רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-14 בינואר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-14 בינואר (14.1) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"כשהביץ' בויז התחילו, עסקי הרוק עדיין היו די חדשים. צ'אק ברי, ריצ'רד הקטן, ג'רי לי לואיס ואלביס היו החבר'ה שהקימו את מוזיקת הרוק'נ'רול, והגענו בערך לפני הביטלס והסטונס. כלהקה בתחילת שנות השישים, לא היה לנו הרבה על מה להישען עליו מבחינת השפעות לעיצוב התדמית. העסק של אז היה רעוע. היינו מופיעים באולם אירועים וחבורה של אנשים כפריים היו מגיעים בשישי ושבת בערב לרקוד. המיקרופונים נראו כמו הדברים העגולים הגדולים האלו משנות הארבעים ותמיד היה צליל לא הולם. תאורה? אף אחד לא שם קצוץ על זה. המקומות הללו נבנו עבור כדורסל. האקוסטיקה הייתה רקובה...

היינו להקה ווקאלית וגם להקת רוק. מסיבה זו, אני חושב שאולי היינו מופע הרוק הראשון שהוציא הון על סאונד. בהתחלה, מארי ווילסון היה המנהל שלנו. רבנו הרבה. למרות שהוא היה דודי, והאבא של בריאן, קארל ודניס, הדבר הטבעי בין בחורים צעירים להוריהם זה להתווכח. מארי היה מחוספס אבל הוא היה גאון בכל הנוגע לקידום. הוא היה אמרגן בלתי נלאה. למעשה, כאשר הוא התעייף, הוא היה שוכב במיטתו ומתקשר לתחנת רדיו לקדם אותנו. הוא הכיר את כולם שם...

הסיבה שהביץ' בויז היו כל כך מוצלחים היא שהיה לנו קונספט - גלישה, מכוניות, בנות, כל הדברים על התבגרות. הדבר השני הכי חשוב היה מארי. הוא קידם אותנו כמו שלא תאמינו. אני זוכר פעם איך עמדנו על הגג של תחנת רדיו בפרזנו עם מזג אוויר לוהט, הופענו על הגג, והצעירים היו מסתובבים בתחנה. היינו מקבלים את מאה דולר, ואז נסענו לסן גבריאל, או לריברסייד, בכל מקום שיכולנו, רק כדי לנגן עבור שדרן אחר שגם שילם מאה דולר. זה היה כמו טעימה קטנה לאותו שדרן, צורה חוקית של שוחד שהם כינו 'דמי הופעה'. אתה עושה את זה שלוש או ארבע פעמים בשבוע, ואז אתה יכול לקנות משהו נוסף עבור החברה שלך...

אבל כמעט לא הרווחנו דבר. הכסף הלך על הוצאות. התקליטנים ומנהלי התוכניות ברדיו הרוויחו מזה אלף דולר, ואנחנו היינו מרוויחים מאה דולר. אבל הם השמיעו אותנו ללא הרף בגלל זה. הגענו לנקודה שבה הצלחנו כל כך שאנשים היו קונים כל דבר שהביץ' בויז הוציאו. יכולנו לגהק ביחד, ואנשים היו קונים את זה, רק כדי שיהיה את זה בחלק מהאוסף שלהם... הביץ' בויז בהחלט הושפעו מההצלחה הזו. חלקם נפגעו יותר מאחרים. דניס למרבה הצער הרס את עצמו. ובריאן היה כל כך פגיע וכל כך תמים. הוא נכנע לסביבה שנתנה לו סמים. יש אנשים שיכולים לעשן ג'וינט,יש אנשים שיכולים לקחת גלולה, או להסניף כל דבר במעלה האף, ולכאורה לא להיפגע ממה שהם עושים. הם עדיין יכולים לתפקד. ואז יש אחרים, כמו אלכוהוליסטים. ברגע שהם לוקחים את המשקה הזה, הם כבר לא יכולים לשלוט בעצמם. עבור אנשים מסוימים, מריחואנה זה לא דבר כזה גדול. אנשים אחרים זה הופך אותם לפרנואידים או לסכיזופרנים, והם מתחרפנים. עם בריאן, הוא הפך קלינית לסכיזופרן פרנואיד. עד היום יש לו הרבה פרנויה".

(מייק לאב, מלהקת הביץ' בויז)

כמה נמוך דייויד בואי יכול לרדת? ב-14 בינואר בשנת 1977 יצא האלבום LOW, של דייויד בואי. כי ככה היה זה אצל דייויד בואי - אי אפשר לצפות את המהלך הבא.

השם שנבחר לתקליט זה היה מטעה במכוון, שכן בואי כיוון כאן הכי גבוה שאפשר, תוך כדי שהוא משאיר את המבקרים, המעריצים ומנהלי חברת התקליטים פעורי פה. זה היה הטריק הקבוע של בואי – ברגע שחשבת שהבנת את הצעד הבא שלו, הוא כבר היה במקום אחר לגמרי, מחליף עור ומשיל דמויות כמו השחקן הכי מיומן שיש.

רבים מסכימים כי תקופה זו הייתה אחת הפוריות והמרתקות ביותר בקריירה של האמן. בשלב הזה, לבואי נמאס לחלוטין ממשחקי כוכבות הרוק המזויפים והפלסטיים. המשחק הזה, שהיה מתודלק בכמויות מסחריות של אבקה לבנה, כמעט ודחף אותו אל הצד הלא שפוי של המתרס, אל תהום הנשייה. לא בכדי עטיפת התקליט הציגה צילום פרופיל של בואי מתוך הסרט THE MAN WHO FELL TO EARTH; המטרה הייתה ויזואלית וברורה: לשמור על LOW PROFILE. בקריירה שסומנה בפניות חדות כמו רכבת הרים שיצאה משליטה, LOW היה הפניה החדה ביותר – והמרשימה ביותר.

עם ימי לוס אנג'לס המטורפים וההזויים מאחוריו, בואי חיפש ומצא חיים חדשים באירופה. המעבר הציע לו בריחה מבורכת ממעמד המגה-סלב החונק, כמו גם הזדמנויות גמילה מסמים והזדמנות פז למצוא צלילים חדשים, קרים ומנוכרים מתוצרת גרמניה. כעת הוא יכול היה לחדש את הקשר הרופף עם הקהל האירופי שהוזנח בזמן שחקר את מוזיקת הנשמה של פילדלפיה ואז את הסצנה של לוס אנג'לס. אפילו השמועות העקשניות שנקשרו לסובלנות לכאורה שלו לנאציזם לא הצליחו להאפיל על תהילתו הזוהרת. בנוסף להערות ביזאריות על היטלר שבואי פלט בעבר – כמו למשל הקביעה המטרידה כי היטלר היה כוכב הרוק הראשון שסחף אחריו המונים – הוא גם נעצר בגבול הסובייטי-פולני באפריל 1976, כשבאמתחתו מזכרות מפוקפקות מהרייך השלישי.

השערורייה לא עצרה שם. כשחזר ללונדון, תמונה של דיוויד ב-NME הראתה אותו בתחנת ויקטוריה ב-2 במאי 1976, עומד במרצדס פתוחה וזרועו הימנית מורמת. התמונה הוסיפה שמן למדורה, שכן חלק מהציבור חש שהוא מעניק הצדעה נאצית בלב לונדון. היום זה כבר מקובל כעובדה שהוא בסך הכל נופף למעריציו והמצלמה תפסה אותו ברגע לא מוצלח, אבל ההתלבטויות האידיאולוגיות שלו והערפול המכוון אז בלבלו את כל מי שסביב. כמות הסמים שצרך הייתה מבהילה, והתבטאויותיו בתקשורת הרימו גבות בתדהמה פעם אחר פעם. בואי ניסה אחר כך להגן על עצמו באומרו לתקשורת שהוא לא פאשיסט, אך רבים התקשו להאמין לו באותה עת.

בואי היה מותש פיזית ונפשית מסיבובי ההופעות האינסופיים, והיה מצוי בסכסוך מקצועי וכלכלי מתיש עם עורך דינו ומנהלו, מייקל ליפמן, אדם שהוא קיווה בכל מאודו להיפטר ממנו. אשתו אנג'י, בינתיים, ניסתה להציל את השברים שנותרו מנישואיהם המתפוררים תוך ארגון המעבר שלהם לשוויץ, שם קנתה לאחרונה בית ליד מונטרה, שזכה לכינוי LE CLOS DES MESANGES. אבל בואי, שתמיד היה במרדף אחרי הדבר הבא, לא התעניין בחיים השקטים והבורגניים שאנג'י הציעה. לא חלף זמן רב, והוא עזב שוב כדי להיפגש עם ג'יימס אוסטרברג, הלא הוא איגי פופ הפרוע, שעמד להקליט את תקליט הסולו הראשון שלו בצרפת. שם בואי גם החל לעבוד על רעיונות לתקליט הבא שלו ומשם המשיך, עם הצמד המנצח בריאן אינו וטוני ויסקונטי, לברלין המסתורית והחצויה.

בשלב הזה נכנסו לתמונה המצאות טכנולוגיות ושיטות עבודה ששינו את פני המוזיקה. כשנשאל ויסקונטי על ידי בואי ואינו אם הוא מוכן לבזבז חודש על ניסויים שעלולים לא להפיק שום תוצאה שמיעה, המפיק השיב במשפט: "לבזבז חודש מזמני עם דיוויד בואי ובריאן אינו זה לא לבזבז חודש מזמני". ויסקונטי לא הגיע בידיים ריקות; הוא הביא לתהליך מכשיר חדש ומהפכני, סוג של סמפלר שנקרא EVENTIDE HARMONIZER. המכשיר הזה אפשר להם לבצע מניפולציות על הסאונד.

מנקודת מבט יצירתית ופוליטית, בואי ראה בברלין, העיר המחולקת בחומה, את המרכז של כל מה שקורה ויקרה באירופה בשנים הקרובות. כוונתו הייתה להתנסות, לגלות צורות חדשות של כתיבה ולפתח שפה מוזיקלית חדשה לחלוטין. בזמן העבודה עליו, התקליט נקרא בשם הזמני NEW MUSIC NIGHT AND DAY, והוא הפך לראשון בטרילוגיה הברלינאית המפורסמת של יוצרו. על התקליט אמר בואי שנים לאחר מכן משפט שחושף את הכאב שהסתתר שם: "אני ממש שומע את עצמי נאבק שם כדי להרגיש טוב".

מבנה התקליט היה נועז: את השירים שבואי כתב, בצד הראשון, ריפדו גם שני קטעים אינסטרומנטליים. הצד השני היה סיפור אחר לגמרי – יצירה אמביינטית ומופשטת של בריאן אינו, שנרקחה בעיקר כשבואי נאלץ לעזוב את האולפן לתקופה כדי להתמודד עם עסקים משפטיים בפריס. בתקליט הזה יש השפעות מוזיקליות רבות ומגוונות, החל מלהקת KRAFTWERK הגרמנית מצד אחד ועד מקצבי דיסקו מצד שני. בואי חרש אז את התקליט AUTOBAHN של אותה להקה גרמנית אלקטרונית. השילוב המוחץ והבלתי אפשרי של כל מיני סגנונות הוא שהופך את התקליט למיוחד במינו בקטלוג של בואי, ששוב פעם הלך על אמנות חסרת פשרות.

ההפקה ב-LOW היא מלאכת מחשבת, עם צלילי הגיטרה החדשניים של ריקי גארדינר וקרלוס אלומאר. גם תוף הסנר של דניס דייויס מטופל פה להפליא באופן אלקטרוני ויוצר סאונד יבש שטרם נשמע כמותו. כשחברת התקליטים RCA הקשיבה לתוצאה הסופית, המנהלים חטפו חום; הם קלטו שמדובר בהתאבדות מסחרית והתחננו בפניו לעשות משהו אחר במקומו, אולי איזה המשך ל-YOUNG AMERICANS. אבל בואי היה עקשן בדעתו, ולמרבית ההפתעה, התקליט הפך למצליח מאוד מבחינת מכירות. בואי חגג את תחילת גיל 30 בניצחון מוחץ.

השיר הפותח את הצד האינסטרומנטלי, WARSZAWA, נולד מתוך ההתרשמות של בואי מהעיר ורשה שבפולין, מקום שהשרה עליו תחושת בדידות קשה. השירה בשיר אינה בשפה אמיתית, אלא בהברות שבואי המציא כדי לחקות את הצליל של מקהלת נערים בלקנית. קטע נוסף, SPEED OF LIFE, תוכנן במקור להכיל מילים, אך בואי ויתר עליהן לאחר מספר ניסיונות, מה שהפך אותו לקטע הפתיחה האינסטרומנטלי הראשון בתקליט של בואי.

הלהיט הגדול של התקליט הוא השיר הקצבי SOUND AND VISION. שיר זה היה תגובתו הראשונית של בואי בנסיגתו מאמריקה בניסיון להתרחק מהתמכרותו לסמים. בואי אמר כי השיר הזה עוסק ברצון להכניסו לחדר מנוכר מעט עם תריסים מוגפים על החלונות, יושב ומחכה למתנה של צליל וחזון. דרך אגב, פרט טריוויה עסיסי הוא שגם מרי הופקין שרה בשיר הזה קולות רקע. בעבר היא הייתה תגלית של פול מקרטני (עם הלהיט THOSE WERE THE DAYS) ובשלב הזה הייתה אשתו של טוני ויסקונטי. באופן אירוני, השיר השמח-למשמע הזה שימש שנים רבות לאחר מכן את ה-BBC לפרסומות, למרות שהמילים שלו מתארות דיכאון ובידוד. שיר נוסף, ALWAYS CRASHING IN THE SAME CAR, נכתב בהשראת תקרית אמיתית בה בואי, בהתקף זעם או אובדן שליטה, נגח עם המרצדס שלו ברכבו של סוחר סמים במוסך תת-קרקעי בברלין.

אך הסיפור של LOW לא התחיל בברלין, אלא דווקא בצרפת. לאחר תקופה קצרה בבית השקט בשוויץ, בואי עזב כדי לפגוש את חברו איגי פופ בטירת ד'הרוביל, המקום המיתולוגי בו הופק התקליט PIN UPS שלוש שנים קודם לכן. שם הם עבדו על תקליט הסולו הראשון של איגי, THE IDIOT, שרבים רואים בו את נקודת הזינוק האמיתית לשלב הניסיוני של בואי. כמפיק-שותף של התקליט לצד טוני ויסקונטי, בואי היה זיקיתי כתמיד וזרק את עצמו לתוך ההרפתקה הזו. הניסויים של התקליט STATION TO STATION עמדו להידחף לקיצוניות חדשה. התקליט של איגי הוקלט ביוני ויולי 1976 באווירה קדחתנית, ובואי אמר על כך: "ג'ים המסכן (איגי), במובן מסוים, הפך לשפן ניסיונות עבור מה שרציתי לעשות עם סאונד".

החיבור עם בריאן אינו היה קריטי. אינו, נגן קלידים לשעבר ברוקסי מיוזיק שהגדיר את עצמו כ"לא-מוזיקאי", הגיע לטירה עם מזוודה קטנה ובה סינטיסייזר EMS SYNTHI AKS וחפיסת קלפים מסתורית בשם OBLIQUE STRATEGIES – קלפי אסטרטגיה שנועדו לשבור מחסומים יצירתיים באמצעות הוראות אקראיות כמו "השתמש ברעיון ישן" או "אינך צריך להתבייש בשימוש ברעיונות של עצמך".

לאחר שלב ההקלטות בצרפת, החבורה עברה לאולפני HANSA STUDIOS בברלין, הממוקמים מרחק יריקה מחומת ברלין המאיימת. בואי, יחד עם העוזרת הנאמנה קוקו שוואב ואיגי פופ, התגוררו בדירה ברחוב HAUPTSTRASSE, מעל חנות חלקי חילוף למכוניות, וצללו לתוך חיי הלילה המוזרים של העיר. בואי הסתובב במוזיאונים, ספג את האקספרסיוניזם הגרמני, ובילה במועדונים עם איגי.

המוזיקה ב-LOW פועלת על פי היגיון פנימי משלה. שירים מופיעים, אומרים את שלהם ומתפוגגים לתוך הערפל. באופן מדהים, ההימור השתלם. בואי הצליח להמציא שפה מוזיקלית חדשה ולהוכיח שגם כשהוא "נמוך", הוא נמצא גבוה מעל כולם.

כדי להבין את גודל המהפכה, כדאי להקשיב למה שהיה לטוני פארסונס לומר על התקליט: "הייתי מעריץ של בואי כשהצטרפתי ככתב לעיתון המוזיקה NME. הוא היה היחיד שפחדתי לפגוש כי הייתי מעריץ, זה לא היה כמו להקות שהסתובבתי איתן וכתבתי עליהן. בואי היה הגיבור שלי והמוזיקה שלו פשוט נשמעה מרגשת להפליא, ואנושית להפליא. זה היה מהלך ממש רדיקלי, אמנותי, לא מחווה. ובשבילי זה שיקף את מה שהסמים עשו לו, מה שהסמים עשו לכולם. זו הייתה מוזיקה של תשישות. בזמן שהתקליט יצא, הכרתי אנשים שהיו מכורים רציניים להרואין, הכרתי אנשים שמתו, שהורגים את עצמם, הכרתי אנשים שהיה להם מזל לצאת מזה ללא פגע, כולל אני. והמוזיקה הזאת שיקפה את זה. הוא תמיד היה נפרד מהשאר, הוא באמת עשה זאת ליצור אג'נדה משלו, וזה מה שהיה הייחודי בו. הפכנו חברים אמיתיים מאוחר יותר, אבל באותה תקופה הייתי רק מעריץ. אהבתי את המוזיקה שלו לאורך תקופת הפאנק. יש גל ישן, גל חדש ויש את דיוויד בואי".

במלודי מייקר כתבו בזמנו בביקורת נלהבת: "זה תקליט יוצא מגדר הרגיל והמעניין ביותר שבואי עשה עד כה", אך ברולינג סטון לא התרשמו מכך בזמן אמת והיו סקפטיים הרבה יותר: "דייויד בואי תמיד דאג לעטות על פניו מסכות. התמונה הבלתי נשכחת ביותר מהסרט 'האיש שנפל לכדור הארץ', שממנו נבחרה תמונה לעטיפת תקליט זה, הראתה את בואי מתקלף מעל פני האדמה הסינתטיים ששימשו כמסווה שלו. בשפל נמוך זה, בואי פוגש את בריאן אינו שהוא מניפולטור של מסכות, אך הדימוי הזה שלו כאמן אוונגרדי תמיד היה חידתי יותר מזה של בואי. שניהם יוצרים בשרביט רמיה, אך הרבה יותר קל לתפוס את בואי במעשה. הצד הראשון, שבו פועל בואי עם שירי רוק קונבנציונליים יותר, עדיף על הניסויים של הצד השני. במיטבם, השירים מצחיקים ורק פני אבן יכולים להימנע מחיוך כששומעים את קולו הקשוח של בואי שר 'אתה אדם כל כך נפלא, אבל נתקלת בבעיות', בשיר BREAKING GLASS. אולם כאשר בואי נמתח לצד השני, המסכה שלו מתחילה להחליק מפניו. ארבע היצירות מתאמצות לעורר את המישורים החלליים של המוזיקה האלקטרונית המודרנית, שם הקומפוזיציות עצמן הופכות משניות לטובת אווירה שהן מעוררות. התקליט הזה ממלא אחר דרישותיו של בואי; לשטוף שוב את ציפיות הקהל שלו ולאפשר לו לשקול את המסכה הבאה שלו".

הביקורת בעיתון STEREO REVIEW הייתה מעורבת גם היא: "התקליט הזה הוא נקודת עזיבה לבואי. זה סוג של ניסוי, ואני מודה שאני מופתע שכל כך הרבה ממנו יוצא דווקא טוב. זהו למעשה שיתוף פעולה, אם כי הוא אינו מחויב ככזה, של בואי ואינו. כתוצאה מכך, התגובות שלכם אליו יהיו תלויות בעיקר בסובלנות שלכם כלפי האוונגארדיזם של אינו ולחיבה שלכם כלפי בואי. ברוב השירים קולו של בואי כמעט לא נשמע, והעיבודים מזכירים מאוד את עבודתו של אינו בדברים שעשה אחרי שפרש מרוקסי מיוזיק. באופן אישי, אף על פי שמעולם לא הייתי משוכנע לחלוטין מגישתו האנטי-מוזיקלית בכוונה של אינו, לרוב מה שהוא תרם כאן יש יופי מפליא, ומכיוון ששירתו של בואי תמיד הרגיזה אותי, השילוב בין השירה הנחבאת, רעיונות קומפוזיציה מעניינים והפקה מופלאה - הופכים את זה לתקליט הבואי הראשון שאני יכול להאזין לו. זה בוודאי יותר תובעני מאשר הרית'ם אנד בלוז המזויף שהוא עשה ב'אמריקנים צעירים'. צריך לתת לו קרדיט ולו רק על ההימור המסחרי הכרוך בכך. מבחינה אמנותית, בכל מקרה, נראה כי ההימור היה שווה את זה".

הירייה האחרונה של הסקס פיסטולס. ב-14 בינואר בשנת 1978 הופיעו הסקס פיסטולס בוינטרלנד, סן פרנסיסקו. מה מיוחד בהופעה זו של החוליגאנים מאנגליה? שזו הייתה הופעתה האחרונה של הלהקה, שהתפרקה מיד לאחר מכן.

זה היה סוף סיבוב ההופעות האמריקני של להקת הפאנק הזו, וחבריה היו מותשים ונרגנים. גיטריסט הלהקה, סטיב ג'ונס, סיפר: "המופע שלנו בוינטרלנד היה עינוי מזורגג עבורי. הגיטרה שלי יצאה מכיוון כל הזמן והמיתרים נקרעו, אז השתמשתי בגיטרה אחרת שנשמעה זוועה. בנוסף לזה, גם סבלתי משפעת".

מתופף הלהקה, פול קוק, היה מדוכא לחלוטין, והבסיסט סיד וישס היה שיכור כלוט. זמר הלהקה, ג'וני רוטן (שמו האמיתי: ג'ון ליידון), כעס מאוד על כל המתרחש על הבמה ושחרר מגרונו קולות רוטנים. הוא גם התעצבן על כך שוישס קיבל את כל תשומת הלב בלהקה בשל אופיו הבעייתי מאוד.

ג'וני ליידון כתב בספרו: "הסקס פיסטולס הסתיימו כמו שהם התחילו – באסון מוחלט. כל מה שקרה בין שתי הנקודות הללו היה הרסני באותה מידה. ההופעה האחרונה בווינטרלנד הייתה כישלון, וידעתי זאת טוב מכולם. בליל ההופעה אפילו לא היה לי חדר במלון, ובבוקר שאחרי ההופעה עדיין לא היה לי חדר, נכון? לפחות לא עם הלהקה. מלקולם (מקלארן, מנהל הלהקה) אמר שלא נשאר מקום לי ולסיד (וישס), אז סיד ואני ישנו עם הצוות הטכני במוטל בסן חוזה, חמישים מייל מסן פרנסיסקו. אחת הסיבות שבגללן נשארתי עם סיד וישס באוטובוס במהלך הסיבוב האמריקני – בנסיעה ולא בטיסה, ממדינה למדינה ומהופעה להופעה – הייתה הרצון להרחיק אותו מסמים. הרעיון היה לשמור עליו נקי. זה מה שהכעיס אותי כל כך: ברגע שהגענו לסן פרנסיסקו, איכשהו סיד הצליח לברוח ולהשיג לעצמו חבילה שלמה של הרואין. כתוצאה מכך, קוראים יקרים, ההופעה בווינטרלנד הייתה אסון.

אף פעם לא היה לנו סאונד הגון על הבמה. אני אפילו לא זוכר את הסאונד בהופעה הזו. האולם הכיל כחמשת אלפים איש, והיה גדול מכל מקום שניגנו בו אי פעם. הציגו אותנו בתור 'הרולינג סטונס החדשים'. זה היה מחריד. ברגע שהלהקה הגיעה לרמה של חשיבות, נגררנו למטה – לא על ידי עצמנו, אלא על ידי האנשים שהיו צריכים להיות שם עבורנו. לא הצלחתי להבין למה לעזאזל בוגי, מנהל ההופעות שלנו, ישב מאחורי קונסולת המיקסר ועשה את הסאונד להופעה הזו. בהופעה גדולה כמו זו היינו צריכים טכנאי סאונד מקצועי. זה היה נורא, וזה היה גרוע עוד יותר במקום שבו עמדתי, במרכז הבמה. היה לכם מזל אם הייתם בקהל; לא הייתם צריכים להשלים עם הפידבק מחריש האוזניים שספגתי. לא יכולתי לשמוע דבר מלבד הגיטרה של סטיב, שלא הייתה מכוונת כל הזמן. זה מאוד קשה כשאתה לא יכול לשמוע מה אתה עושה. אתה לא יכול לדעת. המוניטורים על הבמה לא פעלו, הם כולם צפצפו להחריד.

סוג כזה של הסחת דעת בדרך כלל לא היה מפריע לי, אבל זה קרה באותו לילה בסן פרנסיסקו. אנשים ציפו מאיתנו ליותר מדי. ביל גרהאם, הבעלים של האולם, הוריד את הציוד מהבמה וארגן מסיבה לאחר מכן. אמרו לי שאסור לי להיכנס. להופעה שלי! אמרו לי להתרחק משם, בגלל האופן שבו התנהגתי. באותו שלב שנאנו אחד את השני בלהקה. שנאתי את כל הסיטואציה".

"כבר היינו משועממים מאוד זה מזה", הודה ג'ונס בהתייחסו ליום ההופעה האחרונה. לא סתם נזרקה לחלל האוויר שאלתו של רוטן לקהל, רגע לפני ירידת הלהקה מהבמה: "האם הרגשתם פעם שרימו אתכם?". אבל הקהל חשב אחרת. גרייל מרקוס נכח שם ודיווח לרולינג סטון: "המוזיקה הייתה נושכת. יכולת לגשת ולגעת בכל צליל משונן". אבל המופע הזה כמעט ולא קרה. לקראת צאת הלהקה מלונדון הגיעה הודעה מהשגרירות האמריקנית – אין אישורי שהייה לחברי הלהקה בארה"ב! שבוע לאחר מכן, ובמאמץ רב, הושגו האישורים והסקס פיסטולס יצאו באיחור לסיבוב, כשההופעה הראשונה נערכה באטלנטה ב-5 בינואר 1978. היה זה סיבוב לא קל שגרר בלגאן, ובצדק. המצב הלך והחמיר כשהגיעה החבורה למועדון "הרודיאו של ראנדי" שבסן אנטוניו, טקסס.

לחברי הלהקה זה נראה תמוה שמנהלם קבע להם הופעות במועדונים מסוג זה, במקום להביאם לארה"ב כמלכי הפאנק ולתת להם להופיע במקומות נחשבים בניו יורק ובלוס אנג'לס. מלקולם מקלארן החליט משום מה להציבם בתנאים קשים ולהביאם מול קהל שרצה רק להרוג אותם. כך היה בסן אנטוניו. זה היה מפגש הזוי בין בוקרים אמיתיים ללהקת פאנק מהונדסת. רוב הקהל המקומי הגיע לשם כדי לצפות במופע 'פריקי' לחלוטין. זה היה מקום גדול שהקרין כמויות של אגרסיביות כלפי הפיסטולס.

חברי הלהקה החלו לקלל את הקהל מרגע עלייתם לבמה. "אתם חבורת בוקרים מתרוממים! אתם האידיוטים ששילמו עשרה דולר ואנחנו הצוחקים האחרונים!", נבח וישס למיקרופון מול קהל דרומי טיפוסי, שמיד הגיב בהשלכת פחיות בירה וכל דבר אחר שהיה בידו אל הבמה. אדם אחד בקדמת הבמה ניגש לוישס והחל להקניטו. הפאנקיסט לא ויתר, הוריד מעליו את הבס ותקף באמצעותה את הבחור. הוא כבר היה במצב בכי רע. ג'ונס: "כל מה שעניין אותי ואת פול קוק בסיבוב הזה היה לשתות בירה ושימצצו לנו". וישס חיפש צרות ולרוטן כבר לא היה אכפת בכלל.

לסקס פיסטולס נמאס. הם התנדנדו לקראת פירוק. אופן הניהול התככני והערמומי של מנהלם, מלקולם מקלארן, כבר לא נראה מלהיב כבעבר, והצורך המלחיץ להצדיק את תדמית "הבחורים הרעים" הפך למעייף ומציק. למחרת ההופעה בווינטרלנד התפרקה הלהקה. לחבריה כבר לא היה אכפת אם השאירו חותם בעולם הרוק או לא.

ג'וני ליידון בספרו: "ההופעה האחרונה בסן פרנסיסקו הייתה נקודת האל-חזור של הפירוק. שילמו לנו 67 דולר על ההופעה הזו. הצוות נאלץ לעזוב בבוקר שאחרי, כי הסיבוב הסתיים. לא היה לי מלון ולא לינה, אז הלכתי למלון שבו שהו מלקולם, סטיב ג'ונס ופול קוק. לא הצלחתי למצוא את מלקולם; לא ידעתי איפה הוא, אבל דיברתי עם פול וסטיב. הם היו מאוד מרוחקים כלפיי. הם לא רצו שום קשר איתי, מלבד העובדה שהרסתי להם את זה על הבמה. הם אפילו לא באו להסביר מה הרסתי. לא ידעתי שהם מתכננים לנסוע לריו דה ז'נרו כדי להקליט ולצלם סרטים עם רונלד ביגס, שודד הרכבות הגדול הידוע לשמצה בבריטניה. גיליתי את זה דרך המזכירה של מלקולם. חשבתי שזה רעיון די מחורבן לתמוך בשודד מזדקן כמו רונלד ביגס. זה היה מזעזע. לא יכולתי לסבול את הרעיון לחגוג עם מישהו שלקח חלק בשוד ב-1963 של כסף ממעמד הפועלים. זה לא כאילו שהם שדדו בנק; זה היה שכר מרכבת דואר. ביגס מעולם לא ביצע את התכנון, הוא היה רק אחד מהאנשים שהיו מעורבים בשוד. מקור פרסומו היחיד היה שהוא יצא מהכלא באנגליה ונמלט לריו.

מבחינתי, הלהקה התפרקה. זה התפרק כשאמרתי את מה שאמרתי על הבמה. הרגשתי מרומה ולא יכולתי להמשיך עם זה עוד; זו הייתה פארסה מגוחכת. סיד היה מחוק לגמרי – פשוט בזבוז של מקום. כל העניין היה בדיחה באותו שלב. הכל היה מאוד מריר ומבלבל במלון מיאקו. סיד ואני לא היינו מוזמנים למובלעת הקטנה והספציפית הזו. מלקולם פשוט לא רצה שאהיה שם ותירץ זאת בכך שאין חדרים פנויים. לא הבנתי מה קורה. הוא לא דיבר איתי, למרות שכמה אנשים ניסו לגרום לו לדבר איתי. הוא לא היה מוכן לדון איתי על שום דבר. אבל אז הוא היה מסתובב ומספר לפול וסטיב שהמתח בלהקה היה כולו באשמתי, כי אני 'לא מסכים לכלום'.

לא היה לי כסף בכלל. היו לי עשרים דולר בלבד. ניסיתי לצלצל לחברת התקליטים, האחים וורנר, אבל הם לא הסכימו לעזור לי. הייתי תקוע באמריקה – בלי כרטיס טיסה, בלי כסף, כלום. מערכת היחסים שלי עם סטיב בזמן הפרידה הייתה ממש נוראית, במיוחד לפני שכולם יצאו לריו. ישבתי עם סטיב ופול בסן פרנסיסקו והם לא האמינו לשום דבר שיצא מפי. למחרת הם עזבו עם מלקולם לריו בלעדיי. אני חושב שהם פשוט הלכו למקום שבו הם חשבו שהכסף נמצא. זו הייתה הדרך הקלה מבין השתיים: לנסוע עם מלקולם, או להישאר לצידי ולגלות מה באמת קורה. ג'ו סטיבנס, שחלק חדר עם מלקולם במלון ההוא, הוא זה שהלווה לי את הכסף כדי להשיג כרטיס טיסה חזרה ללונדון. אחרת הייתי נשאר תקוע באמת בלי עזרתו. הוא היה אחד מהכנופייה של מלקולם ובכל זאת, זה היה מאוד נחמד מצידו. מעולם לא קיבלתי כבוד כזה מהשאר".

הלילה שבו אלביס הרטיט את כדור הארץ. ב-14 בינואר בשנת 1973 שבר אלביס פרסלי שיא צפייה בתוכנית לוויינית עם הופעה שצילם בהונלולו בשם ALOHA FROM HAWAII. התוכנית שודרה ליותר מארבעים מדינות בו-זמנית, כולל ארצות מהמזרח הרחוק כיפן, הונג קונג ועוד.

למרות שהביטלס כבר התנסו בשידור לווייני עוד בשנת 1967 (עם ALL YOU NEED IS LOVE), הרעיון של שידור שכזה היה אז משהו שנשמע כמו מדע בדיוני. התוכנית שודרה בו-זמנית ליותר מארבעים מדינות, וחיברה יבשות שלמות באקסטזה משותפת. הצופים במזרח הרחוק, במדינות כמו יפן והונג קונג, ישבו מרותקים למסכים. ביפן, אגב, נרשם הרייטינג הגבוה ביותר בתולדותיה עד לאותו רגע, עם נתון בלתי נתפס של 37.8 אחוזי צפייה, וזאת בשוק טלוויזיה שהיה כבר אז תחרותי ואכזרי למדי. ההערכות דיברו על כך שכמיליארד עד מיליארד וחצי איש ברחבי הגלובוס צפו בפלא הזה, מה שהפך את אלביס באותו רגע לאדם המפורסם ביותר ביקום, כנראה יותר מהנשיא האמריקני.

בעיני רבים, הערב הזה בהונולולו נחשב לרגע האחרון של הזוהר האמיתי שלו, הפסגה לפני הנפילה הגדולה. אלביס הופיע עד אז בהתמדה אינטנסיבית במשך ארבע שנים רצופות, אבל – וזה פרט שרבים הרימו גבה לגביו – הוא מעולם לא ביצע אף הופעה מחוץ לגבולות צפון אמריקה. המעריצים באירופה ואסיה היו מיואשים; הדרישה לראות את המלך בשר ודם הייתה חזקה ביותר, כמעט היסטרית. פרסלי עצמו היה להוט להזמין את ההופעות הללו ולראות עולם, אבל היה מחסום אחד גדול בדרך, ושמו היה קולונל טום פארקר.

המנהל הכל-יכול שלו, האיש שמשך בחוטים מאחורי הקלעים, הסתיר סוד אפל: הוא היה למעשה מהגר בלתי חוקי בשם אנדראס קורנליס ואן קוייק, שהגיע מהולנד. ללא מסמכים מתאימים, פארקר חי בפחד מתמיד שאם הוא יצא אי פעם מחוץ לגבולות ארה"ב, הוא לא יורשה לחזור ויעמוד בפני גירוש. כך הפך אלביס לאסיר בתוך כלוב של זהב, מוגבל גיאוגרפית בגלל הדרכון החסר של המנהל שלו.

אבל הפתרון הגיע מכיוון לא צפוי. הייתה זו התלהטות התקשורת סביב הגעתו ההיסטורית של הנשיא ניקסון לסין בשנת 1972 שנתנה השראה לפארקר. המוח הקרימינלי והמבריק שלו הגה רעיון: אם אי אפשר לקחת את אלביס אל העולם, נביא את העולם אל אלביס. הוא החליט לארגן אירוע שיתפוס את תשומת הלב של כולם, תוך שימוש בטכנולוגיית לוויין חדשנית שתביא את המופע לכל שוק על פני כדור הארץ. העולם, שחיכה כמעט 20 שנה לשווא לראות את אלביס פרסלי, קיבל אותו סוף סוף בסלון הבית.

המופע עצמו היה תצוגת תכלית מרהיבה. אלביס, שהשיל ממשקלו כ-12 קילוגרמים במיוחד לכבוד האירוע ונראה במיטבו, הציג מספר רב של קלאסיקות ושלוט בשליטה מוחלטת על הבמה ועל הקול שלו. רשימת השירים נבחרה בקפידה כדי לפרוט על כל הנימים. הוא פתח עם SEE SEE RIDER הקצבי, והרים את הקהל עם הלהיט הגדול האחרון שלו מאותה תקופה, BURNING LOVE. ביצוע בולט במיוחד היה לשיר STEAMROLLER BLUES, שיר שבמקור בוצע על ידי ג'יימס טיילור; הגרסה של אלביס במופע הייתה כה עוצמתית שהיא שוחררה מאוחר יותר כסינגל מצליח בפני עצמו. רגע מרגש נוסף נרשם כשביצע את I'LL REMEMBER YOU, כמחווה לקוי לי, כותב השירים מהוואי שמת מסרטן – מחווה שהתחברה ישירות למטרת הערב: גיוס כספים לקרן למלחמה בסרטן על שמו (המופע גייס הרבה מעבר ליעד המקורי). ואסור לשכוח את AN AMERICAN TRILOGY, יצירה מורכבת שעיבד מיקי ניוברי, המשלבת שלושה שירים מהמאה ה-19 לכדי המנון פטריוטי מצמרר שאלביס הפך למזוהה עמו לחלוטין.

הוא היה רק בן 38 באותו ערב, ונראה היה שהוא מוכן להישאר בפסגה הזו לאורך שנים. הקהל לא ידע שמתחת לחליפה הנוצצת ולחיוך הכובש, ההתמכרות שלו למשככי כאבים וכדורי שינה כבר החלה לכרסם בו מבפנים. המחיר הכבד החל להיגבות בחודשים שלאחר הופעה זו. בדיעבד, ההופעה הזו נותרה גם כדוקומנט מעציב – עדות אחרונה לכוחו לפני הדעיכה.

לאחר שהשידור תם והקהל הנרגש עזב את מקום ההופעה, אלביס ולהקתו לא הלכו לנוח. בשעה שלוש לפנות בוקר, מול אולם ריק, הם צילמו ארבעה שירים נוספים שאמורים להיכלל בשידור האמריקני (שנדחה לאפריל כדי לא להתנגש עם הסופרבול). בין השירים שהוקלטו בסשן הלילי הזה היו שירים "הוואיים" יותר כמו BLUE HAWAII וגם EARLY MORNING RAIN הנוגה.

קולונל טום פארקר, שישב וצפה מהצד בבייבי שלו כובש את העולם, היה נרגש מאד מהאירוע המיוחד שצפה בו בטלוויזיה. הוא כתב לאלביס מכתב שחושף את מערכת היחסים המורכבת ביניהם: "ברור לי לגמרי שכמו שאני עושה את עבודתי נאמנה, כך גם אתה. לכן אנחנו לא מתנגשים וביחד עושים את הטוב ביותר". את המכתב הוא חתם בנימה נדירה מצדו, אולי מתוך הבנה שזהו רגע שיא שלא יחזור: "מעל הכל, אתה גורם לזה לקרות כי אתה מנהיג וכשרון אמיתי. בלי גישתך לקהל, זה לא היה קורה". וזה באמת לא קרה שוב.

כשדייר סטרייטס חוגגים טוויסט בבריכת השחייה. ב-14 בינואר בשנת 1983 יצא תקליטון מורחב של להקת דייר סטרייטס, ובו שירים בסגנון שונה ממה שהיה עד אז. שם התקליטון בא עם השם הארוך EXTENDEDANCEPLAY.

המהלך הזה היה מפתיע במיוחד לאור העובדה שרק זמן קצר קודם לכן, הלהקה שחררה את התקליט LOVE OVER GOLD. אותו תקליט קודם היה יצירה כבדה, מבשרת רעות ובעלת אוריינטציה פוליטית מובהקת, שדרשה מהמאזין ריכוז מוחלט. לעומתו, התקליטון החדש EXTENDEDANCEPLAY הגיע כמו משב רוח רענן ביום קיץ חמסיני. הוא הביא עמו מנגינות פופ תוססות ואופטימיות, ריפי גיטרה קופצניים ותופים הולמים בקצב שלא הותיר ברירה אלא להזיז את הרגליים. זה היה תקליט שקילף ממאזין אדוק של הלהקה עד אז כל דאגה או כעס שעורר התקליט שקדם לו. נדמה היה כאילו המנהיג, מארק נופפלר, קרץ למעריציו ואמר להם בלי מילים: "תירגעו, זה קיץ עכשיו ואפשר ליהנות".

ההפקה הזו כללה שלושה קטעים בגרסה הבינלאומית וארבעה קטעים בגרסה האמריקאית. הגרסה האמריקאית זכתה לתוספת מיוחדת בדמות השיר עם השם הבלתי נגמר BADGES, POSTERS, STICKERS, T SHIRTS. השיר הזה היה שריד ארכיאולוגי מוזיקלי מעניין, שכן הוא הוקלט במקור במהלך הסשנים לתקליט LOVE OVER GOLD ושימש במקומות אחרים כבי-סייד לתקליטון PRIVATE INVESTIGATIONS. זה היה השיר היחיד באוסף הנוכחי שבו ניגן המתופף המייסד, פיק ווית'רס. לאחר הקלטה זו, ווית'רס פרש מהלהקה ואת מקומו על כס התופים תפס המתופף הוולשי האנרגטי טרי ויליאמס, שניגן בכל השירים האחרים בתקליטון זה.

החילופים בעמדת המתופף לא היו עניין של מה בכך. הבסיסט, ג'ון אילזלי, סיפר על התקופה הזו ועל השינוי הפרסונלי בספרו האוטוביוגרפי, ושפך אור על הדינמיקה הפנימית: "מתופפים, כמו שוערים, הם לעתים קרובות דמויות מוזרות, שונות משאר ההרכב, ופיק ווית'רס התאים לסטריאוטיפ הזה. הוא היה די שקט ומסוגר אבל סבל מהתפרצויות פתאומיות של התנהגות מאנית, קופץ על שולחן בפאב או במסעדה או מתופף בכפיות כמו תופים. הנגינה שלו ריכזה אותנו כלהקה. פרישתו גרמה לנו מיד להתגעגע והיה חשש שזה יגרום לתקלה בחדר המכונות שלנו. כמה ימים לאחר מכן, בחור וולשי בשם טרי וויליאמס הופיע לאודישן. הוא היה חבר בלהקת 'רוקפייל' עם דייב אדמונדס וניק לואו, מתופף בטוח ועוצמתי. במשך כמה ימים הוא ישב בבית והאזין לכל המוזיקה שלנו, כולל החומר החדש. תוך כמה שעות, זה היה כאילו הוא ניגן בלהקה מההתחלה שלה. הוא גם הגיע עם יתרון נוסף של להיות חזק מאד פיזית ולכן מסוגל להתמודד עם הופעות במשך שעתיים פלוס. הוא היה מנוסה היטב בהופעות והבין את קשיי החיים בדרכים בסיבוב הופעות".

הכניסה של ויליאמס ללהקה הייתה מהירה כמו הקצב של השירים החדשים. אילזלי הוסיף ותיאר את תהליך ההקלטה המהיר: "המשימה הראשונה שלו הייתה להצטרף אלינו לאולפני JAM בצפון לונדון, במהלך שלושת הימים הראשונים של אוקטובר 1982 כדי להקליט את ה-EP (תקליטון מורחב) שלנו. זו הייתה ההזדמנות המושלמת לטרי להתמקם בלהקה. זו הייתה יציאה כייפית עבורנו ומנוגדת למה שעשינו ב- LOVE OVER GOLD. אני מניח שזה היה סימן לבגרות ולביטחון הגוברים שלנו במוזיקת הליבה שלנו שהרגשנו בטוחים מספיק כדי להשתחרר ממנה. זה היה תקליטון עם הומור וכשהוצאנו אותו, ידענו שעשינו את החלטה הנכונה. הוא נמכר היטב".

הלהיט הברור והמיידי מהמוצר הזה היה TWISTING BY THE POOL. העבודה על השיר החלה עוד בשנת 1980, כשדייר סטרייטס הייתה עדיין רביעייה, ואפשר אפילו לראות גרסה מוקדמת וגולמית של השיר בסרט דוקומנטרי של ה-BBC שצולם אז עם הלהקה. השיר המתין בסבלנות בצד, בעוד ההרכב משתנה, עד שמצא את מקומו הטבעי בתקליטון הזה. השיר נכתב בהשראת חופשות של מעמד הפועלים הבריטי, עם טקסטים הומוריסטיים ומחווה מובהקת ללהיטי הריקודים של שנות השישים.

התקליטון זכה להצלחה מסחרית נאה, כשהגיע למקום ה-14 במצעד הבריטי ולמקום ה-53 במצעד האמריקאי, הישג מרשים עבור אי.פי. קצר. המבקרים לא נותרו אדישים לשינוי הכיוון. בביקורת שפורסמה אז בעיתון סטאר טריבון ממינסוטה נכתב: "הנה דוגמה טובה למה צריכים להיות יותר תקליטונים מורחבים בשוק. זה תקליט מסיבות עם טעם בריטי מובהק שנמסר על ידי דייר סטרייטס המסקרנת אך החמקמקה. ייתכן שזו דרכו של המנהיג, מארק נופפלר, לנסות לגאול את עצמו מטיולי הרוק המתקדם בתקליטו האחרון, LOVE OVER GOLD, שהיה מסוג התקליטים שאתה אוהב או שונא".

המבקר המשיך לפרט בהתלהבות על רצועות התקליט: "השיר על טוויסט בבריכה הוא ריקוד תוסס על גרוב EUROBEAT בסגנון שנות ה-60 שאמור להיות מנצח גדול בעידן החייאת הז'אנר הזה עם להקת THE STRAY CATS. ואז נופפלר זורק לנו משהו דמוי ג'ו ג'קסון עם ג'אז סווינגי בקטע BADGES, POSTERS, STICKERS, T SHIRTS. תהפכו את התקליטון ותקבלו, בצד השני, שיר שמתאים להפלגות בשם TWO YOUNG LOVERS ושיר שנשמע כמו דילן מ'נאשוויל סקייליין' ושמו IF I HAD YOU. אז הנה דוגמה מוצלחת לעקוף בעיות כלכליות ליצירת תקליטים שלמים - פשוט לשחרר שירים מוצלחים כתקליטונים מורחבים".

השילוב הזה של סגנונות – מרוק'נ'רול ישן, דרך סווינג ועד קאנטרי – הפך את EXTENDEDANCEPLAY לפנינה קטנה ומהנה בדיסקוגרפיה של הלהקה, רגע לפני שהם הפכו למפלצת אצטדיונים עם התקליט הבא שלהם. זה היה רגע קטן בזמן שבו דייר סטרייטס פשוט רצו לעשות כיף, והעולם שמח לקפוץ איתם לבריכה.

גל חדש עם להקת RUSH! ב-14 בינואר בשנת 1980 יצא אלבום ללהקת RUSH. שמו הוא PERMANENT WAVES והוא הכניס את השלישיה הקנדית הזו בבטחה אל האייטיז.

המסע אל עבר התקליט הזה לא היה פשוט. התקליט השישי שלהם, HEMISPHERES, שיצא ב-1978, הוכיח אמנם שהלהקה יכולה למכור סיבובי הופעות ענקיים ולמלא אולמות, אך מבחינה אמנותית ומסחרית זה היה הימור פרוע. היה זה תקליט אנטי מסחרי במובהק, שכלל יצירה ארוכה ומפותלת המשתרעת לאורך צד שלם ועוסקת באלים יווניים כמו אפולו ודיוניסוס. אם זה לא מספיק, קטע הסיום בצד השני היה אינסטרומנטלי ומורכב ביותר, מה שהותיר מקום לשני קטעים קצרים בלבד, שאחד מהם עסק באופן משעשע בעצים שנלחמים זה בזה על אור השמש.

למרות המורכבות הזו, עד סוף הסבנטיז הייתה זו ללא עוררין הלהקה הגדולה ביותר שיצאה מקנדה. ובכל זאת, המציאות הכלכלית הייתה מורכבת; הלהקה לא הרוויחה הרבה כסף באותה תקופה, בעיקר משום שהחברים התעקשו להופיע במקומות קטנים בכוונה כדי לשמור על אינטימיות ואיכות סאונד. אך ההתעקשות הזו משכה קהל נאמן ופנאטי, וזה השתלם לה היטב עם כניסתה לעשור החדש והנוצץ.

כשהגיע הזמן לעשות את התקליט החדש, היו תנודות מעניינות באוויר. חברי הלהקה הרגישו שהגיע הזמן לשינוי, להתרחק מהיצירות האינסופיות שאפיינו את הרוק המתקדם של העשור הקודם.

הזמר-בסיסט גדי לי סיפר על התהליך: "לא ממש ידענו, בשלב הזה, איזה סוג מוזיקה רצינו לעשות. נפלנו לדפוס הזה של כתיבת הקטעים הארוכים וזה התחיל להיראות לנו נוסחתי וצפוי. אז הגענו לרעיון הזה של לכתוב בכוונה דברים קצרים יותר, אך מורכבים לא פחות. היה משהו ממש טרי עבורנו בהכנת התקליט הזה. זה נכתב מהר וההקלטה הייתה חלקה, או אולי זה היה רק בהשוואה לכאב הנורא של הקלטת HEMISPHERES. זה נראה כל כך רענן ואנרגטי, והייתה ממש אווירה טובה בכל הסשנים. לא היינו כל כך רחוקים מהבית, לא כל כך מבודדים מהמשפחה, בסטודיו החדש בו היינו הפעם. אתה נכנס פנימה ויש את הנוף של האגם הזה ושל הרי לורן. אז זה היה מאוד משמח, תקליט באווירה טובה. וסיימנו את זה מהר מאוד, אני חושב חמישה או שישה שבועות".

השינוי בגישה היה מכוון ומחושב. הם רצו לשלב את המורכבות הטכנית עם אנרגיות של הגל החדש שהחל לשטוף את העולם. "זה היה דבר מודע, לא לכתוב שירים ארוכים באמת", אמר הגיטריסט אלכס לייפסון. "אני זוכר כשכתבנו את השירים האלו, זה נראה כאילו הם שירים בתוך שירים. זה היה האלבום הראשון שעשינו ב-LE STUDIO, וזה היה תענוג לעבוד שם. הקמנו רשת כדורעף ומגרש מחוץ לדלת הכניסה של הבית בו התארחנו. זה היה בערך קילומטר לחתור מהאגם לסטודיו וממנו לבית. בעלי האולפן היו פשוט אנשים נפלאים. אכלנו כמה ארוחות ערב נהדרות; יש לי זכרונות מאוד טובים מזה".

האווירה הפסטורלית ב-LE STUDIO, הממוקם בקוויבק, השפיעה ישירות על הסאונד. בניגוד לאפלוליות של לונדון, שם הוקלט התקליט הקודם, כאן השמש והאגם נתנו את אותותיהם. משחקי הכדורעף הפכו לחלק בלתי נפרד מהלו"ז היומי שלהם, מה שתרם לגיבוש ולמורל הגבוה.

התקליט נפתח בפיצוץ אנרגטי עם SPIRIT OF THE RADIO הכובש. כבר מהשניות הראשונות, עם צלילי הגיטרה המחשמלים והמדויקים של אלכס לייפסון הנהדר, היה ברור שמשהו אחר קורה כאן. זהו אחד השירים המוכרים ביותר של הלהקה עד היום. השיר נכתב בהשראת תחנת הרדיו CFNY-FM בטורונטו, שהסלוגן שלה היה זהה לשם השיר. הלהקה רצתה להוקיר את התחנה שניגנה מוזיקה מגוונת ולא נכנעה לתכתיבים מסחריים. המתופף-תמלילן, ניל פירת, הסביר את המשמעות: "את השיר כתבתי כמחווה על הדברים הטובים שיש ברדיו כמכשיר. זכורים לי רגעים קסומים רבים מילדותי, עם המכשיר הזה. השיר הוא גם סוג של ביקורת על הרדיו של היום, שבניגוד לפעם הוא מתוכנת באופן רובוטי מדי".

פירת, הידוע בכתיבתו האינטליגנטית, גם מצטט בשיר הזה באופן מבריק משיר של סיימון וגרפונקל, צלילי השקט. צמד הזמרים ההוא שר את המשפט THE WORDS OF THE PROPHETS ARE WRITTEN ON THE SUBWAY WALLS. אצל פירת זה הפך בציניות מושחזת ל- THE WORDS OF PROFITS ARE WRITTEN ON THE STUDIO WALL, משחק מילים שנועד לעקוץ את תאוות הבצע של תעשיית המוזיקה. בנוסף, השיר משלב אלמנטים של רגאיי, סגנון שהפך פופולרי באותה עת בזכות להקות כמו פוליס, מה שהראה ש-RUSH עם האצבע על הדופק.

מיד אחריו מגיע השיר FREEWILL. גדי לי סיפר עליו: "השיר FREEWILL עוסק בחופש בחירה ורצון חופשי, ושעליך להאמין במה שאתה מחליט". זהו שיר שמאתגר את המאזין מבחינה פילוסופית ומוזיקלית כאחד. הוא מכיל סולו בס-תופים-גיטרה באמצע השיר שנחשב עד היום לאחד הקטעים המורכבים לביצוע, כשהלהקה מנגנת במשקלים א-סימטריים במהירות מסחררת. ניל פירת הוסיף פרט מעניין על הטקסט: "אדמת לוטוס, כפי שהיא מופיעה בשיר, היא פשוט מטאפורה לארץ זבת חלב ודבש. לפעמים השם הזה נועד להקטין את העיר לוס אנג'לס, אם כי זה לא היה במוחי כשכתבתי אותו". גדי לי נאלץ למתוח את קולו לקצה גבול היכולת בשיר הזה, מה שהפך אותו לאתגר רציני בהופעות חיות.

על השיר שחותם את צד א' של התקליט, JACOB'S LADDER, אמר פירת: "שיר זה פשוט מתאר את תופעת השמש הפורצת בין העננים בקרניים גלויות, כפי שקורה לפעמים אחרי גשם או ביום מעונן. אני חושב שגדי הציע לי את הרעיון, לאחר ששמע את חמותו משתמשת בשם סולם יעקב. היה לו צליל נחמד, וכמובן האירוע הזה הוא בעל עוצמה יפה ומעוררת השראה".

צד ב' של התקליט נפתח עם ENTRE NOUS, ששמו הוא שם של מגזין בריאות אירופאי, בחירה משעשעת למדי מצד הלהקה. פירוש השם בצרפתית הוא בינינו. השיר של ראש מדבר על יחסים רגשיים ועל הפערים בין בני אדם. השיר הזה נחשב ל"רדום" במשך שנים רבות ובוצע לראשונה בהופעה חיה רק בשנת 2007, כמעט שלושים שנה לאחר צאת התקליט!

השיר הבא הוא הפתעה אמיתית – בלדה נוגעת ללב שנכתבה כולה על ידי גדי לי, שמייעץ לנו בו לבחור היטב את המילים שאנו רוצים להגיד, כדי לא להרוס מערכות יחסים. שם השיר הוא DIFFERENT STRINGS. זהו רגע נדיר שבו לי כתב גם את המילים וגם את הלחן. מי שמנגן בפסנתר בשיר הזה הוא לא אחר מאשר המעצב הגרפי של הלהקה, יו סיים, שיצר גם את עטיפת התקליט. השיר מסתיים בפייד-אאוט ארוך, שלדעת מעריצים רבים נקטע מוקדם מדי ומשאיר טעם של עוד.

התקליט נחתם עם NATURAL SCIENCE, יצירה שמחזירה אותנו לראש הפרוגרסיבית והמורכבת יותר של העבר. השיר מדבר על האנשים ששקועים יותר מדי בטכנולוגיה עד כדי כך שהם שוכחים את הטבע ואת ערכיו. היצירה מחולקת לשלושה חלקים ועוסקת באבולוציה ובמצב האנושי. במקור, הלהקה תכננה לכלול שיר אחר לגמרי המבוסס על הסיפור מימי הביניים "סר גאווין והאביר הירוק", אך הם זנחו את הרעיון ברגע האחרון וכתבו את היצירה המופתית הזו במקום. השיר דורש דיוק רב וכולל שינויי קצב תכופים - דבר שנראה תמיד קל כשמדובר בשלושה וירטואוזים שיש לנו פה.

קבלת הפנים לתקליט הייתה חמה יותר מבעבר, אפילו בקרב המבקרים הקשוחים ביותר. במגזין רולינג סטון כתבו בביקורת עליו דברים מפתיעים: "זה הכי קל לתת ביקורת לא טובה על מה שאתה לא מבין בו. זה מסביר מדוע השלישיה הקנדית הזו סבלה כל כך הרבה ממבקרי המוזיקה, מאז ימיה הראשונים בשנת 1974. הם לא סובלים את הקול של גדי לי, שיכול לבקוע מהאטמוספרה כלפי חוץ. הם גם לא סובלים את הפילוסופיה המילולית של מתופף הלהקה שהוא גם התמלילן שבה, ניל פירת. נכון, אלבומים מוקדמים כמו FLY BY NIGHT ו- CARESS OF STEEL מראים נאיביות. אבל עכשיו, להקת ראש מציגה לנו שישה שירים שמראים כי היא התבגרה באופן בו שולליה לא יוכלו שלא להעריכה. ברור שהלהקה הזו לא מנגנת מוזיקה אופנתית אבל היא כיום מהטובות בז'אנר שלה. והאמת היא שזה ז'אנר בו מבקרי מוזיקה הם תופעה שאין לקחת אותה ברצינות".

אי אפשר לדבר על PERMANENT WAVES מבלי להזכיר את העטיפה האיקונית שלו. עטיפת התקליט עוררה שערורייה בזמנו וסיפקה לא מעט כותרות. חברת קוקה קולה, שהלוגו שלה התנוסס על שלט חוצות בעיצוב המקורי ברקע, לא הסכימה לכך ואיימה בתביעה משפטית, וחברת התקליטים נאלצה להסיר אותו בגרסאות המאוחרות יותר.

דבר נוסף שחברת התקליטים הייתה צריכה להסיר מהעטיפה הוא הכותרת "דיואי מביס את טרומן", שנראית לצד האיש המנופף בצד הרחוק של הכביש המוצף. כותרת זו, שבמקור פורסמה בשנת 1948 ככותרת ראשית בעיתון שיקגו דיילי טריבון, הייתה פדיחה היסטורית מפורסמת – זו הייתה כותרת חפוזה ושגויה, כי הארי טרומן הוא זה שניצח את תומאס דיואי בהתמודדות לנשיאות ארה"ב בניגוד לכל התחזיות. העיתון איים בתביעה, והכותרת טושטשה בהדפסות הבאות.

הרקע בתמונה עצמה הוא מניפולציה אמנותית – הוא צולם במקור בתקופת סופת ההוריקן קרלה שהתחוללה בטקסס בשנת 1961, מה שמתחבר לשם התקליט "גלים קבועים" ולמוטיב הטבע המשתולל. הדוגמנית המופיעה בקדמת העטיפה היא פולה טמבאל הקנדית, דוגמנית מוכרת באותה עת, שדמותה תתנוסס גם בעתיד על עטיפת אלבום ההופעה הכפול והמצליח EXIT STAGE LEFT, מה שהפך אותה לחלק מההגשה הויזואלית של הלהקה.

לסיכום – מדובר ביצירת מופת שהזניקה את הלהקה קדימה. זה תקליט מאד יצירתי, תוסס ומלהיב ומומלץ מאד לשמוע אותו בווליום מקסימלי, לא להתחשב (לשם שינוי) בשכנים, להפגיז בווליום ולעשות תנועות נמרצות באוויר של תיפוף, נגינה בגיטרה חשמלית או בבס, כאילו אתם חלק מהלהקה הכי טובה שיצאה מקנדה אי פעם.

היום שבו השמש זרחה בחורף והעולם השתנה לתמיד. ב-14 בינואר בשנת 1967 נערך הפסטיבל שפתח באופן רשמי את המושג 'קיץ האהבה' (SUMMER OF LOVE).

אם היינו מסתובבים בסן פרנסיסקו ב-14 בינואר 1967, כנראה שהיינו מרגישים שמשהו מוזר ומחשמל עומד לקרות באוויר. זה היה התאריך שבו נערך הפסטיבל שפתח באופן רשמי את המושג SUMMER OF LOVE ושינה את פני התרבות האמריקאית. יותר מ-25,000 היפים צבעוניים הגיעו לפארק גולדן גייט שבסן פרנסיסקו לאירוע בשם HUMAN BE IN A GATHERING OF THE TRIBES ונהנו מהופעות של הרכבים כמו גרייטפול דד, ג'פרסון איירפליין, QUICKSILVER MESSENGER SERVICE וג'ניס ג'ופלין שהייתה עם להקת BIG BROTHER AND THE HOLDING COMPANY. אבל זה היה הרבה יותר מסתם עוד הופעה בפארק; זה היה רגע מכונן.

ההמונים, שהיו מורכבים מאלפים, התאספו בשדות הפולו בפארק גולדן גייט להפנינג האנושי שהשיק את תרבות הנגד של קליפורניה בדרכה לקראת קיץ האהבה. האירוע, שאורגן על ידי מייסדי עיתון "סן פרנסיסקו אורקל", אלן כהן ומייקל בואן, נועד לאסוף "שבטים" מגוונים מתוך קהילת תרבות הנגד של אזור מפרץ סן פרנסיסקו. המטרה הייתה לאחד בין הפעילים הפוליטיים הרדיקליים של ברקלי לבין ההיפים הרוחניים של הייט-אשבורי. אבל הקסם של האירוע היה כל כך חזק, שהוא גם משך את תשומת לבם של מקומיים סקרנים, אותם סטרייטים מרובעים, שהביאו את הילדים שלהם לראות את המהומה וצפו בה יחסית מרחוק, כנראה מנסים להבין למה כולם מחייכים כל כך הרבה.

ברחובות הייט ואשבורי כבר הייתה פעילות ענפה של תרבות מוזיקה, סמים כולל אירועי ACID TESTS המפורסמים, אמנות ואווירה ססגונית שאי אפשר היה לפספס. אבל באוויר הייתה תחושה שצריך משהו גדול יותר ממה שהתחולל שם עד אז, משהו שיזעזע את הממסד ויחבר את כולם. הרעיון לפסטיבל צמח מהתרחשות קטנה יותר אך דומה שהתרחשה בגולדן גייט פארק ב-6 באוקטובר 1966. זו הייתה עצרת שאורגנה על ידי אלן כהן ומייקל ביון לציון היום שקליפורניה הפכה את סם ה-LSD לבלתי חוקי עם "חגיגה של התמימות, יופי היקום ויופי ההוויה". בין 1,000 ל-3,000 איש זרמו אז לאירוע כדי למחות על הוצאת החומר האהוב עליהם מחוץ לחוק. המארגנים הבינו שיש פה פוטנציאל למשהו גדול יותר, והם צדקו בגדול.

כמו ברוב האירועים הגדולים בהיסטוריה, היו כמה בעיות לוגיסטיות מוקדמות עבור מארגני האירוע, בעיקר כי הבירוקרטיה העירונית לא ממש זרמה עם רעיונות של הרחבת תודעה. כהן ביקש אישור לקיים עצרת שלום בפארק, אבל בעירייה לא התלהבו מעוד התכנסות היפית גדולה. למרבה המזל, ביון הצליח לקרוא לחברו הטוב, עורך הדין מלווין בלי, לעזרה. מלווין, שהיה ידוע בכינוי מלך הנזיקין, ידע בדיוק איך לתמרן את המערכת; בלי שלח את מזכירתו לעירייה, והשיג בקלות אישור לקיים את "מסיבת יום ההולדת שלי" בשדות פולו. זה היה תרגיל מבריק. סן פרנסיסקו ציפתה לחגיגה עבור אחד האזרחים הבולטים בעירה, ולא הייתה מודעת לחלוטין לכך שהמוני אנשים יגיעו לפארק גולדן גייט לאירוע תרבות-נגד חסר תקדים בהיקפו ובגודלו.

הפעם כותרת המשנה של הפסטיבל הייתה "התכנסות של השבטים" והשם הבהיר שזה לא נועד להיות אירוע אסיד טסט ענק, אלא איחוד של אנשי אסיד עם האנשים הרדיקלים של ברקלי. הייתה זו תפיסה חדשה של יחסי אנוש שמתפתחת בתוך המחתרת הצעירה. טימותי לירי, הנביא של ה-LSD, נכח שם וקרא לקהל את המנטרה המפורסמת שלו TURN ON, TUNE IN, DROP OUT, משפט שהפך לסיסמה של דור שלם.

כמנהל הגרפי של עיתון אורקל, ביון יצר פוסטרים לאירוע שהבטיחו הופעות של כל להקות הרוק של סן פרנסיסקו, וסופרים ומשוררים מרכזיים של דור הביט ופעילים חברתיים. כהן וביון פרסמו את האירוע במהדורה מיוחדת של האורקל והמשתתפים התבקשו להביא פרחים, קטורת, נוצות, דגלים, חיות וכלי נגינה. גם מערכות עיתונות ותחנות רדיו מחתרתיות ברחבי הארץ קידמו את האירוע, והשמועה פשטה כאש בשדה קוצים פסיכדלי.

זה התרחש, כאמור, ב-14 בינואר 1967, שהיה יום בהיר בצורה יוצאת דופן באותו חורף. לא היו כלל עננים בשמיים, כאילו הטבע עצמו החליט לקחת חלק בחגיגה. יום זה נבחר על ידי אסטרולוג שבחן את מפות הכוכבים בקפדנות, ודיווחים בעיתונים של אותה תקופה מעמידים את הנוכחות בנתונים מ-10,000 ל-20,000. הנתון האמיתי כמעט ולא היה משנה כי אפילו 10,000 היו אז התכנסות ענקית. בהקשר של אומה שמסתבכת בטירוף במלחמה בווייטנאם ולאחרונה במלחמת גזע ממשית על אדמתה, המראה של אלפי אנשים המחויבים לשלום ואהבה היה מדהים. אנשים רבים נכנסו לטריפים של אסיד, גם כשאכלו בהנאה כריכי הודו חינמיים ובתוכם טופטף מהחומר. כן, קראתם נכון, הסנדוויצ'ים מתוצרת בית היו בהחלט מרחיבי תודעה.

התשתית הייתה מינימלית באופן מפתיע ולא הייתה תכנית מוגדרת; משוררים דקלמו, פעילים הסיתו ומוזיקאים נרגשים ניגנו. גארי סניידר תקע בקונכייה כדי לפתוח את הטקס, ואלן גינסברג שר מנטרות בודהיסטיות שגרמו לקהל להתנועע בטראנס.

זה היה קהל רב-דורי, שנשלט על ידי צעירים אך מלא גם בהורים וילדים, פעילים אנטי-מלחמתיים, היפים וביטניקים מבוגרים - רבים החזיקו כרזות או יצירות אמנות. כולם עישנו גראס או נטלו אסיד. איש הסאונד והכימאי המחתרתי של הגרייטפול דד, סטנלי אוסלי, המכונה BEAR, הפיק והפיץ כמויות גדולות של LSD שנודע בשם WHITE LIGHTNING. זה נעשה בבטיחות יחסית שכן, בהתחשב באירוע חגיגת יום הולדת יומית של עורך הדין, זוכרים?, אף משטרה לא נכחה בהתרחשות. כנופיית מלאכי הגיהנום סיפקה אבטחה, חילקה כיבוד ממכוניות סטיישן, ולמרבה האירוניה עזרה להחזיר ילדים אבודים להוריהם, מחזה סוריאליסטי של אופנוענים קשוחים שמתפקדים כבייביסיטרים לאומיים.

לא היה תקדים לכך שכל כך הרבה להקות רוק הופיעו יחד בארה"ב בזמן אחד במקום אחד. כפי שהובטח על פוסטרים פרסומיים, להקות רוק בולטות רבות בסן פרנסיסקו הופיעו: ג'פרסון איירפליין הופיעו עם המשורר אלן גינסברג שרקד בפראות על הבמה. הלהקה ביצעה שירים שהפכו מאוחר יותר לקלאסיקות.

קאנטרי ג'ו מקדונלד הצטרף ללהקת הפולק הפסיכדלית, THE NEW AGE, והקוויקסילבר מסנג'ר סרוויס הפליאו במוזיקה מהודקת אך גם מאולתרת. חברי הלהקה, שהיו ידועים בג'אמים הארוכים שלהם, ניגנו שירים כמו PRIDE OF MAN, שהזהיר מפני היהירות האנושית שיכולה להוביל לאסון, מסר שהתאים בול לאווירה האנטי-מלחמתית של הפסטיבל. הגרייטפול דד ביצעו שלושה קאברים בסגנון החופשי הרגיל שלהם, ואליהם הצטרף לבמה מוזיקאי הג'אז צ'רלס לויד, שניגן בחליל במהלך הביצוע של השיר MORNING DEW ונראה כרוק סטאר לכל דבר. השיר הזה נכתב במקור על ידי זמרת הפולק הקנדית בוני דובסון ומתאר שיחה דמיונית בין שני הניצולים האחרונים עלי אדמות לאחר שואה גרעינית. הגרייטפול דד אימצו את השיר והפכו אותו להמנון עוצמתי בהופעות שלהם, כשג'רי גרסיה מעניק לו נופך מלנכולי ומרגש במיוחד באותו יום שטוף שמש. כל הלהקות ניגנו בחינם וברור שעל הבמה עלו גם בחורות שהניעו את גופן לפי הקצב.

בסופו של יום התבקשו ההמונים לפנות לכיוון השמש השוקעת כדי "לפתוח את דעתם" כדי שכל המקומות יהפכו למקום אחד של יופי. המחזה היה מרהיב כשאלפי אנשים הביטו מערבה בשקט משותף. לפני סיום דאגו כל הנוכחים לנקות את הפארק ולהחזירו למצבו הרגיל, מה שהשאיר את השוטרים והמנקים של העירייה שהגיעו למחרת בהלם מוחלט מכך שההיפים "המלוכלכים והמלכלכים" השאירו את המקום נקי יותר ממה שהיה לפני כן.

גם זה קרה ב-14 בינואר. בין שערוריות, הופעות שהשתבשו, גניבות ציוד שהפכו ליצירות מופת ופרידות מתוקשרות, ההיסטוריה של הפופ והרוק סיפקה לנו אינספור רגעים בלתי נשכחים.

שנת 1967: גיטרות שבורות, חזירים מעופפים ופרישות מדומות

השנה היא 1967, שנה שהביאה עמה שינויים קיצוניים. בעוד העולם המתין למהפכת האהבה, כוכב הפופ הנצחי קליף ריצ'ארד הטיל פצצה תקשורתית. הוא סיפר לעיתון NME הבריטי בביטחון מלא שהוא הולך לפרוש ממוזיקה כדי ללמד שיעורים דתיים בבתי ספר. ההכרזה הדרמטית הזו הגיעה לאחר התקרבותו לנצרות, אך בדיעבד, נראה שהחיידק הבימתי היה חזק יותר מכל כוונה חינוכית. מעניין כמה זמן זה יחזיק מעמד. התשובה, כידוע לכולנו, הייתה קצרה מאוד וקליף נותר על הבמות עשורים רבים לאחר מכן.

באותה שנה ממש, בצד השני של הסקאלה המוזיקלית, נכנס תקליט האוסף הראשון של בוב דילן, GREATEST HITS, למצעד הבריטי וטיפס שם עד למקום השישי.

בממלכה המאוחדת' גיליון של המלודי מייקר מאותה שנה חשף את זעמם של המעריצים כלפי להקת המי. שני קוראים נראו מתלוננים על פיט טאונסנד, מלהקת המי, ששבר את הגיטרות שלו על הבמה, אקט שהפך לסימן ההיכר של הלהקה כחלק מתנועת האמנות ההרסנית האוטו-דסטרוקטיבית. ג'ון פיינר מהאמרסמית' כתב בכעס: "לא איכפת לי שפיט טאונסנד הורס את הציוד שלו כחלק מההופעה של להקת המי. אבל אני לא רוצה שהראש שלי ייפגע מחתיכות של הציוד שלו. האם אקבל פיצוי אם אפגע ממשהו ממנו? או שמא אתחשמל בגללו? אחרי הופעה מדכאת של להקתו, טאונסנד בחר להשתולל על הבמה. הוא הרס מגברי גיטרה. אני חושב שהלהקה הזו מספיק טובה גם בלי הדבר הזה".

גם ביל מונטגומרי מלונדון הצטרף למחאה וכתב: "כוכבי פופ ידועים במצבי הרוח המשתנים שלהם. אבל פיט טאונסנד הגזים עם האלימות שלו באולם ראונדהאוס, בעת הופעת סוף שנה שם. הוא השתלח במגברים שלו בזמן שברקע הופעלו פצצות עשן. כל הקהל מיהר ללכת אחורה מהבמה פן ייפגע. לכולם היה מבט של פחד בעיניים. אני מחפש ריגוש בהופעות - לא אלימות שמאיימת על הצופים". נראה כי הקהל הבריטי המנומס התקשה לעכל את האנרגיה הפרועה של המודס.

באותה נשימה, שנת 1967 האירה פנים לכישרון חדש שהגיע מארצות הברית ושינה את חוקי המשחק. עיתון NME פרסם אייטם על גיטריסט חדש בשם ג'ימי הנדריקס, שהפך לשיחת היום בלונדון לאחר שהדהים את אריק קלפטון וג'ף בק בנגינתו. הנה ציטוט מאותה כתבה שחשף את הדרך הפתלתלה שעבר: "באטלנטה עשיתי אודישן מול ריצ'ארד הקטן, עברתי בהצלחה והתחלתי לעבוד עמו. הופעתי איתו המון. עזבתי אותו בגלל ויכוחים על כסף. וגם כדי לנוח. אבל מי יכול באמת לנוח בניו יורק? הבנתי שנגינת שירים של אחרים פוגעת בי. אחרי עוד כמה עבודות לאחרים הקמתי להקה משלי בשם THE BLUE FLAMES. עד לרגע בו הגיע צ'אס צ'אנדלר, לשעבר מלהקת האנימלס, והקשיב לי. הגענו לאנגליה, בחרנו את הנגנים הטובים ביותר והקמנו שלישיה ואני מקווה שלא אפשל עם העניין הזה". הנדריקס, כמובן, לא פישל והפך לאייקון גיטרה נצחי תוך זמן קצר.

אך לא כל ההופעות ב-1967 היו סיפור הצלחה. להקת פינק פלויד הופיעה באוניברסיטת רדינג בתקופה בה הוביל אותה סיד בארט. ההופעה לא התנהלה כראוי ובמהלכה נשמעו לא מעט קריאות בוז מהקהל, שלא הבין את הצלילים הפסיכדליים והארוכים. למחרת כתב סטודנט אחד בעיתון הסטודנטים המקומי SHELL ביקורת קטלנית: "אנחנו רוצים להביע את תחושת הגועל שלנו מהופעתה הגרועה של להקת הפינק פלויד בערב 'הריקודים' שהיה אצלנו. איך אנשים יכולים לרקוד לחרא הזה? הלהקה הייתה כה קקפונית שהיא ניצחה כל מכונה שמוציאה צלילים מוזרים ורנדומליים. הנחמה היחידה עם הופעה זו היא שלא יביאו אלינו לעברי הריקודים הופעות כמו זו. אנו עדיין מנסים להבין מה חשב על ראשי האירגון שהפילו עלינו מופע שכזה. כל שנותר לנו הוא להעריך את אלו שנותרו עד הסוף ויצאו משם בקריאות בוז".

עשור קדימה: החזיר של פינק פלויד מסתבך

עשר שנים מאוחר יותר, בשנת 1977, פינק פלויד כבר הייתה אימפריה מבוססת, אך הצרות המשיכו לרדוף אותה מכיוון לא צפוי. היה אמור לצאת התקליט ANIMALS, יצירה קודרת המבוססת באופן חופשי על חוות החיות של ג'ורג' אורוול. אבל זה לא קרה ועיתוני המוזיקה המובילים באנגליה תהו - יש פה חזיר מעופף, יש פה שנה שלמה של הקלטות - אז מדוע התקליט של פינק פלויד עדיין לא יוצא לאור? השנה החדשה של פינק פלויד החלה עם תקלה טכנית משעשעת ומביכה כאחד.

המנהל של פינק פלויד, סטיב אורורק, אמר למלודי מייקר בניסיון להרגיע את הרוחות: "היו בעיות עם יצירת העטיפה. זה שום דבר רציני, אבל זה אומר שלא הצלחנו לעמוד בתאריך היעד המקורי. עדיין לא קבענו תאריך מוגדר, למרות שאנחנו מקווים להחליט על כך תוך כמה ימים. נראה שהעטיפה תהיה מוכנה בזמן להוצאת התקליט ב-28. בינואר". הבעיה הזו הגיעה בתחילת שלושה חודשים חיוניים מאד עבור הפלויד. למרות שחברי הלהקה הוכיחו זה מכבר שהם אחת הלהקות הגדולות בבריטניה, פינק פלויד נעלמה מהשטח כבר יותר משנה. ההופעה האחרונה שלה באנגליה הייתה בפסטיבל נבוורת', בשנת 1975. אולם מאז לא נשמע דבר על פעילויות הלהקה, מלבד הטיסה של בלון ענק בצורת חזיר מעל תחנת הכוח באטרסי שבלונדון, שנועדה להיות מונצחת בעטיפת התקליט.

"הלהקה בילתה את כל השנה שעברה בהקלטת התקליט החדש", טען אורורק. "זה היה גמור ומוכן לשחרור עד חג המולד, אבל צילום החזיר עיכב אותנו". הסיפור מאחורי הקלעים היה הזוי עוד יותר: אותו בלון חזיר התנתק מכבליו והתעופף מתחנת הכוח והלאה, כשהוא גורם לביטול טיסות ולבהלה בקרב טייסים שדיווחו על חזיר ורוד ענק בשמיים. הבלון נחת בסופו של דבר בשדה בקנט. בסופו של דבר, הודבקה דמותו באופן גרפי על תמונת התחנה, שכן השמיים ביום הצילום המוצלח לא היו קודרים מספיק לטעמם של חברי הלהקה.

מפגשים אינטימיים ושיחות גנוזות

לפעמים ההיסטוריה מסתתרת בשיחות חולין. הנה שיחה שלא תשמעו בסרט GET BACK, אך קרתה בין ג'ון לנון והשחקן הקומי פיטר סלרס, ב-14 בינואר בשנת 1969 - בעת שהאחרון בא לבקר את הביטלס באולפן טוויקנהאם הלונדוני במהלך ההקלטות המתוחות של מה שיהפוך לתקליט LET IT BE. סלרס השתתף באותה תקופה בסרט THE MAGIC CHRISTIAN יחד עם רינגו סטאר.

לנון פתח: "אתה זוכר כשנתתי לך את הגראס בפיקדילי?" סלרס השיב בהתלהבות: "אני זוכר - ובנאדם, זה ממש מיסטל אותי לגמרי. זה היה אקפולקו גולד, לא? זה היה פנטסטי. אין עלי כרגע מהחומר הזה, לצערי". לנון הודה: "ויתרנו על זה, כפי שנאמר בספר 'החיים האמיתיים של הביטלס', מאת האנטר דייויס". סלרס התנצל בנימוס בריטי: "אני מצטער על זה, חברים. לו ידעתי שאראה אתכם היום, הייתי מביא איתי מהחומר, כי אני יודע כמה אתם אוהבים את זה. אני חייב ללכת. להתראות". לנון סיכם באזהרה: "רק אל תשאיר פה מסביב את המחטים. יש לנו שם רע עכשיו, עם ג'ון שנעצר. אני יודע מה זה לאנשי השואו ביזנס - הם תחת לחץ אדיר והם חייבים קצת רגיעה. אם זה בחירה בין זה לבין התעמלות - סמים מנצחים ללא שום מאמץ". יוקו אונו, שהייתה נוכחת כרגיל, הוסיפה תובנה משלה: "להזריק זה סוג של התעמלות". ולנון חתם: "להזריק זו התעמלות, או יה!".

פרידות כואבות וטרגדיות של יוצרים

בשנת 2020 מת סטיב מרטין, הזמר של להקת הרוק-בארוק THE LEFT BANKE, זו גם עם הלהיט WALK AWAY RENEE שיצא בשנת 1966. "זה שיר האהבה האולטימטיבי", אמר עליו מנהיג אותה חמישייה מניו יורק, הקלידן-זמר מייקל בראון. אותו הרכב יצר באמצע הסיקסטיז מוזיקת פופ שטבלה באופן נהדר במימי המוזיקה הקלאסית, תוך שימוש בכלי מיתר וצ'מבלו. בראון היה רק בן 16 כשכתב את הלהיט הזה. אביו, הארי לוקופסקי, היה הבעלים של אולפן הקלטות בניו יורק ושמו WORLD UNITED. שם פגש מייקל הצעיר את הארבעה שעמם יקים את THE LEFT BANKE.

ההשראה לכתיבת השיר (שנכתב על ידו עם עזרה מחבריו בוב קאלילי וטום סאנסון) באה אליו מרנה פליידן, בחורה צעירה שהתיידדה עם הלהקה והייתה חברתו של הבסיסט טום פין. בראון התאהב בה נואשות אך ידע שזו אהבה בלתי אפשרית. בראון סיפר: "זה שיר אהבה ללא תלות. ורנה הייתה באולפן כשניסיתי לנגן בהקלטת השיר את תפקיד הצ'מבלו. הידיים שלי ממש רעדו כשהיא עמדה בחדר הבקרה. לא הצלחתי במשימה ונאלצתי להקליט זאת שוב כשהיא לא שם". סולו החליל המפורסם בשיר נוגן על ידי נגן אולפן ולא על ידי חבר להקה, פרט שהוסיף נופך קלאסי ומתוחכם ליצירה. עשר חברות תקליטים דחו את השיר הזה עד שמנהל חברה ושמה SMASH RECORDS אהב את ששמע. בראון אהב את השיר הזה פחות וניסה לשכנע כי עדיף להוציא שיר אחר ושמו PRETTY BALLERINA כסינגל הבכורה. הוא טעה, כי השיר על רנה יצא והגיע למקום החמישי במצעד האמריקני. צד ב' של התקליטון בא עם השיר I HAVEN'T GOT THE NERVE.

טרגדיה אחרת נקשרה בשמו של הבסיסט לאמאר ויליאמס שנולד בשנת 1949. הוא החליף בלהקת האחים אולמן את בארי אוקלי, שנהרג בתאונת אופנוע מצערת, באופן מצמרר כמעט באותו מקום בו נהרג דוואן אולמן שנה קודם לכן. לאמאר מת בינואר 1983, בגיל 34 בלבד, ונמסר שזה בגלל מחלה שנגרמה מחומר שספג בעת ששירת בצבא במלחמת ויאטנם, ככל הנראה חשיפה לאייג'נט אורנג'.

בזירה אחרת של החוק והסדר, בשנת 1973 נעצר בקליפורניה בסיסט להקת גרייטפול דד, פיל לש, באשמת אחזקת סמים. פשיטות משטרתיות על חברי הלהקה הפכו כמעט לשגרה באותן שנים, כחלק מהמאבק של הממסד בתרבות הנגד של סן פרנסיסקו.

מבוסטון ועד לונדון: גניבות, לידות והתחלות חדשות

בשנת 1984 נגנב בבוסטון ציוד הנגינה של להקת מטאליקה, אירוע טראומטי שהפך לנקודת מפנה. המצב המייאש הוביל לכתיבת שיר חדש - FADE TO BLACK, שהיה הבלדה הראשונה של הלהקה ושילב גיטרות אקוסטיות, צעד שנחשב נועז בקרב קהילת הת'ראש מטאל. הלהקה הייתה אמורה להופיע בבוסטון ב-14 בינואר 1984. המשאית עם הציוד שלה הגיעה לשם ראשונה וכשצוות ההופעות שלה חיפש את הרכב למחרת בבוקר, הם גילו שהוא נעלם. מטאליקה נאלצה לבטל את ההופעה ולדחות סיבוב הופעות מתוכנן באירופה.

הגנבים קיבלו את מערכת התופים של לארס אולריך ואת המגבר המותאם אישית של ג'יימס הטפילד, שהיה לו ערך סנטימנטלי רב עבורו שכן היה המגבר הראשון "האמיתי" שלו. תחת הענן הקודר הזה כתב הטפילד את השיר הקודר מאוד. הטפילד הבהיר שהוא מעולם לא שקל התאבדות, אלא השתמש בזמן האפל הזה כדחף לשיר על בחור שעושה זאת. הרעיון הוא שלפעמים אנו יכולים להרגיש חסרי אונים כאשר אנו נפגעים מאירועים שאינם בשליטתנו, ולמרות שמותר לכולנו להתפלש בסבל שלנו, זה תלוי בנו לשנות את זה. מטאליקה עשתה בדיוק את זה. התקליט השני שלה, עם השיר הזה, שנקרא RIDE THE LIGHTNING, היה יצירת מופת בזרם המטאל והעמיד אותה בעמדה לקנות את כל הציוד שהיא יכלה אי פעם לרצות, ואף הרבה מעבר לכך.

נחזור לשנת 1966, שם דייויד בואי הצעיר ניסה למצוא את דרכו. באותה שנה יצא תקליטון חדש לדייויד בואי, עם השיר CAN'T HELP THINKING ABOUT ME. צד ב' של התקליטון בא עם השיר AND I SAY TO MYSELF. בשיר המוביל שר בואי על חייו באותו זמן, כולל לחצים בקשר שלו עם אמו ("אמא אומרת שהיא לא יכולה לסבול שהשכנים מדברים, עליי לארוז את התיקים שלי ולעזוב את הבית הזה"). הסגנון המוזיקלי שלו מתחיל פה להתרחק מהרית'ם אנד בלוז אותו שר עם להקתו אז, THE LOWER THIRD. המטרה הייתה להתקרב לצליל מיינסטרימי יותר המזוהה עם תנועת המודס.

ערכת השיווק של חברת התקליטים PYE את הסינגל הביאה ציטוט מפיו: "אם התקליטון הזה יהיה להיט, זה בסדר אבל מה שבאמת מעניין אותי זה להתבסס בעולם המוזיקה". עיתון NME מיהר לכתוב בביקורתו בחוסר פרגון משווע: "המלודיה מופשטת והלחן חלש". במאי 1966 ייצא התקליטון הזה גם בארה"ב ויהיה הראשון של בואי לצאת שם. למרות ההתחלה הצולעת, בואי הפך לאגדה, ובשנות התשעים הוא ביצע את השיר, פה ושם, כשהוא מודה בפני הקהל שהוא נבוך ממנו ומהתמימות שאפיינה אותו אז.

בינואר של שנת 1974, האווירה הייתה משפחתית יותר. פול מקרטני החל שבוע שני של הקלטות לתקליט של אחיו, מייק מגיר (ששינה את שם משפחתו כדי לא לרכב על הצלחת הביטלס). בין השבוע הזה לשבוע הקודם בילה פול זמן קצר מעבר לים, בארה"ב. שיר שהוקלט ביום זה באולפני סטרוברי היה RAINBOW LADY, שקיבל קרדיט של פול ומייק. הגיטריסט פה הוא הנרי מקולוק, שפרש חודשים לפני כן מלהקת כנפיים.

שני האחים שרו קולות ומייק הסביר בערגה: "במשפחת מקרטני, לעשות הרמוניות, זה חלק גדול מההיסטוריה שלנו. זה השושלת שלנו. המסיבות המשפחתיות, בכל אחת מהן אנשים שרו, והדבר הגדול היה להשיג הרמוניה טובה. כמו הביץ' בויז - הם היו מגיעים מאותו דבר, מהמשפחה ששרה כולה. פול ואני נהגנו לשיר הרמוניות של האחים אוורלי בבית הילדות שלנו. פעם אהבנו את האחים אוורלי, והיינו טובים מאוד בלשיר בסגנון שלהם. אז כשזה הגיע לעבודה משותפת, הוקסמתי למצוא שבשירה, חזרנו להיות האחים אוורלי". בהקלטות השתתפו גם לינדה מקרטני ודני ליין, והתוצאה הייתה אלבום פופ מלודי וקסום. ההקלטות יצאו בהמשך השנה בתקליט בשם MCGEAR.

ימי הולדת, שינויי הרכבים ותביעות מוזרות

בינתיים, ב-1969, אירוע משמח התרחש באוהיו: נולד דייב גרוהל. התינוק הזה יגדל להיות מתופף להקת נירוונה ובהמשך חוד החנית של להקת פו פייטרס. גרוהל, שהחל את דרכו בלהקת הפאנק SCREAM, הפך לאחד המוזיקאים המוערכים והאהובים בעולם הרוק, כשהוא מדלג בקלות בין התופים לגיטרה ולמיקרופון.

שנה לאחר מכן, ב-1970, הסתיים עידן במוזיקת הנשמה. שלישיית הסופרימס הופיעה את הופעתה האחרונה עם הזמרת הראשית והכוכבת הבלתי מעורערת, דיאנה רוס. זה היה במלון פרונטיר בלאס וגאס. השיר האחרון שביצעו יחד היה באופן אירוני SOMEDAY WE'LL BE TOGETHER. את רוס החליפה ז'אן טרל כשהיא הופיעה רק פעם אחת נוספת עם הסופרימס, בספיישל הטלוויזיה לציון 25 שנים לחברת מוטאון, שנעשה בשנת 1983, שם המתח בין החברות היה ניכר על הבמה.

קפיצה קטנה לשנות התשעים חושפת דרמה בחייו של סולן הרולינג סטונס. בשנת 1999 הגישה ג'רי הול בקשה להתגרש ממיק ג'אגר, שמצידו הגיב בטענה המדהימה כי לא היו נשואים מעולם מבחינה חוקית, שכן טקס הנישואין ההינדי שלהם בבאלי ב-1990 לא היה תקף משפטית. הול הגישה את תביעתה כי מצאה שמיק הכניס דוגמנית ברזילאית בשם לוסיאנה מורד להריון, ממנו נולד בנו לוקאס. הפרשה הסעירה את הצהובונים במשך חודשים.

ואם כבר ברולינג סטונס עסקינן, נחזור להתחלה. בשנת 1963 הופיע המתופף צ'ארלי ווטס בפעם הראשונה עם הרולינג סטונס. ההופעה נערכה במועדון ג'אז בשם FLAMINGO, שבמרכז לונדון, מקום שהיה מזוהה עם סצנת המוד והרית'ם אנד בלוז. בתחילת אותו חודש עדיין ניגן ווטס בלהקה ושמה BLUES BY FIVE, שלא הצליחה להתרומם. כשעזב את אותה להקה, המחליף שלו היה המתופף ג'ינג'ר בייקר (שלימים יקים את קרים).

כשחברי הסטונס ניגשו לווטס וביקשו ממנו להצטרף, הוא לא מיהר להשיב ולקח לעצמו כמה ימים להרהר בהצעה, שכן העדיף ג'אז על פני רוק. "בכנות, חשבתי שזו להקה מטורפת - בגלל שהיא עבדה המון בהופעות ולא קיבלה תשלום כשחבריה כלל לא מודאגים מזה. והנה אני, שהרווחתי מספיק כסף למחייה, שוקל האם להצטרף ללהקה הזו ולצלול למטה. אבל משהו ברוח שלהם משכה אותי וגם אהבתי מאד את הרית'ם אנד בלוז שהם ניגנו אז. אז הסכמתי להצטרף כשחבריי הקרובים חשבו שהשתגעתי לגמרי לעשות צעד שכזה". ווטס נשאר העוגן היציב של הלהקה עד יום מותו.

ולסיום, סיפור משפטי ביזארי משנת 2003. גייל לואיס, אחותו של כוכב הרוק'נ'רול הפרוע ג'רי לי לואיס, הסירה את תביעתה נגד ואן מוריסון כי הטריד אותה מינית. לואיס האשימה את מוריסון שהשפיל אותה על הבמה וניסה להרוס את חייה בבקשתו לקבל יחסי מין ממנה בעת סיבוב הופעות משותף עם אחיה. הסיפור נשמע עסיסי, אך לאחר שהתייעצה עם עורך דינה והבינה את הקשיים הראייתיים, היא מיהרה להסיר את ההאשמות והתיק נסגר בקול ענות חלושה.

הקסם והאובדן של האיש האפל. ב-14 בינואר בשנת 1992 יצא אלבום חדש ללו ריד ושמו MAGIC AND LOSS.

"אני רוצה קצת קסם שיסחף אותי מכאן", שר לו ריד בקטע הרביעי באלבום, MAGICIAN. הוא נכנס שם לנעליו של חולה סרטן סופני, שדורש בקרירות מקום ברשימת המוזמנים לעולם הבא. הרגע הזה מזקק את המהות של האלבום הזה: יצירה שלא מפחדת להביט למוות בעיניים. לא היה מדובר בעוד אוסף שירים קליל, אלא במסמך אנושי נוקב, כזה שדרש מהמאזינים לעצור הכל ולהקשיב. המבקרים והמעריצים כאחד קיבלו לידיהם יצירה שבחנה את הגבול הדק שבין הקסם שבחיים לבין האובדן הבלתי נמנע שלהם, נושא שהפך לאובססיה אמנותית עבור ריד באותה תקופה.

האלבום הזה לא נולד בחלל ריק. הוא הגיע לאחר תקופה של פריחה מחודשת בקריירה של ריד, מיד אחרי ההצלחה של האלבום NEW YORK והפרויקט המשותף עם ג'ון קייל, SONGS FOR DRELLA. אבל הפעם, הטון היה אישי הרבה יותר. ריד הרגיש צורך עז להסביר את המניע מאחורי היצירה הזו: "אני חושב שהדבר הכי חשוב בחיים הוא אמנות. זו אמנות שבשבילה אני חי. זו אמנות שמעלה דברים לרמה הטובה ביותר שבה אתה יכול ללכת לגדולה, וזה מה שאני רוצה לנסות ולהקנות את זה עם הקלטת MAGIC AND LOSS".

במרכז היצירה עמדו טרגדיות אישיות שטלטלו את עולמו של ריד בראשית שנות התשעים. שניים מחבריו הקרובים ביותר הלכו לעולמם כתוצאה ממחלת הסרטן, והאבל הכבד הזה תורגם לצלילים ומילים. האחד היה כותב השירים ג'רום דוק פומוס, שריד התיידד עמו בשנת 1988 והפך לנפש תאומה עבורו. פומוס לא היה סתם עוד כותב; הוא היה ענק בתחומו, האיש שעמד מאחורי ערימה של להיטים בשנות ה-50 וה-60 עבור אמנים כמו דיון והבלמונטס, אלביס פרסלי והדריפטרס. להיטים כמו SAVE THE LAST DANCE FOR ME נכתבו על ידו, ולמרות שהיה מרותק לכיסא גלגלים עקב מחלת הפוליו, רוחו הייתה חופשייה וגדולה מהחיים. החברה השנייה שהונצחה באלבום הייתה ריטה, דמות שלא הייתה ידועה בקרב הקהל הרחב, אך השפעתה על ריד הייתה מכרעת לא פחות. השיר GOODBYE MASS באלבום תיאר בצורה מצמררת את טקס הפרידה וההלוויה, רגעים שבהם המציאות הופכת לקשה מנשוא.

ריד תיאר את התקופה הקשה הזו בכנות האופיינית לו: "בתוך תקופה קצרה, שניים מהאנשים החשובים בחיי מתו מסרטן", הוא סיפר, "אז הקטע הוא על חברות וכיצד היא משנה דברים. אלו היו אנשים שנתנו לי השראה עד הרגע האחרון. אלו היו אנשים שהיה לי מזל להכיר אותם עד הסוף. למרות שהכרתי אותו רק בשנתיים האחרונות, אהבתי מאוד את דוק. הוא היה איש מדהים. חבר משותף אמר שכדאי שנפגש ואני גרתי רק שני רחובות ממנו אז התחלתי להסתובב איתו. הלכתי לסדנת הסופרים שלו וזה היה ריגוש אמיתי. ניגשתי לדבר איתו. זה באמת עצוב שלא ניתן להתקשר יותר לדוק פומוס כי הוא היה כמו השמש. הוא היה רק אחד מאותם אנשים שאתה מרגיש טוב כשאתה בסביבתם. הם אומרים שתי מילים ואתה מרגיש טוב. אבל זה היה יכול להיות אפילו גרוע מכך שלא הייתי מכיר אותו כלל. זה חלק מכל הקסם ועסקת ההפסד.

זה מעורר השראה לראות איך גבר אמיתי ואישה אמיתית מתמודדים עם המוות. יכולתי לבקר את דוק בזמן שהוא עבר את התהליכים הרפואיים הקיצוניים האלה, ועדיין הרגשתי נהדר כשהייתי בקרבתו. שניהם השתמשו בהומור בעת שעברו את זה. בלתי יאמן. אמרתי שיש טלוויזיה צבעונית גדולה עם מסך רחב שאני יכול להשיג עבורו, ואני אחבר עבורו את כל החיווט. 'אתה לא חייב לדאוג מכל זה, לו, זה לא השקעה לטווח ארוך', הוא אמר וחייך..."

ההומור השחור הזה של פומוס חלחל גם לתוך השירים עצמם. בשיר SWORD OF DAMOCLES למשל, ריד תיאר את הטיפולים הרפואיים וההקרנות כחרב המונפת מעל ראשו של החולה, דימוי חזק שהדגיש את השבריריות של הקיום האנושי. ריד מחליף פה תפקידים. כעת הוא המנחם לצד מיטתו של הגוסס, ממלמל בציניות אופיינית: "אני יודע שאתה שונא את החרא המיסטי הזה". בניגוד להספדים המכובדים והמרוחקים יותר באלבומו הקודם (SONGS FOR DRELLA שהוקדש לוורהול), כאן הדיאלוגים עם המוות הם עימותים כנים עד כאב. השעות הארוכות שבילה ריד בצפייה בחבריו דועכים סיפקו לו חומר גלם רגשי ליצירת אחת מיצירות המופת של חייו המאוחרים. אולם, האלבום לא הסתפק רק באבל על פומוס וריטה. הוא היווה הזדמנות עבור ריד לפתוח מגירות נעולות ולגעת בהפסדים אחרים שחווה לאחרונה, בדרכו הייחודית והמחוספסת.

בפברואר 1990, שנתיים לפני צאת האלבום, נמצא חברו הקרוב לינקולן סוואדוס מת בדירת שכונת העוני שלו ברחוב איסט 4. המקרה עורר סערה זוטא וסיקור עיתונאי מקומי, בעיקר בגלל החשד שהמוות הואץ על ידי בעל בית תאב בצע שהפעיל לחץ על לינקולן לנטוש את המקום לטובת שיפוצים. לינקולן היה דמות טראגית וססגונית בחייו של ריד. לו, שהפנה את גבו ללינקולן באמצע שנות השישים ועורר בכך את זעמה של אחותו של לינקולן, הסופרת והמוזיקאית אליזבת סוואדוס, שמר על שתיקה באותה עת. אבל כדרכו, התגובה הגיעה מאוחר יותר דרך המוזיקה, המקום שבו הוא ידע להתבטא הכי טוב. התוצאה הייתה השיר HARRY'S CIRCUMCISION, שיר שבו ריד צלל אל התהומות של הנפש.

ריד סיפק הצצה לטירוף ולגאונות של לינקולן: "לינקולן קפץ מול רכבת, וחי כדי לספר את הסיפור. אמנם, חסרה יד ורגל באותו צד של הגוף. האלבום הזה לא עוסק במיוחד בלינקולן. הוא היה בחור מאוד מוכשר. הוא היה פשוט מטורף. תמיד חשבתי שהוא גרם לאנשים להחוויר בהשוואה אליו. כל שראיתי לא היה משהו לעומת מה שראיתי אותו עושה".

השיר WHAT'S GOOD שפותח את האלבום, הציג את השאלה הנצחית לגבי מהות הטוב בחיים לנוכח הסבל, וקבע את הטון המהורהר של היצירה כולה. בשיר POWER AND GLORY, ריד שיתף פעולה עם זמר הג'אז ג'ימי סקוט, שקולו הייחודי והגבוה הוסיף נופך שמיימי ומצמרר לשיר, שילוב שיצר ניגוד מרתק לקולו היבש והדיבורי של ריד. סקוט עצמו סבל מתסמונת גנטית נדירה, פרט שהוסיף עוד רובד של משמעות לאלבום שעסק כולו בגוף האנושי ובבגידתו. אבל לפני החגיגה, ישנה המציאות. בשיר הזה, ריד לוקח אותנו היישר לתוך המחלקות האונקולוגיות. הוא מתאר בפרטי פרטים קליניים את ההתנוונות הגופנית והטיפולים ההייטקיסטיים. הוא מתאר כיצד "איזוטופים מוחדרים לריאותיו... כדי לעצור את הסרטן מלהתפשט". השילוב הזה, בין המינוח הרפואי הקר לבין דימויים יוצר מתח מחשמל. הוא רואה "זהב נוצר מעופרת" – תהליך הטרנספורמציה של הסבל למשהו נעלה יותר.

אמפתיה היא לא מילה שבדרך כלל מקושרת ללו ריד, הניו-יורקר הציני, אבל כאן הוא מפגין יכולת נדירה להיכנס לראש ולגוף של הסובל. בשיר WARRIOR KING הוא מבטא את זעמו של האבל, המשתלח באויב בלתי נראה. ריד ציין בראיונות שכדי להעריך באמת את האלבום הזה, "החיים צריכים לחבוט בך קצת". השירים באלבום יוצרים נרטיב, מעין יומן מסע של תהליך הדרגתי, כשאת הפתיחה האינסטרומנטלית DORITA תיאר ריד כ"העלאה באוב של הרוח האנושית".

המבקרים לא נותרו אדישים ליצירה המורכבת הזו. במגזין רולינג סטון נכתב אז בביקורת: "זה אלבום על המוות - ואיך לחיות איתו. זה מתועד בשירים מרתקים על מאבק אבוד בסרטן, האבל שאחרי והניסים הקטנים שמציינים עבור האבל את תחילתו של תהליך הריפוי. זה בטח יבלבל אתכם בפעמים הראשונות. אבל זה שווה את ההתמדה שלכם, כי זו היא עבודת הסולו המשפיעה והישירה ביותר מבחינה רגשית של לו ריד. הוא לא מציע גילויים מוסריים גדולים ולא שמח אי פעם. 'יש קצת קסם בכל דבר', הוא שר ממש בסוף האלבום, 'ואז קצת אובדן כדי ליישר את הדברים'.

עם זאת, היופי, האפל ככל שיהיה, של קסם ואובדן הוא בשאלה - בהרמה העדינה בשיר-דיבור הקפוא של ריד, בתהודה הקברית של הגיטרות שלו ושל מייק ראת'קה ובחן הספרטני של הסיפור. ריד מספר על האודיסיאה המצמררת של הקורבן בטיפולי הקרנות, כימותרפיה ושחיקה גופנית מוחלטת בפרטים פשוטים, ואז עוקב בגילוי לב אחר רצף הכאב שלו של בלבול, האשמה עצמית ופתרון טנטטיבי ומלא תקווה.

האלבום הזה בנוי בצורה רשמית יותר מאופרטת מחזור החיים האחרונה של ריד שנכתבה והוקלטה עם עמיתו לשעבר בלהקת מחתרת הקטיפה, ג'ון קייל, לזכרו של אנדי וורהול. באלבום ההוא היה רקוויאם חגיגי למנטור ואייקון פופ. האלבום החדש נוצר בהשראה ישירה ומוקדש לשני חברים קרובים של ריד, 'דוק' ו-'ריטה', ששניהם מתו לאחרונה מסרטן. במילים שלו, ריד נסוג מהתזת הדימויים והוויכוחים שהזינו את ניו יורק ומתעכב בקצב כמעט קרחוני על 'העינויים הממושכים' של מוות יום אחר יום והטקס המייסר של בית החולים וטקס ההלוויה. ריד מקיים שיחה חד-כיוונית דרמטית עם המנוחים, מונולוג עם שנינות יבשה בדרך כלל שחולף לקטעים מדהימים של חריפות מתה. כל מי שעבר את החוויה הזו יידע בדיוק על מה ריד מדבר. לכל מי שמתמודד עם זה בפעם הראשונה, האלבום הזה יכול לעזור בהתחלה מחדש".

בסוף האלבום, בשיר הנושא, ריד לא מצא תשובות, אבל הוא מצא קצת תקווה. הוא אמר לעיתון גרדיאן: "בסוף האלבום זה קצת: ובכן, לאן הולכים מכאן? והעניין היה לנסות להסביר היטב, שיש קסם בחיים האלה וגם אובדן. יש איזון, גם אם לפעמים מאוד, מאוד קשה לראות אותו. משהו נורא קורה - לא הגיוני - אבל מתוך השנים האלה אולי תראה משהו חיובי צץ..."

הלהקה המלווה – מייק רת'קה בגיטרה (שגם היה שותף בהפקה), רוב וסרמן בבס ומייקל בלייר בתופים – נשמעת ממושמעת אך משוחררת בדיוק ברגעים הנכונים. האלבום MAGIC AND LOSS נותר עד היום אחת היצירות המאתגרות והמרגשות של ריד. הוא לקח את המאזינים למסע דרך בתי חולים, חדרי טיפולים ומשרפות (כפי שמתואר בשיר CREMATION), אך סיים אותו בתחושה של זיכוך. זה היה אלבום שבו הגיטרות של ריד לא ניסו להרעיש או למרוד, אלא ללוות את הנשמה בדרכה האחרונה ובדרכם של הנותרים בחיים למצוא נחמה. בפרספקטיבה של זמן, ב-14 בינואר 1992, לו ריד לא רק הוציא אלבום חדש; הוא העניק לעולם מדריך הישרדות רוחני לרגעי החושך הגדולים ביותר.

הקאמבק הסוער של ג'ון פוגרטי. ב-14 בינואר בשנת 1985 יצא תקליטו השלישי של ג'ון פוגרטי (לשעבר מנהיג להקת קרידנס קלירווטר רווייבל). שם התקליט - CENTERFIELD.

עולם המוזיקה נשלט באותה תקופה על ידי סינטיסייזרים מנצנצים, תסרוקות מנופחות וכוכבי פופ כמו מדונה והצמד WHAM. אבל בתוך כל הרעש הצבעוני הזה, בקע צליל מחוספס ומוכר ששלח את חובבי הרוק האמריקאי השורשי ישר לחנויות. זה היה היום שבו יצא תקליטו השלישי של ג'ון פוגרטי, CENTERFIELD. עבור המעריצים, זה לא היה סתם עוד תקליט; זה היה המשיח שחזר לאחר תשע שנים של שתיקה רועמת, שנים של סכסוכים משפטיים, קיפאון יצירתי וחוסר וודאות לגבי עתידו של מי שהיה פעם מנהיג להקת קרידנס קלירווטר רווייבל.

התקליט הזה היה מפגן כוח של איש אחד. פוגרטי, פרפקציוניסט עד קצה הציפורניים, לא סמך על אף אחד אחר. הוא ניגן בו בכל הכלים: תופים, גיטרה בס, גיטרות חשמליות ואקוסטיות, קלידים ואפילו סקסופון. התוצאה הייתה אלבום קאמבק מפואר שהזניק אותו הישר למקום הראשון במצעד הבילבורד האמריקאי, הישג שאפילו להקתו הקודמת לא הצליחה לרשום עם תקליטי האולפן שלה.

זה היה ללא ספק התקליט הפופולרי ביותר שלו לאחר פירוק קרידנס. הוא הכיל בתוכו להיטים שחרכו את הרדיו, כמו שיר הרוק-ביצות THE OLD MAN DOWN THE ROAD שהגיע לעשירייה הראשונה, והלהיט הקליל והמדבק ROCK AND ROLL GIRLS. השיר הזה נולד מתוך הכמיהה הפשוטה של פוגרטי לברוח מהבירוקרטיה והעניינים המשפטיים שחנקו אותו, ופשוט לצאת לבלות. אבל התקליט הכיל צלילים משובחים גם בשאר השירים, כולל שיר אחד מתריס במיוחד שהוביל אותו לבית המשפט בפרשה ביזארית שתיזכר לדורות. אבל אל תדאגו, אגיע ללכלוך הזה בהמשך.

גולת הכותרת הרגשית של התקליט הייתה שיר הנושא, CENTERFIELD. השיר הזה הפך הרבה מעבר ללהיט רדיו; הוא הפך לחלק מהדנ"א של הספורט האמריקאי. עם קצב מחיאות הכפיים המפורסם בפתיחה ושורת המחץ PUT ME IN COACH, השיר כבש את האצטדיונים. הכבוד הגדול ביותר הגיע שנים מאוחר יותר. שיר הנושא זיכה אותו, בשנת 2010, בתואר נדיר בבית התהילה של הבייסבול. פוגרטי היה המוזיקאי היחיד שנחקק אי פעם עד אז בהיכל התהילה ההוא. זה היה רגע של נחת עבור הרוקר הוותיק. במשך יותר מעשור היה השיר המנון עיקרי במשחקי בייסבול ופוגרטי בתגובה לתואר שקיבל: "זה אחד מהדברים האלו שאתה לא בטוח ששמעת נכון. הייתי צריך לוודא שזה באמת אמיתי"

החיבור הזה לא הגיע משום מקום. פוגרטי היה חובב בייסבול ותיק. כילד, הוא הלך בהערצה עם הניו יורק יאנקיז של שנות ה-50 המוקדמות, תקופה שבה הקבוצה נחשבה לאימפריה בלתי ניתנת לעצירה. אבל כשמשפחתו עברה לקליפורניה, הוא העביר את נאמנותו לג'ייאנטס של סן פרנסיסקו. אחד השחקנים האהובים עליו בכל הזמנים היה שחקן המרכז הענק, ווילי מייז, שנחשב לאחד הספורטאים הגדולים בהיסטוריה. פוגרטי סיפר בערגה על ימים שטופי שמש באצטדיון קנדלסטיק פארק (בו גם הביטלס הופיעו בהמשך את הופעתם האחרונה בהחלט מול קהל משלמי כרטיסים, בשנת 1966): "לקחתי את אחי הצעיר לראות את מייז וישבנו במרכז השדה, ביציע, והמשכנו לפטפט לאורך כל המשחקים. היינו צועקים, 'היי ווילי! אנחנו כאן!' היינו רוקדים וקופצים למעלה ולמטה. לבסוף, אחרי הסיבוב השביעי או השמיני, הוא הסתובב, והניף את כובעו או את ידו. היינו בגן עדן"

כשפוגרטי כתב את CENTERFIELD בשנות ה-80, הוא אמר שהוא קיבל השראה מהידע שנוצר אצלו בתחום ומפנטזיות הילדות שלו. הוא הסביר את הפילוסופיה מאחורי המיקום במגרש: "כשהייתי בן שמונה או תשע, החלטתי שהמגרש הכי מקודש ביקום הוא מרכז המגרש באצטדיון היאנקיז. אני מתכוון לג'ו דימאג'יו ומיקי מנטל. לשניים האלו היו קריירות יוצאות דופן כל כך ונראה היה שרק הגדולים צריכים להיות במרכז השדה. כתבתי הרבה מהתקליט במכונית שלי. הייתי צריך למצוא מקום שבו לא יטפחו לי על הכתף. איפה שיכולתי להתרכז. בהתחלה ניסיתי להשיג מקום רחוק כלשהו באזור המפרץ ואז הייתי מתעצבן - יותר מדי מכוניות, אנשים בוהים. לא הצלחתי למצוא את המקום המושלם הזה. לבסוף פשוט החלטתי שהכרח יבוא על פני נוחות - אתה רק צריך לעשות את זה. לכן נסעתי לאל צ'ריטו פלאזה וחניתי שם בין שתי מכוניות. אף אחד לא שם לב אליי אז. הייתי מקשיב קצת למוזיקה, אולי מעשן איזה סיגר, שולף את המחברת שלי ומכניס את עצמי להלך הרוח. הייתי כל כך ממוקד. אחר כך הקלטתי את השירים באולפן שהיה שייך לסליי סטון. כל ההקלטה עלתה לי רק 35,000 דולר"

תהליך היצירה היה אובססיבי לחלוטין. פוגרטי לא השאיר מקום לטעויות. "ההקלטה של האלבום הזה עברה בטירוף. הייתי כל כך מוכן, עד רמת הסאונד שרציתי מראש לכל גיטרה. הכרתי כל חלק שצריך לנגן. יצירת תקליט של אדם אחד זה כמו צילום בהילוך איטי. זה לוקח שלושים ושבעה ימים לקבל שתי שניות של סרט. אני לא רוצה לעשות את זה יותר".

ההצלחה הייתה מיידית. המבקרים והקהל חיבקו את התקליט בחום, ורבים זיהו באלבום את הרוח של להקתו הישנה, אותה רוח ביצות דרומית שפוגרטי המציא למעשה בקליפורניה. בשנת 2011 הוא אמר לרולינג סטון: "ואז היה לי הקאמבק הגדול שלי עם CENTERFIELD. עד אז, היין של קרידנס התיישן היטב. והפך פריט אספנים ובעל ערך במרתף היינות. כל מבקרי הרוק הצעירים האלו שאלו אותי, 'האם אתה מופתע מהקבלה האמנותית של קרידנס?' ופשוט הייתי נראה מבוהל ואמרתי להם שלא עשיתי שום דבר שונה. לא עשיתי כלום מחדש. זה פשוט ישב שם ומשהו התפתח סביבו".

אבל כמו בכל סיפור רוק טוב, לא הכל התנגן היטב בתקליט, לפחות לא עבור כל שומעיו. במיוחד לא עבור איש אחד רב עוצמה. פוגרטי נאלץ להגן על עצמו, החל מאמצע שנות השמונים, כשנלחם מול מנהל חברת התקליטים FANTASY שהחזיקה בקטלוג של קרידנס, סול זאנץ. היחסים בין השניים היו עכורים עוד מימי הלהקה, כשפוגרטי הרגיש שזאנץ עשק אותם בחוזה דרקוני. הנקמה של פוגרטי הוגשה קרה ומוזיקלית.

בעקבות איומים משפטיים, פוגרטי נאלץ לשנות את מילות השיר החותם בתקליט, ZANZ KANT DANZ ל- VANZ KANT DANZ. השינוי בשם היה קוסמטי בלבד, שכן המסר היה ברור כשמש. המילים המקוריות דיברו על חזיר בשם זאנז וכך שר פוגרטי: "זאנז לא יכול לרקוד / אך הוא יגנוב את כספך / שמור על עצמך או שהוא ישדוד אותך על בטוח". סול זאנץ, שלא היה ידוע בחוש ההומור שלו, הסיק מיד שהמילים כוונו כלפיו, נפגע ופנה לתבוע. מה גם שפוגרטי דאג לספר לתקשורת על יחסיו העכורים עם אותה חברת תקליטים בכל הזדמנות שניתנה לו.

הדרמה התלקחה במהירות. יותר מ-600,000 עותקים מהתקליט כבר נמכרו כשהתביעה יצאה לדרך עם זאנץ שלא היה מרוצה משינוי המילים ודרש להשמיט לחלוטין את השיר. פוגרטי הגיב בתמימות ארסית שרק רוקר ותיק יכול לגייס: "כל שעשיתי הוא לכתוב שיר על חזיר. זה הכל". אבל זאנץ לא עצר בעלבון החזיר. הוא לקח את המערכה צעד אחד קדימה אל מחוזות האבסורד ותבע את פוגרטי וחברת התקליטים הנוכחית בה היה חתום (האחים וורנר) גם באשמת גניבה מוזיקלית מעצמו. כן, הוא טען שהשיר שפותח את האלבום, THE OLD MAN DOWN THE ROAD, נשמע דומה מדי לשיר שפוגרטי כתב וביצע עם קרידנס בשם RUN THROUGH THE JUNGLE. הטענה הייתה שלחברת FANTASY יש זכויות יוצרים על השיר הישן, ולכן פוגרטי, בחיקוי הסגנון של עצמו, הפר את הזכויות הללו. פוגרטי נאלץ להיגרר עם גיטרה ומגבר לבית המשפט ולהוכיח לשופטים שאין זו גניבה מעצמו אלא שזה פשוט הסגנון שלו מבחינה מוזיקלית.

זה היה מחזה סוריאליסטי. בנובמבר 1988 לקח פחות משלוש שעות לצוות השופטים להחליט כי ג'ון פוגרטי אינו אשם בגניבה מוזיקלית מעצמו. במהלך המשפט, פוגרטי עמד בבית המשפט בחליפה אפורה (בניגוד למגפיים, הג'ינס וחולצת הפועלים הרגילה) וחייך מאוזן לאוזן. באותו יום הוא ביצע לנוכחים בבית המשפט קטעים מכמה מלהיטיו הידועים ביותר, מדגים על הגיטרה כיצד הסגנון שלו, המכונה SWAMP ROCK, משתמש באלמנטים דומים אך יוצר שירים שונים. המופע הפרטי הזה נועד כדי לשכנע את השופטים כי הוא יצר סגנון מוזיקלי ולכן אינו יכול לגנוב מעצמו. הניצחון היה מתוק, אך יקר. לאחר מכן הצהיר הרוקר כי הוציא כ-400,000 דולרים מכיסו כדי לממן את הגנתו והוסיף כי לו יפסיד במשפט זה, יהיו לכך השלכות קשות בתחום כתיבת השירים ואמנים רבים ייאלצו לפחד שייתבעו בגלל שיצרו סגנון ייחודי. המקרה הזה אף הגיע לבית המשפט העליון של ארה"ב בסוגיית החזר הוצאות משפט, שם נקבע תקדים לטובת פוגרטי, שבמשפט הנצחון סיכם את התחושה: "אני חש שלנון, דילן, ספרינגסטין וליבר וסטולר עמדו מאחוריי ועודדו אותי לא לפשל במשפט התביעה הזה".

אך המלחמה המשפטית הותירה צלקות עמוקות לא רק בחשבון הבנק, אלא גם בחברויות הישנות. במשפט התביעה הזה נוצר קרע אדיר בין פוגרטי לשני חבריו בלהקת העבר - הבסיסט סטו קוק והמתופף דאג קליפורד. פוגרטי ממש שנא את השניים על מה שהם עוללו לו שם. מה קרה? תמשיכו לקרוא פה.

למרות שקוק וקליפורד לא העידו נגד פוגרטי במשפט זה, הוא נדהם משתיקתם הרועמת, במקום לעזור לו להיחלץ ממצב הביש. מבחינתו, חוסר הנאמנות היה בגידה בלתי נסלחת. השניים, שנהנו מהתמלוגים שקיבלו ממוזיקת העבר שניגנו בה, לא רצו לפגוע בצינור הכסף, שהיה חברת FANTASY. הם טענו שלא צידדו בצד של אותה חברה במשפט ושפוגרטי לא ניגש לקבל את עזרתם.

הצד השני ראה את הדברים אחרת לגמרי. קליפורד ניסה להסביר את הסיטואציה הבלתי אפשרית אליה נקלעו: "מה תגידו על זה? הנה בחור שהיה משוחרר מכל חוזה והוא חותם לאחרים וורנר, שהחליטו להשקיע בו מיליוני דולרים. זה היה חלום שהתגשם לג'ון. אז מה הוא עושה? מוציא את השירים MR GREED ו- ZANZ KANT DANZ. והנה כולם מבינים שיש פה סיפור על אמן וחזיר. לפתע חברת התקליטים החדשה שלו מבינה שיש פה בעיה ואומרת לו להעיף את השירים. הוא לא מוכן לשחרר את העבר ומתעקש להשאירם. היה לו ברור שהוא ייתבע. הוא היה חופשי, אבל הוא היה חייב לירוק על סול זאנץ. אז סול תבע אותו. זה היה מביש. ג'ון פוגרטי זינק היישר אל תוך סל החרא שוב.

אז הנה אנחנו מדברים עם סול ומנסים להשיג לנו חוזה טוב יותר לתמלוגים שלנו. משהו שיהיה טוב יותר מהעסקה שעשינו לפני שנים. ואז הוא אומר לנו, 'מה אתם חושבים על התקליט החדש של ג'ון?'. אז אמרתי לו שלדעתי יש שם שיר שדומה ל- RUN THROUGH THE JUNGLE. הדבר האחרון שחשבתי הוא שסול יתבע את ג'ון על זה. אבל איך הוא לא יתבע, אחרי שג'ון השפיל אותו כך בפומבי? ג'ון טען מאז, שאני עודדתי את העניין וזה ממש לא כך. גם היום, אם ישאלו אותי, אגיד שהשיר שלו דומה לשיר שעשינו. לא בכוונה לפגוע בג'ון. אבל הנה פה שני אנשים עם אגו גדול ביותר (פוגרטי וזאנץ). צריך לשים את סטו ואותי מחוץ לתביעה הזו. גם סול רתח עליי, בסופו של דבר, כי לא הסכמתי להעיד למענו בשבועה בבית המשפט, והוא מנע ממני מאז תמלוגים שהגיעו לי. כך שחטפתי משני הכיוונים. פשוט תעזבו אותי - אני רק המתופף, לעזאזל!

בתוך לבו ג'ון יודע שלא הייתי עושה לו את זה. תתקדם, בנאדם! אני רוצה לשבת איתו בחדר ולנפנף את כל עורכי הדין ולהגיד לי בפנים. הוא לא יעשה את זה. אנחנו מוציאים ים של כסף על עורכי דין ועורכי הדין הם המרוויחים. אם הוא יבוא ויתנצל, ברור שאחבק אותו. נשרפתי מספיק פעמים. מה שהוא עולל לי, לאשתי ולסטו זה מחפיר. הייתי מעדיף לקחת את כל הכסף שבזבזתי על התביעה הזו ולשים אותו בצדקה".

גם הבסיסט סטו קוק דחה את ההאשמות על בגידה: "אם ג'ון חשב שאעלה לדוכן העדים ואעיד למענו מבלי שיבקש... הוא לא ביקש מאיתנו! סול זאנץ ביקש וסירבנו להיות מעורבים, אלא אם נוצג שם כעדים שלא מצדדים בו. אז זאנץ ויתר עלינו. הנה איש עסקים ממולח ביותר ומסוכן ככריש. הוא איש ממש ברוטאלי. הוא לא תבע רק כי שיר אחד נשמע דומה לשיר אחר. זה לא היה המאבק שלי ולכן לא רציתי להיכנס לזה. לא הסכמתי להתנדב וג'ון לא פנה אליי. אז זה שהוא צובע את התמונה, כאילו נטשנו אותו, זה בולשיט".

ומנגד, סול זאנץ לא נשאר חייב והוסיף שמן למדורה: "ג'ון פוגרטי ניפח את האגו שלו כך שהוא בטוח שהוא זה הלהקה. הוא טינף עליי בתקשורת ואמר שנתתי לו רק כסף לקנות בית. אחיו טום (לשעבר גיטריסט הליווי בלהקה), שלח מכתבים לעיתונים ואמר בהם שאני צודק. אבל מאז הוא שומר על עצמו".

הדם הרע המשיך לבעבע שנים ארוכות, והגיע לנקודת רתיחה משפילה במיוחד. כשהגיעה שנת 1993 ועמה הזמנה לחברי קרידנס להיכנס להיכל התהילה של הרוק, החליט פוגרטי שהגיע הזמן לנקום בקוק וקליפורד מול כל העולם. מה שהיה אמור להיות איחוד מרגש, הפך לפארסה כואבת. סטו קוק שיחזר את השתלשלות העניינים: "דאג ואני חשבנו שזה נהדר שהזמינו אותנו לאירוע שכזה. לאחר מכן בישרו לנו שהגיטריסט רובי רוברטסון הוא המנהל המוזיקלי של הטקס וכי הוא יצור איתנו קשר להודיע לנו מה ננגן. אמרו לנו שנגיע לשם כמה ימים לפני כן כדי להשתתף בחזרות. אחרי כמה ימים חזרו אלינו ואמרו שיש שינוי בתוכנית ושמתוכנן ג'אם ולא שירים מסודרים ולכן אין צורך בחזרה מוזיקלית. חשבתי שזה בסדר ואני מסוגל לזה. לאחר מכן לא שמענו כלום מההפקה והבנו שפשוט נגיע לשם וננגן עם כולם. יציגו אותנו על הבמה. נגיד כמה דברי תודה וננגן. זה היה אמור להיות אחד מרגעי השיא בסיפור של קרידנס".

דאג קליפורד ממשיך ומתאר את גודל האכזבה: "זה היה אירוע משפיל ואנוכי עבורנו. שם אנשים הבינו מי זה ג'ון פוגרטי. הוא לא היה הקורבן האומלל. הוא אהב להצביע על אחרים בעוד שהבעיה נעוצה בו. ההפקה של הטקס אמרה לסטו ולי שתודיע לנו מה ננגן. אחר כך אמרו לנו שאין צורך להגיע כמה ימים לפני ושנגיע ביום האירוע ושיהיה בסדר. שמחתי והבאתי את המשפחה שלי כי חשבתי שזה יהיה היום הגדול של חיי".

התקרית עצמה התרחשה מאחורי הקלעים, רגעים לפני הטקס. סטו קוק: "דאג נרשם במלון עם הגעתו והחליט ללכת לאולם כדי לבדוק את התופים שהוא אמור לנגן בהם. הוא ניגש למנהל הבמה והציג את עצמו, אך המנהל הסתכל עליו במבט קר ואמר לו שאינו אמור לנגן הערב וכי ג'ון פוגרטי כבר עסוק כמה זמן בחזרות עם להקת הבית של האירוע. הסתבר שההפקה ידעה על כך ושמרה את זה כסוד מאיתנו. מישהו שם פתאום פלט לי שג'ון עושה חזרות עם ברוס ספרינגסטין".

העימות היה בלתי נמנע. סטו קוק: "דאג ואני הלכנו לחדר החזרות ושם פגשנו את ברוס שמיד מילמל שג'ון נמצא איפה שהוא. מצאנו את ג'ון ואמרנו לו שזה לא בסדר. הבן של טום פוגרטי עמד לצידנו כי הוא היה אמור לנגן איתנו וכך לכבד את אביו. אבל ג'ון הביט בנו ואמר: 'אתם השארתם אותי לבד אז. לא עזרתם לי לצאת מהחוזה עם חברת התקליטים'. אנחנו חשבנו שזה חולני מצידו ואמרנו לו שזה לא היה צעד מכוון. באותו ערב עלינו לבמה, אמרנו כמה מילות תודה וירדנו מושפלים".

דאג קליפורד: "זה היה שיברון הלב של חיי. באותו רגע נפלתי מהשחקים לאדמה בחבטה. הילדים שלי לא זכו לראות אותי מופיע בלהקה. רציתי שהם יתגאו בי. הייתי שבור לגמרי. כשניסינו לשכנע את ג'ון לצרף אותנו, הוא אמר, 'אני לא אוהב אתכם. לא עזרתם לי לפני עשרים וחמש שנה'. כאילו יכולנו לעזור לו לצאת מהחוזה הזה. הייתי ממש קרוב ללהרביץ לו שם אבל התאפקתי".

במקום לראות את הלהקה המקורית מתאחדת, הקהל והחברים הנטושים חזו במחזה אחר. סטו קוק: "האורות באולם נדלקו ולפתע ראיתי את פוגרטי, ספרינגסטין ורוברטסון מנגנים יחד על הבמה את WHO'LL STOP THE RAIN. הסתכלתי על דאג ואמרתי לו שכדאי שנלך משם ממש ברגע זה. אז יצאנו משם. אני עדיין מאשים את עצמי על כך שחשבתי שיהיה שם ג'אם סשן. הלכתי לחדר שלי בבית המלון, לקחתי את גיטרת הבס שלי וחזרתי לאולם. אבל לא היה שום ג'אם. עמדתי שם עם הבס שלי. סוף הסיפור".

דאג קליפורד הוסיף בכאב: "כשיצאנו משם הלכנו מיד לבאר כדי להשתכר כהוגן. שם בכינו יחדיו. סטו הלך אחר כך לקחת את הבס שלו כי חשב שיהיה ג'אם, שכמובן לא היה". הנקמה של פוגרטי לא הסתיימה שם. הוא לא סלח וכשהם ניסו לצאת להופעות, בשנת 1995, תחת השם CREEDENCE CLEARWATER REVISITED - הוא ניגש למנוע זאת מהם והם נאלצו להמשיך תחת השם COSMO'S FACTORY (על שם אלבומם החמישי של קרידנס, שנושא את הכינוי של קליפורד). בסופו של דבר, לאחר עוד מאבקים משפטיים, הם קיבלו את הזכות להשתמש בשם REVISITED.

פוגרטי סיכם את השקפתו הבלתי מתפשרת בשנת 1997, כשהוא שם את הדברים על השולחן: "בקרידנס הייתי הזמר. אני כתבתי את כל השירים המקוריים ועיבדתי את המוזיקה. כל צליל שיצא מאיתנו עובד היטב בראשי לפני כן. אני עשיתי את כל המיקסים, העיבודים וגם ניקיתי את האולפן כשסיימנו להקליט. והנה, אחרי שהוצאתי את התקליט שלי באמצע האייטיז, אנשים החלו ללכלך שאני הוא שקרע את קרידנס. הם היו כה טובים בתעמולה של 'פוגרטי מחקה את עצמו'. עברתי עינוי עם זה. הכל התחיל מדמות קריקטורה שהמצאתי בשם קרידנס, והנה כולם עכשיו מדברים על 'שירי קרידנס'. זו קריקטורה שהמצאתי, שהפכה לגוף הקלטות והצלחה עולמית. פתאום יש ארבעה שעונים לשותפות בקרידנס. והנה הגיע המשפט וזו הפעם היחידה בה קרה דבר שכזה בעולם המוזיקה. הוכחתי שלא גנבתי אלא המצאתי. אני לא יכול שלא להישמע כמוני. אפילו האחרים (קליפורד וקוק) נשמעים כמוני כשהם מבצעים עם אחרים את שיריי. למקרטני ודילן לא היו עושים את זה!"

ב-14 בינואר בשנת 1959 בעולם הג'אז - המתופף מקס רואץ' היה באולפני קפיטול (רחוב 46 ושדרה 7 בניו יורק) והקליט תקליט שנקרא AWARD WINNING DRUMMER, שנקרא כך לכבוד כל הפרסים השונים שבהם זכה כאחד מנגני ההקשה החלוציים של סגנון הביבופ.

הצטרפו אליו לסשן בני חסות צעירים יותר: החצוצרן בוקר ליטל, הבסיסט ארתור דייויס, הסקסופוניסט ג'ורג' קולמן ונגן הטובה ריי דרייפר בן ה-20. רואץ' עצמו היה בן 34 כשהאלבום הוקלט. "עם הנגנים הצעירים האלו, ניסיתי לתת להם חלק ממה שלמדתי במהלך השנים בעבודה עם בירד (צ'רלי פארקר), מיילס (דייויס) ודיזי (גילספי), אבל הם גם לימדו אותי משהו".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459