רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-14 באוגוסט בעולם הרוק (בזמן שמייקל ג'קסון "דפק" את פול מקרטני, הביטלס ברחו ממעריצים, ג'וני ראמון נפצע בתגרה, רוי ביוקאנאן סיים את חייו, ואלביס פרסלי השתחרר מהקולונל בקבר)

הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-14 באוגוסט (14.8) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אני מאותם אמנים שמרגישים שניצלו אותם, אבל אני לא מרירה על זה בכלל. שדדו אותי ביג טיים, אבל לא אכפת לי. אני עשירה יותר ממה שהייתי קודם" (דונה סאמר)

הוא היה הגיטריסט הלא ידוע שכולם העריצו. ב-14 באוגוסט בשנת 1988 התאבד הגיטריסט המיוחד במינו, רוי ביוקאנאן.

אז מי הוא רוי ביוקאנאן? התשובה בשתי מילים: אגדת גיטרה. ומי הוא רוי ביוקאנאן בשלוש מילים? אגדת גיטרה מדהימה. כן, מדובר במוזיקאי ששינה מן היסוד את אופן הטיפול בגיטרה החשמלית, ושבין מעריציו הרבים, עמיתיו ותלמידיו אפשר למנות את אריק קלפטון, חברי להקת הרולינג סטונס, רובי רוברטסון, אל קופר, נילס לופגרן, ג'ף בק, דייוויד גילמור והמון אחרים. והפער הקיצוני בין הערצת ענקי התעשייה לבין היעדר הכרה מסחרית רחבה בציבור הרחב לא היה מקרי; הוא נבע מאופיו הבלתי מתפשר של ביוקאנאן, אשר נמנע בעקביות ממנגנוני השיווק הממוסדים והעדיף את טהרת הצליל על פני תהילת עולם. מין טהרן שכזה.

לירוי (רוי) ביוקאנאן נולד ב-23 בספטמבר 1939 באוזארק, ארקנסו. אביו, ביל ביוקאנאן, היה חקלאי ופועל אדמה, ואמו מיני הייתה עקרת בית. כשהיה כבן שנתיים עברה המשפחה לעיירה החקלאית פיקסלי שבקליפורניה. חוויותיו המוזיקליות הראשונות של ביוקאנאן צמחו מתוך מפגשי דת שאליהם נלקח על ידי אמו. המקצבים הטעונים בשירת גוספל כנסייתית והשפעות הבלוז והקאנטרי שהיו באוויר הניחו את התשתית לתפיסתו הרגשית. כבר בגיל חמש החל ביוקאנאן לגלות עניין בכלי נגינה.

התפנית המשמעותית התרחשה כשהיה כבן תשע: אחרי שביוקאנאן הקטן אמר לאביו שהוא אוהב להקשיב לרדיו, שאל אותו האב: "איזה סגנון אתה אוהב לשמוע?". התשובה שביוקאנאן הקטן השיב הייתה במילה אחת: "גיטרה". בעקבות זאת, קנה לו אביו את הגיטרה הרשמית הראשונה שלו – גיטרת לאפ-סטיל אדומה מתוצרת ריקנבאקר – ושלח אותו ללמוד אצל מורה מקומית בשם קלרה פרשר. היא גילתה שכל נגינתו התבססה על שמיעה אבסולוטית ויכולת קליטה פנומנלית לחקות באופן מדויק כל צליל ושיר ששמע ברדיו.

המורה אמרה לו מילים שנחרתו בלבו: "רוי, אם אתה לא מנגן עם רגש, אל תנגן כלל". היכולת להפיק מוזיקה ישירות מתוך המחשבה והתפיסה השמעתית ליוותה אותו לאורך כל חייו. הוא הודה פעם בראיון שהוא לא יודע לקרוא תווים ושהוא לא מקשיב כלל לרדיו כשהוא מתכנן תפקידים יצירתיים חדשים. אם הוא רצה משהו חדש לנגן, הוא פשוט נשכב במיטתו והוציא את זה מראשו. הוא אפילו לא היה צריך גיטרה עליו כשחשב על תפקידי נגינה חדשים – הכל היה בראשו. השפעותיו המוקדמות מנגני לאפ-סטיל כמו ג'רי בירד ונגני טלקאסטר מאזור בייקרספילד כדוגמת באק אולס ורוי ניקולס עברו עיבוד מופלא במוחו, והוא תרגם את מתיחות המיתרים של הלאפ-סטיל לגיטרה החשמלית הסטנדרטית.

אחרי כמה שנים, בהן ניגן בלהקות מקומיות משלו – החל מ-THE WAWKEEN VALLEY BOYS בגיל 12 ועד THE DUSTY VALLEY BOYS בתיכון – וכנגן ליווי לאחרים, יצא ביוקאנאן למסע ארוך ומתיש ברחבי ארצות הברית וקנדה. בגיל 15 עזב את הבית ללוס אנג'לס, שם נלקח תחת חסתו של אומן הבלוז ג'וני אוטיס והשתלם אצל נגנים כגון ג'ימי נולן.בשנת 1958 רשם את הקלטת הבכורה המסחרית שלו כשניגן את סולו הגיטרה בשיר MY BABE של זמר הרוקאבילי דייל הוקינס בחברת CHESS בשיקגו. בהמשך עבר לנגן עם רוני הוקינס בקנדה, שם שימש כמורה ומדריך לנגן הבס של ההרכב, רובי רוברטסון. ביוקאנאן לימד את רוברטסון את יסודות הגיטרה המובילה – תפקיד שבאמצעותו הנהיג רוברטסון מאוחר יותר את להקת הבאנד.

במשך שנים ארוכות הופיע ביוקאנאן נון-סטופ בדרכים בשביל גרושים, כשהוא סובל מאנונימיות ומקשיים כלכליים. כדי לפרנס את משפחתו ההולכת וגדלה, הוא אף נרשם באמצע שנות ה-60 לבית ספר לספרות ועיצוב שיער ועבד כספר בוושינגטון די. סי., במקביל להובלת להקתו המקומית THE SNAKESTRECHERS. הסבל והשחיקה הובילו אותו לתובנה מכרעת: הוא אמור לקבל יותר כסף כשהוא מנגן עבור אנשים אחרים. אז הוא החליט לפרוש מעבודת הליווי ולפצוח בדרך עצמאית. נקודת המפנה הגיעה בשנת 1971, כאשר יצא לשידור בטלוויזיה הציבורית (PBS) הסרט התיעודי INTRODUCING ROY BUCHANAN (הידוע גם בכינויו THE BEST UNKNOWN GUITARIST IN THE WORLD). הסרט, שהציג את פלא נגינתו לקהל הרחב, עורר התלהבות עצומה והביא להחתמתו בחברת התקליטים 'פולידור'. הוא הוציא את אלבום הסולו הראשון שלו, שנקרא בשמו, בשנת 1972, ולאחר מכן את SECOND ALBUM. שניהם הגיעו למעמד אלבומי זהב וביססו את מעמדו כאמן סולו מוערך.

בתקופה ההיא הוא ניגן בגיטרת פנדר טלקאסטר משנת 1953, אותה כינה בחיבה "ננסי". "ננסי" (בעלת מספר סידורי 2324) הייתה גיטרה בעלת מאפיינים ייחודיים יוצאי דופן. הפיקאפ האחורי שלה היה פגום מבחינה חשמלית וללא קריאת התנגדות במד אוהם. כתוצאה מכך, הפיקאפ סינן את תדרי הבס הנמוכים והפיק צליל חד, גבוה וזועק, שהזכיר תדר רדיו טרנזיסטור. ביוקאנאן לא היה גיטריסט של ווליום בדציבלים גבוהים. בעוד שרוב הגיטריסטים של התקופה הקיפו את עצמם עם מגברים עתירי עוצמה וקירות של רמקולים כדי לייצר דיסטורשן, בחר ביוקאנאן לנגן במגברים שהרמקול בהם בקוטר קטן יותר – בעיקר מגברי FENDER VIBROLUX מנורות – אך מלהיב לא פחות. שיטת העבודה שלו הייתה ייחודית: הוא כיוון את עוצמת הווליום והטון במגבר למקסימום המוחלט (10 ו-10), ובכך הביא את שפופרות המגבר לדרגת רוויה ודחיסה טבעית.

את כל השליטה בעוצמת הווליום, ברמת הדיסטורשן ובגוון הצליל הוא ביצע ישירות באמצעות כפתורי השליטה שעל גבי הגיטרה עצמה. הוא שכלל לדרגת אמנות את טכניקת הפינץ' הרמוניס (הרמוניות שורקות), שבה פריטה משולבת של המפרט וקצה האגודל בנקודות תנודה על המיתר הפיקה צלילים שורקים בגובה של עד שלוש אוקטבות מעל התו המקורי. בנוסף, סיבוב מהיר של כפתור הטון בגיטרה תוך כדי נגינה יצר אפקט ווא ווא טבעי ללא צורך בפדלים חיצוניים.

היוקרה המקצועית של ביוקאנאן הגיעה לשיאה בשורת אירועים שהפכו לחלק מהמיתולוגיה של הרוק. בעקבות עזיבתו של הגיטריסט מיק טיילור את הרולינג סטונס בשנת 1974, הוצע לביוקאנאן להצטרף להרכב. ביוקאנאן דחה את ההצעה כדי לשמור על עצמאותו האמנותית ולהימנע משיעבוד למנגנוני סיבובי ההופעות הענקיים, מה שהעניק לו את הכינוי "האיש שסירב לרולינג סטונס". לאחר הפסקה מהקלטות בין השנים 1978 ל-1985, הוא חתם בחברת בלוז העצמאית משיקגו והוציא את האלבום WHEN A GUITAR PLAYS THE BLUES, שאף היה מועמד לפרס גראמי בקטגוריית אלבום הבלוז של השנה.

ביוקאנאן הגדיר את התקליט הזה כטוב ביותר שהקליט בחייו, שכן הוענקה לו שליטה אמנותית מלאה. רבים אהבו לשמוע את נגינתו והופעתו האחרונה נערכה ב-7 באוגוסט 1988 במועדון TOAD'S PLACE בניו הייבן, קונטיקט. זה היה במסגרת פסטיבל "מלחמות הגיטרה". המתופף טומי המברידג' תיאר את מצב רוחו האופטימי לכאורה של ביוקאנאן: "חיבקתי את רוי כשהוא יצא מהלימוזינה. זה היה חגיגי, והוא עמד להסתובב ולבלות עם האנשים. רוי היה במצב רוח מרומם, בנאדם, הוא היה מרומם. הוא רצה להישאר ולחגוג. המראה האחרון שלו בזיכרוני הוא איך שהוא פשוט נעלם לתוך הקהל".

המופע היה מצוין, ביוקאנאן נראה במצב רוח טוב, ואפילו נקבע לו לצאת לסיבוב הופעות מתוכנן בקנדה ימים ספורים לאחר מכן. אבל ב-14 באוגוסט 1988 קרה משהו... רוי שהה בביתו ברסטון, וירג'יניה, הקליט סקיצות של יצירות קלאסיות במרתף ויצא בצהריים לקניות ולשתייה בבר "רובי טי טיוזדייז" במרכז פייר אוקס. בשעה 21:20 חזר לביתו יחד עם אדם זר, אשר עורר את חשדה של ג'ודי עקב התנהגותו המעורערת. ג'ודי ביוקאנאן שיחזרה בעדותה את השתלשלות האירועים בבית: "חשבתי, 'ובכן, אולי המשטרה תוכל לגרום לו לעזוב'. אז התקשרתי למשטרה כדי לראות מה אפשר לעשות כדי להוציא אותו. דבר הוביל לדבר בטלפון. האישה מהמשטרה אמרה, 'איך הזר הזה נכנס לשם?' ואמרתי, 'בעלי הכניס אותו'. והם אמרו, 'ובכן, אנחנו לא יכולים להכריח אותו לעזוב. האם הם שתו?' שאלה אחרי שאלה. ואז הקטן שלי, שהיה אז בן שלוש, ירד למטה ואמר לרוי שאני בטלפון עם המשטרה".

בעקבות הגעת הפעוט למרתף עלה ביוקאנאן למטבח, חטף את שפופרת הטלפון ותלש את הכבל מן הקיר, פעולה שהובילה להזנקת ניידות משטרה על רקע דיווח על סכסוך משפחתי. ג'ודי תיארה את רגעי עזיבתו של רוי את הבית: "בדיוק באותו זמן הבנתי שהאדם ההוא נמצא למטה לבדו. עקפתי איכשהו את רוי וירדתי למטה – הוא תמיד היה פרנואיד לגבי אנשים שגונבים קלטות – אבל לא הצלחתי למצוא אותו... רוי חלף על פניי ואמר שהוא הולך. הוא עלה לכיוון הכביש הראשי. הייתה לי הרגשה שהוא חשב שהבחור הזה הולך לחכות לו או משהו. אני מניחה ששם המשטרה אספה את רוי – במורד הרחוב".

השוטרים דלקו אחריו ועצרוהו לא הרחק משם באשמת שכרות בפומבי. כאשר הגיעו השוטרים צ'ארלס פונסארט ושון מייבן לדירה, התנהלה שיחה בנוגע ליעד שאליו יועבר ביוקאנאן. ג'ודי העידה על השיחה עם השוטרים: "אמרתי שאני קצת חוששת ממנו ושהם יכולים לקחת אותו לבית של אחד הילדים שלנו, או למלון, כמו בשנה שעברה... אמרתי, 'תנו לי לצאת ולדבר איתו לפני שאתם עוזבים'. הם אמרו, 'הוא כבר בהעברה'. לקח לי דקה לקלוט מה זה אומר. 'בהעברה?' איך הוא יכול להיות בהעברה? חשבתי שהוא נכנס למכונית איתכם?' השוטר פונסארט אמר, 'לא. אחד מצוותי הגיבוי שלנו אסף אותו'. אז אמרתי להם, 'ובכן, תדאגו לקרוא להם בקשר ולהגיד להם שהוא רוי ביוקאנאן ושאני רוצה שישגיחו עליו'. אמרתי לשוטר שהוא מפורסם, אבל הוא אמר שמעולם לא שמע עליו. אמרתי לו גם שהוא תחת השגחת רופא. הם הבטיחו לי שהוא יהיה בתא עם 15 עד 20 אנשים מול שולחנו של הסמל. הם הבטיחו לי שאין לי מה לדאוג".

הוא הושלך לתא הקליטה R-45 בבית הכלא בווירג'יניה. המשגיחים לא בדקו את התא שלו וחצי שעה לאחר שהושאר שם לבדו, בשעה 23:10, נמצא ביוקאנאן בן ה-48 כשהוא תלוי וללא רוח חיים. חולצתו שימשה כחבל התלייה שנקשר לסורג החלון. הוא הובהל לבית החולים אך דקה לפני חצות (23:59) הוכרז מותו באופן רשמי. ג'ודי תיארה את תחושת המועקה הפתאומית שאחזה בה בביתה סמוך לשעת המוות, בטרם קיבלה הודעה רשמית כלשהי: "זה היה כאילו מישהו צופה בי. הסתובבתי, אבל לא ראיתי אף אחד. משהו בתוכי אמר, 'זה רוי'. ופתאום נתקפתי פאניקה מוחלטת, אז רצתי בחזרה למעלה וניסיתי להתקשר לכולם, ולא הצלחתי להשיג אף אחד". מנהל סיבוב ההופעות ג'ון אולדס יצר קשר עם מתקן המעצר בפיירפקס מעט לאחר השעה 01:00 לפנות בוקר כדי לברר לגבי שחרורו של ביוקאנאן:"אמרתי, 'תראו, אני יכול לבוא ולאסוף את רוי ביוקאנאן?' הם העבירו אותי לסמל או לקפטן או למישהו שהיה אחראי, והוא אמר, 'מר ביוקאנאן נפח את נשמתו בכלא'".

בבוקר 15 באוגוסט צפתה ג'ודי בגופה בחדר המתים מבעד לחלון זכוכית, חוויה שהעלתה אצלה חשדות כבדים: "לא יכולנו לראות שום דבר, רק את הפנים שלו. הראש שלו היה עטוף כולו, הצוואר שלו היה עטוף. כל מה שיכולת לראות היו הפנים שלו. ויכולתי לראות שירד לו דם מהאף ושאלתי אותם על זה, והם אמרו שזה נורמלי מתלייה... טיוח? אני בטוחה שזה זה. מכל מה שאני יודעת הוא יכול היה להתנגד למעצר והם יכלו לבצע עליו אחיזת חניקה". דוח הנתיחה הפתולוגית הרשמי קבע כי סיבת המוות היא תלייה ותיעד "חריץ שקוע בעור בחלק הקדמי ובצד שמאל של הצוואר". עם זאת, הדוח שלל במפורש קיומן של פגיעות טראומה באיברים הפנימיים, בעצמות הגולגולת או בקרקפת. הבדיקה הטוקסיקולוגית הצביעה על ריכוז אלכוהול בדם של 0.20%, ללא נוכחות סמים בלתי חוקיים או תרופות נרקוטיות.

בטקס ההלוויה שנערך בבית העלמין "קולומביה גרדנס" בארלינגטון, פתחה ג'ודי את ארון הקבורה בפני חברי הלהקה, אשר דיווחו פה אחד על סימני פגיעה קשים בראשו המגולח של המוזיקאי. נגן הבס קארי זיגלר העיד על מראה הגופה בארון:"זה היה ארון קבורה סגור. ג'ודי פתחה אותו כדי שהלהקה וכל החברים הקרובים יראו. זה היה ברור לחלוטין שהראש שלו נחבט פנימה. היו חבלות על הראש שלו. ראיתי אותן. הן היו שם. אין שום ספק. רוי תמיד אמר שאם הוא אי פעם ייתפס שוב, הוא יילחם בדרך החוצה. אין גם ספק שהוא כנראה התגרה בהם".

רון "בירד" פוסטר, שליווה את ביוקאנאן כמתופף וכזמר לאורך שנות השבעים, תיאר שיחה שקיימו במהלך סיבוב הופעות שחשפה את גישתו המורכבת של המוזיקאי לרעיון האובדנות:"לילה אחד הוא ניגש אליי ואמר, 'חשבת פעם להרוג את עצמך?' זה הבהיל אותי. מאיפה זה בא? כלומר, לכולנו היו זמנים שבהם אמרנו, 'הלוואי שהייתי לעזאזל מת!' אבל מעולם לא היה לי הדחף לבצע את זה. אז אמרתי, 'מה איתך?' הוא לקח נשימה עמוקה, 'לא, בנאדם, זו הדרך של הפחדנים'". סולן הלהקה לשעבר, בילי פרייס, הסביר את הערכתו בנוגע למצבו הפסיכולוגי של ביוקאנאן:"הוא היה בחור מתוק ונפלא וגיטריסט מבריק, אבל גם מוטרד עמוקות. לא הופתעתי כששמעתי על מותו. למרות שזה נכון שחייו האישיים נראו במגמת שיפור, הוא תמיד היה על מטוטלת שהתנדנדה לכיוון השני אחרי כל תקופה של הצלחה אישית או מקצועית. אני מאמין לסיפור ששמעתי: שהוא נפל מהעגלה, גמר בתא שיכורים בפיירפקס, ותלה את עצמו כי זה נראה כמו רעיון טוב באותו רגע. השוטרים אולי נהגו בו בגסות, אבל אני מאוד מפקפק בכך שהם הרגו אותו". קלידן הלהקה לשעבר, פול ג'ייקובס, תמך בהערכה זו: "דעתי האישית היא שאף אחד לא רצח את רוי. הבנתי שרוי עלול להיות מסוכן לעצמו. אני חושב שרוי איבד את חייו כתוצאה ממעשיו שלו". מנגד, ג'ודי הביעה עמדה נחרצת בראיון שהעניקה: "הם אומרים שהוא תלה את עצמו, אבל אני לא מאמינה בזה. כלומר, אין שום סיכוי בעולם שאני אחשוב שרוי נטל את חייו שלו. לעולם לא אאמין בזה... הייתי רוצה לטהר את שמו. גם אם הוא הרג את עצמו, זו עדיין אשמתם".

המתופף טומי המברידג' הציג ניתוח ביניים מורכב שמשלב את מאפייני אישיותו של ביוקאנאן עם תנאי המעצר: "בשיא הכנות, כשזה קרה אמרתי לעצמי, 'רוי לא עשה את זה'. שישה חודשים לאחר מכן אמרתי לעצמי, 'אולי הוא כן עשה את זה'. אבל זו התחמקות. אולי היה מאבק, הוא הוכה, ואז הוא אמר, 'לעזאזל עם זה'. משהו היה חייב להצית את זה. כלומר, רוי מסתובב שיכור, ושני שוטרים אוספים אותו – זה כמו לשפוך בנזין על אש. כן, הוא יכול היה להפוך למטורף – לסרקסטי – כשהוא היה שיכור. אני יכול לתאר לעצמי שוטר סוטר לו, 'אני לא מבין את הבדיחות שלך', ורוי לא מרפה. כשהוא מת, העולם היה כזה, 'הנה הווירטואוז הזה שאף אחד לא הכיר'. מבחינתי איבדתי את הבחור המיוחד הזה, חבר. ניגנתי עם הרבה גיטריסטים מדהימים – דני גאטון, רוני ארל, דיוק רובילרד – ואף אחד לא ניגן כמו רוי. אף אחד. זכיתי לנגן איתו. אבל זכיתי גם להסתובב איתו, לאכול איתו צהריים, לדבר איתו. הוא היה מביא לי סיגרים. 'ניסית את זה?' פעם היינו מעשנים סיגריות – אני כבר לא מעשן – והוא היה קורא להן FAGS. הוא היה אומר, 'אתה יודע שבאנגליה קוראים לזה FAGS?' הוא היה אומר את זה בכל פעם שראיתי אותו. הייתי אומר, 'רוי, אני יודע את זה. כבר אמרת לי'. כשהוא מת, חשבתי על הזמנים ההם. זה לא היה כמו על הבמה, מנגן את THE MESSIAH. חשבתי עליו יושב על הספה בדירה שלי, מבדר את החברים שלי עם הסיפורים שלו. מדבר, משמיע תקליטים. הוא היה בחור עדין וצנוע. הוא אהב סיגרים וגיטרות, זה מה שאני אומר לאנשים. היה לו קסם והוא יכול היה להפנט קהל וכל החרא הזה. אבל הוא היה גם פשוט הבחור הזה. לפעמים היינו יושבים בחדר מלון, מאוחר בלילה, והוא היה מנגן בגיטרה. הוא היה מנגן את הדברים המלנכוליים הכי יפים. הייתי חושב לעצמי, 'בנאדם, אם רק יכולנו לבקבק את זה'..."

קיים תיעוד מוקדם של אירוע מעצר שנוי במחלוקת ב-1 בינואר 1980 במחוז לאודון, וירג'יניה. דובר המשטרה, גרג סטוקס, מסר כי ביוקאנאן נעצר בגין שכרות פומבית וניסה לתלות את עצמו בתא באמצעות גופייה ללא שרוולים, בעוד שמשפחתו טענה לאלימות קשה מצד השוטרים. אשתו, ג'ודי, תיארה את מצבו הגופני בעת שביקרה אותו בבית החולים: "היו עליו חבלות. זה היה ברור לחלוטין שהכו אותו. כאב לו בגב ובצדדים במקומות שבהם הם בעטו בו". המפיק ג'ון אדמס, מנהל התוכניות ב-WNET שליווה את ביוקאנאן, סיפק עדות משלימה לגבי אירועי אותה שנה והאופן שבו הוצגו הדברים בזמן אמת: "הייתי כמו משפחה. מעולם לא שמעתי מהם אלא אם כן קרה משהו נורא. משניהם. הייתי צועק עליהם: 'איך זה שאני שומע מכם רק כשקורה משהו נוראי?' בראש השנה האזרחית קיבלתי את שיחת הטלפון הצורחת הזו מג'ודי באמצע הלילה. הייתי האדם הראשון. כמובן, רוי וג'ודי אמרו שניהם מאוחר יותר שזו הייתה אלימות משטרתית. אבל ההצהרה שלה אליי בהתחלה, בטלפון, ב-2 לפנות בוקר, הייתה 'רוי תלה את עצמו'. הוא תמיד אמר לי שהשוטרים היכו אותו... הוא רצה החוצה".

בשנים המאוחרות נוסף משקל רגשי כבד עקב טרגדיה משפחתית; בנובמבר 1987 מת תינוקה של בתם הצעירה במוות בעריסה. ג'ון אדמס העיד על ההשפעה הנפשית העמוקה שהותיר המקרה על ביוקאנאן:"היום לפני שהקלטנו את SHAKE, RATTLE AND ROLL, קיבלתי שיחת טלפון מרוי. הוא היה רגוע, אבל ברקע ג'ודי צרחה. התינוק של הבת הצעירה של רוי מת. מוות בעריסה. הייתי צריך לקחת אותם לשדה התעופה. רוי אמר, 'אני אחזור'. הוא חזר, למחרת, והוא היה מאוד בשליטה. אבל אני לא חושב שהוא התאושש מזה אי פעם. איכשהו הוא האשים את עצמו במותו של התינוק".

באביב 1988, בעת שפתח את הופעותיה של להקת הבאנד, גילה ביוקאנאן עניין רב בהתאבדותו של סולן הלהקה והפסנתרן ריצ'רד מנואל, אשר תלה את עצמו במלון בפלורידה שנתיים קודם לכן. נגן הגיטרה ג'ים ויידר שיחזר את סדרת השאלות שהציג לו ביוקאנאן:"רוי היה סקרן לגבי מותו של ריצ'רד. 'ובכן, מה הוא עשה? איך הוא עשה את זה?'". רובי רוברטסון, שהודרך על ידי ביוקאנאן בראשית דרכו, סיפר בראיון לרשת NPR: "הוא יכול היה לגרום לגיטרה לבכות כמו שאף אחד בעולם לא יכול היה... הוא פתח את מוחי לסגנונות. הוא היה במקומות ושמע אנשים שאני לא נחשפתי אליהם. הוא פתח בפניי עולם חדש לחלוטין. אבל הוא גם היה נגן גיטרה מאוד אנוכי. הוא לא רצה להראות לך שום דבר. אני אומר את זה במובן הטוב ביותר של המילה. רוי כנראה אמר לעצמו, 'אני זחלתי על הידיים והברכיים שלי כדי ללמוד את זה. אני לא הולך להעביר את זה הלאה אליך'. אבל אני גנבתי כמה שיכולתי!".

ובתקופה שקדמה למותו פנה ביוקאנאן לייעוץ פסיכיאטרי, ונרשמו לו התרופות נוגדות הדיכאון והחרדה ELAVIL ו-INDERAL, תוך הנחיה רפואית מפורשת להימנע משתיית אלכוהול.

ביוקאנאן הובא למנוחות בבית העלמין בארלינגטון, וירג'יניה. הוא השאיר מאחוריו רעיה (ג'ודי), שבעה ילדים, חמישה נכדים וקטלוג מוסיקלי מרשים ביותר שכולל עשרות אלבומים ונכסי צאן ברזל של הרוק והבלוז.

יצרן הפיק-אפים והגיטריסט סימור דאנקן ניתח את הטרגדיה האישית והאמנותית של ביוקנן בראייה היסטורית: "רוי רצה לנגן בגיטרה. זה כל מה שהיה אכפת לו ממנו אי פעם. לרוי מעולם לא היה מישהו שהבין את המוזיקה שלו ושמר על האינטרסים העסקיים שלו. אנשים אהבו את הנגינה של רוי, אבל הם מעולם לא הבינו מאיפה הנגינה הזו מגיעה. זה היה רוי. רוי היה מנגן תו ומותח אותו בתוך הביט, לאו דווקא על הביט... זה כמו גל באוקיינוס. כשאתה מרגיש את הגל, אתה מתאים את עצמך כך שאתה מתנועע איתו. זה כמעט אינסטינקט. להרבה בחורים צעירים אין סבלנות. הם רוצים לעלות ולהיות אקדוחנים ולירות בכל המטרות בבת אחת. רוי היה מחכה לזמן הנכון וכשהוא פוגע בזה, הוא תופס אותך. אתה לא מודע למה שהוא עומד לעשות, אבל הוא היה תופס אותך. הוא היה כל כך נהדר בזה. הוא היה מכה בתו אחד, והייתי צוחק, הייתי אומר, 'לעזאזל! תקשיבו לזה!' תודה לאל שלאנשים יש הקלטות שלו, כדי שהילדים הצעירים האלה יוכלו לראות במה עוסקת נגינה בגיטרה. הוא היה נגן הבלוז הלבן הטוב ביותר שראיתי אי פעם.

לרוי היה דמיון אינסטינקטיבי מאוד, מתנה לתרגם את מה שהוא שמע בראשו ולהוציא את זה בגיטרה שלו. זה דבר קשה מאוד לביצוע. NEPHESH זה מישהו שמדבר. אנשים לא מבינים את זה. אם זה בלוז של 12 תיבות או שאפל, זה מה שאתה אומר בתוכו. העניין עם רוי הוא, שלא משנה מה הוא מנגן, זה יכול להיות לבן, שחור, כחול או סגול. הוא אדם לבן שמנגן את הבלוז. רוי הבין משהו לגבי זה. הוא ידע איך לשלוט בסיטואציה. אנשים צריכים להקשיב, באמת להקשיב, למה שהוא אומר עם הגיטרה שלו. פשוט היה לו בתוכו את מה שהוא האמין בו. רוי השתמש במלנכוליה שלו, בדיכאון שלו, בבדידות שלו, והפך אותם לאמנות. כמה מהדיכאון של ואן גוך נתן השראה לציוריו? יש קו דק מאוד בין להיות לא שפוי לבין להיות יצירתי. אולי בתקופה הזו שבה אנחנו נמצאים, אנשים לא נמשכים לסגנון הנגינה בגיטרה שרוי עשה. אבל יבוא זמן שבו דברים יסתובבו ואנשים ירצו את הדבר האמיתי. רוי הניח את הצליל האולטימטיבי לאיך שגיטרה צריכה להישמע. כששמעת את רוי מנגן, אתה לעולם לא שוכח את זה. הוא יוצר מקום קבוע בנשמה שלך. הוא אמר לך משהו בשפה שאולי לא נבין במשך עוד מיליון שנה. אבל הוא אמר משהו עם כל תו, וזה מותיר חותם. אני חושב על רוי כל יום. אני חושב על הצליל שהיה לו בטלקסטר הישנה שלו. רוי הולך להיות מורשת כמו צ'ארלי כריסטיאן, או לס פול. אולי הוא לא מכר תקליטים כמו מדונה. אבל אם הייתי צריך ללכת לקבר שלי עם תקליט אחד, הייתי לוקח את SECOND ALBUM של רוי".

ביטלס!!!!!!! ב-14 באוגוסט בשנת 1966 - הביטלס מוציאים אנשים מדעתם.

אז נערכה ההופעה השלישית בתוך סיור ההופעות האחרון של הביטלס. ההופעה בקליבלנד, אוהיו, נערכה מול 20,000 אנשים משולהבים ביותר.

הכאוס גבר על השליטה והמופע הופסק, באופן זמני, במהלך השיר הרביעי של הביטלס, DAY TRIPPER, כאשר כ-2,500 מעריצים פלשו לתחום מגרש הבייסבול בו נערכה ההופעה. הלהקה עזבה במהירות את הבמה ובילתה זמן מה מאחורי הקלעים עד שהוחזר הסדר.

דובר משרד הלהקה, טוני בארו, סיפר בספרו האוטוביוגרפי: "אחת ההופעות הפראיות ביותר של הביטלס התקיימה באיצטדיון העירוני בקליבלנד - שם התפרע הקהל, פרץ דרך גדר ביטחון באורך מטר וחצי ופלש לתחום במהלך ביצוע השיר DAY TRIPPER. מספר הפולשים עלה משנייה לשנייה. המשטרה המקומית נכנסה להלם, ויתרה על נסיון לעצור את הקהל ועמדה מאחור, בעוד המוני מעריצים השתלטו על הבמה ועל אזור הדשא "המאובטח" שסביבו. הביטלס מיהרו אל חדר ההלבשה המאולתר שלהם, שהיה בצורת קרוואן שעמד מאחורי הבמה. הקונצרט הופסק למשך 30 דקות עד שהוחזר הסדר. הסבל של הלהקה, מל אוונס, נאלץ לעצור בגופו את האוהדים המשולהבים מלגנוב את כלי הנגינה של הביטלס מהבמה כאילו היו מזכרות".

ב-14 באוגוסט בשנת 1940 נולדה ג'וזי (ג'וזפין מרסיה) כץ. ג'וזי, שעלתה לישראל מפיטסבורג, הייתה הצלע הנשית בהרכב הישראלי המהפכני, 'החלונות הכבוהים', לפני שיצאה לפרויקטים מעניינים נוספים.

הנה, להנאתכם, כרטיס הביקור של ג'וזי כץ, תקף לשנת 1972 בעיתון עולם הקולנוע:

השכלה: תיכונית אחים ואחיות: קני - האחות הגדולה שגרה בארץ. יואל שחי בארה"ב. זמר אהוב: גילברט אוסליבן, קט סטיבנס, שמוליק קראוס, שלום חנוך ואריק איינשטיין. זמרת אהובה: קרול קינג, אלה פיצג'ראלד ונינה סימון. להקה אהובה: קרוסבי סטילס נאש ויאנג, החיפושיות, בופאלו ספרינגפילד, POCO. שחקן נערץ: מרלון ברנדו. שחקנית נערצת: פיי דאנאוויי. אוהבת במיוחד: מוסיקה ולישון. צבע אהוב: צהוב. שונאת במיוחד: שקרים. מקום אהוב: ראש פינה. מאכל אהוב: סלט ירקות. משקה אהוב: יין. ספורט: לרכב על סוסים וטניס. תחביבים: לצייר, לשיר ולקרוא ספרים.

את ג'וזי ראיינתי לעומק על התקופה ההיא והמון דברים שהיא סיפרה לי, נמצאים בספר הרוק הישראלי שכתבתי והוצאתי.

הלם בעולם הפאנק: ג'וני ראמון שבר את הגולגולת בקרב רחוב סוער! ב-14 באוגוסט בשנת 1983 שבר ג'וני ראמון, גיטריסט להקת הראמונס, את הגולגולת שלו בקרב מכות עם סת' מקלין, מלהקת SUB ZERO CONSTRUCTION.

זה היה יום קיץ לוהט, ה-14 באוגוסט 1983, אבל האוויר בעיר הגדולה עמד להתחמם עוד יותר עם דרמה שזעזעה את קהילת הפאנק רוק. ג'וני ראמון, הגיטריסט הקשוח והבלתי מתפשר של להקת ראמונס, מצא את עצמו במרכזו של עימות אלים שהותיר אותו עם גולגולת שבורה ואת המעריצים בהלם מוחלט.

האירוע המטלטל התרחש כאשר ראמון, הידוע בגישתו הישירה והבלתי מתפשרת, הבחין בחברתו, רוקסי וויטני, בחברת סת' מקלין, חבר להקת SUB ZERO CONSTRUCTION, מחוץ לדירתו של ג'וני בשכונת האיסט וילג' במנהטן לפנות בוקר. מה שהתחיל כהתקלות פשוטה (כשג'וני, בעל המזג הקצר ועבר עשיר של קרבות רחוב, החל בעימות הפיזי) התפתח במהרה לקרב מכות סוער ברחובות ניו יורק. וויטני, מצידה, טענה כי סברה שהיא וג'וני נמצאים במערכת יחסים פתוחה – נו, אז היא חשבה, והמציאות טפחה על פניה, ועל ראשו של ג'וני.

העימות האלים הגיע לשיאו כאשר ג'וני ראמון ספג מכה קשה בראשו לאחר שמקלין גבר עליו ובעט בראשו שוב ושוב בעודו שרוע על המדרכה, שהובילה לשבר בגולגולת ולדימום מוחי מסכן חיים. הוא הובהל במהירות לבית החולים סנט וינסנט, שם עבר ניתוח חירום מורכב בראשו שכלל פתיחת גולגולת (קרניוטומיה) וגילוח כפוי של תספורת ה-BOWL CUT האיקונית שלו. מצבו היה קשה, והחשש לחייו ריחף באוויר, אך ג'וני, ברוחו הבלתי נלאית, הוכיח שוב את עמידותו. מקלין, התוקף, נעצר מיד על ידי המשטרה והואשם בתקיפה חמורה.

התקרית הותירה את חברי ראמונס, ג'ואי, די די וריצ'י, המומים ומודאגים. אפילו ג'ואי ראמון – שהיה נתון בסכסוך מר ועמוק עם ג'וני במשך שנים (לאחר שג'וני "גנב" ממנו את בת זוגו לינדה והתחתן איתה) – שם את היריבות בצד והיה מזועזע ממצבו. הלהקה נאלצה לבטל הופעות מתוכננות, והעתיד נראה מעורפל. אך ג'וני ראמון, סמל העקשנות וההתמדה, לא נתן לפציעה לעצור אותו. הוא התאושש במהירות מפתיעה, ולאחר תקופה קצרה חזר לבמה, לעיתים אף עם קסדה מיוחדת או כובעים שונים שהגנו על ראשו עד ששיערו צמח מחדש, והמשיך לנגן את הריפים המהירים והמדויקים שלו כאילו דבר לא קרה.

האירוע הזה הפך לחלק בלתי נפרד מהפולקלור של ראמונס ושל עולם הפאנק. הפציעה וההחלמה המופלאה היוו את ההשראה הישירה לשמו של אלבום האולפן השמיני של הלהקה מ-1984, TOO TOUGH TO DIE, כמו גם לשיר הנושא הבולט מתוכו שנכתב על ידי הבסיסט די די ראמון כמחווה לעוצמתו של ג'וני. גם כוכבי רוק, עם כל הגיטרה והבמה והפוזה, הם בסופו של דבר בני אדם עם דרמות אישיות סוערות. למרות הפציעה הקשה, ג'וני ראמון המשיך להוביל את ראמונס לעוד שנים רבות של הצלחה.

ארבע שנים אחרי המוות: רוחו של אלביס פרסלי יוצאת סוף סוף לחופשי. ב-14 באוגוסט בשנת 1981 וארבע שנים לאחר מותו בטרם עת של אלביס פרסלי, השופט ג'וזף אוואנס מבית המשפט לצוואות וירושות קבע שהעיזבון שלו כבר אינו מחויב כלכלית למנהלו, "קולונל" טום פרקר.

ב-14 באוגוסט 1981, כמעט ארבע שנים על הדקה לאחר שהעולם איבד את מלך הרוק'נ'רול, התרחשה דרמה משפטית שקטה אך מטלטלת באולם בית משפט בממפיס, טנסי. בפסיקה היסטורית, קבע שופט מקומי כי עזבונו של אלביס פרסלי אינו כבול עוד בחוזה הדרקוני למנהלו השנוי במחלוקת, האיש שנודע בכינוי "קולונל" טום פרקר. ההחלטה התקבלה בעקבות דו"ח חקירה נוקב שחשף כי פרקר נהג בחוסר תום לב, גזל עשרות מיליוני דולרים ופעל בניגוד מוחלט לטובתו של אלביס. זה היה הרגע שבו המלך, גם לאחר מותו, השתחרר סופית מהאיש ששלט בקריירה ובחייו ביד ברזל.

הסיפור של אלביס והקולונל הוא אחד מסיפורי יחסי הכוחות המרתקים והמוזרים יותר בתולדות תעשיית הבידור. פרקר, שנולד בכלל בהולנד תחת השם אנדראס קורנליוס ואן קאוק ונכנס לארצות הברית כמהגר לא חוקי (לאחר שערק מהצבא ההולנדי ואימץ זהות בדויה), מעולם לא היה קולונל אמיתי – את תואר הכבוד קיבל ב-1948 ממושל לואיזיאנה, ג'ימי דייוויס, כהוקרה על סיוע בקמפיין הבחירות שלו. הוא היה איש קרקס לשעבר, אמרגן ממולח וגאון שיווקי, שהבין מיד את הפוטנציאל הגלום בזמר הצעיר והכריזמטי מממפיס לאחר שרכש את חוזהו מחברת SUN RECORDS של סם פיליפס בשנת 1955 תמורת 35,000 דולר בלבד והעבירו לחברת RCA VICTOR.

אך מאחורי החזות האבהית והסיגר הנצחי הסתתר מנהל שגבה עמלה חסרת תקדים של 50 אחוזים מכל הכנסותיו של אלביס – שיעור אסטרונומי שאין לו אח ורע בתעשייה, אז וגם היום, כאשר הסטנדרט המקובל עבור מנהלים אישיים עמד על 10 עד 20 אחוזים בלבד.

ניהולו של הקולונל היה מוחלט. הוא הפך את אלביס לכוכב הגדול בעולם, אך גם כלא אותו בכלוב של זהב. אחת התעלומות הגדולות שאפפו את הקריירה של פרסלי הייתה מדוע מעולם לא הופיע מחוץ לגבולות צפון אמריקה (למעט שלושה קונצרטים קצרים בקנדה ב-1957, שלא דרשו דרכון אמריקאי). התשובה, שהתבררה רק שנים מאוחר יותר, הייתה פשוטה להחריד: הקולונל, כמהגר לא חוקי שלא החזיק בדרכון או באזרחות רשמית, פחד שאם יעזוב את אדמת ארצות הברית, לא יורשה לחזור אליה. וכך, האמן המצליח בעולם נאלץ לוותר על סיבובי הופעות עולמיים שיכלו להכניס לו מיליונים בבריטניה, אירופה, יפן ואוסטרליה, רק בגלל סודו של המנהל שלו.

השליטה לא הסתיימה שם. הקולונל דחף את אלביס לקריירת קולנוע משמימה, עם סרטים שבלוניים כמו CLAMBAKE, HARUM SCARUM ו-PARADISE, HAWAIIAN STYLE, שלוו באלבומי פסקול בינוניים שהניבו רווחים קלים אך שחקו את תדמיתו כפורץ דרך מוזיקלי. הוא גם היה אשף במרצ'נדייז, ומכר כל דבר אפשרי עם דמותו של אלביס, החל מנעליים ועד שפתונים. בצעד שהפך למפורסם, הוא אפילו ייצר ומכר בשנת 1956 סיכות עם הכיתוב I HATE ELVIS, מתוך הבנה צינית שצריך להרוויח כסף גם מהשונאים. גאון!

בנוסף, כדי לכסות את חובות ההימורים הכבדים שלו בבתי הקזינו בלאס וגאס, חתם פרקר ב-1973 על עסקה שערורייתית שבה מכר לחברת RCA את כל זכויות התמלוגים העתידיות על הקטלוג המוקדם של אלביס – כולל קלאסיקות ענק כמו HEARTBREAK HOTEL, HOUND DOG, JAILHOUSE ROCK, LOVE ME TENDER, DON'T BE CRUEL ו-SUSPICIOUS MINDS – תמורת 5.4 מיליון דולר בלבד, שמחציתם הלכה ישירות לכיסו של הקולונל, תוך נישולו של אלביס מתמלוגים לכל החיים על שיריו הגדולים ביותר.

כאשר אלביס מת ב-16 באוגוסט 1977, רבים הניחו שחלקו של הקולונל בסיפור הסתיים. אך הם טעו. באופן מדהים, החוזה קבע כי פרקר ימשיך לנהל את עזבונו של אלביס ולקבל את 50 האחוזים שלו גם לאחר מותו. מצבו הכלכלי של העזבון היה עגום, עם מיסים כבדים שהעיקו עליו – דרישת תשלום מס עיזבון אסטרונומית מרשות המיסים האמריקאית בסך של קרוב ל-15 מיליון דולר, לצד עלויות תחזוקה שנתיות של כ-500,000 דולר רק עבור אחוזת GRACELAND. במשך ארבע שנים נוספות, המשיך הקולונל לגרוף לכיסו מחצית מההכנסות על מכירות תקליטים וזכויות יוצרים, בעוד העזבון עצמו כמעט פשט את הרגל ונותר עם מזומנים נזילים של פחות ממיליון דולר.

את המהלך המשפטי שהוביל לשחרור יזמו מנהלי העזבון, בעידודה של גרושתו של אלביס, פריסילה פרסלי, ובעיקר הודות למינויו של עורך הדין בלנשארד טואל על ידי בית המשפט כאפוטרופוס מיוחד שייצג את האינטרסים של היורשת הבלעדית, בתו בת ה-12 של אלביס, ליסה מארי פרסלי. הטענה המרכזית הייתה ניגוד עניינים מובהק: איך יכול הקולונל לייצג נאמנה את האינטרסים של העזבון, כאשר הוא עצמו הנהנה העיקרי מהכנסותיו? השופט השתכנע שההסדר היה "לא אתי" ו"מופרז", ועם מכת פטיש אחת, סיים את מערכת היחסים הפיננסית שנמשכה כמעט שלושה עשורים וקבע כי לקולונל אין שום זכות חוקית להמשיך לייצג את העזבון או לקבל ממנו כספים.

מרגע זה, פריסילה פרסלי ומנהלי העזבון החדשים (ובראשם איש העסקים ג'ק סודן, שהובא להוביל את המהפך הכלכלי) יכלו להתחיל לשקם את המורשת של אלביס. הם קיבלו החלטה נועזת לפתוח ב-7 ביוני 1982 את אחוזת גרייסלנד לקהל הרחב, והפכו אותה לאחד מאתרי התיירות המצליחים והמכניסים יותר בארצות הברית (השני בפופולריות שלו רק לבית הלבן, עם מאות אלפי מבקרים מדי שנה). העזבון, שהיה על סף קריסה, הפך לאימפריה של מאות מיליוני דולרים. המורשת של המלך סוף סוף החלה לשרת את המלך עצמו, ולא את כיסיו העמוקים של הקולונל.

ב-14 באוגוסט בשנת 1970 יצא באנגליה בחברת התקליטים LIBERTY RECORDS תקליט הבכורה של להקת הספייס-רוק, HAWKWIND, שנושא את שמה. הלהקה, שהוקמה בלונדון בסוף 1969 ופעלה בתחילה תחת השמות GROUP X ו-HAWKWIND ZOO, הפכה לחלוצה מרכזית בעיצוב ז'אנר הספייס-רוק. כחודש וחצי לפני יציאת האלבום, ב-26 ביוני 1970, הוציאה הלהקה את סינגל הבכורה מתוכו – HURRY ON SUNDOWN.  

יש בטח כאלו שטוענים על התקליט הזה שהוקווינד הם חרא פסיכדלי טהור, מובהק, מזוקק וברור לחלוטין עד משעמם. מי שירצו להרחיב, אולי יגידו - זהו קולם של להקת מעשני מריחואנה חצי-מקצועיים שזה עתה התגבשו, שנדמה להם שהם רוצים לעשות משהו חדש ורדיקלי אך עד כה אינם מסוגלים לספק צידוק מספיק לשאיפותיהם, כך שכל מה שהם יכולים לעשות – לעת עתה – הוא לסגת אחורה אל קלישאות בנות שלוש שנים וטריקים טכנולוגיים מיושנים. והמונח "שיר" ניתן ליישום באמת רק על שני קטעים באלבום. אבל... אני לא נמנה עם הקול הזה. אני ממש נהנה להקשיב לתקליט הזה.

אז היה זה דיק טיילור, הגיטריסט לשעבר של להקת THE PRETTY THINGS, שחיפש מיזם חדש לאחר שעזב את הלהקה, נמשך להוקווינד על ידי הקשבה לכמה הופעות שלה והחליט להפיק את התקליט הזה בשיתוף עם הלהקה (ואף ניגן גיטרה נוספת בחלק מרצועות ההקלטה). הגיטריסט, דייב ברוק: "דיק בא וניגן איתנו בגיטרה בכמה מההופעות כדי לקבל תחושה של מה שעשינו. הוא עזר מאוד באולפן. הוא כיוון אותנו. הוא היה עם ראש טוב על הכתפיים והוא היה יצירתי ועשה עבודה טובה. הוא היה בסדר, דיק היה בסדר". האמת שדיק טיילור החליף בלהקה, למשך כמה הופעות, את הגיטריסט הפורש, מיק סלטארי. זאת עד שברוק הביא ללהקה את הגיטריסט יו לויד לנגטון.

ההקלטות החלו במרץ 1970 (והסתיימו באפריל), באולפני טריידנט בלונדון, בהדרכת טכנאי ההקלטות ברי איינסוורת'. לאחר מספר ניסיונות לא מוצלחים באולפן ההקלטות, שבו הלהקה לא אהבה להקליט את חלקיה בנפרד בערוצים מבודדים, הם בחרו להקליט באופן חי באולפן בטייקים ארוכים, ישירים ומחוספסים, בדיוק כפי שניגנו בהופעותיהם.  

עיקר האלבום מורכב מיצירה אינסטרומנטלית בצורה חופשית שהלהקה כינתה SUNSHINE SPECIAL אך היא הופרדה לרצועות שונות (בהן BE YOURSELF, PARANOIA ויצירת הג'אם המרכזית SEEING IT AS YOU REALLY ARE, הנמשכת למעלה מ-10 דקות). שיר הפתיחה, HURRY ON SUNDOWN, התאפיין בסגנון שונה – שיר פולק-בלוז פסיכדלי שהוביל דייב ברוק בגיטרת 12 מיתרים ומפוחית, בהשראת שיר בלוז משנת 1934 מאת לירוי קאר וסקראפר בלקוול. בסיום הצד הראשון של תקליט הוויניל המקורי, הקטע PARANOIA - PART 1 מסתיים באפקט האטת מהירות המדמה את עצירת הפטיפון, וכאשר הופכים לצד השני, הקטע PARANOIA - PART 2 נפתח מיד במלוא המהירות.

האלבום נחתם ברצועה MIRROR OF ILLUSION (ששימשה גם כבי-סייד לסינגל). המילים מועטות, אבל אלו שקיימות, כמו גם שמות השירים, מתייחסות לחוויית הסמים, כפי שמסבירות הערות בעטיפה: "זו ההתחלה. ברגע זה אנחנו כבר אחרי האלבום הזה. התחלנו לנסות להטריף אנשים (טריפרים), עכשיו אנחנו מנסים להרחיב את דעתם, בצורה נחמדה, בלי אסיד, ובסופו של דבר זה עניין אודיו-ויזואלי לחלוטין. שימוש במתחם של אלקטרוניקה, אורות וחוויות סביבתיות".  

כמו כן, כל חבר מביע בעטיפה כמה משפטים מאיפה הוא בא. ברוק: "אני לא באמת עושה הרבה מלבד לנגן מוזיקה". טרנר: "אני פשוט אוהב סקסופונים". דיק מיק (מייקל דייויס, איש הצלילים האלקטרוניים, שחיבר מחולל אותות שמע – AUDIO GENERATOR – לאפקט RING MODULATOR ויצר גלי קול וצפירות חלליות ייחודיות) הוא מראש לא מתנצל: "אין לי כמעט ידע מוזיקלי, אבל אני חושב שאם אתה תתן לזה להפוך לכל הטריפ שלך... אתה יכול לעשות כל מה שאתה רוצה". רק הבסיסט, ג'ון האריסון, מצהיר ישירות על עניין במוזיקה אלקטרונית - ובאופן אירוני, עד לצאת התקליט הזה, הוא הוחלף בתומס קרימבל.

ואם מדברים על העטיפה הנפתחת שואוירה בידי האמן ארתור רודס, היא באה עם ציור פנטזיה המציג כמה דמויות דרקון סוריאליסטיות שנראות כמו כימרה שבוקעות מערימות עלים שמפרטות גם את שם הלהקה. על העטיפה הקדמית, הדרקונים מוצגים עם זרועות אנושיות, בעוד שבעטיפה האחורית יש ראש דרקון כמכונית עם נהג שמרכיב משקפי שמש. במודעות הפרסום של חברת התקליטים הופיעה הסיסמה הגאה: "HAWKWIND IS SPACE ROCK".

מארק פלאמר, מעיתון מלודי מייקר, סקר את התקליט בהקשר של מוזיקה אלקטרונית כ"מעניין ומרגש. הסיבה לכך היא שהלהקה אף פעם לא משתגעת מדי, וחבריה שומרים על גבולות מוזיקליים, משתמשים בסאונד בצורה אפקטיבית, ורק כשצריך אותו, להעביר תחושה. כל להקה שחושבת להשתמש בצלילים מוזרים, צריכה להאזין לתקליט הזה, הוא אדיר". הביקורת בעיתון דיסק אנד מיוזיק אקו מיהרה להשוות את הוקווינד ללהקת ספייס-רוק אחרת, פינק פלויד (דרך אגב, בגרסת הדיסק של התקליט הזה יש קטע בונוס בו HAWKWIND מבצעת את CYMBALINE של הפלויד). האלבום קיבע את מעמדה של הלהקה כמלכת האנדרגראונד הבריטי וסלל את הדרך לאלבומה המצליח הבא, IN SEARCH OF SPACE (שיצא ב-1971).

אז מה חברי הלהקה אמרו על התקליט?

הגיטריסט דייב ברוק: "זה היה האלבום הקסום הגדול. זה היה די נועז, חשבתי אז".

הגיטריסט יו לויד לנגטון: "זה היה די מטורף. חוויה מטורפת. הייתי בן 18, ילד שמעשן יותר מדי סמים. כולנו עישנו די הרבה. להיות באולפן עם דיק טיילור המפורסם עשה אותי מאוד מופנם. זה היה קצת מאיים. הייתי מסטול לגמרי, מה שגרם לי להיות פרנואיד וחסר ביטחון, וזה עיכב את חופש הביטוי שלי די הרבה. חלק ממה שניגנתי נשמע, בגלל זה, כקלישאתי. אבל נהניתי מהחוויה. בשלב מסוים באולפן, כולנו נקרענו מצחוק, לא הצלחנו להפסיק עד שטכנאי ההקלטה הציע שהוא יקליט אותנו במצב המצחיק הזה. פתאום הפסקנו לגמרי לצחוק. הטכנאי הזה ניסה להוציא מאיתנו את הצחוק שוב, אבל נכשל בגדול. איכשהו, עשינו את התקליט ויצא טוב מאוד, אפילו שאולפני טריידנט היו סטריליים מדי ולא אנושיים".

דייב ברוק הוסיף: "זה היה ייצוג טוב של מה שעסקנו בו. אם אתם מקשיבים לו, חלק גדול ממנו מאורגן בצורה סבירה. ההשפעות המוקדמות של מוזיקה אלקטרונית ובלוז יצאו דרך מה שהיינו. היו לנו אנשים בעלי דעות דומות שהתעסקו במוזיקה חופשית. היה לנו סקסופוניסט, ניק טרנר, שלא ידע לנגן בסקסופון. הוא קנה לעצמו פדאל ווא-ווא והוא נהג לנגן עמו בסקסוופון ריצות למעלה ולמטה. זה היה בעצם אוונגארד. זה היה ההישג הנפלא ביותר בחיי, לעשות תקליט אמיתי".

גם זה קרה ב-14 באוגוסט: מהקרב העסקי המר שהרס חברות גדולה, דרך פשיטות משטרתיות מתוקשרות ועד רגעים מכוננים של להקות ענק – בואו נצלול אל הסיפורים המדהימים שהפכו את התאריך הזה למוקד של רעש וסערה בעולם המוזיקה.

החברות שהתנפצה והקרב על שירי הביטלס

הסיפור המרכזי שלנו מתחיל בחברות שנראתה כמו חלום. בשנת 1981, פול מקרטני, אחד מיוצרי השירים המצליחים בהיסטוריה, אירח בביתו באנגליה כוכב עולה ומבריק בשם מייקל ג'קסון. הכימיה ביניהם הייתה מיידית, והם כתבו יחד את הלהיט SAY SAY SAY. במהלך הביקור, מקרטני, כמנטור לחברו הצעיר, פתח בפניו את סודות עולם המוזיקה והראה לו בגאווה את קטלוג השירים שבבעלותו, מסביר לו על ההכנסות האדירות שזורמות בכל פעם ששיר שלו מושמע או מוקלט. "תשקיע בהוצאה לאור של שירים", הוא ייעץ לג'קסון, עצה שתשנה את חייהם לנצח.

שנה לאחר מכן, בשנת 1982, השניים הקליטו דואט נוסף, THE GIRL IS MINE, שהפך לסינגל המוביל מהתקליט THRILLER של ג'קסון, התקליט שלימים יהפוך לרב מכר היסטרי. החברות הייתה בשיאה, אך מאחורי הקלעים, מקרטני נשא צלקת ישנה. הוא וג'ון לנון איבדו את זכויות ההוצאה לאור של רוב שיריהם עוד בשנת 1969, כאשר דיק ג'יימס, שותפם בחברת NORTHERN SONGS מכר את חלקם במפתיע לחברת ATV MUSIC.

מה שמקרטני לא ידע הוא שעצתו התמימה לחברו תיפול על אוזניים קשובות מדי. בשנת 1985, כאשר קטלוג השירים של ATV, שכלל יותר מ-250 שירים של הצמד לנון-מקרטני, עמד למכירה, ג'קסון החליט לפעול. הוא סיפר למקרטני על כוונתו להתמודד על הרכישה, אך מקרטני היה בטוח שחברו מתלוצץ. הוא נותר המום לחלוטין כאשר ב-14 באוגוסט 1985, ג'קסון, חמוש ברווחים האסטרונומיים מהתקליט THRILLER, הגיש הצעה מוחצת של 47.5 מיליון דולר וזכה בקטלוג.

עבור ג'קסון, זה היה מהלך עסקי גאוני שהבטיח את עתידו הכלכלי. עבור מקרטני, זו הייתה בגידה צורבת. המחשבה שיצטרך לשלם כסף למייקל ג'קסון הייתה בלתי נסבלת. החברות הקרובה התפרקה ברגע. הסיפור לא נגמר כאן. ג'קסון מיזג את הקטלוג שלו עם סוני מיוזיק והקים את חברת הענק SONY/ATV. שבע שנים לאחר מותו של ג'קסון, בשנת 2016, סוני רכשה את חלקו של עיזבונו בקטלוג תמורת סכום דמיוני של 750 מיליון דולר. מקרטני, שוב, נשאר בצד. למרות זאת, הוא הצליח עם השנים לרכוש זכויות לכמה שירים מוקדמים כמו LOVE ME DO ו-P.S. I LOVE YOU. כשג'קסון מת ב-2009, מקרטני פרסם הודעה חמה ודיבר על הזמנים הטובים וחוש ההומור שלו, אך העדיף שלא להזכיר את אותו יום גורלי באוגוסט.

ב-14 באוגוסט בשנת 1964 פורסמה ביקורת בעיתון TIME האמריקאי, על הסרט הראשון של הביטלס, "לילה של יום מפרך"...

"ההשתוללות המוזיקלית השעירה הזו בכיכובם של ג'ון לנון, פול מקרטני, ג'ורג' האריסון ורינגו סטאר - בדמות הביטלס - היא אחד הסרטים הטריים והמצחיקים ביותר שנעשו אי פעם למטרות ניצול בלבד. זה נראה טוב יותר ממה שזה אמור להיות. הם נראים כמו ארבעה בלו בויז תועים, הבחורים איכשהו עברו את צעדיהם הזריזים בתסריט שנחבט יחדיו בצורה ממולחת על ידי התסריטאי אלון אוון ובוים ​​בסגנון 'קולנוע חדש' עז על ידי ריצ'רד לסטר. הם כלואים בתהילה מאחורי חומה בלתי סבירה באופן גחמני של נימפות מייללות, אבל לא מסונוורים לרגע מהטיפשות הבוטה באמת של עולם המבוגרים שסביבם.

יש מספיק משחקי מילים מטורפים וקטעי קומדיה כדי לגרום לכל ביטלמניאק עוויתות של שמחה. בזיוף מסיבות עיתונאים, הביטלס נותנים לכל שאלה בנאלית את התשובה הראויה לה: 'איך מצאת את אמריקה?' - 'פניתי שמאלה בגרינלנד'... 'איך אתה קורא לתספורת הזאת שלך?' - 'ארתור'. לפעמים ההומור נראה מאולץ".

דרמה, סמים וסקופים מהמסוק

ה-14 באוגוסט ידע גם דרמות מסוג אחר לגמרי. בשנת 2014, הזמר קליף ריצ'רד מצא את עצמו במרכזה של סערה תקשורתית, כאשר המשטרה פשטה על אחוזתו המפוארת בברקשייר, אנגליה. החיפוש נערך בחשד לתקיפה מינית שהתרחשה לכאורה עשורים קודם לכן, בשנת 1985. ריצ'רד עצמו שהה בכלל בפורטוגל, אך רשת ה-BBC, שקיבלה הדלפה על הפשיטה, לא היססה. היא שלחה למקום כתבים, צוותי צילום ואפילו מסוק, ותיעדה את כל האירוע בשידור חי, כאילו מדובר בסרט אקשן. בסופו של דבר, ריצ'רד נוקה מכל חשד, תבע את ה-BBC על הפגיעה בפרטיותו וזכה, אך הצלקת נותרה.

באותו תאריך, אך שנים רבות קודם לכן, בשנת 1970, חבר להקת קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג, סטיבן סטילס, סיפק דרמה משלו. הוא נעצר בסן דייגו לאחר שנמצא זוחל במסדרון של מוטל, מבולבל ותחת השפעת סמים. המעצר הזה היה מכה נוספת ללהקה המצליחה, שכבר הייתה במשבר, ולא חזרה להופיע יחד עד שנת 1974.

סצנת הסמים הטרגית לא פסחה על ה-14 באוגוסט גם בדור מאוחר יותר. בשנת 2007, הזמרת המוכשרת והמסוכסכת איימי וויינהאוס נכנסה לראשונה למכון גמילה באנגליה, יחד עם בעלה בלייק פילדר. למרבה הצער, השניים חזרו להשתמש בסמים כמעט מיד עם יציאתם, בסיפור שסופו ידוע וכואב.

הופעות בכורה, פרידות והאירוניה שצורבת

ה-14 באוגוסט היה גם תאריך של התחלות וסיומים. בשנת 1974, להקת הרוק RUSH עלתה להופיע בפיטסבורג. זו לא הייתה עוד הופעה: זו הייתה הופעת הבכורה של המתופף החדש שלה, ניל פירת, שהצטרף ללהקה והפך אותה בהמשך לאחת הלהקות המוערכות בעולם. באותו ערב הם היו רק להקת החימום של מנפרד מאן ואוריה היפ, אך ההיסטוריה כבר נכתבה.

ב-14 באוגוסט 1969, ויום לפני פתיחת פסטיבל וודסטוק, מאות אלפי צעירים כבר החלו לנהור לשדות של חוואי בשם מקס יסגור. הם הקימו אוהלים וחיכו בציפייה דרוכה לפתיחת שערי פסטיבל וודסטוק מבלי לדעת שיהיו חלק מהאירוע התרבותי החשוב ביותר של אז.

בצד העצוב יותר, בתאריך זה בשנת 1995, חברי להקת גרייטפול דד נפגשו והחליטו באופן רשמי לפרק את הלהקה. ההחלטה התקבלה בעקבות מותו של הגיטריסט והסולן שלהם, ג'רי גרסיה, ימים ספורים קודם לכן.

ולקינוח, קורטוב של אירוניה משפטית: בשנת 2012, הגיטריסט ג'יי ג'יילס, מייסד להקת J. GEILS BAND, תבע את חבריו ללהקה כדי למנוע מהם להופיע תחת השם שהוא העניק לה. המהלך הזה היה כל כך אבסורדי, שזה קצת כמו שלהקת סנטנה תמשיך להופיע בלי קרלוס סנטנה. למרות התביעה, חברי הלהקה הודיעו בנחישות שהם לא מתכוונים לוותר ויצאו לסיבוב הופעות בכל זאת.

אלה שנפרדו מאיתנו

ה-14 באוגוסט הוא גם יום שבו אנו זוכרים אמנים רבים שעזבו אותנו:

בשנת 2022, הלך לעולמו בגיל 72 הזמר והמלחין הישראלי צביקה (הנריק) פיק.

בשנת 1988, מת רוברט קאלוורט מלהקת HAWKWIND מהתקף לב בגיל 43.

בשנת 2010, נכנע למחלת ריאות המתופף של להקת LITTLE FEAT, ריצ'י הייוורד, בגיל 64.

בשנת 2013, מת אלן לנייר, הקלידן והגיטריסט של להקת BLUE OYSTER CULT, בגיל 67.

ולצד הפרידות, גם לידה אחת שנחגגת בתאריך זה: דייויד קרוסבי, שנולד ב-1941 ומת בינואר 2023. והנה פרט טריוויה משעשע במיוחד לישראלים: האם ידעתם שאביו, פלויד קרוסבי, היה צלם קולנוע זוכה אוסקר שצילם כאן בישראל את הסרט "סלאח שבתי"?

ג'נסיס תמשיך כלהקה! ב-14 באוגוסט בשנת 1975 כתב נשיא חברת התקליטים של ג'נסיס, טוני סטראטון סמית', לאיש חברת התקליטים אטלנטיק בארה"ב, ג'רי גרינברג.

"הרשה לי לומר מיד שג'נסיס תמשיך כלהקה. חצי מהאלבום הבא כבר נכתב, והוא ייצא בסוף נובמבר. מבחינה היסטורית, ארבעת הנגנים בג'נסיס תמיד כתבו ועיבדו את המנגינות. לפני האלבום THE LAMB LIES ON BROADWAY המילים חולקו בערך חמישים/חמישים בין פיטר גבריאל לחברי הלהקה האחרים, בעיקר טוני בנקס ומייק רתרפורד. מכיוון ש-THE LAMB היה הקונספט של פיטר, הוא למעשה כתב שמונים אחוז מהמילים באלבום הזה.

במשך כשנה, פיטר אומר שהוא לא מעוניין להמשיך בסיבובי הופעות ללא הגבלת זמן. יש לו תחומי עניין ספרותיים וניסיוניים אחרים, רובם מחוץ לתחום המוזיקה לחלוטין. לאחרונה, הוא התעקש שהוא רוצה לרדת מסיבובי הופעות - אך הוא גם הבהיר שהוא לא רוצה שההחלטה שלו תהרוס את ג'נסיס, וכי אם יידרש הוא ימשיך לעזור לזמן מה. בכך הוא מתכוון שהלהקה ואנחנו צריכים לעשות מאמץ אמיתי ורציני למצוא זמר שיחליף אותו, אך אם לא נצליח עד שהאלבום יהיה מוכן להקלטה, הוא ימשיך לזמן מה.

אנחנו עושים מאמצים כאלה, ונמשיך לעשות זאת. חלופה נוספת שמוצגת בפני פיטר היא שהוא יופיע באלבום הבא בכל מקרה, יתחייב לסיבוב הופעות פרידה בתחילת השנה החדשה באירופה, בריטניה וארצות הברית, ויסכים שנעשה אלבום הופעות נוסף מסיבוב ההופעות הזה. זה יקנה ללהקה זמן נוסף להסכים על זמר מחליף. האודישנים עבורה כבר החלו. כך או אחרת, יהיה פתרון, וארבעת חברי הלהקה האחרים נחושים שג'נסיס תמשיך. לכן אני מבקש מכם להתעלם מכל תחושה של 'משבר' הנובעת מהפרסום הנוכחי. הקשרים הנוכחיים בין חמשת חברי הלהקה חזקים מתמיד, וכל אחד מהם להוט כמונו לפתור את הבעיה.

כמובן שאעדכן אתכם בהתפתחויות. מכיוון שג'נסיס מייצגת כעשרים אחוז מהמחזור המסחרי שלנו בבריטניה, נעשה כל מאמץ אפשרי למנוע מהבעיה הזו לצאת משליטה ולפגוע בקריירה שלה".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.