רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-14 בדצמבר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-14 בדצמבר (14.12) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "ההיסטוריה גדושה בלהקות עם אנשים שלא הסתדרו אחד את השני. זה אותו דבר עם להקות רוק כמו עם ממשלות. הקהל אוהב כאב. הם אוהבים לראות כאב שם למעלה. אבל הקהל לא רוצה לדעת מאיפה זה בא. אין להם מושג על זה שחברים בלהקה יכולים להיות אומללים. רוב הלהקות לא חושבות על העתיד. רוב המוזיקאים אפילו לא יודעים לאיית את המילה עתיד. ארוחת צהריים היא כמה רחוק שאנחנו חושבים קדימה... אני לא לוקח את עצמי ברצינות רבה. אני חושד שיש הרבה מוזיקאים בחוץ שיש להם את אותו סוג של חוש הומור, אבל הם לעולם לא ירפו כי זה ידפוק את התדמית שלהם. אם הייתי מודאג מהתדמית שלי, לעולם לא הייתי עושה את JUST A GIGOLO ולעולם לא הייתי עוזב את להקת ואן היילן" (הזמר דייויד לי רות')

ב-14 בדצמבר בשנת 1979 יצא האלבום הכפול LONDON CALLING של להקת הקלאש. מאז הוא נחשב לאלבום מכונן.

באותה שנת 1979 כבר סומנה להקת הקלאש כאחת המוכשרות והפוליטיות יותר שצמחו מסצנת הפאנק של לונדון. אבל בגלל שהיא קיבלה חוזה הקלטות מפנק, היא נאלצה לעמוד מול האשמות של מעריצים בדבר התמסחרותה.

האלבום השלישי הזה שלה היו אמור להיקרא במקור בשם THE NEW TESTAMENT, אך שמו הוסב ל- LONDON CALLING מחשש שיאשימו אותה ביומרנות מנופחת. הפאנק בהחלט משפריץ מאלבום זה, עוד לפני שמניחים את המחט על אחד מארבעת הצדדים שבו. אני מדבר על העטיפה שבהחלט מושכת את העין כשהיא מקפיאה שבריר של שניה בעת הופעה. הצבעים ורוד, ירוק ושחור ולבן לא נראו מעולם טוב יותר פה (ולפני כן בתקליט של אלביס פרסלי, כמובן).

אז בואו נלך רגע לעטיפה שהשפיעה רבות על עטיפה זו של הקלאש. את הצילום של אלביס פרסלי עשה, ביולי 1955, וויליאם ס. רנדולף, בעת הופעה בטמפה, פלורידה. מנהלו של אלביס, קולונל טום פארקר, שלח את הצילום לחברת התקליטים - וזאת תמורת כסף שקיבל תמורתה וגם קרדיט לשמו בתקליט כמנהל אמנותי.

העיצוב באלבום של הקלאש דומה מאד לזה של אלביס, רק שהתמונה של הקלאש באה עם הבסיסט, פול סימונון, רגע לפני שבירת גיטרת הבס (פנדר פרסיז'ן) שלו על הבמה של הפלאדיום בניו יורק, ב-20 בספטמבר 1979. סימונון: "ההופעה באותו ערב הלכה בסדר גמור, אבל משהו בתוכי גרם לתחושה שזה לא כך. אז הוצאתי את הכעס שלי על הבס. אם הייתי כה חכם, הייתי עושה זאת עם גיטרת הבס הרזרבית ולא עם זו. כשאני מסתכל היום בעטיפה, אני מצטער שלא הרמתי את הראש קצת יותר". בגלל שהתמונה הייתה לא ממוקדת (כלומר, ללא פוקוס), ניסתה הצלמת לשכנע את הלהקה לא להשתמש בזה - הם סירבו לבקשתה. בהמשך היא זכתה בפרסים על צילום זה.

האלבום מייצג שינוי משמעותי בסגנון המוזיקלי של הקלאש, שכעת הציג אלמנטים מרכזיים של סקא, פאנק, פופ, סול, ג'אז, רוקבילי ורגאיי בצורה בולטת הרבה יותר מאשר בשני האלבומים הקודמים שלה. נושא האלבום כולל עקירה חברתית, אבטלה, סכסוך גזעי, שימוש בסמים ואחריות של בגרות.

לאחר הקלטת אלבום האולפן השני, GIVE 'EM ENOUGH ROPE (שיצא בשנת 1978) נפרדה הלהקה מהמנהל שלה, ברנרד רודס. הפרידה הזו גרמה לכך שהלהקה נאלצה לעזוב את אולפן החזרות שלה בקמדן טאון ולמצוא מקום אחר להלחין את המוזיקה שלה. מנהל ההופעות, ג'וני גרין, מצא מקום חזרות חדש שהיה ממוקם בחלק האחורי של מוסך. הקלאש כתבו והקליטו במהירות דמואים, כשג'ונס הלחין ועיבד חלק ניכר מהמוזיקה וסטראמר כתב את המילים.

באוגוסט 1979 נכנסה הלהקה לאולפני WESSEX כדי להתחיל להקליט את אלבומה השלישי וביקשה מגאי סטיבנס להפיק אותו, למורת רוחה של חברת התקליטים CBS. לסטיבנס היו בעיות אלכוהול וסמים ושיטות ההפקה שלו הייתה לא שגרתיות. בזמן ההקלטה הוא היה מניף סולמות וזורק כיסאות סביב הלהקה כדי ליצור אווירה רגשית. הקלאש הסתדרו היטב עם סטיבנס, במיוחד הבסיסט פול סימונון, שמצא שהעבודה שלו מאוד מועילה ופרודוקטיבית לנגינה שלו ולהקלטה שלהם כלהקה.

האלבום כולו הוקלט תוך מספר שבועות, עם שירים רבים שהוקלטו בטייק אחד או שניים ואם הפאנק דחה את היסטוריית הפופ, האלבום הזה החזיר אותה, אם כי עם פרספקטיבה מפוכחת. ההיקף של הסט הכפול הזה עוצר נשימה.

ברולינג סטון (האמריקאי, כמובן) נכתב בביקורת על האלבום בזמנו: "עד עכשיו, נראה שהציפיות שלנו מהקלאש הפכו מנופחות מעבר לכל אפשרות של הגשמה. זה לא פשוט שהם להקת הרוק'נ'רול הגדולה בעולם - ואכן, אחרי שנים שבהן צפיתי ביותר מדי כוכבי-על מתפשרים ומפוצצי סיכויים, להיות הגדול ביותר הוא בערך שם נרדף ללהיות התקווה האחרונה של המוזיקה. למרות שהקלאש עצמה מתנגדת לתוויות כאלה, היא כן אומרת לך בדיוק עד כמה ההימור גבוה, ועד כמה הצורך דחוף. הקלאש התחילו בפסגה של מה שנראה כמו מהפכה, רק כדי לראות את תנועת הפאנק מתרסקת על המומנטום האלים שלה או נבלעת באותה מנגנון רוק תאגידי שהיא התכוונה להרוס. עכשיו, כמעט בניגוד לרצונם, חברי הקלאש הם היחידים שנותרו.

ההקלטה האחרונה של הלהקה, GIVE 'EM ENOUGH ROPE, התנגדה לתפיסה שלהיות גיבורי רוק'נ'רול פירושו מות קדושים. עם זאת, האלבום גם הציג את עצמו בצורה כה ראוותנית כעמדה האחרונה, עד שיצר בעיה כמעט בלתי פתירה: אחרי שכבר הורדתם את האפוקליפסה על הראש שלנו, איך אפשר להמשיך?

באלבום החדש של הקלאש יש שיר בשם DEATH OR GLORY שנראה כאילו מתנער מהמאבק לחלוטין. על ריף גיטרה קשוח וסוער, הסולן ג'ו סטראמר מציע קורטוב של כישלון. ואז מיק ג'ונס צועד קדימה כדי לנעוץ את מה שנראה כמסמר האחרון בארון המתים. 'מוות או תהילה', הוא מכריז במרירות, 'הופכים לעוד סיפור'.

עליז וקשוח, נלהב וגדול רוח, האלבום חוגג את הרומנטיקה של מרד הרוק'נ'רול במונחים מפוארים ואפיים. זה לא רק מאשר מחדש את המחויבות של הקלאש ל'רוק כמהפכה'. האלבום משתרע על פני כל העבר של הרוק'נ'רול בשל הסאונד שלו, וחופר עמוק באגדת הרוק, ההיסטוריה, הפוליטיקה והמיתוס על הדימויים והנושאים שלו. הכל חובר לכדי סיפור אחד, עצום ומרגש - כזה שכפי שמספרים זאת הקלאש, נראה לא רק שלהם אלא גם שלנו. הסט הזה של שני תקליטים - שלפי התעקשותה של הלהקה, נמכר בלא הרבה יותר ממחיר אחד - הוא מוזיקה שמשמעותה להחזיק מעמד. זה כל כך עשיר ומרחיק לכת שזה משאיר אותך לא רק נרגש אלא מרומם וחי בניצחון.

מההתחלה, לעומת זאת, אתה יודע כמה קשה הולך להיות הקרב הזה. שיר הנושא שפותח את האלבום בא עם נימה מבשרת רעות. כשסטראמר נכנס לקצב, הוא נשמע עייף, מיואש, נואש: "עידן הקרח מגיע / השמש מתקרבת / ההתכה צפויה / החיטה הולכת ומידלדלת".

שאר התקליט אף פעם לא מפנה עורף לחזון האימה הזה. במקום זאת, זה מושך אותך דרך הזוועה ויוצא מהצד השני. מותג הגבורה של הקלאש עשוי להיות רומנטי ביותר, אפילו נאיבי, אבל הסירוב המוחלט שלהם לסנטימנטליזציית המיתוס שלהם - ונחישותם לעמוד בכבוד אמיתי בעולם האמיתי, מבלי למזער את הסיכויים - גורם לרומנטיקה שכזו להיראות לא רק אמיצה אלא הכרחית לחלוטין.

האלבום נשמע כמו סדרה של מסרים מתעקשים שנשלחו לצבאות הפזורים של הלילה, המציעים אזהרות ונחמה, עידוד ודרישה להמשיך לזוז. אם נתחיל בתוך השממה של שיר הכותרת, נסיים, ארבעה צדדים מאוחר יותר, עם מיק ג'ונס יורק התרסה הירואית ב- I'M NOT DOWN ומוצא מטאפורה מלכותית בבור הדיכאון שלו שמרים אותו ואותנו מהקרקע. 'כמו גורדי שחקים שעולים', צורח ג'ונס. 'קומה אחר קומה - אני לא מוותר'. ואז ג'ו סטראמר מזמין את הקהל, בקריצה ובחיוך, 'לנפץ את המושבים שלכם ולהתנדנד לקצב החדש הזה' בקריאת הסיבוב של REVOLUTION ROCK.

אם האלבום הזה אומר לנו משהו, זה שפרשיית אהבים ומהפכה - קרבות קטנים כגדולים - לא כל כך שונים זה מזה. כולם חלק מאותו מצעד ארוך ועקוב מדם".

בעיתון המוזיקה CREEM נכתב אז בביקורת: "עד כמה שאני אוהב ומעריץ את הקלאש, האלבום הזה מותיר אותי לכוד בדילמה שאני בכלל לא מרוצה להיות בה. הבעיות שיש לי עם הסט של שני התקליטים בעצם נובעות ממשהו מחוץ לתקליטים עצמם, בגלל זה, כנראה שעדיף קודם כל לדון ביצירה עצמה ואז לעבור למה שנראה כשאלות החשובות יותר שהועלו על ידה ביחס לתפקידה המובטח של הקלאש בעולם.

כל מה שקיים עכשיו מוזיקלית מתפתל לנסיעה איפשהו לאורך הקו, וכמעט הכל נשמע כמו יצירה. סטיבנס המפיק הוציא בזריזות את המיטב של הלהקה הזו, במיוחד את האינטימיות הבלתי נכשלת בשירה של ג'ו סטראמר ומשחק הגומלין התומך המתמיד בין הקול של סטראמר לזה של מיק ג'ונס. הכוח העצום של האנרגיה של הקלאש מנוצל כאן בזריזות, פורץ החוצה לפעמים ורוכב תחת הזרם לפעמים.

סטיבנס הצליח להעניק לקלאש את אותו סוג של יתרון נפלא שהוא נתן לאיאן האנטר ומוט דה הופל, וזה בהחלט הגיוני כשאתה שומע את האופן הכמעט דילני בו סטראמר צועק. זה תענוג לשמוע ערכי הפקה לא מודעים מדי.

אבל כמו שאמרתי, אני לא מוצא את 'לונדון קולינג' אלבום שקל לטפל בו, וכשציינתי בעבר שהבעיות שלי נמצאות קצת מחוץ ליצירה עצמה, תשימו לב שלא הזכרתי הרבה מהמילים. זה בגלל שהעובדה הבלתי נמנעת היא שהרצועה הראשונה, עם שיר הנושא, כמעט הופכת את שאר שני התקליטים ללא מהותיים. זה כל כך נפיץ בתיאור האפוקליפסה של עכשיו, כל כך חזק הוא המסר שלו, כל כך מאתגרת היא הצגת כל השאלות והתיעובים שמתעופפים בחיי כולנו בזמן הנוכחי, עד ששאר מילות האלבום פשוט נראות כתוספת חלשה לדבר שכבר הוצהר ככל שניתן".

ב-14 בדצמבר בשנת 1989 נהרגה הזמרת פאטי סנטוס בתאונת דרכים, כשהיא בת ארבעים בלבד. סנטוס הייתה חברה בסיקסטיז ובסבנטיז בלהקת IT'S A BEAUTIFUL DAY (ידועה גם בלהיטה WHITE BIRD).

פאטי סנטוס עבדה כמלצרית בבר קוקטיילים כשיזם עסקי המוזיקה, מאת'יו כץ, נתקל בה וקבע שהיא מתאימה להיות הפנים בלהקה חדשה שהוא מקים בשם IT’S A BEAUTIFUL DAY. למזלו, לסנטוס היה גם את הקול הנכון להרכב הזה. במהרה צץ התיסכול מכץ; הוא מנע מהלהקה להופיע במעוז המוזיקה של אז, סן פרנסיסקו, ובמקום זה, הוא החתים אותה להופעות במועדון קטן וכושל שהוא ניהל בסיאטל. הוא גם שיכן את החברים במרתף קטן כשבחוץ השתולל החורף המקפיא.

הלהיט הראשון שיצא בהמשך, WHITE BIRD, נכתב על אותם ימים קשים ותקליט הבכורה יצא ביוני 1969, אבל המזל לא שפר על הלהקה; מפיקי פסטיבל וודסטוק ביקשו להכניס עוד להקה אחת בלבד ללוח ההופעות. מטבע הוטל בין להקה זו ללהקת סנטנה, שניצחה וזכתה לתהילת עולם. לאחר מספר תקליטים הסתכסך מנהיג הלהקה, הכנר דייויד לה פלאם, עם אשתו לינדה, שהייתה הקלידנית, והגירושים טילטלו והאפירו את היום היפה הזה.

סנטוס נשארה בהרכב וניסתה להמשיך את המסע המוזיקלי לעוד כמה תקליטים, עד שהחליטה כי די. בהמשך עשור הסבנטיז היא הקימה להקה נוספת ("נשיקת פרעה") וגם שרה בפרויקטים של אחרים.

ב-14 בדצמבר 1989 איבדה סנטוס שליטה על רכבה, באוטוסטרדה בקליפורניה. הרכב פגע בשוליים, פגע בגדר, התהפך באוויר והתנגש בעצים. סנטוס, שלא הייתה קשורה בחגורת בטיחות, סיימה שם את חייה.

ב-14 בדצמבר בשנת 1962 יצא תקליטון חדש של בוב דילן, עם השיר MIXED UP CONFUSION. הצד השני של התקליטון בא עם השיר CORRINA CORRINA.

לפי האגדה, בוב דילן כתב את MIXED UP CONFUSION במונית, בדרכו לאולפן ההקלטות של קולומביה. התקליטון לא זכה להצלחה בזמן יציאתו ונשכח במהירות. ההקלטה שונה כל מה שדילן עשה עד אז בגלל חידוש גדול אחד: הוא בא עם להקת ליווי בפעם הראשונה בהקלטת אולפן. הרעיון כנראה הגיע מהמפיק שלו, ג'ון האמונד. דילן אמר במרומז: "לא קבעתי את מה שיהיה בסשן הזה. זה לא היה הרעיון שלי".

מלבד ברוס לנגהורן שניגן פה בגיטרה אקוסטית, עליו דילן אמר, "היו לו הרבה רעיונות והוא ניגן כמה דברים מעניינים בגיטרה", היה גם הרב לאוול המתופף, דיק וולסטוד הפסנתרן, ג'ין ראמי, שניגן בס וג'ורג' ברנס בגיטרה. למרות נוכחותם של מוזיקאים מנוסים אלו, השיר נאבק בהמראתו. האווירה לא הייתה כל כך נפלאה באולפן. המפיק ג'ון האמונד: "אלברט גרוסמן (מנהלו של בוב דילן) ושותפו ג'ון קורט התעקשו לבוא לכל ההקלטות ולהגיד לבובי ולי מה אנחנו צריכים לעשות, כך שבסופו של דבר הוריתי להם לעזוב את הסטודיו. הם אמרו, 'זה לא טוב' ושלא יכולתי לעשות את זה. אמרתי, 'ג'ון, אם אתה לא אוהב את זה, אתה תמיד יכול לעזוב' - וזה מה שהוא עשה. אלברט נשאר".

ה-14 בדצמבר בשנת 1980 ולאחר רצח ג'ון לנון...

אנשים רבים ברחבי העולם ערכו יום אבל לזכרו של ג'ון. לפי בקשתה של יוקו אונו נערכו עשר דקות דומיה, בשעה שתיים בצהריים (לפי שעון ניו יורק) בכל מקום בו נאספו המעריצים. באנגליה היה זה שבע בערב. בזמן הדממה הזו הפסיקו תחנות רדיו רבות את שידוריהן והצטרפו למחווה. העבודה באולפני אבי רואד הופסקה כשקהל רב התגודד מחוץ לשער ועמד בדומיה בעוד טכנאי האולפן דואגים להשמיע ברמקול, שהוצא מהאולפן החוצה, מוזיקה של לנון.

שניים מהמוקדים הגדולים ביותר בעת דקות הדומיה נערכו בניו יורק ובליברפול. האירוע שבסנטרל פארק שודר ישירות לרשת הטלוויזיה ABC. בסיום הדומיה אמרה יוקו לתקשורת: "תבורכו על דמעותיכם ותפילותיכם. ראיתי את ג'ון מחייך בשמיים. ראיתי את הצער משתנה לבהירות. ראיתי שאנחנו הופכים כולנו לגוף חושב אחד. תודה. באהבה, יוקו".

איש התקשורת הבריטי, פול אקלסטון, דיווח מליברפול: "היו רגעים מרגשים ביותר שם בליברפול. שירים של הביטלס בקעו מכל פאב וכ-20,000 איש הגיעו למופע שנערך באולם סיינט ג'ורג'". בלונדון עמדו כ-500 איש בכיכר טרפאלגר, ליד עץ האשוח הענקי, כשבידיהם נרות ולבם כואב.

עם סיום דקות הדומיה שחררה יוקו הצהרה רשמית: "תבורכו על הדמעות והתפילות שלכם. ראיתי את ג'ון מחייך בשמיים. ראיתי את הצער מתחלף בבהירות. ראיתי את כולנו הופכים למחשבה אחת. תודה לכם, באהבה מיוקו".

עיתונאי מניו יורק, פיליפ פין, דיווח אז: "מיליוני אנשים מדורות שונים ערכו מחוות זכרון לג'ון. הם התגודדו בפארקים, ברחובות ובכנסיות כדי להתפלל למענו ולשיר משירי השלום והאהבה שלו, בעודם מזילים דמעות. ג'יין פונדה נראתה שם כשהיא בוכה. ראש העיר, אד קוץ', מסר שג'ון היה אוצר תרבותי לעיר. עשר דקות הדומיה הסתיימו עם קולו של ג'ון שבקע מהרמקולים כשהוא שר את השיר אימג'ין. בינתיים הייתה אמא אחת שישבה בדירתה וניסתה לנחם את בנה שאיבד את אביו".

יוקו: "מאז שג'ון מת, קיבלתי המון מכתבים ארוכים עם מילות אהבה. אינני יודעת כיצד לעכל אותם. הלוואי והיו אוהבים אותי בגלל מי שאני. זה מעציב אותי שאנשים אוהבים אותי רק בגלל מותו של ג'ון. לפעמים בא לי להגיד להם שלא יאהבו אותי ושנחזור לימים בהם הם בעיקר שנאו אותי. אז אולי ג'ון היה עדיין נשאר כאן איתנו. הייתי רוצה שהוא יהיה כאן מאשר לקבל מהעולם דברים נפלאים עליי. אני יודעת שאני לא השטן שכולם חושבים שאני, אך אני גם לא מלאכית. אני בנאדם".

ב-14 בדצמבר בשנת 1992 יצא אלבום חדש עם קטעים ישנים ללהקת נירוונה. שמו הוא INCESTICIDE.

זה הוא אלבום אוסף ייחודי שמשקף את המהות הגולמית של להקת נירוונה ומציג את המסע שלה במהלך עלייתה לתהילה. אמנם זה לא אלבום אולפן מסורתי, אבל הוא חלק מהותי מהדיסקוגרפיה של נירוונה, שמציע למעריצים צלילה עמוקה יותר לתוך העולם היצירתי שלה. האלבום מורכב מקטעים שיצאו בצד ב' של תקליטונים, הקלטות דמו והקלטות מהופעות ברדיו המציגים פסיפס של הסאונד והאתוס של נירוונה.

עד סוף 1992, נירוונה הפכה לתופעה עולמית בעקבות יציאת אלבומה השני פורץ הדרך, NEVERMIND. שירים שהיו בו הפכו את שלושת חברי הלהקה לנערי הפוסטרים של תנועת הגראנג'. עם זאת, עם התהילה הגיע המתח. קורט קוביין, הגיטריסט-זמר האניגמטי של נירוונה, הביע לא פעם זלזול במסחור המוזיקה שלהם ובאי הבנה של כוונותיהם האמנותיות. קוביין רצה להזכיר למאזינים את המקורות והאתוס הפאנק-רוק של הלהקה, אשר הופל מעט על ידי ההפקה המהוקצעת של NEVERMIND.

במקביל, האלבום INCESTICIDE שימש למטרות מעשיות. נירוונה הייתה צריכה לעמוד בחוזה שלה עם חברת התקליטים SUB POP, הלייבל העצמאי שהוציא את אלבום הבכורה שלה, BLEACH, בשנת 1989. אז האוסף אפשר לה להוציא חומר שטרם שוחרר ובו זמנית להחזיר את השליטה על הנרטיב שלה מול בוטלגים לא מורשים שהסתובבו בין המעריצים.

קורט קוביין, אמן חזותי מחונן, מילא תפקיד משמעותי בעיצוב אמנות העטיפה של האלבום. הדימויים הסוריאליסטיים, הילדותיים - שילוב של בובות מפחידות ודפוסים מופשטים - משקפים את נושאי שירי האלבום המטרידים לא פעם. יצירות האמנות של קוביין הוסיפו פה שכבה נוספת של אינטימיות כמו הרחבה של עולמו הפנימי. האלבום זכה אז לשבחי המבקרים. למרות שהוא לא זכה להצלחה המסחרית של NEVERMIND, הוא אומץ על ידי המעריצים כהצצה גלויה לאמנות השורשית של נירוונה, שביקשה להראות שהיא לא להקת מיינסטרים. קוביין השתמש גם באלבום כפלטפורמה להשמיע את דעותיו הפוליטיות והחברתיות. בהערות שנוספו בעטיפת האלבום הוא אמר הצהרה מפורשת נגד הומופוביה, גזענות וסקסיזם, וחיזק את זהותה של נירוונה כלהקה בעלת מודעות חברתית. המסר הזה עורר הדים עמוקים בקרב המעריצים וחיזק עוד יותר את תפקידו של קוביין כקול לקהילות מודרות.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת עליו: "חברי להקת נירוונה לא התכוונו להפוך לכוכבי-על, הם לא ציפו למכור מיליוני תקליטים, לא הייתה להם דרך לדעת שלדור שלם נמאס באותה מידה שמשקרים להם - על ידי הוריהם, על ידי הממשלה שלהם ועל ידי המוזיקה ברדיו. הם יצאו פשוט לכתוב שירים שדיברו על החוויה שלהם מהעולם והרגישו טוב כשהם מנגנים ובקול רם.

ההתעקשות הזו על כנות רגשית היא באמת כל מה שמחבר בין מה שנקרא 'להקות סיאטל'; אחרת לנירוונה ולפרל ג'אם יש מעט במשותף. כמה רגשות מושרשים כל כך עמוק שרק ההתעללות הנוראה של גיטרה חשמלית וצרחה ללא הדרכה תעזור להביע אותם. הגילוי הזה כמעט ולא ייחודי לסיאטל, אבל מעט גברים צעירים זועמים פגעו באופן ישיר כל כך בתודעה של תרבות שיונקת מסיטקומים.

עוד בשנת 1988 נירוונה הייתה רק שלושה בחורים אלמוניים מאברדין עם ציוד נגינה גרוע ורעיונות מעוצבים למחצה. האוסף הזה הוא למעשה כל מה שנשאר מהחלום ההוא.

הכאוס של האוסף מרמז על מאבק לפיזור נטל התהילה כשהוא מציג את נירוונה בשלל הגדרות. וזו הנקודה: נירוונה הייתה להקה מצוינת לפני שהאלבום NEVERMIND הגיע לראש המצעדים. האלבום החדש הזה הוא תזכורת לכך ואולי הוכחה ליכולתה של נירוונה, מדי פעם, להיכשל. הכוחות הלא מלוטשים נחשפים בבירור, וכך גם מגוון רחב ומחוספס יותר של צלילים, סגנונות ותחומי עניין. לאחר מכן, הלהקה יכולה להתחיל לכתוב ולהקליט חומרים חדשים. עם מזל, אולי אלבום אוסף זה יזכיר לקהל של נירוונה שהחופש להיכשל הוא ההגדרה השימושית היחידה של חופש אמנותי".

גם זה קרה ב-14 בדצמבר:

- בשנת 1972 נערכה בלונדון הפרמיירה לסרט BORN TO BOOGIE ('נולד לבוגי') של להקת טי רקס. במאי הסרט היה רינגו סטאר ומשתתף בו גם אלטון ג'ון. אין ספק כי בולאן הוא היום מה שהחיפושיות היו בשנות השישים.

- בשנת 1974 הצטרף המתופף הבריטי, ג'ינג'ר בייקר (לשעבר בלהקות CREAM ו-BLIND FAITH), לשני אחים מוזיקאים: הבסיסט פול גורביץ והגיטריסט אדריאן גורביץ. הלהקה תיקרא בשם 'הצבא של בייקר וגורביץ'. שני האחים האלו היו חברים בסוף שנות השישים בלהקה בשם GUN ובהמשך THREE MAN ARMY.

- בשנת 1972 פתחה חנות ALEXANDER (שהיא מין כל בו גדול ניו יורקי) את שעריה, מאוחר בערב, על מנת לאפשר ללקוח אחד בשם אליס קופר לערוך בה קניות לחג המולד וללא הפרעה.

- בשנת 1959 יצא תקליט חדש לביל היילי ולהקת הקומטס, בשם STRICTLY INSTRUMENTAL. כפי ששיערתם, האלבום אינסטרומנטלי.

- בשנת 1966 יצא לאור הסרט BLOW UP ובו סצנה בולטת עם להקת היארדבירדס. הבמאי היה מיכאלאנג'לו אנטוניוני והכוכב הראשי היה דייוויד המינגס. עיקר הפסקול הוא ג'אז מגניב, אפל ומלנכולי מתמיד

מאת הקלידן הרבי הנקוק, הידוע ביותר אז בתור הפסנתרן של מיילס דייויס. ניצוץ הגאונות, לעומת זאת, היה

עם הופעה אחת של היארדבירדס בתקופה הקצרה בה ג'ף בק וג'ימי פייג' היו בה ביחד. אנטוניוני רצה במקור את להקת המי שהייתה ידועה בניפוץ כלי הנגינה שלה. אבל הלהקה לא הייתה זמינה והוא ניסה להקה חדשה בשם THE IN BETWEENS (עם הגיטריסט סטיב האו). גם זה לא הצליח וההזמנה הגיע ליארדבירדס, עם ג'ף בק שניפץ גיטרה מול המצלמות. אנטוניוני רצה שהלהקה תבצע את השיר TRAIN KEPT A ROLLIN, אבל בגלל ענייני זכויות יוצרים החברים החליטו לשנות את השיר ל-STROLL ON. התוצאה? קלאסיקה על המסך!

- בשנת 1978 הופיע בילי ג'ואל לראשונה בחייו במדיסון סקוור גארדן הניו יורקי. זו בהחלט לא תהיה הפעם האחרונה שלו שם.

- בשנת 1912 נולד אלפרד לנון, אביו של ג'ון.

- בשנת 1962 הופיע הבסיסט ביל ווימן לראשונה עם להקת הרולינג סטונס במועדון 'ריקי טיק קלאב' בווינדזור.

- בשנת 1993 יצא ללהקת סטילי דן מארז עם ארבעה דיסקים בשם CITIZEN, שמאגד את כל אלבומי האולפן, מההתחלה ועד שנת 1980. הסט גם כלל כמה קטעי בונוס שלא יצאו באלבומים ההם, אך מצד שני קיצץ את הפתיחה ללהיט RIKKI DON'T LOSE THAT NUMBER. יש לציין שהצלילים נערכו למארז זה מהמאסטרים הדיגיטליים (ולא האנלוגיים המקוריים שנטען כי היו במצב לא טוב). עוד נקודה שלילית; שני השירים בתקליטון הבכורה של הלהקה (DALLAS ו-SAIL THE WATERWAY) לא נכללו באוסף זה וחבל.

- בשנת 1999 חזר פול מקרטני להופעה מיוחדת במועדון CAVERN הליברפולי, בו נהגו להופיע חברי הביטלס לפני פריצתם הגדולה. בהופעה הזו ניגנו עמו הגיטריסט דייויד גילמור (מפינק פלויד) והמתופף איאן פייס (מדיפ פרפל). רק כ-300 צופים נכחו במועדון, אבל עוד כ-4,000 ראו אותו בשידור על מסכים גדולים בפארק סמוך, ורבים נוספים צפו בשידור אינטרנט.

- בשנת 1974 יצא תקליט חדש לזמר-גיטריסט, ג'ו וולש, ושמו SO WHAT. זה תקליטו השלישי ובכמה שירים התארחו חברי להקת איגלס שתרמו קולות רקע. בהמשך יצטרף וולש כחבר מן המניין לאותה להקה. זמן קצר לפני צאת תקליט זה הוא אמר: "אני יודע שהאלבום הזה הולך להיות אלבום חשוב עבורי, אבל זה לא קל פשוט לשחרר אותם יותר. יש לי כבר שישה או שבעה אלבומים שכבר הוצאתי (כולל בלהקתו לשעבר, ג'יימס גאנג - נ.ר) ואני לא רוצה שהתקליט הבא שלי יישמע כמו הקלטות שנזרקו מהכנת התקליט הקודם שלי. אני רוצה שזה יישמע כמו התהליך שנשמע במעבר בין ריבולבר לסרג'נט פפר של הביטלס. למרות שחברת התקליטים שלי כבר צורחת עליי שאוציא את זה, אני רוצה שזה יהיה צעד גדול... במחשבות, בשירה, בנגינה ובבגרות".

- בשנת 1977 נערכה הקרנת בכורה, בניו יורק, של הסרט 'שגעון המוזיקה', בכיכובו של ג'ון טרבולטה ועם פסקול של להקת הבי ג'יז במלוא התעופה. מאותו רגע יהפוך הדיסקו לשולט בזירה.

- בשנת 1974 הוציאה להקת סטיקס תקליטון עם השיר LADY, אותו כתב קלידן הלהקה, דניס דה יאנג, לאשתו, סוזאן. השיר יגיע למקום השישי במצעד האמריקני.

- בשנת 1968 הוכרז שהאלבום של להקת פרפר הברזל, "אין א גאדה דה וידה", זכה בתקליט זהב. בינתיים המשיך התקליט להיחטף כלחמניות טריות.

- בשנת 1967 הובהל גיטריסט הרולינג סטונס, בריאן ג'ונס, לבית חולים בלונדון אחרי שהתמוטט מתשישות מהולה בכאבים בגלל עקירת שן.

- בשנת 1958 נולד בסקוטלנד מייק סקוט, הסולן של להקת THE WATERBOYS.

- בשנת 1998 הודה בילי פרסטון (האורגניסט הידוע) בבית משפט בלוס אנג'לס באשמת מעילה בכספי ביטוח. הוא הסכים להעיד נגד שישה נאשמים אחרים בתמורה להקלה בעונשו. הוא קיבל חמש שנים על תנאי ושנה אחת בפועל, על הפרת מאסר על תנאי קודם שהיה נגדו עקב אשמה באחזקת קוקאין.

- בשנת 1966 פגש מוזיקאי בשם מייקל בראון רקדנית בלונדינית וגבוהה בשם רנה פליידן. הפגישה הראשונה הזו מתרחשת באולפן הקלטות בניו יורק בו שוהה הבחור עם להקתו THE LEFT BANKE. פליידן הייתה אז החברה החדשה של בסיסט הלהקה, טום פין, אך בראון התאהב בה וכתב עליה שלושה שירים ללהקתו, כשהידוע בהם הוא WALK AWAY RENE.

- בשנת 2006 מת בגיל 83 אהמט ארטגון, חוד החנית של חברת התקליטים החשובה, אטלנטיק. ארטגון החתים אמנים רבים בחברה שלו ובכך הביא לצמיחתם הבלתי נשכחת.

- בשנת 1961 יצאו קליף ריצ'רד והצלליות עם תקליט חדש באנגליה בשם THE YOUNG ONES

- בשנת 1946 נולדה השחקנית והזמרת ג'יין בירקין היפהפיה, שלולא היא, לא היינו מקבלים יצירות מפוארות מאת בעלה אז, סרז' גיינסבורג. היא מתה ביולי 2023.

- בשנת 1971 יצא תקליט חדש ללהקת CANNED HEAT ושמוHISTORICAL FIGURES AND ANCIENT HEADS. הוא היה הראשון שיצא לאחר מות החבר המייסד, אל ווילסון.

ב-14 בדצמבר בשנת 1968 נערכה עוד הופעה של להקת מחתרת הקטיפה במועדון BOSTON TEA PARTY. היה זה מקום הופעות אהוב על חברי הלהקה.

פוסטרים לקידום המופעים של סוף השבוע ההוא באו עם קריקטורות חמודות, חייכניות, ילדותיות של הלהקה, שצוירו ועוצבו על ידי סטיב נלסון. "תדמית הילדים הזו הייתה מאוד מכוונת", הוא הסביר. "הלכתי נגד הגרעין של מה הייתה התדמית שלהם. גם אני הגעתי להכיר אותם מספיק כדי להבין שהם פשוט ארבעה אנשים שנהנים לנגן בלהקה. הראיתי את הפוסטר הזה ללו (ריד), והוא העיר איזו הערה בסגנון, 'ובכן, איך ידעת שזה מי שאנחנו באמת?' כי זה רק מתאר אותם כארבעה ילדים שיש להם כיף בלנגן בלהקה. הם לא היו אנשים מרושעים - כל הדימויים המסומנים האלה, וכל הדברים שהיו קשורים אליהם. כשהכרת אותם, הם היו ממש נחמדים. במובנים רבים הם היו הילדים בכרזת המסיבה של ההופעה במועדון ההוא".

רוב נוריס היה שם, במועדון, לפני ההופעה. "נכנסנו לחדר אחורי גדול שבו ישב לו ריד לבדו, אוכל את מה שנראה כמו נסורת בצנצנת. הייתי חסר מילים. לאחר כמה שניות, לו אמר, 'מה יש לך? אתה על אמפטמינים או משהו?' ומלמלתי שאני לא ושאלתי מה הוא אכל. הוא אמר לי שזו הייתה תערובת עתירת חלבון של חיטה שהוא תמיד אכל לפני הופעה. זה היה בעקבות הרצאה קצרה על רוע בשימוש בסמים. המוח שלי התערער באותו רגע!"

נוריס אז זכה לפגוש את שאר האנשים בלהקה לאחר שסיפר לריד שהוא ראה אותם בהופעה במקום אחר לפני כן. "ממש התרשמתי מאיך שהם היו אינטליגנטים, רהוטים ומנומסים. זה שינה את כל הרושם שלי על כוכבי רוק'נ'רול. הם היו אנשים אמיתיים כמוני, אחרי הכל! אחרי זה ראיתי את הלהקה הרבה בהופעות ובכל פעם שעשיתי כך, הייתי רואה את לו עונה לשאלות המעריצים, נותן את דעתו כמעט על כל דבר שניתן להעלות על הדעת".

עוד להקה שניגנה בסוף השבוע הזה הייתה MC5, להקה שלעתים קרובות הוצמדה, בגלל האופי המרדני שלה, למחתרת הקטיפה. למרות שבדיעבד זה אולי נראה כמו התאמה טובה, היה לפחות רגע אחד של מתח בין שתי הלהקות שם, בבוסטון. נוריס: "זה היה כאשר MC5 היו בשיא התקופה הפעילה הפוליטית שלהם והם היו מגיעים לעיר עם להקה שלמה של פנתרים לבנים משוגעים לבושים בגדי עור ועמם מנחה אישי שאחרי הופעת הדינמיט שלהם קרא לקהל להרוס את האולם כי הוא לא היה גדול מספיק כדי להכיל את האנרגיות שלהם ומשם לצאת לרחוב",. כשחברי מחתרת הקטיפה הגיעו, לו דיבר תחילה עם כל הנוכחים ואמר, 'הייתי רוצה רק להבהיר דבר אחד. אין לנו שום קשר למה שקרה פה קודם לכן ולמעשה אנחנו רואים בזה צעד טיפשי מאוד. זה המקום האהוב עלינו לנגן בו בכל הארץ ונשנא לראות מישהו שאפילו מנסה להרוס את זה!’. נציגות דטרויט הייתה המומה מההערה הזו וממחיאות הכפיים הסוערות שבאו בעקבותיה. חברי מחתרת הקטיפה ניגנו טוב במיוחד באותו לילה..."

להקת MC5 לא הורשתה יותר להופיע באולם הזה. לו ריד עמד באותו לילה על הבמה והודיע שלא אלימות תפתור את הדברים אלא אהבה.

ב-14 בדצמבר בשנת 1975 מת איש כלי הנשיפה מונגזי פזה, שניגן בגאוניות בתקליט ROCK BOTTOM של רוברט וויאט. סיבת מותו - דלקת ריאות. הדבר השפיע קשות על וויאט.

באותו חודש רוברט וויאט מהגיע לבית החולים מנדוויל בגלל רגל שבורה כתוצאה מנפילה מכסא הגלגלים. גם בזמן הזה, מונגזי פזה היה בבית חולים לטיפול בענייני עצבים רופפים. על הבוקר של יום ראשון, 14 בדצמבר, דלקת ריאות נטלה את החיים של המוזיקאי יוצא הדופן הזה.

מונגזי פזה היה חצוצרן ומולטי-אינסטרומנטליסט דרום אפריקאי, שהותיר אחריו מורשת כתורם חיוני לסצינות המוזיקה האוונגרדיות בג'אז. מותו בטרם עת בגיל 30 סימן אובדן עמוק, לא רק עבור הקהילה המלוכדת של מוזיקאים גולים מדרום אפריקה, אלא גם עבור הנוף הרחב יותר של מוזיקה מאולתרת וניסיונית.

מונגזי פזה, שנולד בקווינסטאון, דרום אפריקה, בשנת 1945, גדל בתוך המציאות הקשה של האפרטהייד. השכלתו המוזיקלית המוקדמת הייתה ספוגה במסורות התוססות אך המדוכאות של מוזיקת ​​העיירות הדרום אפריקאית. פזה, חצוצרן מחונן, הגיע לגדולה בחוגי הג'אז של דרום אפריקה לפני שנמלט מהמדינה בשנת 1964 כדי להימלט ממשטר האפרטהייד המדכא. כמו רבים מבני דורו, הוא חיפש מקלט באירופה, שם יכול היה לחקור בחופשיות את האמנות שלו תוך שימוש בעושר התרבותי של מולדתו.

פזה השתלב במהירות בסצינות הג'אז והאוונגרד הלונדוניות, והתיישב עם מוזיקאים דרום אפריקאים גולים אחרים כמו כריס מקגרגור, לואיס מוהולו, ג'וני דיאני ודודו פוקוונה. יחד, הם הקימו את THE BLUE NOTES, להקה מכוננת שגישרה בין מקצבים אפריקאיים מסורתיים לאלתור בצורה חופשית. הרגישויות המלודיות וכישורי האלתור של פזה זיכו אותו בהערצה רחבה, במיוחד בזכות יכולתו לתעל את רוח שורשיו הדרום אפריקאים למסגרות הניסוי של הג'אז האירופי.

מותו של מונגזי פזה נותר אפוף מחלוקת וצער. הסיבה הרשמית הייתה דלקת ריאות, אבחנה שרבים מבני דורו הטילו בה ספק. מותו התרחש בבית חולים בלונדון, שם האשמות על הזנחה רפואית והטיה גזעית הטילו צל על ימיו האחרונים. חברים ועמיתים מוזיקאים העלו כי ייתכן שמעמדו של פזה כמהגר ואמן שחור בבריטניה של שנות ה-70 תרם לטיפול הבלתי הולם שקיבל, האשמה שהדגישה את העוולות המערכתיות הרחבות יותר איתן התמודדו גולים אפריקאים באירופה.

רוברט וויאט סיפר: "הוא היה אדם קטן מאוד, די קטן ודי ביישן, כשהיה פיכח. הוא לא אמר הרבה. הוא עדיין נראה קצת המום להיות מחוץ לדרום אפריקה. אף אחד מהאנשים שאני מכיר שיצאו מדרום אפריקה אי פעם התרגלו לזה. שאלתי פעם 'מה הדבר הכי מפתיע שהוא מצא להגיע אליו באנגליה?' והוא אמר 'לראות נשים לבנות עובדות'. הוא חשב שהן היו רק בוסיות ומעסיקות. הוא לא היה רגיל להסתובב ולשתות ולהתערבב עם אנשים וכל מיני דברים כאלו. אפילו כשהוא היה מאושר, מעולם לא קיבלתי את הרושם שהוא היה רגוע. אני חושב שהוא היה קצת בטראומה מדי.

למונגזי הייתה חצוצרה בהירה, חדה ואינטליגנטית שלא היו בה שטויות. איך שהוא ניגן היה דבר מאוד לא מתפנק. מה שהוא עשה היה ממוקד לחלוטין. בזמן שהוא ניגן, הוא באמת ניגן. הנקודה הייתה שהוא נגן חצוצרה מהיר מאוד. יש קטע ב-ROCK BOTTOM שהוא די ארוך בצורה הרמונית. הוא שמע את זה רק פעמיים והיה לו את רצף האקורדים לגמרי בראש שלו! האנשים שחושבים עליו כנגן ג'אז חופשי עשויים לחשוב, ובכן, שהוא לא ממש ידע את השינויים, אבל הוא היה טוב מאוד בשינויים, הוא פשוט אהב לנגן חופשי יותר. חשבתי עליו עבור פרויקטים עתידיים כסוג של סולן כשיחזור מהאישפוז, שותף ליצירת תקליטים. הוא היה הרדיד המושלם לשירה שלי. באמת חשבתי שהוא יכול לעשות שירים, הוא יכל לעשות כל מה שרציתי לעשות. שרטטתי אותו בראש בתור אדם לדואט כביכול.

למוות של מונגזי הייתה השפעה מאוד דרמטית עליי. אופי מותו היה בעצם שהוא הגיע לאנגליה במחשבה שהוא נמלט מעריצות הגזענות, אבל בבואו לאנגליה הוא הגיע לאמא ולאבא של האפרטהייד. ולמרות שבאנגליה אין לנו גזענות קשה מאוד באופן רשמי - לאדם שאינו לבן קשה להסתגל. במקרה שלו הוא נאלץ ללכת לבית חולים לחולי נפש שם הוא נחשב סכיזופרן, ובזמן שהיה בבית החולים הוא מת פתאום מדלקת ריאות. זה יוצא דופן, זה לא הכרחי שגבר צעיר ימות כשהוא כבר בית חולים מדלקת ריאות. יש לי הרגשה שאם זה היה הנסיך צ'ארלס אז הוא לא היה מת, או פשוט אם הוא היה לבן הוא לא היה מת. אני חושב שזה נתן לי דחיפה חזקה לתחושת דחיפות פוליטית".

ב-14 בדצמבר בשנת 1959 יצא התקליט המשמעותי ביותר של רביעיית דייב ברובק הג'אזית, TIME OUT, שהוקלט בשלושה סשנים בניו יורק, בין יולי לאוגוסט 1959. קלאסיקה!

בתקופה בה היה מובנה הג'אז באופן נרחב סביב המקצבים הסטנדרטיים של 4/4 ו- 3/4, הגיח התקליט הזה של הפסנתרן דייב ברובק ושלושת חבריו ללהקה, כמשב רוח מרענן. ברובק היה אחד הפסנתרנים הפופולאריים ביותר בשנות ה-50 והרצון שלו להתנסות במשקלים ריתמיים שונים הוביל לאחד התקליטים המיוחדים אך מסחריים יותר בעולם הג'אז.

התקליט מתחיל עם BLUE RONDO A L TURK ובו מיזוג של ג'אז עם מקצבים עממיים טורקיים שעדיין מצליחים לסחרר יחדיו, גם שנים לאחר שהוקלטו כך. ברובק מביא פה את הקלאסיות בצורת הרונדו, שהוא מבנה מעגלי בו הנושא המרכזי חוזר על עצמו כשמדי פעם הוא נזרק למקום מוזיקלי מנוגד.

בסוף צדו הראשון של התקליט נמצא הקטע TAKE FIVE, שכתב סקסופוניסט הלהקה, פול דסמונד, והפך גם לסינגל הג'אז מהנמכרים ביותר. משקלו הריתמי של השיר בא עם 5/4 בתיבה ומזה נגזר שמו, שיכול להתפרש גם כלקיחת הפסקה לחמש דקות או טייק חמישי בהקלטה אולפנית. דסמונד הודה בהמשך שזה היה אמור להיות לחן כבסיס לסולו תופים של מתופף הלהקה החשוב, ג'ו מורלו, שהלמות תופיו התיישבו נהדר עם צלילי הקונטרבס של יוג'ין רייט.

ברובק הבין שהלהקה שלו זקוקה לחיזוק קצבי עם מתופף שיכול לממש את הרעיונות שהיו לו בראש. הוא התקשר לג'ו מורלו, שסיפר: "דייב התקשר אליי יום אחד ואמר 'הייתי רוצה שתבוא לנגן עם הלהקה'. אמרתי לו 'אני לא יודע אם אתה רוצה את הנגינה שלי, כי אני לא אוהב במיוחד את מה שאתה עושה. אני רוצה באמת לנגן ולא פשוט לשבת שם. אם תרצה, פשוט קח לך מטרונום, שהוא זול יותר. זו רק קופסה קטנה ואתה יכול לשחק עם זה'. הוא אמר 'אני אציג אותך ואביא לך חשיפה יפה'. אמרתי 'לא אכפת לי מזה, אני רק רוצה להיות חופשי לנגן'. מורלו הסכים לנסות והפך לחבר קבוע בלהקה של ברובק למשך שנים.

במשך מספר חודשים בשנת 1958 ביקרה הרביעיה ב-14 מדינות, כולל פולין, טורקיה, הודו, סרי לנקה, פקיסטן, אפגניסטן, אירן ועירק. במהלך המסע קיימה הלהקה אינטראקציה עם מוזיקאים מקומיים והחוויות הותירו רושם עמוק עליהם.

קיימים סיפורים שונים על מקורו של הקטע TAKE FIVE, אך כולם מצביעים על חוויותיו המוזיקליות של ג'ו מורלו בהודו. כאשר הלהקה חזרה לארה"ב, המקצבים הללו נתקעו בראשו של מורלו והוא התאמן בהם במהלך חזרות הלהקה. ברובק: "ג'ו מורלו התעסק עם קצב של 5/4 כשהוא התחמם, ופול דסמונד תמיד הסתקרן מכך. אז ביקשתי שהוא יכתוב מנגינה ב- 5/4 וישתמש בקצב של ג'ו. פול ניסה, לא הצליח וכמעט שהתייאש. דחקתי בו להתאמץ וזה מה שיצא".

הלהקה לא הייתה רגילה לנגן ביחד לנגן במקצב זה והתקשתה לנגן את המנגינה. הדבר נעשה קשה אף יותר כאשר עברו לאלתור לאחר שניגנו את המנגינה הראשית, כיאה בעולם הג'אז. היה זה דבר חדשני באמת.

חברת התקליטים קולומביה היססה בתחילה להוציא את "טיים אאוט" (ששמו יכול להתפרש כלקיחת הפסקה, או שבירת הקצב-זמן הקונבנציונלי) וכשהוא יצא, מבקרי המוזיקה לא מיהרו לשבחו. הקהל, לעומת זאת, אהב את זה, ואורך החיים של האלבום הזה מוכיח כי לא צריך להקשיב למומחים הגבוהים אלא בעיקר ללכת עם נטיית הלב.

לדוגמה, בעיתון DOWN BEAT (עיתון הג'אז הנודע) קיבל האלבום רק שני כוכבים בזמנו. בביקורת נכתב: "ניסויי ג'אז מכל סוג הם בסדר, אבל צריך להיות משהו בנוסף לניסוי. חומר הקומפוזיציות המושמעות אמור לעורר תחושת ג'אז. זה לא חייב להיות פסנתרן שמנגן עם מתופף שנותן הדגשים בפעימות השנייה והרביעית. אני מעריך את הרגעים הרכים של הג'אז ומבין לגמרי שאתה לא יכול כל הזמן להיות במוד של סווינג מהיר, אבל כאשר הסקסופון טנור הבסיסי דומה יותר למוזיקת ​​סלון, אני עוזב את חדר האורחים ונכנס לבר". האמת היא שדסמונד ניגן פה בסקסופון אלט. אבל עתה אמשיך בציטוט הביקורת ההיא.

"ברובק הוא נגן 'חצי ג'אז'. יש פופ ג'אז ללא יומרות, כמו מה שמספק ג'ורג' שירינג וכולם מקבלים אותו על מה שהוא. ברובק, לעומת זאת, הצטייד כאיש ג'אז רציני יותר מדי זמן. אם ברובק רוצה להתנסות עם הזמן, אל לו להעליב את הקהל שלו במדברים כמו זה. עדיף שיתחיל לנסות קצת ג'אז אמיתי".

נו טוב... מאז הפך התקליט הזה לאחד הפופולריים ביותר בג'אז. ואיך אפשר לדבר על התקליט הזה מבלי להזכיר את הציור שבעטיפתו?

הרעיון המקורי שהגה ברובק היה להשתמש בציור של ז'ואן מירו, אולם חברת התקליטים לא הצליחה לקבל אישור לזה. ציור זה של מירו פיאר, שנתיים לאחר מכן, את העטיפה של אלבום אחר מטעם הרביעיה, TIME FURTHER OUT. אולי היה קל יותר להשיג אישור לאחר הפופולריות של "טיים אאוט". הציור המופשט שברובק הציג בסופו של דבר על העטיפה של התקליט הזה היא יצירתו של סדמיצו פוג'יטה, שהיה צייר-גרפיקאי שעבד בחברת התקליטים בין השנים 1954-1960.

פוג'יטה הבין שג'אז זה של ברובק דורש ציור מופשט וסיפר: "חשבנו מה אומרת התמונה על המוזיקה ואיך נוכל להשתמש בה כדי למכור את התקליט. מישהו אמר שהלהקה חזרה מסיור באסיה. לאחרונה חזרתי משירות מודיעין צבאי במערב האוקיינוס השקט ועברתי דרך מזרח אסיה, הפיליפינים וכלכותה, אז לקחתי כמה צבעים וצורות שנראו מתאימים למצב הרוח הזה. קשה להסביר מדוע ויזואליות מסוימת עובדת היטב כעטיפה לתקליט, שכן במקרים רבים לכאורה אין לזה שום קשר למוזיקה המוצגת באלבום. זה בהחלט עובד כאן, ציור מופשט וניסיונות ג'אז עם סממני זמן שמשתלבים בצורה מושלמת".

ובגלל שאני אוהב להביא גם את "קול התקופה" עם ביקורות בעיתונים, הנה הביקורת שנכתבה על תקליט זה, בפברואר 1960, בעיתון "מירור ניוז" שפעל בלוס אנג'לס: "זה תקליט שבו תרגילים במקצבים שונים. הזריזות והדמיון של ג'ו מורלו מתמזגים עם משיכתו הרבה של ברובק לענייני קצב. השילוב יוצר כמה קטעים ממש מרתקים. יש פה שבעה קטעים, כששישה מהם נכתבו על ידי ברובק ואחד על ידי פול דסמונד. זה, ללא ספק, התקליט המסעיר ביותר שיצר ברובק עד כה והוא גם הפרובוקטיבי ביותר, מבחינה מוזיקלית".

אבל אל תחשבו שהכל היה הרמוני בתוך הלהקה הזו. פול דסמונד אמנם הביא את ג'ו מורלו ללהקה זו, אך במהרה הוא מצא אותו מתופף באופן בעייתי בעיניו ורצה להעיפו מההרכב. המתח נבע מהבדלים מוזיקליים ומהעדפתו של דסמונד לסגנון תיפוף עדין יותר. מורלו, בכושרו הטכני ובנגינתו האנרגטית והפוליריתמית, התנגש לפעמים עם הגישה החלקה והמלודית של דסמונד לאלתור. אומרים שדסמונד הרגיש שהתיפוף של מורלו גובר מדי פעם על הצליל של הלהקה, כשהוא משבש את האיזון הנדרש. עם זאת, דייב ברובק, מנהיג החבורה, העריך את הסגנון החדשני של מורלו וסירב בתוקף לשחרר אותו. למרות חילוקי הדעות הללו, הרביעייה נשארה יחד במשך שנים רבות, והתיפוף של מורלו הפך לחלק בלתי נפרד מהצלחתה.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים