השיר WICKED WORLD. מה שיש בצד השני הזה בשתי המהדורות זה השיר SLEEPING VILLAGE שמתמזג לקטע הארוך WARNING, שהוא גרסת כיסוי נהדרת לשיר של להקת AYNSLEY DUNBAR RETALIATION. איינסלי דונבאר (שהוא מתופף הלהקה ההיא) הודה בהמשך לבלאק סאבאת' על התמלוגים הרבים שזרמו לכיסו בזכות הביצוע הזה. הלהקה לקחה את הבלוז הבריטי והפכה אותו פה למשהו הרבה יותר כבד ומורכב.

הנה מה שכתבו המבקרים בזמן אמת: בעיתון HIT PARADER נכתב: "תחום הקסם התנער סוף סוף מהסטיגמה הקשורה לסמים, יצא מאחורי עטיפות האלבומים הפסיכדליות והעיבודים היומרניים ומצא את דרכו לסביבת הרוק הקשה. בלאק סאבאת' (שזה שם הלהקה, שם האלבום הראשון שלה, ושם השיר הראשון באלבום), מפחידה, מטורפת, סוחפת, שטנית ומנגנת, מעבדת ומפיקה באופן מצוין. ארבעה מוזיקאים שמעולם לא שמעתי עליהם לפני כן מניחים את אחת ההצהרות הכבדות ביותר של מוזיקת ​​קסם שתשמעו אי פעם. האלבום הזה רחוק מ-90 אחוז מהגרוטאות שעוברות בימינו כרוק. מסופת הרעמים הפותחת אתה שומע רק מקצבים מקוריים הפועמים בראש, שנועדו לחזק את תפיסתך בעניין הכוחות העל-טבעיים הרעים שמסתובבים על פני האדמה. לאחר האזנה לשירה של אוזי אוסבורן, שאינה דומה לשום סגנון קודם, אי אפשר שלא לתהות לגבי לוציפר וכוחות האופל. כנראה שלא תשמעו אותו בתחנות רדיו רבות. זה מסוכן מדי עבור ילדים בני 12 להיכנס אליו. צאו וקבלו אותו, אך הישארו במעגל הקסמים שלכם כשאתם מאזינים לו".

בעיתון RECORD RETAILER נכתב: "בעוד נושאים על-טבעיים משפיעים על שם הלהקה, מילותיה והמוזיקה שלה - זו למעשה להקת בלוז עם צליל נוקשה. המוזיקה הזו מהודקת ומלהיבה. גם העטיפה ממש מרשימה".

בעיתון DISC AND MUSIC ECHO נכתב: "יש שיר יומרני להחריד בעטיפה הפנימית של התקליט הזה והמוזיקה נשמעת כאילו כבר שמעת אותה מיליון פעמים מלהקות אחרות. הגיטריסט הראשי, טוני איומי, כה מושפע מאריק קלפטון שלפעמים אני תוהה אם זה בכלל קלפטון שמנגן פה לפעמים בזהות בדויה. לצערי הרב, זה תקליט ממש לא מקורי!"

גם עיתון TOP POPS היה בדעה שכזו: "המוזיקה בסדר גמור ופה ושם אף מעניינת. אבל אני מציע לא להקשיב לאלבום הזה אם אתם אוהבים דברים מקוריים ורעננים. החומר בתקליט הזה כבר נעשה המון פעמים בעבר".

עיתון RECORD BUYER סיכם: "למוזיקה יש ארומה של משהו שטני, אבל האמת שזה רק עוד תקליט רוק מתקדם עם שום דבר מקורי בו. הכל פה צפוי".

על הדרך כדאי לזכור כי טוני איומי ניגן עם שתי תותבות על אצבעותיו שנפצעו במפעל. הוא תיאר זאת בספרו: "חזרתי לעבודה. הייתה גברת לידי בפס היצור במפעל שכופפה פיסות מתכת במכונה, ואז שלחה את החתיכות למטה כדי לרתך יחד. זו הייתה העבודה שלי. אבל האישה לא הגיעה באותו יום, אז הם שמו אותי במכשיר שלה. זה היה גיליוטינה גדולה עם דוושת רגל. הייתי אמור למשוך פנימה יריעת מתכת ולהניח את הרגל על ​​הדוושה ובאנג, מכבש תעשייתי ענק היה נטרק ומכופף את המתכת. מעולם לא השתמשתי בדבר לפני כן, אבל הדברים הלכו בסדר עד שאיבדתי ריכוז לרגע, אולי חלמתי על להיות על הבמה באירופה, ובאנג, המכונה ירדה על יד ימין שלי. משכתי את ידי אחורה ברפלקס והלחץ של המכונה העקוב מדם משך את הקצוות משתי אצבעותיי. הסתכלתי למטה והעצמות בלטו החוצה. ואז פשוט ראיתי דם נוזל לכל מקום. לקחו אותי לבית חולים, הושיבו אותי, הכניסו את ידי לתיק ושכח ממני. חשבתי שאדמם למוות. כשמישהו הביא את קצות האצבעות שלי בזהירות לבית החולים (בתוך קופסת גפרורים) הרופאים ניסו להשתיל אותן בחזרה. אבל זה היה מאוחר מדי: הן הפכו שחורות. אז במקום זה הם לקחו עור מאחת מזרועותיי והשתילו אותו על קצות האצבעות הפצועות שלי. וזהו: ההיסטוריה של הרוק'נ'רול נעשתה שם".

מאז שיצא התקליט הוא נחשב לאחד המשפיעים ביותר בעולם המוזיקה בכלל ובקרב חובבי המטאל בפרט. התוצאה הסופית הראתה שגם בתקציב נמוך וביום הקלטות אחד אפשר לשנות את העולם. בעטיפה הפנימית נראה צלב הפוך והדבר הכעיס מאד את אביו של גיזר באטלר. חברי הלהקה, מצדם, ביקשו להסביר שהם לא עוסקים במאגיה שחורה. אבל הקהל? התקשה אז להאמין לזה.

אז שימו ווליום חזק ותיהנו מהקסם השחור.

האיש שצבע את התזמורת של אי.אל.או! ב-13 בפברואר בשנת 2021 מת לואי קלארק, שתזמוריו הרבים והעשירים מפארים את אלבומיה של אי.אל.או משנות השבעים.

לואי קלארק הלך לעולמו בגיל 73 לאחר שנאבק במשך חודשים במחלה ממושכת וסבל מבעיות קשות בכליות. מותו סימן את סיומו של עידן שבו התזמורים העשירים והגרנדיוזיים שלו פיארו את כל אותם תקליטים בלתי נשכחים של להקת אי.אל.או לאורך שנות השבעים המופלאות. הוא לא עצר שם והשאיל את קסמו גם ללהקת רנסאנס בתקליט המופתי A SONG FOR ALL SEASONS, עבורה גם רקח עיבודים מורכבים להופעות החיות באותה התקופה.

לפני שהפך למתזמר מקצועי ומבוקש שכולם רוצים את המגע שלו, לואי קלארק בכלל פרט על מיתרי גיטרה בס בתור בסיסט בלהקות קצב שונות. הוא לא הסתפק רק בנגינה והחליט להעמיק את ידיעותיו בקולג' למוזיקה בלידס שם סיים בהצלחה מסלול מאתגר של עיבוד ותיזמור. נקודת המפנה הגיעה בשיחת טלפון מפתיעה מחברו הוותיק, ריימונד פרוגאט. ריימונד ביקש ממנו לכתוב כמה עיבודים עבור המחזמר השאפתני שלו שנקרא WILLIAM SHAKESPEARE שאותו הקליט באולפני DE LANE LEA שבלונדון. באותו זמן ובאותו מקום בדיוק שהה מוזיקאי נוסף עם חזון ענק בשם ג'ף לין.

ג'ף לין עבד באותן שעות על הקלטת ערוצי הבסיס לשירים של התקליט ELDORADO והוא פשוט לא יכול היה להתעלם מהצלילים שבקעו מהחדר הסמוך. כששמע את ההקלטות של שייקספיר הוא הבין שמצא את החוליה החסרה שלו וביקש מלואי לעבוד עם להקתו. באותו רגע הגשים לואי קלארק את חלומו הרטוב של ג'ף לין, להעשיר את שיריו עם תזמורת ומקהלה אמיתיות. עד אז נאלץ ג'ף לין להסתפק בהכפלת כמה ערוצים של צ'לו וכינור מאותם שלושה נגנים שהיו חברים קבועים בלהקתו. אבל עם הגעתו של לואי הכל הפך להרבה יותר גדול מהחיים.

התקליט ELDORADO הפך ליצירת מופת בזכות השילוב הזה. לואי קלארק סיפק שם אווירה סימפונית מפוארת שקבעה את הטון לכל הקונספט של התקליט. כך הוא המשיך ליצור עם אי.אל.או את התיזמורים העשירים, עד שנת 1980 ופסקול הסרט XANADU.

בתחילת שנות השמונים החליט לואי קלארק להנגיש את המוזיקה הקלאסית להמונים ויצר את הסדרה המצליחה HOOKED ON CLASSICS. מצד אחד היו מומחי המוזיקה חמורי הסבר שעיקמו את האף ושנאו את השילוב של מקצבי דיסקו עם יצירות מופת של בטהובן ומוצרט אך מהצד השני הקהל הצביע ברגליים והתקליט נמכר בכמויות אדירות בכל העולם. לואי לא שכח אותנו והגיע לארצנו הקטנה ביוני 2009 במסגרת הופעות של ההרכב ORKESTRA שם ניצח בכישרון רב על תזמורת הסימפונט של רעננה.

רגעיו האחרונים היו מלאים באהבה ובדברים שהפכו אותו למי שהוא. אשתו פרסמה בפייסבוק שלה, מיד לאחר מותו, את המילים המרגשות הבאות: "הבוקר הוא צפה בכדורגל בליגת העל והקשיב לביטלס, שני דברים שהוא מאד אהב. אחר הצהריים אמרתי לו שאני אוהבת אותו, הוא אמר שגם הוא אוהב אותי, והתנשקנו. הוא עצם את עיניו חמש דקות לאחר מכן".

ב-13 בפברואר בשנת 1970 יצא אלבום הבכורה של להקת רוק מתקדם בריטית ושמה CRESSIDA.

בדיוק באותו היום שבו להקת בלאק סאבאת' שחררה לעולם את תקליט הבכורה האפל שלה, הגיחה מהערפל הבריטי להקה נוספת עם הצהרה מוזיקלית מרתקת. מדובר היה בלהקת רוק מתקדם בריטית ושמה CRESSIDA, שהוציאה באותו תאריך גורלי את תקליט הבכורה שלה. השם של החבורה הזו, למי שתהה, נלקח בכלל מהמחזה הטראגי של וויליאם שייקספיר, טרוילוס וקרסידה, מה שכבר נתן להם נקודות זכות במדד התחכום.

להקת קרסידה החלה להופיע ברחבי לונדון בשנת 1968, כשהיא מפלסת את דרכה במועדונים המיוזעים. באותה תקופה הסתובב דיבור חזק בתעשייה שההרכב עומד להיחתם בחברת התקליטים ELEKTRA האמריקנית הידועה, ביתם של חברי להקת הדלתות. מנהל הלייבל בעצמו, ג'ק הולצמן, אף היה אמור להגיע במיוחד לאנגליה כדי לראות את הלהקה בהופעה חיה ולסגור עניין. אך כפי שקורה לעיתים בסיפורי רוק, הגורל תכנן מסלול אחר. לפני שהולצמן הספיק לנחות על אדמת הממלכה, הגיעה הצעה מפתה ומיידית מחברת PHILLIPS. החברה החתימה את הלהקה בתת-לייבל הפרוגרסיבי החדש והמסקרן שלה, שנקרא VERTIGO, שהפך לימים לבית חם עבור להקות שחיפשו צליל הרפתקני יותר.

במהלך תקופת ההתגבשות הזו, הצטרף למשוואה הקלידן פיטר ג'נינגס. האודישן שלו נערך באוגוסט 1969, והוא נכנס ללהקה בזכות בת זוגו שהכירה את המתופף איאן קלארק. מיד לאחר שג'נינגס הצטרף, ההרכב החדש לא בזבז זמן ונסע להמבורג שבגרמניה כדי להופיע במועדון STAR CLUB, אותו מקום שבו השתפשפו הביטלס כמה שנים קודם לכן. עם חזרתם מהמסע בגרמניה, כשהם מגובשים ומשומנים היטב, נכנסו חברי הלהקה לאולפני WESSEX על מנת להקליט שם את תקליטם הראשון.

אולפני WESSEX היו אז חלום רטוב עבור כל מוזיקאי. הם היו מהיחידים בתקופה ההיא שהחזיקו קונסולת מיקסר של 16 ערוצים, פלא טכנולוגי של ממש. חדר האולפן היה ענק בממדיו והיה בו הציוד החדיש ביותר שניתן היה להשיג. התנאים הללו היו מרגשים מאד עבור הלהקה, שהתרגלה עד אז להקליט את הדמואים שלה באולפנים קטנים וצפופים שבהם בקושי היה מקום לנשום. מכיוון שהחומר לתקליט היה כבר מוכן לגמרי הודות להופעות הרבות שנעשו לפני כן, הלהקה הגיעה מוכנה וחמה להקלטה.

בשל המוכנות הזו, הוחלט להקליט את שירי התקליט באופן חי באולפן, מה שהעניק להם אנרגיה מיוחדת, עם מעט מאד העלאות או תיקונים מאוחרים. פיטר ג'נינגס לא הסתפק רק באורגן ובפסנתר; מלוטרון ששכן בפינת האולפן הוקלט גם הוא לשני שירים בתקליט, מה שהוסיף את אותו נופך חלומי האופייני לתקופה. תריסר שירים הוקלטו לאותו תקליט בכורה, והם נשמעים רעננים עד עצם היום הזה, כנראה בזכות אותה הקלטה חיה שתפסה את הרגע.

מה אמרו המבקרים בזמן אמת? התקליט יצא לאוויר העולם וקיבל ביקורות לטוב ולרע, כפי שקורה לכל יצירה שמנסה לעשות משהו קצת אחר. הנה מה שכתבו עליהם בעיתונות המוזיקה הבריטית של שנת 1970:

עיתון DISC AND MUSIC ECHO פרסם בפברואר 1970: "הלהקה הזו התגלתה על ידי אוסי ביירן, שגילה גם את הבי ג'יז. תקליט הבכורה הוא מקורי לגמרי ויש בו חומר טוב בסגנון 'אמצע הדרך' שלא משעמם לרגע. התקליט יעניין חובבי פופ וגם חובבי מוזיקה מתקדמת".

עיתון RECORD MIRROR פרסם במרץ 1970: "התקליט די חלש מבחינת נגינה. יש פה מיזוג של נושאים מתקדמים והרמוניות פופ. זה רעיון טוב שוודאי יצמח עם הלהקה לגבהים. קטע אחד בתקליט, WINTER TIME IS COMING AGAIN, מנצח את הכל פה".

עיתון RECORD RETAILER הוסיף זווית עסקית: "מוצר ראשון מלהקה בריטית זו שזכתה לקהל במועדון מארקי ובמקומות אחרים. פיטר ג'נינגס על אורגן, פסנתר וצ'מבלו הוא המוקד של הצליל, אבל זו להקה מלוכדת שהתברכה בקולו הרב-גוני של אנגוס קאלן. המוזיקה טובה, קצבית ומגוונת וכל השירים הם יצירות מקוריות. האריזה אטרקטיבית, מה שמוסיף לפוטנציאל המכירות שלה".

בעיתון MUSIC BUSINESS WEEKLY התלהבו מהסאונד: "קרסידה צברה מוניטין טוב של נגינה במועדונים כמו מארקי. האלבום הראשון שלה מתוחכם מאוד בסאונד, כשהאורגן, הפסנתר והצ'מבלו של פיטר ג'נינגס הם העיקר, שמשתלב היטב עם הקול המושך של אנגוס קאלן. שווה כל אגורה".

מלודי מייקר היה מעט מסויג: "הנה להקה מוכשרת שנופלת באמצע הדרך בין התקדמות לסטטוס קוו, מה שאומר שחבריה מנגנים בצורה נקייה ושרים שירים מלודיים במיוחד שהם כתבו בעצמם. להקה מוזיקלית נחמדה, אבל באמת שום דבר מיוחד".

עיתון TOP POPS AND MUSIC NOW לא חסך בשבטו: "העובדה שאני מוצא את האלבום הזה חסר השראה לחלוטין היא עצובה, אבל אני יכול לראות שהוא ישמח אנשים שנהנים מתחושת פופ ג'אזית במוזיקה שלהם. אני מוצא את זה לא מעורר השראה כי התחושה הכללית היא קלינית מדי - ההפקה והביצועים מאוד נקיים ומקצועיים, והשירים (כמעט כולם נכתבו על ידי הסולן אנגוס קאלן) מאוד נעימים. אבל אתם יודעים איך אנשים מסוימים יכולים להיות כל כך נחמדים שהם משעממים? ובכן, זה מה שאני מרגיש לגבי האלבום הזה".

ולבסוף, עיתון GRAMOPHONE תהה לגבי העתיד: "אני מוצא את האלבום הזה חסר השראה וזה מפתיע לאור העובדה שהלהקה הזו טופחה על ידי אוסי בירן, המפיק האוסטרלי שהיה דמות מפתח בצעדים המוקדמים של הבי ג'יס. אני תוהה אם רוב הלהקות 'הפרוגרסיביות' שלנו אכן יתחילו להבין את משמעות הפועל 'להתקדם' וכך יבטיחו לעצמן אריכות ימים".

עד כאן הביקורות והסיפורים, לכאן ולשם. עכשיו תורכם להקשיב לו ולהחליט בעצמכם. מדובר בתקליט מופלא לטעמי, ששרד את מבחן הזמן בצורה מעוררת כבוד. ואם אתם עדיין לא בטוחים, אתם מוזמנים לשאול את אהוד בנאי מה דעתו על התקליט ותאמינו לי - אתם תראו איך עיניו ינצנצו מהתרגשות.

ב-13 בפברואר בשנת 1972 נאלצה להקת לד זפלין לבטל הופעה בסינגפור. חברי הלהקה הגיעו לשם אך נתקלו באנשי שלטון שהחליטו שאינם ראויים להיכנס לשטחם - בגלל אורך השיער שלהם.

השנה הייתה 1972, והעולם כולו היה מונח בכף ידם של ארבעת המופלאים מבריטניה. באותם ימים, החברים בלהקת לד זפלין כבר לא היו סתם מוזיקאים, אלא ישויות כמעט חוץ-ארציות שהורכבו ממיליונרים מפורסמים שחיו בתוך בועה של פאר, שומרים חמושים, ומטוס ששימש אותם לטיסות בין יבשות. הם היו רגילים לכך שכל מקום על פני הגלובוס הוא מגרש המשחקים הפרטי שלהם, שם יכלו לנגן מול המונים משולהבים ולהשאיר אחריהם שובל של בקבוקי וויסקי ריקים וחדרי מלון מפורקים. אך ב-13 בפברואר של אותה שנה, הלהקה נתקלה במכשול בלתי צפוי ששום כמות של כסף או תהילה לא יכלה לעקוף: מספריים.

כאשר המטוס של הלהקה נחת בסינגפור כחלק מסיבוב ההופעות שלהם במזרח ובאוסטרליה, חברי הלהקה ציפו לקבלת פנים מלכותית, אך במקום זאת הם נתקלו באנשי שלטון קשוחים בשדה התעופה. גורמים רשמיים סירבו לאפשר להם אפילו לרדת מהמטוס. הסיבה לא הייתה המוניטין הפרוע שלהם, המסרים שנחשבו לשטניים בחלק משיריהם או סלידה מסולואים ארוכים של תופים. הסיבה הייתה פשוטה להפליא: אורך השיער שעטף את פניהם של רוברט פלאנט, ג'ימי פייג', ג'ון פול ג'ונס וג'ון בונהאם. באותה תקופה, סינגפור ניהלה קמפיין תרבותי נוקשה נגד סממנים מערביים של מרד ותרבות הסמים, ושיער ארוך על גברים נתפס כאיום של ממש על הסדר הציבורי.

עיתון RECORD MIRROR הבריטי תיאר את המקרה בזמן אמת ודיווח: "כל התכנון להופעת הלהקה בסינגפור נפל בגלל אורך השיער של ארבעת החברים! השלטונות בסינגפור לא מוכנים להכניס גברים עם שיער ארוך לשטחם והמפיקים המקומיים הורו ללהקה שעליה להסתפר קצר כדי לקיים את ההופעה. חברי הלהקה בחרו להשאיר את שיערם, לא לקיים את ההופעה ולהמשיך לטיול בבומביי, למשך יומיים ולפני המשך הסיבוב באוסטרליה".

הלהקה, שלא הייתה מוכנה לוותר על המחלפות המפורסמות שלה בשביל הופעה אחת, המריאה להודו. הטיול הקצר בבומביי לא היה רק נופש, אלא הפך לרגע מוזיקלי מרתק. ג'ימי פייג' ורוברט פלאנט הקליטו שם גרסאות ניסיוניות עם מוזיקאים מקומיים, מה שהוליד את מה שמעריצים מכירים כיום בתור THE BOMBAY SESSIONS.

סינגפור של אותם ימים לא עשתה הנחות לאף אחד, ואפילו קליף ריצ'רד נדחה מהכניסה למדינה בגלל שיער שנחשב ארוך מדי לסטנדרטים המקומיים. רק עשרות שנים מאוחר יותר הרוחות נרגעו. בשנת 2013, רוברט פלאנט חזר לסינגפור, עדיין עם רעמת שיער מרשימה, ועבר את השערים באותו שדה תעופה כדי לבצע את הופעתו הראשונה שם אי פעם, סוגר מעגל שהחל בסירוב קטנוני בשנות השבעים.

גם זה קרה ב-13 בפברואר. הנה הצצה מרתקת אל דפי ההיסטוריה של עולם המוזיקה, במסע בזמן שחוצה עשורים, יבשות ורגעים ששינו את פני התרבות.

הסיפור שלנו מתחיל בשנת 1968, כאשר חברי להקת פינק פלויד התייצבו באולפני EMI כדי להקליט את השיר IT WOULD BE SO NICE. מי שעמד מאחורי היצירה היה הקלידן ריק רייט, שכתב וגם ביצע את השירה. השיר נועד להיות הכוכב של התקליטון הרביעי של הלהקה, אך המזל לא האיר לו פנים והוא נחל כישלון צורב במצעדים. השיר כמעט נפסל לשידור ברדיו בגלל אזכור העיתון EVENING STANDARD בתוך המילים, מה שנחשב לפרסומת אסורה ב-BBC. הלהקה נאלצה להוציא כסף נוסף כדי להקליט גרסה חדשה שבה שונה השם ל-DAILY STANDARD רק כדי שיוכלו להשמיע אותו. ניק מייסון, מתופף הלהקה, לא חסך בביקורת וציין מאוחר יותר שהשיר היה פשוט נורא.

עשר שנים לאחר מכן, בשנת 1978, להקת דייר סטרייטס נכנסה לאולפני BASING STREET בלונדון כדי להתחיל לעבוד על תקליט הבכורה שלה. מדובר היה בהפקה צנועה יחסית במונחים של היום, שעלתה בסך הכל 21,250 דולר. למרות התקציב הנמוך, התקליט הזה הוליד להיטי ענק כמו SULTANS OF SWING, שבו מארק נופפלר הפגין את נגינת הגיטרה הייחודית שלו, שנוצרה בכלל על גיטרה אקוסטית ישנה לפני שהפכה לחשמלית.

בזמן שחלק עבדו קשה באולפן, אחרים ידעו לחגוג. בשנת 1969 נערכה מסיבה נוצצת בבית דואר בלונדון לרגל השקת תקליט הבכורה של מארי הופקין שנקרא POSTCARD. המפיק של הפרויקט היה לא אחר מאשר פול מקרטני, שהגיע לאירוע עם בת זוגו החדשה, לינדה איסטמן. רשימת האורחים נראתה כמו חלום של כל חובב מוזיקה וכללה שמות כמו ג'ימי הנדריקס ודונובן, שהגיעו לכבד את הזמרת הצעירה בערב המרגש שלה.

לא תמיד הכל הלך חלק בעולם הרוק. ב-13 בפברואר 1971, הופיעה מודעה קטנה וצנועה בלוח ההופעות של המלודי מייקר. להקת יס ביקשה להתנצל בפני כל המעריצים שהגיעו לקולג' בקארדיף בשבת האחרונה וגילו במה ריקה. הסיבה להיעדרות לא הייתה התקף של כוכבות, אלא תאונת דרכים מצערת שבה הייתה מעורבת משאית הציוד של הלהקה בדרכה מצרפת לאנגליה.

באותו יום ובאותה שנה, המלודי מייקר סיפק עוד כותרת מרעישה כשהכריז כי סיבוב ההופעות הבריטי של הרולינג סטונס בחודש הבא יהיה כנראה סיבוב פרידה לפני שהלהקה תעזוב את אנגליה לטובת מגורים בחו"ל. הסטונס ביקשו להימלט מהמס הבריטי הכבד ותכננו לעבור לדרום צרפת במהלך הקיץ. חבר קרוב של הלהקה סיפר למערכת העיתון שכולם כבר מחפשים בתים בריביירה, בעוד היועצים הפיננסיים שלהם ישבו בפריס ותכננו את המהלך. קית' ריצ'רדס הודה באותם ימים כי הוא מחכה שמיק ג'אגר יחזור מחופשתו במראקש כדי לקבל החלטה סופית. באותו תאריך בדיוק, ה-13 בפברואר, אך בשנת 1965, יצא בארה"ב התקליט השלישי של הלהקה שנקרא ROLLING STONES, NOW והכיל בעיקר שירים שכבר היו מוכרים למעריצים באנגליה.

אבל רגע, אני נשאר עוד קצת בשנת 1971 ומגלה לכם מה עוד פורסם באותו יום בעיתוני הפופ באנגליה. ובכן, מועדון "מארקי" בלונדון הוצף בפניות טלפוניות אחרי שמלודי מייקר סיפר שלד זפלין תופיע שם ב-23 במרץ. מנהל המועדון, ג'ק בארי, מסר: "הטלפון לא מפסיק לצלצל מאז שהחדשות פורסמו. אבל ברור שנצטרך קודם לטפל בחברי המועדון שלנו ולכן כרטיסים ייצאו למכירה, ב-1 במרץ והחל מעשר בבוקר, להם. כל חבר מועדון יוכל לרכוש כרטיס אחד בלבד. בגלל הביקוש ביקשנו מזפלין להוסיף באותו יום הופעה, אבל בגלל שהם מנגנים הופעה ארוכה, של יותר משעתיים, הם לא יכולים לעשות יותר מאחת בלילה וכבר יש להם הופעות שנקבעו בימים אחרים". מנהל הלהקה, פיטר גראנט: "כשפרסמנו שזפלין תופיע במועדון קטן, המשרד שלי הופגז בפניות טלפוניות ממנהלי מועדונים שביקשו שנופיע גם אצלם. לא חוויתי טירוף שכזה עד כה". כמו כן, להקת סנטנה תגיע לאנגליה באפריל. התיכנון הוא שהיא תופיע שם במשך כחודש. הלהקה תביא עמה חבר חדש, גיטריסט בן 16 ששמו ניל שון.

וכמו כן, ג'ון פול ג'ונס, האיש שבא עם הלהיט "האיש מנצרת", ייאלץ לשנות את שמו אחרי שנכנס למריבה משפטית מול בסיסט להקת לד זפלין, ג'ון פול ג'ונס. מעתה ייאלץ הזמר להשתמש רק בשם JOHN. ופרנסיס מונקמן, קלידן להקת CURVED AIR, מסביר על ענייני הגברה: "כל להקה שמתכננת לצאת להופעות, חייבת להשקיע 75 אחוז מהכסף שלה, לפחות, על ציוד הגברה טוב. כי גיטרה טובה תישמע רע מאד אם צליליה ייצאו ממגבר רע. מערכת הגברה היא דבר שכל להקה חייבת לחשוב עליו". ומייק טייט, המנהל האישי של להקת יס, מסביר: "למדתי טכנאות באוסטרליה, אבל כשהצטרפתי לניהול להקת יס לפני שנתיים - לא ידעתי דבר וחצי דבר, למעשה. הטרנד עכשיו הוא להשתמש בציוד קטן יותר על הבמה ולחבר אותו ביעילות עם מיקרופונים למערכת ההגברה. אנחנו מתכננים לקנות את מערכת ההגברה של איירון באטרפליי שמתפרקת וכך ניפטר מהציוד הגדול שיש לנו על הבמה. אני מחפש מישהו שיעשה לנו מיקס סאונד טוב בהופעות עם זה. המגברים של האורגן והגיטרה יצטמצמו. מגבר הבס יישאר בגודלו. המערכת שאיירון באטרפליי השתמשה בה לא ידועה באנגליה. אנחנו חייבים אותה כי יש לנו פה גם שלושה זמרים שחייבים לשיר היטב ביחד על הבמה".

ולסיום מדיווחי 1971 - פיט טאונסנד, מלהקת המי, לרקורד מירור: "הייתי מאוד מרוצה מהסיור האחרון שלנו באירופה בגלל שזה הוכיח שיש באמת קהל אינטליגנטי שלא רוצה פשוט לזרוק בקבוקים. למרבה הצער אנגליה זה מקום כל כך קטן ואין מספיק מקומות להופיע. וזו הסיבה שכל כך הרבה להקות יוצאות לאמריקה. למען האמת, אני לא אוהב להיות מחוץ למדינה עכשיו וממש לא יכול להתייחס לחלק מהדברים שקורים באמריקה. אני שונא פיזית אלימות בכל קנה מידה אבל יותר במיוחד כאשר זה מתרחש בקנה מידה גדול כמו במדינות בחלק מהפסטיבלים כמו בקונטיקט. אני לא רוצה להיות חלק מזה".

ממשיכים הלאה... ההיסטוריה של פינק פלויד המשיכה להיכתב בשנת 1981, כשנודע כי התקליט DARK SIDE OF THE MOON שבר את כל השיאים והפך לתקליט הרוק שצעד הכי הרבה זמן במצעד המכירות של הבילבורד האמריקאי, עם 402 שבועות רצופים. למרות המכירות המטורפות של למעלה מעשרה מיליון עותקים, הלהקה לא קיבלה אלבומי פלטינה על ההישג הזה באותה תקופה. הסיבה הייתה בירוקרטית להפליא: ארגון RIAA לא העניק פרסי פלטינה לתקליטים שיצאו לפני שנת 1976. התקליט הזה, עם עטיפת המנסרה האיקונית שלו, הפך ליצירה שהגדירה דור שלם של מאזינים.

גם הקולנוע קיבל מנה של רוק בשנת 1975, כשהתקיימה הפרמיירה לסרט SLADE IN FLAME של להקת סלייד בתיאטרון מטרופול בלונדון. הסרט הציג פן קודר יותר של תעשיית המוזיקה, בניגוד לתדמית השמחה של הלהקה באותם ימים.

במעבר חד אל עולם הפופ, בשנת 1997 נולד פרינס, בנו הראשון של מייקל ג'קסון. אמו, דבי רו, שהייתה אשתו השנייה של מלך הפופ, ויתרה מאוחר יותר על המשמורת, מה שהעסיק את הצהובונים במשך שנים ארוכות.

גם אירועים ביזאריים לא היו חסרים. בשנת 1982 נגנבה המצבה מקברו של רוני ואן זאנט, סולן להקת לינירד סקינירד. השוטרים המודאגים הצליחו לאתר את המצבה הכבדה מאוחר יותר בתוך ערוץ נחל יבש. שנתיים קודם לכן, בשנת 1980, המשטרה פשטה על ביתו של ג'וני לידון, המוכר כג'וני רוטן מהסקס פיסטולס. הפנקיסט המורד לא התרגש מהמדים וקיבל את פני השוטרים כשהוא מניף מולם חרב בצורה מאיימת.

בתחום הספורט והלאומיות, מרווין גאי סיפק רגע בלתי נשכח בשנת 1983 במהלך משחק האולסטאר של ה-NBA בלוס אנג'לס. גאי ביצע את ההמנון הלאומי בגרסה מלאת קצב וסול, שהפכה לדוגמה מוקדמת ומופתית לאמן שיוצק את הסגנון האישי שלו לתוך המנון המדינה. הוא אמנם לא היה הראשון לשנות את המנגינה – חוזה פליסיאנו עשה זאת בשנת 1968 ועורר זעם ציבורי שזעזע את הקריירה שלו – אך לאחר ההופעה של גאי, המנונים אקספרסיביים הפכו לנורמה המקובלת באירועי ספורט גדולים.

נחזור אחורה בזמן לשנת 1955, אז אלביס פרסלי עלה לבמה להופעתו הראשונה שאורגנה על ידי המנהל החדש והקשוח שלו, קולונל טום פארקר. האירוע התקיים ב-FAIR PARK COLISEUM בטקסס, ובאופן מדהים, באותו ערב הופיע גם צמד בשם BUDDY AND BOB, כשהבאדי המדובר היה לא אחר מאשר באדי הולי הצעיר.

בעולם שבו מוזיקה ופוליטיקה נפגשים, דייוויד בואי קיבל בשנת 1974 פנייה מהתנועה לשחרור ההומוסקסואלים לכתוב עבורם המנון, אך הוא בחר לדחות את הבקשה בנימוס.

לצד החגיגות, היו גם רגעי פרידה. בשנת 1942 נולד פיטר טורק מלהקת המאנקיס, שהלך לעולמו בשנת 2019. בשנת 1952 נולד אד גאליארדי, הבסיסט הראשון של פורינר, שניגן בשני התקליטים הראשונים של הלהקה עד שהודח ממנה בלב שבור. הוא מת בשנת 2014 ממחלת הסרטן. באותן שנים נולדו גם דמויות כמו ג'ודי דייבל בשנת 1949, שהייתה חלק מההרכב הראשון של פיירפורט קונבנשן ונפטרה בשנת 2020. עולם הקאנטרי איבד בשנת 2002 את וויילון ג'נינגס, שנפטר בגיל 64 והשאיר אחריו מורשת מוזיקלית מפוארת.

ולסיום, סיפור על כסף גדול: בשנת 2007, רוד סטיוארט הוכיח שגם אחרי עשורים של קריירה, הוא עדיין מבוקש מאוד. הזמר קיבל צ'ק שמן במיוחד על סך מיליון דולר עבור הופעה בודדת במסיבת יום ההולדת ה-60 של המיליארדר סטיב שוורצמן בניו יורק.

פיל קולינס - תקליט בכורה! ב-13 בפברואר בשנת 1981 יצא תקליט הסולו הראשון של פיל קולינס, FACE VALUE.

זה קרה ביום שישי ה-13, אבל עבור הקריירה של פיל קולינס זה היה יום המזל הגדול ביותר שלו. בפברואר 1981, העולם קיבל לידיו את FACE VALUE, תקליט הסולו הראשון של המתופף שהפך לזמר, ומאז שום דבר לא נשאר כשהיה. זה לא היה סתם אוסף שירים, אלא יומן גירושין חשוף, כואב ומרטיט שהוגש על מגש של פופ משובח וסאונד תופים ששינה את פני ההיסטוריה.

הסיפור מאחורי התקליט החל בטרגדיה אישית. בזמן שפיל קולינס חרש את העולם עם להקת ג'נסיס, הבית שלו התפרק לרסיסים. הוא האשים את אשתו, אנדריאה ברטורלי, בכך שבגדה בו עם מעצב או משפץ שהגיע לעבוד בביתם. הכאב הזה תורגם למוזיקה, אבל שנים רבות לאחר מכן, אנדריאה החליטה שהיא לא מוכנה להישאר הדמות הרעה בסיפור.

בראיון חשוף למייל אונליין, היא הציגה תמונה שונה לחלוטין. היא הסבירה את הצד שלה בהתפרקות הזוגיות ואמרה: "פיל טען בראיונות ובטקסטים שלו שברחתי עם המשפץ, אבל זה פשוט לא נכון. הנישואים שלנו התקלקלו ​​מסיבות רבות ושונות, כשהעיקרית שבהן הייתה הפתיל הקצר שלו והעדפתו להתווכח במקום לדון בכל מה שלא הסכמנו עליו. הוא היה זועם וזה ממש הציק לי. התגרשתי ממנו בגלל שהוא היה זה שבגד בי. שמעתי על הרבה רומנים שהיו לו, לפני שפיתחתי אחד משלי. כמו כן, למחרת הלידה עם הבן שלנו, סיימון, הוא בחר לצאת לסיבוב הופעות עולמי למשך שנתיים עם ג'נסיס, במקום להיות איתי. הוא עשה הרבה כסף כששר לעולם על התפרקות הנישואים שלנו ועל שברון הלב שלו, והוא מעולם לא עצר לבחון את רגשותיי או כיצד חשים ילדינו. כל השנים האלה הוא עדיין משחק את הקורבן, ואני חושבת שהגיע הזמן שהוא יפסיק. הניסיון שלו, אחרי כל השנים, להאשים אותי חלקית בכך שהוא לא רואה כמה מילדינו שבר את גב הגמל והבנתי שהגיע הזמן שאדבר ואסביר את הצד שלי".

הקשר בין השניים התחיל הרבה לפני התהילה. אנדריאה פגשה לראשונה את פיל קולינס כשהיה בן 11 בלבד. שניהם הופיעו כילדים במחזות זמר בווסט אנד בלונדון והחלו לצאת כבר בגיל 14. למרות שהיא עברה לקנדה בגיל 18, הם שמרו על קשר. בשנת 1970, כשקולינס הצטרף ללהקת ג'נסיס כמתופף והלהקה הגיעה להופיע בוונקובר, הם התאחדו. אנדריאה ובתה ג'ולי חזרו איתו לאנגליה והזוג נישא.

השינוי הגדול הגיע ב-1975, כשהסולן פיטר גבריאל עזב את הלהקה. קולינס תפס את עמדת הזמר, והתהילה החלה לנסוק. לפי אנדריאה, זה היה הרגע שבו הכל השתנה. היא ציינה כי מתופפים לא זוכים לתשומת לב רבה, וברגע שהוא הפך להיות הזמר הוא התמקד הרבה יותר בלהקה ובקריירה שלו. השאיפות שלו הפכו לעדיפות עליונה, והאגו שלו החל לצמוח פרא.

זמן קצר לאחר מכן, אנדריאה גילתה שהיא בהריון. קולינס הודיע לה שהוא עוזב לסיבוב הופעות מיד אחרי הלידה. היא הזהירה אותו שהיא לא תשרוד את זה ושהנישואים ייהרסו. קולינס נהג לומר שהיא איימה שלא תהיה שם כשיחזור, אך היא טענה שרק ניסתה להסביר שלא תוכל להתמודד לבד. היא חשה שלא התייעצו איתה והכל נקבע מעל ראשה. סיימון נולד, ותוך יומיים פיל קולינס כבר היה על המטוס, משאיר אותה לבד עם תינוק, ילדה בת ארבע ושני כלבים.

התקופה הייתה קשה עבור אנדריאה. סיימון הקטן סבל מאלרגיות ופסוריאזיס קשה ואושפז בבית חולים. היא העידה שלפיל קולינס לא הייתה שום אמפתיה למצבה והוא ביקש ממנה להפסיק להתלונן. גם כשהם עברו לבית חדש בסארי, הבדידות רק גברה. היא תיארה מצב שבו הוא נהנה מהחופש בדרכים, בזמן שהיא סבלה מהתפרצויות הזעם שלו ומהתנהגות לא מקובלת מול הילדים. היא איבדה משקל רב וחיה בחרדה מתמדת.

באותה תקופה הכירה גבר שסייע בשיפוצים. היא הודתה שהיה להם רומן קצר, וסיפרה על כך לקולינס ברגע שחזר. היא טענה שהקשר שלהם הסתיים עוד לפני הרומן, ושהוא היה רק סימפטום לנישואים גרועים. כשדודתה מתה, היא טסה לוונקובר עם הילדים כדי להחליט על עתידה. קולינס לא הפסיק להתקשר ולצעוק, והיא הבינה שהיא לא יכולה לחזור.

התקליט FACE VALUE מלא בפרטים טכניים ומוזיקליים מרתקים. זה נפתח עם IN THE AIR TONIGHT: השיר המזוהה ביותר עם קולינס נוצר כמעט בטעות. הוא אלתר את המילים במהלך ג'אם סשן באולפן. הוא פשוט פתח את המיקרופון והתחיל לשיר את מה שהרגיש באותו רגע. הסאונד המפורסם של התופים, המכונה GATED REVERB, התגלה במקרה עוד קודם לכן, כשקולינס התארח בהקלטת התקליט השלישי של פיטר גבריאל. הוא כה אהב את זה שהפך את הצליל לסימן היכר שלו.

ויש את I MISSED AGAIN, שנכתב במקור כבלדה איטית ושמו המקורי היה I MISS YOU BABE. קולינס החליט להפוך אותו לקצבי יותר והוסיף לו את חטיבת הנשיפה המפורסמת של להקת EARTH WIND AND FIRE. ומה עם THE ROOF IS LEAKING? שיר אווירתי במיוחד שלקראת סופו ניתן לשמוע קולות של צרצרים. אלו לא היו אפקטים מוקלטים, אלא רעשים אמיתיים שהגיעו מהסביבה של האולפן הביתי שלו. אריק קלפטון ניגן בגיטרה בשיר זה, אם כי הוא לא קיבל קרדיט רשמי בתקליט המקורי.

ויש את TOMORROW NEVER KNOWS: קולינס ביצע כאן גרסה לשיר הפסיכדלי ההוא של הביטלס. הוא רצה להעניק לו פרשנות מודרנית ואישית יותר, תוך שימוש במקצבים מורכבים שאפיינו את הרקע שלו כמתופף רוק מתקדם.

עכשיו בחזרה לדרמה... בספרו האוטוביוגרפי, קולינס הציג את הצד שלו. הוא כתב שאחד מקרוביה של אנדריאה, רובין מרטין, עסק בשיפוץ בתים אך נזקק לעזרה והביא בחור צעיר. שם גילה קולינס על הרומן דרך שיחת טלפון כשהיה בסיבוב הופעות. הוא נאלץ להמשיך בסיבוב כדי למנוע הפסד כלכלי עצום. כשחזר, המצב היה בכי רע. הוא נזכר שיום אחד היא הודיעה שלא תחזור בלילה, והוא הבין עם מי היא נמצאת. בזעמו, הוא נתן אגרוף בקיר ויצר בו חור. הוא ניסה לאחות את השברים, ביקש ממנה לחכות שבועיים עד לסיום סיבוב ההופעות של ג'נסיס, אך בזמן שהיה ביפן הוא איבד שליטה ושתה סאקי ללא הפסקה. הוא אפילו ניסה לעבור לקנדה לארבעה חודשים כדי להציל את הנישואים, אך זה לא עזר.

לגבי ההופעה המפורסמת בתוכנית TOP OF THE POPS, שבה הניח דלי צבע על הפסנתר בזמן ששר את IN THE AIR TONIGHT, קולינס טען שזה היה רק פריט תפאורה מקרי ולא מסר מכוון לאנדריאה ולמשפץ. אנדריאה, לעומת זאת, חשה בחילה כשראתה את זה והייתה בטוחה שזהו מסר ציבורי משפיל.

מה אמרו המבקרים בזמן אמת? הביקורת במגזין רולינג סטון הייתה מעודדת אך מפוקחת. נכתב שם שלמעט שלושת אלבומיו של פיטר גבריאל, כל אלבום סולו של חבר ג'נסיס הציג את הלקחים שנלמדו בלהקה. התקליט הראשון של פיל קולינס לא היה רוק מתקדם וגם לא פיוז'ן. הוא שמר על הטון הקולני הנוזלי שפיתח בג'נסיס, אך התעלם מהתנשאות הלהקה לטובת פופ בסיסי.

המבקרים ציינו שהוא כנראה קיבל שיעורי גיבוי מחברי להקת EARTH WIND AND FIRE. נכתב כי בדומה לשיר MISUNDERSTANDING, התקליט עוסק בסערה אישית ובפירוק הנישואין. המבקר סיכם שהתקליט אמנם פחות שאפתני מאלו של פיטר גבריאל, אך הוא המוצר הראוי ביותר שיצא מבית ג'נסיס מאז אותם ימים.

אז FACE VALUE נשאר עד היום תמונה כואבת וחשופה לאדם שאיבד את עולמו הפרטי ומצא את כל העולם כולו מקשיב לו דרך המילים שש ודרך התופים. ועוד אילו תופים!

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459