רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-14 באוגוסט בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-14 באוגוסט (14.8) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אני מאותם אמנים שמרגישים שניצלו אותם, אבל אני לא מרירה על זה בכלל. שדדו אותי ביג טיים, אבל לא אכפת לי. אני עשירה יותר ממה שהייתי קודם". (דונה סאמר)

ב-14 באוגוסט בשנת 1988 התאבד הגיטריסט האגדי, רוי ביוקאנאן.

אז מי הוא רוי ביוקאנאן? התשובה בשתי מילים: אגדת גיטרה. ובשלוש מילים: אגדה גיטרה מדהימה. בין מעריציו אפשר למנות את אריק קלפטון, הרולינג סטונס, רובי רוברטסון (הגיטריסט של THE BAND), אל קופר, נילס לופגרן והמון אחרים.

לירוי (רוי) ביוקאנאן נולד בארקנסו. בגיל חמש קנה לו אביו את הגיטרה הראשונה, אחרי שביוקאנאן אמר לו שהוא אוהב להקשיב לרדיו. 'איזה סגנון אתה אוהב לשמוע?' שאל האב. התשובה שביוקאנאן הקטן השיב הייתה במילה אחת: 'גיטרה'. אחרי כמה שנים, בהן ניגן בלהקות מקומיות משלו וכנגן ליווי לאחרים, יצא לשידור בטלוויזיה הסרט שהביא להחתמתו בחברת התקליטים 'פולידור'. הוא הוציא את אלבום הסולו הראשון שלו בשנת 1972. זאת אחרי שנים שהופיע נון סטופ בדרכים בשביל גרושים. עד שיום אחד הוא הבין שהוא אמור לקבל יותר כסף כשהוא מנגן עבור אנשים אחרים. אז הוא החליט לפרוש ולפצוח בדרך עצמאית. בתקופה ההיא ניגן בגיטרת פנדר טלקאסטר משנת 1953.

ביוקאנאן לא היה גיטריסט של ווליום בדציבלים גבוהים. בעוד שרוב הגיטריסטים של התקופה הקיפו את עצמם עם מגברים עתירי עוצמה בחר ביוקאנאן לנגן במגברים שהרמקול בהם בקוטר קטן יותר אך מלהיב לא פחות. הוא הודה פעם בראיון שהוא לא יודע לקרוא תווים ושהוא לא מקשיב כלל לרדיו. אם הוא רוצה משהו חדש לנגן, הוא פשוט נשכב במיטתו והוציא את זה מראשו. הוא אפילו לא היה צריך גיטרה עליו כשחשב על תפקידי נגינה חדשים. הכל היה בראשו. רבים אהבו לשמוע את נגינתו והופעתו האחרונה נערכה ב-7 באוגוסט בניו הייבן. אחריו נקבע לצאת לסיבוב הופעות בקנדה.

אבל ב-14 באוגוסט 1988 נתקבלה במשטרה, בעשר בלילה, שיחה ובה נמסר על מריבה חמורה בבית משפחת ביוקאנאן. אשתו של רוי, ג'ודי, מסרה לשוטרים שבעלה צעק עליה ויצא מהבית שיכור כלוט. השוטרים דלקו אחריו ועצרוהו לא הרחק משם. הוא הושלך לתא מעצר בבית הכלא בווירג'יניה. המשגיחים לא בדקו את תאו וחצי שעה לאחר שהושאר שם לבדו, בשעה 23:10, נמצא ביוקאנן בן ה-48 כשהוא תלוי וללא רוח חיים. חולצתו שימשה כחבל התליה שנקשר לסורג החלון. הוא הובהל לבית החולים אך דקה לפני חצות הוכרז מותו באופן רשמי. הוא השאיר מאחוריו רעיה, שבעה ילדים, חמישה נכדים וקטלוג מוסיקלי מרשים ביותר.

ב-14 באוגוסט בשנת 1966 - הביטלס מוציאים אנשים מדעתם.

אז נערכה ההופעה השלישית בתוך סיור ההופעות האחרון של הביטלס. ההופעה בקליבלנד, אוהיו, נערכה מול 20,000 אנשים משולהבים ביותר.

הכאוס גבר על השליטה והמופע הופסק, באופן זמני, במהלך השיר הרביעי של הביטלס, DAY TRIPPER, כאשר כ-2,500 מעריצים פלשו לתחום מגרש הבייסבול בו נערכה ההופעה. הלהקה עזבה במהירות את הבמה ובילתה זמן מה מאחורי הקלעים עד שהוחזר הסדר.

דובר משרד הלהקה, טוני בארו, סיפר בספרו האוטוביוגרפי: "אחת ההופעות הפראיות ביותר של הביטלס התקיימה באיצטדיון העירוני בקליבלנד - שם התפרע הקהל, פרץ דרך גדר ביטחון באורך מטר וחצי ופלש לתחום במהלך ביצוע השיר DAY TRIPPER. מספר הפולשים עלה משנייה לשנייה. המשטרה המקומית נכנסה להלם, ויתרה על נסיון לעצור את הקהל ועמדה מאחור, בעוד המוני מעריצים השתלטו על הבמה ועל אזור הדשא "המאובטח" שסביבו. הביטלס מיהרו אל חדר ההלבשה המאולתר שלהם, שהיה בצורת קרוואן שעמד מאחורי הבמה. הקונצרט הופסק למשך 30 דקות עד שהוחזר הסדר. הסבל של הלהקה, מל אוונס, נאלץ לעצור בגופו את האוהדים המשולהבים מלגנוב את כלי הנגינה של הביטלס מהבמה כאילו היו מזכרות".

ב-14 באוגוסט בשנת 1940 נולדה ג'וזי (ג'וזפין מרסיה) כץ. ג'וזי, שעלתה לישראל מפיטסבורג, הייתה הצלע הנשית בהרכב הישראלי המהפכני, 'החלונות הכבוהים', לפני שיצאה לפרויקטים מעניינים נוספים.

הנה, להנאתכם, כרטיס הביקור של ג'וזי כץ, תקף לשנת 1972 בעיתון עולם הקולנוע:

השכלה: תיכונית אחים ואחיות: קני - האחות הגדולה שגרה בארץ. יואל שחי בארה"ב. זמר אהוב: גילברט אוסליבן, קט סטיבנס, שמוליק קראוס, שלום חנוך ואריק איינשטיין. זמרת אהובה: קרול קינג, אלה פיצג'ראלד ונינה סימון. להקה אהובה: קרוסבי סטילס נאש ויאנג, החיפושיות, בופאלו ספרינגפילד, POCO. שחקן נערץ: מרלון ברנדו. שחקנית נערצת: פיי דאנאוויי. אוהבת במיוחד: מוסיקה ולישון. צבע אהוב: צהוב. שונאת במיוחד: שקרים. מקום אהוב: ראש פינה. מאכל אהוב: סלט ירקות. משקה אהוב: יין. ספורט: לרכב על סוסים וטניס. תחביבים: לצייר, לשיר ולקרוא ספרים.

את ג'וזי ראיינתי לעומק על התקופה ההיא והמון דברים שהיא סיפרה לי, נמצאים בספר הרוק הישראלי שכתבתי והוצאתי.

ב-14 באוגוסט בשנת 1971 ילדה הזמרת דיאנה רוס בת, רונדה, שאביה הוא נשיא חברת התקליטים, מוטאון, ברי גורדי. הבת גדלה אצל דיאנה ובעלה, רוברט אליס זילברשטיין, ורק כשהגיעה לגיל 12 היא גילתה את זהותו האמיתית של אביה.

ברי גורדי בספרו: "זה היה עכשיו 1971. לא הגענו לסוף ינואר כאשר לסוזאן הייתה המשימה הלא נעימה להביא לי את החדשות - דיאנה התחתנה עם גבר בשם בוב זילברשטיין. כשהיא התקשרה אליי למשרד באותו יום, היו לי כל מיני רגשות. הופתעתי והזדעזעתי, אבל במקביל הוקל לי. ההקלה הגיעה כי ידעתי שזה יביא לסוף כל רגשות רומנטיים שעד לשלב זה סירבו למות. עכשיו יכולתי להתמקד לחלוטין בתחומים חדשים של

הקריירה שלה - טלוויזיה, סרטים, במה.

בהתחלה לא היה לי מושג שהיא בהריון אבל ברגע שהיא התחילה להראות בטן תופחת היו לי כמה מחשבות חולפות - האם זה יכול להיות...? לא. ואז חשבתי על לילה לפני כמה חודשים, ממש לפני חג המולד. למרות שנפרדנו, הייתי בבית שלה כשהטבע תפס את המקום של שיקול דעת טוב יותר ומצאנו את עצמנו שלובים זה בזה ונכנעים לאותה 'פעם אחרונה' או אולי זה היה רק 'עוד אחד לדרך'.

באוגוסט 1971, דיאנה ילדה תינוקת שהיא קראה לה רונדה. צפיתי בה כשהיא גדלה ולא לקח לי הרבה זמן להבין שאני אביה. דיאנה ואני סוף סוף הבנו שזה כך. היא סיפרה לבעלה ומאוחר יותר לרונדה. במהלך השנים הראשונות של רונדה ביליתי איתה הרבה פעמים והיה כיף. היא, ומאוחר יותר שתי אחיותיה, גדלו והתייחסו אלי כדוד. דיאנה הביאה אותן לביתי לעתים קרובות, שם שיחקנו כמעט בכל משחק בספר, בעיקר חידות ומשחקים מנטליים יצירתיים.

לקחתי את הנישואים של דיאנה בקלות. שכנעתי את החברים המודאגים שלי שזה הדבר הכי טוב שיכל לקרות. שמחתי בשבילה. שמחתי בשבילי. שמחתי בשביל כולם".

ובכן, על פי כתבה של מגזין פיפל משנת 1976, דיאנה רוס ורוברט אליס זילברשטיין נפגשו בצורה די יוצאת דופן, כשהיא קנתה מתנה לגבר בחייה באותה תקופה. כשהבחינה בזילברשטיין כשהייתה בחנות, ניגשה אליו וביקשה ממנו את עצתו לגבי מתנה לברי גורדי. היא התאהבה מיד במי שעמד מולה.

היא כל כך התלהבה עם זילברשטיין באותה תקופה שהיא התייחסה אליו כאל "כל דברי הפנטזיה שאתה חושב עליהם בבעל". במהלך נישואיהם, שניהם נהנו מהצלחה רבה. לדוגמה, דיאנה רוס המשיכה להופיע בקביעות על הבמה והיא גם נכנסה לעולם המשחק. הקריירה של זילברשטיין המריאה גם היא כשהוא הפך למומחה בנדל"ן והוא גם התחיל לנהל הרבה אמנים כולל דיאנה רוס, צ'אקה קאן ומיט לוף, בין היתר. בעוד שהדברים הלכו טוב עבור בני הזוג מבחינה קריירה, ברמה האישית הייתה להם הרבה שמחה גם בחייהם.

אבל למרבה הצער, רוס וזילברשטיין התגרשו בשנת 1977, אבל נראה ברור שהם עשו עבודה טובה בהורות משותפת. זילברשטיין נשאר גם בחייה של גרושתו ושל הילדה החורגת שלו, רונדה.

הלם בעולם הפאנק: ג'וני ראמון שבר את הגולגולת בקרב רחוב סוער! ב-14 באוגוסט בשנת 1983 שבר ג'וני ראמון, גיטריסט להקת הראמונס, את הגולגולת שלו בקרב מכות עם סת' מקלין, מלהקת SUB ZERO CONSTRUCTION.

זה היה יום קיץ לוהט, ה-14 באוגוסט 1983, אבל האוויר בעיר הגדולה עמד להתחמם עוד יותר עם דרמה שזעזעה את קהילת הפאנק רוק. ג'וני ראמון, הגיטריסט הקשוח והבלתי מתפשר של להקת ראמונס, מצא את עצמו במרכזו של עימות אלים שהותיר אותו עם גולגולת שבורה ואת המעריצים בהלם מוחלט.

האירוע המטלטל התרחש כאשר ראמון, הידוע בגישתו הישירה והבלתי מתפשרת, הבחין בחברתו, רוקסי וויטני, בחברת סת' מקלין, חבר להקת SUB ZERO CONSTRUCTION. מה שהתחיל כהתקלות פשוטה התפתח במהרה לקרב מכות סוער ברחובות ניו יורק. וויטני, מצידה, טענה כי סברה שהיא וג'וני נמצאים במערכת יחסים פתוחה – נו, אז היא חשבה, והמציאות טפחה על פניה, ועל ראשו של ג'וני.

העימות האלים הגיע לשיאו כאשר ג'וני ראמון ספג מכה קשה בראשו, שהובילה לשבר בגולגולת. הוא הובהל במהירות לבית החולים, שם עבר ניתוח חירום מורכב בראשו. מצבו היה קשה, והחשש לחייו ריחף באוויר, אך ג'וני, ברוחו הבלתי נלאית, הוכיח שוב את עמידותו. מקלין, התוקף, נעצר מיד על ידי המשטרה והואשם בתקיפה חמורה.

התקרית הותירה את חברי ראמונס, ג'ואי, די די וטומי, המומים ומודאגים. הלהקה נאלצה לבטל הופעות מתוכננות, והעתיד נראה מעורפל. אך ג'וני ראמון, סמל העקשנות וההתמדה, לא נתן לפציעה לעצור אותו. הוא התאושש במהירות מפתיעה, ולאחר תקופה קצרה חזר לבמה, לעיתים אף עם קסדה מיוחדת שהגנה על ראשו, והמשיך לנגן את הריפים המהירים והמדויקים שלו כאילו דבר לא קרה.

האירוע הזה הפך לחלק בלתי נפרד מהפולקלור של ראמונס ושל עולם הפאנק. גם כוכבי רוק, עם כל הגיטרה והבמה והפוזה, הם בסופו של דבר בני אדם עם דרמות אישיות סוערות. למרות הפציעה הקשה, ג'וני ראמון המשיך להוביל את ראמונס לעוד שנים רבות של הצלחה.

ארבע שנים אחרי המוות: רוחו של אלביס פרסלי יוצאת סוף סוף לחופשי. ב-14 באוגוסט בשנת 1981 וארבע שנים לאחר מותו בטרם עת של אלביס פרסלי, שופט בממפיס קבע שהעיזבון שלו כבר אינו מחויב כלכלית למנהלו, "קולונל" טום פרקר.

ב-14 באוגוסט 1981, כמעט ארבע שנים על הדקה לאחר שהעולם איבד את מלך הרוק'נ'רול, התרחשה דרמה משפטית שקטה אך מטלטלת באולם בית משפט בממפיס, טנסי. בפסיקה היסטורית, קבע שופט מקומי כי עזבונו של אלביס פרסלי אינו כבול עוד בחוזה הדרקוני למנהלו השנוי במחלוקת, האיש שנודע בכינוי "קולונל" טום פרקר. זה היה הרגע שבו המלך, גם לאחר מותו, השתחרר סופית מהאיש ששלט בקריירה ובחייו ביד ברזל.

הסיפור של אלביס והקולונל הוא אחד מסיפורי יחסי הכוחות המרתקים והמוזרים יותר בתולדות תעשיית הבידור. פרקר, שנולד בכלל בהולנד תחת השם אנדראס קורנליוס ואן קאוק ונכנס לארצות הברית כמהגר לא חוקי, מעולם לא היה קולונל אמיתי. הוא היה איש קרקס לשעבר, אמרגן ממולח וגאון שיווקי, שהבין מיד את הפוטנציאל הגלום בזמר הצעיר והכריזמטי מממפיס. אך מאחורי החזות האבהית והסיגר הנצחי הסתתר מנהל שגבה עמלה חסרת תקדים של 50 אחוזים מכל הכנסותיו של אלביס – שיעור אסטרונומי שאין לו אח ורע בתעשייה, אז וגם היום.

ניהולו של הקולונל היה מוחלט. הוא הפך את אלביס לכוכב הגדול בעולם, אך גם כלא אותו בכלוב של זהב. אחת התעלומות הגדולות שאפפו את הקריירה של פרסלי הייתה מדוע מעולם לא הופיע מחוץ לגבולות צפון אמריקה. התשובה, שהתבררה רק שנים מאוחר יותר, הייתה פשוטה להחריד: הקולונל, כמהגר לא חוקי, פחד שאם יעזוב את אדמת ארצות הברית, לא יורשה לחזור אליה. וכך, האמן המצליח בעולם נאלץ לוותר על סיבובי הופעות עולמיים שיכלו להכניס לו מיליונים, רק בגלל סודו של המנהל שלו.

השליטה לא הסתיימה שם. הקולונל דחף את אלביס לקריירת קולנוע משמימה, עם סרטים שבלוניים שהניבו רווחים קלים אך שחקו את תדמיתו כפורץ דרך מוזיקלי. הוא גם היה אשף במרצ'נדייז, ומכר כל דבר אפשרי עם דמותו של אלביס, החל מנעליים ועד שפתונים. בצעד שהפך למפורסם, הוא אפילו ייצר ומכר סיכות עם הכיתוב I HATE ELVIS, מתוך הבנה צינית שצריך להרוויח כסף גם מהשונאים. גאון!

כאשר אלביס מת ב-16 באוגוסט 1977, רבים הניחו שחלקו של הקולונל בסיפור הסתיים. אך הם טעו. באופן מדהים, החוזה קבע כי פרקר ימשיך לנהל את עזבונו של אלביס ולקבל את 50 האחוזים שלו גם לאחר מותו. מצבו הכלכלי של העזבון היה עגום, עם מיסים כבדים שהעיקו עליו. במשך ארבע שנים נוספות, המשיך הקולונל לגרוף לכיסו מחצית מההכנסות על מכירות תקליטים וזכויות יוצרים, בעוד העזבון עצמו כמעט פשט את הרגל.

את המהלך המשפטי שהוביל לשחרור יזמו מנהלי העזבון, בעידודה של גרושתו של אלביס, פריסילה פרסלי. הטענה המרכזית הייתה ניגוד עניינים מובהק: איך יכול הקולונל לייצג נאמנה את האינטרסים של העזבון, כאשר הוא עצמו הנהנה העיקרי מהכנסותיו? השופט השתכנע שההסדר היה "לא אתי" ו"מופרז", ועם מכת פטיש אחת, סיים את מערכת היחסים הפיננסית שנמשכה כמעט שלושה עשורים.

מרגע זה, פריסילה פרסלי ומנהלי העזבון החדשים יכלו להתחיל לשקם את המורשת של אלביס. הם קיבלו החלטה נועזת לפתוח את אחוזת גרייסלנד לקהל הרחב, והפכו אותה לאחד מאתרי התיירות המצליחים והמכניסים יותר בארצות הברית. העזבון, שהיה על סף קריסה, הפך לאימפריה של מאות מיליוני דולרים. המורשת של המלך סוף סוף החלה לשרת את המלך עצמו, ולא את כיסיו העמוקים של הקולונל.

ב-14 באוגוסט בשנת 1964 פורסמה ביקורת בעיתון TIME האמריקאי, על הסרט הראשון של הביטלס, "לילה של יום מפרך"...

"ההשתוללות המוזיקלית השעירה הזו בכיכובם של ג'ון לנון, פול מקרטני, ג'ורג' האריסון ורינגו סטאר - בדמות הביטלס - היא אחד הסרטים הטריים והמצחיקים ביותר שנעשו אי פעם למטרות ניצול בלבד. זה נראה טוב יותר ממה שזה אמור להיות. הם נראים כמו ארבעה בלו בויז תועים, הבחורים איכשהו עברו את צעדיהם הזריזים בתסריט שנחבט יחדיו בצורה ממולחת על ידי התסריטאי אלון אוון ובוים ​​בסגנון 'קולנוע חדש' עז על ידי ריצ'רד לסטר. הם כלואים בתהילה מאחורי חומה בלתי סבירה באופן גחמני של נימפות מייללות, אבל לא מסונוורים לרגע מהטיפשות הבוטה באמת של עולם המבוגרים שסביבם.

יש מספיק משחקי מילים מטורפים וקטעי קומדיה כדי לגרום לכל ביטלמניאק עוויתות של שמחה. בזיוף מסיבות עיתונאים, הביטלס נותנים לכל שאלה בנאלית את התשובה הראויה לה: 'איך מצאת את אמריקה?' - 'פניתי שמאלה בגרינלנד'... 'איך אתה קורא לתספורת הזאת שלך?' - 'ארתור'. לפעמים ההומור נראה מאולץ".

ב-14 באוגוסט בשנת 1970 יצא באנגליה תקליט הבכורה של להקת הספייס-רוק, HAWKWIND, שנושא את שמה.

היה זה דיק טיילור, הגיטריסט לשעבר של להקת THE PRETTY THINGS, שחיפש מיזם חדש לאחר שעזב את הלהקה, נמשך להוקווינד על ידי הקשבה לכמה הופעות שלה והחליט להפיק את התקליט הזה. הגיטריסט, דייב ברוק: "דיק בא וניגן איתנו בגיטרה בכמה מההופעות כדי לקבל תחושה של מה שעשינו. הוא עזר מאוד באולפן. הוא כיוון אותנו. הוא היה עם ראש טוב על הכתפיים והוא היה יצירתי ועשה עבודה טובה. הוא היה בסדר, דיק היה בסדר". האמת שדיק טיילור החליף בלהקה, למשך כמה הופעות, את הגיטריסט הפורש, מיק סלטארי. זאת עד שברוק הביא ללהקה את הגיטריסט יו לודי לנגטון.

ההקלטות החלו במרץ 1970, באולפני טריידנט בלונדון. לאחר מספר ניסיונות לא מוצלחים באולפן ההקלטות, שבו הלהקה לא אהבה להקליט את חלקיה בנפרד, הם בחרו להקליט באופן חי באולפן.

עיקר האלבום מורכב מיצירה אינסטרומנטלית בצורה חופשית שהלהקה כינתה SUNSHINE SPECIAL אך היא הופרדה לרצועות שונות. המילים מועטות, אבל אלו שקיימות, כמו גם שמות השירים, מתייחסות לחוויית הסמים, כפי שמסבירות הערות בעטיפה: "זו ההתחלה. ברגע זה אנחנו כבר אחרי האלבום הזה. התחלנו לנסות להטריף אנשים (טריפרים), עכשיו אנחנו מנסים להרחיב את דעתם, בצורה נחמדה, בלי אסיד, ובסופו של דבר זה עניין אודיו-ויזואלי לחלוטין. שימוש במתחם של אלקטרוניקה, אורות וחוויות סביבתיות".

כמו כן, כל חבר מביע בעטיפה כמה משפטים מאיפה הוא בא. ברוק:" אני לא באמת עושה הרבה מלבד לנגן מוזיקה". טרנר: "אני פשוט אוהב סקסופונים". דיק מיק (מייקל דייויס, איש הצלילים האלקטרוניים) הוא מראש לא מתנצל: "אין לי כמעט ידע מוזיקלי, אבל אני חושב שאם אתה תתן לזה להפוך לכל הטריפ שלך... אתה יכול לעשות כל מה שאתה רוצה". רק הבסיסט, ג'ון האריסון, מצהיר ישירות על עניין ב"מוזיקה אלקטרונית" - באופן אירוני, עד לצאת התקליט הזה, הוא הוחלף בתומס קרימבל.

ואם מדברים על העטיפה, היא באה עם ציור פנטזיה המציג כמה דמויות דרקון הבוקעות מערימות עלים המפרטות גם את שם הלהקה. על העטיפה הקדמית, הדרקונים מוצגים עם זרועות אנושיות, בעוד שבעטיפה האחורית יש ראש דרקון כמכונית עם נהג המרכיב משקפי שמש.

מארק פלאמר, מעיתון מלודי מייקר, סקר את התקליט בהקשר של מוזיקה אלקטרונית כ"מעניין ומרגש. הסיבה לכך היא שהלהקה אף פעם לא משתגעת מדי, וחבריה שומרים על גבולות מוזיקליים, משתמשים בסאונד בצורה אפקטיבית, ורק כשצריך אותו, להעביר תחושה. כל להקה שחושבת להשתמש בצלילים מוזרים, צריכה להאזין לתקליט הזה, הוא אדיר". הביקורת בעיתון דיסק אנד מיוזיק אקו מיהרה להשוות את הוקווינד ללהקת ספייס-רוק אחרת, פינק פלויד.

מה חברי הלהקה אמרו על התקליט?

"זה היה האלבום הקסום הגדול. זה היה די נועז, חשבתי אז" - הגיטריסט דייב ברוק

"זה היה די מטורף. חוויה מטורפת. הייתי בן 18, ילד שמעשן יותר מדי סמים. כולנו עישנו די הרבה. להיות באולפן עם דיק טיילור המפורסם עשה אותי מאוד מופנם. זה היה קצת מאיים. נסקלתי, מה שגרם לי להיות פרנואיד וחסר ביטחון, וזה עיכב את שלי חופש הביטוי די הרבה. חלק ממה שניגנתי נשמע, בגלל זה, כקלישאתי. אבל נהניתי מהחוויה. בשלב מסוים באולפן, כולנו נקרענו מצחוק, לא הצלחנו להפסיק עד שטכנאי ההקלטה הציע שהוא יקליט אותנו במצב המצחיק הזה. פתאום הפסקנו לגמרי לצחוק. הטכנאי הזה ניסה להוציא מאיתנו את הצחוק שוב, אבל נכשל בגדול. איכשהו, עשינו את התקליט ויצא טוב מאוד, אפילו שאולפני טריידנט היו סטריליים מדי ולא אנושיים" – הגיטריסט יו לויד לנגטון.

"אנחנו להקה שנשמעת הכי טוב בהופעה חיה - למעט האלבום הראשון שלא היה לי מה לעשות איתו, ולדעתי היה אלבום האולפן הטוב ביותר שעשתה הוקווינד - אני חושב שהאלבום SPACE RITUAL הוא הטוב ביותר שעשינו נעשה, כי זה היה בהופעה, זה הוקווינד, זה אנחנו כמו שאנחנו" – המתופף סיימון קינג

דייב ברוק הוסיף: "זה היה ייצוג טוב של מה שעסקנו בו. אם אתם מקשיבים לו, חלק גדול ממנו מאורגן בצורה סבירה. ההשפעות המוקדמות של מוזיקה אלקטרונית ובלוז יצאו דרך מה שהיינו. היו לנו אנשים בעלי דעות דומות שהתעסקו במוזיקה חופשית. היה לנו סקסופוניסט, ניק טרנר, שלא ידע לנגן בסקסופון. הוא קנה לעצמו פדאל ווא-ווא והוא נהג לנגן עמו בסקסוופון ריצות למעלה ולמטה. זה היה בעצם אוונגארד. זה היה ההישג הנפלא ביותר בחיי, לעשות תקליט אמיתי".

סערה חשמלית בלב אוגוסט: פיטר האמיל נוחת בישראל! ב-14 באוגוסט בשנת 1983 הופיע פיטר האמיל (איש להקת ואן דר גראף ג'נרייטור) בקולנוע דן, בתל אביב.

הנביא האפל של הרוק המתקדם הגיע לשלוש הופעות מהפנטות בתל אביב.

כן, האיש והתופעה, פיטר האמיל, הקול והמוח מאחורי ההרכב ואן דר גראף ג'נרייטור, נחת בישראל לסדרת הופעות שפיזרה אבקת כוכבים אפלה ברחבי העיר. ב-14 באוגוסט 1983, ויומיים לאחר מכן ב-16 באוגוסט, האמיל כבש את הבמה של קולנוע דן בתל אביב. אם במקרה לא הספקתם, תוכלו לתפוס אותו להופעה מסכמת תחת כיפת השמיים באמפיתיאטרון ווהאל ב-19 באוגוסט.

אבל האמיל לא הגיע לבד למשימה. הוא הביא איתו תגבורת רצינית, הרכב עוצמתי הידוע בשם K GROUP, להקת הליווי הקבועה שלו בתקופה ההיא, שהפכה כל הופעה שלו למכת חשמל מהדהדת. ומי היו במשלחת? לא פחות מאשר חבריו הוותיקים מימי ואן דר גראף, מה שהבטיח כימיה בימתית מנוסה. בתופים, במלוא העוצמה והדיוק, הלם גאי אוונס, ובגיטרת הבס פרט ניק פוטר. את החוליה המשלימה והמסקרנת הזאת סגר הגיטריסט והכנר ג'ון אליס, שהגיע מעולם שונה לחלוטין – להקת הפאנק התוססת THE VIBRATORS, מה שהבטיח זריקת אנרגיה חדשה ובועטת לסאונד המורכב של האמיל.

הסיבוב הנוכחי הגיע בתזמון מושלם, ממש במקביל ליציאת התקליט החדש שלו אז, PATIENCE, שהמשיך את הקו של קודמו, התקליט ENTER K. הקהל הישראלי לא קיבל עם החבורה הזו טיול בפארק אלא עוצמה רגשית, תיאטרליות כובשת ומוזיקה שלא מתפשרת לרגע - טלטלה אמנותית של ממש. העיר תל אביב לא נשארה אותו הדבר אחרי זה.

גם זה קרה ב-14 באוגוסט: מהקרב העסקי המר שהרס חברות גדולה, דרך פשיטות משטרתיות מתוקשרות ועד רגעים מכוננים של להקות ענק – בואו נצלול אל הסיפורים המדהימים שהפכו את התאריך הזה למוקד של רעש וסערה בעולם המוזיקה.

החברות שהתנפצה והקרב על שירי הביטלס

הסיפור המרכזי שלנו מתחיל בחברות שנראתה כמו חלום. בשנת 1981, פול מקרטני, אחד מיוצרי השירים המצליחים בהיסטוריה, אירח בביתו באנגליה כוכב עולה ומבריק בשם מייקל ג'קסון. הכימיה ביניהם הייתה מיידית, והם כתבו יחד את הלהיט SAY SAY SAY. במהלך הביקור, מקרטני, כמנטור לחברו הצעיר, פתח בפניו את סודות עולם המוזיקה והראה לו בגאווה את קטלוג השירים שבבעלותו, מסביר לו על ההכנסות האדירות שזורמות בכל פעם ששיר שלו מושמע או מוקלט. "תשקיע בהוצאה לאור של שירים", הוא ייעץ לג'קסון, עצה שתשנה את חייהם לנצח.

שנה לאחר מכן, בשנת 1982, השניים הקליטו דואט נוסף, THE GIRL IS MINE, שהפך לסינגל המוביל מהתקליט THRILLER של ג'קסון, התקליט שלימים יהפוך לרב מכר היסטרי. החברות הייתה בשיאה, אך מאחורי הקלעים, מקרטני נשא צלקת ישנה. הוא וג'ון לנון איבדו את זכויות ההוצאה לאור של רוב שיריהם עוד בשנת 1969, כאשר דיק ג'יימס, שותפם בחברת NORTHERN SONGS מכר את חלקם במפתיע לחברת ATV MUSIC.

מה שמקרטני לא ידע הוא שעצתו התמימה לחברו תיפול על אוזניים קשובות מדי. בשנת 1985, כאשר קטלוג השירים של ATV, שכלל יותר מ-250 שירים של הצמד לנון-מקרטני, עמד למכירה, ג'קסון החליט לפעול. הוא סיפר למקרטני על כוונתו להתמודד על הרכישה, אך מקרטני היה בטוח שחברו מתלוצץ. הוא נותר המום לחלוטין כאשר ב-14 באוגוסט 1985, ג'קסון, חמוש ברווחים האסטרונומיים מהתקליט THRILLER, הגיש הצעה מוחצת של 47.5 מיליון דולר וזכה בקטלוג.

עבור ג'קסון, זה היה מהלך עסקי גאוני שהבטיח את עתידו הכלכלי. עבור מקרטני, זו הייתה בגידה צורבת. המחשבה שיצטרך לשלם כסף למייקל ג'קסון הייתה בלתי נסבלת. החברות הקרובה התפרקה ברגע. הסיפור לא נגמר כאן. ג'קסון מיזג את הקטלוג שלו עם סוני מיוזיק והקים את חברת הענק SONY/ATV. שבע שנים לאחר מותו של ג'קסון, בשנת 2016, סוני רכשה את חלקו של עיזבונו בקטלוג תמורת סכום דמיוני של 750 מיליון דולר. מקרטני, שוב, נשאר בצד. למרות זאת, הוא הצליח עם השנים לרכוש זכויות לכמה שירים מוקדמים כמו LOVE ME DO ו-P.S. I LOVE YOU. כשג'קסון מת ב-2009, מקרטני פרסם הודעה חמה ודיבר על הזמנים הטובים וחוש ההומור שלו, אך העדיף שלא להזכיר את אותו יום גורלי באוגוסט.

דרמה, סמים וסקופים מהמסוק

ה-14 באוגוסט ידע גם דרמות מסוג אחר לגמרי. בשנת 2014, הזמר קליף ריצ'רד מצא את עצמו במרכזה של סערה תקשורתית, כאשר המשטרה פשטה על אחוזתו המפוארת בברקשייר, אנגליה. החיפוש נערך בחשד לתקיפה מינית שהתרחשה לכאורה עשורים קודם לכן, בשנת 1985. ריצ'רד עצמו שהה בכלל בפורטוגל, אך רשת ה-BBC, שקיבלה הדלפה על הפשיטה, לא היססה. היא שלחה למקום כתבים, צוותי צילום ואפילו מסוק, ותיעדה את כל האירוע בשידור חי, כאילו מדובר בסרט אקשן. בסופו של דבר, ריצ'רד נוקה מכל חשד, תבע את ה-BBC על הפגיעה בפרטיותו וזכה, אך הצלקת נותרה.

באותו תאריך, אך שנים רבות קודם לכן, בשנת 1970, חבר להקת קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג, סטיבן סטילס, סיפק דרמה משלו. הוא נעצר בסן דייגו לאחר שנמצא זוחל במסדרון של מוטל, מבולבל ותחת השפעת סמים. המעצר הזה היה מכה נוספת ללהקה המצליחה, שכבר הייתה במשבר, ולא חזרה להופיע יחד עד שנת 1974.

סצנת הסמים הטרגית לא פסחה על ה-14 באוגוסט גם בדור מאוחר יותר. בשנת 2007, הזמרת המוכשרת והמסוכסכת איימי וויינהאוס נכנסה לראשונה למכון גמילה באנגליה, יחד עם בעלה בלייק פילדר. למרבה הצער, השניים חזרו להשתמש בסמים כמעט מיד עם יציאתם, בסיפור שסופו ידוע וכואב.

הופעות בכורה, פרידות והאירוניה שצורבת

ה-14 באוגוסט היה גם תאריך של התחלות וסיומים. בשנת 1974, להקת הרוק RUSH עלתה להופיע בפיטסבורג. זו לא הייתה עוד הופעה: זו הייתה הופעת הבכורה של המתופף החדש שלה, ניל פירת, שהצטרף ללהקה והפך אותה בהמשך לאחת הלהקות המוערכות בעולם. באותו ערב הם היו רק להקת החימום של מנפרד מאן ואוריה היפ, אך ההיסטוריה כבר נכתבה.

ב-14 באוגוסט 1969, ויום לפני פתיחת פסטיבל וודסטוק, מאות אלפי צעירים כבר החלו לנהור לשדות של חוואי בשם מקס יסגור. הם הקימו אוהלים וחיכו בציפייה דרוכה לפתיחת שערי פסטיבל וודסטוק מבלי לדעת שיהיו חלק מהאירוע התרבותי החשוב ביותר של אז.

בצד העצוב יותר, בתאריך זה בשנת 1995, חברי להקת גרייטפול דד נפגשו והחליטו באופן רשמי לפרק את הלהקה. ההחלטה התקבלה בעקבות מותו של הגיטריסט והסולן שלהם, ג'רי גרסיה, ימים ספורים קודם לכן.

ולקינוח, קורטוב של אירוניה משפטית: בשנת 2012, הגיטריסט ג'יי ג'יילס, מייסד להקת J. GEILS BAND, תבע את חבריו ללהקה כדי למנוע מהם להופיע תחת השם שהוא העניק לה. המהלך הזה היה כל כך אבסורדי, שזה קצת כמו שלהקת סנטנה תמשיך להופיע בלי קרלוס סנטנה. למרות התביעה, חברי הלהקה הודיעו בנחישות שהם לא מתכוונים לוותר ויצאו לסיבוב הופעות בכל זאת.

אלה שנפרדו מאיתנו

ה-14 באוגוסט הוא גם יום שבו אנו זוכרים אמנים רבים שעזבו אותנו:

בשנת 2022, הלך לעולמו בגיל 72 הזמר והמלחין הישראלי צביקה פיק.

בשנת 1988, מת רוברט קאלוורט מלהקת HAWKWIND מהתקף לב בגיל 43.

בשנת 2010, נכנע למחלת ריאות המתופף של להקת LITTLE FEAT, ריצ'י הייוורד, בגיל 64.

בשנת 2013, מת אלן לנייר, הקלידן והגיטריסט של להקת BLUE OYSTER CULT, בגיל 67.

ולצד הפרידות, גם לידה אחת שנחגגת בתאריך זה: דייויד קרוסבי, שנולד ב-1941 ומת בינואר 2023. והנה פרט טריוויה משעשע במיוחד לישראלים: האם ידעתם שאביו, פלויד קרוסבי, היה צלם קולנוע זוכה אוסקר שצילם כאן בישראל את הסרט "סלאח שבתי"?

ג'נסיס תמשיך כלהקה!

ב-14 באוגוסט בשנת 1975 כתב נשיא חברת התקליטים של ג'נסיס, טוני סטראטון סמית', לאיש חברת התקליטים אטלנטיק בארה"ב, ג'רי גרינברג.

"הרשה לי לומר מיד שג'נסיס תמשיך כלהקה. חצי מהאלבום הבא כבר נכתב, והוא ייצא בסוף נובמבר. מבחינה היסטורית, ארבעת הנגנים בג'נסיס תמיד כתבו ועיבדו את המנגינות. לפני האלבום THE LAMB LIES ON BROADWAY המילים חולקו בערך חמישים/חמישים בין פיטר גבריאל לחברי הלהקה האחרים, בעיקר טוני בנקס ומייק רתרפורד. מכיוון ש-THE LAMB היה הקונספט של פיטר, הוא למעשה כתב שמונים אחוז מהמילים באלבום הזה.

במשך כשנה, פיטר אומר שהוא לא מעוניין להמשיך בסיבובי הופעות ללא הגבלת זמן. יש לו תחומי עניין ספרותיים וניסיוניים אחרים, רובם מחוץ לתחום המוזיקה לחלוטין. לאחרונה, הוא התעקש שהוא רוצה לרדת מסיבובי הופעות - אך הוא גם הבהיר שהוא לא רוצה שההחלטה שלו תהרוס את ג'נסיס, וכי אם יידרש הוא ימשיך לעזור לזמן מה. בכך הוא מתכוון שהלהקה ואנחנו צריכים לעשות מאמץ אמיתי ורציני למצוא זמר שיחליף אותו, אך אם לא נצליח עד שהאלבום יהיה מוכן להקלטה, הוא ימשיך לזמן מה.

אנחנו עושים מאמצים כאלה, ונמשיך לעשות זאת. חלופה נוספת שמוצגת בפני פיטר היא שהוא יופיע באלבום הבא בכל מקרה, יתחייב לסיבוב הופעות פרידה בתחילת השנה החדשה באירופה, בריטניה וארצות הברית, ויסכים שנעשה אלבום הופעות נוסף מסיבוב ההופעות הזה. זה יקנה ללהקה זמן נוסף להסכים על זמר מחליף. האודישנים עבורה כבר החלו. כך או אחרת, יהיה פתרון, וארבעת חברי הלהקה האחרים נחושים שג'נסיס תמשיך. לכן אני מבקש מכם להתעלם מכל תחושה של 'משבר' הנובעת מהפרסום הנוכחי. הקשרים הנוכחיים בין חמשת חברי הלהקה חזקים מתמיד, וכל אחד מהם להוט כמונו לפתור את הבעיה.

כמובן שאעדכן אתכם בהתפתחויות. מכיוון שג'נסיס מייצגת כעשרים אחוז מהמחזור המסחרי שלנו בבריטניה, נעשה כל מאמץ אפשרי למנוע מהבעיה הזו לצאת משליטה ולפגוע בקריירה שלה".

ב-14 באוגוסט בשנת 1971 הוקלט תקליט הבכורה של להקת הג'אז-רוק, מהאווישנו אורקסטרה, ושמו THE INNER MOUNTING FLAME.

העוצמה וחוסר השקט ניכרים מיד ברצף האקורדים המתפרץ שמתחיל את MEETING OF THE SPIRITS, שנבנה לעבר צלילי ארפג'יו (פירוקי אקורדים) מיוחדים, ריפים משתלחים, סולואי גיטרה לוהטים וקטעי אנסמבל מסוכנים בהחלט. התווים הרבים פה מסמנים עוצמה, לא אתלטיות, והאנרגיה הגולמית נקלטת היטב בהקלטת האולפן הזו.

דבר ראשון, המוזיקאים פה, כאמור, חזקים ומותאמים היטב כמו כל להקת פיוז'ן רצינית אחרת של אותה תקופה, אם לא יותר. אפילו לא בלהקת LIFETIME, של טוני וויליאמס, הגיטרה של ג'ון מקלאפליןן באה לידי ביטוי בנוכחות כזו. אולי בגלל שהתקליטים המוקדמים של LIFETIME לא הוקלטו כל כך טוב. מקלאפלין ממזג פה רוק, בלוז, ג'אז ורכיבים הודיים לכדי סגנון משלו. ברור שהנגינה שלו פה לקחה את הגיטרה החשמלית לרמה חדשה.

לג'רי גודמן יש את התפקיד הקשה של הכפלה מלודית עם הכינור והבאת צד מעניין לדו-שיח עם מקלאפלין. האמר, בשלב זה, מנגן בעיקר בפסנתר חשמלי, כשפה ושם נשמעים מידיו צלילי אורגן האמונד, שודאי נח לו באולפן והוחלט להפעיל גם אותו לסשן ההקלטה. צוות הקצב של ליירד וקובהאם מטפל בכל סוגי המקצבים ושינויי הזמן. ליירד בדרך כלל לוקח את תפקיד העוגן בתוך כל יצירה; הוא מחזיק הכל ביחד.

התקליט הזה מבעבע מרוב להט חשמלי. שימו לב לקטע VITAL TRANSFORMATION בו קובהאם מסביר עם מקלות העץ בידיו מדוע הוא מתופף אדיר, והאמר מוסיף נגיעות מגניבות של אורגן לצד הפסנתר החשמלי.

רגע השלווה היחיד באלבום הוא האטיוד A LOTUS ON IRISH STREAMS שבו יש גיטרה, כינור ופסנתר בצורותיהם האקוסטיות. מה שאומר שמקלאפלין, גודמן והאמר לא דרשו כלים חשמליים כדי ליצור מוסיקה מעוררת השראה. ציון דרך בכור היתוך מוסיקלי.

עיתון להיטון פרסם ביקורת על תקליט הבכורה הזה. בביקורת הזו אני מוצא דבר אחד ברור, שמי שכתב אותה לא הבין דבר על הלהקה הזו: "כל השם הארוך הזה מתרכז סביב לאישיותו של אדם אחד - הגיטריסט ג'ון מקלאולין (כך נכתב שם המשפחה בכתבה - נ.ר). לפתע, ללא אזהרה מוקדמת, חרג מאלמוניותו ושמו החל עולה ככוכב שביט בקרב נגני הצמרת בארה"ב. האדם שחולל את הסערה הזו הוא אנגלי, שהיה בעבר נגן אולפן עם אמנים כבאדי מיילס, גרהאם בונד, ג'ק ברוס ועוד. עד שהחליט להקים להקה ואז התגלו כשרונותיו. עיתוני הפופ מגדירים אותו כהנדריקס החדש - אבל אין זה נכון. כי בניגוד להנדריקס, שהתרכז בעיקר בפעלולי גיטרה וחסר את המלודיות הבסיסיות - שם מקלאולין את הדגש על נגינה יפה, לא ראוותנית, המזכירה לעיתים את סגנונו של אריק קלפטון. יחד איתו מנגן בלהקה ג'רי גודמן, הכנר לשעבר של להקת 'צאן' (השם הוא THE FLOCK באנגלית - נ.ר). כיום הוא מפליא את כישרונו בלהקה זו ומשתלב להפליא עם הגיטרה ושאר כלי הנגינה. שימו לב במיוחד לקטעים 'פגישת נשמות', 'שחר', 'אתה יודע אתה יודע' ו'התעוררות'. גם שאר הקטעים הם בעלי רמה גבוהה, ודומה שללהקה הזו לא חסר דבר, פרט לזמר טוב, שיכול היה להוסיף הרבה לעוצמתו המוסיקלית של האלבום".

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "האלבום המעולה הזה נושא ללא ספק נטול דמיון לתקליט שהגיטריסט הבריטי, ג'ון מקלאפלין, שחרר לפני כארבעה חודשים, למעט בעוצמה של הרוח שבה נעשתה המוזיקה. האלבום ההוא, MY GOAL'S BEYOND,, השיב את השלווה שמקלאפלין חיפש בהדרכת הגורו ההודי, סרי צ'ינמוי, שגם נחשב כתלמידו של הגיטריסט, לארי קורייל. התקליט החדש הוא נסיגה אל הרוק. זה מאוד דומה לתקליט DEVOTION, שמקלאפלין עשה בעבר. ההרכב הנוכחי מתגלה כאחד המהודקים ביותר בשטח כיום. נעלמו, לצערי, הסקסופוניסט דייב ליבמן ואשתו של מקלאפלין, איב, שניגנה נהדר בעוד. הבסיסט הנהדר, צ'רלי היידן, הוחלף בריק ליירד. יש שמונה קטעים בתקליט הזה ובכל אחד מהם יש אמירה שונה בנוגע לחיבור בין הרוח והמוזיקה".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.